תענוג
האם בסוף התהליך מקבל האדם תשובה על שאלת מהות הקיום, "למה אני קיים?" אותה שאלה שמביאה אותו ללימודי הקבלה? האם לאחר שמצא כי רצון הבורא הוא להעניק לאדם תענוג אינסופי בהתמזגות עמו, תגלית זאת היא התשובה המוחלטת לשאלתו? והאם כל הבריאה נוצרה על מנת לענג את הבריות, וזו אכן מהות הקיום האנושי?
אכן, התשובה הזאת נשמעת כשייכת לתחום הגופני, "קח, תהנה, סתום את עצמך". אבל העניין הוא, שכמו כל המונחים הרוחניים, לא ניתן להביעם אלא כפי שנהוג בעולם שלנו, במילים של העולם הזה.
כתוב "מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו". "להיטיב" פירושו להביא לנברא מילוי. מילוי לכלי הנברא נקרא "תענוג" בשם הכללי. מה פירוש "תענוג בשם הכללי"? בכתבי מקובליםכתוב כך, "אין שמחה כהתרת הספקות". מכאן אנו למדים, כי תענוג ושמחה מגיעים למי שעוסק במדע, במחקר ובחיפוש, כאשר בא לידי פתרון של ספק או בעיה כללית, שאינה קשורה לתענוג גשמי ואולי אף אינה קשורה לעולם הזה כלל. אדם כזה חש בתענוג הגדול ביותר.
כאמור, הבורא ברא את הנברא כרצון ליהנות. כל דבר שאדם מרגיש, חושב, עושה, מקבל, נותן, אוהב, שונא וכולי, הכול נקרא "תענוג" במלוא מובן המלה. כדי לא ליצור בלבול, אולי מוטב לומר מילוי, שכן רבים חושבים שתענוג הוא רק מצב שבו "נהנים מהחיים". מילוי הוא כשאדם מתמלא.
הבורא רוצה שהאדם יתמלא באופן נצחי ומושלם, וצורת מילוי זו יכולה להיות רק כפי שהיא קיימת בבורא עצמו, הנמצא בנצחיות ובשלמות. מכאן, שאדם חייב להגיע למצב שבו הוא מתמלא ממש כמו הבורא, כלומר מאותם הדברים שמהם מתמלא הבורא. ולפני כן ודאי שעליו גם לרצות באותם הדברים שהבורא רוצה בהם, היינו הדברים שנמצאים בבורא.
לכן על האדם להתרומם מצורתו הנוכחית בעולם הזה, מצורתו הנבזית והחייתית, ולהגיע לרצון כזה שיש בבורא, רצון "להיטיב לנבראיו". וכפי שהבורא נהנה מכך שהוא מיטיב לנבראיו, כך גם אדם שמקבל יותר רצון כלפי האחרים מתמלא גם הוא בתענוג כמו בבורא.
במילים אחרות, זה מתבטא במושג "ואהבת לרעך כמוך, כלל גדול בתורה", שכן מה פירוש "כלל גדול בתורה"? הרצון שהאדם רוכש ב"ואהבת לרעך כמוך", בזה שהוא רוצה לאהוב את האחרים, למלאם בכל טוב, זהו כלל גדול. כלומר זה נותן לו רצון כה כללי וגדול של "תורה", היינו של האור, האורה שבאה וממלאת אותו.
אדם כזה כבר אינו נהנה באופן חומרי, אלא רוצה לאהוב את האחרים, רוצה להשפיע להם, רוצה לתת להם כמו שנותן הבורא, ובזה כל התענוג שלו. על זה כתבו שסיבת הבריאה היא "להיטיב לנבראיו" מצד הבורא, ושעל האדם להגיע "להשתוות הצורה", היינו לאותה צורת התענוג והרצון הקיימת בבורא.
אז אדם רוכש נצחיות ושלמות. הוא נפטר מכל בעיותיו, ופוטר את כולם מכל הרע שרק יכול להיות, וכך מתעלה לחיי כל טוב, ללא שום חסרון. לכך עלינו להגיע כבר בזמננו. שכן התפתחות האדם הגיעה למצב שאם לא יחל לרכוש את אותו הרצון, כזה שישנו בבורא כלפי הזולת, ולא יתחיל לממשו, הוא ירד לייסורים גדולים ולמצב עולמי טראגי ביותר, שיתבטא בטרור ובמלחמות.
