בעקבות הלב (חלק ו) | בעקבות הלב | בעקבות הלב | ספרים | הרב ד"ר מיכאל לייטמן | ספריית כתבי מקובלים -
אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / בעקבות הלב / בעקבות הלב / בעקבות הלב (חלק ו)
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

בעקבות הלב (חלק ו)

"יחיד הסגולה"

יש המקבלים חינוך המותאם לטבעם האגואיסטי. הם מקיימים את מה שקיבלו בתהליך החינוך באופן אוטומטי. אם הגוף שואל את האדם לצורך מה הוא פועל ועושה, האדם עונה לעצמו, שכך הוא חונך וזהו אורח חייו ואורח חיי החברה שלו.

זהו הבסיס הבטוח ביותר שממנו האדם אינו יכול ליפול, כי הרגל נעשה טבע שני. מאדם שקיבל חינוך כזה או אחר לא נדרשים מאמצים מיוחדים לקיום פעולות טבעיות, כי הגוף והשכל כבר מכתיבים אותן. אין לאדם כזה סכנה שיפר את מה שטבעי ורגיל עבורו.

אבל, כאשר אדם רוצה לעשות משהו שלא חונך לפיו ושלא הפנים כדרישת גוף טבעית, כל פעולה ולו השולית ביותר, תלווה בשאלה מדוע הוא עושה זאת? מי ומה מכריח אותו לחרוג ממצב המנוחה?

במקרה זה האדם עומד בפני מבחן ובחירה, מכיוון שהוא והחברה בתוכה הוא חי לא רגילים לעשות את מה שהוא מתכוון לעשות. אין לו מי שישמש לו דוגמה וממי יוכל לקבל תמיכה לכוונותיו. אין לו אפשרות לדעת אם אחרים חושבים כמוהו, ומכיוון שכך, קשה לו למצוא תמיכה למחשבותיו.

מכיוון שהאדם אינו יכול להיאחז בדוגמאות מהחינוך שקיבל, או מהחברה הסובבת, הוא חייב לומר לעצמו שרק יראת הבורא מחייבת אותו לפעול ולחשוב מחדש. ועל כן אין לו על מי לסמוך, אלא על הבורא בלבד.

מכיוון שהבורא מהווה משענת יחידה עבורו, הוא נקרא "יחיד סגולה". הוא אינו שייך לחברה בה גדל וחונך, אין באפשרותו לקבל ממנה תמיכה. לכן הוא תלוי לחלוטין ברחמי הבורא. לכן "יחיד סגולה" זה זוכה לקבל את אור הבורא, המלווה אותו בדרכו.

"השגחה פרטית", להיות נבחר וחופש הבחירה

המתחיל ללמוד קבלה נוטה לשאול, מי אחראי לבחירת דרכו של האדם? האם האדם הוא הקובע את דרכו, או שהבורא מכתיב אותה? במילים אחרות, מי בוחר במי, האדם בבורא או הבורא באדם?

מצד אחד האדם צריך לומר שהבורא בחר דווקא בו, וזה נקרא "השגחה פרטית". עליו להודות לבורא עבור האפשרות שקיבל לעשות משהו למען הבורא.

אך לאחר מכן על האדם לחשוב ולשאול שאלות נוספות. מדוע הבורא בחר דווקא בו ונתן לו את האפשרות? מדוע עליו לעסוק בקבלה? למען איזו מטרה? ולאן כל זה אמור להובילו? שאלות אלה אמורות להובילו למסקנה שהוא נבחר כדי שיעשה פעולות למען הבורא, שהעבודה למען הבורא היא השכר, ושההתרחקות ממנה היא העונש. כן עליו להבין שבסופו של דבר הבחירה בידיו אם לעשות את העבודה שנבחר לעשות, אם לאו. אם בחר לעשות את העבודה, עליו לגלות נכונות לבקש מהבורא לתת לו כוונה להסב לו הנאה בפעולותיו.

האדם קובע את מידת הרע של אובייקט, לפי המידה בה הוא מפריע לו ליהנות

אנו מבחינים בין התופעות והמושגים לפי הרגשתנו, ומגדירים את המתרחש על פי תגובת חושינו. לכן, כאשר אדם מזכיר פעולה כלשהי, או אובייקט, הוא מביע בכך את הרגשתו. האדם קובע את מידת הרע של אובייקט, לפי המידה בה הוא מפריע לו ליהנות.

האדם קובע ומגדיר את הרע המפריע לו לקיים את החוקים הרוחניים לפי מידת החשיבות שהוא מייחס להם. לכן, אם אדם רוצה להגיע לשנאת הרע, עליו לרומם את גדולת תורת הקבלה והבורא במחשבותיו. באותה מידה בה תופיע באדם אהבה לבורא, כן הוא ירגיש שנאה לאגואיזם.

ארבעת הבנים ו"מלאך"

בהגדה של פסח נזכרים ארבעת הבנים השואלים אודות עבודתו הרוחנית של האדם. ארבעת התכונות אותן הם מייצגים קיימות בכל אחד מאתנו. בדרך כלל הקבלה עוסקת רק בדמות קיבוצית אחת של האדם ביחס לבורא, אך ניתן לבחון את ארבעת הדמויות האלה כארבעה טיפוסים שונים.

תורת הקבלה ניתנה לאדם ככלי עזר במלחמתו נגד האגואיזם. לכן אם אין לאדם שאלות כמו זה ש"אינו יודע לשאול", ניתן להסיק מכך שהוא טרם הכיר ברע שבו, ועדיין אינו זקוק לאור שיבוא ויתקן את אותו. במקרה כזה, אם הוא מאמין בשכר ועונש, אפשר לעורר אותו בעזרת הדגשת נושא השכר עבור מעשיו. זה נקרא "פתח לו".

מי שפועל לשם קבלת שכר, ועדיין לא מרגיש את האגואיזם שלו, אינו יכול לתקן את עצמו, מכיוון שהוא איננו מרגיש את חסרונותיו. את האדם הזה צריך ללמד לעשות מעשים ללא תמורה, כי בעקבות זאת יקפוץ האגואיזם שלו, ה"רשע" שבו, וישאל: "מה העבודה הזאת לכם?" שאלה שמשמעותה, מה ייצא לי מזה? אחרי ששאל את השאלה הזו, יש סיכוי שפגש את הרע שבו, ובעקבות זאת יתחיל להזדקק לעזרתה של חוכמת הקבלה בעבודה נגד האגואיזם שלו.

כוח רוחני מיוחד בשם "מלאך" גורם יסורים לאדם, כדי שיבין שהוא אינו יכול לשבוע מכך שהוא ממלא את האגואיזם שלו בהנאה. יסורים אלה דוחפים את האדם לצאת ממסגרת האגואיזם, ובלעדיהם היה נשאר עבד האגואיזם לנצח.

ה"עמים" ו"ישראל"

כתוב שלפני שהבורא נתן את התורה לישראל, הוא הציע אותה לכל האומות, אך נדחה. האדם הוא כמו עולם קטן המורכב מרצונות רבים הנקראים "עמים". על האדם לדעת שאין רצון מתאים להתעלות רוחנית, מלבד הרצון להתחבר עם הבורא. רצון זה נקרא "ישראל" - "ישר"-"אל". רק אם אדם יבחר ברצון הזה מכל השאר, הוא יוכל לקבל את התורה, את ה"אור העליון".

הסתר הדרגה הרוחנית, והסוואת כוונת הפעולות

הסתר הדרגה הרוחנית של האדם הוא אחד התנאים ההכרחיים להצלחה בהתעלות רוחנית. הסוואת כוונת הפעולות, משמעותה היא, שהאדם עושה פעולות שלאחרים אסור להבין את הכוונות העומדות מאחוריהן לאשורן. אם נדרש בכל זאת ממקובל להביע את דעתו, עליו להביע את דעתו בצורה מעורפלת וכללית, כך שכוונותיו האמיתיות יישארו נסתרות.

לדוגמה, מקובל עשוי לתת תרומה גדולה לתמיכה בהקמת מרכז לימוד רוחני, ולהתנות זאת, לצורכי הסוואת כוונותיו, בכך שדבר תרומתו יפורסם בעיתונות. כלפי חוץ, הוא נראה רודף כבוד ופרסום, והסיבה האמיתית לתרומתו נותרת עלומה. כוונתו להפיץ את חוכמת הקבלה מוסווית היטב, אך המעשה נעשה. לכך הכוונה בהנחיה, לפעול בגלוי, ולשמור על אופיין החשאי של הכוונות.

המקובל גרוע יותר מהאחרים בעיני עצמו

כאשר הבורא מוצא לנכון לגרום למקובל הרגשת נפילה רוחנית, לפני הכל, הוא נוטל ממנו את האמונה במקובלים הגדולים. אם לא היה עושה כך, האדם יכול היה לשאוב מהם כוח, ולא היה מרגיש את הנפילה הרוחנית.

מקובל העובד על האגואיזם שלו ובוחן את כוונותיו בזמן פעולותיו הרוחניות, ורוצה לקיים את רצון הבורא ללא תמורה, מרגיש את התנגדות הגוף. התנגדות הגוף באה לידי ביטוי במחשבות המפריעות לו וגורמות לו לחוש כרשע.

הבורא עושה זאת במכוון, כדי שתהיה למקובל אפשרות לתקן את מחשבותיו ואת כוונותיו. התיקון נועד לכך שהמקובל לא יישאר עבד האגואיזם, ושלא יעבוד למען עצמו כמו יתר בני האדם; וכדי שירגיש שאין לו אפשרות אחרת לקיים את רצון הבורא, אלא רק בעבודה "לשמה", כלומר למען הבורא.

מכאן נובעת ההרגשה הכוססת תדיר בנפשו של המקובל, המתענה בהרגשה שהוא הרבה יותר גרוע מיתר בני האדם, שחיים בחוסר מודעות רוחנית. לעומת זאת, המקובל חייב לתקן את כוונותיו ולהפכן מאגואיסטיות לאלטרואיסטיות, אחרת לא יהיה מסוגל לפעולות רוחניות בכלל. לכן הוא גרוע יותר מהשאר בעיני עצמו.

