ממלכת כוהנים
אולם על פי כל אותם הדברים שביארנו מראש המאמר עד כאן, מתבארים הכתובים על מתכונתם, כתפקידם הראוי להיות לדמות משא ומתן של הצעה והסכמה, דהיינו שמציע להם באמת בדברים אלו כל צורתה ותוכנה של ענין העבודה של התורה והמצוות, ואת כל מתן שכרה הראוי להשמע. כי צורת העבודה שבתורה ובמצוות מתבטאת בכתוב "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים" (שמות י"ט ו'), כי ממלכת כהנים פירושה, שתהיו כולכם מקטון ועד גדול כמו כהנים, דהיינו כמו שהכהנים אין להם חלק ונחלה ושום קנין גשמי בארץ כי ה' הוא נחלתם, כן תהיה כל האומה מסודרת בכללותה, באופן אשר הארץ וכל מלואה, כולה מוקדשת לה' ית'. ואין לשום פרט לעסוק בה, אלא כדי לקיים מצות השי"ת ולמלא את צרכי זולתו שלא יחסר כלום ממשאלותיו, באופן שלא יהיה לשום פרט לדאוג מה לצרכי עצמו [...].
(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות כ"ז)
"גלגלתא ועיניים" הם חסרי נחלה, לא קשורים למלכות, לרצון לקבל, ולכאורה ללא כל זהות עצמית, אלא הכל מוקדש למען הזולת. "ממלכת כוהנים", לכוהנים אין עבודה אחרת אלא לשרת את הקהל; כמו בזמן שהיה קיים בית המקדש, בגשמיות. בכל מקום שהכוהנים היו בו, הם שרתו את העם. וכך עם ישראל אמור להיות כלפי אומות העולם. כלומר, אין לו קשר לא לכלכלה ולא לפוליטיקה ולא לשום נושא אחר, חוץ מלהיות "ממלכת כוהנים", כפי שבעל הסולם מתאר. ואת התמונה המתוקנת הזאת צריך להציג כלפי כל האומות, שכל רצוננו הוא להיות ממלכת כוהנים, שכל נחלתם היא החלק הרוחני החינוכי, ותו לא.
[...] שבאופן זה נמצאו אפילו העבודות של חולין כקצירה וזריעה וכדומה, נבחנים ממש בדוגמת עבודות הקרבנות שהכהנים היו עושים בביהמ"ק; בשדות ובמטעים שסביב בית המקדש גידלו את כל התבואה שהיו צריכים ואת הזיתים שמהם הפיקו שמן זית; כן גידלו בהמות, עופות ויונים. בענף חקלאי גדול זה עבדו הכוהנים, אבל לא היתה להם בעלות לא על הענף ולא על התוצרת שייצרו.
[..] אמנם עדיין אין זה גמר הדבר, להיות רק ממלכת כוהנים, כי כל התורה והמצוות אינם נתונים אלא לצרף בהם את ישראל, שהיא הזדככות הגוף (כנ"ל במאמר "מתן תורה" אות י"ב) אשר אח"כ יזכה בגללם לשכר האמיתי שהיא הדביקות בו ית' שהיא תכלית הבריאה (כנ"ל במאמר "מתן תורה" אות ו' עש"ה ) והנה השכר הזה מתבטא במילים "גוי קדוש" שע"י הדביקות בו ית' נעשינו קדושים, כמ"ש קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם.
והנך רואה שבמילים "ממלכת כהנים" מתבטאת כל צורת העבודה על קוטבה של "ואהבת לרעך כמוך" דהיינו ממלכה שכולה כהנים שה' הוא נחלתם ואין להם שום קנין עצמי מכל הקנינים הגשמיים, ובעל כרחינו יש לנו להודות אשר זוהי ההגדרה היחידה שאך אפשר להבין בענין "ממלכת כהנים" זו, כי לא תוכל לפרשה בדבר הקרבת קרבנות למזבח, כי לא יתכן זה להאמר על האומה כולה, כי מי הם שיהיו המקריבים? וכן בענין לקיחת מתנות הכהונה, מי הם שיהיו הנותנים? וכן לפרשם על דבר הקדושה של הכהנים הלא כבר נאמר וגוי קדוש, אלא בהכרח שכל המשמעות שבדבר, אינו אלא רק במה שה' הוא נחלתם, שנעדרים מכל קנין גשמי לעצמם, והיינו השיעור של ואהבת לרעך כמוך הכולל כל התורה כנ"ל, ובמילים "גוי קדוש" מתבטאת כל צורת מתן השכר שהיא הדביקות כנ"ל.