הטבע, כלומר מצבנו ההפוך מהבורא, יחייב אותנו לקבל את המשימה בעל כורחנו, ולדאוג לאחרים כמו שהבורא דואג, ולאהוב את הזולת כמו שאוהב הבורא, ולהתמלא אך ורק מתוך אהבה לזולת.
בעבר התקיים עם ישראל בעולם העליון וכעת עליו לשוב לשם, אך למרבה הצער, אין לו כל זיכרון או הכרה לגבי מהות הרוחניות. כיצד יעשה זאת?
זה לא חשוב, שכן כעת על כולנו לעבור דרך של התפתחות הכרתית. אלמלא היה על האדם לעלות באופן הכרתי, אז מצד הבורא לא הייתה כל בעיה, הוא היה מוביל אותו למצב הסופי מיד. הוא היה בונה רק את המצב הסופי, כלומר את עולם אינסוף, שכן הוא מצוי בו וגם אנו מצויים בו, אבל עלינו לגלותו בחושינו. עלינו לעבור סדרת השתכללויות, שיפורים ברצון ובמילויים שלנו, על מנת שנוכל להרגיש ולהעריך את המצב שבו אנו נמצאים מלכתחילה.
כיום האדם מעריך את העולם הנצחי, כלומר את המצב האינסופי שבו הוא נמצא כ"העולם הזה", משום שחושיו מתארים לו את האינסוף, את העולם הנצחי, בצורה הפוכה. ולכן הוא מרגיש אך ניצוץ קטן מאותו מצב נצחי ושלם, כלומר רק תמונה מזערית וחשוכה הנקראת "העולם הזה".
במידה שבה אדם משפר את תכונותיו, נפתחת בפניו התמונה והוא מרגיש שאכן הוא מצוי במצב שונה מזה המתואר בחושיו כעת, אלא במצב שמותאם לתיקון הכלים, תיקון חושיו. ולפי השתפרותו, נעשה לו טוב יותר ויותר.
נשמע שלאדם יש שליטה לכאורה על מה שקורה, אבל הרי נאמר "הכול כתוב", מהי האמת?
לאדם יש שליטה בדבר אחד בלבד, בזה שבעצמו ירצה לזרז את התפתחותו על ידי כך שיבנה סביבו סביבה שתוכל לסייע לו. סביבה שתדחוף אותו לזרז את התפתחותו ולהשתוקק לאהוב את הזולת יותר ויותר.
החברה, הסביבה, יכולה להשתיל או לעורר באדם רצונות לאהבת הזולת. החברה יכולה להעלות את חשיבות אהבת הזולת, חשיבות האלוקות, השגת האלוקות, יותר מכל יתר הדברים בעולם הזה. כלומר, בחירתו היחידה של אדם היא לבנות לעצמו סביבה, שכבר תשפיע עליו בחזרה כך שירצה להגיע למימוש מטרת הבריאה מהר יותר.
מכאן, שאדם לא בוחר את הדרך, לא את תחילתה ולא את סופה, ואף אינו בוחר את השלבים שבדרך, שכן כל השלבים הכרחיים. אדם בוחר אך ורק את הקצב. אבל בזה שהוא מתחיל להשתוקק בעצמו להגיע למצב המתוקן, מיד כשהוא מתחיל להשתוקק אליו, הוא מרגיש עצמו בטוב. ובזה האדם קובע גם את אופי ההתפתחות, כך שתבוא מתוך אהבה ולא מתוך מכות.
האם מציאות העולם הזה, שאותה אנו מרגישים כעת, לא תתקיים עוד כשנהיה במצב של עולם אינסוף?
לחלוטין לא. כדור הארץ וכל העולם שנראה עכשיו לעינינו, הכול מצטייר כך בתכונותינו. אם נשנה את תכונותינו, לא נרגיש אותו עוד.