"משפיע על מנת להשפיע", "מקבל על מנת להשפיע"

האדם נמצא במצב קבוע של מלחמה למען מילוי רצונותיו. מלחמה נוספת מנהל האדם כנגד עצמו. במלחמתו נגד עצמו הוא נאבק לתת את כל שטח לבו לבורא, ולמלאו באויב טבעו - האלטרואיזם. תשוקתו היא שהבורא יתפוס את כל המרחב, לא רק מרצונו של הבורא, אלא גם מרצונו הוא. תשוקתו היא, שהבורא ימלוך עליו לפי בקשתו וישגיח בגלוי.

במאבק זה, תחילה על האדם להפסיק להזדהות עם גופו. עליו להתייחס לגופו, לשכלו, למחשבותיו ולהרגשותיו כמתבונן בהם מהחוץ, ולהבין שהם נשלחים אליו מהבורא. מחשבותיו אלה נשלחות אליו כדי שיזדקק לעזרתו של הבורא, יבקש ממנו לנצחם, ויעזור לו לחזק את אמונתו בגדולתו, השגחתו ויחודו ככל יכול.

לדוגמה, גם כשהאדם חדור אמונה בבורא מנהיג הכל - "קו ימין", הוא עשוי להתקשות להיפטר ממחשבות טורדות ומפריעות של "עשו לי, עוללו לי" - "קו שמאל". ואף שמצד אחד הוא בטוח שכל ההשפעות באות מאותו מקור – מהבורא - "קו ימין", אין הוא מסוגל להעלים את המחשבה, שמלבד הבורא יש עוד מישהו המשפיע עליו, או שלא רק בבורא תלויה התוצאה - "קו שמאל".

התנגשויות פנימיות אלה בין רגשות הפוכים, מתרחשות במצבים שונים בהתאם לקשרים החברתיים של האדם. זה קורה עד לשלב בו הבורא עוזר לאדם לרכוש "קו אמצעי". המאבק ניטש למען הרגשת יחודו של הבורא, כאשר המחשבות המפריעות נשלחות בכוונה, כדי שהאדם ילחם בהן עד לניצחון, אליו יגיע בעזרת הבורא; הניצחון שיחזק את הרגשת השגחתו, כלומר יעמיק את האמונה. האדם נאבק באופן טבעי למען מילוי צרכי האגואיזם שלו, הכוללים לדוגמה את הנאותיו, את הגדלת רכושו וכו'. המלחמה כנגד טבעו האגואיסטי, המלחמה הבלתי טבעית, מכוונת כלפי "אויב", כמקובל במלחמות. אך שלא כמקובל במלחמות, המטרה כאן היא לאפשר ל"אויב", לבורא, לנצח ולהשתלט על כל שטח השכל. המלחמה כנגד הטבע שמה לה למטרה, שהבורא יכבוש את כל העולם, כולל את עולמו הפרטי של האדם היחיד, במטרה להכניס את תכונותיו בכולם במידה שירצו.

המצב בו רצונותיו ותכונותיו של הבורא ממלאות את כל מחשבותיו ורצונותיו של האדם נקרא מצב אלטרואיסטי, מצב של "נתינה". כלומר, מצב של "משפיע על מנת להשפיע", או מצב מסירת ה"נפש הבהמית" לבורא. הדבר קורה תחת השפעת "אור חסדים" המתקבל מהבורא, ומעניק כוחות להתנגד למחשבות המפריעות של הגוף.

מצב זה לא חייב להיות מצב של קבע. אדם יכול להתגבר על מחשבות מפריעות, ולאחר מכן תגיע התקפת מחשבות נוספת, ושוב הוא יובס תחת השפעתן. שוב הוא יאבק בהן תוך הרגשת צורך בעזרת הבורא, שוב הוא יקבל אור וינצחן, וגם את השליטה על המחשבות האלה ייתן לבורא.

המצב בו אדם חווה תענוגות למען הבורא, כלומר לא רק מכניע את עצמו בפני ה"אויב", הבורא, אלא אף עובר לצדו של "האויב" הזה, מצב זה נקרא "קבלה למען הבורא" - "קבלה על מנת להשפיע". הבחירה הטבעית של האדם, באופן הכרתי ובאופן תת הכרתי, תמיד תהיה בדרך בה יפיק את התענוגות הגדולים ביותר. כלומר, העדפתו הברורה של האדם נתונה לתענוג הגדול ביותר שניתן להפיק. בפעולות שכאלה, אין חופש בחירה או חופש רצון.

אבל, אדם שמבסס את החלטותיו על אמות מידה של אמת, ולא על אמות מידה של תענוג, זוכה בזכות בחירה וחופש החלטה. זאת, מכיוון שהוא מסכים ללכת בדרך האמת, על אף שהיא מלאה ביסורים. עם זאת, רצונו הטבעי של הגוף הוא לברוח מיסורים ולחפש תענוגות בכל דרך. הרצון הזה לא מאפשר בקלות לנהוג לפי קריטריון של "אמת".

מי שעושה מעשה כי הוא מאמין בשכר ועונש, אינו רואה את הרגשת גדולת הבורא כמטרה, מכיוון שלנגד עיניו מטרה אחרת. הוא מצפה לקבל את שכרו בעולם הזה ובעולם הבא. הוא איננו זקוק לבורא, ולכן אין לו כלל קשר עמו. אם הבורא לא היה קיים כלל, והתענוג היה מגיע ממקור אחר, היה אותו אדם ממהר לקיים את רצונו של המקור האחר.

מי שרוצה לקיים את רצונות הבורא, חייב לבטל את רצונותיו הוא מפני רצונות הבורא. עליו לדאוג בקביעות להרגשת גדולת הבורא, המעניקה כוחות לבחור ולקיים את רצון הבורא, במקום את הרצון הפרטי - רצון האגואיזם. ככל שהאדם מאמין יותר בגדולתו של הבורא ובכוחו, כך הוא יכול לקיים את רצונותיו יותר בקלות. לכן, על האדם לרכז את כל מאמציו בהעמקת הרגשת גדולת הבורא.

רק הבורא משחרר מהשעבוד ל"מלאך הרע" - האגואיזם

הבורא רוצה שנרגיש תענוג, ולכן ברא בנו רצון ליהנות. אין בנו שום תכונה מלבד הרצון הזה, המכתיב לנו את כל מחשבותינו ומעשינו ומתכנת את קיומנו.

האגואיזם נקרא "מלאך הרע", "כוח רע", מכיוון שהוא שולט בנו, שולח לנו תענוגות, ואנו בעל כורחנו הופכים לעבדיו. מצב הכפיפות לכוח הזה, הקונה אותנו בתענוגות, נקרא "עבדות" או "גלות" מהעולם הרוחני.

אם לא היה ל"מלאך הרע" מה לתת, הוא לא יכול היה לשלוט באדם. אם האדם היה מסוגל לוותר על התענוגות שמציע לו האגואיזם, הוא לא היה משועבד לתענוג.

לכן, האדם איננו מסוגל לצאת מהעבדות הזו בעצמו. אבל, אם רק יעשה ניסיון קטן לעשות זאת, הרי זה כבר נחשב עבורו כבחירה מרצון, והבורא נחלץ לעזרתו מלמעלה. עזרה זו מוגשת באמצעות סילוק התענוגות המשמשים את האגואיזם לשעבוד האדם. כך מתאפשר לאדם להיפטר משליטת האגו ולצאת לחופשי. כאשר זוכה האדם להשפעת הכוחות הרוחניים, הוא מתענג על הפעילות האלטרואיסטית והופך להיות עבד האלטרואיזם.

האדם הוא עבדו של התענוג. אם הוא נהנה מקבלה, הוא נקרא עבד האגואיזם - "פרעה", "מלאך הרע" וכו'. אם הוא נהנה מנתינה, הוא נקרא עבד הבורא - "אלטרואיזם". אך ללא תענוג כלשהו האדם לא מסוגל להתקיים, מכיוון שזוהי מהותו. כך הבורא ברא אותו, ואין אפשרות לשנות זאת. אם כך, לא נותר לו לאדם אלא לבקש מהבורא לתת לו רצון לאלטרואיזם, זוהי בחירת האדם ותפילתו.

עד לקבלת "אור הבורא" גם ה"שמח בחלקו" מרגיש חסר

לפני שהאדם פונה לבורא, עליו להבין שהבורא מיטיב עם כולם ללא יוצא מהכלל. כמו כן, כל פעולותיו נובעות ממידת הרחמים, אף שאנו יכולים לחוות אותן כלא נעימות. על כן, לכל אדם שולח הבורא רק את הטוב ביותר, וממלא אותו בכל הנדרש. מכאן, שאין לאדם מה לבקש מהבורא בנוסף על אשר קיבל.

אם האדם מרוצה ממה שהוא מקבל מהבורא, אף כי ייתכן שהוא נמצא במצב גרוע, כך הוא יכול לשבח את הבורא. עוצמת השבח יכולה להגיע לידי כך, שלבורא לא נותר עוד מה לשנות במצבו של האדם, מכיוון שהוא שמח בחלקו.

ואכן, לפני הכל, האדם צריך להודות לבורא על העבר. רק לאחר מכן, הוא יכול לבקש על עתידו. אם אדם מרגיש מחסור, כגודל תחושת המחסור, כך גדול המרחק מהבורא. זאת משום שהבורא שלם ומושלם, ואילו האדם מרגיש את עצמו חסר.

לכן, הדרך להתקרב אל הבורא עוברת דרך טיפוח הרגשת אסירות התודה על העבר. זאת, באמצעות קבלת העובדה, שאת כל אשר קיבל עד היום, קיבל האדם מהבורא כדבר הטוב ביותר עבורו. כל אשר ניתן לו, נבחר בקפידה במיוחד לטובתו, בכוונת מכוון. בדרך זו, מתקרב האדם אל הבורא. מנקודה זו, הוא יכול לבקש על עתידו.

מצב של "שמח בחלקו" יכול להיווצר אף בזכות ההכרה שהבורא זימן לו ברגעים אלה ממש קריאה בספר העוסק בבורא, בנצח, במטרת החיים ובתכליתם. אדם גם יכול לשמוח על כך שהבורא זיכה אותו במחשבות על הדרך בה אפשר לבקש ממנו לשנות את מצבו. הוא יכול להיות אסיר תודה על כך שהוא זכה בכל זה, כאשר מיליארדי אנשים אחרים בעולם לא זכו.

מכאן, שהרוצים להרגיש את הבורא, גם אם עדיין לא זכו לכך, יכולים לשמוח בחלקם, ולוּ רק מהסיבה שהבורא הוא המקור לכל.

