דבר הערבות | כוח הערבות | ספר הערבות | ספרים | הרב ד"ר מיכאל לייטמן | ספריית כתבי מקובלים -
אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / ספר הערבות / כוח הערבות / דבר הערבות
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

דבר הערבות

שכל ישראל ערבים זה בזה (סנהדרין כ"ז: שבועות ל"ט)

וזהו דבר הערבות אשר כל ישראל נעשו ערבים זה לזה, כי לא ניתנה להם התורה בטרם שנשאל כל אחד ואחד מישראל אם מסכים הוא לקבל עליו את המצוה של אהבת הזולת בשיעור הכתוב, "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו (כפי המתבאר במאמר "מתן תורה" אות ב' וג' עש"ה מלה במלה). דהיינו שכל אחד מישראל יקבל על עצמו, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה למלאות כל צרכיו לא פחות ממה שהוטבע באדם לדאוג בעד צרכי עצמו, ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד ואמרו נעשה ונשמע, הרי שכל אחד מישראל נעשה ערב שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה, אשר רק אז נעשו ראויים לקבלת התורה ולא זולת, משום שבערבות הכללית הזאת נפטר כל יחיד מהאומה מכל דאגותיו לצרכי גופו עצמו, ויכול לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך בכל שיעורו וליתן כל מה שיש לו לכל נצרך, היות שאינו דואג עוד בעד קיום גופו עצמו כי יודע ובטוח הוא ששש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאיםבסביבתו עומדים הכן לדאוג בשבילו, (כמבואר במאמר "מתן תורה" אות ט"ז עש"ה).

ומטעם זה לא היו מוכנים כלל לקבל התורה מזמן אברהם יצחק ויעקב, אלא עד שיצאו ממצרים והיו לאומה שלימה בפני עצמה, כי אז נעשתה המציאות שכל אחד יהי' מובטח בכל צרכיו בלי שום דאגה והרהור כלל, משא"כ בהיותם עוד מעורבים בין המצריים הכרח הוא אשר חלק מסוים מצרכיהם היה מסור בידי הנכרים הפראים הללו המלאים אהבה עצמית, ונמצא שאותו שיעור המסור בידי הנכרים יהיה בלתי מובטח כלל לכל יחיד מישראל, כי חבריו לא יוכלו למלאות לו מחסוריו אלו משום שאינם בידיהם, וכבר נתבאר שכל עוד שהיחיד מוטרד בדאגותיו עצמו אינו מוכשר כלל אפילו להתחיל בקיום המצוה של ואהבת לרעך כמוך.

והנך מוצא בעליל, אשר ענין מתן התורה, היה מוכרח להתעכב עד זמן יציאתם ממצרים והיו לאומה בפני עצמה, דהיינו עד שכל צרכיהם יהיו מסורים בידיהם בלי תלות באחרים, אשר אז הוכשרו לקבלת הערבות האמורה ואז ניתנה להם התורה, ונמצא משום זה, אשר גם אחר קבלת התורה, אם יבגדו מעטים מישראל, ויחזרו לזוהמת האהבה העצמית מבלי להתחשב עם זולתם, הרי אותו שיעור הצטרכות המסור בידי המעטים מטרידים לכל יחיד מישראל לדאוג עליו בעצמו, כי אותם המעטים לא יחמלו עליו כלל, וממילא נמנע קיום המצוה של אהבת זולתו לכל ישראל כולם כנ"ל, באופן אשר אותם פורקי העול גורמים לשומרי התורה שישארו בזוהמתם באהבה העצמית, שהרי לא יוכלו לעסוק במצות ואהבת לרעך כמוך, ולהשתלם באהבת זולתם בלי עזרתם, כאמור.

הרי לעיניך, שכל ישראל ערבים זה לזה, הן מצד הקיום והן מצד השלילה, כי מצד הקיום, דהיינו אם מקיימים הערבות עד שכל אחד דואג וממלא כל מחסורי חבריו, הנה נמצאים משום זה שיכולים לקיים התורה והמצוות בשלימות דהיינו לעשות נחת רוח ליוצרו (כנזכר במאמר "מתן תורה" אות י"ג ). והן מצד השלילה, דהיינו אם חלק מהאומה, אינם רוצים לקיים הערבות, אלא להיות שקועים באהבה עצמית, הרי הם גורמים לשאר האומה להשאר שקועים בזוהמתם ובשפלותם מבלי למצוא שום מוצא כדי לצאת מעמידתם המזוהמת כמבואר.

(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות י"ז)

 

אם האדם רכש לעצמו את התכונה להיות ערב לכל אחד ואחד, למה הוא זקוק גם לדאגה של כולם כלפיו?

העניין הזה לא כל כך פשוט כמו שהוא נראה בצורה הפשוטה הרווחת. בתרבות הכללית מתייחסים ל"ואהבת לרעך כמוך" כאל ערך תרבותי יפה, אבל בכתבים אלה של בעל הסולם מדובר על משהו אחר: "שכל ישראל ערבים זה בזה. וזהו דבר הערבות אשר כל ישראל נעשו ערבים זה לזה, כי לא ניתנה להם התורה בטרם שנשאל כל אחד ואחד מישראל אם מסכים הוא לקבל עליו את המצוה של אהבת הזולת בשיעור הכתוב, 'ואהבת לרעך כמוך'". קודם צריך למלא את התנאי "ואהבת לרעך כמוך", ואחר כך "קבלת התורה". היחס הזה, "ואהבת לרעך כמוך" הוא נקרא "ערבות".