(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות כ"ז)
השכר הוא הדבקות. אם עם ישראל יהיה גלגלתא ועיניים שמתפקד במלואו, בגוף שהוא כולו מתוקן, אז הוא ייקרא "ממלכת כוהנים וגוי קדוש". "ממלכת כוהנים" נקרא להשפיע על מנת להשפיע, שלגמרי מנותקים מהאח"פ. ו"גוי קדוש" נקרא החלק שמשתמש באח"פ: משרת לאח"פ, משתמש בו עם הכוונה על מנת להשפיע. כלומר, ב"ממלכת כוהנים" מנותקים מהרצון לקבל, וב"גוי קדוש" משתמשים ברצון לקבל, אך כגלגלתא ועיניים, כלומר בדרך של גלגלתא ועיניים.
"אולם על פי כל אותם הדברים שביארנו מראש המאמר עד כאן, מתבארים הכתובים על מתכונתם, כתפקידם הראוי להיות לדמות משא ומתן של הצעה והסכמה", כלומר, על ישראל לעשות תיקון הנקרא להגיע לערבות, "נעשה ונשמע", שכל אחד מוסר את עצמו לכולם, בכוונה להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך", ומזה ל"ואהבת את ה' אלוקיך". ותמורת זה מקבלים מהבורא את השכר, "דהיינו שמציע להם באמת בדברים אלו כל צורתה ותוכנה של ענין העבודה של התורה והמצוות, ואת כל מתן שכרה הראוי להשמע". ולכן נקרא הדבר "משא ומתן", מיקח וממכר, באיזו מידה כל צד מסכים עם מה שהצד השני מציע.
איזה שכר מקבלים במשא ומתן הזה?
אם האדם מקיים הכל, היינו שהסכים על כל העבודה, הוא מקבל כל השכר. ואם הוא מקיים רק חלק, כי נמצא בדרך, הוא מקבל רק לפי החלק המתוקן. שזה עדיין לא השכר שיהיה בסוף, אלא רק כלים שעוברים תיקון, אלא במצבו, תיקון הכלים הזה, הוא בשבילו השכר.
אם האדם רואה בערבות אמצעי להגיע למשהו, הוא אומר "נעשה ונשמע", וכנגד זה מקבל כוח מלמעלה להיות מסור, שזה נקרא שמוכן להיות מנותק מהרצון לקבל שלו, ואז הכוח שמקבל מלמעלה להינתק מהרצון לקבל שלו, כוח זה נקרא "שכר".
אחר כך בא שלב שהאדם רוצה לעבוד באהבת הזולת ועובד בה. כלומר, השכר שלו הוא להגיע לאהבת הזולת על ידי הכוח העליון שמתקן אותו מלמעלה.
ואם האדם מתחיל את כל הפעולות הללו מפני שהוא רוצה להגיע לאהבת ה', אז בשלב האחרון הוא עובד עם הרצון לקבל בעל מנת להשפיע. כלומר, אם הוא מסוגל לקבל ולהסכים, אז קבלת המסך היא בשבילו השכר. כמו שכתוב בספרי הקבלה, שמילוי הכלי הוא "מסך" ו"אור חוזר". האדם מגיע להשפעה, שהיא השכר, היא התחנה הסופית שלו, והוא לא רוצה יותר. ומה הוא משיג על ידי השפעה? דבקות.
כל פעם יש לאדם חיסרון למשהו חלקי בדרך, ואם הוא מקבל אותו, מממש אותו, הוא נחשב בשבילו לשכר. אין לו כלי כזה שהוא מיד רוצה להגיע לתחנה הסופית. שלא כמו בגשמיות, ברוחניות לא ניתן לרצות להגיע ליעד הסופי.
בגשמיות אדם שרוצה להיות בעל השכלה גבוהה, יכול לתכנן את צעדיו, שלב אחר שלב בדרך ליעד: קודם ביה"ס יסודי, אח"כ תיכון, תואר ראשון וכך הלאה. אבל ברוחניות הכלי של האדם הוא כל פעם הפוך מהקודם. מה שהוא רוצה בדרגת האגו הבאה, הפוך לגמרי ממצבו הקודם.