אך המציאות היא, שבדרך כלל, אף על פי שהאדם שמח במה שהבורא מצא לנכון לתת לו, ואף על פי שכתוצאה מכך הוא אכן מתקרב אליו - עדיין קיימים בו רצונות בלתי מסופקים. מסיבה זו נשלח אליו אור הבורא. כאשר האדם זוכה לקבל את אור הבורא, הוא מקבל דעת מוחלטת, השגה, הכרה ותענוג.

הכרת הרע

כדי להינתק מהאגואיזם האדם חייב להרגיש במודע את נחיתותם ושפלותם של רצונותיו, האינטרסים שלו, והתענוגות להם הוא מקווה. עליו להרגיש את עוצמת נכונותו להשקיע כל מאמץ במרדף אחרי העונג, ועד כמה משועבדות מחשבותיו הסובבות בכפייתיות סביב תועלתו העצמית.

ההכרה בעובדה שסיפוק עצמי חשוב לו יותר מהבורא, היא העיקר בתחושת האפסות והביזוי העצמי; וכן גם ההכרה בכך שאם הוא לא רואה במעשיו רווח תועלת, אין הוא מסוגל לפעול, או אפילו לתכנן פעולה.

ועוד על "הכרת הרע", "להשפיע על מנת להשפיע" ו"לקבל על מנת להשפיע"

הבורא נהנה מזה שהוא גורם לאדם הנאה. אם האדם נהנה מכך שהוא נותן לבורא אפשרות להסב לו הנאה, הרי שנוצרת זהות והקבלה בין רצונותיהם ותכונותיהם של האדם והבורא - "השתוות צורה" - מכיוון ששניהם מרוצים מעצם הנתינה. הבורא נותן תענוגות, והאדם יוצר תנאים לקבלתם. כך, כל אחד מהם חושב על האחר ולא על עצמו, וזה מה שמכתיב את פעולותיו.

אך מכיוון שהאדם נברא אגואיסט, הוא אינו מסוגל לחשוב על אחרים, אלא רק על עצמו. לתת הוא יכול רק אם תצמח לו מכך תועלת. בגלל תכונת האגואיזם, האדם מרוחק מהבורא כרחוק מזרח ממערב.

התרחקות מוחלטת זו של האדם מהבורא, שהוא מקור כל התענוגות, היא תוצאת האגואיזם, והיא מקור כל היסורים כולם. ההכרה בעובדה זו נקראת "הכרת הרע". זאת, מכיוון שכדי לוותר על האגואיזם מתוך שנאה אליו, האדם חייב להיווכח מעבר לכל ספק שהוא מקור הרע, אויבו העיקרי, העומד בדרכו להשגת שלמות, תענוגות ונצחיות.

לכן על האדם לכוון את כל מעשיו להינתקות מהאגואיזם, להתקרבות אל הבורא, ולהידמות אל הבורא בתכונותיו. כל זה כדי שיוכל ליהנות מהאלטרואיזם באותה מידה בה הוא נהנה עכשיו מאגואיזם. אם באמצעות כוח מלמעלה האדם מתחיל להתענג על עשיית פעולות אלטרואיסטיות, שמשמחות אותו עד בלי די, הרי שהוא הגיע למצב של: "נותן על מנת לתת" ללא כל תמורה - "משפיע על מנת להשפיע".

האדם שהתעלה מבחינה רוחנית מוצא הנאה צרופה ולו רק בכך שיוכל לעשות משהו למען הבורא. אבל אחרי שעלה לדרגה רוחנית כזו שהוא רוצה לתת משהו לבורא, הוא מגלה שהבורא בעצם רוצה רק דבר אחד: שהוא, האדם, יקבל ממנו, הבורא, תענוגות. גילוי זה גורם לו נכונות להתענג, מאחר שהוא מבין שזהו רצון הבורא. כך הוא מגיע למצב של "לקבל על מנת להשפיע".

"אור חוכמה" יכול להאיר רק במקום שיש כבר "אור חסדים"

במצבים רוחניים השכל, כלומר חוכמת האדם, תואם ל"אור חוכמה". הלב, הרצונות והרגשות תואמים ל"אור חסדים". כשיש לאדם לב המוכן להשגה, רק אז השכל יכול לשלוט בו. במילים אחרות, "אור חוכמה" יכול להאיר רק במקום שיש כבר "אור חסדים". אם אין "אור חסדים", "אור חוכמה" גם הוא אינו מאיר ומצב זה נקרא "לילה".

אבל בעולמנו, שכלו של האדם המשועבד עדיין לאגואיזם, אינו יכול לשלוט אף פעם בלב, מכיוון שהלב הוא מקור הרצונות. הלב הוא בעל הבית האמיתי של האדם, ואילו לשכל לעולם אין מספיק נימוקים להתנגד לרצונו של בעל הבית.

למשל, אדם המעונין ומסוגל לגנוב, פונה לשכלו ומטכס עמו עצה כיצד לבצע את הגניבה. והשכל יבצע את רצונות הלב. באותה מידה אם האדם רוצה לעשות מעשה טוב, אותו שכל הוא זה הנחלץ לעזרתו, כמוהו כמו שאר אברי הגוף. לכן, הדרך היחידה לתיקון, היא על ידי זיכוך הלב מהרצונות האגואיסטיים.

קבלת תענוג למען הבורא - קבלה באה בנתינה

הבורא מראה לאדם באופן מכוון, שברצונו להעניק לו תענוגות, כדי למנוע ממנו את הבושה הכרוכה בקבלה. כך נוצרת באדם הרגשה שעל ידי קבלת התענוג למען הבורא, הוא בעצם נותן לבורא תענוג, ולכאורה איננו מקבלו ממנו.

מ"לומד ומקיים למען עצמו", דרך "לומד ומקיים למען הבורא" ועד "עובד עבודה לשמה"

קיימים שלושה סוגים של עבודה רוחנית, ובכל אחד מהם קיימים רצונות טובים ורצונות רעים:

בסוג העבודה הראשון, האדם "לומד ומקיים למען עצמו". למשל, לומד כדי להתפרסם, וכדי שהסובבים אותו ישלמו לו בכבוד או בכסף על מאמציו. אדם כזה יתעסק בעבודה רוחנית בפרהסיה, מכיוון שאחרת הוא לא יקבל שכר.

בסוג העבודה השני, האדם "לומד ומקיים למען הבורא", כדי שהוא ישלם לו את שכרו בעולם הזה ובעולם הבא. במקרה זה האדם עושה את עבודתו הרוחנית בצנעה, שלא על מנת לקבל שכר מאנשים, מכיוון שהוא מצפה לקבל את כל שכרו מהבורא. הוא חושש שאם הסובבים אותו יתחילו לתת לו שכר, הוא יסטה מכוונותיו, ובמקום לקבל את שכרו מהבורא, יישאר רק עם מה שקיבל מהסובבים אותו.

כוונות אלה נקראות "למען הבורא", מכיוון שהאדם עובד ומקיים את חוקי העולם הרוחני במטרה שרק הבורא ישלם את שכרו בעבור זה. ואילו במקרה הראשון הוא עובד למען אנשים, כי בעבודתו הוא מנסה לרצות אותם, ובעבור זה הוא דורש את שכרו.

אחרי שני שלבים מוקדמים אלה, מגיע שלב העבודה מהסוג השלישי, שלב ה"עבודה לשמה". בהתחלת ה"עבודה לשמה" גופו של האדם שואל על העבודה הזו, ששכר אין בצידה: "מה העבודה הזאת לכם?" - ואין לו תשובה לשאלה זו.

במצב הראשון, האגואיזם לא שאל שאלות, מכיוון שהוא ראה שכר עבור עבודתו. במצב השני האדם יכול היה לענות לאגואיזם, שהוא רוצה שכר גדול יותר ממה שמסוגלים לתת בני אדם. כלומר, הוא רוצה תענוגות רוחניים נצחיים בעולם הזה ובעולם הבא. אך במצב השלישי, אין לאדם מה לענות לגופו. לכן, רק במצב השלישי האדם מתחיל להרגיש את העבדות בה הוא מצוי, ואת שלטונו של האגואיזם אליו הוא משועבד. זאת בזמן שהבורא רוצה רק להעניק לו. זהו קרש הקפיצה לזכות בעבודה "לשמה".

רק הבורא יכול לשנות את טבעו של האדם, ובכך לסייע לו בהתמודדותו עם "כוח פרעה"

שכר הוא מה שהאדם מצפה לו בתמורה לעבודתו. באופן כללי אנו מכנים זאת בשם "תענוג". כשאומרים "עבודה" מתכוונים למאמץ פיזי, שכלי ונפשי של הגוף. תענוג יכול להתבטא גם בצורת כסף, כבוד ועוד.

בזמן שהאדם מרגיש שהוא לא מסוגל להתנגד לגופו, ושאין לו כוח לעשות ולוּ את הפעולה הקטנה ביותר, מכיוון שהגוף אינו רואה תענוג בצידה, לא נותרת ברירה בידיו, אלא לבקש מהבורא לתת לו כוחות על טבעיים. רק כוחות על טבעיים כאלה יוכלו לעזור לו לעבוד במנותק מגופו, כנגד הטבע והשכל, בלי קשר לגופו ובלי קשר לנימוקי שכלו.

לצורך כך יש להאמין שהבורא יכול לעזור להתנגד לטבע, ושהוא אכן ממתין לבקשה שכזו. אדם יכול לקבל החלטה לפנות אל הבורא בבקשה זו רק לאחר שהתאכזב מכוחותיו. הבורא רוצה שהאדם יבחר בטוב, ושירחק מהרע מתוך בחירה אישית. לו היה הבורא מעוניין לבחור בעצמו עבור האדם, היה בורא אותו מלכתחילה עם תכונות זהות לשלו. יכול היה גם לברוא אגואיזם, ולהחליפו באלטרואיזם, בלי מצב הביניים המר של היסורים, ההסתר, והבידוד מהשלמות העליונה.

הבחירה בשלטון הבורא במקום בשלטונו של "כוח פרעה", היא בחירה חופשית ואישית של האדם. "כוח פרעה" מושך ומסית את האדם להתמקד בתענוגות שבהם הוא מפתה אותו, ובשכר אותו הוא מבטיח. לאדם לא קשה להבין את עקרון הפעולה האגואיסטית ושכרה; עיקרון המקבל אישור חברתי גורף, וחיזוקים מכל עבר מצד קרובים ובני משפחה. אי לכך, הגוף לא מאחר לשאול את שאלת "פרעה": "מי ה' אשר אשמע בקולו?", ו"מה העבודה הזאת לכם?".

