שני המאורות הגדולים | ספרים | הרב ד"ר מיכאל לייטמן | ספריית כתבי מקובלים -

שני המאורות הגדולים

הרב ד"ר מיכאל לייטמן

ברכת הרב משה צוריאל

א) "איש האשכולות" הוא תואר ל"איש שהכל בו" (סוטה מז ע"ב). פירש רש"י: שהכל בו, תורה באמיתה, ואין דופי ושכחה ומחלוקת. מלה אחרונה זו באה לומר שאין בו פקפוק וגמגום אלא מסקנותיו ברורות לו.

וכזה היה הגאון הקדוש והמרומם הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצוק"ל.

הרי הוא היה שר כל התורה שבכתב, ושליט בכל ספרות חז"ל בתורה שבעל פה (בבלי, ירושלמי, מדרשי הלכה ומדרשי אגדה). הוא היה מקובל נפלא, בקי בכל פרטי האסכולות השונות של חכמת הנסתר. הוא היה מנהיג ציבורי למופת. נעים הליכות ורבן של ישראל. רבבות בדורו הלכו לאורו, ואחרי מותו נהנו מחכמתו מאות אלפים.

היה משורר בחסד עליון והוגה דעות פילוסופיות, דולה ומשקה נחלי עדנים. נשמתו אצולה ממרומים, וכמלאך אלוקים הלך לפני המחנה.

ב) תקופתנו עידן החושך, והיא היא עת נפלאה.

רבות המשימות בפנינו, דתיות, כלכליות, סוציולוגיות וכן לאומיות. צריכים לתת מחשבה עמוקה לדעת כיצד נתמודד מול הבעיות הרבות המקיפות אותנו. ודאי כי בתורה, תורת הנצח, יש פתרונות, אבל הא כיצד נשכיל למצוא אותן?

ג) מחבר ספר זה הוא הרב מיכאל לייטמן שליט"א אשר עיין רבות בדברי הרב כדי למצוא הנחיות מעשיות כיצד לתקן את דרכינו וכיצד נשכיל להיטיב מעשינו. וטוב ר' בן ציון גירץ נ"י טרח ועמל רבות לסדר הדברים לדפוס. והכל עשה ע"פ עומק דברי הרב קוק והרב בעל הסולם בתוספת עיון מעמיק ובשקלא וטריא עם חברים נבונים ישלם ה' פועלו הטוב.

כמה מרנין הדבר שחכמים כמו הנ"ל עוסקים בתורת הרב ומכוונים את ליבם להועיל לדור. ייתן ה' ודבריהם ישאו פרי טוב ועל ידי מאמציהם הדור יגיע להשתלמות יתרה.

כן דברי המברכם בחפץ לב

על פעלם הטוב,

כ"ה ניסן, תשס"ו משה צוריאל

מאסף של: אוצרות הראי"ה (חמישה כרכים)

מבוא

בימינו אנו עדים לתופעה מופלאה: התפשטות לימוד חכמת הקבלה, שעליה ניבאו לנו בספרים הקדושים ואותה חזו לנו חכמי עמנו לאורך כל הזמנים. חכמה זו הפכה להיות נגישה לכל החפץ בה באמת. התפשטות חכמת הקבלה בישראל ובעולם קשורה ישירות לסיום תקופת הגלות ולתקומת עם ישראל בארצו. אבני היסוד לבניין זה הונחו בעיקר על ידי שני גדולי הדור, שני המאורות הגדולים, המקובלים הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה קוק, 1865–1935) והרב יהודה לייב הלוי אשלג (בעל הסולם, 1884–1945). שניהם ראו בשיבת עם ישראל לארצו אות וסימן לתחילת הגאולה ("אתחלתא דגאולה"), העתידה להצמיח את תחייתו הרוחנית של עם ישראל במימוש תפקידו הרוחני בארצו ובעולם כולו.

הן בעל הסולם והן הרב קוק, שתי נשמות עליונות שנמצאו בעולם הרוחני, קראו להגשמת הייעוד הפנימי-הרוחני של עם ישראל כמפתח להצלת האנושות כולה, וזאת על ידי אורם של רזי תורה, הפצתה וגילויה ברבים של חכמת הקבלה, בשפה ובסגנון שיהיו ברורים לכל נפש, כפי שחזו זאת על תקופתנו חכמי הזוהר: "בעקבתא דמשיחא עתידא חכמתא דא להתגלות, אפילו לצעירי ימים"[1], בכוונה לקרב את הגאולה ולכונן את בניין האומה לאחר הגלות.

כל תיאוריהם של הרב קוק ובעל הסולם נבעו ממרום השגותיהם את המציאות, מנקודת המבט של העולמות העליונים.

בעל הסולם:

מציאות מקום ברוחניות נקרא מקום מציאות, מטעם שכל מי שבא לשם, היינו למקום ההוא, רואה אותה צורה כמו השני... ענין "עולם" הוא מציאות, דהיינו שכל מי שבא לאיזו מדרגה מן השבעים מדרגות שבאותו עולם, הוא משיג אותה צורה כמו כל המשיגים שבאו לשם ומזה נמשך מה שאמרו חז"ל, מה שמבארים את פסוקי התורה. שאומרים, "כך היה אומר אברהם ליצחק" וכדומה בשאר מאמרי חז"ל, שהיו אומרים מה שהיו אומרים, מה שמבואר בהפסוקים... אותם שבאו להמדרגה ששם היה עומד אברהם, או מי שהוא, אז הם רואים ויודעים כמו שאברהם ידע וראה, לכן הם יודעים מה שאברהם היה אומר... וכל מדרגה ברוחניות הוא מציאות שכולם רואים המציאות, כמו שכולם שבאים לעיר לונדון באנגליה, כולם רואים מה שיש בעיר ומה שמדברים בעיר.

שמעתי, מאמר צח

בתיאוריהם ובהתייחסויותיהם למציאות העולם הזה תיארו הם מציאות רוחנית, שעלינו לגלות אותה, כדי לדעת איך להתקיים בארץ ישראל. גילוי המציאות הרוחנית ועיצוב אורח החיים של כלל האומה על פיה היא הקריאה הגדולה של המקובלים לבני דורם ולבני דורנו. המסר העיקרי שביקשו להעביר הוא ההכרח באחדות האומה, לשם הגשמת תהליך התיקון הפנימי והרוחני.

רוב ספריו של הרב קוק נקראים על שם האור: "אורות", "אורות התשובה", "אורות הקודש" וכו'. בחזונו על הקמת המדינה ועל תפקידו הרוחני של עם ישראל בעולם הוא מדבר על "השבת האור האלוקי". מושג האור הוא גבוה ומעורפל, וטרם הצליחו לגעת במהותו. אף שהאור התקבל כנתון יסודי, עדיין הוא נשאר בגדר נעלם.

בעל הסולם, בן דורו של הרב קוק, הציב את הסולם למרומי האור, שנגלה בתורתו של הרב קוק. הוא בנה את האמצעים המתאימים להשגת האור שעליו מדבר הרב קוק. בסגנונו העכשווי ובפרישׂת השיטה באופן מובנה, צורת כתיבה השונה כל כך מזו של הרב קוק, בעל הסולם כמו מסביר ומפשט את דברי הרב קוק, ובכך מאפשר לקורא לגלות רובד פנימי בדבריו.

אמנם, השקפת עולמו של הרב קוק נוסחה לרוב בלשון ספרותית, שכוּונה ליחידי סגולה, וזו של בעל הסולם נוסחה בלשון מסבירה של ימינו, אך שתי הלשונות כאחת, שורשיהן נעוצים בחכמת הקבלה, באופן המיוחד והחדשני, שבו תפסו אותה בעל הסולם והרב קוק. מכאן, שהדרך אשר משרטטים הרב קוק ובעל הסולם בכתביהם, ראשיתה במונחיה של שפת הקבלה ובסימניה, וסופה בהדרכה מעשית לבני דורם-דורנו.

בדורם של שני המקובלים, הקרקע לא היתה פוריה עדיין לקלוט את הזרע שנטעו. היום, לאחר לא מעט זעזועים שעברו ושעוברים עלינו, אומה שלמה עומדת בפני מבוי סתום. הערכים הישנים פשטו כבר את הרגל, ואינם עומדים במבחן המציאות. ככל שהזמן עובר, דבריהם של בעל הסולם ושל הרב קוק נעשים יותר ויותר אקטואליים. בזמננו, האמיתות מזדעזעות. הבשיל כבר הזמן להביא מימד נוסף של הרב קוק, המימד הרוחני-קבלי, ואת המימד המדיני-חברתי של בעל הסולם, ובזאת לתת לציבור משענת מוצקה להיאחז בה.

נראה, שדווקא בדורנו, בו אנו זקוקים ביותר להדרכה גדולה ומקיפה, ולהכוונה רוחנית באשר לעתידנו ולגורלנו, דווקא כיום עולה הצורך לשוב אל שני המעיינות הללו, ולנסות לשאוב מתוכם מים חיים.

הרב קוק:

ככל שיתרחקו הדורות מתקופתי, ייטיבו יותר להבין אותי ויעריכו את דרכי, וכמו שקרה לרמב"ם בשעתו.

הרב משה צבי נריה, ליקוטי הראי"ה ח"א, עמ' 438

בעל הסולם:

כל דברי ממש, המה חיים וקיימים לעד, לא ישונו כחוט השערה... יש בהם מובן אמיתי, שלא יקבלו שינוי...ויודע אני שבמשך הזמן יתבררו לך כל דברי ומנהגי כלפיך.

אגרת ה, תרפ"א

[1] "וכד יהא קריב ליומי משיחא אפילו רביי דעלמא זמינין לאשכחא טמירין דחכמתא ולמנדע ביה קצין וחושבנין ובההוא זמנא אתגליא לכלא" (זוהר, פרשת וירא קיח ע"א). "וכשיהיה קרוב לימות המשיח אפילו תנוקות שבעולם עתידים למצא סודות החכמה, ולדעת בהם קצים וחשבונות הגאולה, ובאותו הזמן תגלה לכל" (זוהר עם פרוש הסולם, פרשת וירא דף קלז, אות תס).

על הספר

מחבר הספר, הרב מיכאל לייטמן, שמע מפי מורו, בנו בכורו של בעל הסולם, הרב ברוך שלום הלוי אשלג (הרב"ש, 1904–1991), את הערכתו הרבה של בעל הסולם לרב קוק ועל גדלות השגתו בעולם הרוחני. לקט מקורות זה, המבוסס על שיעורי המחבר על כתביו של בעל הסולם, לוקט ועובד משך זמן רב על ידי קבוצת תלמידים, שהעמיקו בהדרגה בחקירה, ונוכחו לגלות, יותר ויותר, עד כמה רבה ההקבלה בין משנותיהם של שני המקובלים, הרב קוק ובעל הסולם.

מטרת הספר היא להציג את הדומה והמשותף בתפיסת עולמם הרוחנית-הגותית של הרב קוק ובעל הסולם, ובכך להחיות את דרכם הרוחנית המשותפת של שני המקובלים הגדולים, ולמשוך את אורם מראשית תקופת הגאולה אל תקופתנו שלנו, למציאות הארצישראלית של ימינו. הספר אינו בא להחליף מחקר השוואתי מלא, או לשמש כמסמך היסטורי-הגותי גרידא, המנותק מן המציאות בת זמננו, אלא יש בו קריאה גדולה להתווית דרך חדשה. כתביהם נכתבו לפני שנות-דור, אך טעמם לא פג - ואפילו מתחזק והולך - בדורנו-אנו.

דבריהם של הרב קוק ושל בעל הסולם יובאו בספר בבחינת "יבוא זה ויעיד על זה", מתוך מטרה לעמוד על המשותף בין שתי התורות, וכן להשלים את תפיסת העולם ואת ההדרכות המעשיות מדבריו של האחד על השני.

הערות: בספר זה מובאים מושגים רוחניים אשר הגדרותיהם ומשמעותם מתבארות בהדרגה לאורך פרקי הספר; ההדגשות המופיעות בדברי הרב קוק ובעל הסולם נוספו על ידי העורך להקלת העיון בנושא הנלמד.

הקדמה ביוגרפית

א. תולדותיהם של הרב קוק ובעל הסולם

הרקע המשותף לצמיחתם

מוצאם של הרב קוק, הוא אברהם יצחק הכהן קוק ושל בעל הסולם, הוא הרב יהודה לייב הלוי אשלג, במזרח אירופה. השניים התחנכו ברוח היהדות החרדית וצמחו על ברכי המסורת.

הרב קוק נולד ביום ט"ז באלול תרכ"ה (1865), בעיירה גריביה אשר בלטביה. הוא חונך בחדר אצל אביו, שהקפיד מאד להחדיר בלב הילד אהבה לתורה ולארץ ישראל. לאחר גיל בר המצוה עזב את עיר הולדתו והמשיך את לימודיו אצל גדולי התורה בערים שונות. לאחר מכן השתקע בישיבת וולוז'ין. עד מהרה שמו נודע כגאון וכעילוי. הרב קוק הוסמך לרבנות בגיל צעיר ביותר, ועמד בראש מספר קהילות בארץ מוצאו.

בעל הסולם נולד בה' בתשרי, בשנת תרמ"ה (1884), בעיר וורשה, בירת פולין. הוא התחנך בישיבת גור, וכבר בשנות ילדותו המוקדמות גילה נטייה מובהקת לכתבי האר"י, בהחביאו דפים מספר "עץ חיים" בין דפי הגמרא.

מוריו היו האדמו"ר מקאלושין ורבי מאיר שלום רבינוביץ, משושלת חסידות פשיסחה, ולאחר מותו של האחרון המשיך ללמוד אצל בנו, ר' יהושע מפורסוב. בגיל תשע עשרה הוסמך לרבנות על ידי גדולי הרבנים בוורשה.

הרב קוק חיבר חידושי תורה בהלכה, כתב ספרים, מאמרים, דברי הגות ושירה. הוא הרבה לעסוק בספר הזוהר, בספרי חכמי ימי הביניים ובספרי המהר"ל מפראג.

בנוסף ללימודי הקודש והקבלה, ולתפקידים המסורתיים הרגילים, גילו הרב קוק ובעל הסולם עירנות וקשב רב לבעיות שהעסיקו את בני דורם, ופיתחו השקפת עולם רחבה בהתאם לרוח התקופה.

בקיאותם הרבה של הרב קוק ושל בעל הסולם לא הצטמצמה לחכמת התורה והקבלה, אלא כללה גם היקף נרחב של חכמות העולם והתפיסות הפילוסופיות המודרניות, כפי שניתן להתרשם מתוך עיון בכתביהם ומהמחקרים אודותם [1].

העלייה לארץ ישראל

עלייתם של שני המקובלים ארצה מהווה ציון דרך חשוב בסיומה של תקופת הגלות, בהיותם החוליה האחרונה בשרשרת מפוארת של מקובלים שצמחה במזרח אירופה. בעקבות הצהרתו של וודרו ווילסון, נשיא ארצות הברית דאז (ינואר 1918), שלפיה רשאי כל עם לשוב למולדתו, פנה בעל הסולם למספר גדולי דורו והתריע על כך שהגלות נגמרה, ויש לעלות לארץ ישראל. באותם הימים נלחמה פולין על עצמאותה, ושפכה את זעמה ואת תסכוליה על תושביה היהודים. למרות הפרעות והסבל דחו גדולי הדור את הצעתו, בטענה שהציונות היא חילונית וחלילה להם להתערב בענייני חולין. על אף כוחם והשפעתם הרבה, הפר בעל הסולם את פסיקתם וירד אל המחתרת. לאחר שחקר את תנאי הקיום בארץ, הוא אירגן בחשאי כשלוש מאות איש, תוך דאגה לכך שפרנסתו של כל אחד מהם תהיה מובטחת. אולם, כשתוכניתו של בעל הסולם קיבלה תוקף מעשי, התגלה סודו, והאדמו"רים החלו להפעיל לחץ כבד על קבוצתו שהביא לפיזורה. אך בעל הסולם לא ויתר: הוא מכר את ביתו ועזב את משׂרתו, וחסר כל הוא יצא עם בני משפחתו למסע המפרך לארץ ישראל. הם הגיעו לנמל יפו בא' דחול המועד סוכות תרפ"ב (1921), ועוד באותו יום עלה לירושלים [2].

בראשית דרכו בארץ ביקש בעל הסולם להסתיר את גדלותו ולהתפרנס מיגיע כפיו. הוא הביא עמו מכשירים לייצור סבון וכלים לעיבוד עורות, וכוונתו היתה לקבץ סביבו קבוצת תלמידים ולשלב תורה ועבודה. אולם תוך זמן קצר התגלה על ידי יהודים שהכירוהו עוד מפולין כדיין ידוע ומכובד, והם הפצירו בו לחזור לפעילות רבנית.

בשנת תרפ"ד (1924) העתיק בעל הסולם את מגוריו לגבעת שאול, והתמנה כרב השכונה וכמורה צדק בהמלצתו של הרב קוק, שכיהן באותה תקופה כרבה הראשי של ארץ ישראל [3].

פניית ועד שכונת תושבי גבעת שאול לרב קוק[4]

ועד שכונת גבעת-שאול

ירושלים

יום י"ט לחודש אלול תרפ"ה

לכבוד אדמו"ר מה"ג תפארת ישראל גאון עולם כ' כש"ת לשם ולתהלה מוהר"ר אברהם יצחק הכהן קוק שליטא. ראשי הרבנים דארצנו הקדושה תו"א.

בהיותנו משתדלים לקבל עלינו לדומ"ץ ורב את הרה"ג המפורסים מוהר"ר יהודא ליב אשלג נ'. שהי' מלפנים דומ"ץ בעיר ווארשא. ואחר שהוא מקובל לנו ומרוצה לקהילתנו מצאנו לנחוץ לפנות בזה אחר הסכמת כמת"ה

[מקום החותמים] [מקום החותם של וועד השכונה]

ברכת הרב קוק למינויו של בעל הסולם לרב ומו"צ בגבעת שאול[5]

ד' דסליחות פ"ה

לכבוד אחינו היקרים יושבי גבעת שאול פרור עה"ק ירושלם תו' שלו' וברכת השנה

שמחתי לבשורה טובה, אשר הודיעוני שהסכימה דעתם לבחור בכבוד הרב הגאון ותיק וחסיד מוהר' יהודא ליב שליטא שהי' מו"ץ בעוב"י וַורשא יצ"ו, לרב ומו"צ בעדת קדש. הנני בזה מחזק ידיהם על הבחירה הטובה הזאת, כי מאז ידעתי את האיש הרה"ג הנ"ל ואת שיחו שיח קודש, בתוי"ר לו נאה תהילה ויתברכו לרגלו, וישוב קדשנו בעדתם יתגדל ויתרחב לברכה ולתהילה בקדושה וטהרה ונזכה לשמח בבנין שלם בבא לצ"ג בב"א והי' זה שלו' כנה"י ונפש מברכם בכוח"ט ורוממות התוה'ר מלונ"ת

[מקום החותם]

בעל הסולם שימש כדיין וכמורה הוראה בגבעת שאול במשך 16 שנה. בשנת תרפ"ו (1926) חזר בעל הסולם לפולין, ומשם נסע ללונדון למשך שנתיים. שם הקדיש את זמנו לכתיבה ולהלחנת רוב ניגוניו, וכתב את הפירושים "פנים מאירות" ו"פנים מסבירות" לספר "עץ חיים" להאר"י הקדוש. בעל הסולם שלח את כתב היד עם שניים מתלמידיו, הרב מינצברג והרב ברנדווין, לרב קוק, וביקש את הסכמתו לפתיחה כוללת של "עץ חיים". הרב קוק עודד ובירך את בעל הסולם, וכתב הסכמה [6].

בעל הסולם חזר לארץ ישראל ועבר להתגורר ביפו בשנת תרצ"ב (1932), ומשם הוציא לאור בשנת תרצ"ג (1933) סדרת קונטרסים אשר יצאו ככתבי עתונות והוקדשו ל"הפצת ידיעות מקוריות של נשמת היהדות, הדת וחכמת הקבלה בין שדרות העם". אך לאחר יציאתם של שלושת הקונטרסים הראשונים "מתן תורה", "הערבות" ו"השלום", אסר השלטון הבריטי את המשך הוצאתם לאור של קונטרסים נוספים. באותה שנה החל בעל הסולם לכתוב את "תלמוד עשר הספירות", ואחריו החל בכתיבת "בית שער הכוונות" עם פירוש "אור פשוט".

קשה לתאר את הדרך שעשה היהודי מהגטו בפולניה, בוגר כולל האברכים, דובר האידיש. עד כמה הרחיק את עצמו מכל עברו. קשה להעריך כראוי את המאמצים המרובים, שהשקיע בעל הסולם כדי ליצור קשר עם היישוב בארץ ישראל במטרה לעלות ארצה.

דרכו של הרב קוק היתה שונה במקצת: שמו הלך לפניו בעולם היהודי כצדיק, כגאון בתורה וכבעל תכונות המתאימות למנהיגות הדתית. בכ"ח באייר תרס"ד (1904) עלה לארץ, בעקבות הזמנתה של קהילת יפו לכהן בה כרבה. תקופת יפו היתה התקופה הפורייה ביותר בכתיבתו, ובה נכתב החומר לכמה מהיצירות החשובות שלו: "אורות", "אורות הקודש", ו"עולת ראיה".

בשנת תרע"ד (1914) יצא הרב קוק לכנס עולמי של "אגודת ישראל" בשווייץ, וניאלץ להישאר שם בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הוא הסכים לקבל משרת רבנות בלונדון, עד שיוכל לשוב לארץ ישראל. בעת שהותו בלונדון הקדיש חלק מזמנו לכתיבת ספרו "ראש מילין" העוסק בסוד האותיות, התגין, הנקודות והטעמים שבקבלה. כמו כן, התרכז בפעילות ציונית שהביאה מאוחר יותר להצהרת בלפור. באלול תרע"ט (1919) שב ארצה והתמנה לרבה של ירושלים.

פעילות ציבורית

מרבית ראשי היישוב ואנשי ההגות הרוחנית כברל כצנלסון, ברנר, ביאליק ובמיוחד אז"ר ועגנון, החשיבו את הרב קוק כהוגה דעות מעמיק למרות הקיטוב האידאולוגי. הם כיבדוהו ושמרו עמו על ערוצי תקשורת פתוחים. בזמן כהונתו כרבה הראשי של ישראל מיעט הרב קוק ביצירה חדשה ופעל יותר בשדה הציבורי. הוא פעל להקמת ישיבות, וניסה להקים תנועה רוחנית בשם "דגל ירושלים" להשלמת הצדדים הרוחניים שבתחייה הלאומית.

עבודתו הציבורית הענפה של הרב קוק תבעה ממנו את רוב זמנו, ולא אחת הביע את רצונו להשתחרר מעול התחייבויותיו הרבות, ולהקדיש את זמנו לחינוך הדור לפנימיות התורה.

הרב קוק:

מה שאני מרגיש עונג ונחת רוח בעסק הנסתרות האלהיות בהרחבה וחופש זאת היא עיקר מטרתי. כל התפקידים של יתר הכשרונות, המעשיים והשכליים, אינם כי אם טפלים למהותי. אני צריך למצוא את אושרי בקרבי פנימה, לא בהסכמת הבריות, ולא בשום קריירה איזו שתהיה. כל מה שאכיר יותר את עצמיותי, וכל מה שיותר אתיר לעצמי להיות מקורי ולעמוד על רגלי עצמי, בהכרה פנימית, הממוזגת מדיעה, הכרה, הרגשה ושירה, יותר יאיר לי אור ד', ויותר יפותחו כחותי להיות לברכה לי ולעולם. הזיכוכים שאני מזכך את עצמי, את מחשבותי, רעיונותי, מידותי והרגשותי. הם יהיו זיכוכים כוללים לכל העולם כולו.

ערפילי טוהר, עמ' לא

הרב קוק התעמק לחשוף את מהותה הפנימית של נשמת הדור, להבין ולהרגיש את המשבר הקשה שעובר עליו, כפי שאומר עליו תלמידו הרב משה צבי נריה:

כל מעשיו היו בעצם מעשה אחד גדול: לעורר את אנשי התורה שיגלו את המאור שבתורה לדור הבונה, ולעורר את אנשי העבודה שיראו את המאור הגדול והגנוז הזה.

הרב משה צבי נריה, משנת הרב, עמ' 52

בחודש אלול תרע"ט (1919) חזר הרב קוק לארץ ישראל ונתמנה לרבה של ירושלים. בהמשך, כונן את מוסד הרבנות הראשית [7] והיה לרב הראשי האשכנזי הראשון לישראל לצידו של הרב הספרדי הרב יעקב מאיר [8]. כשנה לאחר מינויו של הרב קוק לרבה של ירושלים, התיישב בעל הסולם בעיר. דרכיהם של השניים הולידו מכנה משותף: במאמציהם הרבים להשפיע על ראשי היישוב לאמץ את רעיונותיהם החדשניים כדרך חיים, שאפו שניהם לכינונה של אומה אידיאלית אלוקית; שררה ביניהם תמימות דעים כי הפתרון לכך כרוך בחינוך הדור לאחדות ואהבה, שמקורן ברזי תורה ובלימוד החלק הפנימי בתורה, חכמת הקבלה.

בעל הסולם הִרבה להיפגש עם ראשי היישוב החילוני, ביניהם בן גוריון, שרת, דב סדן, זלמן שז"ר, בניסיון להשפיע עליהם להטות את רעיונות המשטר החברתי הנהוג בארץ, כדי שיהיה מותאם לחוקי הקבלה ואהבת הזולת, ולא להנאתה העצמית של החברה. הוא ידע שמשטר שיוויוני מתוך שאיפות אנוכיות ינחל כשלון חרוץ ויגרום לנזקים חברתיים חמורים.

הרב קוק נפטר ממחלת הסרטן בג' באלול תרצ"ה (1935), בהיותו בן שבעים שנה, והובא למנוחת עולמים בהר הזיתים בירושלים.

כשנה לאחר פטירתו של הרב קוק, בשנת תרצ"ו (1936), התיישב בעל הסולם בבני ברק, והקים בית מדרש. לאחר מכן חזר לירושלים, ושם כתב את "המבוא לספר הזוהר".

בשנת תש"ג (1943) החל לכתוב את פירוש הסולם על "ספר הזוהר", ובמאמרו, "הקדמה לספר הזוהר" כתב: "קראתי הבאור בשם הסולם להורות שתפקיד באורי הוא בתפקיד סולם, שאם יש לך עלייה מלאה כל טוב, אינך חסר אלא סולם לעלות בו ואז כול טוב העולם בידך".

למרות דלקת פרקים קשה שהסבה לו יסורים גדולים, כתב במשך 18 שעות ביממה. בשנת תש"ו (1946) בעיצומה של כתיבת פירוש "הסולם" עבר לגור בתל אביב. שם לקה בליבו ונאלץ להפסיק את כתיבתו למשך מספר חדשים. החלמתו היתה איטית וממושכת, ובעקבותיה הוא נאלץ לשנות את סדר יומו העמוס.

עם השלמת כתיבת פירוש "הסולם" אשר לזוהר, התדרדר מצבו הבריאותי של בעל הסולם עוד יותר והוא מיעט לצאת מביתו.

בעל הסולם נפטר ביום הכיפורים של שנת תשט"ו (1945), בן שישים ותשע שנים. הוא נטמן בהר המנוחות בירושלים.

אהבת ארץ ישראל

מעל הכל איחדה את שני המקובלים אהבה אמיתית לארץ ישראל ולעם ישראל. על סכין השבת של בעל הסולם היה חרוט "מדינת ישראל". רוח זו של אהבת ישראל עברה גם לבנו בכורו, הרב ברוך שלום הלוי אשלג. בכל יום עצמאות היו מוסיפים בתפילת הבוקר שבבית מדרשו: "הודו לה' כי טוב" [9].

אהבת ישראל של הרב קוק הינה דבר מפורסם וידוע, ואין צורך להכביר על כך מילים. ניתן לתמצת תכונה זו בדבריו של הרב משה צבי נריה:

הוא זצ"ל היה אוהב ישראל באמת. הוא אשר אמר כי אהבת ישראל היא מקצוע גדול בתורה - היה גאון באהבת ישראל.

הרב משה צבי נריה, משנת הרב, עמ' 25

ב. יחסי הקירבה

עיקרו של הספר עוסק, כאמור, בכתביהם של שני המקובלים ובמשנותיהם. עם זאת, מצאנו לנכון לצטט ולספר את הידוע לנו על הקשר האישי ביניהם, ובפרט על ההערכה ההדדית שׁשׂררה ביניהם.

בליקוטי הראי"ה מובא סיפור על אודות ביקור חולים שערך בעל הסולם אצל הרב קוק בשנת 1926. הביקור, שהחל בשעה שבע וחצי בבוקר, התמשך עוד ועוד, ועיכב את הגשתה של ארוחת הבוקר. וכך מסופר שם:

באנו אפוא בערך בשבע וחצי בבוקר לבית אשר שם היה הרב. התחילו לדבר ביניהם אבי זצ"ל והרב זצ"ל בחדר לימודו. והיה שם גם גבאי שלו, קרלינר חסיד, עם זקן לבן. הרבנית ביקשה מהחסיד להגיש לו את ארוחת הבוקר, כשלא מצא הזדמנות להגיש את הארוחה חיכתה הרבנית כמחצית שעה, ושוב ביקשה להגיש את המזון. כך עוד כמה פעמים, בשעה עשר, באחת עשרה. בסוף צעקה הרבנית: "מה קרה? אפילו יבוא קטר של רכבת לא יפריד ביניהם[10].

הרב משה צבי נריה, ליקוטי הראי"ה, עמ' 218

בהמשך הדברים, מביא הרב משה צבי נריה עדות נוספת על הקשר בין הרב קוק לבעל הסולם.

ומספר הרב ר' יוסף-לייב זוסמן [11] שליט"א, מלומדי הנסתר הותיקים בישיבת "שער השמים": שמעתי ממרן הגרי"מ חרל"פ [12] זצ"ל כי אדמו"ר הגאון המקובל מהרי"ל זצ"ל, היה מבקר אצלו הרבה בתקופה הראשונה לפני שהתחיל בפרסום שיטתו בקבלה, הוא היה בא לביתו כל יום שישי והיה משוחח אתו רבות, ולפעמים נמשכו הדברים כמה שעות. הוא היה גם מבאי ביתו של מרן הרב זצ"ל. על ספרו "תלמוד עשר ספירות" קבל הסכמה מהרב זצ"ל, ועל הספר "הסולם" קבל הסכמה ממרן הגרימ"ח זצ"ל.

הרב משה צבי נריה, ליקוטי הראי"ה, עמ' 221

מאב לבן

בעדות מרתקת שמסר הרב יוסף ברמסון למחבר הספר, הוא מתאר את אשר שמע מהרב צבי יהודה קוק [13]:

בשנת תש"ל השתתפתי בשיעוריו של הרב צבי יהודה קוק, שהתקיימו בבית הרב, אחת לשבוע, בערבי ימי רביעי. ואז באחד השעורים נשאל הרב צבי יהודה, על ידי הרב חיים דרוקמן, מי הם המקובלים הגדולים של הדור. הרב צבי יהודה השיב שבדורו יש שלושה מקובלים גדולים: "בעל הלשם, בעל הסולם" והשתתק. הרב דרוקמן התעקש לדעת מיהו השלישי. הרצי"ה המשיך בשתיקתו ואז ענה הרב דרוקמן בעצמו: "הרב זצ"ל". והרב צבי יהודה הנהן בראשו לאות הסכמה. התלמידים הקשובים הבינו במהרה, שהרב צבי יהודה לא הזכיר את הרב זצ"ל מחמת צניעותו וענוותו הרבה.

באחד מאשפוזיו של הרב"ש בבית החולים, מצא מחבר ספר זה את רבו קורא מספרון קטן של הרב קוק, "ראש מילין". כשנשאל על כך, סיפר לו הרב"ש על גדלותו של הרב קוק. הוא היה מלא התפעלות מגדלותו, כשם שהתפעל מגדלותו של אביו. בעל הסולם העריך מאוד את הרב קוק, כפי שהעריך את תלמידו הרב חרל"פ. הוא ראה חשיבות מרובה לכך שבנו, הרב"ש, יקבל מהם את סמיכתו [14]. יחס זה של הערכה עבר מאב לבנו, ומהבן - הרב"ש - לתלמידו, הוא מחבר הספר [15].

כן אנו מוצאים אצל הרב משה צבי נריה מפי הרב ר' יוסף לייב זוסמן:

אולם כדאי לדעת ולהודיע, כי בני מהרי"ל אשלג זצ"ל מסרו לי שאבא העריך מאד את הסכמותיהם של הרב ושל הגרימ"ח. ולא פעם אמר: "הם יודעים את הענין ולדבריהם יש משקל של ממש".

מתלמידיו שמעו שהיה מעריץ מאד את רבותינו מרן הרב ומרן הגרימ"ח זצוק"ל, והיה מחזיק אותם לבעלי-השגה גדולים בנסתר, ולעומת זה גם הם העריצו אותו הרבה והחזיקו שדרכו היא אחת הדרכים האמתיות בהגשת פנימיות תורתנו הקדושה.

הרב משה צבי נריה, ליקוטי הראי"ה, עמ' 221

הסכמת הרב קוק לכתבי בעל הסולם

בהסכמה שהופיעה לראשונה בספרו של בעל הסולם "תלמוד עשר הספירות", בשנת תרצ"ט בירושלים, מביע הרב קוק את יחסו והערכתו לשיטתו של בעל הסולם ודרכו בקודש.

הסכמת הרב קוק[16]

בעז"ה, יום ט' לחודש טבת תר"ץ,

הנני בא בדברי אלה, לבשורה טובה, לכל דורשי ה' ועוזו הכמהים וצמאים לדברי אלקים חיים, תורת אמת האצורה בחביון עוזו, חכמי הרזים, דברי הזוהר הקדוש וכל החונים על דגלו, ובריש כל אתוון קדישין, אורות הקודש הגנוזים וחתומין בעזקאין טמירין, מתורת הרב רבינו קודש הקדשים האר"י ז"ל, המסודרים בכרך הנורא בספר הקדוש "עץ חיים", ע"פ תלמידו הרב הקדוש הרח"ו [הרב ר' חיים ויטאל] ז"ל, כי האיר המזרח עלי', ובא חכם אלקי, רב תבונות, אוצר קודש, הרב הגאון המקובל, הדר הוא ובקודש נהדר מוה' יהודה ליב אשלג שליט"א, רב ומו"ץ בגבעת שאול פרוור עקו"ת [עיר קדשנו ותפארתנו] ירושת"ו, והי' רוח ה' עליו לחבר מחברת הקודש מנה אחת אפים, בפנים מאירות, באורח קצר, ופנים מסבירות, בטיול בפרדס באורחא אריכא, בהסברה והמתקה והרחבת דברים, לבאר כל סתום בהקדמות שרשיות הדק היטב, לאמתה של תורה ביסודות אמיתיים, הרחיב והעמיק, ומעלה בידו מרגלאין קדישין וכל חיך הטועמו, יאמר 'דין הניין לי' - אשרי יולדתו.

והנני בזה מבקש מכל עם ה', נבוני הלב החרדים אל דברו וקדושת תוה"ק הפנימית, מקור החכמה והבינה העליונה, לקחת באהבה רבה אל בתיהם ברכה, את הספר הקדוש והנכבד הזה.

הדברים יוצאים מפי זקן שקנה חכמה ודעת קדושים, והלוכו בקדושה ובטהרה, וראוי הוא להשתמש בכתרה של תורת אמת הגנוזה, בעבודה לשם גבוה, וכל מחזיקי ידיו בקודש לתמם את החזיון הנהדר, להאיר אור יקרות על כל דברי קודש, בכתבי האר"י ז''ל, יתברכו ממקור הברכות, כנה"י [כנפשם היקרה] ונפש המדבר, מקרב לב ונפש בחין ערך הרב הגאון קדוש ה' המחבר שליט"א וקדושת ספריו הקדושים, החותם בברכה נאמנה, מהר הקודש מירושלים.
הק' אברהם יצחק הכהן קוק

הרב משה צבי נריה דן בחשיבותה של הסכמה זו, ומתאר עד כמה התייחס בעל הסולם בהערכה אליה:

הסכמה רמה זו שנתן הרב [הרב קוק] בשנת תר"ץ לביאור על "עץ החיים", ענד אותה מהרי"ל אשלג ז"ל [בעל הסולם] עטרה בראש תרגומו-ביאורו לספר הזוהר הקדוש "הסולם ומראות הסולם", והיא מופיעה בראש כל ההסכמות במהדורה הראשונה שהדפיס המחבר-המקובל בשנת תש"ה בירושלים.

הרב משה צבי נריה, ליקוטי הראי"ה, עמ' 219

הסכמה מופלאה אשר נתן הרב למהרי"ל אשלג ז"ל , חזרה ונדפסה בראש הכרך הראשון של ספרו הגדול של מהרי"ל אשלג ז"ל "תלמוד עשר הספירות" - ירושלים תשט"ז.

הרב משה צבי נריה, מועדי הראי"ה, עמ' תמז

להלן אגרת מכתב ידו של הרב קוק, שנכתבה עוד טרם ניתנה ההסכמה, ובה הוא משבח את הביאור שחיבר בעל הסולם על "עץ החיים" של האר"י ז"ל.

מכתב הערכה של הרב קוק למפעלו של בעל הסולם

ב"ה יום י"א איר תרפ"[ז] [17]

הנה הלום ראיתי מפעלות גבר חכם בעוז ידידי הרה"ג חסידיו ופרישיו מארי דרזין קדושין כקש"ת מו"ה יהודא לייב שליט"א שהי' מו"ץ בק"ק ווארשא וזה שנות מספר אשר אִוה למושב לו את עי"ק ותפארתינו וקבע אוהל תורתו ועבודתו עבודת הקודש במסיבי ירושלים ת"ו. ומאז ידעתי את האדם הגדול הזה. ביפעת קדושת תורתו צדקתו וחכמת אמת אשר בלבבו. באור יקרות מופיע ברוח דעת ותבונה רבה. ולו עסק בנסתרות ודמטמרן מיגליין ליה. ועתה הראה חזותו. ונפשו הטהורה אותה להאיר אור ישרים על פני תבל רבה. וחקר סדרי טהרה וקדושה מחברת קודש מגלת ספר מחובר לטהרה. והיכל הקודש עץ חיים עותק הסודות וכבוד הגאון המחבר והמפרש ידו הדה על מקור האורה, וב"פנים מסבירות", הביא לנו אורות, בהסברות עמוקות וישרות. והפליא עצות הגדיל תושי', לדקדק גם על פירוש המילות ותוכן הסגנון המקודש במתכנת נפלאה תוכה רצוף דעת קדושים וחכמה עליונה, מלאים זיו ומפיקים נוגה, דברים מבושמים וערבים, משמחי לבבות נכספות לנועם ה' ולעונג זיוו. אשר גילה על ידי קדושיו נאמני ביתו הקרובים אל ד' בני היכלא דמלכא קדישא. וכבר אמרו חכמי קודש בנועם מיליהם. כי אור הישועה. ומקור הברכה לדור אחרון יבא ויופיע בהגלות נגלות סתרי תורת אמת להבין ולהורות באמרות טהורות, בקרבת ד' ורוויית צמאין הנפשות הטהורות באשר הן קשורות בצרור החיים. ומשתוקקות להיות מוארות מאורות עליונים ולהתעלות בעילוי חכמת ודעת קדושים. ע"כ הנני בזה מעתיר ומבקש מאחב"י אשר נגע ד' בלבם ואשר אהבת התורה וקדושתה בחביון עוז תפארתה יוקדת בלבבם. הבו גודל ואומץ להאי גברא רבה ויקירא ועזרוהו בכל אומץ להוציא אל הפועל את מחשבתו הקדושה וישוטטו רבים ותרבה הדעת ויגדל פלפול החכמה וכבוד התורה בסוד רזי פנימיותה בכל גבול ישראל, ויתגדל ויתקדש שם אדון כל פלאות ויחישנו את הארת זיו ישועת. ותמלא הארת דעה את ד', ומציון מכלל יופי יופיע באור צחצחות. ולבב נמהרים יבין לדעת והקדישו את קדוש יעקב. והי' ד' לעטרת תפארת לשאר עמו. ובהר ציון תהי' פליטת קודש לרומם קרן לעמו ותהילה לכל חסידיו בגבורות ישע ימינו. בביאת גואל צדק. מלך ביפיו וארמון על משפטו יראו עינים וישמח לבנו בישועתו באמת כנה"י ונפש המצפה לאור ישועה ותפארת קדושה לעם ה' הגוי כולו. מהר הקודש מירושלם בב"א.

הק' אברהם יצחק הכהן קוק

[1] עיין, למשל, במאמריו של בעל הסולם: מאמר "השלום", "קבלה ופילוסופיה" ובכתבי "הדור האחרון"; ואצל הרב קוק, במאמריו: "דעת אלקים" ו"עבודת אלקים" המובאים בספר עקבי הצאן.

[2] הרב יוסף ברמסון, ימות עולם - הקץ הדוחק, ירושלים תש"ם, עמ' 99.

[3] גם הרב יוסף חיים זוננפלד, ראש העדה החרדית בירושלים המליץ על מינויו של בעל הסולם כדיין ומורה צדק בשכונת גבעת שאול. ולימים, אף נתן את הסכמתו לספרו של בעל הסולם "פנים מאירות ופנים מסבירות" המובאת בנספח הסכמות.

[4] באדיבות הר' אברהם זקס, ירושלים.

[5] מכתבו של הרב קוק (מועתק בכתב ידו של מזכירו), מובא באדיבות הר' אברהם זקס, ירושלים.

[6] תובא כלשונה בעמ' 28.

[7] בשיחה עם עורכי הספר הדגיש הרב יוסף ברמסון כי בעל הסולם הביע תמיכה גם במפעלו הציבורי של הרב קוק, ואף ניסה לגייס תמיכה צבורית להחלטתו של הרב קוק להקים מועצות דתיות לצד הרבנות.

[8] הרב יעקב מאיר כיהן כרב ראשי בתקופה: ט"ז באדר א' תרפ"א (1921) - ח' בסיוון תרצ"ט (1939).

[9] בזמן מלחמת לבנון הרב"ש היה מקשיב למהדורות החדשות אף בעת השיעורים. בעיני שומעיו נראתה התנהגות זו מוזרה: כיצד ניתן להפסיק את העיון בדברים העליונים והנשגבים ביותר שבתורה, כדי לשמוע חדשות? פעם העיר לו מישהו על כך: "אצלנו בכלל לא מקובל לשמוע רדיו". הרב"ש השיב לו: "אם היו שם הבנים שלך, היית ודאי מתעניין מה מתרחש שם, הלב שלך היה שם. או אז היית מדליק את הרדיו, כי היית מרגיש שבזה תלוי הגורל שלך. ושם הרי נמצא כל הצבא שלנו, והם כולם - בניי, ואני, ללא ספק, דואג וחרד להם". מסיפור זה אפשר לחוש עד כמה פיתח הרב"ש בתוכו רגש מיוחד לציבור ודאג לשלומו. על כך כותבים בעל הסולם והרב קוק, שככל שהאדם מתפתח כך הוא מתחיל יותר לדאוג לא לעצמו אלא למשפחתו, ואח"כ לקרוביו, לחברה, למדינתו ולכל העולם.

[10] הסיפור נמסר לרב משה צבי נריה על ידי הרב יוסף ברמסון כפי ששמעו מפי בנו של בעל הסולם.

[11] הרב יוסף לייב זוסמן הוא בכיר תלמידיו של הרב חרל"פ, ועורך ספרו "מי מרום".

[12] הרב יעקב משה חרל"פ (הגרי"מ חרל"פ, 1882–1951) תלמידו של הרב קוק, ראש ישיבת בית זבול, וישיבת מרכז הרב (פירוש השם חרל"פ הוא חייא ראש לבני פולין).

[13] הרב צבי יהודה הכהן קוק (הרצי"ה, 1891–1982), בנו ותלמידו של הראי"ה קוק, ראש ישיבת מרכז הרב ומנהיגה הרוחני של הציונות הדתית.

[14] הרב"ש קיבל גם את סמיכתו של הרב יוסף חיים זוננפלד. כתבי היד מובאים בנספחים, עמ' 314.

[15] על אודות מחבר ספר זה ראה נספחים, עמ' 315.

[16] הרב משה צבי נריה, ליקוטי הראי"ה, עמ' 217.

[17] בצילום כתב היד מופיעה השנה תר"פ. אגרת זו נכתבה ככל הנראה בשנת תרפ"ז. התאריך נקבע לפי המובא במועדי הראי"ה, עמ' תמד-תמה, ובהתאם למועד הדפסתה של המהדורה הראשונה (תרפ"ז) של הספר "פנים מאירות ופנים מסבירות".

הקדמה היסטורית

א. קשיי הדור וגאולתו

בראשית דרכה בארץ נתקלה ההתיישבות היהודית במכשולים רבים. היישוב הקטן סבל מלחצים חיצוניים קשים. הוא היה מוקף בשכנים עוינים וכרע תחת נטל השלטון הזר. אולם המכשולים החיצוניים היו כאין ואפס לעומת הבעיות הקשות שהתעוררו מבית. הקושי להתנתק מדפוסי הגולה, המושרשים עמוק בתוך העם, והרוח הכללית שנשבה אז בעולם, הובילו את היישוב לפילוג קיצוני ולריבוי דעות מתוך בלבול וחוסר סדר. המעבר בין דפוסי התנהגות וחשיבה גלותיים לבין החיים בארץ היה חד, מאחר שבגולה לא היה קיים עניין הכלל והקיום הציבורי. השיבה לארץ ישראל עוררה מחדש את הקושי בתחייה הלאומית של יהודי הגולה העולים לארץ.

הזעזועים הקשים, שעבר העולם באותה תקופה, שיקפו את רעידות האדמה הפנימיות שעברו על היישוב היהודי. אנשי היישוב הסירו מעליהם את מוסרות הגלות המעיקה ופשטו מעליהם את ערכי הדת. לתוך החלל שנוצר חדרו השפעות זרות.

הרב קוק:

אויר חו"ל יכול רק לנשא את הרעיונות של היחידים, להפכם אל היסוד הטוב, לרוממם ולשגבם שגוב אישי פרטי, אבל בשום אופן אין לו כוח של תפיסה כללית, לקחת עמו את כל המחשבות הזרות, הכוחות הגרועים הפסולים המגושמים יותר מדאי הנמצאים בכללותה של האומה ולהפכם לטובה ולברכה. דבר זה, עבודת קודש זאת, אי אפשר שתעשה אלא ע"י אוירא דארץ ישראל - בכוח תורת א"י שהנשמה הכללית חיה ומורגשת בקרבה.

מאמרי הראי"ה, עמ' 78

בעל הסולם:

כי אין גאולת הגוף בלי גאולת הנפש, וכל עוד שרוב בני הארץ שבויים בתרבויות הזרות של האומות ואינם מסוגלים כלל לדת ישראל ותרבות ישראל, הרי גם הגופות שבויים תחת הכוחות הנכרים. ומבחינה זו נמצאת עוד הארץ בידי הנכרים... ולא בלבד שאין בני הגולה מתפעלים לבוא אלינו וליהנות מן הגאולה, אלא חלק גדול מאותם שנגאלו וכבר יושבים בתוכנו, מצפים בכליון עינים להפטר מגאולה זו ולשוב לארצות פזוריהם.