"דהיינו שכל אחד מישראל יקבל על עצמו, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה למלאות כל צרכיו לא פחות ממה שהוטבע באדם לדאוג בעד צרכי עצמו". עיקרון זה הוא לא בר-קיימא, מפני שהאדם עצמו לא יכול לספק לעצמו מה שהוא רוצה, וגם הזולת לא מסוגל לספק לו, כי הרי כל אדם כשלעצמו הוא בור בלי תחתית. הפיתרון הוא כשמחליטים מלכתחילה להתייחס זה לזה ולמלא את צרכיו של כל אחד ואחד, ואז, בהתחייבות זו ישנו כוח רוחני שממלא את כולם, וכולם באים על סיפוקם. יש להם הרגשת הערבות והם מתמלאים.

כי אפילו ירצו שש מאות אלף לספק משהו לאחד, אין שום אפשרות שהם יוכלו למלא את האחד הזה. כי אם יש בהם משהו שאין בו, כבר הוא חסר לו, ויש בו רצון לקבל אותו. לא מדובר על דבר גשמי, אלא על עניין רוחני, על הרצון של האדם. לכן לא ייתכן מצב שכל האנושות תוכל להשביע את הרצונות של פרט כלשהו מתוכה. אלא הפתרון נמצא ביחס מסויים, בהחלטה הדדית, רוחנית, במקור כוח מיוחד, במקור מילוי מיוחד, שבו האדם ירגיש שהוא מקבל הכל, ולא חסר לו מאומה. הרגשה כזאת לא יכולים להעניק שש מאות אלף איש סתם כך.

"ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד": לא שמסכימים לתת כי הם רואים שכולם נותנים, אלא מדובר בקיום של תנאים רוחניים, מעשים רוחניים, שנותנים לכל אחד ואחד מילוי, סיפוק וביטחון. "ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד ואמרו נעשה ונשמע, הרי שכל אחד מישראל נעשה ערב שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה": "נעשה ונשמע" כוונתו לא לנכונות שיתנו להם תורה והם יקיימו כל מה שכתוב בה, כפי שבדרך כלל לומדים, אלא "נעשה ונשמע" כוונתו שהם מקבלים על עצמם להיות ערבים זה לזה. "אשר רק אז נעשו ראויים לקבלת התורה ולא זולת".

"משום שבערבות הכללית הזאת נפטר כל יחיד מהאומה מכל דאגותיו לצרכי גופו עצמו, ויכול לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך בכל שיעורו", כלומר, האדם לא ממלא את עצמו, אלא נפטר מהרצון לקבל, מקבל 'כיסוי' על הרצון שלו, ויכול לעסוק בהשפעה; "וליתן כל מה שיש לו לכל נצרך": ממלא את כל צרכיו של חברו, "היות שאינו דואג עוד בעד קיום גופו עצמו," הרצון לקבל שלו לגמרי מתוקן . "כי יודע ובטוח הוא ששש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו עומדים הכן לדאוג בשבילו".

האדם יכול איפוא לעסוק ברוחניות כאשר הוא מקבל את כוח הצמצום על הרצון לקבל שלו, כאשר הוא מקבל כוח שמעורר בו רצון להשפיע, כאשר הוא יכול עם הכלים דקבלה שלו לעבוד בכוונה על מנת להשפיע, לתת לכל אחד ואחד. האדם יכול לעשות זאת רק בתנאי שיש סביבו אותה כמות, או מידה, הנקראת "שש מאות אלף" שמוכנים למלא אותו.

ייתכן שהם לא נותנים לו כלום והוא לא מקבל כלום, אבל יש תנאי, שאם יש ביניהם הסכמה שכל דאגתם היא למלא אותו, תנאי זה מייצר בו תיקונים על הרצון לקבל שלו, יכולת להשתמש בו בעל מנת להשפיע. כלומר, "ערבות" פירושו, שהאדם תלוי בחברה חיצונית, שממנה הוא מקבל כלי רוחני של השפעה. ההסכמה ביניהם לעזור לו ולמלא אותו ולדאוג רק לכלי שלו, היא שיוצרת באדם את התיקונים על הרצון לקבל שלו.

מהו מעמד זה של "נעשה ונשמע"?

"נעשה ונשמע" הוא התנאי שבו כל אותם שש מאות אלף מוכנים למלא כל אחד ואחד ולעסוק בו. תנאי הזה קודם לכל, כי בלעדיו לא מגיעים להשפעה, ובלי השפעה לא מגיעים לדבקות.

במעמד זה של "נעשה ונשמע" ניצבים שש מאות אלף איש ב"תחתית ההר"ש בהרהורים, בספקות, בכל מיני חשבונות ומחשבות, שהכל לא ברור בחיים, ה"פרעה" לוחץ, והם קצת נפרדו ממנו כדי להיות חופשיים בשכל ובלב לחשוב מחוץ לשליטתו, ועם זאת יש להם מידה מסויימת של השתוקקות למעלה, שנקראת "משה". ובשלב הבא הם חייבים לקבל על עצמם, על ידי פעולה שנקראת "נעשה ונשמע", חוק של ערבות הדדית.

מהו החוק הזה? הסכמה ביניהם שכל אחד ואחד מוותר על כל הרצונות שלו לא כדי לדאוג לעצמו, אלא לדאוג לכל חבר אחר בחברה, שכל אחד ירגיש שהאחרים בחברה חושבים רק עליו, שהאחרים מסכימים לבטל את הקניין הפרטי שלהם כדי לאהוב אותו ולהשפיע לו. ואם הם לא יעשו כך זה לזה, לאף אחד מהם לא יהיה כוח השפעה.