לכן, צדק באומרו שהוא לא מסוגל לפעול נגד טבעו. אלא שכאמור, האדם כלל איננו נדרש לפעול נגד טבעו. הוא נדרש רק להאמין שהבורא מסוגל לשנותו.

מלידה רוחנית ו"חיים", דרך "בתורה אתה עמל", "יסורי אהבה" ועד להתגלות הבורא

התגלות "אור הבורא" לאדם נקראת "חיים". הרגע בו אדם מתחיל להרגיש את הבורא בקביעות, הוא רגע לידתו הרוחנית. אך בניגוד לעולם שלנו, בו יש לאדם רצון טבעי לחיות, אדם הרוצה לחיות בעולמות הרוחניים, צריך להגדיל בעצמו את הרצון לחיים רוחניים; זאת, לפי העיקרון שמידת תחושת המחסור בתענוג, תקבע את מידת התענוג שיתקבל.

לכן על האדם ללמוד את תורת הקבלה למען התגלות האור, התגלות פני הבורא. אם הוא לא משיג זאת, הוא מתייסר ומתמרמר. המצב הזה נקרא "חיי צער תחיה". אבל עליו להמשיך במאמציו למרות זאת, כדי להתבסס במצב הנקרא "בתורה אתה עמל". זאת, תוך כדי כך שהיסורים מפאת חוסר ההתגלות הולכים ומתחזקים, עד שבמדרגה מסויימת הבורא מתגלה לפניו. נראה כי דווקא יסורים אלה מולידים באדם רצון אמיתי לזכות להתגלות הבורא. היסורים האלה נקראים "יסורי אהבה", והם דווקא ראויים לקנאה! הבורא מתגלה למקובל כשסאת יסוריו התמלאה.

שיטת המוסר ושיטת הבעש"ט לשכנע את האדם לבחור בחיים רוחניים

כדי לבצע עסקה, יש צורך לעיתים בשרותי מתווך שיעזור למוכר להעביר לקונה את המסר, שמדובר בהזדמנות נדירה ובמחיר מציאה. שיטת המוסר בנויה על עיקרון מסחרי זה; עיקרון המשכנע את האדם לעזוב את כל התענוגות הגשמיים, למען תענוגות רוחניים. ספרי המוסר מלמדים שכל תענוגות העולם הזה מדומים, ואין בהם ערך כלל. לכן, האדם הבוחר בחיים רוחניים, איננו מאבד תענוגות יקרי ערך, אלא להיפך, מרוויח במקומם תענוגות רוחניים יקרי מציאות.

שיטתו של הבעש"ט שונה: הוא שם דגש על המוצר המוצע לקניה. לשיטתו, נותנים לאדם להבין את ערכה האינסופי וגדלותה של הרכישה הרוחנית, בלי להקל ערך בתענוגות העולם הזה; ולמרות זאת, ממליצים לוותר עליהם, משום שהתענוגות הרוחניים גדולים בהרבה מהתענוגות הגשמיים.

"מלכות דאינסוף" - מצב הנשמה הכללית ברגע בריאתה

אם ניתן היה להישאר באגואיזם, תוך כדי יכולת לקבל הן תענוגות גשמיים והן רוחניים, היה האדם מגדיל את רצונותיו יותר ויותר בכל פעם, תוך כדי כך שהוא מתרחק מהבורא יותר ויותר בתכונותיו. במציאות שכזו, האדם לא היה מרגיש את הבורא, ולא היה מרגיש כל בושה בזמן שהוא חווה תענוגות. מצב זה דומה למצב הנשמה הכללית ברגע בריאתה - "מלכות דאינסוף".

השגת הרגשת הבורא דרך הינתקות וחריגה מהגוף

אפשר ליהנות מהבורא רק על ידי התקרבות אליו באמצעות יצירת הַקְבלה וזהות בין התכונות שלו לשלנו. אבל האגואיזם שלנו מתנגד לכך. האדם מרגיש התנגדות זו בשאלות העולות בלבו, והן: "מה אקבל היום מהעבודה הזו, שהשקעתי בה כוחות כה רבים?", "מדוע עלי להאמין שמישהו אכן השיג עולם רוחני?", "האם באמת ניתן להשיג רוחניות, ולהשיג את הרגשת הבורא, כפי שמספרים המקובלים?", "האם אדם פשוט כמוני מסוגל לכך?".

כל טענות האגואיזם מוצדקות במהותן. האדם לא מסוגל להשיג דרגה רוחנית, ולו אף הנמוכה ביותר, ללא עזרת הבורא. הדבר הקשה מכל הוא להאמין שהבורא אכן מסייע לקבלה, קודם לקבלתה. העזרה בהתגברות על האגואיזם מגיעה בצורה של תפיסת גדולתו וכוחו של הבורא.

אם גדולת הבורא היתה גלויה בעולמנו, כולם היו ששים למצוא חן בעיניו, אפילו ללא שכר, מכיוון שעצם האפשרות להיטיב עם הבורא היתה השכר. אף אחד לא היה מבקש לעצמו תענוג נוסף, ואף היה מוכן לוותר על תענוג כזה, אם היה מזומן לו. כולם היו מצויים במצב של "משפיע על מנת להשפיע".

אך מכיוון שגדולת הבורא נסתרת מעינינו - במילים אחרות "שכינתא בגלותא" - האדם איננו מסוגל לעשות למען הבורא כלום. גופנו, הוא שכלנו, נותן חשיבות לעצמו בלבד, ולפיכך טוען בצדק, שאם הגוף יותר חשוב מהבורא, כדאי לעבוד למען הגוף ולזכות בתענוגות הגוף. מסקנה נוספת של הגוף: במקום שאינך רואה תועלת, אל תעבוד. בעולמנו ניתן לפגוש רק בילדים או בחולי נפש המוכנים לעבוד ללא שכר. הילדים עובדים למען התפתחותם, בצו טבעם. חולי הנפש מתקנים את נפשם ב"ריפוי בעיסוק".

תענוג הוא תוצאתו של רצון שקדם לו. לדוגמה: רעב ותיאבון, יסורים ותשוקה. אדם שיש לו הכל, לא חסר לו דבר, ולכן לא מתעורר בו רצון. ללא רצון, הוא לא מגיע לידי הנאה, ולכן איננו מאושר, ואפילו אומלל. אם נמדוד את אושרו של האדם באמצעות מדידת רכושו, נגלה שהעניים הם דווקא המאושרים ביותר, מכיוון שהם יודעים להתענג על דברים פעוטים.

לכן, הבורא לא מתגלה מיד. כדי שאדם יצור בתוכו את רצונו אליו. כשאדם מחליט ללכת לקראת הבורא, במקום להרגיש סיפוק מבחירתו ותענוג מתהליך ההשגה הרוחנית, הוא נקלע למצבים מייסרים מאוד.

כל זה מכוון לגרום לאדם להעמיק את אמונתו בכל יכול הטוב והמיטיב, מעבר להרגשותיו ומחשבותיו, ב"אמונה למעלה מהדעת". הכוונה היא שהאדם יתעלם מההתמקדות ביסוריו כמידת האפשר, ויעשה מאמץ פנימי לחשוב על מטרת הבריאה ועל דרכו; למרות הקושי של הלב והשכל למצוא בזה היגיון ולמצוא לזה הצדקה.

אסור לאדם לעשות שקר בנפשו ולטעון שיסוריו אינם יסורים. עם זה לא ראוי שיצפה מיד להרגשת התגלות הבורא, כדי שלא תהפוך לשכר על יסוריו. מחשבותיו ופעולותיו אמורות לחרוג מעצמו ומחישובים של דרכי מילוט מיסוריו. וכך, תוך כדי הינתקות מגופו, עליו להשתדל להרגיש את הבורא ואת תכליתו. עליו לקבל את יסוריו כתנאי הכרחי להגדלת האמונה בהשגחה ובצורך לעשות הכל למען הבורא. אז יוכל לזכות להתגלות הבורא ולהרגשת אור הבורא, מכיוון שזה מתגלה רק ברצונות אלטרואיסטיים. הבורא מתגלה במחשבות מנותקות מהתעסקות עצמית, מכיוון שרק מחשבות "חיצוניות", אלטרואיסטיות, יוצרות זהות בין תכונות הבורא לאדם - "השתוות צורה". במידה שאדם מבקש על נפשו, שיגאלוהו מיסוריו, הרי שהוא עדיין תחת שלטון האגואיזם. במידה שהוא מוצא כוחות להודות לבורא על היבטים חיוביים בחייו, יש סיכוי שיזכה להתגלות פרטית של הבורא.

קשה לקבל את העובדה שהיסורים הם עזרת הבורא, ללא "אמונה למעלה מהדעת"

יש לזכור שהסתר הבורא והיסורים הם תוצאה מפעילות העטיפה האגואיסטית שלנו. מצד הבורא מגיע רק תענוג; אך זה בתנאי שהאדם השכיל ליצור, תוך חריגה מטבעו ומה"אני" שלו, רצונות אלטרואיסטיים תוך ניתוק מלא מהאגואיזם. כלומר, הצליח ליצור "כלים" של "אמונה למעלה מהדעת". מי שלא הולך בדרך זו, מתייסר עד אין קץ - "תולה ארץ על בלימה".

אחרי שאדם משקיע מאמצים רבים בלימוד ובעבודה פנימית, הוא כמובן מצפה לשכר הולם. והנה במקום זה הוא מקבל מצבים קשים וכואבים. ברמת התפתחות רוחנית מסויימת הקושי להימנע מפעולות אלטרואיסטיות, גדול מהקושי להימנע מתענוגות אגואיסטיים, מכיוון שהתענוגות האלטרואיסטיים עזים בהרבה.

קשה להשלים עם כך שהיסורים הם עזרת הבורא. הגוף זועק 'הצילו', אך רק עזרת הבורא יכולה להציל את האדם מבעיות החיים. אין טעם לבקש פיתרון לבעיות, אך יש טעם לבקש מהבורא שייטע בנו "אמונה למעלה מהדעת". כלומר, יש להתפלל לכוחות להסכים עם פעולות הבורא, למרות היותן מנוגדות לדרישות הגוף; לבקש כוחות להאמין כי רק הבורא מנהיג את הכל, ויוצר מצבים אלה בכוונה למען התקדמותו הרוחנית של האדם.