מאמר לסיום הזוהר

הלאומיות הציונית, שצמחה בעולם בתקופה שבה נחלש כוחה של הדת, איחדה בתוכה שני כוחות מנוגדים: הכוח השואף לשמר את העם היהודי בדמותו המסורתית, והכוח השואף לחולל מהפך באורח חייו, על ידי התנתקות מהדת. המשבר בדת והחיפוש אחר תחליפים רוחניים ואידיאולוגיים גרמו להתהוותם של זרמים פוליטיים המשקפים את הרעיון הלאומי-ציוני על כל קצוותיו. ריבוי הדעות הביא למאבקים עזים שהתנהלו בין הזרמים הסותרים, וחוסר האחדות פילג את הישוב היהודי.

הרב קוק כאב את התופעה ההמונית של נטישת היהדות ואמר:

הרב קוק:

הרבה דאבה ליבנו על רוח פרצים שהתחולל בעולם וגרם באמת פרצות בתורה ואמונה עד שהמוני המונים יצאו מכלל היהדות באופן מבהיל ונשתכחה תורה ואמונה מגלילות רבים אבל עצם המצב האיום הזה גרם שיתעורר הרוח הלאומי שהוא נחוץ לנו עד מאוד.

אוצרות הראי"ה ח"ב, עמ' 27

הסיבה שהעלה הרב קוק לנטישת היהדות נובעת מייחודו של הדור, תקופת "עקבתא דמשיחא". בעקבות התפתחות הדור ברמת השכלתו, בידיעותיו הכלליות ובהבנתו המדעית, עלול הדור לאבד עניין בתורה, אם זו תמשיך להיות מוגשת לו רק בצורתה הגלותית, שדי היה בה לספק ולרומם את רוחם של היהודים בגלות, אך לא בדור זה. כן עלול הדבר לפגוע, כדברי בעל הסולם והרב קוק, במימוש הגאולה.

הרב קוק:

לטהר את הלבבות ולהעסיק את המוחות במחשבות נאצלות שמקורן ברזי תורה נעשה בדור האחרון הכרח גמור לקיום היהדות.

אורות הקודש ח"א, עמ' קמא

אם הדור לא יתרומם לעיסוק ברעיונות שמקורם ברזי התורה, ולא יתעלה לגובה רעיונותיה, קיימת סכנה לירידה גדולה ח"ו. עם זאת, דווקא ירידה זו היא שתעורר את הצורך להשתמש באמצעי נשגב זה של העיסוק ברזי התורה, והיא זאת שתביא את העלייה:

הרב קוק:

וירידה זו בעצמה, שהביאה את הכרח ההשתמשות באמצעי נשגב זה, היא היא העליה.

אורות הקודש ח"א, עמ' קמא

בעל הסולם:

אם הירידה לצורך עליה היא, היא נחשבת עליה ולא ירידה, ובאמת הירידה עצמה, היא העליה.

אגרת כה, תרפ"ה

דווקא הסתירות והניגודים המאפיינים את מצב הדור הם אלה שמייחדים אותו והופכים אותו לראוי.

הרב קוק:

דורנו הוא דור נפלא, דור שכולו תמהון, קשה מאד למצוא לו דוגמא בכל דברי ימינו, הוא מורכב מהפכים שונים, חושך ואור משמשים בו בערבוביה. הוא שפל וירוד, גם רם ונישא, הוא כולו חייב גם כולו זכאי.

עקבי הצאן, עמ' קח

בעל הסולם:

וזה ענין התקטנות ערך הדורות, עד שבאו לצמצום האחרון שבדורנו, ש"חכמת הסופרים תסרח ויראי חטא ימאסו", כי במצב הזה נמצאים ההמון במזג השוה, ואין עבודה אלוקיית שום חיוב להם, וגם לא ירגישו חסרון בהעדרו, ואפילו אותם שעוסקים בעבודה, היא כמצוות אנשים מלומדה. אינם צמאים ושואפים למצוא איזה לחלוחית דעת בעבודתם, ואם אמר יאמר איזה חכם להם, בואו ואלמדכם בינה, להבין ולהורות בדבר אלקים, תיכף המענה בפיו, כבר יודע אני בנפשי, כי לא אהיה כרשב"י וחבריו, והנח לחמרא על דורדיא [עזוב את היין על שמריו], והלואי שאקיים הכל בפשיטות. אבל עליהם נאמר: "אבות יאכלו בסר ושני הבנים תקהינה", כי הם עוסקים בתורה ובמצות שאינם מבושלים ושני בניהם תקהינה לגמרי, ותמהים להם מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא לו, ואף אתה הקהה את שיניו, וזהו צורת דורנו, שאנו עסוקים בו.

אבל עם הכתוב והמבואר לעיל, תבין שבכור הברזל הזה, עוד לנו תקוה גדולה וכו', כי מעתה כל בן משכיל שינדב לבו ומאודו, לעבודת האלקים, לא יהיה כלל מהמסתפקים במיעוט, מפני שנקודת שאיפתו אינו יוצא מהעדר, אלא מנקודת השובע, ולכן כל היוצא להתדבק בתורה ובמצוות לא יתרצה בשום פנים, אלא להיות, חד בדרא, דהיינו, לידיעת אלקיו ממש, ולא ירצה לפזר כחותיו בשביל עבודת פשוטי העם כלל וכלל, זולת אל המובחר שבמובחרים, לקרבת אלקים ממש, ולידע בשכלו, כי ה' בחר בו.

סגולת זכירה

השיבה לארץ ישראל

הרב קוק:

סגולת הארץ וסגולת האומה מתאימות יחד. כשם שהאומה היא מיוחדת להרוממות האלהית במעמקי חייה, כך הארץ, ארץ ד', היא מכשירה את העם היושב עליה בנחלת עולמים, הבאה בברית ובשבועה בבטחון נצח ישראל, המיוסד על הטבע האלהי הקבוע במטבע ארץ חמדה נפלאה זו, המזווגת לעם זה אשר בחר לו יה לסגולתו.

הקדמה לשבת הארץ, עמ' יז

גם השיבה לארץ ישראל קשורה לתהליך התיקון האחרון. עם ישראל שייך לארץ ישראל, כשורש וענף בעולם שלנו. הרב קוק ובעל הסולם ראו בעיני רוחם את המפעל הציוני כתנועה של תשובה ושל מפעל תחיה כולל. הם רצו לראות בה ראשיתה של התחדשות מקיפה, חברתית, תרבותית ודתית. לדעתם, זו תחילת הגשמת תפקידו של העם היהודי. בשיבת העם לארצו הם קראו להגשמת הייעוד הרוחני-פנימי של עם ישראל כמפתח להצלת האנושות כולה, שכן עליו לשמש מופת לשאר העמים. אך המציאות החברתית והדתית בארץ ישראל, שהיתה כה מורכבת ומסובכת, לא אפשרה לרעיונותיהם המקוריים לבוא לידי ביטוי. הם התבוננו על שבר עמם אהוב נפשם, קרוע לגזרים והכירו את מקור כל הרעות - הפילוג בעם, ויצאו בקריאה לעם כי זו השעה להתאחד.

במשך שנות הגלות הארוכות היה עם ישראל נתון, לא רק בגלות חיצונית, מחוץ לאדמת ארץ ישראל, אלא גם בגלות פנימית, היינו, בניתוק מהרגשת המציאות הרוחנית. בדורנו נגרמו לנו צרות וייסורים, שדחפו אותנו בכוח לחזור אל ארץ ישראל, כדי שנתיישב במקום שבו טמון הכוח הרוחני. מאז אנו נדחפים להגיע גם בדרגה פנימית למה שנקרא בעולם הרוחני "ארץ ישראל". כדי שתהיה התאמה בין הפנימיות לחיצוניות, עלינו להשיג את דרגתה הפנימית של ארץ ישראל. אם לא כן, איננו מממשים את זכותנו לחיות בארץ ישראל, הן ברוחניות והן בגשמיות, כיוון שאז נוצרים חוסר איזון וחוסר התאמה בין דרגתנו הפנימית לדרגתנו החיצונית, בין המקום הרוחני למקום הגשמי. אדם הנמשך לרוחניות ירגיש שמקומו בארץ ישראל. גם אם לא יבין מדוע, הוא ירגיש שאין הוא יכול להתקיים בשום מקום אחר בעולם.

בעל הסולם:

המופת הוא, שכל מי שיש לו המשכה לסודות התורה יש לו המשכה לארץ ישראל.

מאמר לסיום הזוהר

הרב קוק:

סתרי תורה מביאים את הגאולה, משיבים את ישראל לארצו.

אורות, עמ' צה

תורת הקבלה מסבירה, שהאנושות כולה מסודרת כך, שכל עם נמצא במקומו, בהתאם לשורשו הרוחני. לכן, לא תיתכן התגלות ולא ייתכן תיקון של עם ישראל ללא ארץ ישראל. ארץ ישראל היא כמתנה ממעל, אך כל עוד לא קיבלנו אותה במובנה הפנימי, אנחנו עדיין כבגלות.

בעל הסולם:

הרי שאעפ"י שהקב"ה הוציא הארץ מרשות האומות ונתנה לנו, עכ"ז אנו עוד לא קבלנוה, ואין אנו נהנים מזה. אלא שבנתינה זו נתן לנו הקב"ה את ההזדמנות לגאולה, דהיינו להטהר ולהתקדש ולקבל עלינו עבודת ה', בתורה ובמצוות לשמה, ואז יבנה בית המקדש ונקבל הארץ לרשותנו, ואז נחוש ונרגיש בשמחת הגאולה. אבל כל עוד שלא באנו לזה, שום דבר לא נשתנה, ואין שום הפרש בין נמוסי הארץ עתה, מכפי שהיתה עדיין תחת ידי זרים.

מאמר לסיום הזוהר

הרב קוק:

גולין לחוץ לארץ על ידי פגמים של הפנימיות.

אורות הקודש ח"ג, עמ' קטז

בעל הסולם מתאר את הניתוק מהרגשת המציאות הרוחנית בסיפור עלייתו לארץ ישראל. כאשר הגיע לירושלים, נוכח לדעת, למרבה אכזבתו, שמרבית הלומדים בירושלים אינם בקיאים במהותה הפנימית של חכמת הקבלה ומקורותיה.

בעל הסולם:

כי אחרי בלותי במדינת פולין בעיר וארשא סגור ומסוגר בד' אמותי, דבר לא היה לי עם חשכת סביבותי, היתה לי עדנה, ונתישבתי בירושלים עיה"ק תובב"א. וכבואי פה עם הבריות ראו ראיתי בעוני עמי, עניות הדעת ושחוק הכסילים עלה עלי כקול הסירים תחת העיר לשקץ ולרמש על נשמת בית מאוינו, מדברים סרה על ה' ועל תורתו ועל עמו. קול גדול שבחכמת הקבלה כולה אין כאן בינה ודעת וסברה כלל וכלל אלא המה קיבוץ של מלות ושמות, לא משל ולא נמשל רק דברים ככתבם... עד שפגשתי את המפורסמים שבהם, המה אנשים שכבר כילו שנותיהם על הלימוד בכתבי האר"י וזוהר, והצליחו שכל ספרי האר"י שגורים בפיהם עד להפליא ושם להם כקדושים שהיו בארץ, ושאלתים אם למדו אצל רב שהיתה לו השגה בפנימיות הדברים, וענו לי - חס מלהזכיר, אין כאן שום פנימיות זולת דברים ככתבם מסורים לנו ותו לא מידי ח"ו. ושאלתים אם הרח"ו ז"ל השיג פנימיות הדברים, וענו לי - ודאי לא השיג יותר ממה שאנו משיגים. ושאלתים על האר"י ז"ל עצמו, וענו לי - ודאי לא ידע פנימיות יותר הימנו כלום, וכל מה שידע מסר לתלמידו הרח"ו ז"ל וכן הגיעו אצלינו. וצחקתי מאד עליהם, דא"כ איך נתחברו הענינים בלב האר"י ז"ל בלי שום הבנה ודעת, וענו לי - אשר חיבור הענינים קיבל מפי אליהו ז"ל, והוא ידע הפנימיות באשר שהוא מלאך. וכאן שפכתי חמתי עליהם כי אפס בי כח הסבלנות לעמוד אצלם.

והנה בראותי אשר שטותם זה מצא שורשים כמעט בכל העוסקים בחכמה זו בזמן הזה, אוי לאזנים שכך שומעות, "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית", וכבר שפך הזוהר הק' מרה על כחש החטאים בנפשותם לומר שאין סודות פנימיות בתורה, כמו"ש בפ' "וירא" דאם אורייתא אתי לאחזאה סיפורין ודברי הימים הרי נמצא ג"כ בין יתר האומות סיפורים ודברי הימים כאלה, ואמרו ז"ל שהמה מקצצים בנטיעות דנוטלין מלכות בלחודוי ע"ש. ומה היו אומרים בעלי הזוהר בראותם תרבות אנשים חטאים הנ"ל להכחיש שאין שום חכמה וסברא בדברי הזוהר וחכמת האמת עצמם, שברזין דאורייתא עצמם אומרים שאין שם דעת וסברא מגולה בעוה"ז, אלא פטומי מילים בעלמא, הרי באו לכבוש השכינה הקדושה ח"ו בבית המלך פנימה, אוי להם כי גמלו רעה לנפשותם. וחז"ל אמרו שהתורה הקדושה מקוננת לפני הקב"ה - עשאוני בניך שיר בבתי.

הקדמת פי חכם

הכאב מהשפל שאליו הגיע דורנו והנתק העצום בין העם ומנהיגיו לבין פנימיות היהדות, היו חלק מרכזי מהנחיצות אשר הניעה את בעל הסולם לפעול לפרסום חכמת הקבלה. בעל הסולם הבין שלימודי קבלה ללא השגת פנימיות הדברים אינם נחשבים כלל. לפיכך, ביקר באופן נוקב את העיסוק בחיצוניות התורה תוך התעלמות מפנימיותה, ואף ראה בכך את הסיבה העיקרית להתדרדרות הדור.

גם הרב יעקב משה חרל"פ, אשר נמנה בין נותני ההסכמות לבעל הסולם [1], ייחס את הצרות התוקפות את הדור בהזנחת פנימיות התורה ולימוד הקבלה.הרב משה צבי נריה תיאר את הקשר בין הרב חרל"פ לבעל הסולם: "הואיל ויחדו המתיקו סוד, והיו בין אלה אשר נגשים אל הקודש באימה וביראה ובזיכוך טהרת המידות. [2] הרב חרל"פ הביע תמיכה בגישתו של בעל הסולם לפרסם את החובה בלימוד הקבלה, וראה בה גורם להצלת ישראל מצרותיה.

על הקשר המובהק בין ספרי הקבלה, והקבלה כולה, לבין ארץ ישראל, עומד הרב קוק:

הרב קוק:

ב"ה, ך"א מנ"א תרע"ב.

כ' הסופר היקר בן ישראל, שלו'.

הקשית לשאול ממני, בהיותי יושב פה ברחובות, מחוסר ספרים, לרשום לך מספרי הקבלה את המקומות המדברים ע"ד א"י וגאולה. אמת הדבר, כי אין כמעט גם ספר-קבלה אחד שלא ידבר ע"ד א"י וגאולה, כי הקבלה כולה היא צפיית ישועה, כראוי לחכמה עליונה, שאינה מתפשרת עם ההוה הלקוי כי-אם עולה היא ברוח-ד' אל העתיד המתוקן הנהדר בקודש, וחכמי ישראל לא יוכלו לדבר בחזון אמת ונורא זה כ"א ע"י א"י וגאולה. ראש לכל הלא בס' הזוהר אין כמעט פרשה אחת שלא ידובר בה ע"ד גאולה וא"י, ובס' התיקונים במקומות רבים. בס' "מגלה עמוקות" כמעט בכל אופן מרנ"ב אופניו, בשל"ה במקומות רבים, ביחוד בחלק הראשון, בספרי מוהר"ל מפראג, שגם הוא על המקובלים יחשב, אע"פ שסגנונו שונה מרוב בני-גילו, ביחוד בס' "נצח ישראל". בספרות החסידות הרבה לדבר ע"ד א"י מוהר"נ מברסלב, בספריו הרבים ושיחותיו. עוד בס' "שער השמים" לר' אברהם אירירה, בס' "דעת תבונות" לרמ"ח לוצטו, וס' "פתחי שערים" לאחרון ר' אייזיק חבר. את המקומות הפרטיים קשה לי לציין מבלעדי הספרים תחת ידי. עצתי שתעזר בספרי-הערכים, כמו "ערכי הכינויים" לבעל "סדר הדורות", "קהלת יעקב" לבעל "מלא הרועים", "מדרש תלפיות". בכל אלה תמצא המון רב פנינים שראוים לשבצם בעטרת התחיה הלאומית, שיהיו לחן ולכבוד כשיטפל בהם לוטש אמן ובעל-כשרון.

אגרות הראי"ה ח"ב, עמ' צא

מכתב הוקרה מהרב חרל"פ לבעל הסולם על פרסום חכמת הקבלה

תרצ"ד לפ"ק

מאד לבי דאב על השפלת התורה. וביותר על לימוד הנסתר שלמרות מה שבדורות האחרונים נתפרסם כ"כ החיוב הקדוש לעסוק בתורת הקבלה אשר בלימודיו מתפטרין מן יצה"ר, וכל ישע תקותנו תלוי בלימוד קודש זה. כמבואר בספרי הזוה"ק וכל ספרי הקודש מרבותינו [...] [3] למרות כל זה הנה [...] נעזב כמעט לגמרי הלימוד הקדוש הלזה, ובלי"ס שלרגלי זה מתרבים לדאבוננו הצרות התכופות המתחדשות עלינו בכל מקומות מושבותנו ברוחניות ובגשמיות ומה מאד שמח לבי בראותי התעוררות ידידנו הרב הגאון המקובל מארי' דרזין מוהר"ר יהודא ליב אשלג של[יט"א] שנתעורר לפרסם חיוב לימוד קדוש והקים בית אולפנא תורת הקבלה. הנני לחזק את ידיו ואבקש מכל מכירי ויודעי שמי כי יבואו בעזרת האולפנא רבתא הנ"ל. אנא אחב"י עזרו וחזקו את הידים העוסקות באולפנא רבתא הדין ובזכות זה תזכו כולכם לטעום מעץ החיים ובמהרה יחזו עינינו בשוב ד' שבות עמו ואור תורת אמת וגילוי שם כבוד מלכותו ית"ש יתגלה בעגלה ובזמן קריב וראו כל בשר יחדיו כי פי ד' דבר.

המצפה לישועה קרובה יעקב משה חרל"פ

בזמנו נשאל בעל הסולם פעמים רבות מתי תתגלה חכמת הקבלה בפועל. תשובתו היתה, שהדור אינו בשל עדיין, ודבריו נאמרים טרם זמנם, ורק בעוד חמישים שנה, בשנת תשנ"ה (1995), יחלו כתביו להתגלות, והם יהיו חשובים יותר מעיתון "דָבָר", שהיה אז העיתון החשוב ביותר ביישוב.

דעותיהם של בעל הסולם ושל הרב קוק אכן לא זכו בתקופתם לפופולריות רבה בקרב מנהיגי היישוב החרדי בארץ. קריאתם להפצת החכמה, שעד כה היתה נסתרת ונחלתם של יחידי סגולה בלבד, עוררה זעם רב. למעשה, שניהם היו נרדפים ונחשבו ליוצאי דופן בכך, שהעזו לשבור מוסכמות ביחסם לאוכלוסייה החילונית. רוב הצבור החרדי לא ראה בעין יפה את פעילותם של הרב קוק ובעל הסולם, והוכרזה עליהם מלחמה רוחנית קשה.

חדשנותם ועוז ליבם הפכו אותם לדמויות שנויות במחלוקת, והם נרדפו כל ימי חייהם. אך הדאגה לשלומה ולעתידה של האומה היתה בראש מעייניהם, ולמרות ההתנגדות לפועלם, הם דבקו במשימתם הקדושה. הם הוסיפו ללכת נגד הזרם תוך התעלמות מסבלם הפרטי.

היה להם ברור, שהשיבה לארץ ישראל מסמלת את תחילת הגאולה, והמפתח נמצא בידי העם, על פי העקרון הקבלי כי "אתערותא דלתתא" משפיעה על "אתערותא דלעילא", כלומר: מעשיהם של בני האדם, המתקנים את הפגום שבהם, יש בהם כדי להביא להתעוררות מלמעלה, אשר תחולל את הגאולה.

אומר בעל הסולם:

בעל הסולם:

דורנו זה הוא הדור של ימות המשיח. ולפיכך זכינו לגאולת ארצנו הקדושה מידי הנכרים. גם זכינו להתגלות ספר הזוהר שהוא תחילת קיום הכתוב ומלאה הארץ דעה את ה' וגו'. ולא ילמדו עוד וגו'. כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם. אבל בשתי אלה זכינו רק בבחינת נתינה מהקב"ה, אבל אנו לידינו עוד לא קבלנו כלום, אלא שניתנה לנו הזדמנות בזה להתחיל בעבודת השי"ת, לעסוק בתורה ובמצוות לשמה, שאז נזכה להצלחה גדולה ככל המובטח לדורו של המשיח, מה שלא ידעו כל הדורות שלפנינו, ואז נזכה לזמן הקבלה של שתי אלה: "שלימות ההשגה" ו"הגאולה השלימה".

מאמר לסיום הזוהר

ובאמת, לאחר חמישים שנה, רואים אנו היום כי לעומת עיתון "דָבָר" (שנסגר כבר לפני שנים רבות), לימודי הקבלה צוברים תנופה, והולכים ונעשים מבוקשים יותר ויותר. גם אם תזדקק האנושות למספר שנים נוספות כדי לממשם בפועל, הרי שהתנופה כבר החלה ואנו נמצאים בעיצומו של תהליך התגלות חכמת הקבלה.

ב. ייעודם של הרב קוק ובעל הסולם

על הרב קוק אומר תלמידו, הרב משה צבי נריה:

אכן לא צדיק בן דורו היה, אלא צדיק קדמון, נשמה כללית אשר נשלחה בשליחות מיוחדת, שליחות ממרום. הוא לא השתייך לערכים הקשורים עם המושג של זמן, הוא היה קבוע בתודעה בין ערכי הנצח.

הרב משה צבי נריה, משנת הרב, רבינו, עמ' 3

הרב נריה מוסיף ומביא את דברי ר' שלמה קלוגר ז"ל, המאדירים את נשמתו של הרב קוק:

הנברא לצורך הדור, להיות ראש הדור, הוא מהנשמות שנבראו בעת היוולדן בקדושה ובטהרה, שבראן הקב"ה נשמות יקרות וקדושות בעצם. לכן נאמר בהן כי טוב ושמם קודם לעצמם שזכות הרבים תלוייה בהן ומשפטיהם עם ישראל, ומעשיהם כל ישראל שלהן הם.

הרב משה צבי נריה, משנת הרב, רבינו, עמ' 3

וכן כתב הרב קוק על עצמו:

הרב קוק:

לא לחנם נטע בי אלוה כל הנפשות את התשוקה התדירית לכל נסתר, לכל נאצל ונשגב, ולא לחנם הביאני לארץ ישראל, ולא לחנם יצר בי רוח אומץ וטוהר פנימי, אע"פ שהנני מוקף חולשות וכשלונות לאין מספר, הרבה מאד, יותר מכל ההמון וכל בני תורה הרגילים, ואולי גם יותר מכל בני המעלה עדיני הרוח והמרגישים רחשי הנשמה. כל אלה נטעו בקרבי כדי להשתמש בהם להאיר לעולם, ליצור ספרות מלאה אור רזי תורה, פפולרית ושוה לכל נפש, מלאה שירה וגבורה, חמושה בשכל טוב ובבקורת נאמנה, להרים קרן לעם ד', ולתשועת עולם אשר החלה לזרוח לו בארץ ישראל.

לא מקרה הוא, כי אם עצמות טבע נפשי, מה שאני מרגיש עונג ונחת רוח בעסק הנסתרות האלהיות בהרחבה וחופש. זאת היא עיקר מטרתי. כל התפקידים של יתר הכשרונות, המעשיים והשכליים, אינם כי אם טפלים למהותי.

חדריו, צט

באגרת שכתב בעל הסולם הוא מעיד על עצמו:

בעל הסולם:

הנה ברצון עליון יתברך זכיתי לעיבור נשמת האר"י ז"ל, לא מפני מעשי הטובים, אלא ברצון עליון, שנשגב גם ממני עצמי, למה נבחרתי אנכי לנשמה נפלאה זו, שלא זכה בה אדם מעת פטירתו ועד היום, ולא אוכל להאריך בעניין זה מפני שאין דרכי לדבר בנפלאות.

אגרת לט, תרפ"ז

בעל הסולם:

שמח אני שנבראתי בדור כזה, שכבר מותר לפרסם את חכמת האמת. ואם תשאלוני מאין אני יודע שמותר הוא? אשיב לכם, משום שניתן לי רשות לגלות, כלומר, שעד עתה לא נגלו לשום חכם, אותם הדרכים שאפשר לעסוק עמהם בפרהסיא בפני כל עם ועדה, ולהסביר כל מלה ומלה על אופנה, כי גם אנכי נשבעתי לרבי, שלא לגלות, כמו כל התלמידים שקדמוני. אבל שבועה זו, ואיסור זה, אינם חלים זולת על אותם הדרכים הנמסרים בעל פה, מדור דור, עד הנביאים ומעלה, כי הדרכים האלו, אם היו מתגלים להמון העם, היו מביאים הפסד רב, מטעמים הכמוסים לנו.

תורת הקבלה ומהותה

ג. עת לעשות

מפעליהם של הרב קוק ושל בעל הסולם נוסדו על ציר הזמן. אלמלא הגיע זמן הגאולה, לא היה אף אחד מהם טורח לצאת בראש חוצות ולהתריע. דאגתם הכנה לקיומו של העם ולשלום העולם, היא שהניעה אותם. הם ביקשו למנוע סבל מיותר, ולקדש את הזמנים, במיוחד לאור ההתרחשויות הקשות בעולם, והסכנה הממשית שריחפה על העם היהודי. הדור הנוכחי הוא הדור, שבו דברי בעל הסולם והרב קוק להישמע.

גישתם של הרב קוק ושל בעל הסולם היא תכליתית. דבריהם מכֻוונים לבעיות השעה ואינם מנותקים מהזמן.

הרב קוק:

והעת עת לעשות היא בעה"י, כי פקד ד' את עמו... ואין ספק שהתנועה הגדולה הזאת הוא אתחלתא דגאולה.

אגרות הראי"ה ח"ב, עמ' קעו

על הזמן הדוחק בהם לפעול כותבים השניים בכתביהם:

בעל הסולם:

ולא האמינו חכמי לב בהאפשרות בדור יבוא ולא יוכלו לראות לאורו (של הבעש"ט), והנה חשכו עינינו נשינו טובה, ובראותי זה אמרתי עת לעשות, וע"כ קמתי לפתוח בהרחבה פתחי אורה של האר"י ז"ל, שהוא הוא המסוגל ומוכשר גם לדורינו זה כנ"ל, וטובים השנים מהאחד.

הקדמה לפנים מאירות ומסבירות, אות ט

הרב קוק:

...אבל תלמידי חכמים אמתיים גדולי תורה, העומדים בסוד ד', הם מבינים ב"ה את ערך האמת והתועלת שיש בדברים הנ"ל, שהם באמת מכלל רזי עולם, שמשום עת לעשות לד' הסכמתי לגלותם, כי השעה צריכה לכך.

אגרות הראי"ה ח"ב, עמ' לד

בעל הסולם:

זה זמן רב אשר מוסר כליותי ירדפני יום יום, לצאת מגדרי ולחבר איזה חיבור יסודי בדבר נשמת היהדות והדת ובידיעת מקוריות חכמת הקבלה ולהפיצו בקרב העם, באופן שישיגו מתוכו הכרות והבנה בכלל הדברים העומדים ברומו של עולם כראוי, באופים וצביונם האמיתי.

עת לעשות

גישתם של הרב קוק ובעל הסולם המבוססת, רובה ככולה, על חכמת הקבלה היא מעשית מאוד, ומתפשטת לכל תחומי החיים, בין היתר לתחום החינוך, החברה, המשטר והכלכלה. לעולם לא תמצא את דבריהם מנותקים מהזמן. אילולא הזמן, אילו לא היתה "עת לעשות", הם לא היו כותבים דבר. נטייתם של המקובלים היא להסתתר מההמון, וללמד קבוצה קטנה של תלמידים. אלמלא הזמן הדוחק בהם לעשייה מרובה, סביר להניח כי היו ממשיכים להסתיר את תורתם מעיני הרבים.

בכל כתבי בעל הסולם והרב קוק לא ניתן למצוא, אף לא עניין אחד שאינו ניתן להשגה ולמימוש. כמקובלים, הם תמיד כותבים על סוגיות המחייבות ביצוע. ההכרח לקום ולעשות, הוא שגרם להם לפתוח את החכמה ולהפיצה.

חכמת הקבלה כחכמה מעשית ניתנה לשימושו הממשי של האדם. התלמיד צריך למשוך כוחות מהספר. אם הוא מתרשם כי הספר מקנה לו חכמה, טעות בידו. הקבלה היא חכמה שימושית, ולא אמצעי תיאורטי. רבים אוהבים להפוך את דברי המקובלים לפילוסופיה. חכמת הקבלה אינה פילוסופיה! אין דבר שנוא יותר על המקובל מאשר פילוסופיה. דברי המקובלים הם ענייניים וממשיים בצורה נחרצת. חכמת הקבלה מתעסקת בחיים.

המקובלים כותבים על יישומה בפועל של חכמת הקבלה, על הדרך שבה ניתן לשנות את חיי האדם בעודו חי בעולם הזה. חכמת הקבלה אינה מכוונת את דבריה לאדם או לנשמה שמחוץ לעולם הזה. חכמת הקבלה מיועדת לנשמה בעודה מלובשת בגוף, וכיוון שכך, היא עוסקת בדברים השייכים לגוף.

עד תחילת המאה העשרים לא היה צורך בהסבריהם של בעל הסולם ושל הרב קוק, אך ככל שהזמן עובר, הם נעשים אקטואליים יותר ויותר. אילו היה צורך בהסברים אלו לפני המאה העשרים, היה קם מקובל אחר וכותב את אותם הדברים. "לא אלמן ישראל". לקב"ה שליחים רבים. הדור הנוכחי הוא הדור, שבו דברי בעל הסולם והרב קוק חייבים להישמע, ומשום כך הם קמו לשאת את דברם. העיתוי הוא הסיבה היחידה לכך. האמת בדבריהם היא נצחית, כמובן, אך לא בכל מקום, ולא בכל תקופה צריכים דברים שכאלו להיות מגולים.

הרב קוק:

לא נפסוק... מכל שאיפת עליה, שרוחנו הומה אליה, ושיד הזמן מורה אותנו, שהננו יכולים לתופסה. שם ד' אנו קוראים בהתגלות החיים והרוח שבכל דור ודור.

אורות הקודש ח"ג, עמ' ריט

פנייתם של המקובלים בדורנו מכֻוונת אל הציבור כולו. זמן התיקון הגיע, ולכן בחרו גדולי המקובלים לכתוב על ציונות, על מרקסיזם, על העלייה לארץ ישראל, על מלחמות ישראל וכדומה, ולא על כוונות, על עולמות או על מלאכים. ההשוואה בין כתבי המקובלים בדורנו לכתביהם של מקובלים קודמים מחדדת עוד יותר את צורת הכתיבה השונה, ואת הדרך שבה בחרו המקובלים בדורנו לשייך את חכמת הקבלה לחיי היומיום.

זמן מימושה של החכמה בעולם הזה הגיע. המקובלים שקדמו לרב קוק ולבעל הסולם חיו בתקופה שלפני אתחלתא דגאולה, בזמן הגלות. האר"י, הרמח"ל, הרמ"ק ויתר הקדמונים לא מיקדו את עיסוקם בתיקון חברתי אלא בתיקון של נשמות יחידי סגולה. לכן עוסקים הרב קוק ובעל הסולם בכתביהם בענייני משטר וחברה, מתוך רצונם להוביל את האומה לתיקון ולגאולה.

[1] ראה העתק ההסכמה מאת הרב חרל"פ בנספח ההסכמות.

[2] הרב משה צבי נריה, ליקוטי הראי"ה, עמ' 219.

[3] מילים קטועות בכתב היד.

סקירה ספרותית: מן המקורות

מטרת פרק זה היא להקנות לקורא מושג מקדמי באשר להקבלות הקיימות במשנתם של שני המקובלים. בתחילת הפרק תבוא סקירה קצרה של מקורות מובחרים מכתבי הרב קוק ובעל הסולם; בחלקו השני של הפרק נעמוד על עיקרי ההקבלות במשנותיהם של הרב קוק ובעל הסולם, בנוגע לאופן לימוד הקבלה והפצתה. בגוף הספר נעמיק ונרחיב יותר בנושאים אלו.

א. כתבי הרב קוק ובעל הסולם

כתבי הרב קוק

אחדים מחיבוריו של הרב קוק התפרסמו בחייו, אבל חלקים מרובים מכתביו ראו אור רק אחרי פטירתו, ואט אט הם מוסיפים להתפרסם על ידי ממשיכי דרכו. כתיבתו המפוזרת הביאה לגישה מפוצלת בעריכת כתביו. בנו הרצי"ה בחר להבליט את המימד הארצישראלי-רוחני בעריכת הקובץ "אורות". לעומת זאת, הבליט הרב דוד הכהן ("הנזיר") את המימד הקבלי-מדעי במשנתו של הראי"ה בעריכת "אורות הקודש".

על עיקרי כתיבתו של הרב קוק אומר הרב ישעיהו שפירא [1]:

השקפת עולמו של הרב קוק ז"ל נובעת כולה ממקורות היהדות. יש בה מעין מזיגה של עיוני הקבלה והמחקר הישראלי. אולם הגורמים של הקבלה הם המכריעים ביותר.

הוא ראה את עיקר החיים בנסתר ולא בנגלה. לדידיה "עולם הנסתר, בחומר וברוח, עשיר באין ערוך יותר ויותר מהעולם הגלוי עם כל הופעותיו" [2].

רבים ממאמריו, שהתפרסמו בזמנם בכתבי עת ועיתונות, לא נקבצו עדיין בספר. כתיבתו מאופיינת בעושר רב. מחשבותיו שפעו ללא הרף, והן הועלו על הכתב בספרים, בחוברות, בשירים, במאמרים ובמכתבים. אין ספק, שמאחורי כתיבתו של הרב מסתתרת תפיסה עקבית, ששורשיה נעוצים בראיית הנסתר, המתפשטת לכל תחומי החיים.

כך מתאר הרב משה צבי נריה את כתיבתו של הרב קוק:

הוא כותב מתוך עומס רוחני רב, זרמי עיונו שטפו כנהר שוטף וים מחשבתו גאה גאה, כתיבתו היתה התפרקות מה למטענו המתגבר והולך, העובר על גדות נפשו. לפי כך אין מוקדם ומאוחר בתורתו ואין סדר למשנתו. הרוצה לעמוד על סוף דעתו - צריך לצרף את הדברים ולסדרם. נסיון הסדור נעשה כבר על ידי מוציאי ספריו לאור ומסדרי מתניתא אלו עוזרים בהרבה להבנתו, מקרבים אותנו לדעתו, אולם לעומת זאת מקפחים את הרגשת הגעש הטבעי שבדבריו, התסיסה שבהם, מרחיקים אותנו מהרגשת להט אישיותו, לפי כך חביב ויקר עד לאחת ספרו הגנוז "ערפילי טוהר". ספר זה שהדפס ללא כל עריכה וללא כל סידור ואשר משום כך גנזוהו-באמת אור גנוז הוא! בו בספר שניצל בנס מידי עורכים ומסדרים מתגלה הוא ז"ל כמו שהוא.

הרב משה צבי נריה, משנת הרב, עמ' 5

בכתביו הוא קורא שוב ושוב, בעיקר לתלמידי החכמים, לממש את ייעודם על ידי פנייה ללימוד הקבלה:

הרב קוק:

מי שמרגיש בעצמו אחרי כמה וכמה נסיונות שנפשו בקרבו מתיישבת במנוחתה רק בעסק רזי המיותרת, ידע נאמנה כי לכך נוצר, ואל יבהלוהו כל מניעות שבעולם, גשמיות וגם רוחניות מלהיות רץ אל מקור חייו ושלמותו האמיתית.

אורות הקודש ח"א, עמ' פח

הרב קוק הקדיש את רוב כתביו לתיאור התהליך הרוחני, המתרחש בשורשים העליונים, המוכיח לנו, למעשה, שאנו מצויים בחיזיון רוחני ולא בחיזיון גשמי. הרעיון, שכל הקיים יונק את לשדו מחכמת הקבלה, עובר כחוט השני במשנתו, ואילו כל תחלואי העם, הבאים לידי ביטוי בפילוג ובמשבר העמוק בלימוד התורני, נובעים כולם מחוסר ההתאמה לשורשים הרוחניים. הצלחתו הגשמית של העם תלוייה בהצלחתו הרוחנית.

בא הרב קוק וגילה בקבלה את נשמת הרבים, את מאורעותיה, סכנותיה, ירידותיה, הצלותיה, גאולותיה, צירופיה וזכוכיה, עליותיה ושגשוגיה של הנשמה ההיא, כלומר של כללות נשמת ישראל, והסתכל אף בנשמתו של היחיד רק מתוך האספקלריה של נשמת הרבים.

הלל צייטלין, הקו היסודי בקבלה [3]בתוך: אוהב ישראל בקדושה, כרך ה', עמ' 183

כי דורנו זה הוא דורו של משיח... מה שאצל אחרים היה, באופן היותר טוב, רק "אתחלתא דגאולה", היה אצלו הצעדים הראשונים של הגאולה עצמה, והתגלותו הראשונה של המשיח עצמו.

שם, עמ' 187

עקב תפקידו הציבורי רם המעלה, גילה הרב קוק מעורבות רבה בחיי הקהילה, ובאמצעות פרסום מאמריו בעיתונות העממית יצר קשר ישיר עם כל שכבות האוכלוסייה היהודית בארץ. כמו כן, הוא פרסם גילויי דעת בנושאים מגוונים שהעסיקו את הציבור דאז. בכתביו עסק רבות בשאלת מוכנותו של הדור לתפקידו כאור לגויים. הוא הירבה לבטא את דעתו על תום תקופת הגלות ועל השיבה לארץ ותחילת הגאולה, בהדגישו את יחודיותה של נשמת ישראל לעומת אומות העולם.

במאמריו בעיתונות, ובאגרות שכתב, הוא חוזר ומתאר את "ארץ ישראל" כהוויה רוחנית אשר אל מדרגתה בקודש מחויבים כל ישראל לשוב. הוא הדגיש את סגולת הנשמה הישראלית המתעוררת בתום תקופת הגלות שלאחר חורבן הבית, ועמד על מעלתה של חכמת ישראל על פני שאר החכמות. כתביו של הרב קוק גילו את דרכי מחשבתו המקורית, וסללו את דרך התחייה השלמה. ניתן לראות בכתביו עד כמה השקיע בחשיפת מהותה הפנימית של נשמת הדור, בנסותו להבין ולהרגיש את המשבר הקשה שעובר עליו. שאיפתו העיקרית היתה לעורר את אנשי התורה, כדי שיגלו את המאור שבתורה. בדומה לבעל הסולם, הוא ינק את תורתו מספר הזוהר ומכתבי האר"י, וכך הוא מעיד על עצמו:

הרב קוק:

אין שום דבר מהדעות והמחשבות שלי, שאין לו מקור בכתבי האר"י ז"ל.

לשלושה באלול ח"א, פסקה מו

כתבי בעל הסולם

לעומת כתיבתו הספונטאנית והשופעת של הרב קוק, סגנון כתיבתו של בעל הסולם שונה בתכלית. מטרתו היתה להתאים את כתיבתו לצרכי הדור, הבשל לתיקון ולמימוש ייעודו הרוחני בארץ ישראל ובעולם כולו. הוא כתב את ספריו בשפת הקבלה, המשתמשת בשמות ובחוקים קבועים, כבכל שפה מדעית, כדי להביע תופעות רוחניות, והנעזרת לשם כך בנוסחאות, שרטוטים וטבלאות. שפת הקבלה מחלקת את הנשמה הכללית לחלקים, נותנת שם לכל חלק על פי תכונותיו, ומתארת את היחסים בינם לבין עצמם ובינם לבין העולם החיצון. כל מה שנמצא בעולמנו מתחיל, בהכרח, בעולם עליון, וממנו יורד, מדרגה אחר מדרגה, עד לעולם שלנו. קיים קשר הדוק בין השורש (הסיבה לתופעה) לבין הענף (התוצאה המתקבלת בעולם). הגדרת הקשרים בין שורש לענף מתוארת על ידי מקובלים בשפה מדויקת, היא שפת הענפים. יש לזכור, שהמילים בספרים לקוחות, אמנם, מעולמנו, אך אין לפרשן במובנן הפשטני. מאחורי מילים אלה מסתתרות תכונות רוחניות, שבשום אופן אינן קשורות לעולם שלנו.

כל השיטות שקדמו לבעל הסולם היו מיועדות ליחידי סגולה שקיבלו התעוררות מלמעלה ונכנסו לסודות הקבלה. עד לתקופתנו, שיטת הלימוד היתה "פה אל פה", כלומר, שיטת הוראה אישית ממורה לתלמיד. כך נשמר מעטה הסודיות במשך כל הדורות הקודמים. החידוש של בעל הסולם היה בכך, שהתאים את לימודי הקבלה לדור שלנו, לנשמות שבשלו כבר ללמוד את החכמה ישירות מהספרים. הוא הלביש את החכמה בלבוש פשוט וברור יותר, כדי להקל עלינו לקלוט את הקשר בין מה שקורה לנו לבין הכתוב בספרים. הוא גורם לנו להבין ולהרגיש, שזאת היא בעצם שיטה לגילוי העולם שסביבנו, ואפשר להשתמש בה בצורה מעשית ויומיומית.

סוג הנשמות בתקופתנו מתאפיין בשכלתנות ובחשיבה מדעית לוגית. לקבלה, כמו לכל מדע אחר, יש מנגנון מדויק משלה לחקירת העולם העליון. תחושותיו הרוחניות של האדם מתוארות בצורה טכנית. במקום רגשות וחוויות משתמש בעל הסולם בווקטורים, והיחסים ביניהם נמדדים באופן מספרי (דרגות עביות).

גם בעל הסולם לא הוסיף דבר לשיטת האר"י, אלא רק העמיק והרחיב אותה, הוא כתב פרשנות מפורטת יותר לכתבי האר"י ולספר הזוהר. הודות לפרשנות זאת, כל אחד החפץ ללמוד את חכמת הקבלה ולהתקרב לעולם הרוחני מסוגל לעשות זאת. שפת הקבלה היא שפת הספירות. תשע הספירות הראשונות הן היחס של הבורא לנברא, והספירה האחרונה, "מלכות", היא הנברא עצמו. שפה זו מתארת צירופי ערכים של התכללויות בורא בנברא, ומזככת בכך את השפה מהגשמת הרוחניות. לכן אפשר ללמוד מספריו ללא כל חשש מהגשמת המושגים הרוחניים, ובלי לשגות בדמיונות מיותרים.

על כתיבתו אומר בעל הסולם:

בעל הסולם:

וזהו שטרחתי בביאורי זה, להסביר את עשר הספירות, כפי שהורה לנו החכם האלוקי האר"י ז"ל, על פי טהרתן הרוחנית המופשטת מכל מושגים מוחשיים, שיוכל כל מתחיל לגשת אל החכמה בלי להכשל בשום הגשמה או טעות, אשר עם הבנת עשר הספרות האלו יפתח הפתח גם להסתכל ולדעת איך להבין ביתר העיניינים בחכמה הזאת.

תלמוד עשר הספירות ח"א, עמ' יג

בעל הסולם:

והאמת אני מודיע לך, שלא הוספתי שום דבר על הכתוב בכתבי האר"י... והנה עיקר וקוטב כל הביאורים שבחיבורי, הוא גילוי האור חוזר, אשר האר"י ז"ל, קיצר בו, להיותו מגולה די באר, לכל המקובלים, עוד מיסודם של הראשונים מטרם ביאתו לצפת ת"ו... ואיני רוצה לבלבל המעיין, רק להדריך אותו בדרך נאמן ובטוח.

אגרת כט, תרפ"ז

חיבורו, "תלמוד עשר הספירות", נחשב לספר לימוד עיקרי, וקיימים בו מאפיינים מובהקים של "ספר הנחיה ללומד", בעל שיטה מובנית לכל דבר. הודות לחלוקתו הפנימית של הספר באופן של נדבך על גבי נדבך, וקביעת סדר לימוד שיטתי, הופך את הספר לברור ונגיש, גם לקורא המתחיל.

הלימוד מתוך ספר זה, הכתוב בשפת הקבלה, מעורר את האורות המקיפים [4], שמתקנים את האדם. בתקופתנו, לא קיימת שיטה אחרת לתיקון. שיטה זו מיועדת לכל אחד, גם לאלה שאין להם כל הבנה ברוחניות. עצם הלימוד מספרים הכתובים בשפת הקבלה יוצר קשר נסתר עם המדרגה הגבוהה שבה נמצא הכותב, ומושך אלינו אור מקיף. על האדם מוטל רק להשתוקק להבין.

בעל הסולם:

למה זה חייבו המקובלים לכל איש ללמוד חכמת הקבלה? אמנם יש בזה דבר גדול הראוי לפרסמו: כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך לעוסקים בחכמת הקבלה, ואע"פ שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם.

הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות קנה

על סגולה זאת הטמונה בכתבים אומר הרב קוק:

הרב קוק:

אחת מהנפלאות של רזי התורה היא שבזמן שהאדם לומד את העניינים הנשאים האלה מתוך אהבה ורגש פנימי, אע"פ שאינו יכול לתפוש את העניינים בהבנה שכלית בהירה, מכל מקום הם מרוממים את כל מהותו, ואח"כ מבהיקים העניינים עליו את אורם, עד שנחלי נהרי חכמה מתפשטים עליו, והוא מוסיף ע"י התעלומה הפנימית, הבלתי ברורה, שכל בהיר ומחשבה ברורה בדרך הופעה בחוג השכלתו.

אורות התורה י, י

היסוסיה של היהדות לתת היתר פומבי לחכמת הקבלה נעוצים בטבע המנוגד שבין חכמת הקבלה והדת. הדת היוותה פתרון בגלות, ושמרה על צביונו המיוחד של העם במשך אלפי שנים. אולם היא היתה מותאמת לחברה סגורה, המשמרת את הקיים בלי לפתוח את שעריה לחידושים ושינויים מפתחים. מכאן נובעים האיסורים החלים בימינו על לימוד חכמת הקבלה, שאותם קבעו בשעתם המקובלים עצמם. אלה המצדדים עדיין בגישה הישנה אינם מוּדעים לשינויים מהותיים ביותר המתרחשים בימינו. שני האישים, הרב קוק ובעל הסולם, מתריעים מפני בזבוז זמן, העלול להאריך לחינם את סבלו של העם. שניהם מצאו כי בדורנו ישנן נשמות צמאות, הבשלות כבר ללימוד חכמת הקבלה, והדור ראוי למימוש רעיונותיה. שינוי שיטת לימוד הקבלה הוא בהתאם לשינוי הזמנים: כיום, אין די כבר בקיום מצוות מעשיות ובשמירה על אורח חיים יהודי. כיום נדרשת מאיתנו, בנוסף לכך, התפתחות פנימית עם מוּדעות ופעולה מתוך בחירה, ולא מחמת דחיפה חיצונית על ידי סבל וייסורים. עלינו להשיג באופן פנימי את מהות התורה והמצוות ואופן פעולתן עלינו; עלינו להכיר כיצד פועלת המציאות, את דרכי ההנהגה וההשגחה. עלינו להיות אקטיביים. לפעול בעצמנו, לבנות בכל רגע את הרגע הבא שלנו, לבנות את עתידנו.