מצב זה נקרא "מעמד", והוא חתום, סגור מכל צדדיו. כולם ערבים לכולם, וכל אחד כלפי האחרים. לכן כתוב שכל העם אמר פה אחד "נעשה ונשמע", כי אין התחלה ואין סוף. לא שדואגים לאחד, ואחר כך לשני, ויותר מאוחר לשלישי, אלא הערבות מצד החברה כלפי כל חבר וחבר, מתקיימת רק אם כולם בבת אחת מסכימים לביטול הכללי של הרצון לקבל כדי לדאוג לכל אחד. רק אז מעוררים בכל אחד הרגשה של ערבות.

ובחברה שתהיה לה היכולת לנהוג כך כלפי כל אחד ואחד, לא תהיה לאדם ברירה, הוא ירגיש מהחברים כוח ערבות כזה, שיהפוך בו את היוצרות, ויתגלו בו כלים דהשפעה. כשם שהנתינה של החברים מעוררת בו בושה, תחושת סבל נוראי ומצבים אחרים, טובים וגם רעים, כי הוא נמצא בשליטתם, הם החברה החיצונית שלו שנותנת לו מחשבות ורצונות, כך גם אם החברים יעשו ביניהם ערבות כדי לתת לו כוחות דהשפעה, הוא בהכרח יקבל את הכוחות דהשפעה האלה.

האדם עצמו לא צריך לתת את הסכמתו. הוא לא צריך להיות מתוקן, לפני שהחברה מתקנת אותו ביחסה זה כלפיו. מספיק שהחברים נותנים לו את הביטחון הזה, את הערבות, ובעל כורחו הוא מרגיש את הביטחון הזה והביטחון יוצר בו כלים דהשפעה. מדוע "בעל כורחו"? כי לפני כן הוא לא יכול היה להסכים, לפני כן הוא רק העמיד את התנאי "נעשה ונשמע", שהוא אמנם לא מתוקן, אבל האדם מוכן ל"נעשה", בחיצוניות.

אילו צרכים על החברה למלא באדם?

כל מה שהאדם עצמו מרגיש בו צורך, על החברה למלאו, ואין זה משנה איזה צורך. בתלמוד מובאת דוגמה לאדם שהיה רגיל שאנשים רצו לפניו, כי בשעתו היה אדם חשוב שמשרתיו נשאו אותו באפיריון. אם אדם רגיל למעמד זה, ורוצה שירוצו לפניו, אז כלפיו יחס כזה נקרא "השפעה", "ערבות", "ביטחון" שלא יחסר לו גם ההרגל הזה. כך נהג הלל הזקןל2ם עם אותו אדם חשוב כשזה ירד מנכסיו.

כלומר, לא חשוב מהו הצורך הגשמי שצריך למלא, הכיסוי שהחברה יוצרת בכל אחד ואחד הוא כיסוי רוחני. בגשמיות אי אפשר למלא אף אחד. אם כולם יעבדו כדי למלא את הפרט, הם לא יצליחו למלא איש. אלא בכך שהם מסכימים, שהם רוצים למלא אותו באהבה שיש ביניהם, בהסכמה ההדדית שיש ביניהם, הם סותמים את הכלים דקבלה שלו, ומיד בונים בו תגובת השפעה. לא נותרת לו ברירה אחרת.

איפה בתהליך הזה נמצא הבורא?

בלי להיות דבוק לכוח הזה שנקרא "בורא", אי אפשר להשתמש בכוח הרוחני של השפעה לזולת. אם לא דבוקים בבורא, מעוררים באהבה לזולת רצונות לקבל עוד יותר גדולים, שהם ללא כוח רוחני לספק לזולת תיקון על הרצון לקבל, ללא כוחות דהשפעה; כמו הקומוניזם האגואיסטי, שגרם להרס. הרצון לקבל גדַל, עד שהוא הביא לשנאה בין כולם.

אבל בערבות ההדדית, כשכל חבר מוכן לוותר על עצמו, לצאת מעצמו כלפי הזולת, ולספק לכל אחד מה שהוא רוצה, בונים במכוון, במחוייב, כלים דהשפעה בזולת. בדומה לפעולת האור בכלי, שמעוררת בכלי תגובה דלהשפיע, כך האדם שפועלים עליו: הוא בכלל לא גורם בעניין. עד שלב זה, לא היה לו תיקון והוא לא היה מסוגל להסכים או לא להסכים. הוא רק אומר: "נעשה ונשמע".

הוא רק מסכים 'לשכב' על שולחן הניתוחים, שיבצעו בו את הניתוח, לא יותר. אין בו כוח רוחני. אלא ביחס הזה של החברה כלפיו, היא מכניסה בו את התיקונים. לא שבעצמם מתקנים, אלא החברים גורמים שדרכם יבואו תיקונים אליהם ואליו.

גם החברים עצמם נמצאים במצב של "נעשה ונשמע". לא שהם אוהבים זה את זה ומשפיעים לזולת, אלא קיימת ביניהם הסכמה בעלמא. אין להם תיקון אמיתי, כפי שאין תיקון כזה לאף יחיד, שכלפיו החברה כביכול מוכנה לעשות פעולות של השפעה. החברים לא מוכנים, אבל הם אומרים "נעשה ונשמע": "תגיד לנו מה, אנחנו מוכנים!". ודי בנכונות הזאת כדי שיפעל בהם הכוח הרוחני.

מהו התנאי "נעשה ונשמע"?