בדרך להתחברות הרוחנית עם הבורא, המקובל עובר מצבים ממצבים שונים: יסורים נפשיים, יסורים גשמיים וכו'. אבל רק כשהוא מסוגל להאמין ב"אמונה למעלה מהדעת", למרות הרגשתו שהיסורים האלה הם רצונו הטוב של הבורא למשוך אותו אליו, הוא ישלים עם המצב. בעקבות ההשלמה עם המצב, כאשר לא ירצה עוד להחליף את יסוריו במנעמי האגואיזם, יתגלה לפניו הבורא במלוא הדרו וגדולתו.

הנשמה עוברת מגוף לגוף, כפי שאנחנו עוברים מבגד לבגד

כתוב שהגוף שלנו איננו אלא מעטפת זמנית לנשמה הנצחית היורדת מלמעלה; שתהליך המוות והלידה-מחדש דומה להחלפת לבוש בעולם הזה. הנשמה עוברת מגוף לגוף, כפי שאנו עוברים מבגד לבגד.

אמנם אירועים של לידה ומוות אינם קלי ערך לעומת המצבים הרוחניים, שהרי האדם הוא מטרת הבריאה, והוא מרגיש כאב ושמחה קטנים וגדולים; אבל באמצעות דוגמה זו ניתן לעמוד על עוצמתם של התהליכים הרוחניים בהם אנו לוקחים חלק בעודנו מצויים בגופנו. מכך גם ניתן ללמוד על גדולתם של הכוחות הרוחניים והתענוגות הרוחניים אליהם מכין אותנו הבורא.

ההכרה בגדולת הבורא מקדמת באופן רוחני

הבורא שולח לאדם רגשות קשים, כדי להפוך אותו לאלטרואיסט במחשבה ובמעשה. רגשות קשים אלה נועדו לגרום לו להכיר בנחיתות ובאפסות מצבו האגואיסטי הבזוי, כדי שבעקבות כך יחשוב בקביעות על קיום רצון הבורא, ויפתח רצון לקיים את חוקי העולם הרוחני המוצדקים.

רצון להידמות לבורא בתכונות, יכול לנבוע מיסורים, ויכול לנבוע מהשגת גדולת הבורא. כשהרצון נובע מהשגת גדולת הבורא, האדם בוחר לבקש התקדמות ב"דרך הקבלה". בכל מעשה ומעשה של האדם צריכה להיות טמונה כוונה להשיג את גדולת הבורא, כדי לזכך את נפשו ולהתעלות מבחינה רוחנית.

כדי להתקדם רוחנית, האדם צריך לדאוג להרחיב בעצמו, בכל מדרגה רוחנית שהוא מצוי בה, את ההכרה בגדולת הבורא. עליו להרגיש ולהבין, שהוא זקוק להכרה עמוקה יותר ויותר של גדולת הבורא, הן כדי לשמור על הדרגה הרוחנית אליה הגיע, והן כדי להתקדם.

"צדיק באמונתו יחיה"

ערכה של מתנה נמדד בחשיבות שמעניק לה הנותן. לעיתים קרובות, הערך הזה עולה על הערך הריאלי. כך יכול להרקיע שחקים מחירו של חפץ פשוט שהיה שייך בעבר לאדם מפורסם וחשוב.

ככל שהאדם מאמין יותר בבורא, כן גדל בעיניו ערכה של התורה, תורת הקבלה. בכל פעם שהוא מעמיק את מסירותו לבורא מרצונו, בהתאם לגודל אמונתו, כך הוא משיג יותר את ערך התורה ואת משמעותה הפנימית. כך הוא מקבל בכל פעם "קבלה" חדשה, מכיוון שבכל פעם הוא מקבל אותה כאילו מבורא חדש במדרגה רוחנית גבוהה יותר.

אבל את זה ניתן לומר רק על מי שעולה במדרגות רוחניות, וזוכה לקבל בכל פעם התגלות חדשה של אור הבורא. לכן כתוב: "צדיק באמונתו יחיה". גודל האמונה קובע את מידת האור שהוא מרגיש.

"נקמת הבורא" - הניצחון על האגואיזם

כאשר אדם רוצה לקיים חוקים רוחניים, הוא מגלה עד מהרה שרצונותיו ומחשבותיו מתנגדים לכך. הם מוחקים ללא הרף את מחשבותיו על זה ש"אין עוד מלבדו", ומתרעמים ללא הרף על התפיסה הקשה להשגה, שהבורא שולח בכוונה מצבי מצוקה ויסורים לאדם. מכאן, שמחשבותיו ורצונותיו האגואיסטיים, מתנגדים לקיים את דרישות החוקים האלטרואיסטיים של החוקים הרוחניים. הסיבה לכל זה היא חוסר יראת הבורא.

אפשר לחנך אדם לעשות כל מעשה גשמי שהוא, אך לא ניתן לחנך אותו לתת, או לרצות לתת למעשיו כוונות אלטרואיסטיות כלשהן. קשה לטבע האגואיסטי של האדם להסכין עם קיום הכוונות באופן אוטומטי, כמו עם קיום צרכי גופו.

ההינתקות מהכוחות הטמאים מתממשת עם הכרתו של אדם בעובדה שמלחמתו מתנהלת בתכונות האגואיזם הללו, ההפוכות מתכונות הבורא. הוא כאילו יוצא מרצונות גופו, עקב הינתקותו והתרחקותו מהם במחשבותיו. אם הם צצים ועולים, הוא מבזה אותם כמו שמבזים אויב, ומנצח אותם ואת האגואיזם, שולחם. לשיטת ניצחון האגואיזם הזו קוראים "נקמת הבורא". למקום שהתפנה מאגואיזם, יכולים עתה להיכנס מטרות, מחשבות, כוונות ורצונות חדשים - אלטרואיסטיים.

"יצר רע" ו"הכרת הרע"

בזמן לימודיו, האדם לא רואה במעשיו משום תועלת לעצמו, כתוצאה מזה הוא סובל, וניתן להסיק שפקד אותו "יצר רע".

מידת "הכרת הרע" מוגדרת על ידי מידת הצער של האדם על חוסר המשיכה שלו לרוחניות, מחמת הקושי שלו למצוא בה תועלת לעצמו. ככל שגדולים יסוריו בגין המצב הזה, שהוא בבחינת שפל המדרגה מבחינה רוחנית, כן גדלה מידת "הכרת הרע".

אם אדם מבין בשכלו שבינתיים הוא לא מצליח בהתקדמות הרוחנית, ובכל זאת זה לא מפריע לו, משמע שלאדם הזה אין עדיין יצר רע, מכיוון שהוא עדיין לא סובל מהרע.

אם הוא מרגיש רע בעצמו, עליו להיפטר מהרע באמצעות תפילה ו"אמונה למעלה מהדעת".

תורת הקבלה עוזרת לנו להשתחרר מהשעבוד לאגואיזם- "בראתי יצר רע, בראתי לו תורה תבלין"

כתוב: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין". תבלין זה הוא תוספת הנותנת טעם לאוכל והופכת אותו ראוי לאכילה. אנו רואים שהבריאה העיקרית היא רע, כלומר אגואיזם. התורה היא רק תוספת אליו, אמצעי המאפשר להשתמש ברע.

מטרת הבריאה היא להיטיב לנבראים, לכן הוטבע בנבראים רצון ליהנות. רצון זה נועד לכך, שבזמן שהם מתענגים לא תפגום הבושה בשמחת הנאתם. אמצעי נוסף המפיג את הרגשת הבושה, מושג על ידי הרעיון שהנברא מתענג למען הבורא, ולא למען עצמו.

אך מה כבר אפשר להעניק לבורא, כדי להסב לו הנאה? הבורא נתן לנו את תורת הקבלה וחוקיה, חוקי העולם הרוחני, כדי שנוכל לקיים אותם "למענו", והיא תענוג שאינו נפגם על ידי בושה. אילו הבורא לא היה נותן לנו חוקים, לא היינו יודעים מה רצונו.

כאשר אדם מקיים חוק רוחני כדי לעשות נחת רוח לבורא, הוא דומה בפעולותיו לבורא הנותן נחת רוח לאדם. כך האדם והבורא יוצרים זהות, "משתווים" ברצונות, בפעולות ובתכונות. הבורא רוצה שאנחנו ניתן לו, כמו שהוא נותן לנו, ושהבושה לא תפר את שמחת התענגותנו.

רצון רוחני, רצון שיש בו את כל התנאים לקבלת האור, מגדיר את התענוג שהוא מקבל. הרצון מגדיר את סוג התענוג ואת גודלו. מכיוון שאור הבורא כולל בתוכו הכל, כל רצון שלנו ליהנות ממשהו מסויים, הוא כביכול בחירה מתוך כל האור הכללי את מה שתואם לרצון שלנו. גודל הרצון מגדיר את גודל התענוג. הבורא נתן במיוחד 613 פעולות-חוקים שיש לבצע לתיקון הרע שבנו ולהפיכתו לטוב. מכיוון שהוא ברא את רצונותיו ליהנות דווקא מ-613 חלקים, כל פעולה מתקנת תכונה מסויימת. לכן כתוב "בראתי יצר רע, בראתי לו תורה תבלין".

נשאלת השאלה, לשם מה לקיים את חוקי התיקון אחרי תיקון הרע? ואכן, חוקי התיקון ניתנו לנו לפרק הזמן בו אנו נמצאים בעבדות האגואיזם בלי יכולת לעשות דבר למען הבורא. ומסיבה זו, כתוצאה מחוסר זהות בין תכונותינו לתכונותיו, אנו מצויים בריחוק מהבורא. בתקופה זו, 613 מעשי התיקון נותנים לנו כוחות לצאת מעבדות האגואיזם. על זה אומר הבורא: "בראתי יצר רע, בראתי לו תורה תבלין".

אחרי שסיים האדם את התיקון, הוא מצוי ב"השתוות תכונות ורצונות" עם הבורא, ובאיחוד עמו, הוא זוכה ל"אור התורה". "אור התורה" הופך את 613 מעשי התיקון לגופו הרוחני, "כלי" נשמתו, ובכל אחד מהם הוא מקבל "אור תענוג". כך הופכות פעולות תיקון רוחניות, בשלב זה, מאמצעי תיקון ל"מקום" קבלת התענוג, כלומר, ל"כלי" לקבלת אור.