הרב קוק:

אבל עכשיו נשתנו עלינו הזמנים. ההכרה הלאומית הולכת היא וחודרת בקרבנו ואין אנחנו חפצים באונאת עצמנו כלל. איך יתכן הדבר שאנחנו נעמיד את מצב האומה על פי יסוד רפוי כזה, שהוא מוכחש מכל ההכרה הפנימית שלנו ומכל המסורת והאמונה כולה. ישראל הוא גוי צדיק שומר אמונים, ואבינו הראשון נשתבח באמונתו "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה", ואין קץ לשבח וקילוס של תכונת האמונה המפוזרים בספרי קודשנו, וזהו דבר פשוט ומבואר לכל "דרחמנא ליבא בעי". ועתה, לעת הבנין היסודי של האומה, נבוא אנחנו ונעמיד יסוד מטעה כזה שדי לנו במצוות אובטומטיות, שיעשו מטעם קונסטיטוציה או "מקבעת" לאומית, לא בתור דבר ה' ותורתו, אלא בתור מצוות אנשים מלומדה, היתכן להיות כדבר הזה?

מאמרי הראי"ה, עמ' 42

הרב קוק:

וכל זמן שהארטודקסיה אומרת בעקשנות דווקא, לא, רק גמרא ופוסקים לבדם, לא אגדה ולא מוסר, לא קבלה ולא מחקר... הרי מדלדלת את עצמה, וכל האמצעים שהיא לוקחת בידה להגן על עצמה מבלי לקחת את סם החיים האמיתי, אור התורה בפנימיותה, הם לה לא לעזר ולא להועיל, והיא מתמלאה עי"ז בקצף... מהדבר הגלוי ומוחש, הנגלה שבתורה ובמצות לבד, שאינו יכול בשום אופן לבא ולהביא למטרתו, בכל הדורות וביותר בדורנו, כי אם ביחד עם התרחבותם של שורשיו המרובים הרוחניים.

אגרות הראי"ה ח"ב, עמ' רלב

ב. ההקבלה במשנתם של הרב קוק ובעל הסולם

מחקרים קודמים

הקשר בין שני המקובלים זוהה ונחקר כבר בעבר. הרב יהודה ליאון אשכנזי, "מניטו" (1922—1996) [5], ביסס את תורתו על תורתם של הרב קוק ושל בעל הסולם ולימד מכתביהם. הוא עמד על עיקרי תפיסתם בקבלה בחוברת הנקראת "חכמת הקבלה של הרב קוק ושל הרב אשלג" (תשנ"ז), שנערכה על ידי הרב שלמה חיים הכהן אבינר, שהיה בצעירותו אחד מתלמידיו של הרב אשכנזי.

המקובלים הישראליים, הרב קוק מהאסכולה של ווילנה, והרב אשלג מהאסכולה של וורשה, שהחליטו שניהם לעלות לארץ, מאחדים את המטפיסי של האר"י והפסיכי של הבעל-שם-טוב. הם מדברים בבת אחת ברמת השכל וברמת הרגש שהתפתחו בתקופת ימות הביניים. אכן החברתי-הסוציאלי אינו שייך לשכל לבדו או לרגש לבדו, אלא לשניהם גם יחד.

הרב אשכנזי, חכמת הקבלה של הרב קוק והרב אשלג, עמ' 11

שני מקובלים אלה יוצרים את תשובת חכמת הקבלה למציאות של ימינו.

הרב אשכנזי, חכמת הקבלה של הרב קוק והרב אשלג, עמ' 11

אליעזר שביד [6] עומד אף הוא על ההקבלה בין שני המקובלים הללו וכך הוא כותב:

אי אפשר להסיח את הדעת מן ההקבלה בין הרב הלוי לבין הרב הכהן: שניהם היו הוגי-דעות "חרדיים", ארצישראליים, שניהם היו ביודעין יוצאי דופן בחוג החרדי, שניהם העזו להתמודד חזיתית עם אתגרי המודרנה בלי לחשוש מלימוד כלים עיוניים מבתי מדרשה שלה; שניהם התעמקו במקורות העיוניים של הקבלה והסתמכו עליה; שניהם היו בטוחים שהשעה היא שעת אתחלתא מוחשית של הגאולה; שניהם תפסו ודאות זו כאסמכתא מוצקה, שעל-ידה הצדיקו את העזתם הרעיונית, ושניהם אמנם העזו לומר - וגם לפרסם בגלוי - שאחד מממדי הגאולה המובהקים ביותר היא העלייה ברמה הרוחנית הכללית של הדורות האחרונים, שעל כן דברים שהיו בעבר בבחינת סודות מוצפנים אפשר, ועל כן גם מצוה, לגלותם עתה, כדי להביא להתפשטות הגאולה.

אליעזר שביד, "בין חורבן לישועה", עמ' 197

השוואת משנתם של הרב קוק ובעל הסולם

א. קירוב הגאולה בישראל

בעל הסולם:

כי קבלה בידינו שיש חיוב מוקדם להגאולה אשר כל אומות העולם יודו לתורת ישראל בסו"ה ומלאה הארץ דעה, דוגמת יציאת מצרים שהיה חיוב מוקדם שגם פרעה יודה לאלקים אמת ולמצותיו וירשה להם לצאת, וע"כ כתוב שכל אחד מהאומות יחזיק באיש יהודי ויוליכהו לארץ הקדושה, ואינו מספיק מה שיוכלו לצאת מעצמם.

שופרו של משיח

הרב קוק:

"ועשרה אנשים מכל לשונות הגויים יחזיקו בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם כי שמענו אלקים עמכם". אז תכיר החברה האנושית כולה, כי אחרי תיקון הלב, להיות לב בשר, מלא יושר חנינה חסד ורחמים, ראוי וכשר הוא לירודים שבבנ"א שיהיו כולם מסורים תחת חסות מעולים וצדיקים חכמי לב, שתהיה דאגתם עליהם מתיחסת כיחס הקנין ובזה ימצאו אשרם ובטחונם בחיים.

אגרות הראי"ה ח"א, עמ' צה

בעל הסולם:

ותבין אמנם מהיכן יבא לאומות העולם דעת ורצון כזאת, תדע שהוא ע"י הפצת החכמה האמיתית שיראו בעליל אלקים אמת ותורת אמת.

והפצת החכמה בהמון מכונה שופר, דוגמת השופר שקולו הולך עד למרחק המרובה, כן יתפשט הד החכמה בכל העולם, שאפי' האומות ישמעו ויודו כי יש חכמת אלקים בקרב ישראל.

שופרו של משיח

בעל הסולם:

ותפקיד הזה אמרו על אליהו הנביא, כי גילוי רזין דאורייתא מכונה תמיד בשם גילוי אליהו: וע"ד שאמרו ז"ל יהא מונח עד שיבא אליהו, וכן תשבי יתרץ קושיות ואבעיות. ולפיכך אמרו שג' ימים (שהוא רמז ידוע) קודם ביאת המשיח, ילך אליהו על ראשי ההרים ויתקע בשופר גדול וכו', ותבין רמזים האלו שאין ענין השופר הזה רק גילוי חכמת הנסתר בהמון גדול, שהוא תנאי מוקדם ומחויב לבא בטרם הגאולה השלימה.

שופרו של משיח

ב. גילוי רזי תורה

הרב קוק:

כשהאומה צריכה לפעולות גדולות צריכה היא לגלות ביותר גילוי סתרי תורה, ומה שהוא כבוד ה' נעשה כבוד מלכים. וזה נעשה אחר שעברה התרדמה ונעשה יקיצה. ובעיקבתא דמשיחא "ויקץ כישן ד'", ע"כ צריך לבאר דברים פנימיים באר היטב.

פנקס י"ג, קמ

הרב קוק:

המגמה של התגלות רזי תורה היא המטרה האידיאלית בחיים ובמציאות. המחשכים שתוכן הקודש מתכסה בהם, הם גורמים להקטין את רוח האדם, ולהזעיר את שאיפותיו, וממילא הרי הוא מתדלדל, והחברה כולה מתדלדלת בדלדולם של היחידים, האומה מתרוששת ברוחה ע"י התרוקנות הרוח של בניה.

אורות הקודש ח"א, עמ' קמב

בעל הסולם:

חיוב גמור בהחלט על כל אדם מישראל, ללמוד ולהבין רזין דאורייתא וכל דרכי השפעותיו ית' לתחתונים, שהם עיקר חכמת האמת ושכר הנשמות לעתיד לבא.

הקדמת פי חכם

ג. דרכי הפצת הקבלה

כאמור, בין הרב קוק לבעל הסולם שררה ידידות אמיצה. שני ההוגים ראו את הנחיצות בהפצת חכמת הקבלה ורעיונותיה ברבים, בשפה הראויה לדורנו. לדידם, הזמן היה ראוי לכך. בזאת ראו את יעודם המשותף, ועל בסיס זה התפתחו ביניהם יחסי קרבה והערכה הדדיים שתוארו, כאמור, בהקדמה הביוגרפית.

הרב קוק העריך את שיטתו של בעל הסולם, ומצא אותה מתאימה לאופן החקירה האנליטי המוטבע בנשמות בתקופתנו, עובדה שחייבה את בעל הסולם לבנות את השיטה לגילוי העולם הרוחני בצורה שכלית-מדעית, ובאופן המבוסס על כתבי האר"י.

כך מתאר הרב משה צבי נריה את הרב קוק, לאחר שעיין הרב בחבורו של בעל הסולם "הפתיחה הכוללת" לספרו "פנים מאירות ופנים מסבירות":

כי מרן הרב זצ"ל, אמר על עצמו, כי "שיטתו היא להלביש את השגתו בשפה ספרותית", עד שכמעט לא יוכר מה שמתלבש בה, רק לאנשים יחידי סגולה המבינים", והוסיף ואמר כי המחבר (מהרי"ל אשלג ז"ל) "יש לו דרך ושיטה נכונה, המתאימה מעט לזמן הנוכחי".

הרב משה צבי נריה, מועדי הראי"ה, עמ' תמו

בפנימיות הכתוב נשאר אותו גילוי רגשי, אותם גילויים של אורות וכלים, אותה התפעלות מהאלוקות; אך העטיפה החיצונית הותאמה לנשמות בדורנו, המגיעות להתפתחות הרוחנית מתוך המדע והחכמה, מתוך כך שמיצו את החקירה המדעית של העולם הזה וראו כי אין הן יכולות להסתפק בכך עוד, והן מחויבות להשיג את המקור ואת שורש המציאות.

הרב קוק מתאר את הקושי בהפצת הרעיונות הנשגבים לדורנו:

הרב קוק:

הידיעות הסודיות היותר עליונות אין מגמתן להתפשט בעולם בהתפשטות כמותית, שידעו מהן רבים, כי זהו דבר שאי אפשר.

אורות הקודש ח"א, עמ' פו

הרב קוק:

רזים צריכים להיות מוסברים ומובנים על ידי רזים דוקא, ולא על ידי דברים גלוים.

אורות הקודש ח"א, עמ' קח

אבל דורנו הוא כאמור דור מיוחד הזקוק בכללותו לאורה של חכמת הקבלה. לכן הרב קוק ראה את התאמת השפה ליכולות הקליטה של הדור כנושא מרכזי שיש לעסוק בו.

הרב קוק:

השאלות הרוחניות הגדולות, שהיו נפתרות רק לגדולים ומצוינים, מחויבות הן להפתר עכשו, בהדרגות שונות, לכלל העם. ולהוריד דברים נשאים ונשגבים ממרום עזם, עד עמק הדיוטא הרגילה ההמונית, - צריך לזה עושר רוח גדול ואדיר, ועסקנות קבועה ומורגלת, שרק אז תתרחב הדעה, ותתברר השפה, עד כדי להביע הדברים היותר עמוקים בסגנון קל ופופולרי להשיב נפשות צמאות.

עקבי הצאן, עמ' קמד

כלומר יש צורך גדול להביא את הרבים למוּדעוּת לשורשים הרוחניים של המציאות שהעם חי בתוכה. משימה זו מוטלת על מקובלים בעלי ההשגה של דורנו. עליהם מוטל לנסח את חכמתם בשפה ובסגנון המותאמים להמון העם.

הרב קוק:

כל למוד שבעולם הוא בא במדה מעותקת שמדתו היא מדת התרגום, שהוא הכשר וחינוך המביא אל המעמד המקורי העתיד, "אז אהפך אל העמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה'".

ראש מילין, הערות, הערה ו

הרב קוק:

לפנינו חיוב ההרחבה וקביעות העסק בצד הפנימי שבתורה, בכל עניני הרוח שבה, הכוללת במובן הרחב חכמת ישראל הרחבה, שפסגתה הגבוהה היא דעת אלקים באמת על פי עמקי רזי תורה הצריך בימינו בירור, ליבון והסברה למען יהיה הולך ומובן, הולך ומתפשט בכל שדרות עמנו.

אוצרות הראי"ה ח"ב, עמ' 317

אמירה דומה אודות הצורך להגיש את הקבלה לקהל הרחב נמצאת גם אצל בעל הסולם:

בעל הסולם:

לפי השערתי הננו בדור עומדים ממש על סף הגאולה, אם אך נדע איך להתפשט חכמת הנסתר בהמון.

שופרו של משיח

בעל הסולם:

וכיון שכן הרי אנו מחויבים לקבוע מדרשות ולחבר ספרים, כדי למהר תפוצת החכמה במרחבי האומה.

הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות, אות ה

הפצת הקבלה בהמון ולימודה אינה עוברת על שום איסור בגילוי סתרי תורה.

הרב קוק:

אבל עצם דברי החכמה הם כמו לימוד דברי האגדה ומוסר בבינה יותר עמוקה מהדרך הפשוט לכל, ואין זה בכלל מע"ב [מעשה בראשית] ומע"מ [מעשה מרכבה] כלל לענין האיסור...

והדבר מפורסם שהוא ז"ל [בעש"ט] הי' אומר, שלימוד הקבלה ע"פ הספרים אין זה בכלל נסתר כלל, ואם אולי לא הי' חפץ לדבר בזה בפני ההמון הפשוט, אבל לפני קיבוץ של ת"ח הלא גילה הרבה מאד ומפורסם הדבר שהיו לו עשיריות תלמידים שלמדו אצלו, ובודאי לא הי' מעכב מללמדם דרכי-הקבלה לפי שיטתו גם בהיותם מקובצים, ולא חש משום הא ד"אין דורשין"... דאין זה הלימוד שבדרך הבנה שכלית בכלל מעשה בראשית ומעשה מרכבה...

ובודאי שאין זה יסוד ראוי להאמר שישתנה דין המשנה בשינוי הזמנים מצד עקבתא דמשיחא, אבל זה פשוט שערך המדרגות של הענינים הנקראים בשם "נסתרות" הולך הוא ומשתנה ע"פ הפרסומים שהרעיונות הכמוסים הולכים ומתפשטים בין הלומדים הרגילים, וכשאנו רואים בדברי הגאונים, למשל בפירוש ר"נ גאון ז"ל על דברי חז"ל: אמר לו הקב"ה נסתר, ואח"כ נתפשטו כמה ידיעות גנוזות, עד שחדלו דברים כאלה מלהיות כמוסים...

והרמב"ם במו"נ לא השביע בהקדמתו כ"א למי שיפרש דבר שלא ביארו כבר חכמי ישראל, אבל מה שכבר כתוב בספר חדל להיות נסתר.

אגרות הראי"ה ח"ב, עמ' סט

ד. פנימיות וחיצוניות התורה

הן הרב קוק והן בעל הסולם מצאו הכרח לקדם את לימודי פנימיות התורה לסדר עדיפות גבוה יותר שהיה מצוי באותו זמן אצל הלומדים. גישתם לאופן לימוד התורה כפי שמצטיירת במובאות הבאות, מדגישה את חשיבות העיסוק בחלקה הנסתר, הפנימי של התורה, דהיינו בחכמת הקבלה, גם לצד העיסוק בתלמוד ובמשנה. הסיבה לכל הייסורים טמונה בכך, שהעוסקים בתורה מחזקים את חלקה החיצוני בלבד, ולא את חלקה הפנימי, ובכך מעוררים את התחזקות הכוחות המחריבים בעמי העולם.

בעל הסולם:

ודע, שבכל דבר יש פנימיות וחיצוניות, ובכללות העולם נחשבים ישראל, זרע אברהם יצחק ויעקב, לפנימיות העולם, וע' אומות, נחשבים לחיצוניות העולם. וכן בישראל עצמם יש פנימיות, שהם עובדי השי"ת השלמים, וכן יש חיצוניות, שאינם מתמסרים לעבודת השי"ת... וכן בעובדי השי"ת שבבני ישראל, יש פנימיות, שהם הזוכים להבין נשמת פנימיות התורה וסודותיה, וחיצוניות שהם אותם שאינם עוסקים אלא בחלק המעשה שבתורה. וכן בכל אדם מישראל, יש בו פנימיות, שהיא בחינת ישראל שבו, שה"ס הנקודה שבלב. וחיצוניות, שהיא בחינת אוה"ע שבו, שהוא הגוף עצמו...

ובהיות האדם מישראל, מגביר ומכבד את בחינת פנימיותו, שהיא בחינת ישראל שבו, על חיצוניותו, שהיא בחינת אוה"ע שבו... הנה אז גורם במעשיו, גם בפנימיות וחיצוניות דכללות העולם, שבני ישראל עולים בשלמותם מעלה מעלה, ואוה"ע, שהם החיצוניות שבכללות, יכירו ויחשיבו את ערך בני ישראל. ואם ח"ו להיפך שהאדם הפרטי מישראל, מגביר ומחשיב את בחינת חיצוניותו, שהיא בחינת אוה"ע שבו, על בחינת ישראל שבו, וכמ"ש (דברים כ"ח) הגר אשר בקרבך, דהיינו החיצוניות שבו, יעלה עליך מעלה מעלה, ואתה, בעצמך, דהיינו הפנימיות, שהיא בחינת ישראל שבך, תרד מטה מטה. אז גורם במעשיו, שגם החיצוניות שבכללות העולם, שהם אוה"ע, עולים מעלה מעלה, ומתגברים על ישראל ומשפילים אותם עד לעפר, ובני ישראל, שהם הפנימיות שבעולם ירדו מטה מטה ח"ו.

הקדמה לספר הזוהר, אות סו

בעל הסולם:

וטעם דבריהם הוא, כמו שבארנו, שבהיות כל עוסקי התורה, מזלזלים בפנימיות שלהם, ובפנימיות התורה, ומניחים אותה, כמו דבר שאין צורך בו בעולם, ויעסקו בה רק בשעה שלא יום ולא לילה, והמה בה כעורים מגששים קיר. שבזה, המה מגבירים את חיצוניותם עצמם, דהיינו תועלת גופם, וכן חיצוניות התורה, המה מחשיבים על פנימיות התורה, ואז המה גורמים במעשיהם הללו, שכל בחינות החיצוניות שישנן בעולם מגבירות את עצמן על כל חלקי הפנימיות שבעולם, כל אחת לפי מהותה, כי החיצוניות שבכלל ישראל, דהיינו עמי הארצות שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבכלל ישראל שהם גדולי התורה. וכן החיצוניות שבאומות העולם, שהם בעלי החורבן שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבהם, שהם חסידי אומות העולם. וכן חיצוניות כל העולם, שהם אוה"ע, מתגברת ומבטלת את בני ישראל, שהם פנימיות העולם. ובדור כזה, כל בעלי החורבן שבאומות העולם, מרימים ראש, ורוצים בעיקר להשמיד ולהרג את בני ישראל, דהיינו כמ"ש ז"ל (יבמות ס"ג) אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל. דהיינו כמ"ש בתיקונים הנ"ל שהם גורמים עניות וחרב ושוד והריגות והשמדות בעולם כולו.

ואחר שבעונותנו הרבים נעשינו עדי ראיה לכל האמור בתיקונים הנ"ל. ולא עוד אלא שמדת הדין פגעה דוקא בהטובים שבנו. כמ"ש ז"ל (בבא קמא ס) ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחילה. ומכל הפאר שהיה לכלל ישראל בארצות פולין וליטא, וכו', לא נשאר לנו אלא השרידים שבארצנו הקדושה. הנה מעתה מוטל רק עלינו שארית הפליטה, לתקן את המעוות החמור הזה, וכל אחד ואחד מאתנו שרידי הפליטה, יקבל על עצמו בכל נפשו ומאודו, להגביר מכאן ואילך את פנימיות התורה וליתן לה את מקומה הראוי, כחשיבותה על מעלת חיצוניות התורה, ואז יזכה כל אחד ואחד מאתנו להגביר מעלת פנימיותו עצמו, דהיינו בחינת ישראל שבו, שהיא צרכי הנפש על בחינת חיצוניותו עצמו, שהיא בחינת אוה"ע שבו, שהיא צרכי הגוף. ויגיע כח הזה גם על כלל ישראל כולו עד שעמי הארצות שבנו, יכירו וידעו את השבח והמעלה של גדולי ישראל עליהם, וישמעו להם ויצייתו להם. וכן פנימיות אוה"ע, שהם חסידי אומות העולם, יתגברו ויכניעו את החיצוניות שלהם. שהם בעלי החורבן. וכן פנימיות העולם, שהם ישראל יתגברו בכל שבחם ומעלתם על חיצוניות העולם, שהם האומות. ואז כל אוה"ע יכירו ויודו במעלת ישראל עליהם. ויקיימו הכתוב (ישעיה י"ד) ולקחום עמים והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה' וגו'. וכן (ישעיה מ"ט) והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה. וז"ש בזוהר נשא דף קכד ע"ב וז"ל בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזוהר וכו' יפקון ביה מן גלותא ברחמי דהיינו כמבואר. אכי"ר.

הקדמה לספר הזוהר, אות עא

בדומה לבעל הסולם, אבחנתו של הרב קוק בנוגע לאופן לימודי הקבלה היתה ברורה.

הרב קוק:

כל זמן שלא נותנים לנפש הפנימית את מזונה הטבעי, היא הולכת ונמוגה מתדלדלת ומתנוונת, על כן... צריכים להבקיע את האור וביד רמה לקבוע תלמוד קבוע ומסודר, חוק ולא יעבור... של התלמוד הרוחני... עד שבא אל גבול החכמה האלוקית שבמקור ישראל - חכמת האמת והקבלה וכל פרטיה.

אוצרות הראי"ה ח"ב, עמ' 319

הרב קוק:

לעולם לא נוכל להתעלם מהתרופה הכללית הכוללת את הכל, ושעזיבתה היא שגרמה לנו את נפילתנו, והוא הדבר מה שאני בעניי ובמר נפשי רגיל לקרא, לשנות ולשלש מאות ואלפים פעמים, עזבנו את נשמת התורה. וזאת היא הצעקה הגדולה המקפת בעזה דורות רבים, מימי הנביאים, הסופרים והחכמים, גדולי הדורות הראשונים והאחרונים. גדולי הכשרון שבנו פנו להם בעיקר אל הצד המעשי שבתורה, וגם שם רק במקצועות מיוחדים, עבדוהו והרגילוהו בחינוך, והצד ההרגשי, ויותר מזה הצד העיוני, ומה שלמעלה ממנו ובא אחריו ממילא, הקדשי ההופעי, שבו הגאולה והישועה גנוזה, אותו עזבו לגמרי, ולגס-רוח ומשוגע יחשב גם מי שבא ותובע את העלבון הגדול הזה, מרועי האומה. הקול הגדול של חוקרינו האלהיים, של חסידינו העליונים, של המקובלים הטהורים באי בסוד ד', קדושי המבט ואדירי הרצון, חוכי ישועה וצופי גאולה, היה לקול קורא במדבר...

רואים בדורנו, אלמלי נתנדבו חלק רשום מבעלי הכשרון, הממולאים בתורה ובשכל טוב, לעבוד את כרם ד' בתוכו פנימה, לעסוק בטהרתם של מושגי האמונה והעבודה, בבירורן של הדיעות בעניני האלהות, הנבואה, רוח הקודש, הגאולה והצפיה לתשועה, תשועת האומה ותשועת העולם, תיקוני הנשמות של היחידים ושל הרבים, תיכון הרוחות של הדורות העוברים, העתידים, וההוה על גביהם. גבורה אחרת היתה פורחת ועולה בעדר ד' הנפוץ. הוד נורא ועליון היה מתפרש ומתגלה על המון רב של חכמי תורה, וזוהר עליון היה משתפך מהם על האומה כולה ועל העולם כולו.

אגרות הראי"ה ח"ב, עמ' קכג

הרב קוק ראה את עיקר הבעיה בהתרכזות חכמי התורה בתלמוד המעשי ובהזנחת פנימיות התורה.

הרב קוק:

ירד הרבה כוח הלימוד של עומקה של תורה מצד העיוני, שהיא אמתת חכמי הדת, ועתה נוגע הדבר עד נפש האומה, על כן אנחנו חייבים לעורר בזה הרבה מאוד.

אגרות הראי"ה ח"א, עמ' נב

הרב קוק:

הראויים להיות מודרכים מחלק המחשבה שבתורה ובחכמת אלוקים... אינם רשאים ואינם יכולים להשתמט מכשרונם זה... על כן הם מכריעים הרבה בדעותיהם והרגשותיהם את כללות האומה.

אוצרות הראי"ה ח"ב, עמ' 319

ה. לימוד הנגלה והנסתר

הרב קוק ובעל הסולם מבהירים את יחסי הגומלין בין שני תחומי הלימוד, של הנסתר והנגלה, כדלהלן:

הרב קוק:

כשם שמנויה וגמורה היא, שאם רואה אדם, שהצלחתו היא ברוחניות התורה ובחכמת האמת, וקשה לו העיון ההלכותי, אז חיובו הפנימי הוא לקבע את החלק היותר עקרי מזמנו לעיון ההוא המסתגל לרוחו, כמו-כן אם רואה אדם שלמודו בסתרי תורה מקדש אותו, מעלה את רוחו ומקרבהו אל הקדושה בהרגשת לב ושכל פנימי, ומהלמוד הנגלה אינו רואה את הפרי הנחמד הזה, ולא עוד אלא שאינו מספיק לגרש ממנו את גסות הנטיות, שהוא מרגיש ברוחו, אז מופת גמור הוא שתקונו הוא בלמוד החלק הזה של אור התורה הפנימי של חכמת האמת. וכשירגיש בקרבו צחצוח וטהרה כזו, עד שגם הלמוד הנגלי יעודדהו במדרגת הקודש, יוכל להרבות גבולו יותר, עד שימלא את תפקידו יפה, וישוב עוד להתענג עוד בלמודי הרזים העליונים. לאכול ולשבעה ולמכסה עתיק. והכל לשם שמים בכונה טהורה. ולא בזה ענות עני.

אורות התורה י, ג

בעל הסולם:

כי מה שכתב [הרב חיים ויטאל], "מוטב לו שיניח את ידו הימנו אחר שבחן מזלו בחכמת הנגלה", אין הכוונה על מזל של חריפות ובקיאות, אלא כמו שביארנו לעיל, בפירוש בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין, כלומר, שעמל ויגע בתורת הנגלה ועדיין היצה"ר בתוקפו עומד ולא נמוח כלל, כי עדיין לא ניצל מהרהורי עבירה, כמ"ש רש"י לעיל בביאור בראתי לו תורה תבלין, עש"ה. ולפיכך, מיעץ לו, שיניח את ידו הימנו ויעסוק בחכמת האמת, משום שקל יותר להמשיך המאור שבתורה בעסק ויגיעה בחכמת האמת, מביגיעה בתורת הנגלה...

מזהירה אותנו הברייתא (חולין כ"ד) שאין לצפות יותר מחמש שנים, ור' יוסי אומר רק ג' שנים (ע"ש בחולין דף כ"ד), אשר די ומספיק לגמרי לזכות בחכמת התורה, ואם לא ראה סימן יפה בשיעור זמן כזה, לא ישטה עוד את עצמו בתקות שוא ומפוחי כזב, אלא ידע, שלא יראה עוד סימן יפה לעולם. ולכן יראה תיכף, למצוא לעצמו איזו תחבולה יפה, שיצליח על ידה לבא לשמה ולזכות בחכמת התורה. והברייתא לא פירשה את התחבולה, אלא שמזהירה, שלא ישב באותו המצב ויחכה עוד.

הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות כב

ו. מתן רשות

הרב קוק מתאר את השינוי שחל בדורו בענין ההקלות בלימוד הקבלה. בעבר כשהדור לא היה בשל, הציבו המקובלים ללימוד הקבלה תנאים מוקדמים של לימוד "ש"ס ופוסקים" לכל פרט ופרט.

הרב קוק:

הרי שפשוט הוא, שמי שכבר מוכן עכ"פ, ע"י מילוי כרסו בבשר ויין, הרי הוא קרוא לשום לימוד קבע ולא ארעי בפנימיותה של תורה. ומובן שהקביעות חייבת להיות, בבינה ובעומק בחריפות ובבקיאות, כדרך גדולת הלימוד שבהלכה ללומדים המובהקים, כ"ח וחד לפום חורפיה. אמנם נשתנו עלינו הענינים בשני עקרים חשובים. העיקר האחד הוא, לעשות הנחות וקולות בעניני ההכנה שהחמירו כ"כ הראשונים בה, מפני שהמדה של מילוי כרס בבשר ויין היא מדה הצריכה לשיעורים הרבה. הדורות הראשונים היו נוהגים להחמיר בה הרבה, והמקובלים היותר אדירים החלו כבר מאז להקל בזה, ולהעמיד את תוכן הדבר על מדתה של לומדות בינונית, כמפורסם מדבריו של הרמ"ק בספרו "אור נערב"...

ובדורנו, שהעריגה הרוחנית מצד אחד מתגדלת היא בכלל, עד שאנו קובעים יסוד לומר, שהחלק היותר גדול מתחלואי הדור הוא בא מתוך צמאון בלתי-מרווה זה, לא משתבשים כ"כ אותם הנתבעים ממעמקי רוחם לצדד כדברי המקילים בזה, שהיו גדולי עולם. עכ"פ לאותם המרגישים בקרבם גם הם צמאון רוחני גדול, ומתחילים עכ"פ להרגיש שע"י מילוי רוחני, של דברים גדולים קדושים אלהיים עליונים ירגישו בקרבם הרוחה אצילית, והם הם העומדים תמיד על מעמד של זירוז לעשות עיקר גדול מהתורה הנגלית והמצות המעשיות, אלא שהם חפצים שלא יסתפקו בזה לבד, מבלעדי האור הגנוז המחיה את הכל ומעודד את כל.

אגרות הראי"ה ח"ב, עמ' רלא

הרב קוק:

והנה זאת צריך למודעי, כי אף שאמת נכון הדבר, שאין שיעור וערך למעלת ההוגה בדברי אלקים חיים, בספר הזוהר וכל הנלוים אליו, ובדברי חכמי אמת וביותר בכתבי האריז"ל הברורים, ואע"פ שלא בא עדיין למדה זו להבין בעומק העיון את יסוד הענין, "ודילוגו עלי אהבה" וסוף הכבוד לבא, כי ע"י העסק התמידי יגלו שערי אורה ופתחי חכמה לכל הולך בתם בדרך ד', אשר חמדה נפשו לקרבה אל היכל מלך הכבוד חי העולמים ב"ה, וע"כ ברוכים יהיו כל המתנדבים לעסוק בחכמה אפילו שעה או שתים ביום מדי יום ביומו, אף שעיקר יסוד עיונו ולימודו יהי' ענינים אחרים שבמקצעות התורה, איש איש כפי עבודתו וחפץ לבבו, בתורת ד' חפצו, ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, ויחשב כאילו עומד הוא כל היום תמיד בחצרות ד' ומשכנותיו ברזין דאורייתא.

מ"מ על יחידי הסגולה, הנגשים אל ד' לעורר לבבות יקרים לעזרת ד' בגבורים, החובה והמצוה לקרא בגרון את אשר דברו חכמי אמת, הראשונים כמלאכים זי"ע, כי כל חכם ותמים לבב, אשר ימצא בנפשו הכנה ותשוקה לאור חכמת האמת הברה והגנוזה, יהיה משתדל לקבע בה עיקר עסק תלמודו, כדי שיזכה באמת בכתרה של תורה הפנימית.

אגרות הראי"ה ח"א, עמ' פא

הרב קוק:

סתרי תורה, מתוך שהם באים ממקור עליון, מחביון העז של פנימיות הנשמה, חלק אלוה ממעל, בשביל כך הם יכולים להכנס אל כל הלבבות, גם ללבבות האלה שלא באו למדה של דעה רחבה לקנין מדע רחב ועמוק. וכשהם משתמשים בכשרונם זה, שהוא הנטיה לרזי עליון, עם הידיעה בחולשה המדעית שלהם, שהיא ממלאתם ענוה, אז מביאים הם ברכה לעולם, ומגלים הם בחפצם הטהור אור גדול של דעת קדושים.

אורות התורה י, ה

הרב קוק ובעל הסולם רואים עצמם כ"קול הקורא במדבר". קול הקורא לעם, דווקא בעת משבר גדול וסכנה עצומה, לקחת את "המעולה שבתרופות", ולגלות את פנימיות התורה. בכתביו של בעל הסולם אנו רואים, כי למרות דלותו הרוחנית של הדור, לכאורה, הדור האחרון הוא הדור הראוי, כפי שנקבע בספר הזוהר ועל ידי מקובלים מכל הזמנים:

בעל הסולם:

ובעוה"ר חזר ונהפך הגלגל בדורינו זה, וירדנו פלאים, כמו מאגרא רמא לבירא עמיקתא, ונוסף עלינו התנגשות העמים, אשר בלבל כל העולם כולו, ונעשו הצרכים מרובים, והדעת קצרה, ומשובשה בזוהמת החומר, הנוטל חלק בראש, ועבדים רוכבים על סוסים, ושרים לארץ יהלכו, וכל הנאמר במתניתין במסכת סוטה הנ"ל נתקיימה בנו בעוה"ר ושוב נעשה מחיצה של ברזל...

אמרו חז"ל אין משיח בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי, היינו שכולם יהיה פרושים מרדיפה אחר התאוה והכבוד, שאז יהיה אפשר לקבוע מדרשות ברבים, להכינם לביאת מב"ד כנ"ל. או בדור שכולו חייב דהיינו בדור כזה, שפני הדור הוא כפני הכלב, ויראי חטא ימאסו, וחכמת סופרים תסרח בהם וכו' (מתניתין מס' סוטה), אשר אז לאידך גיסא, יהיה אפשר להסיר השמירה היתירה, וכל הנשאר בבית יעקב ולבו דופק להשגת החכמה והתכלית, קדוש יאמר לו ויבוא וילמוד כי אין עוד חשד ופחד...

אנו שבעוה"ר נתקיימה בנו כל דברי רז"ל האמורים מראש לעקבתא דמשיחא (מס' סוטה), שבדור כזה שוב אין פחד מלגלות חכמה, כמו שהארכנו לעיל, וע"כ דברי מגולים ומסודרים.

הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות, אות ד

הרב קוק:

על ידי העדר הלימוד, הוכרחה להשתרש הדעה, שיש איסור וסכנה עצומה בלימודה של חכמת האמונה, ושאין טוב יותר לאמונה מלהניחה שוממה, בלא עיבוד, בלא פיתוח והפרחה. ובזה החשכה מתגברת, המעשים מתעוותים, הדעות מיטפשות וכנסת ישראל נמוגה ביגונה. על כן אנו חייבים לגדע כל בריחי הברזל, ולהראות בפועל בעולם שישנה חכמת האמונה במציאות, ושיש מה ללמוד, ושהסכנה היותר איומה היא בהעדר הלימוד של האמונה.

אוצרות הראי"ה ח"ב, עמ' 323

[1] הרב ישעיהו שפירא - האדמו"ר החלוץ (1891–1945) היה ממייסדי תנועות "תורה ועבודה" והפועל המזרחי. ראה: שפירא, ישעיהו, מרן הרב רבי א.י. הכהן קוק זצ"ל (ג' אלול, יום הזכרון השמיני להסתלקותו), אהל שם, חוברת ב', תש"ג, עמ' 27.

[2] אגרות הראי"ה ח"א, עמ' רלב.

[3] הצופה, שנה ב', גל' 228, כ"ט באלול תרצ"ח (25.9.38), עמ' 6.

[4] אור מקיף - הוא אור המיועד להתלבש בנשמה.

[5] נצר למשפחת מקובלים ספרדית וצאצא לאחד מתלמידי האר"י, הוגה דעות וממורי הדרך המרכזיים שקמו ליהדות צרפת בדור שלאחר השואה. לאחר מלחמת ששת הימים, בשנת 1967, עלה הרב אשכנזי ארצה, ורבים התקבצו סביבו והושפעו מתורתו. תלמידיו הידועים: הרב אורי שרקי, הרב יהושע צוקרמן.

[6] חתן פרס ישראל לחקר מחשבת ישראל.

חלק א: עיתון "האומה"

מבוא: על אודות עיתון "האומה"

א. שם העיתון: "האומה"

בעל הסולם בחר לקרוא לעיתונו "האומה", מפני שהאומה היא הכלי שאותו ממלאת מטרת הבריאה. "אומה" היא קבוצת אנשים שמתחברים ביניהם כדי להשיג מטרה כלשהי. אמנם ייתכן שחברי האומה עדיין לא ביררו לעצמם מהי מטרתם. כמו אברהם וקבוצת תלמידיו, הם נמצאים בתחילת דרכם, ומתחילים רק לברר מהי המטרה. אומר בעל הסולם במאמר הערבות: "לא ניתנה התורה לאבותינו הק' אברהם יצחק ויעקב, אלא נמשך הדבר עד יציאת מצרים, שיצאו והיו לאומה שלימה בת שש מאות אלף איש מעשרים שנה ומעלה, כי אז כל אחד מהאומה נשאל אם מסכים לעבודה הנשגבה הזאת", כלומר, במצב זה נמצאו ישראל בהכרה ברורה והבינו את התהליך. ייחודו של כל אחד מהאומה נובע מכך שהוא נשאל אם הוא מסכים לעבודה הנשגבה הזאת אם לאו, ובכך נקבעה שייכותו לאומה, לאותה הקבוצה שיצאה אל הדרך. "ואחר שכל אחד ואחד מאומה הסכים בכל לב ונפש ואמרו נעשה ונשמע, אז נעשתה אפשרות לקיים כללות תורה" (מאמר הערבות).

מכאן אנו רואים שלא מדובר באומה שנתהוותה במובן הביולוגי, אלא באומה שנוצרה על בסיס השקפתי. מדובר בקבוצה, באיכות, באנשים שיש להם מטרה משותפת ולקראתה הם מוכנים ללכת בכל לב ונפש. אנשים שמוכנים לוותר על עצמם כדי להתחבר יחד לכלי אחד. זוהי "האומה".

ב. עיתון "האומה" ושייכותו לימינו

העכשוויוּת של מאמרי "האומה" נגלית היום לעין בצורה חדה יותר. בשונה מכתביו האחרים, במאמרי עיתון "האומה" בוחר בעל הסולם להלביש את מסריו בלבוש אקטואלי. בעל הסולם כותב בדברי הפתיחה לעיתון, שלולא המאורעות באירופה וסכנת ההשמדה הממשית לא היה העיתון יוצא לאור. באותה עת היה העם היהודי נתון בסכנת השמדה. השערים של מדינות אירופה ננעלו, ולא נותר ספק לגבי גורלם של היהודים. הסכנה עמדה גם לפתחה של ארץ ישראל.

כאז כן היום, מפלתו של השונא החיצוני תבוא רק עם תיקונו של השונא הפנימי - זהו המסר של בעל הסולם. במאמרי "האומה", מתוארת תמונת המציאות ומוסברת הנחיצות בתיקון רוחני. הסבר התיקון הנדרש הוא על דרך התיקון הגשמי. בעל הסולם כיוון את דבריו למפלגת הפועלים ששלטה אז בארץ, וקיווה שעל ידי פנייה כזאת יעלה בידו לשנות את המצב. המסר היה פשוט מאוד: רק שלום ואחדות בעם מתוך אהבה יביאו לחורבנו של היטלר.

אפשר להציע לאדם לבחור בפתרון, אבל אי אפשר לכפות עליו לבחור בו. בעל הסולם רצה לקרב את העתיד לאדם, למסור בידיו את ההחלטה על גורלו. האדם דומה לחולה שעדיין אינו מרגיש במחלתו. הרופא מאבחן את המחלה, וממליץ, כמובן, על טיפול מיידי. אם האדם יתעלם מעצת הרופא, הוא ייאלץ להודות בטעותו כשכבר יהיה מאוחר מדיי לרפא את המחלה. אילו החולה היה מתייחס לרופא כאל בעל דעה - המשל לא היה רלוונטי. החולה היה מציית לעצת הרופא. בדוגמא שלנו, החולה אינו שומע לעצת הרופא, כי הרופא אינו נחשב כגדול בעיניו, וצריך לגייס את עזרתם של פרופסורים וקרובי המשפחה כדי לשכנעו בנחיצות הטיפול. כמו במשל, האדם מגלה חוסר עניין לנוכח דבריו של בעל הסולם, ואינו מטה את אוזנו לשמוע את דבריו. האדם אינו מרגיש את עצמו כחולה אנוּש לנוכח הסכנה, הוא אינו מרגיש את עצמו על סף המוות, אינו מצפה לתרופה שתציל את חייו. האם קיימים כלים נוספים, שבעזרתם ניתן לגשת אל האדם ולעורר בו את הרגשת הסכנה? האדם משול לחובב עישון, שמעדיף להתרכז בתענוג הגלום בסיגריה, ולהתעלם מהאזהרות הרפואיות המודגשות על גבי קופסת הסיגריות. איך אפשר, בכל זאת, לעורר באדם את הכרת הרע? הניסיון להסביר לאדם במילים את התחושות שעליו להרגיש בהכרת הרע, בייסורים, נידון לכישלון. אפשר לנסות ולזעזע את האדם לרגע אחד או לשניים, אבל הרושם ממהר להיעלם. כל עוד לא יוצאת הבעיה ממסגרת האגו, כל עוד המלחמה אינה כנגד טבע האדם, אפשר להציע לאדם שכר טוב ורווח, לפטור עצמו מתענוג אחד, כדי להשיג תענוג אחר, גדול יותר. כל שנדרש הוא שכנוע לשינוי של ערכים. שטיפת מוח יעילה יכולה לשכנע את האדם להפסיק לעשן, אבל בפעולה כנגד הטבע לא יעזרו פתרונות שכאלה.

שיטת התיקון אינה מוכרת. לא ברור איפה בדיוק נמצאת נקודת המעבר מ"שלא לשמה" אל ה"לשמה". הגילוי מתרחש בצורה פתאומית בכל הרמות: באדם, בחברה, באומה ובאנושות. מתברר לאדם, שכדי להתעלות מעל האגואיזם ולהגיע אל האלטרואיזם הוא חייב לקבל את עזרת הכוח העליון, להיות דבוק בו. ההתעלות מעל האגו היא טבע שני, הנקרא "בורא", ובבורא צריך האדם להתכלל.

כל עוד יכול האגו להרגיע את האדם ולהבטיח לו פיצוי ומילוי, האדם לא יסכים לשמוע על פתרון שידרוש ממנו יגיעה ושינוי. רק סכנת מוות תגרום לאדם להסכים עם ההוכחות של בעל הסולם כמוצקות וחד-משמעיות. עלינו להתייחס למילותיו של בעל הסולם בצורה פשוטה. לראות את המהלכים המתוארים במאמרי האומה כאילו הם מתרחשים כיום. לאמיתו של דבר, נכון להיום הם רלוונטיים לא פחות מאשר בזמן כתיבתם. המצב לא השתנה, וככל שהזמן עובר, הקלקול רק הולך וגדל.

ג. המסר של הרב קוק ובעל הסולם לאומה

ההסבר לבעיית התחייה הלאומית של האומה בארץ ישראל, ולגאולת העם והארץ, שמובא בעיתון "האומה", ולאורך כל הספר, הוא הסבר הדרגתי. ההסבר טומן בתוכו את שיטת התיקון ובכוונתו לחשוף את נחיצותה ואת שלביה של השיטה. הסבר זה מבוסס על גילוי ליבה של חכמת הקבלה שהוא החיוב להגיע לאהבה חברתית, אהבה שבין כל חלקי החברה. בסופו של תהליך התיקון, על עם ישראל ועל כלל האנושות להגיע לאהבה הדדית שתאפשר קיום משותף על בסיס הכלל "ואהבת לרעך כמוך".

יש להיזהר מליפול בפח ולחשוב, שמא בעל הסולם והרב קוק עסקו בפילוסופיה יפה של אהבת הבריות ובתיאור ההרמוניה שבין אומות העולם לישראל. אין הרמוניה ואין אהבה, וטעות היא לחשוב שהמצב השתפר מזמן כתיבת המאמר. ההפך הוא הנכון. משנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת ועד לימינו הסכנה רק הלכה גברה.

בשלב הראשוני, אהבה חברתית היא תוצאה של יראה: היא נובעת מתוך סכנת אבדון. וכך, מתוך הפחד, מתחיל להתהוות רגש האהבה. שלב מתקדם יותר של האהבה הוא אהבה ללא סיבה ותנאי, בדומה לאהבה בין בני משפחה. בשלב הנוכחי, להבדיל מתקופות קודמות, האנושות מתחילה לפתח נכונות לשמוע את ההסבר; וגם אם אין הסכמה על האמצעים אשר יאפשרו לנו להגיע לאהבה שכזאת, החיוב להגיע אליה מתבהר לנגד עינינו יותר ויותר.

השיטה ההדרגתית שבאמצעותה ניתן להגיע לאהבה ללא תנאי לא השתנתה לאורך כל השלבים הללו. לעומת התמורות שחלו בהתפתחות האנושית תלויַת הזמן והמקום, דברי המקובלים לקוחים מחוץ לגבולות הזמן, ואינם משתנים לעולם. אין דרך הסבר אחרת מלבד דרך הסברם של המקובלים. הצגת חכמת הקבלה כדרך מילוט מסכנת האבדון תציג בסופו של דבר את אותו המסר. סבלו של העולם, בעבר ובהווה, משפיע על עם ישראל, ואפשר כי עתה מוכן העם לשמוע יותר על אודות שיטת חכמת הקבלה לתיקון השלם.

עיתון "האומה" מופיע בשלמותו בצורתו המודפסת בספרו של המחבר "הדור האחרון", עמ' 422-399

מאמרי עיתון "האומה"

הרב יהודה אשלג, "בעל הסולם", ירושלים, ד' סיוון, ת"ש (5/6/1940)

א. מגמתנו

עיתון זה "האומה" הוא יצור חדש ברחוב היהודי, עיתון שמסגרתו הוא "בין מפלגתי". ואם תשאלו, מה הפירוש של עיתון "בין מפלגתי"? איך יתואר עיתון, שיוכל לשמש כל המפלגות ביחד על אף כל הניגודים והסתירות שביניהם?

