מי מעיד על האדם
תשמ"ה - מאמר ל"ז
1984/85 - מאמר 37
בזהר שופטים (ובהסולם דף ח' אות י"א) וזה לשונו "מצוה זו היא להעיד בבית דין, שלא יפסיד חבירו כסף, בשביל שאינו מעיד. ומשום זה העמידו בעלי המשנה, מי מעיד על האדם, קירות ביתו. מהו קירות ביתו. אלו הם קירות לבו, שכתוב, ויסב חזקיהו פניו אל הקיר. והעמידו בעלי המשנה, מלמד שחזקיהו התפלל מקירות לבו. ולא עוד אלא אנשי ביתו מעידים עליו. אנשי ביתו, אלו הם רמ"ח אברים שלו. כי הגוף מכונה בית. שכך העמידו בעלי המשנה, רשע עוונותיו חקוקים על עצמותיו. וכך צדיק, זכיותיו חקוקות על עצמותיו. ובשביל זה אמר דוד, כל עצמותי תאמרנה. ולמה העוונות חקוקים בעצמות יותר מבשר גידים ועור. הוא משום שהעצמות הם לבנים. וכתב שחור אינו ניכר אלא מתוך לבן. כמו התורה, שהיא לבן מבפנים, דהיינו הגויל, ושחור מבחוץ, דהיינו הדיו. שחור ולבן הם חושך ואור. ולא עוד אלא שהגוף עתיד לקום על עצמותיו, ומשום זה הזכיות והחובות חקוקים על עצמותיו. ואם יזכה, יקום הגוף על העצמות שלו. ואם לא יזכה, לא יקום ולא יהיה לו תחית המתים", עד כאן לשונו.
ויש להבין, במה שמפרש הזה"ק, על הדין שהאדם צריך להעיד בפני בית דין, בכדי שלא יפסיד חבירו כסף. ומפרשים זה על סדר עבודת ה'. אם כן יש להבין, מהי התביעה שהוא תובע, וממי הוא תובע, ובכדי שיהא נאמן, אז האדם צריך להעיד.
ובעבודת ה' האדם תובע מה', שיתן לו מה שהוא דורש מה'. אם כן בכדי להראות שטענתו טענת אמת, וכי הקב"ה לא יודע אם האדם מדבר אמת או שקר. אלא אם האדם מעיד, אז הוא יודע שטענתו, שאומר, היא אמת. ועוד, איך האדם נאמן להעיד על עצמו. ועוד יש להבין, מדוע כאן העדות צריכה להיות מקירות לבו, כי מביא ראיה על פירוש "קירות ביתו" מחזקיהו, שכתוב "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר". ופירשנו, שהכוונה "מקירות לבו".
אם כן, כאן אצל העדות של האדם, גם כן צריכה להיות מקירות לבו. והלא ידוע, שעדות צריכה להיות מפיו, שאמרו חז"ל "מפיהם ולא מפי כתבם". וכאן אומר, שצריך להיות מקירות לבו ולא מהפה.
וגם יש להבין מה שאומר, "שכך העמידו בעלי המשנה, רשע עוונותיו חקוקים על עצמותיו, וכך צדיק, זכיותיו חקוקות על עצמותיו". וכי על עצמות גשמיים חקוקים עוונות וזכיות. איך ענין רוחני, שהם עבירות ומצות, נרשמו על עצמות. ועוד יותר קשה בזה שמתרץ "היות שעצמות הם לבנים, וכתב שחור אינו ניכר אלא מתוך לבן". ועוד יש להבין במה שאומר וזה לשונו "ולא עוד, אלא שהגוף עתיד לקום לתחית המתים על עצמותיו". מה זה דוקא "על עצמותיו", היינו שבעצמותיו תלוי אם יקום לתחיה או לא.
ובכדי להבין את הנ"ל על דרך העבודה, צריכים לזכור את הכלל הידוע, ש"אין אור בלי כלי". היינו, שאי אפשר לקבל איזה מילוי, אם אין שם חסרון ונקב, שיהיה מקום לכנס המילוי. כדוגמת, שאין האדם יכול לאכול סעודה, אם הוא לא רעב. ועוד יותר מזה, כי שיעור התענוג שהאדם מסוגל להנות מהסעודה, נמדד כפי שיעור חסרון שיש לו להסעודה.