"קו ימין" - "אור חסדים", ו"קו שמאל" - "אור חוכמה"

"קו ימין", "חפץ חסד", הוא מצב רוחני קטן, "קטנות". לאדם המצוי במצב זה אין צורך ב"אור התיקון", מכיוון שהוא איננו מרגיש ברע שבו, ואיננו מודע לאגואיזם שלו. מבלי צורך לתקן את עצמו, הוא לא זקוק ל"קו שמאל" המאופיין על ידי ביקורת עצמית וחשבון נפש. ב"קו שמאל" האדם בודק מה הוא רוצה מהבורא ומעצמו, מברר אם הוא מבין את התורה, ואם הוא מתקרב למטרת הבריאה. לאחר שהוא עומד על מצבו האמיתי, הוא חייב לכלול אותו ב"קו ימין" שלו, כלומר להסתפק במה שיש לו ולשמוח במצבו, כאילו יש לו כל מה שהוא רוצה.

"קו שמאל" גורם לאדם להתייסר כתוצאה ממחסור כלשהו, ודוחף אותו לפנות לעזרת הבורא.

ב"קו ימין", המצב בו אדם אינו רוצה דבר לעצמו, יש רק "אור חסדים" - תענוג מ"השתוות תכונות" רוחניות. מצב זה איננו מושלם עדיין, מכיוון שאין בו דעת, השגת הבורא.

ב"קו שמאל" לבדו גם אין שלמות, מכיוון ש"אור חוכמה" יכול להאיר רק אם יש "השתוות בתכונות" רוחניות של אור ו"כלי". ה"השתוות" נותנת "אור חסדים" הנמצא ב"קו ימין". אפשר לקבל השגות רוחניות רק אם יש רצון, אך "קו ימין" אינו רוצה דבר. הרצונות מרוכזים ב"קו שמאל". עם זה, אי אפשר לקבל ברצונות האגואיסטים את הדבר הרצוי.

לכן חייבת להיות התחברות של שתי התכונות הללו, ואז "אור חוכמה" ותענוגות - "קו שמאל" - ייכנסו באור התכונות האלטרואיסטיות של "קו ימין".

עוד על העבודה ב"קו ימין" ו"קו שמאל"

יש מקום לעבודה ב"קו ימין" וב"קו שמאל" אפילו לאדם המצוי עדיין תחת שלטון האגואיזם שלו. אדם זה עדיין לא שולט ברצונותיו. הרצונות מכתיבים לו את מחשבותיו והתנהגותו, והוא אינו יכול להתמלא ב"אור חסדים", שהוא "אור ההשתוות" עם הבורא. כמו כן, הוא עדיין איננו יכול להתמלא ב"אור חוכמה", שהוא אור ההשגה העליונה. הדבר היחיד שהוא יכול לעשות, הוא לקרוא בשמותיהם של "עולמות", "ספירות" ו"כלים".

בשלב זה, רק למידה על מבנה העולמות הרוחניים ופעולותיהם, כלומר, רק לימודי קבלה, מאפשרים לאדם לפתח בעצמו רצון להתקרב לבורא. זה קורה, מכיוון שבתהליך הלימודים מתמלא הלומד ברצונות של האובייקטים הרוחניים אודותיהם הוא לומד, ומושך אליו את השפעתם, אף שאינו מרגיש את ההשפעה מפאת חוסר ברגשות רוחניים.

אלא שכוחות רוחניים משפיעים על האדם רק בתנאי שהוא לומד למען התקרבות לרוחניות, באמצעות יצירת דמיון בין תכונותיו לתכונות הבורא. רק בתנאי זה, האדם מושך אליו את השפעת ה"אור המקיף" המזככת אותו. רבים לומדים קבלה ללא הדרכה נכונה. הם יכולים לדעת את מה שכתוב בספרי הקבלה ולדון בחוכמה בנושא, אך לא להשיג בהרגשה את מהות החומר הנלמד. בדרך כלל, הידע של אלה הלומדים לשם חוכמה, אכן עולה על ידיעותיהם של אלה הלומדים לשם השגה.

אבל רק מי שמשיג מדרגות רוחניות, ולוּ הקטנות ביותר, ממלא את יעודו בעולם הזה בעצם עבודתו. לעומת זאת, הידע והזיכרון של הלומדים לשם חוכמה, רק מגדיל את האגואיזם שלהם ומרחיק אותם מהמטרה אף יותר. זאת, מכיוון שהתורה יכולה להיות הן סם החיים והן סם המוות. אדם המתחיל ללמוד קבלה, איננו יכול להבחין בין מקובל של ממש, לבין מי שלומד קבלה כמדע.

למתחיל, עבודה ב"שלושת הקווים" היא לא באמצעות קבלת אור עליון, כפי שזה קורה למי שכבר משיג רוחניות. עבודתו של המתחיל באמצעות "שלושת הקווים" מתמקדת בחקר מצבו. ב"קו ימין" הנקרא "נתינה", "חסד" או "אמונה למעלה מהדעת", האדם שמח בחלקו ובגורלו ובמה שהבורא העניק לו.

המצב הזה עדיין לא נקרא ממש "קו ימין", מכיוון שחסר כאן "קו שמאל". רק עם הופעת המצב ההפוך, אפשר לדבר על אחד מהם כעל "קו ימין". לכן, רק אחרי שבכוחו של האדם לבחון ולבקר את מצבו על כל צדדיו ולחשב את הישגיו; רק אחרי שביכולתו לבדוק מהי באמת מטרת חייו, ובכך להגדיר את ציפיותיו לתוצאות מאמציו - רק אז מופיע בו "קו שמאל".

כוונתה של מטרת הבריאה היא הדבר החשוב ביותר. האדם מגלה שהמטרה היא שהוא יזכה לקבל את תענוגות הבורא, אך הוא מרגיש שהוא עדיין לא השיג זאת. בתהליך הלימודים הוא מגלה שזה יתאפשר רק בתנאי של "השתוות" לתכונות הבורא. לכן הוא צריך לבקר את רצונותיו, ולהעריך אותם באופן אובייקטיבי. זאת, כדי לחוש אם הוא באמת מתקרב לניתוק מאגואיזם, ולאהבת הזולת.

העבודה ב"שלושת הקווים"

כאשר תלמיד רואה שהוא עדיין שקוע ברצונותיו האגואיסטיים, בלי להתקדם לכיוון טוב יותר, הוא מתמלא יאוש. יתר על כן, הוא מגלה, שלא רק שהוא נשאר שקוע ברצונותיו האגואיסטיים, אלא שאף הגדילם. זאת, מאחר שהופיעו בו רצונות לתענוגות שנחשבו בעיניו בעבר כנחותי דרגה, ואילו עכשיו הוא משתוקק להשיגם. כמובן שבמצב כזה קשה לעשות מעשי השפעה, ולהמשיך ללמוד בשמחה כבתחילה. האדם מתייאש ומצטער על המאמצים שהשקיע, ומתקומם כנגד מטרת הבריאה.

מצב זה נקרא "קו שמאל" מכיוון שהאדם זקוק לתיקון. האדם מרגיש את ריקנותו, וצריך לעבור ל"קו ימין", כדי לאמץ לעצמו תחושת שלמות וניתוק מלא ממצבו.

לפני שהוא היה במצב הזה, הוא היה למעשה ב"קו אחד", כי עדיין לא היה לו "קו שני", שהוא הביקורת על מצבו. אך אם אחרי הכרה אמיתית באי שלמות מצבו ב"קו שני", הוא חוזר להרגשת שלמות, למרות מצבו והרגשתו הנוכחיים, כלומר, חוזר ל"קו ימין" - ניתן לומר עליו שהוא פועל כבר בשני קווים הפוכים, "קו ימין" ו"קו שמאל".

כל דרך הפריצה אל מעבר לאגואיזם, היציאה מהמסגרת הצרה של האינטרסים הפרטיים, בנויה על בסיס "קו ימין". כשאומרים שאדם צריך להתנתק מאינטרסים פרטיים, מתכוונים לאינטרסים הקטנוניים והזמניים של גופנו, שהוטבעו בנו מלמעלה. הם בשום אופן לא הוטבעו בנו כדי שנדבק בהם כבמטרת חיינו, אלא כדי שנוותר עליהם למען רכישת תענוגות רוחניים עליונים ונצחיים, למען התחברות עם הדבר העליון ביותר שיש ביקום, עם הבורא.

אך להתנתק מרצונותיו וממחשבותיו קשה לאדם, כי הוא לא מרגיש דבר מלבד את עצמו. הדבר היחידי שהוא יכול לעשות הוא להאמין בקיום הבורא ובהנהגתו המלאה את הכל, במטרת בריאתו ובצורך להשיג את המטרה, למרות טענות הגוף. עליו להאמין באמונה ללא מושג, אמונה במה שנמצא מעל להכרתנו והבנתנו, ב"אמונה למעלה מהדעת".

דווקא אחרי "קו שמאל" מגיע הזמן לעבור לתפיסת המציאות הזאת. אדם מאושר שזכה לקיים את רצון הבורא, למרות שבגלל רגשות אגואיסטיים הוא לא חש עדיין שום הנאה מכך. בכל זאת הוא אסיר תודה על המתנה המיוחדת שקיבל מהבורא, בעצם ההזדמנות שניתנה לו לקיים את רצון הבורא, דווקא בצורה מיוחדת הזו, שלא למען התענוג, ולא כתוצאה מחינוך.

האדם מבין שהוא מקיים את הכל, למרות רצונות גופו. כלומר, מבחינה פנימית הוא נמצא כבר לצד הבורא ולא לצד גופו-הוא. הוא מאמין שהכל מגיע אליו מהבורא, ושהכל מבטא את יחסו המיוחד של הבורא כלפיו. הוא מעריך את מתנת הבורא ומתפעל מכך, כאילו זכה להשגות הרוחניות הגדולות ביותר.

רק במקרה כזה הקו הראשון נקרא "קו ימין", שלמות. מכיוון ששמחת האדם איננה נובעת ממצבו האמיתי במציאות, אלא מיחסו של הבורא כלפיו, מכך שהבורא אפשר לו לעשות משהו מחוץ לרצונותיו הפרטיים והאגואיסטיים. במצב כזה אדם יכול לקבל מלמעלה הארה רוחנית, למרות שעדיין לא יצא מעבדות האגואיזם.