אכן הוא מין בריאה, שנולדה בין המצרים בחבלי לידה קשים ואיומים, מתוך רעל השנאה שתקף לאומות העולם להשמידנו מעל פני האדמה, כליון האיום של מיליונים מאחינו, ועוד ידם נטויה. יצר הסדיסטי שבהם לא ידע שבעה. ועוד האסון כפול, כי לא נוכל להשלות עצמנו, אשר כל זה הוא רק תופעה זמנית חולפת. כמו שמנוסים אנו ביותר בהיסטוריה, שאם איזה אומה התפרצה עלינו, מצאנו לה תחליף באומה אחרת. אבל עתה המצב משונה הוא לגמרי. כי מלבד שהקיפו אותנו בבת אחת מכל קצווי ארץ, הרי גם האומות הנעלות ביותר, נעלו בעדינו את הדלתות, בלי רגש כל שהוא של חמלה ורחמים. ובאופן אכזרי כזה, שאין לו תקדים בכל התהליך של ההיסטוריה האנושית, אפילו בימים הברבריים ביותר.

והדבר ברור, אם לא לסמוך על נסים, שקיומנו, אם בתור יחיד אם בתור אומה, נמצא על כפות המאזנים של חיים ומות. וההצלה היא, אם נמצא את התחבולה הדרושה, דהיינו אותה תחבולה הכבירה, שאין דרכה להימצא זולת בקרבת הסכנה, שתהיה בכוחה להכריע את הכף לטובתנו, - לתת לנו כאן מקלט בטוח לכל פזורי אחינו, שלדברי הכול, הוא מקום ההצלה היחידה כעת. [1] ואז דרך החיים תהיה פתוחה לנו, איך שהוא, להמשיך קיומנו על אף כל המעוקשים. ואם נחמיץ את השעה, ולא נקום כולנו כאיש אחד, במאמצים כבירים, הדרושים בעת סכנה, להבטיח לנו שארית בארץ, הרי העובדות שלפנינו מאיימות עלינו מאד, מאחר שהעניינים מתפתחים כרצון אויבנו, האומרים להשמידנו מעל פני האדמה.

גם זה ברור, שלמאמץ הכביר הדרוש לנו בדרך חתחתים שלעומתנו, צריכים אחדות איתנה ומוצקת כפלדה, מכל אברי האומה, בלי שום יוצא מהכלל. ואם לא נצא בשורות מלוכדות לקראת הכוחות האיתנים, העומדים לשטן על דרכינו זה, נמצא תקוותינו נידונה כאבודה למפרע[2].

ואחר כל אלה, כל אחד וכל מפלגה מאתנו, רובץ ומשמר על רכושו המפלגתי בקפדנות יתירה בלי ויתור כל שהוא [3], ובשום פנים לא יוכלו, או יותר נכון, לא ירצו לבוא לידי איחוד לאומי, כפי שדורש עת הסכנה שלכולנו. וכה אנו שוקעים באדישות, כאלו לא קרה מאומה[4].

ונסו נא להדמות בעצמכם, בשעה שאיזה אומה מראה לנו את הדלת, כרגיל בימינו אלה, הנה אז בודאי, שאף אחד ממנו לא יעלה על לבו את השייכות המפלגתיות שלו, כי הצרה היתה לשה את כולנו לעיסה אחת, אם להתגונן או ליטול חבילותינו על שכמינו ולברוח אי-שם ביבשה או בימים. ולולי הרגשנו הסכנה כמו מציאות, הרי אז גם אנו כמוהם, בלי שום ספק, היינו כבר מאוחדים כראוי בלי כל קושי[5].

במסיבות אלו נפגשו כאן, קבוצה קטנה מכל הזרמים, אנשים שמרגישים השוט הנורא על גביהם, כאלו היה כבר למציאות. וקבלו עליהם להוציא העיתון הזה. שלדעתם תהיה זה צינור נאמן, להעביר בו הרגשיהם אל העם כולו, על כל מפלגיו וזרמיו בלי יוצא מהכלל. ועל ידי כן יתבטלו הניגודים והמפלגתיות צרות האופק. או יותר נכון, שישתתקו ויפנו מקום למוקדם אליהם, - וכולנו נוכל להתאחד לגוף מוצק אחד, המוכשר להתגונן על עצמו בשעה המכריעה הזו.

והגם שסכנה זו ידוע לכל כמונו, אולם ידיעה זו, כפי הנראה, עוד לא נתפתחה בכל הצבור, בכל צרכה כמות שהיא. כי לולי הרגישו בה, היו צריכים מזמן להתנער מאבק המפלגתיות, באותו השיעור שמפריעה לליכוד שורותנו. ואם אינו כן, אין זה אלא משום שהרגשה זו עוד איננה לנחלת רבים. - ולכן קבלנו עלינו את הוצאות העיתון הזה, כדי לעמוד על המשמר, ולהתריע על הצרה, ולהבינה לצבור, - עד שישתתקו כל הגורמים מביאי הפירוד, ונוכל לקבל פני אויבנו בשורות מלוכדות, ליתן לו תגובה המתאימה בעוד מועד.

ועוד: אנו מובטחים, שעוד לא אלמן ישראל, ויש עוד בינינו חקרי לב, המוכשרים להמציא לנו איזו תכנית מוצלחת, שתאחה כל הקרעים שבאומה[6]. ומפי הניסיון למדנו, שדווקא אנשים האלו יושבים להם בקרן זוויות ושומעים אין להם. - לזאת מוכנים אנו ליתן מקום בעיתון הזה לכל אחד, שנושא בחובו איזה פתרון בטוח לאיחוד האומה, לפרסם אותה ולהשמיעה ברבים.

ונוסף על כל הנזכר, כוונתנו בהוצאת עיתון הזה, להגן על תרבות העתיקה שלנו, בת התפתחות של המשך אלפים שנה, שמלפני חורבן ארצנו. ולגלותה ולנקותה מתחת הערמות, שנצטברו עליה בהמשך שנות גלותנו בין האומות, - כדי שיוכר בהם אופים היהודי הטהור, כמו שהיו באותו הזמן [7]. ומזה יצמח לנו תועלת הכי חשובה. כי נוכל למצוא דרך, איך לקשר את ההווי הגלותי שלנו עם התקופה המזהירה ההיא, - ונפטור מלרעות עצמנו בכרמים זרים[8].

ב. במה ציבורית*

הננו להקצות מקום בעיתוננו בשביל "במה ציבורית" בעד כל הנוגע לשאלות לאומיות, ובייחוד בדבר איחוד האומה. וכל מי שיש לו איזה נושא חשוב לאומי, או איזה תכנית לאיחוד האומה, וכמו כן דברי ויכוח ללבן דברים בנוגע לנושאים הללו - הננו מוכנים לקבלם ולפרסמם בעיתוננו.

המערכת

הרב קוק:

הגיע הזמן להזכיר ולהחיות את מה שכבר נשתכח מלבבות רבים. מצב הדור ורוחו דורש ללמד בשכל וממקורה של תורה את אשר היה ראוי להמצא בטבע - את האהבה הלאומית. הלימוד נחוץ לכל המפלגות, לאלה שעומדים בשכחתם, ולא מצאו מסלות בלבבם להרחיב את האהבה הלאומית כראוי להיות בראש לכל טבע ישר וכל מוסר ונימוס נאה, הטוב בעיני אלהים ואדם, ולאלה ששבו וקלטו אותה, אבל היא אצלם זמורת זר שלא נלקחה ממחנה ישראל. והנה לאלה האחרונים חובתנו לבאר תוכן רוחנו הלאומי.

אוצרות הראי"ה ח"ב, עמ' 726

הרב קוק:

כל הניגודים הנמצאים בהדעות, וכל אותה האפסיות שלפעמים נראה מחוג אחד על חברו - והניגודים הללו מתגדלים ביותר כל מה שהדעות תופסות מקום יותר גדול ברוח האדם - למסתכל פנימי מתראים הם בתואר ריחוקים מקומיים של שתילים, שהם משמשים לטובת רעננותם ושביעת יניקתם, כדי שכל אחד ואחד יתפתח במילואו, ותהיה הסגולה המיוחדת של כל אחד מחוטבה בכל פרטיה, מה שהקירוב היה מטשטש ומקלקל הכל. והאחדות המתואמה באה רק מתוך זה הריחוק. "שרי בפירודא וסיים בחיבורא".

אורות הקודש ח"א, עמ' טו

ג. היחיד והאומה

האדם יצור חברתי. הוא אינו יכול למלא את צרכי חייו, כי אם בעזרה מזולתו. ולכן שיתוף רבים - הוא תנאי הכרחי לקיומו. ואין כאן המקום לחקירת התהוות האומות, ודי לנו ללמוד את המציאות כפי שהיא לעינינו. עובדה היא, שהפרט הוא חסר אונים למלא את צרכיו בעצמו. והוא זקוק לחיי חברה, - הוכרחו היחידים להתאגד באיגוד אחד, הנקרא בשם "אומה" או "מדינה". שבה עוסק כל אחד במקצועו: מי בחקלאות, ומי במלאכת יד, וכדומה. והם מתקשרים באמצעית חליפין של תוצרות כפיהם. מכאן נתהוו האומות, שכל אחת נושאת אופי מיוחד, הן בחיים החומריים, והן בחיים התרבותיים.

מתוך השתקפות החיים אנו רואים, שהתהליך של אומה דומה לגמרי לתהליך של אדם יחיד[9], ותפקיד כל יחיד באומה שווה לתפקידם של האברים בגוף היחיד [10]. וכמו שגוף כל אדם יחיד, מחויב שימצא בתוכו הרמוניה מליאה בין אבריו: העיניים רואות, והמוח נעזר על ידיהן לחשוב ולייעץ, אשר אז הידיים עובדות או לוחמות, והרגלים הולכות, וכדומה, שכל אחד על משמרתו עומד ומחכה לתפקידו - כן האברים המהווים את גוף האומה: היועצים, המעבידים, העובדים, המובילים וכדומה, צריכים לפעול ביניהם מתוך הרמוניה מליאה. וזה הכרחי לחיים הנורמאליים של האומה ולקיום בטוח.

וכמו שהמיתה הטבעית של היחיד היא תוצאה של חסרון הרמוניה מבין אבריו, כן האומה, השקיעה הטבעית שלה היא תוצאה מאיזה הפרעה שנתהווה בין האברים שלה, כמו שהעידו קדמונינו, "לא חרבה ירושלים, אלא מפני שנאת חנם, שהיתה באותה הדור", כי אז נגועה האומה ומתה, ואבריה נתפזרו לכל רוח.

לכן, תנאי מחויב לכל אומה, שתהיה מלוכדת יפה מפנימיותה[11], שכל היחידים שבה יהיו מהודקים זה בזה מתוך אהבה אינסטינקטיבית [12]. ולא לבד, שכל יחיד ירגיש את אושרו באושר האומה והתנוונותו בהתנוונות האומה, אלא שיהיה גם מוכן למסור כל ישותו לטובת האומה בעת הצורך[13]. ולולא כן, הזכות קיום שלהם, בתור אומה בעולם, אבודה היא למפרע.

ואין זה אומר, שכל יחידי האומה בלי יוצא מהכלל מוכרחים להיות כן, אלא הכוונה היא, שאותם בני האומה, הנמצאים בהרגשה ההרמונית האמורה, הם העושים את האומה[14], ועל פי איכותם נמדד מדת האושר של האומה וכל זכות קיום שלה [15]. ואחר שכבר נמצא סכום של פרטים המספיקים לקיומה של האומה, כבר יוכל להימצא בה גם שיעור מסוים של אברים מדולדלים, שאינם מחוברים בגוף האומה בכל השיעור האמור. והבסיס כבר בטוח ומשומר בלעדם. לפיכך, אין אנו מוצאים בזמנים הקדמונים איגודים וחברות, שלא תמצא בהם קרבה משפחתית בין יחידיה, - כי אותה האהבה הפרימיטיבית, שהיא הכרחית לקיום החברה, אינה נמצאת זולת במשפחות, שהם בנים לאב אחד.

אולם בהתפתחות הדורות, כבר נמצאים חברות המקושרות יחד תחת מושג של "מדינה". רצוני לומר, בלי שום יחס משפחתי גזעי, שקשר היחיד למדינה כבר אינו קשר טבעי פרימיטיבי, אלא הוא נוגע מתוך צורך הדדי, אשר כל יחיד מתאחד עם הכלל לגוף אחד, שהיא המדינה. והמדינה מגנת, בכל מדת הכוח של גוף מדיני, על גופו ורכושו של כל יחיד ויחיד [16].

אכן המעבר הזה, - שעברו הדורות מן האומה הטבעית אל המדינה המלאכותית, דהיינו מן הקשר הבא מתוך אהבה הפרימיטיבית אל הקשר של אהבה הבא מתוך צורך הדדי, - אינו גורע כלום מכל אותם התנאים המחויבים באומה הטבעית הגזעית. וזה הכלל, כשם שכל אדם בריא מחונן בשלטון מוחלט על אבריו, המבוסס רק על רחשי אהבה. כי האברים נשמעים לו בהנאה רבה בלי שום יראה מעונשים. - כן המדינה, מבחינה צרכיה הכללים, צריכה לשלוט על כל היחידים שבה בשלטון מוחלט, המבוסס על אהבה והתמסרות אינסטינקטיבית מהפרטים אל הכלל. הוא הכוח הנוח ביותר, המספיק להניע את הפרטים לצרכי הכלל.

אבל שליטה המבוססת על כפיה ועונשין, - הוא כוח חלש מידי, להניע לכל פרט באופן מספיק לשמירת צרכי הכלל. וגם הכלל יתחלש ולא יוכל לקיים התחייבותו, לשמור ולהגן על גופו ורכושו של כל יחיד ויחיד שבו. ואין לנו עסק כאן עם צורת המשטר של המדינה. כי בין שהיא אוטוקרטי, או דמוקרטי, או שיתופי, - אין הם משנים כלום את עיקר ביסוסה של כוח האיגוד החברתי, - לא תוכל להתיסד ומכל שכן להמשיך את קיומה, אם לא על ידי קשר אהבה החברתית.

ובושה להודות, שאחת הסגולות היקרות שאבדנו במשך גלותנו, והחשובה מכל - היא אבדת הכרת הלאומיות. היינו הרגש הטבעי ההוא, המקשר ומקיים כל אומה ואומה [17]. כי חוטי אהבה, המקשרים את האומה, שהם כל כך טבעי ופרימיטיבי בכל האומות, יתנוונו וניתקו מלבותינו, חלפו עברו ואינם [18].

והגרוע מכל, כי גם המעט שנשאר בנו מאהבה הלאומית, אינה טבועה בנו מבחינה חיובית, כרגיל בכל האומות, אלא שנתקיים בתוכנו מבחינה שלילית[19]: הוא הסבל המשותף, שכל אחד ממנו סובל בתור בן האומה, שזה הטביע בנו הכרה וקרבה לאומית מבחינת קרבת - אחים לצרה. והוא גורם מן החוץ [20] ובעוד שהגורם החיצוני הזה נתחבר ונתמזג עם הכרה הלאומית הטבעית שבנו, יצא ונצנצה מהתערובת הזו, מין אהבה לאומית בתופעה מוזרה, בלתי טבעית ובלתי מובנת[21].

והעיקר הוא, שאינה מוכשרת כלל לתפקידה: מדת החימום שבה מספיקה רק להתלהבות לשעתה, אבל בלי כוח ועצמה, שנוכל לחזור ולהבנות על ידה בתור אומה הנושאת את עצמה. כי איגוד, המתקיים מתוך גורם חיצוני, אינו איגוד לאומי כל עיקר.

ואנו דומים בזה לגל של אגוזים, המאוחדים לגוף אחד מבחוץ, על ידי שק העוטף ומאגד אותם. שמדת האיחוד ההוא אינה עושה אותם לגוף מלוכד. וכל תנודה קלה הנעשה על השק, מוליד בהם התרוצצות פירודים זה מזה. ובאים על ידה בכל פעם לאיחודים ולצירופים חלקיים מחדש. וכל החיסרון הוא, מה שחסר להם הליכוד הטבעי מבפנים[22]. וכל כוח איגוד הוא מתוך מקרה חיצוני. בענייננו אנו - דבר זה מכאיב מאד את הלב.

ובאמת גחלת הלאומיות עוד שמורה בנו בכל שיעורה [23], אלא שנתעממה ואינה פעילה בתוכנו. גם ניזוקה במידה מרובה מתוך התערובת שקבלה מהחוץ, כאמור. אולם זה עוד אין מעשיר אותנו כלל. והמציאות מרה מאד.

והתקווה היחידה היא - לסדר לעצמנו חנוך לאומי באופן יסודי מחדש, לגלות ולהלהיב שוב את אהבה הלאומית הטבעית העמומה בנו, לחזור ולהחיות אותם השרירים הלאומיים, שאינם פעילים בנו זה אלפים שנה, בכל מיני אמצעים המתאימים לדבר [24]. אז נדע שיש לנו יסוד טבעי, בטוח להבנות מחדש ולהמשיך קיומינו בתור אומה, מוכשרת לשאת את עצמה ככל אומות העולם [25].

וזה תנאי מוקדם לכל עבודה ומעשה. כי מתחילה בונים את היסוד באופן בריא ומספיק למשא, שרוצים להעמיס עליו. ואחר זה מתחילים לבנות הבניין. אבל חבל על מי שבונה בנין בלי יסוד מוצק כראוי. כי מלבד שאינו בונה כלום, הוא גם מסכן עצמו ואת אחרים הסמוכים אליו, כי לכל תנודה קלה ייפול הבניין ואבניו יתפזרו לכל רוח [26].

וצריך אני להדגיש מיד בדבר החינוך הלאומי האמור. כי הגם שכונתי להשריש אהבה יתירה בין יחידי האומה מזה לזה בפרט, ולכללות האומה בכלל, בכל מדת הגדלות האפשרית, - עם כל זה, אין זאת מזדהה כלום עם שוביניזם* או פשיזם**, השנוא כל כך עלינו, ושמצפוני נקי מזה לגמרי. כי הגם שלפי צלצול החיצוני של המלות, נדמה שהם קרובים זו לזו, שהרי שוביניזם אינם אלא אהבה לאומית מפרזת, ברם ביסודם רחוקים זה מזה, כרחוק צבע השחור מהלבן[27].

ובכדי לתפוס ההבדל שביניהם בנקל, יש לדמות זה למדת האגואיזם והאלטרואיזם שביחיד. כי כאמור, התהליך של האומה דומה לגמרי לתהליך של האדם היחיד בכל פרטיו האינדיבידואלים. וזה מפתח כללי להבין בו כל החוקים הלאומים מבלי ניטות בהם ימין ושמאל כחוט השערה.

וברור, שמדת האגואיזם, הטבוע בכל ברייה, הוא תנאי מחויב בעצם קיומו של הברייה, שבלעדיו לא היתה כלל עצם נבדל וקיים לפי עצמה. ועם זה, אין זאת צריך לסתור כלום למדת האלטרואיזם שבאדם. רק הצורך הוא להציב גבולות חזקים ביניהם: חוק האגואיזם מחויב להישמר בכל תוקף רק בשיעור זה שנוגע לקיום המינימאלי, וכל העודף על שיעור ההוא, הרשות נתונה לוותר עליו לטובת זולתו[28].

וכמובן, שכל הנוהג כן, יש לחשבו לאלטרואיסטי יוצא מהכלל. אכן מי שמוותר גם מחלקו המינימאלי לטובת זולתו, ומסכן בזה את קיומו עצמו - כבר זה בלתי טבעי לגמרי, שאי אפשר לקיים זה, אלא פעם אחת בחיים.

אמנם מאוס לנו מאד האגואיסט המופרז, שאינו דואג כלל לטובת זולתו, שמחומר הזה באים החמסנים, הרוצחים וכל בעלי תרבות רעה למיניהם [29]. כן הדבר באגואיזם ואלטרואיזם לאומי, אשר גם אהבה הלאומית מחויבת להיות טבועה בכל יחידי האומה לא פחות מאהבה האגואיסטית האינדיבידואלית שביחיד לצרכיו עצמו. דהיינו, גם כן בשיעור המספיק לשמירת קיומה של האומה בתור אומה, שתוכל לשאת את עצמה. והעודף על שיעור הזה המינימאלי, אפשר להקדיש לטובת ההומניות, לכלל האנושיות בלי הבדל לאום או גזע[30].

ולעומת זה, שנוא לנו בתכלית, האגואיזם הלאומי המופרז [31], החל מהאומות שאינם דואגים כלום לטובת זולתם, עד החומסים ורוצחים אומות אחרות להנאת עצמם, שזה הנקרא בשם "שוביניזם". ומכאן שאותם, אשר מטעמים הומאניים אלטרואיסטיים, פורשים מלאומיות לגמרי ונעשים לקוסמופוליטים, הם בטעות יסודם, כי הלאומיות והומניות אינם כלום "תרתי דסתרי" (סותרים זה את זה).

מכאן יוצא באופן ברור, שאהבה הלאומית היא היסוד של כל אומה, כמו שהאגואיזם הוא יסוד כל ברייה הקיימת לפי עצמה, שבלעדיה לא היתה יכולה להתקיים בעולם, כן אהבה הלאומית שביחידי האומה, היא היסוד לעצמיותה של כל אומה, - שאינה מתקיימת ואינה מתבטלת זולת בסִבּתה.

ולכן היא צריכה להיות הדאגה הראשונה בדרך תחיית האומה. כי אהבה זו אינה מצויה כעת בקרבנו, כי אבדנו אותה בדרך נדדנו בין אומות העולם זה אלפים שנה. ורק יחידים, נתקבצו כאן, שאין בין אחד לחברו שום קשר של אהבה לאומית טהורה. אלא אחד מקושר בשפה המשותפת, והשני במולדת משותפת, והשלישי בדת המשותפת, והרביעי בהיסטוריה משותפת - ורוצים לחיות כאן על פי אמת המידה שכל אחד היה חי באומה שממנה בא, ואינו לוקח כלל בחשבון, ששמה הרי היתה האומה כבר מבוססת על בניה עצמה עוד מטרם שהוא בא ונצטרף אליה, ולא לקח שם חלק פעיל בהתיסדות האומה.

מה שאין כן בבואו לארץ, שאין כאן שום סדרים מוכנים המספיקים לתפקיד קיום אומה ברשות עצמה, ואין לנו כאן חומר לאומי אחר, שנוכל לסמוך על מבנהו, וגם אין אנו רוצים בזה. אלא אנו מחויבים כאן לסמוך לגמרי על המבנה שלנו עצמנו. [32] ואיך יצויר זה בשעה, שאין עוד שום קשר לאומי טבעי שיאגד אותנו לתפקיד הזה?

ואלו הקשרים המרופפים: מהשפה והדת וההיסטוריה, הגם שהם ערכים חשובים, שאיש לא יכחיש בחשיבותם הלאומית, עם כל זה אינם מספיקים כלל להישען עליהם, כעל יסוד לקיום אומה ברשות עצמה. כי סוף סוף רק קיבוץ של אנשים זרים יש כאן, בני תרבות של שבעים אומות, שכל אחד בונה במה לעצמו לרוחו ולטעמו[33]. ולא יש שום דבר טבעי יסודי, שיאגד כולנו מבפנים לגוש אחד [34].

יודע אני, שיש דבר אחד משותף לכולנו - הוא הבריחה מהגלות המר. אכן זה רק איגוד חיצוני, בדומה לשק המאגד קופה של אגוזים, כמובא למעלה [35]. לכן אמרתי, שצריכים לסדר לעצמנו חינוך מיוחד, בדרך תעמולה רחבה, להכניס בכל אחד מאתנו רגשי אהבה לאומית, הן בנוגע מפרט לפרט, והן מהפרטים אל הכלל, ולחזור ולגלות את האהבה הלאומית, שהיתה נטועה בקרבנו מאז היותנו על אדמתנו בתור אומה בין האומות [36].

ועבודה זו קודמת לכל אחרת, כי מלבד שהיא היסוד, - היא נותנת גם את שיעור הקומה והצלחה לכל מיני פעולות, שאנו רוצים לעשות בשדה זו.

ד. שם האומה, השפה והארץ

יש לבקר את שם האומה שלנו. כי התרגלנו לקרוא את עצמנו בשם "עברי" והשם הרגיל שלנו "יהודי" או "ישראל" יצא כמעט מהשימוש, עד שבכדי להבדיל בין השפה הז'רגונים לשפת האומה, קוראים לשפת האומה - "עברית" ולז'רגונים "יהודית".

בתנ"ך מוצאים את השם עברי רק בפי אומות העולם, ובייחוד בפי המצרים. כמו: "ראו הביא לנו איש עברי לצחק בנו" (בראשית ל"ט י"ד), "ושם אתנו נער עברי..." (בראשית מ"א י"ג), "מילדי העברים זה..." (שמות ב' ו'). וכן מצאנו השם הזה בפי הפלשתים: "פן יעשו העברים חרב..." (שמואל י"ג י"ט). וכן אנו פוגשים אותו ביחס שבינינו לבין האומות, כמו במלחמת שאול עם הפלשתים, שהכריז "ישמעו העברים", וכן "והעברים עברו את הירדן..." (שמואל א' י"ג ז'). ומלבד זה אנו פוגשים בקביעות את השם "עברי" בסמכות אל עבדים, כמו "עבד עברי", "אמה העברייה" וכדומה. אולם בינינו לבין עצמנו, אף פעם לא נפגוש בתנ"ך את השם "עברי", רק אחד מב' השמות "ישראל" או "יהודי" [37].

ומקורו של השם "עברי", כנראה, שהיתה אומה עתיקה מפורסמת בשם הזה. כי הכתוב (בראשית י' כ"א) מוצא להציג לפנינו את שם בן נח, כאב אל האומה הזאת: "ולשם יולד גם הוא אבי כל בני עבר". ואברהם אבינו היה מצאצאי האומה הזאת. ועל כן היה מכונה בפי העמים בשם "אברהם העברי", כמו "ויגד לאברם העברי" (בראשית י"ד י"ג).

ולכן בטרם שנעשו ישראל לאומה בין האומות, היו נקראים בשם "עבריים", על שם עמו של אברהם אבינו העברי. והגם שבני ישראל היו מצוינים בארץ מצרים בתור עם נבדל לעצמו, כמו: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, הבה נתחכמה לו פן ירבה" (שמות א' י'). אכן השם הזה היה כמו שם של שבט, ולא של אומה. כי לא נעשו לאומה אלא אחר ביאתם לארץ ישראל. ומכאן יש להסיק, כי על כן לא רצו האומות לקרוא אותנו בשם "אומה ישראלית" גם אחר ביאתנו לארץ, כדי שלא להודות במציאות שלנו בתור "אומה". והדגישו זאת בקריאתם אותנו "עברים", כמו שקראו לנו מטרם שבאנו לארץ.

ואין זה מקרה מה שלא נמצא השם "עברים" בתנ"ך והספרות שלאחריה, זולת ביחסים של עבדים ושפחות, שהשם "עברי" נטפל להם בקביעות: "עבד עברי", "אמה עבריה". ואף פעם לא נפגוש "עבד ישראלי" או "עבד יהודי". וכנראה שסמיכות הזה מקורו הוא, כעין זכר לעבדות במצרים, שאנו מצווים בה, במצוה: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" (דברים ה' ט"ו).

גם כיום מכנים אותנו ברוב לשונות העמים בשם "יהודים" או "ישראלים". רק האומה הרוסית עודנה מכנה אותנו בשם "עברים". ויש להניח, ששונאי ישראל שבתוכם הרגילו בהם את הכינוי הזה, בכוונת זדון של ביטול לאומיות ממנו, דוגמת העמים הקדמונים, כאמור למעלה. וכנראה שהם התעמקו במובן של שם הזה הרבה יותר ממנו, שלקחנו אותו מהמוכן מתוך הרגל בשפה הרוסית בלי התעמקות יתירה. מכל האמור יוצא אפוא, שאם אנו רוצים לכבד עצמנו, יש לנו להפסיק מלהשתמש עם השם "עברי" ביחס כל בן חורין שבתוכנו.

אכן בנוגע לשם השפה, אם היה לנו מקור היסטורי, שהאומה העתיקה העברית היתה מדברת בשפה זו, אז היה אולי לכנותה בשם "עברית". אולם כשאני לעצמי עוד לא מצאתי שום מקור בהיסטוריה, שהאומה הקדמונית הזו דברה בשפה זאת [38]. ולכן יש לנו להתחשב עם הספרות התלמודית, הקרובים אל המקור יותר ממנו בחמש עשרה מאות שנה. וביניהם היה מקובל בלי שום פקפוק, שהעברים הקדמונים לא השתמשו כלל בשפה. כי אמרו: "בתחילה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש, חזרה וניתן להם בימי עזרה בכתב אשורית ולשון ארמי [39]. ביררו להן לישראל כתב אשורית ולשון הקודש, והניחו להדיוטות כתב עברי ולשון ארמי" (סנהדרין כ"א ע"ב). הרי מפורש מדבריהם, שרק הכתב לבד בא לנו מהעברים, ולא הלשון, כי אומרים: "כתב עברי ולשון הקודש", ולא: "כתב ולשון עברי".

כן מצאנו (מגילה דף ח'): "ורמינהו, מקרא שכתבו תרגום, ותרגום שכתבו מקרא וכתב עברי אינו מטמא את הידים". הרי איך שהדגישו: "תרגום, שכתבו מקרא וכתב עברי", ואינם אומרים: "תרגום, שכתבו עברית וכתב עברי", כלשון המשנה (ידים ד' ה'). אשר הרמינהו הזה מובא משם, אלא ללמדנו, שרק הכתב מיוחס לעברים ולא השפה. ומלשון המשנה אין ראיה, כי כנראה, שהשפעה רומית היתה במקום זה על הכתב. אבל כשלמדו המשנה בעל פה, היו מדייקים כראוי. ולעומת זה מצאנו כמה פעמים, שהתנאים היו מכנים את השפה בשם "לשון הקודש". האחד (ספרי ברכה, י"ג): "כל הדר בארץ ישראל, וקורא ק"ש שחרית וערבית, ומדבר בלשון הקודש, הרי הוא בן עולם הבא". וכן (שקלים, סוף פרק ג'): "תני משום רבי מאיר, כל מי שקבוע בארץ ישראל ומדבר בלשון הקודש..." ועוד [40].

ואפילו אם נניח, שיש למצוא איזה מוצא היסטורי, שהעברים העתיקים דברו בשפה זו, עוד אין זה מחייב אותנו לכנות את השפה על שמם, אחר שאין עוד זכר לאומה זאת בין החיים. כי כאמור, אין השם הזה מוסיף לנו כבוד במושג הלאומי, ורק שונאינו הרכיבו אותו עלינו, בכוונה של ביטול ומיעוט הדמות לנכסי האומה. ומכאן, שאין לנו לעקוב גם לשפה האנגלית, המכונֶה לאומה בשם "יהודים", ולשפה בשם "עברית".

גם צריכים להכריע, איזה שם מתאים בשבילנו ביותר: אם "יהודים" או "ישראלים". השם ישראל, מקורו הוא באבינו יעקב, שכפי הכתוב, הוא נקרא כן על ביטוי של שררה וכבוד: "לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל, כי שרית עם אלקים ואנשים ותוכל" (בראשית ל"ב כ"ט). ועל שמו אנו נקראים "ישראל".

אכן אחר שלמה המלך, שנחלקה האומה לשתים: לעשרת השבטים, שהמליכו עליהם את ירבעם בן נבט, ולב' שבטים יהודה ובנימין, שנשארו תחת מלוכת רחבעם בן שלמה, אז נשאר השם "ישראל" על עשרת השבטים. וב' השבטים, יהודה ובנימין, קבעו לעצמם השם "יהודים". כי גם בני בנימין קראו להם "יהודים", כמו שמצאנו במגילת אסתר: "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני". הרי שגם שבט בנימין קראו לעצמם בכלל בשם "יהודים".

ועשרת השבטים נגלו מהארץ זמן רב קודם לגלות יהודה. ומאז לא נמצאו עקבתם. וגלות יהודה, שנגלה לבבל, חזרו לארץ אחר שבעים שנות גלותם, ובנו הארץ מחדש. משום כך בכל ימי בית שני נזכר בעיקר השם "יהודים", והשם "ישראל" נזכר רק לעתים רחוקים, באיזה מובן יוצא מהכלל. ואנחנו, בני הגלות של בית שני, נקראים ג"כ בעיקר רק בהשם "יהודים", כי אנו מגלות בית שני, שהם צאצאים לב' השבטים יהודה ובנימין, שקבעו לעצמם את השם "יהודים". ולפי זה יש להכריע את שם האומה שלנו "יהודים", ולא "אומה הישראלית" או "ישראל", שהוא השם של עשרת השבטים.

ובדבר השפה, יש להכריע בודאי בשם "שפה היהודית" ולא בשם "שפה ישראלית". והוא מטעם, כי לא מצאנו בתנ"ך את הסמיכות הזה "שפה ישראלית". ובניגוד לזה נזכר "יהודית": "ואינם מכירים לדבר יהודית" (נחמיה י"ג כ"ד). וכן: "ויאמר אלקים... דבר נא אל עבדיך ארמית, כי שומעים אנחנו, ואל תדבר עמנו יהודית באזני העם, אשר על החומה" (מלכים ב' י"ח).

אלא שיש לצדד, כי על כן קראו השפה שלהם בשם "יהודית", משום שהעם של יחזקיהו המלך נקראו "יהודים". וכן הבאים מגלות בבל. אבל העשרת השבטים, שנקראו "ישראלים", קראו גם את שפתם בשם "שפה הישראלית". אולם, גם אם נניח כן, אין עוד טעם בעדינו, צאצאי יהודה ובנימין, לקרוא לשפתנו בשם "ישראלית".

הסיכום מכל האמור: כי הן לאומה והן לשפה יש לקבוע רק את השם יהודה: לאומה בשם "יהודים", ולשפה בשם "יהודית" [41]. ואת השפה הז'רגונים יש לקראה "אידיש". ורק לארץ אפשר לקראה בשם "ארץ ישראל", להיותה נחלת כל השבטים.

ה. בקורת למרקסיזם לאור מציאות החדשה ופתרון לשאלת איחוד האומה על זרמיה

נדרשתי ליתן פתרון, לפי השקפתי, על הבעיה הכאובה, בדבר איחוד כל המפלגות והזרמים על רקע אחד [42]. והנני להודות מיד, שלשאלה הזו באותו הדרך שנשאלה, אין לי פתרון. גם לא יהיה לה פתרון לעולם. כי על מדוכה זו כבר ישבו חכמי אומות העולם בכל הדורות והזמנים, ועוד לא מצאו פתרון טבעי, שיהיה מקובל על כל הזרמים שבתוכם. והרבה סבלו ועוד עתידים לסבול, מטרם שימצאו את שביל הזהב, שלא יהיה בסתירה לזרמים שבתוכם.

והקושי שבדבר הוא, שאין האידיאות שבאדם מסוגלים כלל לוותר במשהו על המגמה שלהם. כי מדת הויתור אפשרי באדם מבחינות החומריות שלו, עד כמה שזהו הכרחי לקיום גופו. לא כן באידיאליות, כי מטבע של בעל האידיאה, שכל אשר לאדם ייתן בעד ניצחון האידיאה שלו. ואם הוא מוכרח לוותר במשהו על האידיאל שלו, אין זה אצלו ויתור גמור, אלא עומד על המשמר ומצפה על שעת הכושר, שיוכל לחזור ולגבות את שלו. לכן אין בטחון בפשרות מעין אלו [43].

מכל שכן באומה עתיקה, בעלת ציביליזציה של אלפי שנים, אשר האידיאליות כבר נתפתחה בה במידה נעלה ביותר על אותן האומות, שזה מקרוב באו לידי התפתחות - אין שום תקווה כלל ועיקר, שיבואו בשדה זו לידי פשרה, לא מיניה ולא מקצתה. ולא מחכמה הוא לחשוב, שסוף סוף האידיאה הצודקת ביותר תנצח לשאר האידיאות, כי בהתחשב עם צורתם הזמנית[44] נמצאים כולם צודקות: "כי אין לך אדם שאין לו מקום, ואין לך דבר שאין לו שעה", כפי הביטוי של קדמונינו.

ובשביל כך נמצאים האידיאות בבחינת גלגל החוזר בעולם, שהאידיאות שנפסלו בימי קדם, קמו לתחייה בימי הביניים. ואחר שנפסלו בימי הביניים, קמו לתחייה בדורנו זה. זה מראה לנו, שכולם צודקות, ואף אחת מהם אין לה זכות קיום לנצח.

והנה אומות העולם, הגם שהתרוצצות הזו עושה שמות נוראות גם בהם, עם זה גב חזק יש להם, המאפשר להם לסבול המשא האיומה הזו. ואיך שהוא אין זה מאיים על קיומם ברגע זו. אבל מה יעשה האומה האומללה, שכל קיומה תלוי על פתיתים ושיורי מאכל, שהאומות זורקים להם בחסדם, בעת שכבר שבעו דים. הרי גבם חלש מדי, שיוכלו לשאת עליו את סבל של התרוצצות הזו. ומכל שכן בשעה הרת-הסכנה הזאת, שאנו נמצאים על פי תהום ממש, - אין השעה כשרה לדברי הכול, לנגיחות ולמלחמת אחים מבפנים.

ולפי חומר השעה, יש עמי להציע פתרון אמיתי, הראוי לדעתי להתקבל ולאחד כל הזרמים שבתוכנו לחטיבה אחת. אולם, מטרם אתחיל בהצעתי, הייתי רוצה להניח מקודם את דעת הקוראים, שבלי ספק ירצו לדעת את הדעה קדומה שלי בשטח המפלגתי.

והנני להודות, שהאידיאה הסוציאליסטית, שהיא הרעיון של חלוקה שווה וצודקת[45], אני רואה אותה לאמיתיות ביותר [46]. כי כדור ארצנו די עשירה לפרנס לכולנו. ולמה לנו מלחמת החיים הטרגית המועכרת חיינו מדורי דורות? הבה נחלק בין עצמנו את העבודה ואת פריה במידה שווה, - והקץ לכל הצרות! שהרי אפילו המיליונרים שבקרבנו, מה הנאה להם מכל רכושם, אם לא הביטחון החזק בכלכלתם, להם ולזרעם לכמה דורות?! אשר גם במשטר של חלוקה צודקת יהיה להם אותו בטחון החזק. ועוד במידה יותר גדולה. ושמא תאמרו שיחסרו מכבודם הקדום, שהיה להם בתור בעלי רכוש? גם זה לא כלום, כי אלו האיתנים שהספיקו כוח לנחול כבוד בתור בעלי רכוש, בלי ספק, ימצאו כבוד באותו המידה בשדה אחרת, כי שערי ההתחרות והכבוד לא ינעלו לעולם.

אכן, עם כל האמת שבאידיאה זו, אינני מבטיח למקבלים אותה עתה, אף קורטוב של גן עדן. ולהיפך, גיהינום גדול של צרות מובטח להם, כי העובדה החיה שבארץ רוסיה, כבר החכימה אותנו למדי. אמנם זה אינו סותר עוד את אמיתיותה של אידיאה הזאת. כי כל החיסרון שבה, הוא מפני שהיא בשבילנו עדיין פגה[47]. כלומר, אין בני דורנו בשלים עוד מבחינה מוסרית, שיהיו יכולים לעכל במעיהם את המשטר הזה של חלוקה שווה וצודקת. כי מחוסרי זמן אנו, שעדיין לא הגענו לידי התפתחות המותאמת לקבל את הסיסמא "מכל אחד לפי כישרונו, לכל אחד כפי צרכיו".

וזה דומה לחטאו של אדם הראשון, שלפי תיאור קדמוננו, החטא היה מפני "שאכל הפרי בהיותה פגה", מטרם שנתבשלה כל צרכה. ועל עון פעוט הזה נתקבצו כל העולם למיתה, ללמדינו, שזה אבי אבות כל הנזקים שבעולם. כי בני אדם אינם מבינים להיזהר ולהסתכל בכל דבר, אם הוא מבושל כל צרכו. והגם שהדבר מועיל והוא אמיתי לפי תוכנו, יש עוד להתעמק בדבר, אם הוא מבושל כל צרכו, אם כבר נתבגרו המקבלים במדה מספקת, שיוכלו לעכל אותו במעיהם; ובעוד שהם מחוסרי זמן התפתחות, הרי האמת והמועיל מתהפך במעיהם ונעשו לשקר ולמזיק, - לכן נחרץ משפטם למיתה, שכל אוכל הבוסר ימות בחטאו[48]. לאור הדברים האלו עוד לא הוכיחה לנו התסבוכת הרוסי, שהאידיאה הסוציאליסטית היא בלתי צודקת ממהותה עצמה [49]. כי כאמור, עדיין הם מחוסרי זמן לקבל האמת והצדק הזה. ועוד אינם מוכשרים להתנהג על ידה, ואינם ניזוקים אלא מתוך מיעוט התפתחותם הם, ואי הכשרתם בהתאם לאידיאה הזאת [50].

וכדאי להטות אזן לדברי החבר מ. בוטקובסקי (בדבר 4507) הוא שואל: "מדוע לא יעשה איש הפוליטיקה, חבר התנועה הסוציאליסטית, כאותו פיסיקאי, שאחר שהניסיון גילה ליקויים באינטרפרטציה, שהיה רגיל לה בחוקי הברזל של תורתו, לא נרתע מלנער את חצנו ממנה. תחילה ניסה לתקן אותה בזהירות, ובאחרונה הוא מוכן לפוסלה, כשאין היא מסוגלת לעמוד בפני המציאות". והוא מסביר: "בשעת חורבן של תנועת הפועלים הבינלאומית, חובה להיטהר מדעות קדומות, כשהעובדות מדברות בשפת התבוסה, יש לשבת מחדש על ספסל הלימודים, ולהתחיל במרץ ובהכרת האחריות העמוסה על שכם הממשיכים, לחקור את הדרך ועיקרותיה, כך דרכה של המחשבה המדעית, כשהיא נתקעת לקרן זוויות של סתירות בין המציאות החדשה לבין התיאוריה שהסבירה את המציאות הישנה. רק פריצת גדר רעיונית מאפשרת מדע חדש וחיים חדשים". והוא מסיק: "אם לא נתכחש למצפוננו, נכריז, כי באה שעת ויכוח יסודי מחדש, באה תקופה של חבלי לידה, עתה ישבו טובי התנועה על הדוכן ויענו על השאלה: מה מובנו של הסוציאליזם בימנו? מה הדרך שיש להוליך בו את המחנה?"

מסופקני, אם ימצא איש מהתנועה שיענה על דבריו. או אולי, שיהיה מוכן לתפוס את דבריו כמו שהם. כי לא קל הדבר לזקן בן מאה שנה, אשר הצליח כל כך עד הנה בלימודיו, לקום בפעם אחת ולהעביר קו-מחק על כל תורתו העברה, ולחזור להתחיל לשבת על ספסל הלימודים מחדש, בדומה לאותו פיסיקאי, כמו שהחבר בוטקובסקי דורש מטובי התנועה הסוציאליסטית. אכן איך עוברים על דבריו לסדר היום?

ואם אפשר עוד לשבת בחיבוק ידיים, בנוגע לחורבן תנועת הפועלים הבין לאומית? כי איך שהוא, עוד אינם עומדים על סף החורבן ממש. ועל כל פנים עוד בטוח להם מדת חיים של עבדים ושפחות נרצעים, - אין הדבר כן בנוגע אל הסכנה העומדת לפני התנועה של הפועלים העברים, העומדים על סף הכליה ממש, תחת הסיסמא של האויבים "להשמיד ולהרג ולאבד טף ונשים", כבזמנה של אסתר המלכה.

ואין להשוות מצב חורבן שלנו עם חורבן התנועה שבעמי העולם, כי אלו רק לעבדים ולשפחות נמכרנו - החרשנו גם אנו כמוהם. אבל גם הביטחון של חיי עבדים ושפחות נקפח ממנו. ולכן אסור לנו להחמיץ את השעה: יש לנו לשבת מחדש על ספסל הלימודים, לחקור מחדש את רעיון הסוציאליסטי לאור העובדות והסתירות שהופיעו בימינו, ובלי לחוש כלל לפריצת גדר רעיונית. כי אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש.

לשם כך, נסקור בקצרה את התפתחות הסוציאליזם משלביה הראשונים. בדרך כלל, מצאנו לה שלשה תקופות:

הראשונה: היתה סוציאליזם הומאניות, שהיתה מבוססת על פתוח המוסריות, והיתה מופנית רק אל המנצלים.

השנייה: היתה מבוססת על הכרת הצדק והרשע, והיתה מופנית בעיקר אל המנוצלים: להביאם לידי הכרה, שהעובדים הם הבעלים האמתיים על כל פרי העבודה, ולהם שייך כל התוצרת החברתי. ולפי שהעובדים הם הרבים בחברה, היה לדעתם הדבר בטוח, שבעת שהם יכירו את צדקתם, יקומו כאיש אחד ויוטלו את שלהם, ויסדרו משטר של חלוקה שווה וצודקת בחברה.

השלישית: היא המרקסיזם, שהצליחה יותר מכולם. היא מיוסדת על מטריאליזם היסטורית. הסתירה הגדולה הנמצאת בין כוחות היצירה, שהם העובדים, לבין המנצלים אותם, שהם המעבידים, הכרח הוא, שתביאה בסופה את החברה לסכנה ואבדן. ואז תבוא המהפכה במשטר הייצור והחלוקה. ומשטר הרכושני יוכרח להיחרב לטובת משטר הפרולטריון. ולשיטתו תבוא זה מאליו בדרך סבה ומסובב. אלא בכדי לקרב את הקץ, יש תמיד לחפש תחבולות, ולהשים מכשולים למשטר הרכושני, כדי לקרב את המהפכה בזמן קצר.

ומטרם אבוא לבקר את שיטתו זו, יש להודות, ששיטתו היא הצודקת ביותר מכל קודמיו. שהרי עדים חיים אנו להצלחתה הגדולה בכמות ואיכות, שהיתה לה בעולם, מטרם שבאה בניסיון עובדתי במיליונים המרובים שבארץ רוסיה, שעד אז היו נמשכים אחריה כמעט כל טובי האנושיות.

וזהו תעודה נאמנה על צדקת שיטתו. ומלבד זה, גם מבחינה תיאורטית דבריו מקוימים למדי, ואף אחד לא הצליח לסתור את השקפתו ההיסטורית, אשר האנושיות מתקדמת לאט לאט באופן דרגתי. [51] והיא מטפסת ועולה כמו על שלבים של סולם. כל שלב שבה אינו אלא שלילת השלב שקדמה לה. [52]

כן כל תנועה וכל מצב, שקבלה האנושיות בהנהגת המדיניות, אינו אלא שלילת המצב שמקודם לה. וזמן קיומו של כל מצב מדיני הוא, עד שיתגלה מתוכו החסרונות והרשע שבו. ותוך כדי גילוי לליקויים שבו, נמצא מפנה מקומו למצב חדש, המשוחרר מליקויים אלו. ונמצא, שאלו הליקויים, המתגלים במצב ומחריבים אותו, הוא כל כוח הפיתוח של האנושיות. שהרי הם מעלים את האנושיות על מצב המתוקן יותר ממנו.