האדם מצוי בעולם הזה רק כדי להגיע ממנו למצב המושלם. לעלות לעולם הרוחני אדם יכול רק על ידי יגיעתו, שעל ידה יעבור את כל שלבי ההתקדמות לתיקון. וכשמסיים את תפקידו ומגיע למצב המושלם מתוך העולם הזה, כבר אין שום מטרה או תכלית שיימצא פה עוד, ולכן אינו צריך להתגלגל הנה שוב ושוב.
האם יש אפשרות להימלט מהייסורים, מהכאב?
אדם יכול להימלט מהכאב ומהייסורים רק אם יתחיל להתקדם מהר יותר מאשר המכות המחייבות אותו מאחור.
כרגע מבנה האדם שונה לחלוטין מזה של הרוחניות, הוא מורכב מ"חומר" שאינו קיים ברוח, כיצד מסתדרים הדברים?
החומר הוא אותו חומר, רק הגישה המתאימה לא קיימת באדם, שכן כרגע הגישה היא הפונה כלפי פנים, היינו אל תוך הרצון, כדי שרצון זה יתמלא. והגישה צריכה לפנות כלפי חוץ, לטובת הזולת.
זאת אומרת שכל המציאות קיימת רק למראית העין שלנו?
למראית עין בלבד. המציאות כולה נמדדת רק לפי המקבלים. ברגע שה"מקבלים" משנים את תכונותיהם, הם מרגישים מציאות אחרת.
בעל הסולם כתב שהמציאות שאנו קולטים היא למעשה "הקרנה אחורית" של מה שמתרחש בתוכנו. כלומר שהעין היא מעין מצלמה, שמצלמת הפוך. היא לא מצלמת את המציאות, אלא את מה שקורה בתוכנו, רק שהאדם רואה זאת כחיצוניות. האם זו אמת?
זו האמת לאמיתה. דבר לא קורה מחוצה לנו. מחוצה לנו יש רק אור עליון הממלא כל המציאות, אור מופשט. האדם מרגיש בו מיני חפצים, שינויים, כוחות, פעולות, מפני שהם מתרחשים בתוכו. מה שאנו רואים כרגע זה "עולם הפוך". מה שאנו רואים מבפנים, בעצם רק נראה לנו כאילו נמצא בחוץ, ואותו עיקרון חל על כל חושינו.
כיצד זה משליך על כל הסובבים אותנו? האם גם הם נמצאים בתוכנו ובעצם "טבועים" בנו מראשית הבריאה?
גם הסובבים נראים לאדם כנמצאים מחוצה לו, אך באמת הם נמצאים בתפנים, בתוך אותה נשמה. אם אדם מתחיל לגלות את הרצון לקבל שלו, הוא רואה ששם נמצאת כל הבריאה וכל העולמות, וכל אלו הנמצאים בכל העולמות, הכול נמצא ברצון לקבל שלו.
אז בפועל האדם הוא מעין "יצור" סטאטי, שאינו זז לשום מקום, ובתוכו מוקרן סרט, ומשך כל חייו הוא יושב וצופה בסרט?
נכון מאוד. אבל מה כל כך נורא בזה? לאט לאט מגלה המדע כיצד זה קורה. המדע מגלה כיום שאין שום חופש לאדם.
הדבר דומה לגילויי החיידקים בזמנו, שעד לפני גילויים, איש ידע על קיומם?
כן. כיום מגלים שהאדם מתוכנן ומתוכנת בפנים, וכל הגילויים הללו צריכים לקרות באנושות, ואינם משפיעים על חייו של האדם. כלפי האדם מה שקורה הוא "החיים".
האם גם פעולות האדם הן אשליה?
הכול זה אשליה. על כן לאדם אין באמת שום פעולה שהוא חייב לעשות מלבד תיקון הרצון שלו, כלומר לרצות להתקדם ולהידמות לבורא.
מודעות האדם לתהליך מאפשרת לו לקחת חלק פעיל בו. להיות פעיל בתהליך, פירושו שהאדם נעשה שותף מתוך תשוקתו להתקדם, לפני שמגיעים אליו כוחות ההתקדמות. בזה הוא רץ, כביכול, לפני הבורא, עוקף אותו, כך שהוא ממציא את התפתחותו, והבורא מקיים.