בעל הסולם כותב, שצריך להסכים לקבל את הערבות. וקבלת הערבות נקראת "נעשה ונשמע": "וזהו דבר הערבות אשר כל ישראל נעשו ערבים זה לזה, כי לא ניתנה להם התורה בטרם שנשאל כל אחד ואחד מישראל אם מסכים הוא לקבל עליו את המצוה של אהבת הזולת בשיעור הכתוב, "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו [...] דהיינו שכל אחד מישראל יקבל על עצמו, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה למלאות כל צרכיו לא פחות ממה שהוטבע באדם לדאוג בעד צרכי עצמו, ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד ואמרו נעשה ונשמע," כלומר, מוכנים לקבל את התנאי הזה, עדיין לא קיבלו אותו בפועל, מאחר שהם לא מתוקנים, אבל מוכנים שהוא יתקיים.

"הרי שכל אחד מישראל" בהסכמה הקודמת שלו "נעשה ערב שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה, אשר רק אז נעשו ראויים לקבלת התורה ולא זולת," כי לפני שבא כוח התורה, האדם אינו מתוקן. אלא "משום שבערבות הכללית הזאת נפטר כל יחיד מהאומה מכל דאגותיו לצרכי גופו עצמו," מפני שהאדם מצפה שכך יהיה, לכן הוא אומר "נעשה ונשמע". הוא עצמו לא מסוגל להיפטר מהרצון לקבל שלו, ומבקש שיגידו לו מה לעשות. אם על ידי מעשה כזה הוא יהיה מסוגל להתמודד עם הרצון שלו, הוא מסכים שיבצעו בו את הניתוח. "ויכול לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך בכל שיעורו וליתן כל מה שיש לו לכל נצרך, היות שאינו דואג עוד בעד קיום גופו עצמו", כך האדם רוצה שיקרה לו, ואם הוא מקבל את תנאי הערבות, אז הדבר קורה.

ובהתאם לטבע הבריאה יש לו עכשיו ביטחון פנימי, "כי יודע ובטוח הוא ששש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו עומדים הכן לדאוג בשבילו". הביטחון הזה יכול להיות אשליה ובדיה, כי מהיכן יש לו הביטחון הזה וממה? אלא האדם בנוי כך, שאם האחרים מסכימים לדאוג לו, הוא מרגיש בטוח. הרצון לקבל שלו בא על סיפוקו. מדוע? מפני שכולנו מחוברים בנשמה אחת, והחברים מספקים לו את התנאי הזה של החיבור. האדם עצמו לא מרגיש שהוא מחובר אתם לגוף אחד, אבל החברים מחזירים אותו לאותו מצב שבו כולם מחוברים.

הרצון של החברים להיות מחוברים ולספק כל אחד ואחד, מעורר למעלה אותו מצב בנשמת אדם הראשון, שכולם מחוברים יחד לסיפוק צרכיו של כל אחד, ומאותו מצב, מאותו מעמד עליון, שבו כולם נמצאים ב"אדם הראשון", מגיע האור שמתקן אותם, כלומר, שמושך אותם לשם. הכוח הזה הוא המתקן, אבל צריך להסכים להיות באותם תנאי חיים של "אדם הראשון", שכולם מחוברים יחד לנשמה אחת לספק לכל אחד את כל צרכיו, וכל אחד בלי לחשוב על עצמו.

"נעשה ונשמע", "ערבות", "ואהבת לרעך כמוך", הם התמונה של החיים שם, בדרגה זו של נשמת אדם הראשון. ועל ידם אנחנו מעוררים את המצב הזה, ממלאים את התנאי הזה, שבו כולנו נמצאים יחד בנשמה כללית. ואז מהדרגה הזאת בא אלינו אור מקיף ועושה את הפעולה. הוא נותן לכל אחד ואחד את הרגשת הערבות ונותן כיסוי לרצון לקבל שלא יגיח החוצה, אלא ירגיש מסופק, ויקבל הרגשה של צורך בהשפעה, רצון להשפיע לכולם. והאור גם מביא לאדם את היכולת לעשות את המעשה, להיות באמת בדרגה הזאת.

"קבלת התורה" נקרא קבלת האורות הללו ומימוש עצמך. ו"עשיית המצוות", תיקון הרצונות, נקרא שבהדרגה מגיעים לאותו מצב בפועל.

מה יש לנו לתת זה לזה?

כולנו עבדים שיוצאים ממצרים, ואף אחד לא יכול לספק כלום לאף אחד; ולא שאחד מביא לו מזון והשני רכוש, אלא לאף אחד אין כלום, אז מה החברים יכולים לספק לו? הם מספקים לו אור עליון מאותו מצב בנשמת אדם הראשון, כי הם מסכימים להיות באותו מעמד כמו ב"אדם הראשון", כשכולם מחוברים לנשמה אחת.

לאף אחד אין שום דבר, אבל במצב הזה האור ממלא את כולם. אותו אור משפיע עליהם מלמעלה. מאותו מצב שבו הם מחוברים, מאותו מעמד שכולם נמצאים כנשמה אחת, הוא מגיע אליהם כאור מקיף וממלא אותם. האור הזה נותן לאדם ביטחון, הוא מספק את הרצון לקבל שלו.

המקובלים אומרים, שכבר עכשיו כל אדם נמצא באותה מערכת, באותם החיבורים, ואין בחיבורים שום שינוי, פרט לכך שהם לא נראים לאדם. הוא לא רואה שהוא נמצא במעמד של נשמת אדם הראשון: מחובר, מתוקן, בחיבור עם כל יתר הנשמות, בגוף אחד, במערכת אחת, שנותנת ומקבלת ומעבירה הכל לפי חוק של השפעה טהורה.