האדם לא מסוגל לרצות עכשיו לקבל על מנת להשפיע. הוא בכלל לא מסוגל לתאר לעצמו מצב כזה, גם לא להשפיע על מנת להשפיע. לא כל שכן כלפי הבורא, שמתחיל להתגלות רק מלהשפיע על מנת להשפיע, שרק אז האדם רואה מי הוא הבורא. כלומר, למרות שכביכול עובדים למען המטרה הסופית, לא מכירים אותה, והיא אצלנו בעלמא. לכן כל המצבים נקראים "למעלה מהדעת". כי המשא ומתן הוא כל פעם שונה, הוא כל פעם משא ומתן אמיתי. "משא ומתן" נקרא כלי ומילוי, שהם כל הזמן משתנים.
האם הבנה היא גם הסכמה?
הבנה והסכמה הן לא אותו דבר. הבנה היא במוח והסכמה היא בלב. התיקון הוא על הלב. בעולם שלנו אדם יכול להחליט שהוא מתחיל לשמור על דיאטה ולמחרת לחזור לאכול כרגיל. להסכמה האדם צריך להגיע בתוכו. "משא ומתן של הצעה והסכמה" הוא כולו בפנים בתוך האדם. הבורא אינו עומד כחנווני בחנות ועושה הנחות כדי שנקנה. המשא ומתן מתנהל בתוך האדם בין כל ההבחנות שלו, אם להסכים או לא להסכים, אם לבוא לערבות או לא לבוא לערבות. והכל גלוי בפני האדם, "דהיינו שמציע להם באמת בדברים אלו כל צורתה ותוכנה של ענין העבודה של התורה והמצוות, ואת כל מתן שכרה הראוי להשמע".
אבל אם הוא נותן הכל בגלוי, מה צריך לשלם ומה לקבל, אז על מה יש לנהל משא ומתן? על מה יש לנו להתווכח אתו? הוויכוח הוא פנימי באדם, לא עם הבורא. עם הבורא יכול להיות ויכוח בנוסח אם לא תעשו כך, יקרה לכם כך, אבל גם זה כבר מוחלט. אין פה מיקוח כנהוג בעולם שלנו, כמה הוא יוריד לנו את הרף של המחסום כדי שנוכל לקפוץ במקום מעל שני מטרים רק מטר אחד. אלא מדובר על צורת העבודה הפנימית שהיא כמיקוח.
"כי צורת העבודה שבתורה ובמצוות מתבטאת בכתוב 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים'", צורת עבודה כזאת, שהאדם חייב להתייחס לכל הרצונות שלו ולתקן אותם, לרמה שנקראת "ממלכת כוהנים". "כי ממלכת כהנים פירושה, שתהיו כולכם מקטון ועד גדול כמו כהנים". "מקטון ועד גדול" הכוונה, לכל בני האדם, לכל אלה שמשתוקקים לבורא, שנקראים "ישראל", וגם בתוך האדם "מקטון ועד גדול", כלומר לכל רצון ורצון.
"דהיינו כמו שהכהנים אין להם חלק ונחלה ושום קנין גשמי בארץ כי ה' הוא נחלתם", שהם כולם עובדים רק בהשפעה, גלגלתא ועיניים. ולא שיש להם במשהו קבלה לעצמם, "כן תהיה כל האומה מסודרת בכללותה, באופן אשר הארץ וכל מלואה, כולה מוקדשת לה' יתברך. ואין לשום פרט לעסוק בה, אלא כדי לקיים מצות השם יתברך ולמלא את צרכי זולתו שלא יחסר כלום ממשאלותיו, באופן שלא יהיה לשום פרט לדאוג מה לצרכי עצמו". גלגלתא ועיניים לא חושבים על עצמם, אלא משפיעים לאחרים וגם דואגים שכל היתר, גם כלים דקבלה, יעבדו רק בהשפעה.
"שבאופן זה נמצאו אפילו העבודות של חולין" - כל העולם הזה; כל סוגי היחסים בין בני אדם וכל מה שהם עושים בעולם הזה "כקצירה וזריעה וכדומה"; כל מה שהאדם מוציא מן האדמה, כלומר מהרצון לקבל שלו, שרוצה ליהנות על ידו, הם כולם "נבחנים ממש בדוגמת עבודות הקרבנות שהכהנים היו עושים בביהמ"ק".