האם ההכרה משנה את תסריט חייו של האדם או שהתסריט נותר קבוע?
הסרט עצמו, ודאי שמשתנה כלפי האדם, כי הוא משנה את הסרט.
אבל האם מה שצפוי לאדם יקרה לו בכל מקרה?
כן, אבל באופן אחר, משום שכעת הוא רוצה שזה יקרה מהר יותר, ושיקרה מרצונו. על כן, כשזה מתרחש, זה קורה בהרגשה אחרת. במקום הייסורים האדם מרגיש תענוגים, משום שהוא רואה למה הם מביאים אותו, הוא רכש רצון.
זה כמו ילד שאינו חפץ ללמוד, ועל כן הוא מקבל מכות ולומד בכל זאת, ולעומתו ילד שרכש רצון ללמוד, לימודיו הינם תענוג עבורו. מה ההבדל? גם זה לומד וגם זה לומד, אלא שהאחד במכות ובייסורים, ואילו השני בתענוג ובשמחה. מכאן, שהבעיה שלנו היא לשנות את הרצון, להסכים עם התכלית, להסכים עם התהליך. כלומר בזה שגישתו תשתנה, הוא גם ירגיש את אותם המצבים באופן אחר לגמרי.
להשלים עם התהליך?
לא רק להשלים, אלא להסכים עמו ולהשלים אותו.
איפה נכנס לתמונה עניין הדבקות בבורא?
הדבקות בבורא היא התוצאה מכך שנעשים שווים, דומים, ברצונות בהשתוקקויות, במילויים, ומזה מגיעים לדבקות בו.
האם האנושות היא למעשה חבורה בת מיליארדי אנשים, שבתוך כל אחד מהם מוקרן סרט חייו, וכולנו יחד "חיים בסרט" אחד גדול של המציאות?
כן. על כן כתוב שהעולם הזה נקרא "העולם המדומה", "עולם השקר", וכשיוצאים מהרגשת העולם הזה ומתחילים להרגיש מציאות עליונה, כמו שכתוב: "היינו כחולמים".
מכאן, האם העולם הוא כמסך מחשב שיוצר אשליה של התרחשות, אך מה שנראה על המסך לא קורה באמת?
"העולם" הוא מה שמתרחש בתוך החושים שלנו. זאת מבינים כבר כל המדענים, ולא צריך להיות איינשטיין כדי להסכים עם זה.
האם אין מציאות?
מה פירוש אין מציאות? מה שאנו מרגישים נקרא "מציאות" כלפינו. מחוצה לנו אין מציאות. איננו יכולים לדעת מה יש מחוצה לנו, שכן מי יאמר? מי מרגיש מה באמת מחוצה לו? כל מה שאנו חוקרים ומרגישים זה אך מתוך חושינו. אין לאדם שום ידיעה מה קורה מחוץ לחושים.
אדם שמפתח חוש שישי, "חוש רוחני", למה זה גורם לו?
אדם כזה רואה דברים שאדם אחר לא רואה בתוך חמשת חושיו, וזהו "העולם הרוחני". הוא רואה את הכוח העליון ששולט ופועל בכול, הנקרא "בורא", לפי מידת ההזדהות איתו, לפי מידת ההתאמה אליו, לפי מידת הדבקות בו.
והאם מבחינתו, זוהי המציאות?
ודאי שמבחינתו זוהי המציאות. אפשר לבוא ולומר שהמקובל גם הוא נמצא באשליה, אבל מה ההבדל בין האשליה שלו לאשליה שלך? כיצד הוא בודק את האשליות? הוא חוקר את ידיעותיו כלפי הבורא, כלפי צד שלישי, בדיקה שאין לאדם מהשורה אפשרות לעשות. וזה נותן לו מעמד, נקודה בסיסית, שכלפיה הוא יכול למדוד היכן הוא נמצא, ולקבוע מהם קני המידה שלו.
כפי שבעולם הזה, אילמלא היו קני מידה דוגמת מטר, קילוגרם, מעלות חום, האדם לא יכול היה לדעת דבר על מצבו. כך למקובל יש קני מידה אמיתיים, מפני שהוא לוקח מהבורא את תכונותיו ומודד את מצבו כלפיהן.