אגרת כב

ב"ה י"א ניסן תשי"ז

לכבוד החבריא שיחיו לנצח.

היות שהחג הפסח ממשמש ובא, נדבר קצת מענין דם פסח ודם מילה. ופירושו של דם הוא דממה, מלשון "וידום אהרן", "דום לה'", היינו שאינו שואל שאלות, מדוע שיש לו שאלות, ודי למבין.

ולהבין את הנ"ל נקדים את מאמר חז"ל. תנו רבנן, הנעלבין ואין עולבים שומעים חרפתן ואין משיבין, עושים מאהבה ושמחים ביסורים, עליהם הכתוב אומר, ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, ופירש רש"י, עושין מצוות מאהבת המקום ולא ליטול שכר, ולא מיראת פורעניות (גיטין לו ע"ב). ופירוש הענין הוא, כי בזמן שהאדם נכנס בעבודה בהתאמצות יתירה, יותר מכפי שקיבל מהחינוך, אזי מתרקם בלבו תביעה נפשית, עד ששואל ואומר, שלפי ערך עבודתו וטרחתו בתורה ומצוות יותר מבני גילו, היה ה' יתברך כבר צריך להתגלות אליו מזמן, ולגלותו את הטעמי תורה וטעמי מצוות, ולהשתעשע עמו כמו שכתוב "ישראל אשר בך אתפאר", שפירושו, שהקדוש ברוך הוא משתעשע עם העובדי ה'. והוא רואה אחרת. שמכל טרחתו ויגיעתו הוא הלך אחורנית מערך בני גילו, ודי למבין, אז, במקום שהיה צריך לשמוע קול ה' מדבר אליו, הוא שומע חרפתו, כמו שכתוב "אשר חרפו אויבך" (תהילים פ"ט), היינו שאין מתחשבין עמו (נמצא, שכל טרחתו ויגיעתו בתורה ועבודה הוא על קרן הצבי, ודי למבין).

ואז, הוא מרגיש שהוא עלוב, שנעלב, כי הוא עומד במדרגה יותר שפלה מכל בני גילו. והגם שבזמן כזה, אין הוא מסוגל לראות איזה סימן של גדלות אצל בני גילו, מכל מקום הוא אומר לנפשו, אם היה לאחרים את סדר העבודה ושּׂכל התורה שיש לי, בטח היה ה' שומע לדבריהם ולא היה יגיעתם לריק (ערבבתי כאן שני דברים ביחד, היינו בחינת מוחא, לאותם המבינים, וכמו כן את בחינת של יאוש, לאותם המבינים).

וזה ידוע לנו שהעיקר הוא האמת, היינו ש"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", לכן אם הוא רואה את מצבו האמיתי, עם כל המחשבות המנקרים את מוחו, יוצא לו על ידי זה ב' דברים: א) שמרגיש עצמו שהוא נעלב, היינו שאין מתחשבין עמו. ואחר כך הוא בא למצב ה-ב), ששומע את חרפתו. ודי למבין. לכן, הוא מרגיש אז יסורים גדולים, בזמן שהוא רוצה להחזיק מעמד במצב הזה. וזה פירוש "הנעלבים", שמרגיש שהוא נעלב היינו שלא משגיחין עליו, "ואין עולבין", היינו שזה על דרך פועל ופעולה. שהפעולה הוא, שהוא מרגיש שהוא נעלב, והפועל העושה נקרא עולבין, הוא אומר שכוונת ה' אינו לתת לו בחינת עלבון, אלא להיפוך שמדרך ה' להטיב. וכמו כן, הוא שומע חרפתו ואין משיבין, היינו שאינו מתרץ תירוצים, בסוד " כוש-תריץ ידיו לאלקים" (תהילים ס"ח).

ונשאלת השאלה, מהו באמת. היינו, מדוע ה' יתברך נותן לו להרגיש מצב שפל ויסורים כזה. והענין הוא, כי בזמן שהאדם נכנס לעבודה לשמה, היינו לא לשום תמורה עבור יגיעתו, ומקבל על עצמו הן במוחא והן בליבא, שיהיה נקי בלי שום נגיעה עצמית, אזי נותנים לו משמים מקום שיוכל לראות את מצבו, אם הוא באמת כוונתו לשמה. ואז, אם הוא עומד בניסיון, אזי מכניסין אותו להיכל ה' ויושב בצלא דמלכא.

נמצא, שרק כאן במצב הזה, יכול לגלות את שיעורו האמיתי לאהבת המקום, ולא לטול שכר, מאחר שיש לו עכשיו רק יסורים, שזה נקרא שדרך התורה "חיי צער תחיה", היינו, שמטרם שעוברים את המצב של חיי צער, שהיגיעה הראויה להביא לידי מציאת ה' יתברך, שכל אחיזתו הוא רק בסוד חן דקדושה. כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל ביאור על מאמר חז"ל "אשה חמת מלא צואה, והכל רצין אחריה", כמו שפירשתי לכם את הביאור שאי אפשר להעלות בכתב, שהוא בחינת "אסתר ירקרוקת היתה, וחוט של חסד משוך עליה", דא סוד "אביה ירֹק יָרַק בפניה".

וכאן המקום שצריכים לסייעתא דשמיא. וזה ענין דם פסח ודם מילה, היינו שיכולים להחזיק מעמד ולשתוק בזמן התורה, הנקרא פה-סח, ובזמן עשיית המצוות המרומזים במצות מילה, אז זוכים לצאת מהגלות ונכנסים בהגאולה, שהיא טעמי התורה וטעמי המצוות...

ידידכם ברוך שלום הלוי אשלג