למרות שההארה העליונה הזו עדיין לא נכנסת לתוך האדם, כי ברצונות האגואיסטיים לא יכול להיכנס אור, ההארה הזו מקיפה אותו בצורת "אור מקיף". ה"אור המקיף" מעניק לאדם קשר עם הרוחניות, ונוטע בו הכרה בערכו העצום של הקשר הקטן שהתחיל לפתח עם הבורא. הוא חווה הרגשת הארה, תענוג גדול, ורואה בכך מתנה ענקית, למרות שעליו להזכיר לעצמו שהוא לא מסוגל עדיין להעריך נכונה את ערכו האמיתי של האור.

"קו ימין" נקרא גם "קו אמת", מכיוון שהאדם מבין בבהירות רבה שלא השיג עדיין דרגה רוחנית, ו"קו ימין" לא משקר לעצמו. הוא אומר שמה שקיבל הגיע לו מהבורא, גם במצבו המר ביותר. לכן, למרות הרגשותיו, בעזרת "אמונה למעלה מהדעת" הוא יודע שהשיג הישג בעל ערך רב, כי זה הקשר שלו עם הבורא.

אנו רואים ש"קו ימין" בנוי מהכרה ברורה של העדר השגה רוחנית, והרגשת ענווה והערכה עצמית נמוכה, תוך כדי הינתקות מחשבונות אגואיסטיים; בבחינת, "לא חשוב מה שיש לי, אלא מה שהבורא רוצה". הרגשה זו עשויה להיות עמוקה עד כדי כך, שהאדם מרגיש כאילו כבר קיבל את כל מה שרצה.

אדם יכול להגיד לעצמו שהבורא מעניק לו יחס מיוחד, לעומת האנשים האחרים העסוקים בחשבונותיהם הקטנוניים, ובדאגותיהם הגשמיות. טיעונים ונימוקים אלה מסברים את האוזן, אך אלה אינם נימוקים של "אמונה למעלה מהדעת". כדי ששמחתו ותחושת השלמות שלו תהיה בנויה על אמונה, על האדם לטפח את תחושתו לגבי חשיבות הרוחניות. כלומר, לומר לעצמו שמעשיו בעלי חשיבות עליונה, ושהוא מאושר במצבו ושמח בחלקו.

"קו שמאל" בנוי על בדיקה וביקורת, עד כמה אהבתו של האדם לזולתו אמיתית. האם הוא מסוגל לפעולות אלטרואיסטיות, והאם הוא באמת נטול רצון לקבל תמורה כלשהי עבור עבודתו? אם במהלך הבדיקות האלה רואה האדם שהוא איננו מסוגל לוותר על האינטרס הפרטי שלו, ולו בדבר הקטן ביותר, אין לו ברירה אלא לבקש את ישועת הבורא. כך מביא "קו שמאל" את האדם לבורא.

"קו ימין" מאפשר לאדם להודות לבורא על הרגשת השלמות הנובעת מהרגשת תכונות הבורא. אבל הוא לא מעניק את הרגשת מצבו האמיתי, ולא הכרה בחוסר קשר עם רוחניות. לכן הקו הזה אינו מביא את האדם לתפילה ולבקשה, שבלעדיה אי אפשר להשיג את אור מטרת הבריאה.

ב"קו שמאל", לעומת זאת, כאשר האדם משתדל להתגבר על מצבו האמיתי ומרגיש את חוסר האונים שלו, מתעורר בו הצורך בעזרה מלמעלה, כי הוא נוכח לדעת שרק כוחות על טבעיים יוכלו לעזור לו. כך, רק בעזרת "קו שמאל" משיג האדם את מה שהוא רוצה.

עם זאת, אין לשכוח ששני הקווים האלה צריכים להיות מאוזנים. רק כששני הקווים מאוזנים, מופיע "קו אמצעי" המחבר את שניהם לאחד. אם אחד מהם גדול מהשני, הקו הגדול יותר לא יאפשר התחברות לקו הקטן, כי האדם ירגיש שהוא יותר יעיל במצב הנוכחי. לכן הקווים צריכים להיות שווים.

התועלת מהעבודה הקשה הזו של הגדלת שני הקווים, נובעת מכך שבהתבסס עליהם האדם מקבל מלמעלה "קו אמצעי" - "אור עליון", המתגלה ומורגש דווקא בהרגשות של שני הקווים.

"קו ימין" מעניק שלמות, כי הוא מבטא את שלמות הבורא. מכיוון שרק הבורא מנהיג את העולם, הכל מושלם, אם נוציא מכלל חשבון את האגואיזם. "קו שמאל" מאפשר לאדם לבקר את מצבו מתוך הענקת תחושה של ספק וחוסר שלמות. יש להשתדל ש"קו שמאל" בשום אופן לא יהיה יותר גדול מ"קו ימין".

"קו ימין" צריך לבוא לידי ביטוי בעוצמה כה עזה, עד שלא יהיה צורך באושר נוסף על הקיים. ממנו ניתן להסיק על מידת הינתקות האדם מחישוביו האגואיסטיים הפרטיים. "קו ימין" נקרא שלמות, כי הוא לא זקוק לשום דבר כדי להרגיש שמחה, מכיוון שכל החישובים הם מחוצה לגופו ולצד הבורא.

את המעבר מ"קו ימין" ל"קו שמאל" ולהיפך, האדם צריך לעשות באופן הכרתי. עליו לקבוע לעצמו כללים מקדימים. לדוגמה, עליו לתכנן מראש על איזה קו הוא עובד בשעה מסויימת, ומתי הוא עובר לקו השני, ולדעת כי העבודה והמעברים אינם נתונים להחלטות פזיזות, או למצב הרוח. לעיתים, אדם עובר ל"קו שמאל" ומגלה, שלא זו בלבד שהוא לא התקדם בהבנה ובהרגשה הרוחנית, אלא שגם בחייו הרגילים הוא נעשה גרוע אף יותר מבעבר. כלומר, במקום להתקדם הוא נסוג, והאגואיזם שלו מתחזק.

המצב הזה מצריך מעבר מיידי לבקשה ולתפילה לתיקון. על זה נאמר שיציאת מצרים, ההשתחררות מהאגואיזם, מתרחשת במצב בו האדם נמצא במדרגה האחרונה, כלומר במדרגה ה-49 של הרצונות הטמאים. רק אז האדם מכיר באופן מלא בעומקו של האגואיזם שלו והרע שבו. הכרה זו מביאה אותו לשווע לעזרת הבורא, ורק אז הבורא מעלה אותו ונותן לו "קו אמצעי", כלומר נותן לו נשמה. עם המעבר ל"קו אמצעי", מתחיל להאיר לו מלמעלה אור הבורא הנותן לו כוח לעבור לאלטרואיזם, ולהיוולד בעולם הרוחני.

להשגת מטרת הבריאה חייב להיות רצון חזק מאוד, ממש רעב, כי בלעדיו בלתי אפשרי להרגיש את כל עומק התענוגות הנשלחים על ידי הבורא, ובלי התענוגות האלה לא נוכל לשמח את הבורא. לכן אנו צריכים אגואיזם מתוקן כדי שנוכל ליהנות למען הבורא.

מהפחד מהמקור המדומה בעולם הזה, אל יראת הבורא

מדוע הבורא שולח לאדם רגשות פחד? הרי אין בעולם שליט מלבדו, ואין אויבים וכוחות טמאים. הבורא שולח לאדם רגשות פחד, כדי לגרום לו לחשוב לאיזו מטרה נשלחה לו הרגשה זו. הרגשה זו אמורה לדחוף אותו לחיפושים שיובילו אותו למסקנה הנובעת מאמונה, שאת כל זה הבורא שלח לו.

אם אחרי כל המאמצים האלה הפחד לא עוזב, על האדם להעביר את פחדיו מרשות העולם הגשמי, לרשות הבורא. כלומר, באותה מידה בה גופו רועד ופוחד מהמקור המדומה של פחד בעולם הזה, כך הגוף צריך להתיירא מפני הבורא.

מאלטרואיזם טהור ו"השתוות הצורה" עד קבלת תענוג למען הבורא

איך אדם יכול לבחון באיזה מצב רוחני הוא נמצא? הרי כשהוא מרגיש בטוח ומרוצה, הוא מאמין בכוחותיו ולא נזקק לבורא. במילים אחרות, הוא שקוע באגואיזם שלו ומרוחק מהבורא באופן קיצוני. ולהיפך, כאשר הוא מרגיש אבוד וחסר כוחות, הוא מרגיש בעומק לבו בצורך בתמיכת הבורא. אם כן, ייתכן שדווקא המצב של אובדן הכוחות הוא המצב הרוחני המקדם יותר.

כאשר אדם עושה מאמץ ומבצע מעשה כלשהו הנתפס בעיניו כטוב, עד כדי תחושת סיפוק מ"מעשהו", הוא נוטה מייד ליפול לרשות האגואיזם, ולא להבין שהבורא הוא שנתן לו אפשרות לעשות משהו טוב. בכך הוא רק מחזק את האגואיזם שלו.

אם אדם מתאמץ יום- יום בלימודיו, ובמחשבותיו המכוונות למטרת הבריאה, ובכל זאת מרגיש שהוא אינו מבין דבר ותהליך התיקון שלו איננו מתקדם, הוא נוטה עד מהרה להאשים את הבורא במצבו, וזה מרחיקו מן האמת אף יותר.

אדם המתחיל לנסות ולחשוב מחשבות אלטרואיסטיות, בעקבותיהן הוא מתכנן לפעול פעולות אלטרואיסטיות, מגלה כי גופו ושכלו מתנגדים למחשבות הללו, ומנסים בכל דרך אפשרית להניאו ולהסיתו מהדרך הזו. מייד מופיעות בו מאות מחשבות, סיבות ועניינים שלא ניתן לדחותם, מכיוון שאלטרואיזם, כלומר כל מה שלא קשור לתועלת גופו, איננו טבעי עבורו, ושכלו שאיננו מסוגל לסבול רצונות כאלה, מייד מנסה למגר אותם.

לכן המחשבות המכוונות לוויתור על אגואיזם נראות בעינינו קשות מאוד. במידה שלא קשה לנו לחשוב מחשבות אלה, סימן שהן עדיין לא מנותקות לחלוטין ממידה כלשהי של תועלת לגוף. במצב ביניים שכזה האגואיזם עשוי להוליך אותנו שולל, ולגרום לנו לדמות שמחשבותינו ומעשינו אלטרואיסטיים.