מדוע? "כי מה לי העסק במצוה של הקרבת עולה לה' שהיא מצות עשה", שמשרת לבורא, "ומה לי אם מקיים מצות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'", שמשרת לזולת, "ונמצא שהקוצר שדהו כדי להאכיל לזולתו, דומה כעומד ומקריב קרבן לה'", ששניהם ממש אותו דבר. אם האדם מתקן את הרצונות שלו, אין שום הבדל בין העבודות שהוא עושה. הוא יכול לעבוד בכל העבודות, כלומר, לעבוד עם כל הרצונות שלו, בכל תחום שהוא רוצה, עולם כמנהגו נוהג. להיות מורה, להיות איכר, להיות נהג, לא חשוב, כי הכל תלוי במגמה שבעבודתו. אם הוא משרת בה את הזולת, הרי זו "עבודת הקודש".
ומי שמאכיל " לזולתו, דומה כעומד ומקריב קרבן לה'. ולא עוד, אלא שהסברא נותנת אשר מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך היא עוד יותר חשובה ממקריב הקרבן, כמו שהוכחנו לעיל". האדם שעובד עם הרצונות לקבל שלו, במילויים שמיועדים לרצון לקבל שלו, והופך אותם מילויים לזולת, צריך הרבה יותר כוחות ותיקונים ממה שצריך לעבודת ה'..
"אמנם עדיין אין זה גמר הדבר", מדוע? מפני שאין זה עדיין הזדככות הגוף, "כי כל התורה והמצוות אינם נתונים אלא לצרף בהם את ישראל, שהיא הזדככות הגוף", ועל ידי כל העבודות האלה צריך להגיע לזיכוך הגוף. "אשר אח"כ יזכה בגללם", על ידי כל העבודות הללו, "לשכר האמיתי". כלומר, עם זיכוך הגוף מגיעים לשכר האמיתי, "שהיא הדביקות בו ית' שהיא תכלית הבריאה".
"והנה השכר הזה מתבטא במילים" אחרות כבר, שהן "גוי קדוש". "כוהנים" הם רק גלגלתא ועיניים, אבל צריך שגם האח"פ יהיה מחובר אליהם, ויעבוד בעל מנת להשפיע. גלגלתא ועיניים לא יכולים להידבק. כי להידבק בבורא אפשר רק אם אני ממש נותן, אם אני דומה לו. דבקות שייכת רק לאח"פ. גלגלתא ועיניים הם עניין קר, עניין של השפעה טהורה, לכן בינה נקראת "גבורה עילאה". לנו נדמה שהשפעה היא רחמנות, שהיא דבר מאוד חם, אבל לא כך היא. "שע"י הדביקות בו ית' נעשינו קדושים, כמ"ש קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם", כלומר, האדם לוקח דוגמה מהבורא, איך הוא עובד בהשפעה, ועובד בהשפעה עם הכלים דאח"פ שלו.
"והנך רואה שבמילים 'ממלכת כהנים' מתבטאת כל צורת העבודה על קוטבה של 'ואהבת לרעך כמוך' דהיינו ממלכה שכולה כהנים שה' הוא נחלתם ואין להם שום קנין עצמי מכל הקנינים הגשמיים, ובעל כרחינו יש לנו להודות אשר זוהי ההגדרה היחידה שאך אפשר להבין בענין 'ממלכת כוהנים' זו, כי לא תוכל לפרשה בדבר הקרבת קרבנות למזבח, כי לא יתכן זה להאמר על האומה כולה, כי מי הם שיהיו המקריבים?" "ממלכת כוהנים" ו"גוי קדוש" הם איפוא שני שלבי התיקון הכללי.
הפניה היא לכל העם, ולא לחלק אחד שצריך להיות ממלכת כוהנים, ולחלק אחר שצריך להיות גוי קדוש. אלה שני שלבים של תיקון הרצון בכל הרצונות של כל אדם. בכל רצון ורצון יש חלק שהוא גלגלתא ועיניים, וחלק שגלגלתא ועיניים חייבים להשתמש באח"פ. אין גלגלתא ועיניים נקיים; הנקיות שלהם היא לפי הטבע, אבל לפי העבודה חובתם לשמש את האח"פ.