נמצא, במקום שהאדם לא מרגיש לשום חסרון, אין לו לקוות לשום הנאה בעולם, שיהיה באפשרות לקבל אותה, כיון שאין מקום לקבל איזה מילוי.
נמצא, כשאנו מדברים מסדר העבודה, שהאדם מתחיל להכנס בפנימיות העבודה, זאת אומרת, שרוצה לעבוד עבודת הקודש בבחינת הכוונה דלהשפיע נחת רוח ליוצרו, ובטח לפי הכלל הנ"ל מוכרח להיות לו חסרון לזה, היינו שהוא מרגיש, שהוא צריך להשפיע להבורא. ולפי שיעור שהוא מרגיש את הצורך להשפיע לה', בשיעור הזה אנו יכולים לומר שיש לו כלי. והמילוי להכלי הזו, הוא בזמן שהוא משפיע לה', היינו שרוצה לעשות נחת רוח, שפירושו, שהגוף כבר מסכים להשפיע להבורא.
והיות שהאדם נברא עם טבע לקבל ולא להשפיע, ואם האדם רוצה לעסוק בהשפעה, בטח שהגוף מתנגד לזה, ואם האדם רוצה לעסוק בהשפעה, היינו שיש לו רצון להשיג כלי כזה, שכלי נקרא "רצון וחסרון", אז תיכף בא הגוף ושואל, בשביל מה אתה רוצה לשנות את הטבע שבו נוצרת. ומה הוא החסרון, שאתה מרגיש שחסר לך זה. האם אתה מבין במאה אחוז, שאתה צריך לעבוד בעל מנת להשפיע. הלא תראה איך הכלל עובדים עבודת הקודש, ולא מדקדקים בהמעשים שהם עושים. זאת אומרת, הן בעת התעסקותם בתורה או במצות, הם רואים בעיקר, שהמעשה יהיה בסדר עם כל דקדוקיה ופרטיה, ולא על הכוונה. ואומרים, בטח מה שיש יכולת לעשות אנו עושים. ועל הכוונה לא שמים לב, כי אומרים, שעבודה לשמה שייכת ליחידי סגולה ולא לכל הכלל.
נמצא, שהגוף, שבא ושואל את שאלותיו, כנראה שהוא שואל כענין. והיות שלא נותנים לו תשובה מספקת, לכן הוא לא מרשה לאדם לחשוב מחשבות של רצון להשפיע, כי הצדק אתו. "כי אין אור בלי כלי". כי אם אתה לא מרגיש את החסרון, שצריכים לעסוק בהשפעה, למה אתה מרעיש עולמות. לכן מקודם הוא אומר לו, תגיד לי את הצורך לזה, היינו לרצון להשפיע, ואח"כ נדבר הלאה. וכפי הנ"ל, הצורך להרצון הזה צריך להיות, שירגיש יסורים בזה שאין הוא יכול להשפיע. אם כן, כיון שאין לו כלי, בטח שלא יכול לזכות להאור, היינו להמילוי.
אי לזאת, האדם צריך להשתדל להיות חסרון גדול, בזה שהוא לא יכול להשפיע לה'. וחסרון נקרא, כידוע, כפי הרגשת היסורים, שהוא מרגיש מהחסרון. אחרת, הגם שאין לו את הדבר שהוא מבקש, מכל מקום עוד לא נקרא חסרון, מטעם כי חסרון אמיתי נמדד כפי הכאב שיש לו, מזה שאין לו, אחרת נקרא זה משפה ולחוץ.
ובזה נבין מה שאמרו חז"ל (תענית ב' ע"א) וזה לשונם "לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם". איזו היא עבודה שהיא בלב. הוי אומר, זו תפלה. ויש להבין, למה הוציאו את התפלה מפירוש הפשוט. כי מדרך העולם הוא, כשהאדם רוצה משהו מהשני, שיתן לו, הוא מבקש ממנו בפה, כמו שכתוב "כי אתה שומע תפלת כל פה", ולמה אמרו שתפלה נקראת "עבודה שבלב".
