אגרת ב
ב"ה, ו' טבת תשט"ז, תל אביב.
תעלה ארוכה לעלה נדף, וישמיעו הנני במשלחת קונם להתעופף בשורות מעופפים, ה"ה גברא דמרא סייעיה כמו"ה...
קבלתי את מכתבך, וה' יאיר שדרכנו הוא הדרך הנכון, ונתאמץ את זכרוננו ליום הזכרון, אזי נזכה למוחין דזכרון שמטיבן לזכך את האויר החומרי, ואזי ננשום את האויר דקדושה, שהוא חיים האמיתיים ונצחיים.
והנני להוסיף על מה שאתה כותב וזו לשונך, מובטחני לו נפגשתי עם הכופר הכי גדול וכו'.
ידוע לנו הכלל שנהוג בכל העולם, שמי שהוא אומן לא טוב כשהוא בא (בין) בעלי מלאכה טובים ולומד ממעשיהם, היינו שהוא בעל מקצוע, למשל סנדלר, כשבא בין סנדלרים שאינם בעלי מקצוע, אזי הם נותנים לו להבין לא כדאי לעשות סנדל טוב אלא תעשה איך שהוא יוצא, ולא כדאי לעשות מנעל טוב ויפה. או חייט אם הוא בעל מקצוע, אזי כשהוא בחברת חייטים שאינם בעלי מקצוע, אזי הם נותנים לו להבין, שלא כדאי להתאמץ ולתת יגיעה ועמל שהמלבוש יהיה נקי ומסודר, ושיהא מותאם לבעל הבית. לכן הוא צריך להזהר, שלא לבוא במגע עמהם. מה שאם כן מי שהוא בנאי, כשיבוא בחברת חייטים, אין הוא יכול ללמוד ממעשיהם הרעים, משום שאין כל קשר ביניהם. מה שאם כן באותו מקצוע, אזי כל אחד צריך לשמור על עצמו שיבוא במגע רק עם אנשים טהורי לב.
ולפי הנ"ל, כל מי שאתה חושב שהוא עובד ה', אזי אתה צריך להזהר אם הוא בעל מקצוע טוב, היינו שרוצה שעבודתו יהיה נקיה ותמה, שיהיה מגמה לשמו יתברך. ולכל הפחות, שהוא יודע שאין הוא פועל טוב, ומטכס עצות לנפשו איך להיות בעל מקצוע, ולא פועל סתם שכל כוונתו הוא השכר, אלא פועל ואומן טוב נקרא, שאינו מתחשב עם השכר אלא שהוא נהנה מעבודתו. שאם האומן החייט למשל יודע שהמלבוש מתאים בכל הנקודות לבעל הבית, מזה יש לו הנאה רוחניות יותר מהכסף שהוא מקבל.
אי לזאת, עם אנשים שאינם מהמקצוע שלך, אין דבר אם בא בחברותם משום שאתה עוסק בבנאות, והם עוסקים בבורסקי, ודי למבין. מה שאם כן לאנשים שהם עוסקים בתורה ומצוות, אבל אין הם נזהרים שיהיה המלבוש כראוי לבעל הבית, אזי יש להם רק שכל שהוא נגד התורה, שהפוכה מדעת תורה, ובזה אתה מוכרח להמצא תמיד בעיניים פקוחות... ולהרחיק מאנשים האלה כמטחוי קשת.
מה שאין כן באנשים פשוטים. לכן, עם אנשי מזרחי אין לך קשר, אזי אין אתה צריך לשמירה כל כך. ומאנשי אגודת ישראל כבר נחוץ לשמור מהם, ואנשים חסידים - כבר זקוק אתה לשמירה יותר גדולה. ולאנשים שהיו קרובים לרבנו זצ"ל, כבר צריכים לפקוח בעיניים פקוחות, כנ"ל.
אבל באמת יש עוד טעם בהדבר. והוא מיוחד על פי דברי האר"י הקדוש, ולפי ביאור אאמו"ר זצ"ל בספרו תלמוד עשר הספירות, שהרב נותן טעם לדבריו, מדוע בעולם הנקודים מלך הדעת, שהוא קומת כתר, שהוא מלך הראשון, בעת השבירה נפל למטה יותר מכל המלכים, משום שכל שהעב ביותר, הגם שהוא משובח ביותר בזמן שיש לו מסך, מה שאם כן כשנאבד לו המסך הוא גרוע ביותר. לכן נפל יותר למטה מכל המלכים.
ואפשר לפרש דבריו, אלו שהולכים בדרכי ה' יתברך להם רצון לקבל כפול הן לגשמיות הן לרוחניות כמו שאמרו רבותינו זצ"ל. לכן, אלו המקורבים שהיו לרבנו זצ"ל, בזמן שהיו נשענים, אזי היה להם מסך ועביות, מה שאם כן כעת, שאין להם שום הכנעה, ואין להם שום ענין לעשות מסך, אלא כל עבודתם הוא רק איך שיינע יודין(יהודים יפים) או רבי'ס, אזי זהו עוביות בלי מסך. וממילא יוצא את כל מה שיוצא מהם, ואצלי הם חשודים על הכל, ואין מי שיעכב על ידם, ודי למבין.