הקשרים הללו נמצאים בכולנו, בכל האנושות, רק הם נסתרים מעינינו. אבל אם האדם, למרות מה שנראה לו, מעורר את המצב האמיתי שקיים, הוא מעורר משם כוחות על עצמו. כי ברוחניות הכל הולך אחר הרצון, אחר ההשתוקקות. ואם האדם מושך משם כוחות, הכוחות הללו מתקנים אותו.

כרגע יש לנו קושי לחבר את התמונה הזאת, את היחס הזה, למעמד הר סיני. אבל כולנו נמצאים עכשיו במעמד הר סיני, ממש כמו שכתוב, שכל אחד חייב כל יום לראות את עצמו כאילו הוא נמצא במעמד הר סיני. ואם נעשה בינינו הסכם של ערבות הדדית, מיד נתחיל להרגיש את הכוחות, שיעזרו לנו להגיע למצב, שבו כולנו מחוברים בנשמה אחת, למצב שנקרא "כניסה לארץ ישראל", ואפילו לא נצטרך לעבור ארבעים שנה במדבר.

כדי להגיע לערבות די להסכים עליה. מדוע?

כדי להגיע לערבות מספיקה ההסכמה לערבות, מפני שכולנו לא מתוקנים. כולנו נמצאים בדרגה תחתונה וכביכול מסכימים להיות בדרגה עליונה. אנו לא נמצאים במצב שיש לנו יכולת לבצע בינינו את הערבות. כל אחד ואחד הוא אגואיסט, ואין לנו לא חיבור ולא רצון למלא אף אחד, אלא אנו רק אומרים, שרוצים להיות במצב של ערבות. מה פירוש רוצים? הרי אם היינו רוצים, היינו כבר נמצאים בו? לכן המצב הזה נקרא "נעשה ונשמע".

האדם צריך כל הזמן להשתוקק לקיים את הערבות, את המצב שנקרא "מעמד הר סיני". זו העבודה התמידית שחייבת להיות בקבוצה. ואיך יודעים שהערבות מתקיימת ומתממשת? יודעים שהערבות באמת מתרחשת, כשכל אחד ואחד מקבל הרגשה שהוא לא מחובר לרצון לקבל שלו, שהוא לא תלוי בו, לא נמצא תחת שליטתו, אלא הוא מעבר לרצון עצמו, ומוכן באמת להיות מחוץ לו ולתת.

ובהתאם לכוח שיהיה באדם להיות מחוץ לעצמו ולתת, הוא מיד ירגיש מילוי, שהבורא ממלא אותו את הרצון, את השתוקקות שבו לערבות. לא שהבורא בא וממלא, אלא הוא נמצא בה, בהשתוקקות, והיא בעצם הוא.

מהו השלב הקרוב ביותר לביצוע?

יש להשיג ערבות. לכוון את עצמנו כך, שכל הזמן נרצה להגיע לערבות, עד שנגיע. כמות המשתתפים לא תלויה בנו. אי אפשר לדעת. עלינו לעשות מה שתלוי בנו. ומה תלוי בנו? כתוב במאמר, שכל אדם שנקרא "ישראל", שמשתוקק לבורא ומוכן למען המטרה הזאת לבצע פעולה כלשהי, צריך לחפש אנשים כמוהו ולהגיע אתם להסכם, שיבוטל בהם הרצון לקבל ויחשבו איש על רעהו, ובכך יעניקו זה לזה הרגשה הדדית, שתביא כל חבר להרגיש, שהוא לא תלוי ברצון לקבל שלו, וזו נקראת "ערבות".

אין צורך לחשוב אם התנאי הזה תלוי או לא תלוי בכמות מסויימת של אנשים, אלא לבצע אותו וזהו. ובכל מקרה הערבות תגיע מכמות קטנה יחסית של אנשים, ולא מכל העולם. לא ידוע אם שישים ריבוא או כמות אחרת. אבל "ישראל" נחשבים כל אלה שמשתוקקים לבורא, לא חשוב מי כלול בהם: איטלקי, צרפתי, רוסי או ישראלי. כל אלה שמשתוקקים לבורא ומוכנים להשתתף בצורה אמיתית בערבות הם "ישראל".

האם ההגעה לערבות כרוכה בהכרת הרצונות של הזולת?

לא צריך להתמקד ברצון של אף אחד. אף אדם לא מסוגל ללמוד את כל הרצונות של האחר. האדם בעצמו לא מכיר את עצמו, לא כל שכן אדם אחר, שלא מכיר אותו ולא יוכל להכיר. איך אפשר ללמוד אותו? לעשות בו ניתוח? ללמוד פסיכולוגיה? אלא ישנה הסכמה בעלמא בין החברים, שהם רוצים שכך יהיה: הסכם, ברית ביניהם, שתספק לכל אחד ניתוק מהרצון לקבל וכניסה לרצון להשפיע, וההסכם הזה נקרא "ערבות". שכל החברים רוצים, שכל יחיד ויחיד בחברה יקבל את הכוח הזה. אבל קבלת הכוח הזה אפשרית רק בתנאי שכל החברים, כל אחד ואחד, כלפי כל אחד ואחד, מוכן שיהיה כך.