אלא כנ"ל, כי "תפלה" נקראת חסרון. ורוצה שימלא לו חסרונו. ואין שום חסרון ניכר בפה של אדם, אלא ההרגשים של אדם ניכרים בלב. לכן אם אין האדם מרגיש חסרון בלב, מה שמוציא בפה לא עולה בחשבון. שנגיד, שבאמת חסר לו מה שהוא מבקש בפה. כי המילוי, מה שהוא מבקש, צריך לכנס במקום חסרון, שהוא הלב. לכן אמרו חז"ל ש"תפלה צריך להיות מעומקא דליבא", שפירושו, מעומק הלב, היינו שכל הלב ירגיש את החסרון מה שהוא מבקש.
וכידוע, "אור וכלי" מכונה חסרון ומילוי. והאור, שהוא המילוי, אנו מתייחסים להבורא. והכלי, שהוא החסרון, אנו מתייחסים להנבראים. אם כן האדם צריך להכין את הכלי, בכדי שהבורא ישפע שם את השפע. אחרת אין מקום להשפע. אי לזאת, בזמן שהאדם מבקש מה', שיעזור לו, שיוכל לכוון את מעשיו בעמ"נ להשפיע, בא הגוף ושואל אותו, בשביל מה אתה מתפלל תפלה כזאת, מה חסר לך בלי זה.
לכן צריכים ללמוד, ולעיין בספרים שמדברים בנחיצות של עבודה דלהשפיע, עד שהאדם יבין וירגיש, שאם לא יהיה לו הכלי הזה, אין הוא מסוגל לזכות להכנס להקדושה.
ולא להסתכל על הכלל, שאומרים, שעיקר הוא המעשה, ורק כאן צריכים לתת כל המרץ. שמעשי המצות וקביעת התורה, מה שאנו עושים, זה כבר מספיק בשבילנו.
אלא שצריך לעשות כל המעשים של תורה ומצות, בכדי שיביאוהו לידי הכוונה בעמ"נ להשפיע. ואח"כ, כשכבר יש לו הבנה שלימה, כמה שנחוץ לו לעסוק בעמ"נ להשפיע, ומרגיש כאב ויסורים מזה שאין לו הכח הזה, אז נקרא, שיש לו כבר על מה להתפלל תפלה על עבודה שבלב. כי הלב מרגיש את מה שחסר לו.
אז על תפלה זו באה עניית התפלה. היינו, שנותנים לו מלמעלה את הכח הזה, שהוא כבר יכול לכוון בעמ"נ להשפיע. כי אז יש לו כבר אור וכלי. אבל מה יכול האדם לעשות, שאחרי כל היגיעות שטרח ויגע, ומכל מקום עוד לא הרגיש חסרון, מזה שלא יכול להשפיע, לבחינת כאב ויסורים. אז העצה, לבקש מה', שיתן לו את הכלי, המכונה "חסרון מזה שלא מרגיש", והוא בבחינת מחוסר הכרה, שאין לו שום כאב מזה שלא יכול להשפיע.
נמצא, אם הוא יכול להצטער ולהרגיש יסורים על חסרון, מזה שאין לו חסרון, היינו שלא מרגיש איך שהוא מרוחק כל כך מהקדושה, ומגושם בתכלית הגשמה, ולא מבין שהחיים, מה שהוא חי בהם ומשתוקק למלאות את הצרכים הגשמיים, אין לו שום חשיבות יותר משאר בעלי חי, שהוא מסתכל עליהם, ואם היה עושה תשומת לב, איך שהוא דומה עליהם עם כל השאיפות שלהם, ואין הבדל, אלא רק בהערמומיות שיש לו להאדם, שיכול לנצל את השני, ובעלי חי לא כל כך פקחים, שיוכלו לנצל את השני.
ויש לפעמים, שאפילו שהוא רואה, שלומד תורה ומקיים המצות, אבל אין הוא יכול לזכור, בעת העשיית המצות או בעת שלומד תורה, שצריך לקבל קשר עם הבורא מזה שעוסק בתורה ומצות. וכאילו הם נראו אצלו לדבר נפרד, היינו תורה ומצות זהו דבר אחד, והבורא זהו דבר שני לו.