"וכן בענין לקיחת מתנות הכהונה, מי הם שיהיו הנותנים? וכן לפרשם על דבר הקדושה של הכהנים הלא כבר נאמר וגוי קדוש, אלא בהכרח שכל המשמעות שבדבר, אינו אלא רק במה שה' הוא נחלתם, שנעדרים מכל קנין גשמי לעצמם", זה השלב הראשון; "והיינו השיעור של ואהבת לרעך כמוך הכולל כל התורה כנ"ל, ובמילים 'גוי קדוש' מתבטאת", זה השלב השני; "כל צורת מתן השכר שהיא הדביקות", שאותה כבר משיגים על ידי כלים דקבלה.
מהו "גוי קדוש"?
גוי הוא כל מיני רצונות, רצונות ליהנות, רצונות לקבל ("כלים דקבלה"). רצון לקבל מתוקן נקרא "גוי קדוש", רצון לקבל שעדיין לא מתוקן, הכולל שבעים אומות, נקרא "גוי". גוי לא שייך למונח יהודי או ללא יהודי. גוי נקרא אח"פ, כל האח"פ. החלק שמצרפים לגלגלתא ועיניים נקרא "גוי קדוש". והחלק שעדיין לא מצורף נקרא "גוי", חלק לא מתוקן, שעדיין מפוזר.
"גוי קדוש" הם אותם כלים דקבלה, שהאדם מתקן אותם שיעבדו ככלים דהשפעה. ה"כוהנים" שנמצאים בתוך העם משתמשים בעם כדי להביא אותו לקדושה. ואותו חלק מהעם שמצטרף לכוהנים, הוא נקרא "גוי קדוש", כמו אח"פ דעליה, הכלים שאפשר לצרף לעל מנת להשפיע.
מיהם הכוהנים?
בכללות העבודה בגלגלתא ועיניים נקראת "כוהנים".
סגולה מכל העמים
ועתה מובנות לנו היטב גם המילות הקודמות בכל שיעורן, כי אומר "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי" כלומר, לעשות ברית על זה שאני אומר אליכם כאן, דהיינו, והייתם לי סגולה מכל העמים, כלומר, שאתם תהיו לי הסגולה, שעל ידיכם יעברו ניצוצי הזדככות וצירוף הגוף אל כל העמים ואומות העולם, בהיות שכל אומות העולם עדיין אינם מוכנים כלל לדבר הזה, וצריך אני לאומה אחת עכ"פ להתחיל בה עתה שתעשה סגולה מכל העמים, וע"כ מסיים ע"ז "כי לי כל הארץ" כלומר, כל עמי הארץ שייכים לי כמותכם וסופם להדבק בי ("הערבות" אות כ') .
אלא עתה באותה שעה שהמה עדיין אינם מסוגלים לתפקיד זה, הנה לעם סגולה אני צריך, ואם אתם מסכימים לזה, דהיינו להיות הסגולה מכל העמים, הריני מצוה אתכם, אשר ואתם תהיו לי "ממלכת כהנים" שהיא בחי' אהבת זולתו באופיה האחרון של ואהבת לרעך כמוך, שהיא קוטבה של כללות התורה והמצוות. "וגוי קדוש" שהוא השכר בצורתו האחרון של ולדבקה בו ית', הכולל כל השכר שאך אפשר להודיע עליו.
וזהו שהשמיעונו חז"ל בביאור הסיום "אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל" שדייקו "אלה הדברים" "לא פחות" "ולא יותר", שקשה מהיכי תיתי שמשה רבינו יעדיף או יחסיר מדברי ה' עד שהשי"ת צריך להזהירו עליו, שלא מצאנו דוגמתו בכל התורה ואדרבה מקרא כתוב עליו "בכל ביתי נאמן הוא".
(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות כ"ח)
על עם ישראל לראות את עצמו כאותו חלק מן האנושות, שחייב לקבל על עצמו את עבודת הכוהנים, כדי לעזור ליתר האנושות להגיע לדבקות. ולא לחשוב איך התהליך יסתדר באח"פ, בכלים דקבלה, אלא "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי", כלומר, לעשות ברית עם מה שנאמר לו, "דהיינו, והייתם לי סגולה מכל העמים", רוצה לומר שלרצונות האחרים אין חשיבות, וגם לא למה שידברו על ישראל בחוץ, אלא להיות לי סגולה, במה? "שעל ידיכם יעברו ניצוצי הזדככות וצירוף הגוף אל כל העמים ואומות העולם". ואין מה להוסיף עוד.