וכן גילוי הליקויים שבמצב השני, מביאים האנושיות על מצב שלישי, הטוב ממנו. וכן תמיד בזה אחר זה. הרי שכוחות השליליים הללו, המתגלים במצבים, הם סבות התקדמות שבאנושיות, שעל ידיהם היא מטפסת ועולה כעל שלבות הסולם. והמה בטוחים לתפקידם, להביא האנושיות עד לשלב האחרון של התפתחות - הוא אותו המצב המקווה, הנקי מכל שמץ וכל דופי.

ובתהליך הזה של ההיסטוריה הוא מראה לנו, איך משטר הפיאודלי הראה את ליקויו ונחרב, ופינה מקום למשטר הבורגני. ועתה הגיע תורו של המשטר הבורגני, להראות ליקויו, ולהחריב, ולפנות מקום למשטר היותר טוב ממנו, שלפי דבריו הוא משטר הפרולטריון.

אכן בנקודה זו האחרונה, שהוא מבטיח לנו, שאחר חורבן המשטר הבורגני העכשווי, יקום תיכף משטר הפרולטריון - כאן נקודת התורפה שבשיטתו. כי מציאות החדשה שלעינינו מכחישה אותו. כי חשב את משטר הפרולטריון לשלב הסמוך למשטר הבורגני. ועל כן החליט, שבשלילת המשטר הבורגני יקום תיכף על מקומו משטר הפרולטריון. אולם המציאות הראה לנו, שהשלב הסמוך אחר חורבן המשטר של היום, הוא משטר של נאצים או של פשיסטים. הרי שאנו עומדים עוד בשלבים האמצעים של התפתחות האנושיות, ועוד לא הגיע האנושיות על שלבו העליון של סולם ההתפתחות. ומי יודע לשער, כמה נחלי דם יישפך בעולם, עד שנגיע אל השלב המקֻווה.

ובכדי למצוא איזה מוצא מהסבך הזה, יש לתפוס היטב את חוק התפתחות הדרגתי האמור, שעליו ביסס כל שיטתו. ויש לדעת, שהחוק הזה הוא חוק מקיף לכל הבריאה כולה. ועליו נבנו כל מערכות הטבע כולה, הן הבלתי אורגנים, והן האורגנים, עד למין האנושי בכל תכונותיו האידיאליים כמו החומריים [53]- בכל אלה אין לך דבר שלא יעבור תחת חוק הברזל של התפתחות הדרגתי, המסובב ובא מכוח התרוצצות של שני כוחות זה בזה:

·כוח פוזיטיבי, דהיינו כוח בונה,

·וכוח נגטיבי, דהיינו כוח שולל ומהרס.

ועל ידי מלחמתם הקשה והתמידי זה בזה, נמצאים יוצרים ומשלימים את כלל המציאות בכללו, וכל פרט של המציאות בפרטיותו. וכאמור למעלה, שכוח השולל, המתגלה בכל מצב מדיני בסופו, הוא המגביה אותו למצב שהוא יותר טוב ממנו. וכן הולכים המצבים בזה אחר זה, עד שהוא מגיע על שלמותו הסופי [54].

וניקח לדוגמא את כדור הארץ, אשר תחילה היה רק כדור גזי דוגמת ערפל. ועל ידי כוח המושך שבתוכו, ריכז במשך תקופה מסוימת את האטמים שבו לתוך חוג יותר צר, שבתוצאה מזה נתהפך כדור הגזי לכדור אש נוזלי. ובהמשך תקופות של מלחמות נוראות של שני הכוחות שבכדור הארץ, הפוזיטיבי עם הנגטיבי, גבר כוח קרירות שבו על כוח האש נוזלי, וקירר איזה קליפה דקה מסביב הכדור ונתקשה שם.

אכן עוד לא שקט הכדור ממלחמות הכוחות, ובהמשך איזה תקופה גבר שוב כוח האש הנוזלי, והתפרץ ברעש גדול מתוך בטן הכדור, ועלה ושיבר את הקליפה הקרה והקשה לרסיסים. וחזר הכדור לאש נוזלי. ושוב התחיל תקופה של מלחמות חדשות, עד שבסוף התקופה גבר שוב כוח הקרירות על כוח האש, וקירר שנית קליפה קרה וקשה מסביב הכדור.

והפעם היתה הקליפה יותר עבה ויותר מסוגלת להחזיק מעמד נגד ההתפרצויות של הנוזלים מתוך בטן הכדור. והיתה כוחה יפה לתקופה יותר ארוכה. אמנם בסופה שוב התגברו הנוזלים, והתפרצו מתוך בטן הכדור, ושברו את הקליפה לרסיסים. ושוב נחרב הכול, ונעשה לכדור נוזלי.

וכן נתחלפו התקופות בזו אחר זו; ובכל פעם שגברה כוח הקרירות, נעשה הקליפה שכבש לו עבה ביותר. עד שבסוף התגברו כוחות הפוזיטיבים על הנגטיבים, ובאו לידי הרמוניה מוחלטת: והנוזלים לקחו מקומם במעמקי האדמה, והקליפה הקרה נתעבה כל צרכה מסביב להם, ונתהווה אפשריות ליצירת חיים אורגנים עליה כיום הזה.

ממש על אותו הסדר מתפתחים גם כל גופים האורגנים. כי מעת זריעתם עד גמר בישולם, עוברים עליהם כמה מאות תקופות של מצבים, מפאת שני הכוחות הפוזיטיבי עם הנגטיבי, הנלחמים זה בזה, כמתואר בכדור הארץ. ומלחמות האלו הם המביאים את גמר בישולו של הפרי.

וכן כל חי מתחיל בטיפת נוזלים קטנה. ועל ידי התפתחות דרגתי בכמה מאות שלבים, מכוח מלחמות הכוחות האמורים, היא מגיעה בסופה "שור גדול ראוי לכל עבודה", או "אדם גדול ראוי לכל תפקידיו". אלא שיש עוד לחלק בין שור לאדם: כי השור כבר הגיע על שלבו הסופי בתקופותינו היום. אבל האדם, שכח החומרי שבו אינו עוד מספיק להביאו על שלמותו, מפאת כוח המחשבי שבו, העולה במידת העזר שבו אלפי פעמים על כוח החומרי שבו, נמצא לו משום זה סדר חדש של התפתחות דרגתי, שאינו נוהג בשום בעל חי, - הוא התפתחות דרגתי של המחשבה שלו[55].

ובהיותו גם יצור חברתי, הרי עוד מעט לו התפתחותו האינדיבידואלי. אלא שלמותו הסופי תלוי גם בהתפתחות של כל פרטי החברה שלו[56]. ומבחינת התפתחות כוח המחשבי של האדם, שידע להעריך היטב את המועיל ואת המזיק בשבילו, הגם שאין לחשוב, שעודו עומד בשלב של אדם פרימיטיבי, בכל זאת ברור אפוא שעוד אינו נמצא בשלב של השלמה, אלא שהוא עומד באמצע התפתחותו, ועדיין הוא מסור למלחמות הכוחות הפוזיטיבים עם הנגטיבים, כאמור לעיל בכדור הארץ, שהם השליחים הנאמנים לתפקידם, להביא גם את האנושיות על שלמותה הסופי[57].

הוא שאמרתי, שהאידיאה הסוציאליסטית בהיותה האידיאה היותר צודקת מכל השיטות, לכן היא צריכה לדור מפותח ביותר, שיהיו ראויים לעכל אותה, שיוכלו להתנהג על ידה. ובהיות האנושיות של היום עומדת בשלבים האמצעים בסולם של התפתחות, ועומדת במערכות התנגחות הכוחות הפוזיטיבים עם הנגטיבים, - אינה ראויה כל עיקר לאידיאה הנעלה הזו, כי היא אצלה בבחינת בוסר ופגה, כפרי בלתי מבושל, שלא לבד שאינה מתוקה לחיך, אלא עוד כוח הנגטיבי שבה הוא ארס מזיק ולפעמים גם ממית. והוא הצרה של האומה ההיא, הסובלת כל כך בעדה, כי הם מחוסרי זמן וחסרים להם אותם המידות התרומיות, המתאימות לקבלת המשטר הצודק הזה.

ואל יחשוד אותי הקורא, שיש לי בזה איזה קונצפציה ספיריטואלית [58], כי גם מרקס עצמו אומר אותם הדברים: הוא מודה, אשר "בסטדיה * הראשונה של החברה אין להימלט מחסרונות". אלא שמבטיח: "בסטדיה הגבוהה של החברה השיתופית, אחר שתעלם ההררכיא הגסה של האנשים בחלוקת העבודה, ואתה יחד הניגוד שבין עבודה גופנית ועבודה רוחנית, כשהעבודה עצמה תיהפך לצורך חיוני ולא לאמצעי פרנסה, בשעה שיחד עם התפתחותה הכול-צדדית של האישיות יצמחו כוחות ייצור, וכל מעייניי אושר החברה יפכו בשפע רב, אז יעזוב לגמרי המבט הבורגני הצר, והחברה תכתוב על דגלה: "מכל אחד לפי כישרונו - לכל אחד לפי צרכיו". (מפאת חשיבות הדברים לענייננו, העתקתי הקטע שלו במילואו).

הרי, שגם הוא מודה, שאין לקוות על משטר צודק לגמרי מטרם שהאנושיות תשיגה את הסטדיה הגבוהה, מטרם שהעבודה עצמה תיהפך לצורך חיוני, כלומר, לפרינציפ של החיים, ולא לצורך פרנסה. אלא שהוא מחליט, שעוד בעת שהחברה היא בסטדיה הנמוכה, ראויה גם כן להתנהג על ידי משטר השיתופי עם כל החסרונות שבה.

אבל כאמור לעיל, בנקודה זו כרוך הרפיון שבשיטתו. וכבר הוכיחה לנו רוסיה הסובייטית, אשר לחברה בלתי מפותחת כל צרכה, תתהפך אצלה המשטר השיתופי להיות משטר היותר גרוע בעולם. ועוד יותר מזה שגם, במה שהעריך, שהשלב הסמוך אחר החורבן המשטר של היום, הוא השלב של משטר הפרולטריון. והמציאות מראה לנו, אשר השלב שיבוא אחר המשטר של היום, הוא המשטר הנצי או הפשיסטי. וזהו שגיאה מרה מאד. והגרוע ביותר, שתשלומיו בחלקו היותר גדול מאיים על האומה היהודית דווקא, ובלי הבדל מעמדי.

אכן כדאי להסתכל ביותר בהיסטוריה ולקבל לקח הימנו, ראשית כל מתעוררת השאלה: פקח כזה שהרעיש כל העולם בשיטתו, איך הגיע לשגיאה גדולה כזו? ומהו המכשול, שנכשל בו? אכן זה מחייב אותנו לדון בדבריו בכובד ראש ובאופן יותר מדויק. וכאמור למעלה הוא ביסס את שיטתו על מטריאליזם היסטורית, אשר החברה מתפתחת על ידי הכוחות המתנגחים בחברה, בדרך סבה ומסובב, ממצב למצב, שבהתגברות כוח הנגטיבי שבמצב הוא מהרס המצב, ובמקומו נבנה מצב יותר טוב על ידי כוח פוזיטיבי, - וכן הולכות ונלחמות, עד שבסופו מתגלה כוח הפוזיטיבי על כל שלמותו.

אולם לפי זה הרי השלמות של החברה מובטחת מאליה. שהרי כוח הנגטיבי לא יעזבנה טרם שיביאה על סופה. ואם כן, אפשר לישב בחיבוק ידיים ולחכות על התפתחות העצמית המקֻווה. ולמה לנו כל טרחה הזאת של התכסיס שלו שהטיל עלינו?

אמנם שאלה טיפשית היא, שהרי בזה כל ההפרש בין האדם לבעלי חי: כל בעלי חיים נסמכים על הטבע לגמרי, ואינם מסוגלים לקדם במשהו את הטבע, ולעזור לעצמם בלעדיה. לא כן האדם, המחונן בכוח מחשבי, שבסגולת הכוח הזה הוא הולך ומשתחרר מחבלי הטבע ומקדם אותו. דרכו להתחקות אחר מלאכת הטבע, ולעשות את מלאכתו כמותה. הוא אינו מחכה לקבל אפרוחים מידי הטבע, עד שתבוא התרנגולת ותחמם הביצים, - הוא עושה לו מכונה, המחממת הביצים ומולידה לו אפרוחים, כמו התרנגולת הטבעית.

ואם הוא עושה זה בדברים פרטים, כל שכן שיעשה זה בדבר התפתחות כלל האנושיות. ולא יסמוך עצמו על הכוחות המתרוצצים זה עם זה, ולהיעשות בעצמו אובייקט בהתנגחותם. אלא שיקדם את הטבע, ויתחקה היטב על מלאכתו בהתפתחות הזה. ויסדר לו תכסיס נוח וטוב, שיביא הקץ המאושר בפחות זמן ובפחות ייסורים.

וזהו שרצה מרקס בתכסיסו: הארגון, מלחמות המעמדות והנחת מכשולים תחת משטר הקפיטליסטי, שתכסיסו זה מקל הייסורים מעל האובייקטים הנושאים, את ההתרוצצות על גבם, וממריץ אותם, להיות להם סובייקטים לעצמם. ולמהר הקץ של המשטר הנחשל, כדי לפנות מקום למשטר הפרולטריון המאושר. במלה אחת: התכסיס המרקסיסטי מהפך את האובייקטים להיות סובייקטים, לסדר להם ההתפתחות כחפצם הם.

נסכם: הבסיס, הוא טבע התפתחות האנושיות על ידי קשר סבתי, שאנו רואים אותה כמו מכונה טבעית להתפתחות.

התכסיס: היא מין מכונה מלאכותית להתפתחות האנושיות, בדומה למכונה הטבעית.

הריווח מהתכסיס: חיסכון זמן ומיעוט ייסורים.

עתה נפתח הדרך לבקר שיטתו באופן פשוט. ברור, שבעת שאנו רוצים לעשות איזה מכונה, שתהיה תחליף למלאכת הטבע, הרי אנו צריכים מתחילה להתחקות היטב במנגנון של הטבע, אשר אז יכולים לסדר בדומה לה מנגנון מלאכותי, כמו המכונה הטבעית.

למשל, כשאנו רוצים לעשות מכונה, שתהיה תחליף לבטן תרנגולת המחממת ביצים ומולידה אפרוחים, הרי אנו מחויבים להבין היטב מתחילה את דרכי הייצור והתפתחות הכוחות של הטבע, הפועלים תוך בטן התרנגולת. ואנו מתחקים אחריהם ועושים מכונה, בדומה לבטן התרנגולת, המוכשרת ליצור אפרוחים כמותה.

וכמו כן בנידון שלנו, שאנו רוצים לעשות מכונה, שתהיה תחליף למכונת התפתחות האנושיות של הטבע, הרי גם כאן אנו צריכים להסתכל מתחילה באותם ב' הכוחות: הפוזיטיבי והנגטיבי, הפועלים בטבע, שהיא המכונה, שעל ידיהם עושה הטבע את הפרוצדורה הזו של התפתחות. אשר אז נדע גם אנו, איך לסדר לנו תכסיס, בדומה למנגנון של מכונת התפתחות הטבעית, שיהיה מוצלח לפיתוח האנושיות כמותה [59]. ובלי ספק, אם תהיה לנו איזה טעות בהבנת המנגנון של מכונה הטבעית, אז התחליף שלנו לא יוצלח לכלום. כי כל החכמה היא כאן, רק בהתחקות דרכי היצירה הטבעיים, ולהתאים דרכים מלאכותיים במקומם.

ואם לדבר בדרך מקורית, גם להגדיר הדברים במושגים, שאינם עלולים להביא לידי טעות בשום צד, יש להגדיר את שני הכוחות: הפוזיטיבי והנגטיבי, הפועלים במכונת התפתחות האנושיות תחת שני השמות: אגואיזם ואלטרואיזם. ואין כוונתי למושג המוסרי שבהם, כרגיל בשפת השימוש. אלא רק לבחינה המטריאלית שבהם, כלומר, רק בזה השיעור, שהם משתרשים בגוף האדם, עד שאינו יכול עוד להשתחרר עצמו מהם. רצוני לומר, מבחינת מה שהם כוחות אקטיביים באדם:

·שהכוח האגואיסטי משמש בו כמו קרני סנטרופיטלים*, שמושך אותם מחוצה לו. והם מתרכזים בתוך גופו עצמו,

·וכוח האלטרואיסטי משמש בו כמו קרני סנטרופוגלים**, הזורמים מפנימיות גופו למחוץ לו.

כוחות אלו נמצאים בכל חלקי המציאות, בכל אחד לפי מהותו, וכן נמצאים באדם לפי מהותו. והם הגורמים הראשיים לכל פעולותיו. כי יש עובדות, שהגורם שלהם הוא כוח משמש לעצם קיומו האינדיבידואלי. והוא כמו כוח שואף כל דבר מועיל לו, מן המציאות שמחוץ לו אל מרכז גופו עצמו. שלולא כוח הזה, המשמש אותו, לא היה לו מציאות של עצם עומד בפני עצמו. והוא נקרא "אגואיזם".

ולעומת זה יש עובדות, שהגורם שלהם הוא כוח זורם להועיל לגופים שמחוץ לו. ונמצא כוח הזה משמש לטובת זולתו. ואפשר לכנותו בשם "אלטרואיזם".

ומבחינות אלו אני מגדיר בשמות הללו את ב' הכוחות, הנלחמים זה עם זה בדרך התפתחות האנושיות, אשר לכוח הפוזיטיבי אכנה בשם כוח אלטרואיסטי, ולכוח הנגטיבי אכנה בשם כוח אגואיסטי.

אכן, בהמונח אגואיזם איני מתכוון לאגואיזם מקורי, אלא אני מתכוון בעיקר לאגואיזם הצר. כלומר, כי האגואיזם המקורי אינו אלא אהבה עצמית, שהוא כל כוח קיומו החיובי האינדיבידואלי. ומבחינה זו אינו מתנגד גמור לכוח האלטרואיסטי, אע"פ שאינו משמשו. אמנם מטבע האגואיזם, שבדרך שמושו נעשה צר ביותר. כי הוא מחויב פחות או יותר לקבל אופי של שנאה וניצול של הזולת, כדי להקל על קיומו עצמו. ואין המדובר משנאה מופשטת, אלא מהמתגלה במעשים של ניצול לחברו לטובת עצמו, ההולך ונעכר לפי דרגותיו, כגון: הערמה, גניבה, גזילה ורציחה. וזהו מכונה אגואיזם צר; ומבחינה זו הוא מתנגד והפכי גמור לאהבת זולתו - והוא כוח הנגטיבי, מהרס לחברה.

והיפוכו הוא הכוח האלטרואיסטי. הוא כוח בונה של החברה, שהרי כל מה שהאדם עושה לזולתו אינו אלא בכוח אלטרואיסטי, כאמור למעלה. והוא מתעלה והולך בדרגותיו [60]:

·העובדות הראשונות של כוח הבונה הזה, הם הולדת בנים וחיי משפחה,

·והשניות הם לטובת הקרובים,

·והשלישיות הם לטובת המדינה,

·והרביעיות לטובת העולם כולו [61].

כל הגורם של בנין החברתי הוא רק כוח האלטרואיסטי. וכאמור, אלו הם הגורמים הפועלים במכונה הטבעית של התפתחות האנושיות - כוח האגואיסטי הנגטיבי לחברה וכוח האלטרואיסטי הפוזיטיבי לחברה [62].

והנה מרקס, בהתחקותו אחר המכונה הטבעית של התפתחות, לא התחשב אלא רק עם התוצאות של הכוחות הפוזיטיבי והנגטיבי אלו, שהם הבניין והרס, הנעשים בחברה. ועל פיהם התאים את התכנית של תכסיסו. ולא שם לבו אל הגורמים של אותם התוצאות.

וזה דומה לרופא, שאינו משים לב לשורש הגורם של המחלה, אלא שמרפא את החולה לפי תכונתה החיצונית של המחלה בלבד. אשר שיטה כזו היא תמיד קרובה להיזק יותר מהתועלת. כי צריכים לקחת בחשבון את שניהם: הן הגורם של המחלה, והן המחלה עצמה. ואז אפשר להתאים רפואה בטוחה. ואותו החיסרון יש גם בשיטת התכסיס המרקסיסטי: שלא לקח כלל בחשבון את כוחות הסובייקטים שבחברה, אלא רק הבניין וליקויים בלבד.

ומכאן יצא לו, אשר כיוון תכסיסו הוא הפוך מהכיוון המטרתי: כי בו בעת שהכיוון המטרתי הוא כיוון אלטרואיסטי, נמצא הכיוון התכסיס בכיוון הפוך - שהרי זה ברור, שהמשטר השיתופי מחויב להיות בכיוון אלטרואיסטי. כי עצם המלה "חלוקה צודקת" יש בה תפיסה אלטרואיסטית טהורה, ומתערטלת לגמרי ממסגרת האגואיזם. כי האגואיסט שואף לנצל כל הזולת לטובת עצמו, וכלפי דידיה אין צדק במציאות כלל, כל כמה שאינו משמש לטובתו עצמו. ועצם המלה "צדק" פירושה "יחס הדדי הגון", שהוא מושג לזכות זולתו. ובאותו השיעור שהיא מודה בזכות הזולת, מפסיד בהכרח מזכותו עצמו האגואיסטי.

יוצא, שעצם המושג "חלוקה צודקת", היא מושג אלטרואיסטי. ובמובן עובדתי, הרי אי אפשר כלל לאחא הקרעים שבחברה הבאים עם חלוקה השוה, רק בדרך אלטרואיזם מופרז למדי. כי שכר עבודה רוחנית משתלמת יותר מעבודה גופנית. ועבודת הזריזים משתלמת יותר מעבודת המפגרים. והרוָק צריך לקבל פחות מהמטופל במשפחה. וזמן העבודה צריך להיות שווה לכולם. וגם חלוקת פרי העבודה צריך להיות שווה לכולם. ואיך נגשר את הקרעים הללו?

ואלו הם קרעים ראשים. ומהם יתפצלו קרעי קרעים לרבבות, כמו שתביים לעינינו בהצגה הסובייטית. והאפשרות האחת לאחא אותם, הוא רק ברצון טוב אלטרואיסטי, אשר העובדים הרוחניים יוותרו מחלקם לטובת העובדים הגופנים והריקים לטובת מטופלי משפחה... או כפי הביטוי של מרקס עצמו: "העבודה עצמה תהפוך לצורך חיוני ולא רק לאמצעי פרנסה" - אין זה אלא כיוון אלטרואיסטי גמור. וכיון שהמשטר המטרתי מחויב להימצא בטבע האלטרואיסטי, הרי בהכרח שהתכסיס המכוון להביא להמטרה, צריכה גם כן לצעוד באותו הכיוון של המטרה, שהיא כיוון אלטרואיסטי.

אבל בתכסיס המרקסיסטי מוצאים כיוון אגואיסטי הצר ביותר, שהוא כיוון ההפוך להמטרה: כי הטיפוח של שנאת המעמד הנגדי, הנחת מכשולים והריסות למשטר הישן. טיפוח הרגש בלב הפרולטריון, שכל העולם נהנים ומתענגים על חשבון העמל שלהם - כל אלו מגדילים והולכים במידה יותר מדי את כוח האגואיסטי הצר שבפרולטריון, ומוריקים אותם לגמרי מכוח האלטרואיסטי הטבוע בהם מלידה. ואם התכסיס הוא בכיוון הפוך לכיוון המטרתי - איך אפשר שיגיע פעם למטרתו?!

ומכאן נולד הסתירה בין התיאוריה שלו למציאות החדשה. כי הוא חשב את השלב הסמוך לשלב המשטר הבורגני, שהוא משטר הפרולטריון השיתופי. ולבסוף אנו עדים חיים, שאם ייהרס עתה המשטר הבורגני הדמוקרטי, יקום תיכף על מקומו משטר הנצי והפשיסטי. ולאו דווקא על ידי מלחמה זו של היום, אלא מתי שייהרס משטר הדמוקרטי, יירש אותו משטר הפשיסטי והנאצי.

ובלי ספק, אם יארע כזה, אז תיהדף הפרולטריון לאלף שנים אחורנית, ויהיו צריכים לחכות לכמה משטרים, שיבואו בדרך סבה ומסובב עד שיחזור העולם למשטר הבורגני הדמוקרטי, באופי של היום. וכל זה נצנץ ויצא מתוך התכסיס האגואיסטי, שנתן לאותם הסובייקטים, הצריכים להוות משטר הפרולטריון - והוליך התנועה בכיוון הפוך מהמטרה.

ואם ניקח בחשבון, שכל אלו ההורסים את התהליך הטבעי של משטר הצודק, באו בעצם מחומר הפרולטריון, ומבטנם יצאו. ולאו דווקא הסובייטים, אלא גם רוב הנצים היו מקודם לכן סוציאליסטים טהורים, וכן רוב הפשיסטים, ואפילו מוסוליני עצמו היה מקודם מנהיג סוציאליסט נלהב - הנה התמונה שלמה, איך תכסיס המרקסיסטי הוביל את הפרולטריון בכיוון הפוך ממש מן המטרה.

אכן, עוד קשה לקבוע בהחלט, שדבר פשוט כזה יתעלם מיוצר השיטה המרקסיסטית, ובייחוד, אחר שקובע בעצמו, "שאין תקנה לחברה השיתופית מטרם שתעלם היררכיה הגסה בחלוקת העבודה והניגודים, שבין עבודה גופנית לעבודה רוחנית". הרי הדבר ברור, שידע מסוד הזה, שאין זכות קיום לחברה שתופית בלי ויתור המוחלט של החברים על חלקם לטובת זולתם.

וכיוון שידע מאותו הגורם האלטרואיסטי המחויב לחברה, אני אומר, שהוא לא נתכוון כל עיקר להציע לנו פרוצדורה תכליתית עם תכסיסו זה, אלא שהתכוון בעיקר למהר על ידי תכסיסו, מצד אחד - את הקץ של המשטר ההווי הבלתי צודק, ומצד השני - לארגן את הפרולטריון האינטרנציונאלי, ולהכינם להיות כוח חזק מכריע בעת שייהרס המשטר הבורגני - הם שני יסודות הכרחיות המחויבים להיות בשלבים המביאים את המשטר של החברה השיתופית.

ומבחינה זו, הרי תכסיסו המצאה גאונית, שלא מצאנו דוגמתו בהיסטוריה. ובדבר העיצוב עצמו של החברה המאושרת סמך על ההיסטוריה עצמה, שתגמור את הדבר. כי היה ברור לו, שבעת המצרים, כלומר, בעת שהמשטר הבורגני יתחיל גסיסתו, וארגון הפרולטרי ימצא אז בעצמו, שאינו מוכן עוד לקבל את המשטר לידיו, הרי אז יהיה לפרולטריון אחת משתי ברירות:

·או לאבד עצמם לדעת, ולהניח בעלי חורבן האמתיים, הנאצים והפשיסטים, להחזיק במשטר החברה,

·או למצוא תכסיס מוצלח להכשיר את הפרולטריון, שיהיו מוכשרים לקבל המשטר לידיהם.

ולפי דעתו, היה בטוח בנו, שבעת שנגיע אל המצב הזה, בעת שהפרולטריון האינטרנציונאלי יהיה כבר מאוגד לכוח מכריע בעולם, נודה לו בעד אמיתיות שיטתו, שהביאנו עד כאן ונבקש בעצמנו הדרך להמשיך את התנועה הלאה אל המטרה, כי עדיין לא נברא איזה ממציא בעולם, שלא יניח את גמר השכלול לבאים אחריו.

ואם נעמיק יותר בשיטתו, נראה כי בכלל לא היה יכול להמציא לנו התכסיס לגמר הכשרת הפרולטריון, להיותם שתי פרוצדורות, הסותרות זו את זו. כי כדי ליצור את התנועה באופן המהיר ביותר, ולחסל את משטר המנצלים, היה מחויב לפרוצדורה בכיוון אגואיזם הצר ביותר. דהיינו, לטיפוח של שנאה עמוקה למעמד המנצלים, בכדי להגביר כוח הנגטיבי, המוכשר להרס המשטר הישן בזמן מהיר ביותר, ובכדי לארגן את הפרולטריון בקשרים האמיצים ביותר.

ומשום כך היה מחויב לעקר את כוח האלטרואיסטי שבפרולטריון, שמטבעו לסבול ולוותר על מנצליו. ובכדי להכשיר את הפועלים ב"סוציאליזם מעשית", שיוכלו לקבל לידיהם את המשטר למעשה, היה מחויב לפרוצדורה בכיוון האלטרואיסטי, הסותר ל"פרוצדורה הארגונית". ובהכרח הניח מדעתו את העבודה הזאת לנו עצמנו.

גם לא היה מסופק בהבנתנו או ביכולתנו, מאחר שהדבר פשוט כל כך, שלא יצויר משטר שיתופי, אלא על בסיס אלטרואיסטי. ועל כרחינו נהיה מחויבים לקבל תכסיס חדש בכיוון האלטרואיסטי, ולהכשיר את פרולטריון, - לקחת המשטר לידיהם, באופן מעשי ובן קיום. אלא כדי להעיר על זאת, מצא עצמו לנחוץ, לצייר לנו צורת המשטר הצודק של הפרולטריון במלות הקצרות "והחברה תכתוב על דגלה, מכל אחד לפי כישרונו, לכל אחד לפי מעשיו", בכדי שגם סומא בשתי עיניו ימצא בדברים אלו, שלא יצויר כלל משטר צודק, זולת בחברה אלטרואיסטית במלוא המובן של המלה.

מנקודת ראות זו לא סבל המרקסיזם קונפרונטציה * כל שהוא מן הניסיון הבלתי מוצלח הרוסי. ואם המרקסיזם באה לידי נקודה קפואה, אין זה אלא משום, שכבר גמרה תפקידה במערכה הראשונה שלה, שהוא ארגון הפרולטריון הבין לאומי מבחינת "כוח". ועתה אנו צריכים להמציא תכסיס מעשי להכשיר התנועה לקבלת המשטר בידיה בפועל.

וכאמור, שהפרוצדורה של עתה מחויב להיות בכיוון הפוך מקצה אל הקצה, לתכסיס הקדום: כי במקום שטיפחנו אגואיזם מופרז, שהיה מוצלח מאוד למערכתנו הראשונה, צריכים אנו עתה לטפח אלטרואיזם מופרז בחבר הפרולטריון, שזה מחויב בהחלט לטבע החברתי של המשטר השיתופי, - ונוליך את התנועה בצעדים בטוחים לתפקידה המעשי, לקבל המשטר לידיה בצורתה המאושרת הסופית.

יודע אני, שאין זה מעבודות הקלות, להפוך כיוון התנועה מקצה אל הקצה, שכל שומע אותה יכבה ממנה כברותחין. עם זה, אין השד נורא כל כך כמו שמציירים אותו. כי אפשר להביא את התנועה לידי הכרה על ידי תעמולה מותאמת, שבדבר זה תלוי האינטרס המעמדי "אם לחדל ואם להתקיים", אם להמשיך את התנועה המרקסיסטית או ליתן מוסרות המשטר לנצים ופשיסטים.

כנ"ל כוחות המעצר המסוכנים ביותר של משטר הפרולטריון, המאיים על דחיפה של אלף שנים אחורנית. בעת שההמונים יבינו זאת, בטח יקבלו בלי כל קושי את התכסיס החדש המעשי, המוביל אותם לידי קבלת המשטר לידיהם בפועל. ומי אינו זוכר, איך כל העולם חיכו בכיליון עיניים על סופו המוצלח של המשטר הסובייטי. ולולי הצליחו, כבר היה העולם כולו, בלי ספק, מרוסן תחת משטר השיתופי. אכן לא היה להם להרוסים שום תקווה להצליח, כי הכוון הארגוני, שההמונים היו רגילים בו, שהוא הכוון האגואיסטי, המחויב במערכה הראשונה, - הוא מטבעו כוח מהרס למשטר השיתופי.

אמנם מטרם שהשיטה מתקבלת, עוד מוקדם לדבר בפרטות מתכנית המעשי של כיוון הזה. ובייחוד אחר שכבר נתארך המאמר יותר מדי. ובדרך השקפה כוללת אפשר לסכם בקצרה, שצריכים לארגן תעמולה כזו, בדרך מדעי ובדרך מעשי, שתהיה בטוחה להשריש מין דעת הצבור, שכל חבר שאינו מצטיין במידת אלטרואיזם, הוא כמו חיה טורפת, שאינו ראוי לבוא בחבר האנושיות, עד שירגיש עצמו תוך החברה כמו רוצח וגזלן.

ואם נעסוק בדבר בתעמולה מתאימה באופן שיטתי, לא יהיה צורך לתהליך ממושך כל כך. והיטלריזם יוכיח, שבמשך זמן קצר, נהפכה מדינה שלמה על ידי תעמולה וקלטה את רעיונו המוזר.

אחר שנתבהר באופן ברור, מפי היסטוריה העובדתית, הדרך הנכון, שיש להוליך בו מעתה את התנועה. הרי אני פונה באופן תכוף אל הפרולטריון שלנו. וכאמור למעלה, שעמי העולם יכולים עוד לחכות. ומכל שכן עתה, בעת האנדרלמוסיה העולמית, שצריכים מקודם להפטר מסכנת ההיטלריזם. אבל לנו אין זמן לחכות. ומבקש אני שתשימו לב תיכף ומיד לשיטתי זו החדשה שהצעתי, שאני מכנה אותה בשם "סוציאליזם מעשי". כי עד עתה לא היה תפקיד הסוציאליזם, לדעתי, אלא "סוציאליזם ארגוני" בלבד, כאמור למעלה.

ואם שיטתי תתקבל, יש לשנות גם התכסיס כלפי חוץ, שבמקום נשק הישן של שנאת המעמדות ושנאת הדת, יקבלו לידיהם נשק חדיש של שנאת האגואיזם המופרז שברכושנים, המוצלח לתפקידו מכל הצדדים. כי מלבד שהמעמד הנגדי לא יוכל עוד להתגונן עם השריונות העבות של תורות מוסריות ודתיות, עוד יועיל לעקור, בדרך אגב, כל מיני צמחים הפראיים של נאציזם ופשיזם, שנקלטו במידה רבה תוך גוף הפרולטריון עצמו, המסכנים לקיומו, כאמור למעלה.

ועוד נוסף על אלה, יש לקחת בחשבון, את יופיו של נשק הזה, שהוא מושך את הלב ביותר, והוא מוצלח ללכד את כל הנוער שלנו בסביבתו. ולאמתו של דבר, אין שינוי כל כך בתכסיס, אלא רק בתוצאה בלבד. כי עד עתה, שהיו לוחמים בעד גזלת המעמד, נמצא תמיד הלוחם בעצמו במבט האגואיסטי הרכושני הצר, להיותו מגן על רכושו הוא. וכתוצאה מזה, מתגבר בו, יחד עם מלחמתו זו, כוח האגואיסטי המופרז. והלוחמים עצמם נתפסים באותו מבט הצר הבורגני.

ועוד באופן מוזר ביותר לתפיסה הרכושנית, שלדעתם יש להם זכות מלאה מכל הצדדים, מצד החוק, הדת והמוסר להגן על עצמם בכל האמצעים. אמנם כשלוחמים נגד האגואיזם של הרכושנים, מתוך מבט רחב של תפיסה אלטרואיסטית, התוצאה היא, שכוח האלטרואיזם מתגדל והולך בהם יחד עם מדת מלחמתם. וגם זכותם של הרכושנים נפגם ביותר, שלא יוכלו להגן על עצמם כל כך, שצורת מלחמה זו נתמכת בהרבה מתפיסה המוסרית והדתית שברכושנים עצמם [63].

והנה בשיטתי זו מונח הפתרון של איחוד לאומי, שאנו צמאים בעת הזו כל כך. כי יש להניח, שההיסטוריה עצמה כבר הרסה הרבה מהמחיצות המפלגתיות שבתוכנו. כי עתה אין עוד כדי להבדיל בין בלתי ציונים, ציונים רוחניים, ציונים מדיניים, טריטוריאליסטים וכדומה. שהרי כעת, אחר שנתבדו כל התקוות לנשום אויר חפשי מחוץ לארצנו [64], הרי אפילו הבלתי ציונים, המושבעים, ואפילו הקיצונים ביותר, כבר נעשו, מתוך הכרח, ציונים מעשיים גמורים. הרי שמבחינה עקרונית, כבר נתרפאו רוב הבקיעות שבנו.

אמנם עדיין אנו סובלים משתי מחיצות איומות: ממחיצה המעמדית וממחיצה הדתית, שאין לזלזל בהם כל עיקר. וגם אין לנו שום תקווה להפטר מהם פעם. אכן אם שיטתי זו החדשה של "סוציאליזם מעשי", שהצעתי, תתקבל על התנועה, הינו נפטרים בפעם אחת ולתמיד גם מן הטריז המעמדי, שנתקע תוך הגב של האומה. כי כאמור למעלה, תכסיס החדש מסתייע בהרבה מהדת, והוא אינו מכוון כלפי החוטאים המנצלים, אלא כלפי החטאים שלהם בלבד, - רק כלפי האגואיזם המגונה שבהם, שבעצם הרי אותה מלחמה תתנהג בחלקה גם כלפי פנים התנועה עצמה. ומתוך כך תתבטל בהכרח שנאת המעמדות והדת לגמרי. ונשיג היכולת להבין איש לרעהו, ולבוא לידי איחוד גמור של האומה על כל זרמיה ומפלגותיה, כפי שדורש מאתנו שעת הסכנה שעל כולנו, - בזה מונח העירבון לניצחון בטוח על כל החזיתות.

[1] נוכח מאורעות העולם, הרב קוק ובעל הסולם רואים בישראל את נקודת ההצלה. עם זאת, למרות שהעם חזר לארצו, חשים שניהם בסכנה המרחפת עליו, הואיל ואין הסכמה ואחדות בדעות ביחס למגמת האומה:

"כעת, בזמן התסיסה העולמית הגדולה, בימים שהתנודדות רבה מורגשת בכל העולם בכל המצבים: במצב הלאומי, החברותי, הכלכלי והרוחני גם יחד, והסאון של החיים בהגיעו גם אל תוך מחנה ישראל הקים לנו סערות רבות עוז וגדולות ערך בכל ארצות הגולה... נקודת ההצלה שהתחילה לזרוח בארץ ישראל, היא מוקפת כל כך הפרעות נוראות מבפנים ומבחוץ. והנה אנשי מעשה מעברים שונים גם בקרבנו אוחזים בידיהם משוטות, מטפחים בהם על פני המים הזדונים של ים המרקחה הצבורית שלנו, מניעים הם הנה והנה את ספינתה של כנסת ישראל, המתאבקת עם הגלים השובבים, אשר סבבוה מסביב, אבל כיוון ההגה עדיין מסופק הוא, ופרישת התרנים כלפי הרוח הסוער גם כן לא נסתדרה באופן מוסכם"

אוצרות הראי"ה ח"ד, מהדורת תשנ"ג, עמ' 113.

[2] גם הרב קוק יוצא בקריאה לעם לבנות את האומה (קבוצה המאוחדת בהסכמה סביב מטרה-אידיאל אחד) ומדגיש שזהו מצב המחוייב על ידי העולם:

"בנין העולם, המתמוטט כעת לרגלי הסערות הנוראות של חרב מלאה דם, דורש הוא את בנין האומה הישראלית. בנין האומה והתגלות רוחה הוא ענין אחד, וכולו הוא מאוחד עם בנין העולם, המתפורר ומצפה לכח מלא אחדות ועליונות, וכל זה נמצא בנשמת כנסת ישראל. רוח ד' מלא בה, רוח שם מלא בקרבה, ואי אפשר לרוח אדם, שהרגשת נשמתו פועמת בו, להיות שוקט בשעה גדולה זו, מבלי לקרא לכל הכחות הצפונים באומה: עורו וקומו על תפקידכם. קול ד' קורא בכח, ומתוכיות נשמתנו ומתנועות החיים אנו מבחינים אותו: ישראל מוכרח לחשוף את מקור חייו, לעמוד הכן על רגלי אפיו הרוחני"

אורות, עמ' טז.

[3] אין לאף מפלגה מונופול על האמת:

"סימן רע הוא למפלגה אם היא חושבת שרק עמה הוא מקור חיים, של כל החכמה וכל היושר, וכל זולתה הכל הבל ורעות רוח"

אגרות הראי"ה ח"א, עמ' יז.

[4] הסיבה לצרותינו הינה המחלוקת והפירוד בין חברי האומה:

"יסודתו של הפירוד היא בצדדים השליליים שכל כח רואה בחברו... וכל בעל כח מיוחד מלא הוא רק מרץ של אש ביחש לשלילתו של הכח האחר או האחרים שאינו חפץ להכירם. ובאופן חיים כאלה המצב נורא, הרוח מתבוקק, עמדת האמת, הכרתה הפנימית יחד עם אהבתה, מתמוטטת והיא הולכת ונעדרת, ע"י מה שנעשית עדרים עדרים"

אורות, עמ' עא.

[5] הרב קוק, כמו בעל הסולם, מקונן על הפילוג השׂורר בעם דווקא בשעה כה קשה:

"בשעות קשות הללו שיסורים מקיפים וממלאים את כלל ישראל הגוי כולו צרות רבות מבחוץ, ויותר גדולה היא הצרה מפני הצרות הפנימיות שלנו, מפני שנשבת שלום הבית אצלנו, שלום בית ישראל"

מאמרי הראי"ה, עמ' 155.

[6] "גדולי הנשמה... כשהם באים לשדרות האדם, ומוצאים פלוגות של עמים, דתות, כתות ושאיפות מנוגדות, הם מתאמצים בכל כחם להכליל את הכל, לאחה ולאחד"

אורות הקודש ח"ב, עמ' תמב.

[7] עם ישראל צריך לגלות את אופיו המקורי ולנער מעליו את הערכים הזרים המנוגדים לטבעו, אותם קלט בגלות:

"לא היינו יכולים לעמוד נגד הזרמים הכלליים של העולם, שאין להם ביסודם כ"א האהבה העצמית הגסה, וכאשר התהלכנו עם הלאומים שכנינו קלטנו אל קרבנו את רוחם הזר, אשר לא היה יכול להמזג בנו והיה בעוכרינו"

אורות, עמ' נב.

[8] למרות שהרב קוק ובעל הסולם רואים את הצביון הגלותי שרכשה לה תרבות האומה, הם טוענים כי ישנה דרך לגלות את אופיה הטבעי בלי לרעות בשדות זרים:

"הבה נכין לו הדרך, נראה לו את מבוא העיר, למען יוכל למצא את הפתח. נודיע לו שימצא מה שהוא מבקש דוקא בגבול ישראל, "אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי"... לא נעשוק ממנו את כל האור והטוב, את כל הזוהר והעצמה שרכש לו, כי-אם נרבה עליהם, נזריח עליהם באור של חיים, באור אמת, המנהיר ממקור הנשמה הישראלית ובנינו יביטו אליו וינהרו"

עקבי הצאן, עמ' קט.

* פסקה זו שהובאה במקור בסוף העיתון מובאת כהמשך למאמר "מגמתנו", בשל קישורה לנושא המדובר.

[9] גם לפי הרב קוק, מה שעובר על היחיד עובר גם על האומה:

"וכשם שהדבר נוהג ביחידים אישיים, כן הוא נוהג באומה שלמה ובמהלכי חייה, בנשמה ההיסתורית ובכל מעבדיה. וכן נוהג הדבר בכללות האדם וארחות חייו הרוחניים, על פי המסבות הרבות הרוחניות והחמריות, לשכלול העולם ובנינו, ביחש החבורה האנושית הכללית, ירידותיה ועליותיה"

אורות הקודש ח"א, עמ' לד.

[10] שני המקובלים משתמשים בדימוי האומה לגוף בעל איברים רבים:

"והנה בהיות האומה במצבה ועזה ומרגשת יפה את כל הגוף הלאומי כאיש אחד בעל אברים רבים"

עין איה שבת ח"א, עמ' 43.

[11] בעל הסולם והרב קוק רואים בפנימיות האומה את הגורם המלכד:

"הצמאון להבלע כולו ברוח ישראל צריך הוא להתגבר. לחשוב ישראליות, להרגיש ישראליות, לחיות חיים ישראליים, לראות בשמחת ישראל, זאת היא מגמה עמוקה גבוהה ורחבה, מלאה טל חיים של קודש, מובדלת מרגש דוגמתה אצל אומות העולם, שרפוד בהרבה שנאת הבריות ורשעה בלא אידיאל קדש פנימי, הצמאון לרוח האומה צמאון הוא לד', לאור תורה, ליושר, לחכמה, וכל טוב ונעלה"

אורות, עמ' קמז.

[12] יחס אהבה של אב לבנו צריך להתפשט בין כל חברי האומה:

"שכל אחד בפני עצמו ראוי להוקירו ולאהבו ולדרוש טובתו, וכשיתקבצו בהכלל פרטים רבים, תגדל האהבה בכפלים רבים, כפי ערך ריבוי וכפל הפרטים. אמנם יתירה מזה היא מדת אהבת הכלל מצד הכלל עצמו, כאותה האהבה שאדם אוהב את בנו האהוב לו שמתפשטת האהבה על כל אחד מאבריו"

עין איה שבת ח"א, עמ' 28.

[13] האדם צריך להתייחס אל עצמו כחלק מכלל האומה, ובשעת הצורך להשפיע עליה:

"והאדם היחיד צריך לראות את עצמו בתור אבר מהגויה הגדולה של כלל האומה, ובמובן יותר רחב כלל האנושיות וכלל המציאות, עד שיתעורר מצד פרטיותו לעת החפץ, שיוכל בכל אשר לו מקנין גופני ורוחני לעשות לטובת הרבים בעת שהשעה מעוררת ע"ז"

עין איה ברכות ח"ב, עמ' 353.

[14] גם הרב קוק טוען שלעת עתה התגלות הרוח באומה תהיה רק בחלקיה המשובחים:

"לעשות את האומה כולה כהנת, בלא הדרגה, כולה חכמה, נזירה ויודעת אלהים, בפרטיה על דעת עצמם, זה אי אפשר כעת לפי עולם המבונה באותן התכונות שאנו מוצאים בהן את עולמנו... וזה יתגלה באבריה היותר מעולים, כמו שההרגשות היותר אציליות שבאדם מתגלות הן ע"י האברים היותר עליונים שבאורגני היחידים"

אורות, עמ' נד.

[15] הרב קוק מתאר כיצד הפרט בהתעלותו קובע את איכותו של הכלל (ועל כך מוסיף בעל הסולם, שבפרטים אלו נמדדת זכות קיומה של האומה):

"לפי אותה המדה, שכל יחיד מתעלה, שכל תכונתו האישית מזדככת, כך הוא מטביע בתוכיות של האומה כולה את חלק האצילי שבו"

אורות, עמ' קנח.

[16] תפיסת המושג "מדינה" בשלב התפתחותי זה של האומות המושתתות על קשר של צורך הדדי, מוגדר אצל הרב קוק באופן הבא:

"ירד גם כן הרעיון הלאומי ממשגב אידיאליותו האדירה והקוסמת, ויהי ל"רעיון מדיני", למין "מסחר המתפשט על נפשות רבות"; "המדינה היא חברת-אחריות גדולה""

אורות, עמ' קיד.