כל אחד מאתנו בידי כולם

"ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד ואמרו נעשה ונשמע, הרי שכל אחד מישראל נעשה ערב שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה, אשר רק אז נעשו ראויים לקבלת התורה ולא זולת, משום שבערבות הכללית הזאת נפטר כל יחיד מהאומה מכל דאגותיו לצרכי גופו עצמו," כלומר, לא על האדם לפתור את עצמו מהרצון לקבל שלו, אלא בזה הוא תלוי לגמרי באחרים.

"ויכול לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך בכל שיעורו". מדוע? מפני שגם את הכוח הזה הוא מקבל מהאחרים, מתוקף הסכמתם. מכאן רואים עד כמה כל אחד מאתנו נמצא בידיים של כולם. אין לאדם שום סיכוי, הוא באפס תקווה, אם איננו מחובר עם החברה. אם החברה לא חושבת עליו, אין לו יותר מה לעשות.

מה מספקים לו האחרים? "וליתן כל מה שיש לו לכל נצרך, היות שאינו דואג עוד בעד קיום גופו עצמו כי יודע ובטוח הוא ששש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו עומדים הכן לדאוג בשבילו": החברה מספקת לו הרגשת ביטחון כזאת, שהאדם נמצא במצב כמו בורא. הוא לא חושב על עצמו, ויכול לחשוב על כל האחרים. הם מוציאים אותו מהעולם הזה לעולם ההוא. ומי הם? הם בעצמם בדיוק כמוהו, אבל בכך שהם יוצרים ביניהם אותם יחסים, כמו במצב המתוקן שלהם ב"אדם הראשון", הם מעוררים עליהם את המצב המתוקן, ובכך מוציאים את עצמם מהעולם הזה. והבורא כלל לא מוזכר.

אבל ישנם תנאים להגיע להסכם הערבות, "ומטעם זה לא היו מוכנים כלל לקבל התורה מזמן אברהם יצחק ויעקב, אלא עד שיצאו ממצרים והיו לאומה שלימה בפני עצמה". כלומר, לקבל עביות נוספת, להתחבר איש לרעהו, לקבל מ"פרעה" שנמצא ביניהם, את כל הרע, את כל ההתנגדות. דווקא התנאים האלה גורמים ליכולת להגיע להסכמה, ויש על מה לעשות את הסכם הערבות. כי יש לכל אחד צורך בהסכם הערבות, שרק האחרים יכולים לקיים אותו, כלומר, "כי אז נעשתה המציאות שכל אחד יהי' מובטח בכל צרכיו בלי שום דאגה והרהור כלל". אבל אם האדם לא מרגיש שהוא לא קיים בפני עצמו, ולגמרי תלוי באחרים, אין מה לדבר על ערבות.

"משא"כ בהיותם עוד מעורבים בין המצריים", אם אין להם עדיין דחף אמיתי לצאת לרוחניות, אלא יש להם השתוקקות לכל מיני כיוונים אחרים, "הכרח הוא אשר חלק מסוים מצרכיהם היה מסור בידי הנכרים", כלומר, ההשתוקקות לבורא היא לא כל מה שיש לאדם בחיים, אלא הוא עדיין רוצה כבוד, כסף ותענוגים מסוגים שונים. אם האדם עצמו וכל חבריו נמצאים עדיין ברצונות כאלה, הם נקראים: "מסור בידי הנכרים הפראים הללו המלאים אהבה עצמית", ואז "נמצא שאותו שיעור המסור בידי הנכרים יהיה בלתי מובטח כלל לכל יחיד מישראל, כי חבריו לא יוכלו למלאות לו מחסוריו אלו משום שאינם בידיהם".

אם כל אחד מהחברים עוד משתוקק בחייו למלא רצונות אחרים ולהשיג מטרות אחרות חוץ מהשגת הרוחניות, אז החברה לא יכולה למלא לו את החסרונות האלה. כי מלכתחילה צריכים להגיע למצב שכביכול אין חסרונות אחרים, והחברים הולכים וממלאים לכל חבר וחבר את החסרונות הרוחניים.

מה עוד גורמת מעורבות עם רצונות של "מצריִים"?

"משא"כ בהיותם עוד מעורבים בין המצריים", עם הרצונות האגואיסטים למיניהם, שהאדם רוצה לספק אותם, "הכרח הוא אשר חלק מסוים מצרכיהם היה מסור בידי הנכרים", האדם תלוי בסיפוק הרצונות "הפראים הללו המלאים אהבה עצמית", כלומר, הוא לא מוכן לבטוח בחבריו שיספקו לו רצונות לבורא, אלא מחזיק חוץ מהרצונות לבורא ברצונות "נכרים פראים" נוספים, שכלל אינם שייכים לחברה שלו, אלא הוא נצרך לחברה נוספת מהצד.

ואז, "ונמצא שאותו שיעור המסור בידי הנכרים יהיה בלתי מובטח כלל לכל יחיד מישראל", מדוע? מפני שהחברים מבטיחים לספק לו רצונות לרוחניות, לבורא, ולא רצונות שהוא יכול למלא אותם באמצעות גורמים אחרים חיצוניים. "כי חבריו לא יוכלו למלאות לו מחסוריו אלו משום שאינם בידיהם, וכבר נתבאר שכל עוד שהיחיד מוטרד בדאגותיו עצמו", כלומר, שיש לפניו עוד משהו חוץ מרוחניות, שהחברים לא יכולים למלא, וכתוצאה מזה "אינו מוכשר כלל אפילו להתחיל בקיום המצוה של ואהבת לרעך כמוך."

לא מן הסתם בעל הסולם מתחיל את מאמר "מתן תורה" (ראה נספחים) בכך שהאדם חייב למסור את הכל, את מה שהכי קרוב אליו: את הכרית שלו, את הכיסא שלו. הוא מתחיל להראות לנו בהדרגה מהי המשמעות האמיתית של רוחניות, של "לעבור את המחסום".