לכן לקבלה ולישראל אין קשר לשום נושא אחר חוץ מהטיפול הזה בכל האנושות. העבודה שלנו היא לתת לכל אחד ואחד הסבר, מה צריכה להיות התוצרת מהעבודה שלו, מהיחסים שלו עם כולם, שעליו להוסיף רק כוונה. הכל נשאר כפי שהיה, שום דבר לא משתנה. הכל ישתנה רק מתוך זה שכל העולם ינהג בצורה אחרת.
הכל ישתנה, אם הכיוון ישתנה. איך הוא ישתנה? כאשר כל אדם באשר הוא נמצא, יעשה רק עבודה אחת: לחבר את עצמו לכיוון הנכון. להתחיל להרגיש, להבין, לשמוע, שיש מטרה, שיש סיבה לצרות, ויש דרך להימנע מהן, ומטרה שיש להגיע אליה על ידי יגיעתו. ועל ידי זה שהאדם מכניס את הכיוון הזה לכל דבר בחייו, הוא מזמין על עצמו כוח עליון, אור מקיף, שמשנה את כל חייו. בא סוף לצרות ומתחילים שפע ושלווה.
לפיכך אין צורך לשנות שום דבר בגשמיות, ורק להכניס בה את התוצאה הרוחנית, שהיינו רוצים להשיג על-ידה. הפעולה הזאת פשוטה מאוד, אף כי נדמה לנו שצריך לסובב בשבילה את כל העולם. לא מן הסתם נאמר: "עולם כמנהגו נוהג". מה שצריך להוסיף לא דורש מהעולם שום מאמץ, לא בכסף לא במשאבים ולא בפיתוח מערכות, אלא מאמצים קלים מאוד: הסברה פשוטה, שמועות, כוחות.
מה הקשר בין אהבת הזולת לדבקות?
אהבת הזולת היא לא דבקות. באהבת הזולת האדם מתנקה מהרצון לקבל שלו, ועובר מהאח"פ שלו הלא מתוקן, שעליו הוא שם צמצום, ומתחיל לפתח גלגלתא ועיניים. ובכך נעשה מוכן להידבק לזולת.
ואם אחרי שהאדם מפתח גלגלתא ועיניים, הוא מתחיל לשרת את הזולת, אז השירות שלו לזולת הוא יותר גדול ויותר מועיל מהשירות לבורא, כי הוא מתחיל להשתמש באח"פ שלו בעל מנת להשפיע. אבל זה חייב להיות בכוונה להגיע לדבקות בבורא. במידה שהאדם משפיע לזולת בכוונה להגיע לבורא, באותו כלי שמשפיע לזולת הוא מגלה את הבורא, שהוא כבר נמצא עמו בדבקות.
"זיווג דהכאה" לא עושים עם הבורא, כאילו הוא הנותן ואני מחזיר לו, אלא הבורא מתגלה ב"ישראל אורייתא קודשא בריך הוא וחד הם", בכלי אחד, במעמד אחד. הכלי הכללי שבו האדם יכול לגלות את הבורא, הוא כלי של אהבת הזולת. באותו מאמץ שאני אוהב את הזולת, באותה תרומה שאני תורם לו, שם אני מגלה את הבורא.
מדוע המצווה הזאת היא האחרונה?
המצווה הזו היא האחרונה כי חייבים לקיים אותה כדי להידבק בבורא. לא מספיק להיות בכוונה "ואהבת לרעך כמוך", לתקן את הגלגלתא ועיניים וכמה שאפשר לתרום הכל ולחיות כדי למלא את הזולת, אלא צריך לעשות זאת כדי לגלות בה את הבורא, להגיע לדרגתו. האדם חייב להגיע למעמד הבורא, שזו התחנה הסופית שלו.
מחשבת הבריאה היא לא לבנות חברה יפה אחת בהשפעה הדדית, חברה נקיה שתהיה כוהנים ועם קדוש. השלבים הללו הם רק הכנת הכלי, תיקונים שהאדם עובר בכלים "ממלכת כוהנים" ו"גוי קדוש", תיקון גלגלתא ועיניים ותיקון האח"פ. אבל לשם מה הם משרתים זה את זה בלי פניה לעצמי? כדי להיכנס לדבקות עם הבורא.