ואם הוא מצטער, על זה שאין לו שום הרגש של חסרון, בזה שהוא דומה לבעלי חי, גם זה נקרא "עבודה שבלב". וזה נקרא "תפלה". זאת אומרת, על חסרון זה כבר יש לו מקום לקבל מילוי מהבורא, שיתן לו את ההרגש חסרון, שזה הוא הכלי, שהבורא יכול למלאות לו את הכלי עם מילוי. ובזה נבין מה ששאלנו, מדוע תפלה היא בלב ולא בפה. כי תפלה נקראת "חסרון". וחסרון לא שייך לומר שיש לו חסרון בפה, אלא החסרון הוא הרגש הלב.
ועתה יש לנו לבאר, מהו הפירוש ששאלנו על זה שאומר "הזכיות והעוונות חקוקות על העצמות, ומעצמות הוא יכול לקום לתחיה, או חס ושלום לא". והזה"ק מדמה את העצמות שהם לבנים, שהם דומים לתורה, שהוא שחור על גבי לבן, והשחור הוא בחינת חושך, והלבן הוא בחינת אור.
ויש לפרש את ענין עצמות שהם לבנים. לכן רשום עליהם הזכיות והעוונות. כי בענין עבודת ה' צריכים לפרש, את זה שהאדם עוסק בתורה ומצות, זה נקרא "עצם". ועיקר תורה ומצות הם בחינת לבן. כי בדבר שאין שם חסרון, נקרא "לבן". והיות על המעשים שהאדם עושה אין מה להוסיף, כי על זה נאמר "לא תוסיף ולא תגרע", ומשום זה נקרא את התעסקותו בתורה ומצות בשם "עצמות". והם לבנים, שעליהם חקוקות הזכיות והחובות של האדם.
אבל אם האדם עושה אח"כ בקורת על המעשים שלו, על איזו סיבה הוא בונה את היסוד שלו, היינו מה היא הסיבה המחייבת אותו לעסוק בתורה ומצות, מהי הכוונה, שהוא מכוון בעת עשיית המעשים, האם הוא משתדל לראות, אם באמת הוא עושה את המעשים שלו לשם שמים, היינו להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז הוא יכול לראות את האמת, שהוא נמצא בהטבע שהוא נולד, הנקרא "מקבל בעמ"נ לקבל" ולא רוצה לעסוק בתו"מ בלי שום תמורה.
והסיבה האמיתית היא, מה שאין האדם יכול לצאת מהטבע שלו, הוא משום שהוא לא רואה את הצורך לזה, שיצטרך לשנות את טבעו שנטבע בו, המכונה "אהבה עצמית", ולקבל על עצמו אהבת הזולת, בכדי להגיע לאהבת ה'. כי האדם מרגיש, שחסר לו אהבת הסביבה, שבה הוא נמצא, היינו שהמשפחה יאהבו אותו, ובני עירו, וכדומה. ומה הוא ירויח בזה שהוא יאהב את ה'. וגם מה הוא ירויח, אם יאהב את החברים שלו. הלא הוא תמיד מסתכל על הרווחים, מה שנוגע לאהבה עצמית. לכן איך הוא יכול לצאת מאהבה הזאת.
ואם הוא ישאל לעצמו, מדוע הוא מקיים תורה ומצות בבחינת המעשה, וגם הוא מדקדק בכל פרטיה ודקדוקיה, אז הוא מתרץ לעצמו, שזה הוא קבל בחינת אמונה בדרך החינוך, שמדרך החינוך מתחילים להדריך את האדם לעסוק בתורה ומצות שלא לשמה, כמו שאומר הרמב"ם (סוף הלכות תשובה). נמצא, שקבל עליו להאמין בה', שהוא יעבוד עבודת הקודש, ותמורת זה הוא יקבל שכר בעוה"ז ובעוה"ב.