[17] הן הרב קוק והן בעל הסולם רואים בלאומיות רגש טבעי, הקרוב לאהבת משפחה, וכדברי הרב קוק:

"הרגש הלאומי הוא רגש ישר טבעי באדם, קרוב למעלת אהבת המשפחה"

עין איה ברכות ח"א, עמ' 69.

[18] "כאשר סר רוח אלהים מעל האומה, בהפרידה את תכונתה הלאומית ממקור חייה, נתחיבה חובת גלות. חיי הצבור המקולקל עד היסוד מוכרחים היו להדכא, יחד עם צביונו הממשי ועם ההשרשות הרעות שהשריש בלב יחידיו, ושמצאו את כלי משחתם מוכנים לפניהם במשטריו. הגלות - החרבן הפנימי והפזור החיצוני - הכתה לרסיסים ותאבד עד היסוד את האידיאה הלאומית החרבה, אשר זנתה מעל אלהיה, אשר בהנתקה משרש חייה טמאה ונתקלקלה מרוח הטומאה של הקולטורה האלילית וכל כשפיה. גאון ישראל ותפארתו נפלו משמים ארץ"

אורות, עמ' קח.

[19] עם ישראל איבד את הכרת הלאומיות הטבעית שהיתה טבועה בו, מה שהביא להתמוטטות המוסר:

"הסבה העקרית שנתמוטט מצבנו המוסרי באופן איום מאד, איננו כ"א מפני שהיסוד הטבעי נתרופף אצלינו, היסוד הטבעי לאהבת שם ד' אלהי ישראל, לאהבת תורת ישראל, היא האהבה הלאומית. ע"כ חובה קדושה היא שתהיה האהבה הלאומית קבועה בטבע בלב כל העם כלו, ולא שנהיה צריכים לקבוע אותה ע"י מוסריות"

אוצרות הראי"ה ח"ב, עמ' 46.

[20] בעל הסולם והרב קוק מסבירים שייסורים משותפים הם גורם חיצוני, ולא רצוי, לליכוד העם:

"ואם גם הרגשה אנושית לאומית וטבעית ורצון של חיי לאום בכבוד גם הם אפסו, אם אי אפשר לתקוע בשופר כשר לגאולה באים אויבי ישראל ותוקעים באזנינו לגאולה... עמלק, פיטלורה, היטלר וכו' מעוררים לגאולה... גם לאומיות זו של השוט, של "צרת היהודים", גם בה יש מן הגאולה. אולם, על שופר זה אין לברך, "כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו""

מאמרי הראי"ה, עמ' 269.

[21] הרב קוק ובעל הסולם מצביעים על הרוח מקולקלת שקיימת בלאומיות שנוצרה:

"ובסור ישראל מארח חייו המקוריים לא עצר עוד כח להחזיק מעמד בלאומיות יבשה ומופרדת ממקור הנטיה האלהית בכללה... ומבול הקלקולים שטף עד צואר, כל עין בשר לא יכלה כבר להכיר כלל את הרושם הנשאר מהשפעתה של האידיאה האלהית על התכונה הלאומית הפרועה והמדולדלת"

אורות, עמ' קז.

[22] איחוד שלא נעשה מתוך פנימיות האומה סופו לפירוד:

"אהבת כל יחיד לעצמו היא אחדות מקרית, שיסודה הוא אהבת הפרט העצמית, ואין סופה להתקים, כי אין לה מרכז אמיתי, וגם כשהאחדות לכאורה מתגדלת סופה לשלהבת שנאה ומלחמת אחים, בהיות כל יחיד מושך להנאת עצמו"

עולת ראיה ח"א, עמ' רנז.

[23] "מכל הרע שבהם לא אבד הצרור הקטן הטוב, שהיה גנוז בהם"

מאמרי הראי"ה, עמ' 6.

[24] האהבה הלאומית התעמעמה, אך לא נעלמה, והיא טמונה בנו כזרע רדום:

"הגלות מעטה את צביוננו, דכאה אותנו, אבל לא השמידה אפילו גרגר אחד מכל סגלותינו. כל מה שהוא מוכן לנו הרי הוא נמצא אתנו, כל מה שצריך להיות גדול ופורח הוא קטן, קמוץ, וכמוש, אבל הכל יתגדל, הכל ישוב לפרח, "יציץ ופרח ישראל""

אורות, עמ' צד.

[25] גם הרב קוק תולה בחינוך נכון, המבוסס על הטבעיות השמורה בנו, את היסוד לבניין האומה:

"יסוד האומה ביחש העתיד שלה, תלוי ביסוד החנוך... החנוך צריך שיהיה לעולם מתאים עם טבע האומה ואמתת תכונתה... אנחנו צריכים לצורך שכלול החנוך תמיד לעמוד על אופיה של אומתנו"

מאמרי הראי"ה, עמ' 229.

[26] חינוך לאומי מודרג הכרחי לבניית יסוד מוצק:

"להתבסס יפה ע"י חנוך מודרג מסומן בסימנים תוריים קצובים, המגדירים אותו ועושים מעקה לאור המתרחב שלא יפול החוצה ולא תרבה המכשלה"

מאמרי הראי"ה, עמ' 6.

* שוביניזם – (ע"ש החייל הצרפתי Chauvin, שנודע במסירותו התמימה והנלהבת לנפוליאון) קנאות לאומנית קיצונית מלווה זלזול ושינאה לעמים אחרים.

** פשיזם - לאומנות, מחיקתו של הפרט ע"י העמדת המדינה כעליונה בערכים.

[27] מדברי בעל הסולם והרב קוק מובן כי אהבה לאומית בישראל אינה שקולה בשום אופן ללאומיות של עמים אחרים, כדוגמת השוביניזם והפשיזם המבוססים על יסוד שונה לגמרי:

"לאומיותנו ברוח התורה נשמרת היא מטמטום המוח שתוכל לגרום מהומה של הנאציונאליזמוס [לאומיות], כשהיא יוצאת מדרך הישרה... לאומיותנו בנויה היא על היסוד היותר נשגב שבתורת המוסר היותר גבוה, הוא יסוד הכרת טובה"

אוצרות הראי"ה ח"ב, עמ' 59.

[28] גם הרב קוק קובע שאין פגם באהבת העצמי, וככל שהיא גדולה היא משובחת; ואינה סותרת את אהבת הזולת, שכן רק בשיתופן יחד מושגת השלמות:

"מצד אהבת עצמו ואהבת הכלל כולו, הם כסותרים [כאילו סותרים] זא"ז... והנה כל ערך בפ"ע הוא רק חצי המציאות, והמציאות השלמה היא שתהי' אהבת עצמו בלבו של אדם גדולה, כי מצד עצמה אין חסרון באהבת עצמו כ"א אדרבא מעלה גדולה היא... אם יצוייר שעם האהבה היותר גדולה לעצמו תבא יחד ג"כ אהבת הכלל היותר אדירה, אז ודאי הוא טוב וישר, ע"כ העולם נברא כשביל ב' הענינים" )עין איה ברכות ח"ב, עמ' 342).

[29] לפני השגת השלימות, האגואיזם המופרז מרחיק מאהבת הזולת ובכך מהווה גורם מזיק לכלל:

"אלא שכל זמן שאין העולם בשלימותו עלינו להרחיקה את האהבה העצמית, מפני שבכל מקום שתבא תהי' גוררת עמה אהבה זו עול הבא לרגלי דחיית אהבת זולתו ואהבת הכלל מאהבת עצמו" (עין איה ברכות ח"ב, עמ' 342).

[30] על פי בעל הסולם, האהבה הלאומית שלנו צריכה להיות מוקדשת לטובת האנושות. הרב קוק מסביר שאושר אומתנו אינו המטרה הסופית, אלא משמש כאמצעי לאושרה של אנושות כולה:

"כי האדם השלם אינו די שיצמצם עצמו באושר אומתו, כי צריך הוא להשתדל להביא ישועה כללית לכל האדם אשר על פני האדמה... הלאומיות שלנו מביאה ברכה ושלימות לכל העולם כולו. ע"כ בתחילת בנינה, שסוף מעשה במחשבה תחילה, היא בשביל תקנת ואהבת כל המין האנושי" )עין איה ברכות ח"א, עמ' 69).

[31] את הסיבה לאגואיזם הלאומי המופרז תולה הרב קוק בניתוק מהמקור העליון:

"הלאומיות, שאין לה רגש יותר נעלה ממנה עצמה לשאוב ממנו חיים ואורה, יכולה בנקל להתהפך לאהבה עצמית במדה גסה וכעורה" )אוצרות הראי"ה ח"ב, עמ' 59).

[32] אהבה לאומית טהורה צריכה להיות מבוססת על יסוד רוחני ולא על יסוד גשמי:

"קישור של כנסת ישראל בנוי הוא ביותר על מאויים רוחניים משותפים, שבעצמם הם צריכים אימוץ וחיזוק רוחני מרובה מאד גם בלבו של כל יחיד, וכל שכן בחיי הציבור כולו" (אורות, עמ' קנ).

[33] בעל הסולם והרב קוק מצירים על כך שלמרות בואנו לארץ עדיין איננו פועלים לפי אופיינו המשותף:

"לא כח צבורי ישראלי הופיע עליו, כי אם כח של יחידים... עוד לא מורק ושוטף הכח הצבורי האדיר ואפיו לא עובד יפה, לעומת כל הקלקולים הרבים וכל הזוהמא שקלט בקרבו, בשחת העם את דרכו בימי טובה ושלוה" (אורות, עמ' קי).

[34] בעל הסולם מקונן על כך שלא נמצא היסוד הטבעי המחבר. הרב קוק מביא דוגמא לכך מהלאומיות החילונית, שהיא זיוף לטבעה של האומה:

"המטבע החילונית של לאומיות בישראל היא זיוף נורא מצד אחד בתפיסת טבע האומה, כמו שכן היא מצד שני שלילתה של ההכרה הלאומית האלהית, שהוא יסוד הויתה של האומה"

מאמרי הראי"ה, עמ' 280.

[35] כל מה שנבנה על גורם חיצוני ולא על יסוד הפנימי, כגון הרדיפות מצד אומות העולם, הרי הוא כבניין ארעי בלבד:

"ההתעוררות שבאה מצד הצרות והרדיפות של האומות, אינה כי אם התעוררות מקרית של צרוף. היא ראויה להלהיב על ידה כוחות נחשלים, אבל יסוד החיים מוכרח לבוא, מצד עצמיותה של התביעה הצורתית של האומה, וזה יתגדל ויתאמץ כל מה שאור תורתה הפנימית, עומק דעותיה וחביוני חביוניה, ילכו ויחיו בקרבה בגאון גדלם"

אורות, עמ' צה.

[36] "והנה מה שנוגע לחנוך שלנו, אחינו שבחוץ לארץ, אף אם פנו מעט או הרבה פה ושם מדרך החנוך הטבעי שלנו, החנוך המתאים עם יסוד חיינו בתור אומה שלמה ומצויינת... חיי עמנו על אדמת הקדש, הם צריכים להיות טבועים במטבע האומה ונסמכים על הבסיס הלאומי הטהור"

מאמרי הראי"ה, עמ' 231.

[37] גם הרב קוק הזדהה יותר עם השם "ישראל" מאשר "עברי", ולכן השתמש בו בכל כתביו. בדוגמה הבאה, מתבארת ייחודיותו של השם "ישראל":

"בימים האחרונים נתגדלה התנועה לחפץ יסוד גמנסיה ישראלית, בנגוד להגמנסיה העברית השוררת פה, שקובלים ובצדק על מיעוט יהדותה. כחות רבים חושבים שאם ימצא לנו מוסד חינוכי עומד ברום התרבות, סופג אל תוכו את כל הסגולות הנמצאות והראויות להמצא בבית-חנוך משורה גבוהה, ועל כולם יכלול את אור היהדות הנאמנה, אור התורה המצוה האמונה ומורשת אבות כחק לישראל, בזמננו זה בא"י, יהיה כתריס לעומת ההירוס הצפוי בהתגברות ההשפעה של החינוך היבש, שההפקרות הכפרנית מעלה עליו את חלודתה"

אגרות הראי"ה ח"ב, עמ' רסה.

[38] הרב קוק במכתבו לאליעזר בן יהודה קובע כי השפה העברית לא היתה מיוחסת לאומה כשפה לאומית בלעדית, וגם עמים אחרים דיברו עברית:

"שלפי דעתי אי-אפשר לומר שנתקבלה באומה השפה בתור גורם לאומי מוסרי, כי-אם אחרי שכבר חדלו עמים אחרים לדבר עברית".

אגרות הראי"ה ח"ד, עמ' צד

[39] בתקופת עזרא ונחמיה היתה השפה הארמית שלטת באומה, ולא השפה העברית:

"שאפילו לאומי מעשי כנחמיה, הקפיד יותר על אי-האחדות של השפה, שהיא מונעת את האומה להעשות חטיבה אחת ממה שהקפיד על הדייקנות של העברית בעצמה, וזהו תוכן הפסוק של "וכלשון עם ועם" כפשוטו, בלא סירוסין, ביחוד הארמית שיש לה זכויות מצד קרבתה לעברית".

אגרות הראי"ה ח"ד, עמ' צד

[40] בעל הסולם מדגיש כי הדיבור ב"לשון הקודש" היתה שייכת רק לבעלי ההשגה, היינו למי שהיה בדרגה רוחנית שמעל העולם הזה, כגון התנאים אשר תיארו בספריהם את כל הרגשותיהם שמן העולמות הרוחניים. הרב קוק מסביר שלשון הקודש היא אכן ביטוי של הרגשה אלוקית:

"השפות מתחלקות למדרגות, החבור המתאים לכל רגש וכל הקשבה עם הצלצול הקולי תלוי הוא ביסוד ההארה הכללית של הנשמה בהקפתה על העולם ומלואו וכל הסתעפותיו, בהירות ההכרה של השקפת העולם בתור התגלותה של ההארה האלהית, היא גורמת את היסוד הקדש של הדבור, שקוליותו היא התגלות לשון הקודש".

ראש מילין, הערות, הערה ה

[41] בעל הסולם והרב קוק מדברים באותה לשון:

"ואנחנו תופשי התורה הנוכל להתעלם מבלי ללמד את עמנו לדעת את אשר עלינו להתבונן עתה באחרית הימים, לדבר בקול גדול, יהודית, בקול הנשמע מסוף העולם העברי ועד סופו..."

אדר היקר, עמ' יז

[42] "והאמרה הנצחית של "לך כנוס את כל היהודים" היא מוכרחת להחיות אותנו עוד הפעם, ולרוממנו מכל שפלותינו. אבל בודאי כאן ישאל מי שיודע לשאול, וגם מי שאינו יודע לשאול: היתכן, עכשו, אתה אומר "לך כנוס את כל היהודים"? כיצד תכניס בכפיפה אחת, במסגרת אחת את כולם, את כל סיעותיהם ואת כל מפלגותיהם, כיצד ישובו העצמות הפזורות על פני כל בקעת הגלות הרחבה, הגלות החמרית והגלות הרוחנית להתקרב אחד אל אחד, להיות לשיעור קומה אחד הנקרא כלל ישראל, העומד לדרוש את חסנו, את תחיתו ואת שיבת שבותו?... הרי אנחנו רואים בעינינו את הצרה הפנימית האיומה, איך שקמים יהודים כנגד יהודים, איך שאחים נהפכים זה נגד זה לזאבים ולנחשים, ואיך זה תאמר: "לך כנוס את כל היהודים"?"

מאמרי הראי"ה, עמ' 155

[43] הרב קוק מבקר את המפלגות המתבצרות באמיתותיהן:

"סימן רע הוא למפלגה אם היא חושבת שרק עמה הוא מקור חיים, של כל החכמה וכל היושר, וכל זולתה הכל הבל ורעות רוח"

אגרות הראי"ה ח"א, עמ' יז

[44] המחלוקת היא עניין הזמן:

"מחלוקת הדעות ע"ד הדרכת הכלל... כל עקרה של פלוגתא זו באה מפני השפלות הכללית, שעדיין לא נגמרה"

אורות, עמ' עג

[45] רעיון דומה של חלוקה צודקת מביא הרב קוק בנוגע להגבלת הרכוש על פי קריטריונים של צדק:

"יסוד התורה במשפטיה היא הגבלת הרכוש והעמדת הצדק בקנין כ"א מבני אדם במה שהוא שלו"

עין איה ברכות ח"ב, עמ' 404

[46] הרב קוק לא פוסל את המטריאליזם ההיסטורי [מודל חברתי-כלכלי ממנו התפתח המרקסיזם]. אפשר להפיק ממנו טוב ושיטה ראויה לישראל - אחרי שישופר ויתוקן:

"והטוב שבמטריאליזמוס ההיסטורי יעמוד בעצמו לימיננו, כשנברר בבטחה איך שאי אפשר שתתקיים כשיטה קבועה, ישנה או מחודשת, עם כל ענפיה ושריגיה, כי אם צריכה היא זימור וניכוש, צירוף וזיכוך, והחלק שבה יהיה לעולם, ככל טוב, מתאים עם אורם של ישראל, עוזם ונצחם"

אגרות הראי"ה ח"א, עמ' נ

[47] גם הרב קוק רואה בחוסר ההצלחה הזמני במציאת פתרון סוציאלי רוחני מצב של בוסר הנובע מחוסר התפתחות החברה:

"האורה האלהית, המוסרית, האמונית והלאומית, הנמצאות במצב של פרוד ושל התנגשות במלא העולם, באור ישראל הנן אגודות כולן... אמנם למען תהיה האנושות מאושרת ושלמה בכל פנותיה, מוכרח הדבר שאלו האורות יאירו בקרבה בשלמות גמורה כולם יחד במצב אורגני מתאים, במצב כזה שיפתור את כל שאלת הרוח, של היחידים ושל העמים, בפתרון סוציאלי רוחני... פרי הבוסר של המעמד האישי והלאומי, האיקנומי והסוציאלי, העומד במצב של נגוד ותחרות כל זמן שלא נתפתחה יפה החברה האנושית".

מאמרי הראי"ה, עמ' 22

[48] אמצעי יכול לשמש לחיוב או לשלילה: אם האמצעי הינו בוסרי - הוא יביא לתוצאה שלילית, ולהיפך:

"שמירת סדרי החיובים הוא יסוד גדול בשכלול הכלל והפרט המוסרי, וכמה ראוי הדבר שיקבע בו מסמרות חזקות. שהרי ישנם כמה חיובים מוסריים שכשיבאו בזמנם וכסדרם הם מביאים טובה גמורה ועליונה בעולם, וכשיבאו נעוי לבי זחוחי הדעת לאכלם פגה ולהקדימם לפני זמנם, בשעה שאין הזמן או הדור ראוי לכך, הרי הם מחריבים את העולם ומונעים טובה רבה".

עין איה ברכות ח"ב, עמ' 406

[49] קריאתו של הרב קוק דומה לזו של בעל הסולם: עם זאת שאין להשתמש בדבר כפי שהוא, אין לפסול אף רעיון בטרם נתברר כל צרכו, גם אם אינו מוכן לשמוש בשעה זו:

"אבל אל לנו לשכוח, שאין להשען על יסוד אשר כבר הונף עליו הגרזן להרסו, טרם יהיה מבוצר לנו כל צרכו במובן הנצחיות שיש לנו רשות לבטאה".

מאמרי הראי"ה, עמ' 20

[50] אין לפסול את הרעיון עצמו, אלא יש לקחת בחשבון שהוא מתגלה בשברים:

"כל שיש בו ערך... חדוש... רושם בדבר ידוע, כבר ראוי להחזיק בו לרשמו לחזקו ולקיימו. ולפעמים יוצא רשומו אל הפועל בהמשך הזמן ע"י הזדמנות התאמה לשברי רעיון, שבצירוף יעשה דבר גמור ונכון"

פנקס י"ג, כח

ראה בנוסף הערה 46, כיצד נוהג על פי עקרון זה הרב קוק בצדדו את המטריאליזם ההיסטורי.

[51] "לעולם תרבות פחותה מפנה היא את מקומה למעולה וחשובה ממנה"

עקבי הצאן, עמ' קמט

[52] "צריכים רק לדעת שההתפתחות ההדרגתית מוכרחה להביא בעקבה התערערות היסודות הקודמים ותלישתם, במדה ידועה, משרשם, ושעה זו קשה היא. אולם בדעת האדם, כי לא התרבות גורמת לזה אלא להיפך, המצב הטבעי שעד עכשיו, וכי צועדים קדימה לשלמות ולטוב יתחזק ויתנחם ויתגבר וזה יוסיף לו אומץ להרגיש אושר גם בשעת ההדרגה".

מאמרי הראי"ה, עמ' 244

[53] הרב קוק מגדיר את חוק ההתפתחות המקיפה כפרשנות מחודשת למושג "תשובה":

"העולם מוכרח הוא לבוא לידי תשובה שלמה. אין העולם דבר עומד על מצב אחד, כי אם הולך הוא ומתפתח, וההתפתחות האמתית השלמה מוכרחת היא להביא לו את הבריאות הגמורה, החמרית והרוחנית, והיא תביא את אור חיי התשובה עמה"

אורות התשובה ה, ג

[54] נחיצות הכוחות החיוביים והשליליים גם יחד מתוארת אצל הרב קוק:

"לא יחסרו גם כל הכחות השוללים, שגם הם מצטרפים להוציא כלי למעשהו, כמו הכחות החיוביים. והכחות השוללים, שהם מצטרפים אל הכל לעשות את הצביון של המטרה העליונה"

אורות, עמ' לא

[55] הרב קוק בדומה לבעל הסולם רואה בכח המחשבה את הגורם העיקרי בהתפתחות האדם: "כח המחשבה הוא עיקר האדם"(עולת ראיה ח"ב, עמ' קסב) למרות היותו סמוי מעין:

"הכחות הרוחניים, המדות והמחשבות, הם יותר רחוקים מלב בני האדם, ויותר מטושטשים בציורם מן הכחות המעשיים. הרבה צריכה עוד המחשבה האנושית לעמול עד שתכיר את ערכם של כחות המחשבה ואופני שימושם, באותה המדה שהיא עכ"פ נכונה להכיר את הכחות המעשיים שבעולמה"

אדר היקר, עמ' יג

[56] "אין המחשבה האצילית שלמה באדם, כשהוא מתנשא לצייר את הטוב הכללי, ולהתאמץ לחשוק בו לעצמו, ולעולם כולו, אלא אם כן היא מחפשת אפשרות לצורת חיים כזאת, שתבסם את העולם, במה שתתקן את תכונתו החברתית, ותכריע גם כן לטובה את החיים הפרטיים, בין בחיצוניותם, בין בפנימיותם"

אורות הקודש ח"ג, עמ' קפ

[57] המפגש בין כוח שלילי וכוח חיובי מוביל להתקדמות אל מצב של כוח חדש הקרוב יותר לתכלית:

"כי לא שלילה יולידו שני כחות המתנגדים בהפגשם, כי-אם "כח חיובי מחודש", שגם הוא יהיה לכח פועל ליהנות בו בני אדם כשידעו איך להשתמש בו"

אדר היקר, עמ' יג

[58] בעל הסולם אינו רוצה שיחשדו בו בחוסר מעשיוּת. דווקא בשל היותו איש קבלה אין הוא נמנע מלמצוא פתרון לכל הסדרים בעולם הזה, כדרכו של הרב קוק:

"כל מחשבה שהיא מפקרת את תיקון העולם וסדרי המדינות ופורחת באויר רוחני לבדה, ומתפארת בתיקון נשמות והצלחתן, הרי היא מיוסדת בשקר שאין לו רגלים"

אורות הקודש ח"ג, עמ' קפ

* סטדיה - שלב, בחינה.

[59] הרב קוק מתאר את המכונה הטבעית המתפתחת בשילוב הכוחות השליליים והחיוביים:

"המעשים כולם עומדים בצורה עוברית, כל ההויה כולה נשמות אפרוחים או ביצים... והאפרוחים מתפתחים ומתגדלים והביצים מתחממים, והולכים ומתקרבים לצורת הוית החיים והמפעל, ובכללות הכל הכל כלול, הכל פועל, לא יחסרו גם כל הכחות השוללים, שגם הם מצטרפים להוציא כלי למעשהו, כמו הכחות החיוביים. והכחות השוללים, שהם מצטרפים אל הכל לעשות את הצביון של המטרה העליונה, שם בעומק ירידתם אורה חיובית עליונה גנוזה"

אורות, עמ' לא

* סנטרופיטלים [צנטריפטלי] - השואף אל המרכז, הנוטה לנוע אל המרכז.

** סנטרופוגלים [צנטריפוגלי] - השואף להתרחק מהמרכז, הנוטה לנוע מהמרכז.

[60] "האהבה העצמית [הכוח האגואיסטי], כשמתגברת למעלה ממדת היושר... היא משתפלת והולכת לחפצים גסים וכעורים, היא מוכרחת להכביד את חיי האדם בכללו באותה המדה שיכלתו יגדל, ולהפך עם המוסר הטוב [הכוח האלטרואיסטי], המביא אצילות הנפש רוממות קדושה ואהבת הבריות, יכול הוא האדם לסדר גם את אותם הכחות המועטים הנמצאים ביכלתו הדל, באופן המביא טובה וברכה רבה לו ולעולם. אמת הדבר, שהטובה הכוללת והשלמה ודאי תבא דוקא מהתחברות השלמה של מילוי שני הכחות היכולת והרצון בתכלית טובם, ובהתחברם יחד והיו לאחדים ככל הכחות המתגלים לעינינו במרחב הבריאה, שהם מתאחדים במקורם, וכל אשר יוסיף האדם דעת כן יכיר ביותר אחדותם של הכחות המתגלים בסגנונים שונים"

אדר היקר, עמ' לו

[61] "למשל יש באדם חיובים למשפחתו אח"כ לעמו אח"כ לכל האדם אשר ע"פ האדמה אח"כ גם לכל החי והיצור המרגיש בחייו וטובו. הנה כשישמרו הדברים כסדרן הם ערוכים להעלות את העולם כולו למעלתו העליונה שהוא חפץ ד' בעולמו. והאיש שממלא חובתו למשפחתו עליו לפנות לחובות עמו, וכשחובותיו לעמו יתנו לו הרוחה להתעסק ג"כ בטובת כל המין האנושי אז אשרי חלקו"

עין איה ברכות ח"ב, עמ' 406

[62] דימוי שמביא הרב קוק לכוחות הנגדיים החיוניים לבניין החברה:

"כשם שאי אפשר ליין בלא שמרים, כך אי אפשר לעולם בלא רשעים. וכשם שהשמרים מעמידים את היין ומשמרים אותו, כך הרצון הגס של הרשעים גורם קיום ועמדה לשפעת החיים כולם... בהמשך יצירתם שהנם הולכים ביחד עם היין, חיי האומה ורוחה המתעורר, הם מעכירים אותו והלבבות רועשים למראה התסיסה, וינוח הלב וישקוט במכונו רק למראה העתיד, ההולך ועושה את מסלתו"

אורות, עמ' פה

* קונפרונטציה - העמדה זה לעומת זה להשוואה.

[63] יישום נכון של חוק ההשפעה, חוק התורה, בחברה יקשה על המשטר הקפיטליסטי להמשיך ולהתקיים:

"מבלי לקבוע מהו המשטר החברתי של התורה, יש להניח בודאות כי בקיום עקבי של כל חוקי התורה בשטח החברתי והכלכלי ללא ויתורים ופשרות, לא יוכל "המשטר של הרכוש" להתקיים, כי מצוות התורה, ונוסף לזה ו"עשית הישר והטוב שבישראל" - זהו דין ולא לפנים משורת הדין - מצמצמים כ"כ את הבעלות והזכויות של הרכוש עד שקיומו נעשה לבלתי אפשרי וללא כדאי"

אוצרות הראי"ה ח"ב, עמ' 367

[64] "יצירה עצמית ישראלית, במחשבה ובתקף החיים והמפעל, אי אפשר לישראל אלא בארץ ישראל"

אורות, עמ' י

חלק ב: ביאורים והרחבות למאמרי עיתון "האומה"

איחוד המפלגות

א. בעיית הפילוג

בעל הסולם:

ואחר כל אלה, כל אחד וכל מפלגה מאתנו, רובץ ומשמר על רכושו המפלגתי בקפדנות יתירה בלי ויתור כל שהוא, ובשום פנים לא יוכלו, או יותר נכון, לא ירצו לבוא לידי איחוד לאומי, כפי שדורש עת הסכנה שלכולנו.

עתון האומה, מגמתנו

חלוקת העם למפלגות היא הבעיה הנוראה מכולן. "מפלגות" - שורשן ב"פילוג", והפילוג מנוגד לתיקון. אם קיימת שנאה בעם, הנעוצה בשונוּת חבריו, אם אדם שונא את חברו מתוקף היותו שייך לקבוצה שונה, אזי ההתחלקות לקבוצות פסולה. לא יכולים להיות פילוג ושנאה בעם ישראל.

הפילוג נובע משליטת הערכים הזרים של אומות העולם, אשר חדרו אל תוך עם ישראל במשך תקופת הגלות. הערך הפנימי של ישראל, התיקון הרוחני, התורה - עומדים בסתירה מוחלטת לפירוד ולפילוג.

סיבת המחלוקות המרובות שיש בישראל היא, שהן מסמלות את שבעים האומות, בריבוי צביונן. אבל בפנימיות, על ידי התורה שמתלכדים סביבה, נשמרים ישראל מן ההרס שבפירוד זה.

הרב קוק:

רבויי הצביונים השונים, שמתחלקים בעמים רבים, כלולים בישראל ביחד, "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל". מתוך כך הם עלולים יותר לפירודים ומחלוקות פנימיים, ומתוך כך יכולים להיות לעולם עם לבדד מבלי להתערב בין העמים, באין מחסור כל הנטיות והכשרונות השונים, "כרכא דכולא ביה, ממנו כהניו, ממנו נביאיו, ממנו שריו, ממנו מלכיו, שנאמר ממנו פנה ממנו יתד" וגו' . התורה כולה, שמכללת, בעז עצמיות סגולותיה, ובשווי ארחות חייה, את הכלל כולו ואת כל פרטיו, היא התריס בפני הפירודים. מכל שנויי הדעות והטפוסים, בכמה ענינים רוחנים וחמריים, מופיע על ידה הטוב הכללי, שמאחד את כולם בכללות קיומה של תורה.

אורות, עמ' קסט

האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל היתה מפוצלת לשתי חברות, בעלות דפוסי חיים ותפיסות עולם שונים באופן מהותי. החברה האחת - "היישוב הישן", היתה אוכלוסיה חרדית שעלתה לארץ ממניעים דתיים רוחניים (לימוד תורה וקיום מצוות בארץ הקודש). האחריות לקיומה הפיסי-כלכלי של אוכלוסיה זו מוטלת על יהודי הגולה, הזוכים לשכר ולקיום בזכות לימוד התורה של אחיהם בארץ ישראל.

החברה האחרת כוּנתה "הישוב החדש". ראשיתה בעלייה הראשונה, ומבוססת היתה היא על אידיאולוגיה הפוכה מזו של "הישוב הישן". הישוב החדש ראה הצדקה למפעלו רק אם תכונן החברה מבנה כלכלי עצמאי, המבוסס על מלאכת כפיהם של בני החברה. משום כך החזיקו בני היישוב החדש במקצועות יצרניים, כמו: עבודת אדמה, מלאכה ותעשיה. חברה זו היתה בעלת גישה אנטי-דתית. הם ביקשו להשתחרר מהדחק הגלותי, להסיר מעליהם עול מצוות, ולאפשר לעצמם חיי חירות מחשבתית וחופש יצירה. דמותו של הישוב היהודי החילוני, שהלך והתפתח בארץ ישראל, היה בעיני הישוב הישן סמל כל הרע שבציונות; ואילו בני היישוב החדש ראו את בני היישוב הישן כבני חברה מנוונת ומושחתת.

גם אחר קום המדינה, בעיית הפילוג בעם עודנה חיה וקיימת. בעל הסולם ממשיל את מצב העם לאגוזים הנתונים כולם בשק אחד. מבחינה חיצונית מרגיש העם מאוחד בשק אחד, ויחד עם זאת, כל אדם בפני עצמו היה מעדיף שיניחו לו לנפשו.

בעל הסולם:

ואנו דומים בזה לגל של אגוזים המאוחדים לגוף אחד מבחוץ, על ידי שק העוטף ומאגד אותם, שמדת האיחוד ההוא אינה עושה אותם לגוף מלוכד, וכל תנודה קלה הנעשית על השק מוליד בהם התרוצצות ופירודים זה מזה ובאים על ידה בכל פעם לאיחודים ולצירופים חלקיים מחדש. וכל החסרון הוא, מה שחסר להם הליכוד הטבעי מבפנים, וכל כוח איגודם הוא מתוך מקרה חיצוני. בעניננו אנו - דבר זה מכאיב מאד את הלב.

היחיד והאומה

השק משול ללחץ החיצוני המופעל על ישראל מידי שונאיה הרבים. כלומר, הלחץ החיצוני, שההנהגה העליונה מפעילה עלינו הוא זה שמקיים אותנו בעל כורחנו כאומה.

במשל האגוזים, בעל הסולם אינו מתאר את התנאים הנדרשים לאיחוד. הוא מדגיש את היחלשות האיחוד, אם הוא נכפה על ידי כורח חיצוני. אם אויב חיצוני הוא הסיבה לאיחוד, האיחוד אינו איחוד כלל. הרגשת האיחוד השקרית בשעת מלחמה היא דוגמא טובה לכך. האיחוד בעם בשעת מלחמה אינו איחוד כלל. מלחמה היא סיבה חיצונית והאיחוד דורש סיבה פנימית.

בעל הסולם רואה באחדות תנאי לחיים. ללא איחוד אין חיים. לכן, במשל האגוזים, הוא שולל את קיומו של האיחוד כתוצאה מפחד מכוח חיצוני. אם אדם אינו שובר את השנאה שלו לאחרים, והפחד מן האיום החיצוני מחייב אותו רק לבטל אותה לזמן מה, להסתיר אותה, הרי הוא משול לאגוז המצוי, מחוסר ברירה, בשק אחד עם יתר האגוזים. האיום של האויב החיצוני חזק יותר משנאתו של האדם לזולתו, מצב המביא אותו להתחבר עם האחרים. בפנים, בתוך קליפת האגוז, האדם שומר על איבתו ואינו מסכים לאיחוד. הסכמתו משרתת צורך להגן על עצמו מפני הכוח החיצוני, ותו לא. ברגע שיוסר האיום, יחזרו הפירוד והאיבה. איחוד שכזה אינו נובע מהפנימיות, מהתיקון הפנימי, מאהבה או מרצון להתחבר, ולכן אין בו תועלת. אין טעם להמשיך ולחכות להיווצרותו של הרצון הפנימי הנכון לאיחוד כתוצאה מייסורים חיצוניים. אמנם איום חיצוני יכול להוות גורם עקיף לתיקון הפנימי של האדם, אך התיקון הפנימי והחיבור הנובע מאיום חיצוני רחוקים מאד זה מזה.

אין בעיה אחרת פרט לפילוג בעם. עם ישראל יגיע לתיקון כאשר כל המפלגות יבחינו בצרה הגדולה המרחפת מעל רצונן הצר לנצל זו את זו, והן יבטלו את האגואיזם הקטן שלהן לטובת הצלת הלאום.

לצערנו, המצב כיום נראה הפוך. העדר התיקון הרוחני, הנותן לכל אדם את הרגשת הפרטיות המדומה שלו, המנותקת ממערכת הנשמות הכללית, מונע את השגת האחדות והשלמות.

הרב קוק:

כל חטאות האדם, שהן נמשכות מפני התגבורת של הגסות החומרית על העדינות הנשמתית, הן גורמות, שברוחו של האדם מתגברת תפיסת החיים הדמיונית, שהיא בטבעה פרטית, ובשביל כך אי אפשר כלל, שיבאו אנשים לידי אחדות מוחלטה בדיעותיהם, ורגשות חייהם העצמיים, כל זמן שכח הדמיון הבא מתוך ההשפעה הרוחנית הירודה, הזולפת על הרוח מצד הכח החמרי שבאדם, הוא השולט על המערכת של החיים, היחידיים והצבוריים.

מאמרי הראי"ה, עמ' 148

יותר מכך: המפלגות ימשיכו לעמוד על דעתן גם אם יעמוד העם מול סכנות נוראות, ולא עוד, אלא כל אחת מהן תשב ותמתין שיתר המפלגות יודו בצדקתה. הצרות עצמן מכבידות את הלב; הן אינן מקרבות לתיקון בצורה ישירה. התיקון אינו יכול להתבצע בצורה טבעית אגואיסטית, אלא רק באמצעות האור העליון.

רק המטרה הרוחנית המשותפת יכולה לאחד בינינו ולהביא את הקץ לשנאה. עלינו להתאחד ולהשיג אותה יחד. אנו קשורים כחטיבה אחת, בשורשנו הרוחני, ולא נוכל לחמוק מגורלנו המשותף, לטוב או לרע.

הרב קוק:

המפלגתיות עושה בנו שמות עד כדי שנאת אחים תהומית המהוה לעינינו את הצרה, שהננו שרויים בה בתוך מעגלי גאולתינו.

מאמרי הראיה, עמ' 163

תמו ימי האידיאליים הגשמיים, אין יותר אידיאלים שבכוחם לאחדנו. האגואיזם גדל עד למידה כזו, שהוא מונע מאיתנו להתחבר עם אחרים. האפשרות היחידה לחיבור נוצרת בקרב קבוצת אנשים המשתוקקת לגלות את האלוקות בקירבה, ולא חיה רק כדי להיטיב לחייו הפרטיים של כל אחד מחבריה על חשבון האחרים.

הרב קוק:

רק על ידי האידיאלים האלהיים אנו באים בבטחה להאחדות המאירה, הם רק הם מובילים אותנו לחוף בטוח להכרה פנימית: שאי אפשר כלל שבחוג המתנשא יהיה דבר יוצא ונעדר מהאחדות.

אדר יקר, עמ' קנב

הזמן דוחק בנו עתה, זמן התיקון הרוחני של האומה והאנושות כולה. עלינו להעמיק אל פנימיות נשמתנו, ולהתחבר יחדיו באמצעות הכוח היחיד, שיש בכוחו להביא אהבת אמת בליבנו.

הרב קוק:

והשעה הגיעה, אור עולם, אור אלהים אמת, אור אלהי ישראל, המתגלה על ידי עמו, עם פלאים, צריך הוא להתגלות בהכרה, וההכרה צריכה לבא באומה פנימה, להכיר את האחדות של כחותיה היא, להכיר את ד' השוכן בה. ובהכירה כי יש אלהים בקרבה, תכיר איך לחשוף את מבוע חייה, תדע להעמיד חזון עמדתה על מקורה העצמי.

אורות, עמ' טז

האחדות, השלום והאהבה של כל פרט ופרט באומה כלפי האומה כולה וכלפי העולם כולו, הינם תנאי הכרחי ומקדים להשגת המדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר, המוגדרת בשם אהבה נצחית. השגת היחס העליון ביותר של אהבה נצחית לבורא.

בעל הסולם:

הרי יש לנו להבין את מהותה של אהבת ה' מתוך מדות האהבה שהאדם נוהג בהן כלפי חברו, אשר בהכרח גם אהבת ה' מושפעת במדות אלו, כי מתחילה לא הוטבעו באדם אלא לשמו יתברך.

הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות סט

ב. המודעוּת לאחדות

בעל הסולם:

יתבטלו הניגודים והמפלגתיות צרות האופק. או יותר נכון, שישתתקו ויפנו מקום למוקדם אליהם, - וכולנו נוכל להתאחד לגוף מוצק.

היחיד והאומה

למידת המודעוּת שלנו למצבנו האמיתי ישנה השפעה על השתתפותנו בתהליך. לא ייתכן לסבול מצב שבו מחד גיסא נכיר כי כולנו גוף אחד, וכי אנו מאוחדים בפנימיות נשמתנו, ומאידך גיסא נמשיך להתנהג בשנאה האחד כלפי האחר. עתידנו הטוב תלוי בהכרה זו.

ההכרה כי כולנו גוף אחד מחייבת כל אחד מאיתנו להפסיק לדאוג לעורו הפרטי בלבד ולפעול להשבת האיזון הטבעי והבריא למערכת. אם לא נעשה כן הרי שהישמדותנו מובטחת לנו.

בעל הסולם:

וכמו שהמיתה הטבעית של היחיד היא תוצאה של חסרון הרמוניה מבין אבריו; כן האומה, השקיעה הטבעית שלה היא תוצאה מאיזה הפרעה שנתהותה בין האברים שלה, כמו שהעידו קדמונינו: "לא חרבה ירושלים אלא מפני שנאת חנם שהיתה באותו הדור", כי אז נגועה האומה ומתה, ואבריה נתפזרו לכל רוח.

היחיד והאומה

אין סכנה גדולה יותר לקיומנו, הן הרוחני והן הגשמי, משנאת חינם. עד אשר נשיג את הכוח המאחד את כללות הניגודים והמרכיבים לגוף אחד, נידונים אנו ליפול תחת התרוצצויות ומאבקי הכוחות המרכזיים המצויים בנפש האומה.

הרב קוק:

ותמיד צריכים אנו לשאוף לבוא לידי המצב הבריא הזה, אשר שלשת הכחות הללו יחד יהיו שולטים בנו בכל מלואם וטובם, במצב הרמוני מתוקן שאין בו לא חסר ולא יתר, כי הקודש, האומה והאדם, יתדבקו יחד באהבה אצילית ומעשית, ויחד יתועדו היחידים וגם הסיעות.

אורות, עמ' עא

כל פרט במציאות - יהיה זה הגוף הביולוגי, חברה קטנה, מדינה גדולה או העולם כולו - פועל לפי אותו החוק: קשר בין החלקים מביא להרמוניה, שלום ובריאות. חוסר קשר מביא להרס ולמיתה. הסיבה למיתה היא הפירוד והמחלוקת.

העם מחולק, אם לפי מעמדות ואם לפי תחומי עיסוק, אם לפי שליטה ואם לפי תחומי ביצוע. כל החלוקות הללו הן הכרחיות. החברה האנושית זקוקה לשירותי שיטור, לממשל, לבתי דין וכו'. כאשר כל אחד מבעלי התפקידים עובד וממלא את תפקידו, תוך כדי שמירת קשר עם האחרים, החברה היא בריאה. כך היא החלוקה ההכרחית בישראל לכוהנים, לוויים וישראל, היוצרת את הכלי הראוי לשירות הבורא וההידמות אליו.

כיום אין קשר בין חלקיו של עם ישראל. העם לא יוכל להוסיף להתקיים כחברה חולה. בכל המדינות, פירוד פנימי גורם להופעתו של איום חיצוני, ובעם ישראל הדבר מתרחש בצורה חריפה עוד יותר. השלום הפנימי של האומה חורץ את גורלה הכללי.

בעל הסולם:

לכן, בתנאי מחויב לכל אומה, שתהיה מלוכדת יפה מפנימיותה, שכל היחידים שבה יהיו מהודקים זה בזה מתוך אהבה אינסטנקטיבית. ולא לבד, שכל יחיד ירגיש את אושרו באושר האומה והתנוונותו בהתנוונות האומה, אלא שיהיה מוכן למסור כל ישותו לטובת האומה בעת הצורך; ולולא כן, הזכות קיום שלהם, בתור אומה בעולם, אבודה היא למפרע.

היחיד והאומה

ההידמות של האדם לבורא בתכונת ההשפעה נעשית ביחס ליתר הנשמות. האדם הופך משפיע לכלל כפי שהבורא משפיע לו. לכן התנאי המקדים למצב זה הוא מסירת ישותו האגואיסטית של הפרט וביטולה לשם החיבור עם הכלל.

החיבור עם הכלל ותיקונו של האגו יכולים להיעשות רק מתוך ההשתוקקות לדבקות ולהידמות לכוח העליון.

הרב קוק:

כשתעמיק עוד ביותר תראה, שהתכלית האמיתית היא הדבקות בשם יתברך, כי רק זה הוא הטוב, וכל זולת זה שיחשבוהו בני אדם לטוב אינו אלא הבל ושוא נתעה. ואנו תובעים את עצמנו, אחת, שהדבקות האלהית הזאת בעצמה תהיה משוערת בקרבנו בצורתה הטהורה מכל שמץ איגואיסמוס נשפל

אהבה ואחדות כיסוד לבנין האומה

א. תלות האומה ביחיד

לעיתים נשאלת השאלה: מדוע קוראים המקובלים לכל אדם ואדם ללמוד קבלה? לכאורה הם עצמם יכולים להביא לתיקון הרוחני בכוחותיהם שלהם. אם כן, מהי חשיבותו של כל אחד ואחד? כאן חשוב לנו להבין כי לא יסולא בפז ערכו של כל אדם. חשיבותו של הפרט נובעת מהדמיון שבין הפרט לכלל, עקרון המכונה בקבלה "כלל ופרט שווים".

בעל הסולם:

ואל תתמה על זה, שאדם פרטי יגרום במעשיו מעלה או ירידה לכל העולם. כי זהו חוק ולא יעבור, אשר הכלל והפרט שוים כב' טפות מים, וכל שנוהג בכלל כולו נוהג גם בפרט, ואדרבה, הפרטים עושים כל מה שבכלל כולו. כי לא יתגלה הכלל אלא לאחר גילוי הפרטים שבו, ולפי מדתם ואיכותם של הפרטים. וודאי שמעשה הפרט לפי ערכו מוריד או מעלה את הכלל כולו.

הקדמה לספר הזוהר, אות סח

הרב קוק:

עמל האדם ראוי להיות, בכשרון מעשה, להרבות טוב בעולם, בין אדם לחבירו, ולכל היקום אשר על פני האדמה, והדעה צריכה להיות עסוקה בהמון רב של השכלות מבוררות, הנותנות לעוסקים בהן חיים מאירים. וסוף טובה יחידית כזאת, שמתקיימת אצל כל יחיד, לחזור על כל ההמון כולו, לעורר את כל אחד לפי מדתו להכריעו לכף זכות, וממילא נעשה היקום כולו יותר נשגב ונעלה.

אורות הקודש ח"ג, עמ' שטו

התהליכים החיוביים, כמו גם השליליים, עוברים על הנשמה של היחיד כמו על הנשמה הכללית כולה. לכן, גם אם יכולים כל המקובלים להשיג ולהבין את התהליך שבו מחויבת האנושות לפסוע עד השגתה את תכליתה הרצויה, הרי שאף אחד אינו יכול לפטור את עצמו מהעבודה הקשה, שמטרתה להביא את העולם כולו להשתוות עם הבורא ולדבקות בו. כל אחד חייב ליטול בזה חלק, ולראות את עצמו כגורם היחיד שבו תלוי התיקון. חובה זו נגזרת מהעיקרון הרוחני של הכלל והפרט.

כן הוא הדין גם בקשר שבין ציבור אחד או אומה אחת לבין האנושות בכללותה.

בעל הסולם:

ואל תתמה, מה שאני מערבב יחד את שלומו של ציבור אחד, עם שלום העולם כולו, כי באמת כבר באנו לידי מדרגה כזו, שכל העולם נחשבים רק לציבור אחד, ולחברה אחת, כלומר, שכל יחיד בעולם, מתוך שיונק לשד חייו והספקתו מכל בני העולם כולו - נעשה בזה משועבד, לשרת ולדאוג לטובת העולם כולו.