לצורך מה? כי אחרת מלכתחילה לא מקבלים כוח לערבות. כי הכוחות הללו יורדים מהבורא, מהאור העליון שממלא את הכלי המתוקן, במצב של "אדם הראשון" המתוקן, בגמר התיקון, משם מקבלים כוחות. אדם שלא מתכוון לבורא, מיד נופל, כי אין לו השוואת הצורה למצב המתוקן. כל ההתקדמות וכל החוסן והכוח באים מכך שבמשהו, באחוז אחד, בחלקיק-אחוז, האדם רוצה להידמות למה שיש בצורה המתוקנת. לכן אסור להשתמש באח"פ ולעשות חשבונות של אח"פ, אלא לעשות את כל החשבונות בגלגלתא ועיניים.
באיזה מצב נמצא כל העולם?
כל העולם נמצא בצורתו המתוקנת בהשפעה הדדית. הצורה החיצונית לא צריכה להשתנות. כל רגע ורגע מתגלה לאדם גם לפני המחסום, שכל העולם נמצא בהשפעה. אלא שלפני המחסום הוא מתגלה ונעלם, מתגלה ונעלם.
עם מי יש לעבוד על הערבות?
הערבות היא רק כלפי אלו שרוצים לעשות את כל הפעולות הנדרשות כדי להגיע לדבקות בבורא.
מה משמעות הדבר לראות את העולם כמתוקן?
משמעותו לראות מצב שנמצא בדרגה יותר עליונה מהעולם הזה, בתמונה אחרת שלו, ברמה אחרת. נכנסים כביכול למימד אחר, כמו בסרטים, ואז רואים תמונה אחרת. מורידים איזה כיסוי ורואים איך הדבר מתנהג בפנים, בתוך המערכת. אחר כך אפשר להיכנס יותר ויותר פנימה לתוך המערכת, וכל פעם לראות איך היא מתפקדת בצורה אחרת, יותר אמיתית.
מהי הדרך לראות? לעלות לגובה הרוחני של אותה תמונה, כמו להיכנס לאותו חלון פנימי (כמו בתוכנת "חלונות" של המחשב), שנמצאים בו לפי מידת השתוות הצורה. אבל אם מאבדים אותה זַכות, יורדים לחלון חיצוני יותר של המחשב, או לדרגה האחרונה, ואז שוב קוראים את העולם בצורה אחרת.
במדרגה העליונה, מה ההבדל בין חבר ושאינו חבר?
חבר שלי הוא מי שרוצה להגיע בכוחות עצמו למדרגה העליונה בפועל, מאותה דרגה תחתונה שבה אני והוא נמצאים יחד. שאינו חבר, הוא מי שבכלל לא יודע שהוא נמצא בתמונה העליונה הזאת, הוא לא משתוקק אליה ולא מבין אותה, אלא נמצא כלפיה בהעדר הכרה.
הערבות לחבר היא על הרצון המשותף שלנו להגיע למדרגה יותר עליונה, שם אנו מחוברים יחד בלב אחד. כלומר, המטרה המשותפת של לשנינו היא להגיע לשם, והרי זו המטרה הראשית. ואם היא המחייבת, אז חותמים הסכם.
בשביל מה ישראל היו צריכים לעשות "נעשה"? בשביל ה"נשמע" של "נעשה ונשמע", בשביל כוח הבינה.
מהי עבודת הכוהנים?
קודם כל מוציאים גלגלתא ועיניים מהאח"פ. להוציא אותם מאח"פ פירושו, לעשות צמצום על האח"פ ולא להשתמש בו, להיבדל ממנו. לעבור עביות שורש ועביות א' דמסכים, וכך לרכוש את המסכים בכל דרגות העביות, כך שגלגלתא ועיניים יהיו בעביות שורש א' ב' ג' ד' דהשפעה. אי אפשר להגיע לזה אם לא עוברים על העמקות של כל העביות שורש א' ב' ג' ד' ומוציאים ממנה כלים דהשפעה. בעבודה הזאת פועלים עם כל הרצון לקבל ומתוכה מרכיבים את הגלגלתא ועיניים, בונים את ה"כוהנים".