השיטה הבדוקה ביותר לוודא את מידת האלטרואיזם בכוונותינו, היא לשאול את עצמנו אם השכל והלב מסכימים לכוונה. במידה שהשכל והלב אינם מתנגדים, הרי שעובדה זו מעידה כאלף עדים, שכוונותינו האלטרואיסטיות לכאורה, אינן נקיות מרבב של אגואיזם. במילים אחרות, הונאה עצמית לפנינו, ולא אלטרואיזם אמיתי וטהור.

כשאדם מתעסק במחשבות שאינן קשורות לצורכי גופו, מייד מופיעות אצלו שאלות "בשביל מה אני צריך זאת, ולמי זה אמור להביא תועלת?"

עלינו להבין כי לא הגוף שלנו הוא זה השואל את השאלות, ולא שכלנו ולבנו הם המציבים את הסייגים על כל מעשה המנוגד לאינטרסים הפרטיים שלנו. אלו הן פעולות הבורא עצמו, היוצר בנו את המחשבות והרצונות הללו, ולא מאפשר לנו להתנתק בכוחות עצמנו מרצונות הגוף, כי אין עוד מלבדו. הוא מושך אותנו אליו, כדי שנלמד להכיר בטבענו, ונוכל להגיב לכל מחשבה ורצון של גופנו בניסיון להתנתק ממנו.

ללא ספק, מדובר בחוויות הניתנות רק לאלה המנסים להשיג את תכונות הבורא, לאלה המנסים לחרוג ממגבלות גופם ולפרוץ לעולם הרוחני. לאנשים אלה, הבורא שולח מכשולים, אותם הם חווים כרצונות וכמחשבות הגוף המרחיקים אותם מרוחניות.

כל זה נועד לגרום לכך שהאדם יכיר במצבו הרוחני האמיתי ויעמוד על טיב יחסו לבורא; שיהיה מודע למידת הצדקתו את פעולות הבורא, למרות טענות שכלו. כל זה נועד להגביר את מודעותו לעומק התרעומת אותה הוא חש כלפי הבורא הנוטל ממנו את תענוגות העולם הזה. תענוגות הנראים לפתע כה מתוקים ומפתים לגוף המתקשה למצוא ולו הנאה קלה באלטרואיזם.

אדם עשוי שלא לראות בטענות גופו, את פעילות הבורא הנוטע בו הרגשות אלו ואחרות. אבל עליו לדעת שהבורא הוא זה שאף יוצר את התגובות על הרגשות והמצבים שהוא עצמו נותן. כל זה נועד לעזור לאדם ללמוד על עצמו. הבורא מלמדו, דרך התנסות חוזרת ונשנית, להכיר את עצמו ואת התייחסותו לרוחניות ולתלותו בבורא, כאם המלמדת את בנה.

העובדה המקשה ביותר על ההתקדמות היא העובדה שבאדם מתנגשים שני כוחות, שני רצונות, שתי מטרות ושתי דעות. מצד אחד האדם צריך להשיג את ה"השתוות עם הבורא בתכונותיו", כדי שמצד שני, רצונו היחידי יהיה לוותר על הכל למען הבורא.

אבל אמרנו שהבורא הוא לגמרי אלטרואיסטי, שאיננו זקוק לדבר, שהוא רוצה רק שנרגיש תענוג אינסופי, ושזו מטרתו בבריאה. והרי אלה הן שתי מטרות הפוכות לחלוטין. מצד אחד האדם צריך לתת הכל לבורא, ומצד שני הוא צריך ליהנות בעצמו.

אלא שאחת המטרות, למעשה, איננה מטרה כשלעצמה, אלה בבחינת אמצעי להשגת המטרה. בשלב הראשון האדם צריך לטהר את כל מחשבותיו, רצונותיו ופעולותיו מכל רבב של אגואיזם, ולהפכם לאלטרואיזם טהור. כל מחשבותיו, רצונותיו ופעולותיו צריכים לחרוג אל מחוץ לגופו, ולהיות למען הבורא בלבד. ואכן, מתוך כך שמחוץ לבורא ונברא, אין בבריאה דבר, הרי ברגע שהאדם חורג אל מחוץ למסגרת גופו, הריהו פוגש בבורא.

אחרי שהאדם השיג את תיקון הבריאה, ואת "השתוות תכונותיו עם תכונות הבורא", הוא מתחיל להשיג את מטרת הבריאה, שהיא קבלת תענוג מהבורא. הוא משיג שהתענוג הזה הוא אינסופי, ואינו מוגבל על ידי מסגרת האגואיזם.

לפני התיקון, כל שיש לאדם הוא רצון ליהנות לעצמו. בהתאם למידת תיקונו, הוא מעדיף את הרצון לתת על פני הרצון ליהנות, ולכן עדיין איננו מסוגל לקבל תענוג למען הבורא. רק אחרי שהוא מסיים את תיקונו, הוא מסוגל להתחיל לקבל תענוג אינסופי, לא למען תועלתו הפרטית, אלא למען מטרת הבריאה.

תענוג זה הנו תענוג "שלא על מנת לקבל", אי לכך הוא איננו מוליד הרגשת בושה, מכיוון שעל ידי קבלת התענוג, השגת והרגשת הבורא, האדם שמח שהוא עושה לבורא נחת רוח. וכך, ככל שהוא מקבל יותר ונהנה יותר, גדלה שמחתו מהעובדה שהוא מסב הנאה לבורא.

"יום" - התגלות הבורא, "לילה" - הסתר הבורא

כהקבלה בין חושך לאור בעולמנו, "אור" ו"חושך" ברוחניות, או "יום" ו"לילה", הם תחושות קיומו או אי קיומו של הבורא, כלומר הרגשת השגחת הבורא או אי הרגשת השגחתו.

במילים אחרות, כאשר אדם מבקש משהו מהבורא ומייד מקבל את מבוקשו, הוא מצוי במצב של "אור" או "יום". לעומת זאת, כאשר אדם נמצא בספק, ואינו מרגיש את קיום הבורא והשגחתו, הוא מצוי במצב של "חושך" או "לילה". הסתר הבורא נקרא "חושך", מכיוון שהוא גורם לאדם ספיקות ומחשבות שליליות, שגורמות לו לחוות תחושת "חושך", ו"לילה".

שאיפתו של האדם איננה צריכה להיות שאיפה להרגשת הבורא, או להכרת פעולותיו, מאחר שגם שאיפה זו נובעת ממקור אגואיסטי. השאיפה האמיתית צריכה להיות ממוקדת ברצון לקבל מהבורא כוחות עזר להליכה נגד רצונות הגוף והשכל; כלומר, לקבל כוח אמונה גדול יותר, שיגבר על השכל ועל רצונות הגוף; לקבל כוח אמונה רב עוצמה שיגרום להכרה מלאה בהשגחתו הטובה והמוחלטת של הבורא, ובשליטתו בכל הבריאה.

על האדם להעדיף בשלב הראשון, לא להשיג בבירור את הבורא והשגחתו, אלא לחזק את אמונתו, וללכת ב"אמונה למעלה מהדעת". השאיפה צריכה להיות ללכת נגד הגוף והשכל בכוח האמונה בלבד. האדם אמור לבקש כוחות אמונה, כאילו הוא משיג את הבורא והשגחתו. האפשרות להשתחרר מרצונות הגוף, נקראת "אור" או "יום". אדם המצוי במצב של "אור" או "יום" איננו פוחד להתחיל ליהנות, יש לו אפשרות לפעול בחופשיות, בלי קשר לרצונות הגוף, כי הוא משוחרר מהעבדות לגופו ולשכלו. כשאדם משיג טבע חדש, כלומר, כשהוא מסוגל לעשות מעשים בלי קשר לרצונות גופו, הבורא נותן לו תענוג מאורו.

הזעקה שמעומק הלב, פתיחת "שערי הדמעות" והכניסה להיכל הבורא

לעיתים, הרגשת "חושך" יורדת על האדם, הוא מאבד את תחושת הקשר עם הבורא עד כדי כך שהוא לא מרגיש מהבורא יחס מיוחד כלפיו, והוא מתנתק מיראה ואהבה לרוחניות, ולא מוצא בה טעם עוד. לא נותר לו אלא לזעוק מתוך החשכה ומעומק נשמתו אל הבורא שירחם עליו ויסלק את הענן השחור המעיב על הרגשותיו ומחשבותיו ומסתיר את אור הבורא.

התפילה החזקה ביותר היא צעקה מתוך הנשמה. זו מגיעה, רק אחרי שכלו כל הקיצין, והאדם מבין שעם כל הניסיון שצבר וכל המאמצים הכבירים שהשקיע, הכניסה לעולם הרוחני נשארה חסומה בפניו. רק כשהאדם מגיע להכרה שהבורא בלבד יכול לעזרו, הוא מגיע למצב של צעקה פנימית ותפילה לישועתו.

לפני כן, שום מאמצים חיצוניים לא יעזרו לו לזעוק באמת ממעמקי לבו לבורא. רק כשהוא בטוח שכל הדרכים חסומות בפניו, נפתחים "שערי הדמעות" והוא נכנס לעולם הרוחני, להיכל הבורא.

לכן, לאחר שהאדם מנסה את כל האפשרויות להשיג בעצמו התעלות רוחנית ונכשל, יורד עליו מצב של "חושך" מוחלט המותיר לו פתרון אחד: שהבורא בעצמו יעזור לו.

אך כל עוד הוא מתבצר ב"אני" האגואיסטי שלו, וכל עוד הוא איננו חש בבירור שיש כוח המנהיג אותו ושולט בו, גופו לא יאפשר לו לזעוק לבורא. לכן, הוא חייב לעשות את כל אשר ביכולתו, ולא לחכות לנס מלמעלה.

אין סיבה לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין לנס. הבורא איננו ממתין לכך שהאדם "יישבר" והוא יאלץ לרחם עליו. על האדם לעשות עבודה ממושכת, שתעזור לו לצבור ניסיון, חוויות, תחושות, והיכרות עם טבעו. ניסיון שישכנע אותו בנחיצות הבורא. דרך החוויות האלה שצובר האדם לאורך דרכו הרוחנית, מתגלה לפניו הבורא, והוא משיג את הדעת העליונה, שבה הוא מרגיש את התגלות האור.

חזרה לראש הדף
Site location tree