מה אפשר לעשות כנגד הרצונות הנוכריים?

אנחנו כולנו נמצאים כעבדים במצרים. כולנו מרגישים את עצמנו עבדים במשהו, רוצים כל מיני דברים, ויחד עם זאת רואים ויודעים שהם עומדים בניגוד לרוחניות. לכן אנו נמצאים בפיצול, הן ברצון לרוחניות והן ברצונות אחרים. והחברה, אומר בעל הסולם, יכולה לספק ביטחון רק על רצונות רוחניים. ואילו רצונות שתלויים בנוכרים, במצרים: כסף, כבוד, שליטה, תענוגים גופניים למיניהם, החברה לא יכולה לספק אותם, לערוב להם. לכן, לפני שהאדם מגיע לערבות ולמעמד הר סיני, הוא חייב לברוח מהמצרים האלה.

כיצד גורמים לכך שהרצון יהיה אך ורק לרוחניות?

איך גורמים לכך שהרצון יהיה לרוחניות בלבד, למרות שבדרך כזאת יש הרבה ספקות ובעיות? איך עומדים במצב שאף אחד לא חושב על כלום חוץ מלרצות רוחניות, ורק מצפה לה? המצב הזה שהמצרִים לא שולטים, שמתנתקים ממצרַים, שאין דאגות לא של משפחה ולא של עבודה, אלא רק רוחניות, נקרא להיות מוכן לערבות, למעמד. וכעת צריך רק לקיים את הערבות הזאת. לקיים אותה אפשר רק בהסכמה הדדית, שהחברים מספקים לכל אחד ואחד כוח שלא יחסר לו כלום, שהם ממלאים לו את הרוחניות. בשביל מה? כדי שישתתף אתם ב"ואהבת לרעך כמוך". איך הוא ישתתף? רק כשיאמין לחברים שהם אוהבים אותו.

אם מכל העולם יביעו אנשים נכונות להקריב הכל למען רוחניות, האם תתרחש ערבות?

אם הרצון של האדם הוא רצון ראשוני, התחלתי, והוא אומר שהוא רוצה ערבות, בלי שעבר כראוי את הדרך, בלי שעבר שבירות, קשיים, על מה יעבוד? אין לו על מה לעבוד. אמנם יש לו רצון, אבל איזה רצון? הוא עוד לא נמצא תחת המצרִים, אין לו על מה לבנות את הערבות. זו רק התחלה, שאחריה יבואו ירידות, ואז יתכן שבהזדמנות הבאה נגיע להסכמה לערבות.

צריך הכנה מספקת. אי אפשר להגיע למעמד הזה עם אנשים שדרגת העביות שלהם קטנה, שעוד לא גילו למה הם משתוקקים. צריכה להתגלות באדם עביות מסויימת, שעליה הוא עושה את העבודה שלו. אנשים שנמצאים בדרך כמה חודשים, לא מסוגלים לפני העליות והירידות ולפני המכות והבעיות, להגיע למעמד הזה. אבל לא מספיק סתם כך לרצות רוחניות. הרצון לרוחניות חייב להיבנות על עביות מסויימת של סבל וניסיון.

אלא שמעמד הערבות הזה מעולם לא התקיים, והוא יכול להתרחש כל רגע גם בזמן שלא נמצאים פיסית יחד, תחת קורת גג אחת.

מהם התנאים שצריכים למלא כדי להיות מוכנים למעמד הערבות?

בעל הסולם אומר שקודם כל חייבים לצאת מרצונות של המצרִים. כל אחד צריך להשתדל לפי יכולתו שחשיבות השגת המטרה תהיה מעל לכל. כלומר, האדם חייב לדאוג לכך שהרצון שלו לרוחניות יהיה מעל לכל; שתהיה הסכמה בין כל החברים כי הם מוכנים לדאוג לכל מחסורו של כל אחד ואחד, לספק לו כוחות ומילויים לכל רצונותיו.

אם כל חבר וחבר ידאג שלא תחסר לו רוחניות, וכל החברים יהיו מוכנים להתחבר כדי שלא תחסר להם רוחניות, נשאר רק לדאוג ולחשוב על הערבות, ולהתחבר יחד כדי למשוך אליו את המצב הזה, ואז הוא יתרחש.

ערבות לטוב ולרע

"והנך מוצא בעליל, אשר ענין מתן התורה, היה מוכרח להתעכב עד זמן יציאתם ממצרים והיו לאומה בפני עצמה," חובה להגיע למצב של "יציאת מצרים", שההשתוקקות לבורא תהיה גדולה וקובעת על פני כל העביות שיש לאדם. אבל אותו מצב הוא לא קבלת התורה, אלא הכרח שכולם ירגישו עצמם כאומה אחת, כלומר, שיהיה להם רצון משותף, כללי, מחובר, למטרה אחת. "דהיינו עד שכל צרכיהם יהיו מסורים בידיהם בלי תלות באחרים", שהפרעות כמעט לא יסיטו אותם מן הדרך , "אשר אז הוכשרו לקבלת הערבות האמורה ואז ניתנה להם התורה". אם כך, מה עוד נותר לתקן? בשביל מה צריך תורה?