ואם בונים את החלק הזה, שנקרא "כוהנים" אז הוא עובד רק לצורך זה שאין לו נחלה, אלא הבורא הוא נחלתו, שכל כולו בהשפעה. "כוהנים" יכולים להיות רק אם יש "ארץ ישראל", "קדושת ארץ ישראל", "בית המקדש", "עם ישראל על אדמתם"; רק אז יש עניין של "כוהנים", שגלגלתא ועיניים מתחילים לטפל באח"פ. אז יש בהם "כהן הגדול", נקודה ברורה שדבוקה בבורא ולא עוזבת אותו. ואז יתר החלקים בחלק הבינה שבהם, בגלגלתא ועיניים, מטפלים באח"פ, ומעלים את האח"פ לדבקות. עבודה זו נקראת "עבודת הכוהנים". וכך כל העם נעשה קדוש.
מדוע נכתב שממלכת כוהנים "היא בחינת אהבת זולתו באופיה האחרון של ואהבת לרעך כמוך"?
גלגלתא ועיניים חייבים לספק את הכלים דהשפעה, כוונות דעל מנת להשפיע, לכל האח"פ. לא שגומרים לעבוד עם גלגלתא ועיניים ומתחילים לעבוד עם האח"פ. העבודה עם האח"פ היא לצרף את האח"פ לגלגלתא ועיניים, שאז גלגלתא ועיניים מקבלים את העביות של האח"פ ועובדים אתה. זה מה שנקרא שממלכת כוהנים חייבת להגיע לדרגה, לגובה, של כל האח"פ.
איך גלגלתא ועיניים מתקנים את האח"פ?
גלגלתא ועיניים מתקנים את האח"פ כמו "אימא מאריכה את רגליה" (עיין בבעל הסולם, "תלמוד עשר הספירות", חלק ט'): העליון, כלומר הפרצוף העליון, מוריד לתחתון את האח"פ שלו, שעל ידו הוא רוצה רק להשפיע, והתחתון נדבק לאח"פ דעליון, ועולה עם האח"פ דעליון, ומשתמש באח"פ דעליון כמו בכלים דקבלה שלו. ומזה לומד התחתון, מפני שנדבק לאח"פ דעליון עם הגלגלתא ועיניים שלו, איך להשתמש באח"פ שלו ככלים דקבלה. זו גדלות דְמִין הא', שהיתה בעולם הניקודים.
הפעולה הזאת דומה למשחק שמשחקת אם עם בנה. אבל לא כדי להיות כמוהו, אלא דרך המשחקים הללו היא רוצה ללמד אותו חוכמה. פעולה זו של האם נקראת "אח"פ דעליון", שהוא יורד לתחתון, "נעשה כמוהו" ומתקן אותו.
אם כך, אח"פ דעליון הם כלים דהשפעה או כלים דקבלה? הם כלים דהשפעה של בינה, שהם גם כלים דקבלה. באיזה אופן הם גם כלים דקבלה? העליון רוצה להשפיע לתחתון, הוא רוצה לתת לו, יש לו מה לתת. כלים דהשפעה הם כלים עם רצונות לקבל גדולים, שנובעים מחיסרון של התחתון ולא מחיסרון של עצמם. בינה מרגישה את האח"פ שלה לא כחיסרון שלה לקבל, אלא כחיסרון שלה לתת. האח"פ שלה הוא כל המלכות, אלא שמצורפת אליה כוונה לתת של הבינה.
אילו פעולות כולל המושג "להשפיע"?
"להשפיע" משמעו לתת דוגמה, לתת כיסויים, מסכים, ולמלא, החל מהתיקון ועד המילוי, להביא את התחתון לדרגה שהוא יעלה לבינה.
מתי מלכות מקבלת מילוי?
מלכות שעולה לבינה, זה אינו גמר התיקון שלה. בכך היא לא מיתקנת, היא רק לומדת איך היא צריכה לעבוד עם הרצונות שלה. אחר כך היא חייבת לרדת. עד גמר התיקון עובדים רק בצמוד לבינה, אבל אחרי כן חייבים לרדת לאח"פ האמיתי, לל"ב האבן, שאינו קשור לפעולת ההשפעה של העליון, כי בעליון אין אפילו כוחות לספק לו מסכים. אבל עד גמר התיקון אין מילוי לכלים האמיתיים של מלכות.