אני קיצרתי מפני אני לא רוצה שהם יהיו במחשבותי, כי ידוע לך הכלל במקום שאדם מחשב שם הוא. אלא מטעם שאני מכיר בך שאתה אוהב לדעת את האמת, הוכרחתי לעלות על מחשבותי את העוביות בלי המסכים, שהם מבחינת שבירת הכלים, אשר עדיין לא עלו על המסילה שיהיה באפשרות לבררם, וה' ירחם.
להבין את הנ"ל ביותר ביאור, אתן לך דוגמא קצרה. הלא ידוע שלכל מדרגה ומדרגה יש בחינת אמצעי, הנכלל מ-ב' הבחינות ביחד. כמו בין דומם לצומח יש אמצעי בשם עצי אלמוגים, ובין צומח לחי יש אבני השדה, שהם בעלי חיים הקשורים בטבורם לארץ ויונקים משם, ובין החי להמדבר יש קוף. אם כן נשאלת השאלה, מהו האמצעי בין אמת לשקר. מהו הנקודה שהוא נכללת מ-ב' בחינות ביחד.
וטרם שאני אבאר אני אוסיף כלל אחד, שזהו ידוע שדבר קטן אי אפשר לראות. מה שאם כן דבר גדול, יותר קל לראות. לכן משום זהו, בזמן שאדם עוסק במעט שקרים, אין הוא מסוגל לראות את האמת, איך שהוא הולך בדרך השקר. אלא הוא אומר, שהוא הולך בדרך האמת. ואין לך שקר גדול מזה. והטעם הוא, משום שאין לו כל כך שקרים שיוכל לראות את מצבו האמיתי. מה שאם כן בזמן שהאדם רכש לו הרבה שקרים, נמצא שהשקר כבר נתגדל אצלו בשיעור, שאם רצה לראות, כבר זה באפשרותו לראות. נמצא שעכשיו היינו בזמן שהוא רואה את השקר, זאת אומרת שהוא הולך בדרך של שקר, אזי הוא רואה את מצבו האמיתי. היינו, שהוא רואה את האמת בנפשו, איך לעלות על המסילה הנכונה. נמצא שהנקודה הזה, שהוא נקודת האמת, שהוא הולך בדרך השקר, הוא האמצעי בין אמת לשקר. שזהו הגשר המקשר בין האמת להשקר. שנקודה זו הוא הסוף של השקר, ומכאן ואילך מתחיל דרך האמת.
ועל דרך זה יובן לנו מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, שבכדי לזכות לשמה צריכים מקודם להכין שלא לשמה הכי גדול, ואחר כך יכולים לבוא לשמה. ואפשר לפרש על דרך הנ"ל, היינו שלא לשמה נקרא שקר, ולשמה נקרא אמת. ובזמן שהשקר הוא קטן, היינו שהמצוות והמעשים טובים הם מועטים, נמצא שיש לו שלא לשמה קטן, ואז אין הוא מסוגל לראות את האמת. לכן הוא אומר אז, שהוא הולך בדרך הטוב והאמת, היינו שהוא עוסק בלשמה. מה שאם כן כשעוסק ביום ובלילה בתורה ומצוות שלא לשמה, אז הוא מסוגל לראות את האמת משום שעל ידי רבוי שקרים נעשה אצלו גדול, נמצא שהוא רואה באמת, איך שהוא הולך בדרך השקר. ואז הוא מתחיל לתקן את מעשיו. היינו, שאז הוא מרגיש, שכל מה שהוא עושה הוא רק שלא לשמה, ומהנקודה הזו עוברים לדרך האמת, היינו לשמה. ורק כאן בנקודה זו, מתחיל את הענין "משלא לשמה באים לשמה". מה שאם כן מקודם זה טוען שהוא עוסק לשמה, ואיך אפשר לשנות את מצבו ודרכו.
לכן, אם האדם מתעצל בדרכי עבודה אין באפשרותו לראות את האמת, איך שהוא משוקע בהשקר. אלא על ידי רבוי בתורה ומצוות להשפיע נחת רוח ליוצרו, אזי יכולים לראות את האמת, איך שהולכים בדרך השקר הנקרא שלא לשמה, וזהו נקודה האמצעית בין אמת – לשקר.
לכן עלינו להתחזק בדרך ה' כפי שהורה לנו אאמו"ר זצ"ל, ונתחזק בבטחון עז ובכל יום יהיה לנו כחדשים. שצריכים לחדש בכל עת את היסודות, שעל ידי זה נזכה ליתד שלא תמוט לעולם, ונצעד קדימה.
ידידך ברוך שלום הלוי אשלג