ומשום זה אומרים לאדם, כי עבודה אמיתית היא להאמין בה', שנתן לנו לקיים תורה ומצות. שע"י זה נזכה להגיע להשתוות הצורה, המכונה "דביקות ה'". זאת אומרת, שהאדם צריך לצאת מאהבה עצמית, ולקבל על עצמו אהבת הזולת. ובשיעור שיצא מאהבה עצמית, בשיעור הזה הוא יכול לזכות לאמונה שלימה. אחרת הוא נמצא בפירוד, כמו שאומר בהסולם (הקדמת ספר הזהר, דף קל"ח, ד"ה "כי חוק") "כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאתו יתברך בגלוי, כי הוא פגם בכבודו יתברך, שהנברא ישיגו כפועל רעות. כי אין זה מתאים לפועל השלם. ועל כן בעת שהאדם מרגיש רע, הנה באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחתו חס ושלום, ונעלם ממנו הפועל יתברך, שהוא העונש היותר גדול בעולם".
ואם האדם עושה חשבון נפש לעצמו, ומכיר את האמת שבתורה ומצות צריכה להיות לשם שמים, ומרגיש איך שהוא מרוחק מהאמת, ועל ידי ההתבוננות הוא בא לידי כאב ויסורים, איך שכל הזמן הוא הולך לא על דרך הנכונה, שיהא נקרא "עובד ה'". אלא כל עבודתו היתה לתועלת עצמו, שזה נקרא "עובד לעצמו", שזו היא הדרך של כל בעלי חי, אבל זה לא מתאים לבחינת מדבר.
נמצא, שעל ידי היסורים האלו הוא מקבל כלי היינו חסרון, כנ"ל. וכיון שרואה, שאין הוא מסוגל לצאת מאהבה עצמית בכוחו עצמו, כי אין לו כח ללכת נגד הטבע, אז העצה היא לבקש מה', שהוא יעזור לו, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". נמצא, שיש לו אז מקום למילוי חסרון, "כי אין אור בלי כלי", כנ"ל.
ונתעוררת כאן השאלה, ששאלנו לעיל, מה האדם יכול לעשות אף על פי שמבין הכל שכדאי לעבוד בעמ"נ להשפיע, ומכל מקום אין לו כאב ויסורים, מזה שהוא לא יכול לכוון בעמ"נ להשפיע. אז הוא צריך לדעת, שאין הפירוש שיש לו אמונה שלימה בה', רק שלא יכול לכוון בעמ"נ להשפיע. אלא הוא צריך לדעת, שחסרה לו אמונה שלימה. כי בזמן שיש לו אמונה שלימה בה', יש לנו חוק בהטבע, ש"הקטן מתבטל לגבי הגדול". לכן, אם באמת היתה לו אמונה שלימה בגדלות הבורא, ממילא היה מתבטל להבורא והיה רוצה לשמש אותו בלי שום תמורה.
נמצא לפי זה, שאין כאן חסרון מצד שאין לו כח התגברות על הטבע, אלא חוסר אמונה שלימה יש כאן. הגם שיש לו אמונה. וראיה לזה, הלא הוא שומר תורה ומצות. אבל לא אמונה שלימה, כמו שצריכים להיות באמונה שלימה. היינו שכל השלימות היא שמאמינים בגדלותו. ואם האדם רוצה לדעת, אם יש לו אמונה שלימה, אז הוא יכול לראות עד כמה שהוא מוכן לעבוד בעל מנת להשפיע, עד כמה שהגוף מתבטל בפני ה'. זאת אומרת, שאין האדם יכול לעבוד בעמ"נ להשפיע, זהו החסרון, אלא יש כאן חסרון יותר גדול, וזהו עיקרו, היינו שחסרה לו אמונה שלימה.
אבל מה האדם יכול לעשות, אף על פי שהוא רואה, שחסרה לו אמונה שלימה, מכל מקום החסרון הזה לא מוליד לו כאב ויסורים, בזה שחסר לו. והסיבה האמיתית היא, משום שהוא מסתכל על הכלל, ורואה שהם אנשים חשובים, בעלי עמדה, בעלי השפעה, ולא ניכר שחסרה להם אמונה שלימה. כי כשמדברים עמהם, אז הם אומרים, שזהו רק בשביל יחידי סגולה, כידוע הדעה שלהם לרבים. וזה המחיצה הגדולה, שנעשה מחסום להאדם, שלא יוכל להתקדם בדרך הנכונה.
ומשום זה לסביבה אנו צריכים, היינו לקיבוץ אנשים, שיהיו כולם בדעה אחת, שצריכים להגיע לאמונה שלימה. ורק זה יכול להציל את האדם מפני הדעות, שנמצאו אצל הכלל. שאז כל אחד מחזק את השני, להשתוקק להגיע לבחינת אמונה שלימה, ושיכול להשפיע נחת רוח להבורא, ושזה יהיה כל שאיפותיו.