השלום בעולם

האדם שמוצא את מקומו בנשמת אדם הראשון, מגלה כי תיקון כללות הנשמות וכללות העולם תלוי רק בו. החיוניות שלו לתיקון הכללי נובעת מהעובדה שהוא מגלה את הנקודה שלו הכלולה בכל הנשמות. הוא מגלה שרק הנקודה הזאת מפעילה את כל הנשמות ופועלת בהן, על מנת להביא אותן לדבקות בבורא. הגילוי הזה מחייב אותו, ובו בזמן מביא אותו להרגשת הייחודיות של עצמו. האדם מגלה כי הוא עומד יחיד מול הבורא, והעולם כולו משמש לו רק ככלים, כמלכות שלו, וכי לאף אחד מלבדו אין זכות בחירה ותיקון.

בעל הסולם:

ובירור של הדברים, שהשי"ת כל יכול הוא, ועל כן הגם שהבריות נמשל כבהמות נדמו, מכל מקום מי שזוכה לבטל רצונו, מפני רצון הבורא ית', הוא נותן לו ובורא בקרבו, רוח חדש ולב חדש, וממשילהו על כל מעשי ידיו, בסוד "בי מלכים ימלכו"... כי עיקר הבריאה, היא על הנצחיות שבבריאה, אשר הנצחי שבבריאה הראשונה של עולם הזה, דהיינו, אדם הראשון יציר כפיו של הקב"ה, זה, מיוחס לקב"ה, אבל מאדם ואילך, הבריאה הזו מסורה בידי הצדיקים שבכל דור ודור, שהם המה מנהיגים העולמות כחפצם ורצונם, ו"צדיק גוזר, והקב"ה מקיים".

סוד הכף דאנכי

הרב קוק:

ההתעסקות במחשבות וברגשות העליונות היא מעדנת את הנשמה ומרוממת אותה בחיים עליונים... וכל העולם מתעלה בגניזה על ידי העילוי של היחיד, המתרומם מעל לכל הקוטן שבחיים, שפעת ברכה יורדת על ידו לכל הברואים. וזהו הרז של המשכת הנפש לרזים עליונים, אע"פ שאינו מבינם כראוי. כי ההתעסקות המרוממה מרוממת את הכל. וזיו החיים מתמשך על הכל, והוד השירה בסוד חייה הולך ומתפשט על כל החוגים, הקרובים והרחוקים.

אורות הקודש ח"א, עמ' פז

האדם בונה בהדרגה את יחסו לאנושות, בהתאמה ליחסו של הבורא לאנושות. הוא הופך למשפיע טוב ומיטיב לאנושות, בדיוק כפי שעושה זאת הבורא. המלכות הכללית, הנברא הכללי, משמשים ככלי שהאדם משפיע לו, בדיוק כפי שנבראה המלכות הזו לשמש כלי להשפעתו של הבורא.

בעל הסולם:

וזהו כמו שאמרו חז"ל, "כל המצטער עם הציבור, זוכה ורואה בנחמת הציבור". כי ציבור נקרא, השכינה הקדושה, כי ציבור פירושו קיבוץ, היינו כנסת ישראל, שמלכות היא הכלל של כל הנשמות.

שמעתי, מאמר לה

ב. הזדקקותו של היחיד לאומה

קשר זה שבין הפרט והכלל בישראל הינו דו-צדדי; וכשם שהכלל נצרך אל הפרט לשם תיקונו השלם, כך גם הפרט נצרך אל הכלל. עובדה זו מתבארת על ידי בעל הסולם:

בעל הסולם:

האדם יצור חברתי, הוא אינו יכול למלא את צרכי חייו כי אם בעזרה מזולתו; ולכן שיתוף רבים הוא תנאי הכרחי לקיומו. ואין כאן המקום לחקירת התהוות האומות, ודי לנו ללמוד את המציאות כפי שהיא לעינינו. עובדא היא, שהפרט הוא חסר אונים למלא את צרכיו בעצמו: והוא זקוק לחיי חברה, - הוכרחו היחידים להתאגד באיגוד אחד הנקרא בשם "אומה" או "מדינה", שבה עוסק כל אחד במקצועו: מי בחקלאות ומי במלאכת יד וכדומה, והם מתקשרים באמצעות חליפין של תורות כפיהם. מכאן נתהוו האומות, שכל אחת נושאת אופי מיוחד הן בחיים החומריים והן בחיים התרבותיים.

היחיד והאומה

ככל שהאומה גדלה ומתרחבת בגשמיות, כך גדלה תלותו של היחיד בכלל. תהליך דומה מתרחש גם בעולם כולו. עם הפיכתו של העולם לכפר גלובלי, גדלו מידת שעבודו של היחיד לכלל ותלותו בו.

בעל הסולם:

כי הוכחנו לעיל את השיעבוד המוחלט של היחיד, להציבור שלו, כדוגמת גלגל קטן במכונה. כי הוא נוטל כל חייו ואשרו מאותו הציבור, ועל כן טובת הציבור, וטובתו הפרטית - היינו הך. וכן להיפך. ולפיכך, באותו השיעור שהאדם משועבד לעצמו - הנה בהכרח שנעשה משועבד לציבור, כמו שהארכנו בדברים לעיל.

ומהו היקפו של אותו ציבור. - דבר זה נבחן לפי מרחק יניקת היחיד מהם, כי למשל בתקופות ההיסטוריה הקדומות, היה המרחק הזה משוער רק בהיקף של משפחה אחת. כלומר, שהיחיד לא נצרך לסיוע כלשהו רק מבני משפחתו. אשר אז, ודאי לא היה מוכרח להשתעבד רק לבני המשפחה שלו.

ובתקופות מאוחרות יותר, נצטרפו המשפחות לעיירות ולגלילות, ונעשה היחיד משועבד לעירו. - ואחר כך כשנצטרפו העיירות והגלילות למדינות - היה היחיד מסתייע באושר חייו מכל בני המדינה, הנה נעשה עם זה משועבד לכל בני המדינה.

ועל כן בדורינו זה, כשכל יחיד מסתייע באושר החיים שלו, מכל מדינות העולם, הנה הכרח הוא, שהיחיד נעשה בשיעור הזה משועבד לכל העולם כולו, כמו הגלגל בתוך המכונה.

ולפיכך אין להעלות על הדעת את האפשרות לעשות סדרים טובים ומאושרים בדרכי שלום במדינה אחת, כאשר לא יהיה כן בכל מדינות העולם, וכן להיפך. כי בתקופתנו אנו, כבר מקושרות המדינות בהספקת משאלות החיים, כמו היחידים במשפחתם בתקופות הקדמוניות, ולפיכך אין לדבר ולעסוק עוד, מסדרים צודקים המבטיחים שלום מדינה או אומה אחת. אלא רק משלום העולם כולו. כי טובתו ורעתו של כל יחיד ויחיד בעולם תלוי ומדוד במדת טובת היחידים שבכל העולם כולו.

השלום בעולם

הקשר בין היחיד מישראל לבין האומה הישראלית שונה, וחזק לאין ערוך מהקשר של בן עם אחר עם אומתו.

הרב קוק:

היחש של כנסת ישראל ליחידיה הוא משונה מכל היחושים של כל קיבוץ לאומי ליחידיו. כל הקיבוצים הלאומיים נותנים הם ליחידיהם רק את הצד החיצוני של המהות... אין להקיבוץ חטיבה אלהית, שמגמה אלהית עצמית שרויה בתוכו. לא כן בישראל, הנשמה של היחידים נשאבת ממקור חי העולמים באוצר הכלל, והכלל נותן נשמה ליחידים. אם יעלה על הדעת להנתק מהאומה, צריך הוא לנתק את נשמתו ממקור חיותה, וגדולה היא משום כך ההזדקקות, שכל יחיד מישראל נזקק להכלל, והוא מוסר תמיד את נפשו מבלי להיות נקרע מהאומה, מפני שהנשמה ותיקונה העצמי דורש כן ממנו.

אורות, עמ' קמד

הצורך והמחויבות של היחיד מישראל לבוא לכדי מסירות נפש למען אומתו מוטבעים מראש בפנימיות נשמתו ובתכליתו שאותה הוא אמור להשיג.

בעל הסולם:

ואין זה אומר, שכל יחידי האומה בלי יוצא מהכלל מוכרחים להיות כן, אלא הכוונה היא, שאותה בני האומה, הנמצאים בהרגשה ההרמונית האמורה, הם העושים את האומה, ועל פי איכותם נמדד מדת האושר של האומה וכל זכות קיום שלה. ואחר שכבר נמצא סכום של פרטים המספיקים לקיומה של האומה, כבר יוכל להימצא בה גם שיעור מסוים של אברים מדולדלים, שאינם מחוברים בגוף האומה בכל השיעור האמור. והבסיס כבר בטוח ומשומר בלעדם.

היחיד והאומה

הן האדם הפרטי והן החברה כולה אינם יכולים להתקיים ללא קשר של אהבה חברתית בין כל חבריה. עם זאת, אהבה זו מושגת רק באמצעות חלק מחברי האומה.

בימי קדם, יחידת הקשר היתה משפחה אחת. בתקופות קדומות, כפר שלם יכול היה להיות משפחה אחת. לא היה צורך בפעולות מלאכותיות לחיבור בין האנשים. כל אחד מחברי התא החברתי היה תלוי ביתר: האב היה תלוי בבניו ובבנותיו וכו'.

בעל הסולם:

לפיכך, אין אנו מוצאים בזמנים הקדמונים איגודים וחברות, שלא תמצא בהם קרבה משפחתית בין יחידיה, - כי אותה האהבה הפרימיטיבית, שהיא הכרחית לקיום החברה, אינה נמצאת זולת במשפחות, שהם בנים לאב אחד.

היחיד והאומה

במשך הזמן, עם התפתחותם של התאים החברתיים, הצליחו המערכות החברתיות לשמור על גוף בריא, כלומר, על קשר הדוק בין חלקיו. גם אם לא אהבו זה את זה, הן הכירו בתלות ההדדית, ובמקום על אהבה, ייסדו את הקשר על יראה.

אך אין זה אפשרי לשמור לאורך זמן על כל פרט בחברה - בין אם יהיה זה אדם או קבוצה - ולחייב אותו, בכפייה, להימצא בקשר הדדי עם יתר חלקי החברה. הקשר בין אברי הגוף הביולוגי מחייב כל אחד מהאברים להימצא בקשר עם יתר האברים, אך שלטון החוק אינו יכול לכפות על חברי החברה לחשוב ולדאוג לחבריהם, מתוך ידיעה שכל יחס אחר יפגע בבריאות החברה. אהבה או יראה הם הפתרונות היחידים, והם צריכים לנבוע מרצונו החופשי ומהבנתו העצמאית של הפרט. אם האדם מתיירא מההרס שייגרם כתוצאה משבירת הקשר - זאת כבר יראה השייכת לאהבה. אמנם זהו קיום של קשר כתוצאה מהפחד, אך בכל זאת זהו קיום של קשר.

בעל הסולם:

אכן המעבר הזה, - שעברו הדורות מן האומה הטבעית אל המדינה המלאכותית, דהיינו מן הקשר הבא מתוך אהבה הפרימיטיבית אל הקשר של אהבה הבא מתוך צורך הדדי, - אינו גורע כלום מכל אותם התנאים המחויבים באומה הטבעית הגזעית. וזה הכלל, כשם שכל אדם בריא מחונן בשלטון מוחלט על אבריו, המבוסס רק על רחשי אהבה. כי האברים נשמעים לו בהנאה רבה בלי שום יראה מעונשים. - כן המדינה, מבחינה צרכיה הכללים, צריכה לשלוט על כל היחידים שבה בשלטון מוחלט, המבוסס על אהבה והתמסרות אינסטינקטיבית מהפרטים אל הכלל. הוא הכוח הנוח ביותר, המספיק להניע את הפרטים לצרכי הכלל.

היחיד והאומה

עלינו להשתוקק אל אהבת האידיאלים שאותם מייצגת עבורנו המדינה. אהבת הרעיון הרוחני, שעליו תושתת מדינתנו. בהעדרו של האידיאל, אוהב כל אחד מאיתנו את המדינה בהתאם לתענוג ולמילוי האגואיסטי אותם היא מספקת לו; וכבר ראינו כי אהבה עצמית זו - סופה להסתיים בריקנות פנימית ובשנאה.

הרב קוק:

עלינו, אחים אהובים, להראות שאהבתנו לעמנו היא אהבה טהורה אידיאלית מפני הכרתנו ערכה הגדול לנו, לא אהבה חומרית לבדה, למצא בלאומיותינו רק תקוה לחיים חומריים, להטבת מצב של פרנסה ומעמד החיים שכבד עלינו עוּלם.

אוצרות הראי"ה ח"ב, עמ' 49

לאומיות המבוססת על אהבה עצמית אגואיסטית, סופה, כאמור, להצית שנאה ולהביא למלחמת אחים.

הרב קוק:

האחדות, שבאה מפני דרישת טובתו של כל יחיד, למטרת אהבת כל יחיד לעצמו היא אחדות מקרית, שיסודה היא אהבת הפרט העצמית, ואין סופה להתקים, כי אין לה מרכז אמיתי, וגם כשהאחדות לכאורה מתגדלת סופה לשלהבת שנאה ומלחמת אחים, בהיות כל יחיד מושך להנאת עצמו. אבל האחדות שבאה מצד ההכרה בערך התכלית העליון שבא רק ע"י שלום הבריות, יסודתה באהבת הכלל באמת וסופה להתקים, וכרבות ימיה כן תוסיף להתגדל ולהתחזק.

עולת ראיה ח"א, עמ' רנז

אין עבורנו דרך אחרת מלבד האיחוד הרוחני בין כל חלקי האומה. ואין אחדות לאומית אמיתית, המבוססת על אהבה טבעית טהורה, ללא תיקונו הרוחני של האגואיזם.

עלינו לעורר את שחבוי בנו, את שהפך רדום במשך תקופת הגלות.

הרב קוק:

הגלות מעטה את צביוננו, דכאה אותנו, אבל לא השמידה אפילו גרגר אחד מכל סגלותינו. כל מה שהוא מוכן לנו הרי הוא נמצא אתנו, כל מה שצריך להיות גדול ופורח הוא קטן, קמוץ, וכמוש, אבל הכל יתגדל, הכל ישוב לפרח, "יציץ ופרח ישראל".

אורות, עמ' צד

בעל הסולם:

ובאמת גחלת הלאומיות עוד שמורה בנו בכל שיעורה, אלא שנתעממה ואינה פעילה בתוכנו. גם ניזוקה במידה מרובה מתוך התערובת שקבלה מהחוץ, כאמור. אולם זה עוד אין מעשיר אותנו כלל. והמציאות מרה מאד.

והתקווה היחידה היא - לסדר לעצמנו חנוך לאומי באופן יסודי מחדש.

היחיד והאומה

האדם רוכש ידע על ידי חינוך ולמידה. צריך, אם כן, להסביר לעם במה תלויה הצלתו. חינוך לאומי הוא חינוך לאהבה. על העם לחזור ולהחיות את הדרגה הרוחנית שבה התקיים לפני החורבן. עליו לשוב לפחות אל אותה הרמה הרוחנית. חינוך בהקשר הנוכחי הוא השיטה שיש באפשרותה להעלות את האדם לרמה המוסרית, המאפשרת את חיבורו עם יתר הנשמות, ואת יישׂום החוק של "ואהבת לרעך כמוך". זאת, בניגוד ל"שנאת החינם" הנוכחית.

בעל הסולם:

וזה תנאי מוקדם לכל עבודה ומעשה. כי מתחילה בונים את היסוד באופן בריא ומספיק למשא, שרוצים להעמיס עליו. ואחר זה מתחילים לבנות הבניין. אבל חבל על מי שבונה בנין בלי יסוד מוצק כראוי. כי מלבד שאינו בונה כלום, הוא גם מסכן עצמו ואת אחרים הסמוכים אליו, כי לכל תנודה קלה ייפול הבניין ואבניו יתפזרו לכל רוח.

היחיד והאומה

אין לנו אפשרות להתחמק מייעודנו. בסופו של דבר, קיומנו תלוי ביכולתנו להפוך להיות כלי לגילוי האור העליון.

הרב קוק:

ההכשר של הרוח הלאומי של כנסת ישראל להתנער ולקום לתחיה, תלוי הוא במדת אפשרותו לקבל את האורה האלהית העליונה, להיות לו לנשמת חיים.

אורות, עמ' קטו

ג. יחודיות ישראל

בעל הסולם:

וצריך אני להדגיש מיד בדבר החינוך הלאומי האמור. כי הגם שכונתי להשריש אהבה יתירה בין יחידי האומה מזה לזה בפרט, ולכללות האומה בכלל, בכל מדת הגדלות האפשרית, - עם כל זה, אין זאת מזדהה כלום עם שוביניזם או פשיזם, השנוא כל כך עלינו. ושמצפוני נקי מזה לגמרי. כי הגם שלפי צלצול החיצוני של המלות, נדמה שהם קרובים זו לזו, שהרי שוביניזם אינם אלא אהבה לאומית מפרזת, ברם ביסודם רחוקים זה מזה, כרחוק צבע השחור מהלבן.

ובכדי לתפוס ההבדל שביניהם בנקל, יש לדמות זה למדת האגואיזם והאלטרואיזם שביחיד. כי כאמור, התהליך של האומה דומה לגמרי לתהליך של האדם היחיד בכל פרטיו האינדיבידואלים. וזה מפתח כללי להבין בו כל החוקים הלאומים מבלי ניטות בהם ימין ושמאל כחוט השערה.

וברור, שמדת האגואיזם, הטבוע בכל ברייה, הוא תנאי מחויב בעצם קיומו של הברייה, שבלעדיו לא היתה כלל עצם נבדל וקיים לפי עצמה. ועם זה, אין זאת צריך לסתור כלום למדת האלטרואיזם שבאדם. רק הצורך הוא להציב גבולות חזקים ביניהם: חוק האגואיזם מחויב להישמר בכל תוקף רק בשיעור זה שנוגע לקיום המינימאלי, וכל העודף על שיעור ההוא, הרשות נתונה לוותר עליו לטובת זולתו.

היחיד והאומה

הכוח האגואיסטי והכוח האלטרואיסטי נמצאים באדם הפרטי וכן באומה שלמה - כלל ופרט שווים. על הפרט להיות גאה בקיומו ובייחודו, "אחד יחיד ומיוחד". להרגיש שאין כמוהו. וכל הרגשת ה"אני" מיועדת להשפיע לאחרים. כל פרט משפיע בצורה הייחודית לו, וההרמוניה נוצרת מסך כל ההשפעות של כל הפרטים יחד.

הרב קוק:

אחדותה של אגודת ההויה היא מצדקת את היחש של כל משפיע לחוג מושפעיו. האחדות היא תכונת האמת שביש.

שמונה קבצים ח, צח

האדם עובד על פנימיותו כאדם, והעם - על פנימיותו כעם. עבודת שניהם שווה. האדם מחולק בפנימיותו לאלפי חלקים, והוא מסכים עם עצמו בעניין אחד, ובאחר לא. כן העם מפולג בתוך עצמו לאלפי מפלגות. ההבדל בין העמים, גם הוא בדומה לבני אדם, מתבטא באופי הפנימי, בביטויי ההשפעה.

הרגשת הייחודיות על בסיס של שוני תרבותי היא הרגשה מוטעית. עם אחד נוהג לנגן על תוף, ואחר על בול עץ. עם אחד נוהג לאכול ארנבות, ואחר צפרדעים. אך ייחודיותו של עם לא באה לידי ביטוי במנהגיו. העובדה שכל העולם אוכל את אותה הקציצה אינה מהווה סימן לאיחוד. אף לא מטבע משותף, כמו באיחוד האירופאי. גם לפני מאתיים שנה, אפשר היה לשכור עגלון ולנסוע מספרד לאיטליה, ולא היו בודקים את דרכוני הנוסעים במעברי הגבול.

בגוף האדם, כל איבר משפיע בצורה שונה. כל איבר עומד בפני עצמו, וחייב לפעול בדיוק לפי תפקידו. הכליות אינן יכולות לתפקד כמו הכבד. כל פרט חייב להיאחז, בתוקף ובגאווה, בתכונתו האמיתית הטבעית, וָלא - יתבטלו תכונותיו.

לעם היהודי יש תפקיד מיוחד. יש בידו של העם היהודי שיטה שאין לאף אומה אחרת. את השיטה הזו, בדומה לחלק העיקרי בגוף האדם, צריך למסור לכל יתר האיברים. השיטה היא תוכנה שלפיה פועל כל איבר ואיבר בגוף. גוף האדם כלול משבעים איברים. אם אף אחד מהם לא ידע את תפקידו, אם האיברים יהיו מנותקים זה מזה - ייגזר דינו של הגוף למיתה. עם ישראל אינו נמנה בין שבעים אומות העולם. כאיבר הקיים מחוץ לגוף, הוא מחויב ללמד כל איבר בגוף את שיטת התפקוד של הגוף כולו. ייעודו הוא לעזור לכל איבר בקליטת המידע וביישומו הנכון. בדיוק כפי שנוהג חוק זה בין איברי הגוף, כן מחויב הוא לנהוג בגוף הכללי של האנושות.

הרב קוק:

ישראל בתור אומה מיוחדת, ברוכה בעומק קדושתה ושאיפתה האלקית, משפיע הוא על כל ההיקף של כל העמים כולם, לעדן את הנשמה הלאומית שבכל עם, ולקרב את העמים כולם בכחו למעמד יותר נשגב ויותר אצילי.

אורות, עמ' קנא

הגוף הכללי של האנושות מחויב לגלות בתוכו את אור החיים, את האור העליון. לא ניתן להפריד בין האושר הפרטי לאושר הכללי, כשם שאין איבר אחד יכול להתחמק מהכאב המתפשט בגוף כולו, וכשם שהגוף מרגיש בכאבו של כל תא ותא, יותר מהרגשת הכאב בתא עצמו.

הרב קוק:

האושר הפרטי והכללי מחוברים זה בזה. תכלית הטוב והיושר הפרטי בנוי בערך הכרעתו על הכללי. אמנם תכונת הכלל היא קיבוץ הפרטים, ע"כ סוף כל סוף צריך הפרט להתעלות שיהיה אושרו לבדו ענין נערך ונחשב מאד כאושר הכללי.

עין איה ברכות ח"ב, עמ' 345

עלינו להכיר בעובדת היותנו מיוחדים. כל אומה מחשיבה עצמה למיוחדת, והרגשת הייחוד מחזקת אותה. שבעים שורשים רוחניים משמשים כמקור לשבעים אומות העולם. כל אומה וייחודיותה שלה. בזמננו בלתי אפשרי, אמנם, להבחין בשבעים האומות בצורה מוחשית, אך אין ספק בקיומן. מכל העמים עם ישראל הוא היחיד שלא איבד את צביונו המקורי, את שורשו ואת היסוד המקיים אותו. שורש, פירושו, המקור הרוחני אשר ממנו צמח העם, היסוד המחייב את קיומו. בין אם רוצה העם בכך ובין אם לא, קיומו מובטח בזכות אותו השורש. שורש זה מחויב עתה להתגלות במלוא היקפו, עד לדיוטא החומרית האחרונה, ולהקיף באחדותו את העולם כולו על כל רבדיו.

במצב הנוכחי, שבו נתונה האנושות בקלקולה, לא ניתן להבחין בייחודיותו של כל עם. התמונה הנכונה נסתרת, ודבר אינו ידוע ומובן, כל עוד לא תיקנה האנושות את עצמה. כרגע אי אפשר להבחין בין איברי הגוף, בלתי ניתן לזהות את חלקיו הבריאים, ולהבדיל מהם את החולים. גם לוּ היינו מבחינים במחלה, לא היינו יודעים איך לרפאה. לאחר בניית מגדל בבל, התחלקה האנושות לעמים, ומאז רב הנסתר על הנגלה. העמים הלכו ונבדלו זה מזה, ובמצבם הנוכחי הם דומים לגוף מרוסק, הזקוק לאמצעי תיקון שיבנה כל איבר ואיבר מחדש בתכונתו המקורית. קשה לדעת אם יישארו הבדלים בין שבעים אומות העולם. סביר להניח, כי עם ההליכה לקראת השורש והתיקון, יימחקו ההבדלים בין העמים, אך ייתכן, שבמקביל תתחזק ותתבהר ייחודיותו של כל פרט ופרט.

על האדם להביא את ייחודיותו לידי ביטוי, דווקא בביטול ה"אני" שלו ובהשתוקקותו להידמות לכוח העליון. רק כך יוכל האדם לזכות בתענוג האין-סופי המובטח לו במחשבת הבריאה.

הרב קוק:

השמחה העליונה מתגברת דווקא ע"י ביטול גמור של מהות עצמו, מפני שהנשמה מתחילה להכיר את כל הטעות שיש במהותיות עצמותית, והחפץ מתגבר לאשתאבא בגופא דמלכא בשלמות אין סוף של נועם עליון.

שמונה קבצים א, שיב

ד. ההכרה בלאומיות

בעל הסולם:

ובושה להודות, שאחת הסגולות היקרות שאבדנו במשך גלותנו, והחשובה מכל - היא אבדת הכרת הלאומיות. היינו הרגש הטבעי ההוא, המקשר ומקיים כל אומה ואומה. כי חוטי אהבה, המקשרים את האומה, שהם כל כך טבעי ופרימיטיבי בכל האומות, יתנוונו וניתקו מלבותינו, חלפו עברו ואינם...

מכאן יוצא באופן ברור, שאהבה הלאומית היא היסוד של כל אומה, כמו שהאגואיזם הוא יסוד כל ברייה הקיימת לפי עצמה, שבלעדיה לא היתה יכולה להתקיים בעולם, כן אהבה הלאומית שביחידי האומה, היא היסוד לעצמיותה של כל אומה, - שאינה מתקיימת ואינה מתבטלת זולת בסבתה.

ולכן היא צריכה להיות הדאגה הראשונה בדרך תחיית האומה.

היחיד והאומה

חוסר המודעוּת של העם לשורשו אינו מהווה בעיה שולית אל מול שאר הבעיות הפוקדות אותנו, אלא הוא איום ברור ומיידי על עצם קיומו. תכלית ההתפתחות היא לקיים את השורש ולהוציא ממנו את הפוטנציאל הטמון בו. למרות כל מאמציה, האנושות לא תצליח להיחלץ משליטת הטבע, מהחובה לציית לחוקיו. זאת משום שהנסיונות לצאת מהטבע נעשים במסגרת הטבע. הגאווה הלאומית היא ידיעת השורש שאליה מכוונים המקובלים, היא המקור לצמיחה, להתקדמות ולביטחון, השורש לאושרנו.

הרב קוק:

טעות יסודית היא החזרה מכל היתרון שלנו, החדלון מההכרה של "אתה בחרתנו". לא רק משונים אנחנו מכל העמים, משונים ונבדלים בחיים הסתוריים מצוינים, שאין דוגמתם בכל עם ולשון, כ"א גם מעולים וגדולים מאד מכל עם . אם נדע את גדולתנו אז יודעים אנו את עצמנו, ואם נשכח את גדלנו אנו שוכחים את עצמנו, ועם שישכח את עצמו בודאי הוא קטן ושפל. רק בשכחת עצמנו הננו נשארים קטנים ושפלים, ושכחת עצמנו היא שכחת גדולתנו. נשמתנו מקפת עולם ומלאו ומצגת אותו על בסיס אחדותו העליון, ומשום כך היא בקרבה תמה וכוללת, ואין בה כלל אותם הנגודים וההרכבות השונים, הרגילים בנשמות עם ולשון.

אורות, עמ' נה

בעל הסולם:

ולכן היא צריכה להיות הדאגה הראשונה בדרך תחיית האומה. כי אהבה זו אינה מצויה כעת בקרבנו, כי אבדנו אותה בדרך נדדנו בין אומות העולם זה אלפים שנה. ורק יחידים נתקבצו כאן, שאין בין אחד לחברו שום קשר של אהבה לאומית טהורה. אלא אחד מקושר בשפה המשותפת, והשני במולדת משותפת, והשלישי בדת המשותפת, והרביעי בהיסטוריה משותפת.

היחיד והאומה

כיום מיוסד הקשר בין בני האומה הישראלית על בסיס גשמי שפותח במשך שנות קיומו של העם, ולא על הבסיס הרוחני המצוי בשורשה של ישראל כאומה, ואשר צריך לשמש כמקור לצמיחתה. מתוך היכרות עם השורש יֵדע האדם כיצד לממשו ולבטאו בהשפעה. השלב הראשון בתהליך המימוש הוא להשיג מחדש את הגאווה הלאומית האמיתית. גאווה, פירושה, לאחוז חזק בשורש.

בעל הסולם והרב קוק אינם מכוונים ללאומיות המזלזלת בעמים אחרים. כדי להתקיים כאומה, עם ישראל זקוק לבסיס פנימי רוחני, והכוונה היא לבסיס הניצב מעל להבלי הזמן. הבסיס הרוחני, שמתחזק את קיומו של העם במשך אלפי שנים, הוא היסוד של עם ישראל. יסוד זה מצוי וחבוי בלב כל איש מאומתנו. בשנות הגלות נגנז אותו היסוד שעליו נוכל לבסס את אומתנו, ובהעדרו לא נצלח לשום בניין.

הרב קוק:

במשך הדורות ושטף הזמן הלכה האהבה הטבעית הנאורה הזאת הלך והתקרר, עד הדורות האחרונים, אשר לדאבון לבבנו, רבו בנו הבנים הפונים עורף לעמם ולבבם נתרוקן מכל אהבה לאומית.

אוצרות הראי"ה ח"ב, עמ' 57

אין אנו יכולים להמשיך את חיינו בארץ ישראל, כפי שחיו אבותינו בגלות. אין אנו יכולים לקיים את אומתנו על פי חוקי האומות, שאותם קיבלנו על עצמנו טרם החיינו את האומה.

בעל הסולם:

ורוצים לחיות כאן על פי אמת המידה. שכל אחד היה חי באומה שממנה בא, ואינו לוקח כלל בחשבון, ששמה הרי היתה האומה כבר מבוססת על בניה עצמה עוד מטרם שהוא בא ונצטרף אליה, ולא לקח שם חלק פעיל בהתיסדות האומה.

מה שאין כן בבואו לארץ, שאין כאן שום סדרים מוכנים המספיקים לתפקיד קיום אומה ברשות עצמה, ואין לנו כאן חומר לאומי אחר, שנוכל לסמוך על מבנהו, וגם אין אנו רוצים בזה. אלא אנו מחויבים כאן לסמוך לגמרי על המבנה שלנו עצמנו. ואיך יצויר זה בשעה, שאין עוד שום קשר לאומי טבעי שיאגד אותנו לתפקיד הזה?

היחיד והאומה

עם ישראל הצליח להתקיים כעם בארצות הגולה. אך עם חזרתו לארץ ישראל, עת היה עליו לייסד מדינה ריבונית, לא ידע באלו חוקים היה עליו לבחור. והראיה - ספר החוקים הישראלי הגיע אלינו בירושה בירושה מהשלטון האנגלי והטורקי.

השאלה הנדרשת היא: האם המבנה המדיני-חברתי הקיים בישראל הוא המבנה המתאים? אם התשובה שלילית - ייתכן שזו הסיבה לכל צרותיו של העם. ייתכן כי המבנה המדיני-חברתי הלקוי הוא הסיבה למחלוקת הפנימית בעם.

בעל הסולם:

ואלו הקשרים המרופפים: מהשפה והדת וההיסטוריה, הגם שהם ערכים חשובים, שאיש לא יכחיש בחשיבותם הלאומית, עם כל זה אינם מספיקים כלל להישען עליהם, כעל יסוד לקיום אומה ברשות עצמה.

היחיד והאומה

כאשר גלה עם ישראל מארצו והיה נתון תחת שליטת עם אחר, הוא התאים עצמו לתבניתה של המדינה שבה הוא חי, בהתאם למרותה, מסגרת חוקיה ותרבותה. הקשר של היהודים עם רשויות המדינה שבה שהו הסתכם בשימוש בשירותי הציבור שאותם הציעו הרשויות. בימינו, כאשר המשימה של עם ישראל היא לבנות את עצמו כגוף עצמאי, הכרח לעשות זאת בהתאם לשורש, בהתאם לסיבה המגדירה את קיומו של העם כעם נפרד ועצמאי. כדי שיתקיים חייב הענף להיות קשור לשרשו.

הרב קוק:

אי אפשר הוא לנו לקצוץ ענף אחד מעץ חיינו הגדול והענף ולתת לו מהלך ויניקה בפני עצמו.

אורות, עמ' נה

עמנו, בניגוד לעמים אחרים, השיג כבר קודם לחורבן הבית את האחדות הלאומית הרוחנית הטהורה, ולכן לא יסתפק עתה בלאומיות יבשה, המבוססת על אהבה עצמית.

הרב קוק:

ובסור ישראל מארח חייו המקוריים לא עצר עוד כוח להחזיק מעמד בלאומיות יבשה ומופרדת ממקור הנטיה האלהית בכללה, שזהו מעמד של חיים העומד כצר נגד המהלך ההיסתורי הכללי.

אורות, עמ' קז

התרבות והתורה העממית, אשר פותחו במשך אלפי שנות הגולה, אינן מתאימות עוד. הן אינן שייכות למבנה העצמאי של עם ישראל. כיום נדרשת תוספת. חסר לנו מרכיב נוסף כדי להיות לאומה עצמאית.

בעל הסולם:

כי איגוד, המתקיים מתוך גורם חיצוני, אינו איגוד לאומי כל עיקר.

ואנו דומים בזה לגל של אגוזים, המאוחדים לגוף אחד מבחוץ, על ידי שק העוטף ומאגד אותם. שמדת האיחוד ההוא אינה עושה אותם לגוף מלוכד. וכל תנודה קלה הנעשה על השק, מוליד בהם התרוצצות ופירודים זה מזה. ובאים על ידה בכל פעם לאיחודים ולצירופים חלקיים מחדש. וכל החיסרון הוא, מה שחסר להם הליכוד הטבעי מבפנים. וכל כוח איגוד הוא מתוך מקרה חיצוני. בענייננו אנו - דבר זה מכאיב מאד את הלב.

היחיד והאומה

הפתרון לא יימצא בסוג כזה או אחר של שלטון. הפתרון אינו מצוי בהכתרתו של מלך על ירושלים, אף לא בכינונה של דמוקרטיה או בהפיכה משטרית. נדרש שלטון מסוג שונה לגמרי. עלינו לברר מה שולט באדם, מה מחייב את האדם בפעולותיו. חיוב משותף זה צריך להיות מורגש בכל, וזאת תהא המלכות האמיתית.

הרמה הרוחנית של ישראל שלטה בעם טרם חורבן הבית, ורמה רוחנית זו חייבה כל איש מבני האומה לתפקד כחלק מהאומה. נפילתו של עם ישראל לשנאת חינם גרמה לאובדן המדינה ולנפילתה של האומה מרמתה הרוחנית. גלותו של עם ישראל היא תוצאה של התדרדרותו הרוחנית.

האובדן הרוחני אינו נמדד בקיום או באי-קיום המצוות המעשיות; מימי החורבן ועד ימינו אין שינוי באופן קיום המצוות המעשיות. על עם ישראל להשיג את אותה הרמה הרוחנית שבה התקיים לפני החורבן. אם הוא לא ישיג דרגה רוחנית זו, תישלל ממנו האפשרות להתקיים כאומה. החזרה לרמה הרוחנית הנדרשת היא התנאי לקיומו של עם ישראל. אל נקודה זו מכוונים כל המקובלים את הסבריהם.

חינוך לאהבה לאומית

בעל הסולם:

כי סוף סוף רק קיבוץ של אנשים זרים יש כאן, בני תרבות של שבעים אומות, שכל אחד בונה במה לעצמו לרוחו ולטעמו. ולא יש שום דבר טבעי יסודי, שיאגד כולנו מבפנים לגוש אחד.

יודע אני, שיש דבר אחד משותף לכולנו - הוא הבריחה מהגלות המר. אכן זה רק איגוד חיצוני, בדומה לשק המאגד קופה של אגוזים, כמובא למעלה.

היחיד והאומה

בעל הסולם מתייחס לתקופה של תחילת מלחמת העולם השנייה, תקופה שבה ביקשו יהודים רבים לברוח מהגלות לארץ ישראל. הרב קוק מתייחס אף הוא אל המצב הגלותי של טרום הקמת המדינה. אם נשווה מצב זה לימינו, נראה כי היסוד הרוחני, ההכרחי לאחדותה של האומה הישראלית, נשלל מאיתנו בימינו. עמנו מצוי כיום בארץ ישראל, כאותו שק אגוזים, הנשמר יחד רק מתוקפו של איום חיצוני. אמנם התנאים החיצוניים ואופי האיום השתנו במקצת במרוצת השנים, אך גם בזמננו מתחיל להתעורר ברחבי אירופה גל אנטישמיות. שוב מתעוררות בקרב חלק מיהודי הגולה מחשבות על הגירה.

בעל הסולם:

לכן אמרתי, שצריכים לסדר לעצמנו חינוך מיוחד, בדרך תעמולה רחבה, להכניס בכל אחד מאתנו רגשי אהבה לאומית, הן בנוגע מפרט לפרט, והן מהפרטים אל הכלל, ולחזור ולגלות את האהבה הלאומית, שהיתה נטועה בקרבנו מאז היותנו על אדמתנו בתור אומה בין האומות.

ועבודה זו קודמת לכל אחרת, כי מלבד שהיא היסוד, - היא נותנת גם את שיעור הקומה והצלחה לכל מיני פעולות, שאנו רוצים לעשות בשדה זו.

היחיד והאומה

"אלהים" בגימטריה: "הטבע". כל פרט במציאות נמצא תחת שליטת הטבע, כולל האדם. כל המציאות כולה היא הטבע, וכל דבר בה נעשה מתוך הכרחיות. כל עוד לא התגלתה פעולה מסויימת כהכרחית, היא לא תבוא לידי ביטוי בפועל. ביצוע פעולה תחת לחץ חיצוני או כפייה הוא מנוגד לטבע, ולכן אינו בר ביצוע. אין כפייה ברוחניות: כל פעולה חייבת להבשיל עד לרגע שבו אין ברירה, והכרחי להוציא אותה לפועל, שאם לא כן המצב רק ילך ויחמיר.

החשבון צריך להיות פשוט: האדם צריך למצוא כדאיות באהבת הזולת. עליו להרגיש כי ללא אהבת הזולת הוא שקול למת, ואף לגרוע ממת, שכן המוות גם הוא סוג של פתרון לרצון לקבל.

חייב להיות גילוי. ללא גילוי - דהיינו: בצורה מלאכותית - לא ניתן לעשות דבר. בטבע דבר אינו מתרחש באופן מלאכותי. רק במערכות האנושיות נעשות פעולות מלאכותיות, אשר סופן להוכיח את עצמן כחסרות תועלת.

אם כן, עולות כאן מספר שאלות: האם צריך האדם לחכות לטבע, אשר ידחוף אותו אל המצב הדמיוני והבלתי-מציאותי של "ואהבת לרעך כמוך"? האם עליו להמתין למצב שבו חוקי הטבע לא יותירו לו שום ברירה אחרת וייחייבו אותו בדרך הסבל לאהבת הזולת?

כל עוד לא יבחין האדם בקשר בין סבלו לבין "ואהבת לרעך כמוך", גם סכנת חיים לא תעזור. האדם יציית, אמנם, לכלל זה, אך תחת לחץ חיצוני וכפייה, ולא מתוך שכנוע פנימי.

אך האם ייתכן שכנוע פנימי בתוך הרצון לקבל? ואולי בכל זאת, קיומו של הכלל ייתכן רק על ידי שכנוע חיצוני?

לעולם לא יימצא כוח בעולמנו שיהיה ביכולתו לחייב את האדם באהבה. היחס בין אם לילדהּ אינו דוגמא לאהבה: הטבע הוא המחייב קשר מסוג זה. כדי לאהוב את הזולת בניגוד לטבע האנושי, כדי לרצות בכך, נדרש כוח חיצוני, מעל הטבע האנושי. רק כוח כזה יכול לחולל באדם את המהפכה הנדרשת.

אם האדם לא ימשוך כוחות מעל הטבע האנושי, ייגזר עליו להמתין עד שהתנאים החיצוניים ילחצו עליו ויחייבו אותו בעל כרחו לחפש את הכוח החיצון הדרוש לו.

זמן שווה ייסורים. אם האדם יזרז את התפתחותו כדי להבין את התועלת בהשגתה של אהבת הזולת בקרב העם, מתוך "שלא לשמה" אל ה"לשמה", הוא יפחית את סבלו.

זירוז הזמנים הוא הסיבה לכתיבתם של המקובלים. עם ישראל חייב להבין כי טוב יעשה אם יתחיל בתיקון מראש בדרך תורה ולא בדרך ייסורים. ההמתנה תפעיל על העם כוחות, אשר ייחייבו אותו ביד קשה להתחיל בתיקון. עם ישראל חזר לארץ ישראל בצורה גשמית, אך אם לא יעלה עצמו לרמתה הרוחנית של ארץ ישראל, כל פורענויות העבר הן כאין וכאפס לעומת אלו שיבואו עליו בעתיד ח"ו.

בעל הסולם:

וכבר דברתי מזה, שיש ב' דרכים לגילוי השלמות, או דרך תורה או דרך יסורין, ולפיכך סיבב הקב"ה ונתן את הטעכניקא לבני אדם עד שמצאו הפצצה של אטם ושל מימון (מימן), שאם עוד לא ברור לעולם החורבן הכללי שהם עתידים להביא לעולם, יחכו עד למלחמות עולם שלישית או רביעית ח"ו, ואז יעשו הפצצות את שלהם, והשארית שישארו אחר החורבן, לא יהיה להם עצה אחרת אלא לקחת על עצמם עבודה הזו - שהן יחיד והן אומה לא יעבודו בשביל עצמם יותר ממה שצריכים לקיומם ההכרחי ושאר כל מעשיהם יהיו לטובת זולתם. ואם כל אומות העולם יסכימו לזה, אז יתבטלו המלחמות מן העולם, שהרי כל איש לא ידאג כלל לטובת עצמם אלא לטובת זולתם, ואין מקום לזולתם.

כתבי הדור האחרון [1]

צרות וייסורים אינם יכולים לחייב את האדם לאהבה, אך יש ביכולתם להכריח אותו לעסוק באמצעי, בחכמת הקבלה, ולמשוך את האור המתקן מהעולם העליון.

הרב קוק:

אין דרך כי אם על ידי הצירוף הבא על ידי יסורין ודכדוכי הנפש, "כי נר מצוה ותורה אור, ודרך חיים תוכחות מוסר". העם או האיש שבתוכו חי כשרון פנימי לאור ולטוב, אלא שעזיבה איומה וחסרון עבודה רוחנית הראויה לו הטילו עליו צלמי בלהות, רק אז יכיר את עצמו, רק אז יחוש את עולמו הפנימי באמת לאמתו, רק על ידי דכדוך הייסורים.

עקבי הצאן, עמ' קכז

הרב קוק:

מציאות התחלואים פועלת פעולה טובה על תכונת האדם, על ידם האדם נכנע מלפני ד'... כי מצרתו יתעורר רגשו לשוב אל ד' ועי"ז יתחזקו כחותיו הרוחניים ויתיצב על דרך טוב.

עין איה שבת ח"א, עמ' 27

כל איש מאיתנו כלול מכל העולם, ולכן אנו פוסעים - לא בדרך ייסורים ולא בדרך תורה, אלא בדרך ארץ, המשלבת את שתי הדרכים יחד. יש בכוחנו להפוך את הייסורים לייסורי אהבה, ואת התהליך כולו לנעים, בכך שנמעיט מהכאב. מידת הייסורים והלחצים החיצוניים תלויה במידת בגרותו של האדם, עד כמה בשל הוא להכיר את התכלית שלשמה נברא, ועד כמה הוא מסכים לשלם עבור השגתה ביגיעתו החופשית. ייסורים רבים נדרשים כדי להביא את האדם, האומה והאנושות אל המצב הפנימי, שבו הם פועלים מפנימיות נשמתם.

הרב קוק:

האדם מכיר בתחילה את מה שנחוץ לו ואת ההשפעות הבאות מהמקרים החצונים עד אשר יבוגר שכלו לבוא לידי המדרגה הפנימית להכיר את עצמו ואת אופיו ואת נפשו ואת מהותו היסודי, והעם בכללו למרות מה שבתוך אוצר רוחו מונחים כל גנזיו היקרים בכליל שלמותו, כשצפות שאלות מעשיות לא יכול הרוח להתגלות מתוך מעמקיו, וסברות שטחיות באות בראשונה ומתהוות לכח פועל בחיים המעשיים של סדרי ההתעוררות הלאומית.

מאמרי הראי"ה, עמ' 178

האדם אינו יכול להשתנות בכוחות עצמו. האור ישנה את טבעו. האור הוא שבנה את הכלי בטבע הרצון לקבל, והאור - ולא האדם - הוא שיוסיף לכלי כוונה "על מנת להשפיע".

באדם תלויה הלחיצה על הכפתור. באדם תלוי ה"שלא לשמה", אף אם הוא אינו רוצה בשינוי הטבע שלו ופועל מתוך הכרח. כל עוד האדם מצוי בטבעו הנוכחי ודאי שלא ירצה להחליפו באחר. כל זמן שהאדם מחזיק בדעה אחת הוא לא יחליפה בדעה שונה. אך ללחוץ באין ברירה על הכפתור, מטעם ההכרח - אפילו מתוך שנאה, מתוך הייאוש מהבלי העולם הזה ומתוך הצורך בתענוג - לכך יכול האדם להסכים.

אם נעמיד דברים על דיוקם, נאמר שלא הבשלוּת היא המביאה את האדם לכדי מעשה, אלא הסבל. מהאדם לא ניתן לדרוש דבר, וּודאי שלא בשלות.

המקובלים פותחים בפני האדם תמונה חלקית בלבד. הם מספרים לו על מחצית מהמציאות שבה הם נמצאים. המקובלים בימינו, כמו הנביאים בזמנם, מזהירים ואומרים, כי עם ישראל סובל, אך סבל נוסף, איום ונורא יותר, מחכה מעבר לפינה הקרובה. המקובל שולח לאדם "גלויה" מלמעלה, גילוי, וממליץ לו על הפעולות הנכונות שראוי לעשותן. האדם מקבל את ה"גלויה" ובוחן אותה. לפי השכל האנושי, חסרים לו נתונים להשלמת התמונה. לכן האדם מטיל ספק בעצות המקובלים. האדם אינו רואה את אופני הפעולה של המערכת. הוא אינו רואה כיצד ניתן באמצעות הרצון להפעיל כוחות עליונים יותר ולהסיר את האיום האנטישמי, לזכות לאהבה, ולהתמלא בהרגשת רוממות וגאווה.