"ונמצא משום זה, אשר גם אחר קבלת התורה, אם יבגדו מעטים מישראל, ויחזרו לזוהמת האהבה העצמית" למצרַים, "מבלי להתחשב עם זולתם", כפי שבני ישראל צעקו: "איפה כל הטוב שהיה לנו במצרים?", "הרי אותו שיעור הצטרכות המסור בידי המעטים מטרידים לכל יחיד מישראל לדאוג עליו בעצמו", הם כבר לא יכולים לספק לו בצורה שלמה את המילוי שהוא חייב לקבל, ואז יש צער . "כי אותם המעטים לא יחמלו עליו כלל, וממילא נמנע קיום המצוה של אהבת זולתו לכל ישראל" בצורה כללית. "באופן אשר אותם פורקי העול גורמים לשומרי התורה שישארו בזוהמתם באהבה העצמית," למרות ש"שומרי התורה" בעצמם עושים כביכול הכל.

לכן אין ליחיד מישראל סיבה להתרעם, שלמרות שעשה הרבה, אין לו כלום, "שהרי לא יוכלו לעסוק במצות ואהבת לרעך כמוך, ולהשתלם באהבת זולתם בלי עזרתם, כאמור", כלומר, האדם יכול להיות צדיק גמור, אבל אם ישנם סביבו רשעים, הוא כביכול מתעכב כל עוד הם לא מתוקנים. למה "כביכול"? כי אם האדם באמת עשה מה שצריך, הוא לא יצעק שמגיע לו.

"הרי לעיניך, שכל ישראל ערבים זה לזה, הן מצד הקיום והן מצד השלילה", כלומר, כולנו נמצאים במעמד הזה, בין אם נרצה ובין אם לא, כולנו נמצאים יחד בכלי "אדם הראשון" ורק על ידו מתקיימים, כל אחד על ידי האחרים. גם מצד החיוב, שבצורה הזאת מתקיימים, וגם מצד השלילה, שאם מישהו יוצא מהחוק הזה, אז כולם נפגעים.

"כי מצד הקיום, דהיינו אם מקיימים הערבות עד שכל אחד דואג וממלא כל מחסורי חבריו, הנה נמצאים משום זה שיכולים לקיים התורה והמצוות בשלימות דהיינו לעשות נחת רוח ליוצרו": בעל הסולם מדגיש כאן שהכוונה צריכה להיות כלפי הבורא "והן מצד השלילה, דהיינו אם חלק מהאומה, אינם רוצים לקיים הערבות, אלא להיות שקועים באהבה עצמית, הרי הם גורמים לשאר האומה להשאר שקועים בזוהמתם ובשפלותם מבלי למצוא שום מוצא כדי לצאת מעמידתם המזוהמת כמבואר" כלומר, אין אף תיקון אחר, אלא רק לתקן את אלה שלא מתוקנים.

בתוך העבודה הזאת של ערבות הדדית מהי עבודתו הפרטית של האדם?

לכל אחד יש חופש בחירה להתחבר עם האחרים לקבוצה אחת, להיות ערב לאחרים, וכולם שיהיו ערבים לו. זה התנאי שאתו סותמים את הרצון לקבל, ונותנים לרצון להשפיע שבנו להתפרץ החוצה, ומתחילים לקבל כוחות מלמעלה. מצב זה נקרא "קבלת התורה". על ידי הכוחות הללו האדם מתחיל לתקן את עצמו ולעלות. כלומר, לכל אחד יש חופש הבחירה לחתום על ההסכם.

האם יש לאדם בחירה חופשית אמיתית? והאם הבחירה שלו חופשית, או שהיא תלויה במה שהחברים רוצים? אם החברים ירצו לכרות ברית, ערבות, האם הוא חייב להצטרף אליהם, או שהם ברצון שלהם יחייבו אותו לראות את הברית באור חיובי ולהצטרף?

ואם הוא לא רוצה להצטרף, האם יש בכוחם של החברים להשפיע עליו להצטרף? ושמא בכל זאת יסרב להצטרף? אם כך אנו רואים שבעבודה הזאת יש חלק פרטי של האדם, ויש חלק שהחברה עובדת עליו.

מהו החלק הפרטי של האדם? החלק הפרטי של האדם הוא לגרום שהחברה תעבוד עליו. אבל כשמסתכלים מהצד, רואים שבפועל רק החברה עובדת, ולא אף אחד מהחברים, לא רואים אחַדים בודדים. וכשמשתמשים במשקפיים יותר טובים, רואים שכל אחד מהחברים עובד, ורק בחיצוניות נראה שזו החברה. ואם לוקחים משקפיים עוד יותר טובים, רואים שהם היינו הך, שכולם מחוברים יחד ללא שום הבדל בין היחיד לבין כלל החברה, אלא הכל אותו רצון, אותו גוף. רואים שנמצאים בתמונה מושלמת. רק השאלה היא אם מסכימים לקבל אותה או לא.

האם התלות באחרים לא מפחיתה מחופש הבחירה של האדם?

התלות באחרים מעוררת באדם רצון בחירה. אם האדם מגלה שהוא תלוי לגמרי בחברה, בערבות שלהם, שהחברה יכולה לספק לו את כל צרכיו, אז הוא יודע שעליו להיכנס לחברה מיוחדת, שבה כולם משתוקקים לרוחניות, ועליו לגרום להם להיכנס לערבות, שמכוח הערבות הזאת הם ישפיעו עליו, והוא מוכן לשלם על זה, בהשתתפות אתם בערבות, ובלהשפיע על כל אחד מהם. ההתחייבות הזו של כולם, כוונתה היא רק כלפי דברים רוחניים. כי בדברים גשמיים כולם יכולים להיות עניים ודלים בשכל וגם בכיס.

חזרה לראש הדף
Site location tree