אבל בזה עוד לא נגמרה העצה להגיע לידי חסרון של אמונה שלימה. אלא הוא צריך להרבות יותר מעשים מכפי שהוא רגיל, הן בכמות והן באיכות. ובטח הגוף מתנגד לזה, ושואל, מה היום מיומיום. והוא עונה לו, שאני מתאר לעצמי, איך הייתי עובד את ה', אם היתה לי אמונה שלימה. לכן אני רוצה לעבוד באותו קצב, כאילו כבר הייתי זוכה לאמונה שלימה. אז ממילא נקבע אצלו חסרון וכאב מזה שאין לו אמונה שלימה, כי ההתנגדות הגוף גורמת לו, שיהיה לו צורך לאמונה. אבל בודאי זה נאמר דוקא במקום, שהוא הולך נגד הגוף בדרך הכפיה, שעובד עם הגוף שלא לרצונו.
נמצא לפי זה, ששתי פעולות האלו, היינו זה שהוא עובד בעבודה יותר גדולה מכפי שהיה רגיל, וההתנגדות הגוף, גורמים לו צורך להאמונה שלימה. ואז ע"י זה נתרקם אצלו כלי, שאח"כ יוכל האור להתלבש בתוכו. כי עכשיו יש לו מקום תפלה בלב, כנ"ל, היינו מקום חסרון. ואז ה', שהוא שומע תפלה, נותן לו האור אמונה, שע"י זה הוא יכול לשמש את המלך "שלא על מנת לקבל פרס".
ובזה נבין מה ששאלנו, מהו הפירוש, שעל עצמות גשמיים חקוקות זכיות ועוונות. כי עצמות, הכוונה על העצם שבהדבר, שהכוונה על תורה ומצות שהוא עושה. שזה נקרא, שזהו ניתן לנו לקיים בבחינת המעשה. ועל זה אין מה להוסיף, כמו שכתוב "לא תוסיף ולא תגרע".
ועל המעשים האלו חקוקות עוונות וזכיות, שאם הוא רוצה ללכת בדרך האמת ועושה בקורת על המעשים שלו, אם הם על הכוונה בעמ"נ להשפיע או לא, והוא איש האוהב את האמת, ולא מעניין לו מה שהשני עושה, אלא הוא רוצה לדעת, אם הוא עוסק בתורה ומצות לשמה או הכל לתועלת עצמו, אז הוא רואה, שהוא משוקע באהבה עצמית, ואין הוא מסוגל לצאת משם בכוחות עצמו.
נמצא, שהוא צועק לה', שיעזור לו לצאת מאהבה עצמית ולזכות לאהבת הזולת ולאהבת ה'. ו"קרוב ה' לכל, אשר יקראוהו באמת". לכן הוא זוכה לדביקות ה'. נמצא אז, שהזכיות חקוקות על עצמותיו, שהתורה ומצות שהוא קיים, שהם נקראים "בחינת לבן", כי בבחינת המעשה הכל לבן, היינו חיוב, שאין מה להוסיף עליהם, ורק לאחר שעשה בקורת הוא ראה שאין הכוונה בסדר, וראה שעליהם שורה חושך, משום שהוא בבחינת הפירוד, כי אין לו בחינת דביקות, שנקראת "השתוות הצורה", שהוא יעשה הכל על הכוונה דלהשפיע, אלא הוא נמצא בשליטת של אהבה עצמית.
נמצא, שיש לו בחינת חושך, השורה על הלבן, שהם העצמות הלבנים, כנ"ל בדברי הזה"ק. זאת אומרת, שעל התורה ומצות שעשה, הוא רואה ששורה בחינת חושך, שהוא בחינת פירוד מהאור. כי האור הוא להשפיע, והוא עושה הכל בעל מנת לקבל. שהוא לא יכול לעשות שום דבר, רק מה שנוגע לאהבה עצמית.
נמצא, שהעצמותיו, היינו התורה והמצות בבחינת המעשה, הם לבנים, שפירושו, שאין בהמעשה שום חסרון, שיהיה לו מה להוסיף. רק ע"י הבקורת שהוא עושה על הלבן הזה, הוא רואה ששורה שם חושך. ואם הוא משים לבו לזה, לתקן, משום שמרגיש כאב ויסורים, בזה שנמצא בחושך, ומתפלל לה', שיעזור לו להוציא אותו מאהבה עצמית, ע"י זה הוא זוכה אח"כ להידבק בה'.
וזה נקרא, ש"צדיק זכיותיו חקוקים על עצמותיו", שהבקורת שעשה על העצמותיו הלבנים גרמה לו שיזכה לקום לתחית המתים, כי "רשעים בחייהם נקראים מתים", בשביל שהם נפרדים מחיי החיים. לכן כשהם זוכים להידבק בה', זה נקרא שזכו לבחינת תחית המתים.
מה שאם כן "רשע עוונותיו חקוקות על עצמותיו", כי "רשע" נקרא מי שהוא עדיין משוקע באהבה עצמית, כי "צדיק" נקרא "טוב", ו"טוב" נקרא "השפעה", כמו שכתוב "רחש לבי דבר טוב, אומר אני מעשה למלך". שפירושו, מה זה דבר טוב, שיכול לומר "מעשה למלך", היינו שכל מעשיו הם להקב"ה ולא לתועלת עצמו.
לכן "טוב עין הוא יבורך". לכן אלו אנשים שיש להם תורה ומצות מבחינת המעשה, שזהו בחינת עצם, שהתורה ומצות נתנו מפי ה' לקיימם. וזה נקרא "לבנים", משום שאין להמעשים שום חסרון, כמו שכתוב "לא תוסיף ולא תגרע". לכן הם עצמותיו לבנים, כנ"ל.
ועוונותיו חקוקות על עצמותיו, שהם לבנים, היות שלא עשה בקורת על המעשים שלו, אם הם בעל מנת להשפיע או לא, וסמך עצמו על הכלל, איך שהם מקיימים תורה ומצות. והם אומרים, לעשות לשם שמים, זוהי עבודה ששייכת ליחידי סגולה, ולאו כל אדם מוכרח ללכת בדרך הזו, שידאג לעשות את העבודה שלו על הכוונה בעל מנת להשפיע.
וזו נקראת "דעת בעלי בתים". מה שאם כן "דעת תורה" היא אחרת, כידוע, ש"דעת בעלי בתים הפוכים מדעת תורה". כי דעת בעלי בתים היא, שהאדם, בזה שהוא עוסק בתורה ומצות, הרכוש שלו מתגדל ומתרחב, היינו שהוא נעשה בעל בית יותר גדול, זאת אומרת, שהכל מה שהוא עושה, נכנס באהבה עצמית.
מה שאם כן דעת תורה הוא, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק "אדם כי ימות באוהל".אמרו "אין התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו עליה", שפירושו ממית את עצמיותו, שהיא אהבה עצמית הוא ממית. אם כן אין לו שום רכוש, כי אין בעל בית שנוכל ליחס אליו רכוש, כי כל מגמתו היא רק להשפיע ולא לקבל. נמצא, שהוא מבטל את עצמיותו.
נמצא, ש"רשע עוונותיו חקוקים על עצמותיו". היינו, בזה שלא הלך בדרך התורה, כי התורה נקראת "שחור על גבי הלבן", כלשון הזה"ק, שאומר, שלכן זכיותיו חקוקים על עצמותיו, משום שהעצמות הם לבנים וכתב שחור אינו ניכר אלא מתוך לבן. כמו התורה, היינו אם יש לבן, היינו שהוא מקיים תורה ומצות, אז שייך לומר, או שהוא כמו התורה, שיש לו שחור על גבי הלבן. אז הוא משתדל להגיע לידי דביקות, או שנשאר אם העצמות הלבנים, ולא כותב עליהם שום דבר. לכן נקרא "רשע, שעוונותיו חקוקים על עצמותיו". מה שאם כן באלו שאין להם לבן, שאין להם תורה ומצות בבחינת המעשה, הם לא שייכים לבחינת רשע, אלא הם שייכים לבחינת בעל חי, שהם סתם בהמות.