הסיבה לכך, נעוצה בעבודה הנדרשת מהאדם, באמונת חכמים למעלה מדעתו. גם אילו היה ביכולתו של השכל האנושי לקלוט את תמונת המציאות העליונה, המקובלים לא היו חושפים אותה בפניו. הוכחות ברורות והגיוניות מונעות מהאדם את הספק ואת הביקורת, ובכך אינן מאפשרות לו להתעלות מעל עצמו, ולהשתחרר משליטת הרצון לקבל. אילו היתה התמונה ברורה לאדם כשמש, הוא היה מיישם אותה על עצמו כדי ליהנות יותר, כשם שהוא פועל כל פעולה בעולם הזה, לשם השגת יתר תענוג והמעטת הכאב. לכן בנו חכמי הקבלה אצל העם את אחת התכונות החשובות שלו והיא התכונה להאמין באמונת חכמים: העם אינו מטיל ספק במנהיגיו הרוחניים.

המקובל מדבר אל האדם הפשוט ממימד אחר של הטבע, מימד שכולו השפעה. משום כך המקובל מציג בפני האדם תמונה חלקית בלבד. אין באפשרותו של המקובל להרחיב את ההסבר על הכוחות היורדים מלמעלה, בהתאם לפעולות האדם. לנגד עיני האדם נגלית, אם כן, תמונה חלקית בלבד.

המקובל אינו יכול לחשוף בפני האדם הפשוט את חוקי העולם העליון; האדם הפשוט אינו מסוגל לקלוט אותם. חוקי ההשפעה הפוכים לטבעו ואינם יכולים להיתפס בשכלו האנושי, הפועל במטרה למלא את הרצון לקבל האגואיסטי. לכן למקובל אין ברירה אלא להתייחס לאדם כאל תינוק: להתרות בו להתנהג יפה, להנחות ולעודד אותו בהתפתחותו האישית.

הרב קוק:

הידיעות הסודיות היותר עליונות אין מגמתן להתפשט בעולם בהתפשטות כמותית, שידעו מהן רבים, כי זהו דבר שאי אפשר. ואם ידעו רבים מסגנונן החיצון, לא ידעו כלום בתוכנן הפנימי, ויהיה הדבר מזיק יותר ממה שהוא מועיל. אמנם הן צריכות לחדור לכל אלה שבהם נמצאת סגולה עליונה של הסתכלות גבוהה. ואלה היחידים בגבהם הרוחני מרוממים הם את העולם משפלותו ע"י מציאותם לבד, לא ע"י השפעתם הניכרת. את הרזים הפנימיים אינם מגלים, ולא יוכלו לגלות.

אורות הקודש ח"א, עמ' פו

[1] הרב מיכאל לייטמן, הדור האחרון, עמ' 301.

שפת הקודש

בעל הסולם:

אכן בנוגע לשם השפה, אם היה לנו מקור היסטורי, שהאומה העתיקה העברית היתה מדברת בשפה זו, אז היה אולי לכנותה בשם "עברית". אולם כשאני לעצמי עוד לא מצאתי שום מקור בהיסטוריה, שהאומה הקדמונית הזו דברה בשפה זאת. ולכן יש לנו להתחשב עם הספרות התלמודית, הקרובים אל המקור יותר ממנו בחמש עשרה מאות שנה. וביניהם היה מקובל בלי שום פקפוק, שהעברים הקדמונים לא השתמשו כלל בשפה. כי אמרו: "בתחילה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש, חזרה וניתן להם בימי עזרה בכתב אשורית ולשון ארמי. ביררו להן לישראל כתב אשורית ולשון הקודש, והניחו להדיוטות כתב עברי ולשון ארמי". (סנהדרין כ"א ע"ב). הרי מפורש מדבריהם, שרק הכתב לבד בא לנו מהעברים, ולא הלשון, כי אומרים: "כתב עברי ולשון הקודש", ולא: "כתב ולשון עברי"...

הסיכום מכל האמור: כי הן לאומה והן לשפה יש לקבוע רק את השם יהודה: לאומה בשם "יהודים", ולשפה בשם "יהודית". ואת השפה הז'רגונים יש לקראה "אידיש". ורק לארץ אפשר לקראה בשם "ארץ ישראל", להיותה נחלת כל השבטים.

שם האומה השפה והארץ

הרב קוק:

כל לשון נובע מהשקפה מיוחדת על המציאות. השקפה של קודש על המציאות כולה היא ההשקפה הישראלית, וזאת ההשקפה המיוחדת חוללה את הלשון העברית, שהיא באמת השפה הקדושה.

אורות, עמ' קסד

לכל אומה יש ספר מיוחד משלה. במה אם כן מתבטא יחודו של התנ"ך? התנ"ך נבדל מיתר הספרים מתוקף היותו מתאר את המימד הרוחני השייך לאלקות, מימד המנותק מהאדם. לולא התנ"ך האדם לא היה יכול לדעת שום דבר על המימד הרוחני. הספרות הקדושה - התנ"ך, התלמוד, הזוהר, כתבי האר"י, כל כתבי המקובלים (הם האנשים שכאמור הגיעו להכרת העולם העליון) - מתארת את המימד הרוחני. לא נכתבו בספרים אלו חוקים בני חמשת אלפים שנה, ולא רישום מאורעות על פי סדר התרחשותם ההיסטורית.

בעל הסולם והרב קוק, כשאר המקובלים, כותבים לאדם על שורשים רוחניים בשפת הענפים. הם מתארים את ההתרחשויות בעולם הרוחני כדי שבני האדם ישיגו אותן. זאת היא חכמת הקבלה, גילוי הטבע העליון, הכוח העליון, האלוקות, לאדם בעולם הזה. לשם המטרה הזאת נכתבה כל ספרות הקודש.

התייחסות לספרי הקודש כאמצעי להשגת העולם הרוחני מעלה באדם שאלות בנוגע לתועלת שאפשר להפיק מהם. הספרים מתארים לאדם תמונה לא מובנת, ולאדם לא ברור איזה שימוש הוא יכול לעשות בהם.

המקובלים כותבים על האפשרות להוציא מספרי הקודש כוח שימשוך את הקורא למקום שאותו מתאר המקובל. ההצלחה בכך תלויה ברצונו של הקורא. אם האדם ניגש לספר עם כוונה נכונה, עם רצון להימצא בדיוק באותה ההרגשה, התפיסה וההבנה המתוארים בספר - הוא יצליח. אט אט, תוך חודש-חודשיים, אולי שנה או שנתיים; בסופו של דבר הכוח הטמון בספר יפעל את פעולתו. כל שנדרש הוא רצון לעלות להשגה רוחנית, לפתוח את כל המציאות ולבטוח בכוחו של הספר להוביל את האדם להשגה. תיקון בעניין עדינות הכוונה והיחס יוביל לתוצאה הרצויה.

ספרי הקודש ניתנו לאדם כדי להשיג רוחניות, אלמלא כן המקובלים לא היו כותבים אותם, לא היה טעם בכתיבתם. שכן הבנה בהם תיתכן רק בהשגת העולם הרוחני שעליו כתבו המקובלים, רק כאשר הקורא נמצא באותה מערכת הנהגה והשגחה המתוארת בספריהם. עם כניסתו לעולם הרוחני, האדם מבין על מה המקובלים כתבו בספריהם, איך המימד הרוחני מתפקד.

ספרי הקבלה מתארים את השתלשלות השורשים הרוחניים והשפעתם בעולם שלנו. בעולם הזה כל שורש רוחני מגיע אמנם לענף הגשמי שלו, אבל לא על הענף הגשמי טרחו המקובלים לכתוב. צריך לדעת איך להשתמש בכוח שטמון בספרי הקודש בצורה מועילה. בספרי הקודש יש סגולה. בתוך האדם נמצאת נקודה מיוחדת מהמציאות הרוחניות - הנקודה שבלב, גֵן רוחני. אם האדם קורא בספרים מתוך כוונה לקשור את הרצון לשורשו, הוא מתחיל לפתח את הנקודה שבלב[1] ולהרגיש את העולם הרוחני.

הרב קוק:

נקודת הלב הטהור, הגיון הלב, שסוף כל סוף, בפנימיות לבו של אדם, ימצא את נקודת האור האלהי בטהרתו.

עולת ראיה ח"ב, עמ' ס

הרב קוק:

הבינה מדעתו, זאת היא הנקודה העליונה שבהתעלות הרוחנית.

אורות הקודש ח"א, עמ' קעח

הרב קוק:

כנקודה קטנה נראה נעם ד' בלב הצופים בו, וכל המעשים כלם נסמכים עליה. וכל עמל גדולי הדעה, אוהבי הטוב באמת, הכל הוא עולה כדי להתאים את המון המעשים הרבים וסיבוכיהם עם הנקודה הפנימית העליונה הזאת, שתהיה מתפשטת כולה באורה, בכולם.

אורות הקודש ח"ד, עמ' שצג

[1]ראה עמ' 231.

"עברי", "ישראלי" ו"יהודי"

בעל הסולם:

גם צריכים להכריע, איזה שם מתאים בשבילנו ביותר: אם "יהודים" או "ישראלים". השם ישראל, מקורו הוא באבינו יעקב, שכפי הכתוב, הוא נקרא כן על ביטוי של שררה וכבוד: "לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל, כי שרית עם אלקים ואנשים ותוכל" (בראשית ל"ב כ"ט). ועל שמו אנו נקראים "ישראל".

אכן אחר שלמה המלך, שנחלקה האומה לשתים: לעשרת השבטים, שהמליכו עליהם את ירבעם בן נבט, ולב' שבטים יהודה ובנימין, שנשארו תחת מלוכת רחבעם בן שלמה, אז נשאר השם "ישראל" על עשרת השבטים. וב' השבטים, יהודה ובנימין, קבעו לעצמם השם "יהודים". כי גם בני בנימין קראו להם "יהודים", כמו שמצאנו במגילת אסתר: "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני". הרי שגם שבט בנימין קראו לעצמם בכלל בשם "יהודים".

שם האומה השפה והארץ

בעל הסולם דן בשם הראוי לעמנו ולשפתנו. היחס של בעל הסולם למושג "עברי" הוא יחס עקרוני. "ישראלי" ו"יהודי" הן דרגות רוחניות אחרות לגמרי לעומת ה"עברי". משום כך הוא אינו מוכן להסכים עם השם "עברי". השם "עברי" מרמז על מַעבר. אברהם העברי היה עובר ממקום למקום. השם "ישראל" מורה על מדרגה אחרת, גבוהה יותר ממדרגת העברי.

כדי לקבוע את שמה של האומה סוקר בעל הסולם את כל תהליך התפלגות האומה. שורשה של החלוקה בין "ישראל" ל"יהודי" טמון בתחילת ירידתו הרוחנית של עם ישראל, לאחר חלוקת הממלכה לשניים ותחילתו של תהליך הפילוג והפירוד. הפילוג לישראל ויהודה אחז בעם כבר בימי בית ראשון עוד טרם חורבנו. כמו כן נפילת הבית השני לא התרחשה באחת, אלא במשך שבעים שנה, בהן התפלג העם לכתות שונות. ובמיוחד רבתה המחלוקת בין הצדוקים לפרושים.

גדולי הדור החלו לקונן על החורבן עוד לפני החורבן עצמו, עת שבה לא ניתן היה לבצע פעולות פנימיות-רוחניות. עלינו לזכור, כי פעולות בבית המקדש מתייחסות לרמה הרוחנית של העם, ולא לשחיטת בהמות. על הפילוג הזה, שסופו בשלטון רומא על ישראל, כותב בעל הסולם במאמר "הגלות והגאולה":

בעל הסולם:

ויש לבאר הדבר מתוך חוק ההתפתחות גופו... וכיון שחברי האומה התפתחו היה החיוב ללכת תמיד קדימה, ולדקדק ביותר בכל מצוות התורה. וכיון שלא עשו זאת אלא רצו לערב שם גם את האנכיית הצר... דהיינו, השלא לשמה, מכאן התפתח חורבן בית ראשון, שרצו לעשות הסגולות, של עשירות והרמת הכח - על הצדק, כשאר הגוים... וכיון שהתורה אסרה כל זה, על כן הכחישו את התורה והנבואה וקבלו נימוסי השכנים, כדי שיוכלו להנות מהחיים, ככל שדרש מהם האנוכיית. וכיון שעשו כך, התפוררו כחות האומה: מקצתם הלכו אחרי המלכים והקצינים והאנכיים, ומקצתם הלכו אחרי הנביאים. והפירוד הזה נמשך עד החורבן. ובבית שני הובלט הדבר ביותר... שכל עיקר מרידתם בחז"ל, היה מטעם החיוב של לשמה, כמ"ש בדברי חז"ל "חכמים הזהרו בדבריכם".

הגלות והגאולה

מצוות, פירושן פעולות מעל האהבה העצמית עם הכוונה להשפיע נחת רוח לבורא. בני האומה רצו לערב במצוות את האגו שלהם. אם, בימי בית ראשון, הקצינים הם אלו שרצו בשלטון, הרי שבימי בית שני היו אלה תלמידי החכמים, היינו, המקובלים עצמם, אשר התחילו ליפול.

לפני חורבן בית שני, כל העם היה בדרגה רוחנית גבוהה. הוא הרגיש את העולם הרוחני, ואת כוחות הטבע הפועלים במציאות, הלכה למעשה, אך לא היה בכוחו להתמודד עם הקפיצה העצומה בגודלו של האגו, אשר התרחשה בתקופה זו.

לאדם אין כוחות להתמודד עם גדילת האגו. כאשר האדם מרגיש ירידה ונפילה, כל מחשבותיו הנעלות והטובות נעלמות באחת, מבלי שיידע למה. כל רצונו מופנה לתענוגים שבהישג ידוֹ.

בימי בית שני, החורבן היה בשל החכמים. משום כך, בניגוד לחורבן הראשון, החורבן השני היה עמוק כל כך.

בעל הסולם:

...כי לא רצו לפרוש מהאנכיית... ונעשו כת גדולה שנקראו צדוקים, אשר הם היו העשירים והקצינים, רודפי תאות אנכיית, שלא כדרך התורה, והם לחמו עם הפרושים, והם שהביאו את מלכות רומא והשליטות על ישראל והם שלא רצו לעשות שלום עם התקיפים כעצת חז"ל על פי התורה, עד שנחרב הבית ונגלה הדר ישראל.

הגלות והגאולה

כאמור, בימי בית ראשון עם ישראל היה מצוי ברמה של גילוי האלוקות. האומה כולה הרגישה את העולם העליון. עם ישראל ראה מבעד לעולם הגשמי את כל כוחות הטבע הפועלים עליו, כאילו היה העולם זכוכית שקופה.

עם היכנסו לעולם הרוחני, רוכש בעל-ההשגה כלים להתמודד עם המציאות. הוא מכיר את הפעולות הנדרשות ממנו, ומתעלה מעל לגובה העולם האנושי. המעבר בין חיים ומוות מאבד בעיניו מחשיבותו, כיוון שהוא נוכח בכל מרחבי המציאות.

אולם במהלך תקופת בית ראשון ועד לחורבן הבית גדל הרצון לקבל. הוספה של רצון לקבל מנטרלת את האדם מכל פעולה, מלבד פעולה למילוי רצון זה. עם הוספתה של דרגת עביות חדשה, מתעוררת באדם נטייה למלא את הרצון לקבל שגדל, רצון שאינו מכוסה במסך.

בימי בית ראשון ושני התווספה דרגה חדשה של רצון לעם. העם החל לפתח נטיות שונות למילויים שונים, בלי יכולת לדחות אותן. כך החל העם להתקרב ברצונותיו לתרבויות זרות, כגון: התרבות האשורית, הבבלית, ההלניסטית, ולבסוף - הרומאית.

עם ישראל הוא זה שהזמין את הכוחות החיצוניים לכבוש את ארץ ישראל, ובהמשך - להחריב את הבית. הכובשים הזרים לא היו מחריבים את הארץ, לולא דחק בהם עם ישראל לעשות כן. לאמיתו של דבר, המלחמות בימי בית ראשון היו מלחמות פנימיות בתוך העם, אשר הובילו למלחמה עם כוחות חיצוניים.

במשך שבעים שנות גלות בבל התחזק העם וחזר למדרגתו הרוחנית, אך במידה פחותה. בבית ראשון המדרגה הרוחנית של ישראל היתה "מוחין דחיה". בבית השני, העם נשאר, אמנם, בכלים דהשפעה, אך ירד במדרגתו ל"מוחין דנשמה". השגת ה"מוחין דנשמה" אפשרה לעם לבנות את בית המקדש השני - לא במובנו החיצוני, כמבנה שנבנה בירושלים, אלא ככלי רוחני פנימי.

בימי בית שני הגיע עם ישראל לדרגת הבינה. דרגת הבינה היא דרגה ראויה, אך הרצון לקבל (האגו) מחויב להתפתח עד לעוצמתו הסופית הנקראת "עביות ד'". הרצון לקבל המשיך, אם כן, לגדול גם בימי בית שני, ותהליך החורבן של הבית הראשון חזר על עצמו בשנית.

האומה, בדומה למציאות כולה, בנויה כפירמידה. ביחס להמון העם, אלה הנמצאים בפסגת הפירמידה מרגישים את הרצון לקבל שלהם כגרוע הרבה יותר. רובו של העם כמעט שאינו חווה ירידות ועליות ברצון לקבל. השינויים ברצון לקבל מורגשים בעיקר אצל הגדולים, בפסגת הפירמידה. ואכן, גדולי הדור של ימי בית שני החלו לסחור בחכמה. משׂרת הכהן הגדול, שאותה אמור למלא האדם הזך ביותר, נמכרה למרבה במחיר.

במקום למלא את ציוויו של רבי עקיבא ולהתמיד בקיומו של הכלל הגדול בתורה "ואהבת לרעך כמוך", הגיעו תלמידיו לשנאת חינם. עם ישראל נפל בשנית ויצא לגלות. הוא איבד את הכרת המציאות הכוללת, וחזר להרגשה המוגבלת של העולם הזה. כך המשיך העם להתקיים ולהתגלגל במשך אלפיים שנה. הרצון לקבל הלך וגדל עד שבימינו הוא הגיע לבחינה ד' (דרגת מלכות), הדרגה הסופית של התפתחות האגו, המחייבת תיקון.

הגלות הסתיימה. החזרה לארץ ישראל הגשמית החלה, והכוחות הרוחניים לוחצים על האדם ומחייבים אותו להתעלות, בעזרת האור המחזיר למוטב, לדרגת "ארץ ישראל". האור המעורר את הרצון לקבל, הוא גם האור שיתקן אותו. כל שנחוץ מהאדם הוא לדרוש את התיקון לפני פעולת האור.

הרב קוק:

נשמת האומה תתעורר לתחיה, מעומק טבעה תכיר את כל מהותה, מעוצם כחה תכונן את סדרי חייה העצמיים.

אורות, עמ' עט

הרב קוק:

עתה מכות הן גלים, האידיאות האלהית והלאומית, למהלך התאחדותן הטבעית הברורה בתחית האומה בשובה לבצרון. הארתם של שני הבתים, הבית הראשון והבית השני, גם יחד פוגשת כעת את השיבה לארץ ישראל.

אורות, עמ' קטז

משום כך דוחקים המקובלים בעם ישראל להכיר את חובתו. אין ברירה! כמו כל בעל חוב, גם עם ישראל ייאלץ לסלק את חובו. עלינו להכיר בחובנו, ולחפש דרכים לפרוע אותו. מחובתו של העם לבדוק איך ניתן לחזור לאותה הרמה הרוחנית של בית המקדש השני, ולאחריה - לרמה הרוחנית של בית המקדש הראשון.

החזרה לארץ ישראל הגשמית, מחייבת את עם ישראל לחזור לדרגת הבינה, לארץ ישראל הרוחנית עם כל עביותו הנוכחית. חובתו להעלות את העביות הגדולה ביותר של בחינה ד' לדרגת הבינה. זאת אינה משימה קלה, אך מחובתו של ישראל לעשות כן. וזאת ייעשה על ידי האור המחזיר למוטב.

הרב קוק:

ואי אפשר לרוח אדם, שהרגשת נשמתו פועמת בו, להיות שוקט בשעה גדולה זו, מבלי לקרא לכל הכחות הצפונים באומה: עורו וקומו על תפקידכם. קול ד' קורא בכח, ומתוכיות נשמתנו ומתנועות החיים אנו מבחינים אותו: ישראל מוכרח לחשוף את מקור חייו, לעמוד הכן על רגלי אפיו הרוחני. "מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו".

אורות, עמ' טז

האדם אינו יכול לתקן את עצמו. כל עוד האדם נמצא בנפילה, בטבע של העולם הזה, הוא לא יכול למצוא בתוך עצמו כוחות לתיקון. אפילו רצון לתיקון אין לו.

הצימאון הרוחני ישטוף את העולם בגליו המתגברים תדיר. סופו להישבר אך ורק באמצעות האור העליון, שאותו מחויבת האומה הישראלית להנחיל לעולם. בעת הזאת, העולם כולו - במודע או שלא-במודע - נושא את עיניו אל ארץ ישראל ומצפה כי תספק לו ישועה.

הרב קוק:

וסוף כל סוף יבואו רחוקים ויכירו כי נחלת עולמים לתבל כולה, לנצחון הצדק והאמת להנצחת השלום והעמדת חיי האנושיות על מכונם האיתן והבטוח, נחלת גויים כולם, באחרית הימים, לא ממקום אחר תבא כי אם מבית ישראל ומשולחנו הגבוה: "תערוך לפני שולחן נגד צוררי דשנת בשמן ראשי כוסי רויה". ונפשות כל יצורים ימלאו צמאונם לכל נשגב וטהור, לכל אמת ואמונת אומן מההשפעה הטהורה אשר תצא מנר ישראל.

מאמרי הראי"ה, עמ' 151

התפיסה הסוציאליסטית בראייה הרוחנית

א. רוח התקופה

כל מי שקורא את מאמריו של בעל הסולם בעיתון "האומה" לא יכול שלא לשים לב לתופעה מעניינת: במאמרים אלו מצטיירת אישיותו הרוחנית של בעל הסולם כאידיאולוג סוציאליסטי משכיל, בעל ראייה שונה במקצת, כמי שפסע עוד צעד קדימה במחקרו על מדעי החברה. ככל הנראה, הסברה של תופעה זו נעוץ בכך, שבעל הסולם הכיר את הציבור שאליו פנה בתקופתו. לאור היכרותו העמוקה את קהל היעד החילוני והדתי כאחד, הוא ידע שכל סגנון אחר או צורה אחרת של הסבר לא יתקבלו.

עיתון האומה נסגר לאחר הדפסה של מהדורה אחת. התלונה שהוגשה לשלטונות האנגליים הציגה את העיתון כמנשר קומוניסטי. הימים היו ימי מלחמת העולם השנייה, שנת 0491, ימי רוסיה הסטאליניסטית וגרמניה הנאצית. במסגרת הסערה הכללית, הדבר האחרון שרצה השלטון המנדטורי בארץ היה עיתון קומוניסטי. ואכן האנגלים הזדרזו לסגרו.

ביחס למאורעות התקופה - אין ממש בטענה שדבריו של בעל הסולם הם תקיפים מדי. הם כוונו במדוייק לנושאים שהטרידו אז את הציבור, ובפנייתו אליהם הוא בחר להשתמש בלשון תרבותם של ראשי היישוב היהודי בארץ ישראל של שנות הארבעים.

אילו היה בעל הסולם פונה לקהל של ימינו, פנייתו היתה, בוודאי, שונה. אבל דבריו כוונו לציבור מיוחד. מאמרי "האומה" נועדו לאנשי מקצוע משכילים, שאימצו את הסוציאליזם כאידיאולוגיה, ולמומחים שחקרו את הסוציאליזם בתקווה לממשו.

באותם ימים התמיכה בסיסמאות שנחרטו על דגלי המהפכה היתה גורפת. חלקים נכבדים מאוכלוסיית העולם הזדהו עם המהפכה הרוסית וסייעו לה. סביר להניח שהמשטר הרוסי לא היה מצליח לפתח פצצות אטום ומימן ללא עזרת התומכים האמריקאים והיהודים. כל תומכי המהפכה היו משוכנעים, שהקומוניזם הוא עתידה של האנושות. שלום, שלווה ושלימות מחייבים שוויון בין כל העמים. אלא ששוויון ניתן להשיג באחת משתי דרכים: או על ידי משטר כוחני, או מתוך ההתפתחות הכרתית של האדם. יש לזכור שהימים היו ימי משבר בתנועה הסוציאליסטית בארץ ישראל, כאשר אנשים האמינו בסטאלין, וציפו לשינוי לטובה.

ראשי התנועה בארץ לא יכלו לראות בסטאלין פושע, אבל לאחר הריגתם המכוּונת של עשרות מיליונים מתושבי רוסיה, התגלו הסדקים הראשונים. המשטר הקומוניסטי טבח בעם שלו עצמו. התנועה הסוציאליסטית חוותה משבר עמוק וקברה את עצמה, ואילו העולם כולו נמצא בעיצומו של האיום של המשטר הנאצי. במאמרי "האומה" ניסה בעל הסולם למנוע את התפשטות המשטר הנאצי.

הפתרון שבעל הסולם מציג במאמרי "האומה" הוא קרוב לקוראיו ואינו זר להם. במאמרי העיתון אין זכר לעניין הרוחני. בעל הסולם אינו מזכיר את הקבלה או את הדת כפתרון. בשנות הארבעים, השנאה לדת והזלזול בה היו חריפים במיוחד. רוב אנשי הישוב התחנכו בעבר בישיבות חרדיות, ועזבו אותן בגיל מבוגר לטובת הסוציאליזם. הם הכירו את העולם החרדי לעומקו, וכל אזכור מחודש שלו עורר בהם תחושת ניכור. אי אפשר היה לשכנע אדם שחי בעולם הדתי עד לשנות העשרים לחייו ואחר כך יצא לסוציאליזם על ידי שימוש בפסוקים. הם לא היו זקוקים למומחה לענייני דת, כי הם חיו כבר את העולם הדתי בעצמם. בעל הסולם ידע בבירור לאן עליו להפנות את דבריו.

דבריו של בעל הסולם מציירים, לכאורה, מציאות יפה ומושלמת, ללא קשר עם הבורא וללא רוחניות. משטר בורגני מסודר, הכול לכולם. מצד אחד, נוצר הרושם שהליכה בדרכו של בעל הסולם תוביל את האנושות לחברה יפה ושיתופית ולשוויון בין כל בני האדם. לחברה שבה כל אדם יעבוד לפי יכולתו ויקבל לפי צרכיו. מצד שני, אפשר שהוא מנסה להציג לנו חברה אחרת, שבה מקבל כל אדם רק את הנחוץ לו, ואת כל היתר משפיע לכולם. חברה שבה העבודה למען החברה היא האתגר. חברה שבה כל אחד יעבוד לפי יכולתו ויקבל לפי צרכיו - במטרה להתעלות מעל הטבע ולהתאחד עם הבורא, עם הכוח העליון, למען השגת האידיאל הרוחני.

ב. הפילוג בעם

בעל הסולם:

נדרשתי ליתן פתרון, לפי השקפתי, על הבעיה הכאובה, בדבר איחוד כל המפלגות והזרמים על רקע אחד. והנני להודות מיד, שלשאלה הזו באותו הדרך שנשאלה, אין לי פתרון. גם לא יהיה לה פתרון לעולם. כי על מדוכה זו כבר ישבו חכמי אומות העולם בכל הדורות והזמנים, ועוד לא מצאו פתרון טבעי, שיהיה מקובל על כל הזרמים שבתוכם.

הפתרון לאיחוד האומה [1]

איך אפשר להשכין שלום במדינה, או בחברה, המפולגת לזרמים שונים? האם ייתכן שכל מפלגה תאחז בדעתה, ובמקביל תהיה בעלת ברית ליתר המפלגות בסיפוק הדדי ובפשרה? האם ייתכן מצב שבו הציבור מגיע להבנה הדדית וחיבור כעם אחד? כלום ייתכן מצב שבו גם החלוקה למפלגות תיעשה מתוך הבנה, כמין ביטוי לשונוּת באופי, ואולי ברמת השגה? או שמא ח"ו לא נשכיל למצוא את הפתרון למכאובינו, והאסונות יחייבו אותנו לכך בעל כורחנו?

הרב קוק:

הננו עומדים כולנו כעת לפני שעה קשה מאד. עיר הקודש והמחוזות, הישוב הישן והחדש גם יחד, וכבודו והדר אצילותו, עומדים כעת לקראת משבר קשה מאד, שקשיו גדול מאד, בהיותו יוצא מתוך מחשבה עדינה ונאצלת, אשר לאסונינו, לא כיונה את הערכים ההגיונים, ולא את הזמן והמקום, והיא עלולה להתהפך, חלילה, לרועץ, לחרפה ותקלה, במקום אשר קותה לאמץ, לכבד ולתקן. המשבר הזה הכולל בתוכו אסונים רוחנים וגשמיים יחד, לא רק על הישוב הכללי הארצי ישראלי הוא מתפשט, אלא הולך הוא וסוער על הכלל כולו.

אגרות הראי"ה ח"ב, עמ' קמז

כידוע, לבני האדם דעות רבות. כמעט לכל אדם יש פתרון אמיתי להביא בעזרתו את האנושות למצב טוב, להסכמה כללית. רבים הם הפתרונות המבטיחים אושר, שמחה ובטחון לכל העולם, וכל אחד מהם מתחייב לגשר על הפער שבין דעותיהם של בני האדם, ולהביא את האנושות כולה להסכמה על דעה אחת.

ריבוי המפלגות והזרמים מביא את המין האנושי לכדי סכסוכים ובעיות. כדור הארץ מלא בכל טוב. הוא שופע חומרי-גלם, מים ואוויר, במידה המאפשרת לספק את כל צרכי תושביו. אך הזרמים השונים, מגוון הדעות וריבוי המפלגות, הופכים את חיי האדם על פני כדור הארץ לבלתי נסבלים. לבני האדם נדמה כי בסופו של דבר, אחרי כל כך הרבה סבל, אפשר להגיע לזרם משותף המאחד את כולם. אבל המציאות מוכיחה אחרת. ייסודו של האו"ם ושל יתר הארגונים הבין-לאומיים, עוררו באנושות תקווה ביכולת להביא את האנושות לפתרון הנכון. נדמה היה שמשאת הנפש להגיע סוף-סוף להרגשה משותפת, להבין את הכדאיות שבהצטרפות יחד לזרם אחד, עומדת להתממש. נדמה היה כי עם התפתחות הידע יימצא הפתרון לבעיה הכואבת בדבר אופן הקיום החברתי הנכון של בני האדם. אך עם שוך ההתרגשות הראשונית המצב נותר ללא שינוי ואף החריף.

הרב קוק:

אמנם כאשר יצבור לו האדם בדעתו חלק גדול מהמציאות, וישיג כוח התקשרותו בכל פרטיו וכחותיו אלה עם אלה, עם זה לא תדע עוד נפשו לפתור החידות הרבות שיראו לו בהמון חכמת היצירה, כי כל שיוסיף דעת עוד יוסיף פליאות על פליאות. סבת הדבר היא כי הפתרון של המציאות לא יוכל היות כי אם בהבנה שלמה של כל כללה, כיון שהיא כולה דבר אחד גדול.

עולת ראיה ח"א, עמ' רכט

האדם מתייחס להרגשותיו, מחשבותיו ותחושותיו, כאילו היו כל חייו. ויתור על דעתו, על מהות התפיסה שלו, כמוה כמוות עבורו, כאילו הוא חדל מלהתקיים.

בעל הסולם:

והרבה סבלו ועוד עתידים לסבול, מטרם שימצאו את שביל הזהב, שלא יהיה בסתירה לזרמים שבתוכם.

והקושי שבדבר הוא, שאין האידיאות שבאדם מסוגלים כלל לוותר במשהו על המגמה שלהם. כי מדת הויתור אפשרי באדם מבחינות החומריות שלו, עד כמה שזהו הכרחי לקיום גופו. לא כן באידיאליות, כי מטבע של בעל האידיאה, שכל אשר לאדם ייתן בעד ניצחון האידיאה שלו.

הפתרון לאיחוד האומה

אי אפשר לשנות את נקודת מבטו של אדם בכוח, ולשנות בכך את דעתו. לא ייתכן שאדם יישאר נאמן לדעתו, ובו זמנית יגיע לחיבור עם אחרים. לפי חוק השתוות הצורה, אם דעתם של שני אנשים זהה, הם יתקרבו זה לזה באהבה הדדית; ואם דעתם שונה, הם ירגישו ריחוק ושנאה. בני אדם אינם מסוגלים להחזיק בדעות מנוגדות, ולחיות בשלום זה עם זה. מחשבות האדם נולדות מהרשימות, מתנאים פנימיים וחיצוניים המתגלים כלפי האדם ברגע נתון. משום כך, ביחס לאותו הרגע והמקום, ביחס לאותן הרשימות, האדם תמיד צודק. כל דעה, תהא אשר תהא, מצטיירת באדם כתוצאה מהנסיבות והתנאים של רגע נתון בחייו. באותו הרגע לא תיתכן דעה אחרת. אדם אחר, עם אותו רצון לקבל ואותן הרשימות, באותן הנסיבות, היה חושב, בוודאי, את אותן המחשבות.

שום אדם אינו פועל בצורה מוזרה או מופשטת. מעשי האדם הם תוצאה מהנסיבות המתגלות לו בהתאם לכלי שלו. משום כך אי אפשר להגיד מי צודק ומי לא. כל אחד צודק, בוודאי, בהתאם למצבו, ומחליט נכון. כל החלטה, דעה, הרגשה או מעשה, מקורם בסיבות טבעיות.

ג. הטעות ההיסטורית

בעל הסולם:

ובשביל כך נמצאים האידיאות בבחינת גלגל החוזר בעולם, שהאידיאות שנפסלו בימי קדם, קמו לתחייה בימי הביניים. ואחר שנפסלו בימי הביניים, קמו לתחייה בדורנו זה.

הפתרון לאיחוד האומה

ההיסטוריה מציגה לנגד עינינו הוכחה ניצחת. במשך כל תקופות ההתפתחות האנושית אין, לא היה ולא יהיה שום חידוש רעיוני. האידיאות והרעיונות החדשים, כביכול, נשמעו כבר בעבר. הם מתחלפים לפי צו האופנה.

כתוצאה מחידושי האדם על פני כדור הארץ, לא יכול לבוא חידוש. המצאות, הנֶהֻגוֹת מתוך האדם עצמו, יכולות להביא רק לשחזורו של אותו הרעיון. סך כל סוגי היחס של האדם לעצמו, למשפחתו, לחברה, לאומה ולאנושות, הוא מוגבל. גם אם נוצר הרושם שאידיאה מסוימת איבדה את הרלוונטיות שלה, מגיעה עת חדשה, ואותה האידיאה חוזרת על עצמה שוב בצורת התפתחות חדשה. כלומר, ברמה חדשה של התפתחות טכנולוגית, כלכלית, תרבותית או חברתית, כאשר כל אחת מהרמות הללו קשורה ברעותה, והיא מביאה לכך שההסתכלות, אשר איבדה, כביכול, את ערכה, מתעוררת שוב כאילו קמה לתחייה. שוב ושוב חוזרת האנושות לכבד את אותן פילוסופיות חיים שהיו מקובלות לפני כמה עשרות, מאות או אלפי שנים. ואין קץ לסבל, או לתקווה לשלום.

לכן כותב בעל הסולם: "לשאלה הזו באותו הדרך שנשאלה, אין לי פתרון". הרב קוק מנסה כבר למקד אותנו בשאלה מסוג אחר, עמוקה יותר, העומדת בבסיס שאלת הסדר החברתי הלאומי והעולמי הנכון.

הרב קוק:

כשאנו דנים על עצמות השאיפה של קרבת אלהים שבנפש האנושית ונטית ההשתלמות אשר בקרבה אנו מוצאים כאן התגלות של שני חזיונות, הנראים כסותרים זה את זה והם הם מתאחדים לגלות יחד את צביון החיים השלמים... את פריה של התאמה והתאחדות זו אנו רואים בכל פנות שאנו פונים, גם בחיים החברתיים, הקולטוריים הכלכליים והמדיניים, וגם בחיי המעשה והרוח של האישים הפרטיים.

מאמרי הראי"ה, עמ' 34

הגישה הנכונה היא להסכים מראש עם טבע הבריאה, ולא לעסוק בדברים בטלים. אלפי שנים משתדלת האנושות, ללא הועיל, למצוא את הנוסחה הנכונה להחלפת המאבקים והמלחמות בין העמים והמפלגות בשלום, הבנה, אחדות וחיבור. משימתה אינה בגדר אפשרות מעשית. כל עוד האדם רוצה לפתור את הבעיה במסגרת האגואיזם, אומר בעל הסולם, התשובה היא שלילית.

הרצון לקבל הוא חומר הבריאה ההכרחי, שבלעדיו לא תיתכן בריאה. אנו מדברים על הבריאה כעל מושג קיים, ועל יכולתה להימצא בשני מצבים: בניגוד לבורא, או בהשתוות הצורה אליו. בשימוש בחומר הבריאה, בכוונתו של הרצון לקבל, יתכנו שני מצבים: לטובת עצמו - על מנת לקבל, או לטובת הבורא - על מנת להשפיע. מדוע לטובת הבורא? כי הנברא רוצה להידמות לבורא, שצורתו היא השפעה לנברא.

במישור של הרצון לקבל לעולם לא ייתכן חיבור, ואין טעם לקוות לו. אם ברצונה של האנושות להגיע לחיבור, להבנה ולאחדות בין הפלגים השונים, אין לה ברירה אלא לעלות מעל הרצון לקבל אל הרצון להשפיע. אין פתרון אחר. נשמת האדם לעולם לא תיתן לו מנוח, שלום ושלווה בתוך המציאות החומרית הנפסדת.

הרב קוק:

הצד המעשי החיצוני של החברה האנושית וכן הישראלית הוא מכון חמרי שמיסדיו שקועים כל כך בחמריותו, וערכם מוכרח להיות ככה, - אבל בתוך החומר העב הזה מוכרחת נשמה להיות נזרקת, והנשמה מוכרחת להיות אצילית, אלהית, כטבעה.

חזון הגאולה, עמ' שו

הפתרון ברור. יש לעלות לדרגה שבה החיבור אפשרי. האדם אינו יכול לעלות לדרגה זו בכוחות עצמו. עלייה לרמה שבה ייתכן החיבור אפשרית רק בעזרת המאור המחזיר למוטב. במידה שהאנושות תעלה עם תיקונה לדרגה אחרת, לדרגת ההשפעה, האור המחזיר למוטב יחבר בין בני האדם. במצבם המתוקן, בני האדם מחוברים ממילא בשורשם, וזו תמצית העניין. טיהור הלב והכשרת הרצון לקבל האגואיסטי לאחדות אנושית ורוחנית, ייתכנו רק בכוח האור העליון, רק בכוחה של תורה.

הרב קוק:

חבת התורה תלויה בעיקר בהכשרת הנפשות וטהרת הלבבות להבין ערכה הגדול של התורה, המאור שבה וההצלחה האמתית שהיא מצלחת את העוסקים בה ואת הכלל כולו על ידם.

עין אי"ה ברכות ח"ב, עמ' 763

הרב קוק:

התורה היא רפואה כללית לכל בשרו, מתקנת בעומק את כל החיים כולם. על ידי התרבות ציורי התורה ואור חייה מתעלה האדם והעולם כולו. בלא אור התורה בכל המון החזיונות ורגשי היראה והתפלה, יוכל הרע להיות מונח וחותר בעולם, מעלה את באשו ורקבונו, אף-על פי שההתפעלות הנפשית והופעת הגילויים תהיה גדולה ואיתנה, אמנם לפי המדה שהתורה מתחברת אל ההופעה, מתגלה טובה ויפעת קדשה, ושם שמים מתקדש, וגבורת הקודש עושה חיל.

אורות התורה יא, ט

עד אשר תושלם נשמתו של אחרון בני האדם בתיקון הרוחני, לא ייתכן שלום כולל ואוניברסלי. מערכת הנשמות קושרת את כולנו יחד בשורשנו, וכתוצאה מכך, השפעתו של כל אדם על הכלל היא עצומה, בין לחיוב ובין לשלילה. החוק "כלל ופרט שווים" מחייב אותנו לדאוג לשלמותו הרוחנית כל יחיד ויחיד באנושות.

האמצעי היחיד שנותר בידי האנושות בדרגתה הנוכחית, הוא הניסיון לקדם את ההבנה ההדדית והסובלנות, בניסיון ליצור שלום מדומה וחיצוני ולזכות על ידו במעט שקט.

הרב קוק:

טעות מוחלטת היא ביד האומרים שצריך להניח את היד מאי-השיווי של הדעות, להניח אותן ביד הסבלנות הרחבה. הסבלנות תוכל לכל היותר להשקיט מעט מריבה מעשית ורותחת, אבל לא תוכל לקשר את הלבבות ולאגד את החיים.

מאמרי הראי"ה, עמ' 682

החיים עצמם משמשים כמשל לדברי שני המקובלים. עינינו הרואות, שכאשר מתגלה לאדם אפשרות חדשה להביס את בעל בריתו, כל הבנות העבר, הסובלנות והשלום המדומה, מתבטלים באחת.

השלום, או הסכמה והבנה כללית במישור האנושי החברתי, לעולם לא יבואו כתוצאה מאידיאה שתאכוף את דעת הציבור ותרכוש את הסכמת הכלל. האדם בנוי בצורה שאינה מתירה לו לוותר על עקרונותיו. האידיאה של האדם היא הדבר הגבוה ביותר בסולם הערכים שלו. גם אם האדם חכם דיו כדי לכופף את ראשו כלפי הזולת, או הוכה על ידי המציאות עד כדי כך שכדאי לו לשנות את עמדותיו, הוא לא יוותר על דעתו. כל אדם מחזיק בדעתו, ורוצה שהיא תשלוט על כולם. כך האדם בנוי. הניסיון או הייסורים אינם יכולים לחייב אותו לעשות חשבון אחר.

הרב קוק:

אבל במה אנחנו צריכים להיות מצדנו עוזרים להגשמתו של הפתרון הגדול הזה? פשוט הוא ששנים הם הדברים היסודיים, שהם הם לגבי דידן עמודי פתרונינו. והם האחד רוממות הרוח והשני איחוד הכחות. ולשם אלו שני היסודות אנחנו צריכים להעמיד את צביון החיים שלנו בארצנו בצורה כזאת, שלא תגרום כהות רוח והתמוגגות נפשית לחלקים רשומים של עמנו, ובאופן כזה שלא יסתערו סערות של פירוד הדעות והתפוצצות הכחות לאין מרפא.

מאמרי הראי"ה, עמ' 353

אם נחלק את סוגי התענוגות לתענוגים בהמיים, תענוגים אנושיים ומושכלות, נמצא, כי מקורה של קנאת האדם נמצאת בדרגה גבוהה יותר מרמת החומר. האדם יסכים לחיות את כל חייו בעוני רק כדי להוכיח את צדקתו. "קנאת סופרים תרבה חכמה", כאשר "קנאת סופרים" היא קנאתו של אדם לדעתו, אל מול דעה אחרת.

הקנאה והתככים שבין אנשי השׂררה משמשים דוגמא בולטת לצרוּת עין ממין זה. היא אינה קנאה סתמית בין שני בני אדם. היא מתגלה בצורה חריפה במיוחד, ברמה גבוהה מאוד של התנגשות. לאדם בעל דעה יש רצון לקבל מפותח מאוד, ואולי אף הגדול ביותר.

"קנאת סופרים" יכלה לשמש בעבר להתפתחות המדע ואופני החשיבה. אך כיום, כאשר הרצון לקבל הוא הגדול ביותר, וכנגדו לא נעשה שימוש באמצעי התיקון הראוי, באור העליון, אשר יטהר ויאזן אותו, "קנאת הסופרים" מביאה לרקב בליבו של אדם ובחברה האנושית בכללה. עד תקופתנו, שבה אנו מחויבים כבר בתיקון, יכולים היינו "להסתדר" באופן סביר בעולמנו. אך בתקופת התיקון, העדר האור העליון והניתוק מהמציאות הרוחנית גורמים לכל סממן חיצוני של מחלתנו הרוחנית הפנימית לפרוץ אל פני השטח.

הרב קוק:

החכמה שמתרבה מתוך קנאת סופרים, כיון שבאה מתוך קנאה סופה להירקב, וכל ריקבון יש בו סרחון, וזאת היא חכמת סופרים שתסרח בעקבתא דמשיחא.

ערפלי טוהר, עמ' נט

אם בדרגות הנמוכות של העם ניתן להגיע לרמה מסויימת של הִדַּברות וחיבור, הרי שבין בעלי דעה ומקבלי החלטות לא ניתן להשכין שלום. גם אם לפי חשבון בטווח הקצר יושכן שלום זמני בין הניצים, הרי מייד עם התעוררותו המחודשת של הרצון לקבל, או עם היווצרותו של תנאי חדש המאפשר לרצון לקבל להתמלא, ימהר האדם לנצל ולנצח את הזולת. הרצון לקבל חייב למלא את עצמו, בעל הדעה חייב להרגיש שדעתו שולטת בדעות של אחרים. מצב שבו שתי דעות נכונות או שתי מפלגות צודקות לא ייתכן במציאות שלנו. שתי מפלגות צודקות - הן מפלגה אחת.

מירוץ הבחירות לכנסת משמש דוגמא נפלאה לנושא זה. לפני הבחירות לכנסת, מרבות המפלגות להתאחד לגושים פוליטיים, המצטיירים כמאוחדים ואיתנים. למותר לציין, כי מטרת האיחוד הינה זריעת מבוכה בקרב ציבור הבוחרים, והאיחוד אינו משכיח את השנאה ההדדית. עם מילויו של הרצון לקבל, מתעוררת השנאה ופורצת אל פני השטח בדמות התפרקותם של גושים אלו.

ככל שמעמיקים את הדיון בסוגיית הפירוד, מתברר כי אין לה פתרון. התיקון יתאפשר רק בקניית מידת ההשפעה.

הרב קוק:

חובת ההשפעה הכללית והכוון להרים את הערך של כל התנועה הלאומית למרום הקודש היא עלינו מוטלת, זאת היא עבודתנו כלפי חוץ.

מאמרי הראי"ה, עמ' 256

בימים עברו, מסרו בעלי האידיאה את חייהם למען רעיון. בימינו, התופעה הולכת ודועכת. כיום בני האדם מרכזים את מאמציהם בשליטה ובכסף. העיקר הוא לשלוט, ולא חשוב תחת איזו מטרייה אידיאולוגית. לטובת משרה רמת דרג הפוליטיקאי ישנה את דעתו ללא כל קושי, ויבצע תפנית מקצה אחד של הקשת הפוליטית ועד לקצה האחר.

במדע של ימינו החיים החומריים חשובים הרבה יותר מהמדע הטהור. אנשי מדע אמיתיים חלפו ועברו מהעולם. בימי הביניים, המחקר המדעי התבצע מתוך מסירות נפש של ממש. מדענים היו מועלים אל המוקד. כן העיסוק בפוליטיקה דרש בעבר מידה ראויה של תבונה ופקחות. כיום, החשבונות הפוליטיים הם חשבונות של קרבה משפחתית וכדאיות עסקית.

התופעות הללו מצביעות על ירידת הדורות. התהליך הולך ומתקדם לקראת גילויו של הרצון לקבל השפל ביותר, שאינו מתרומם מעל לתאוות הגופניות.

הרב קוק:

ובשביל כך אנו יודעים שאותו היצר הרע שבאדם הפרטי הרי הוא מתגבר בכפלי כפלים בהאדם המדיני הכללי, עד שכל מושגי הטוב והרע, הצדק והרשע הרי הם נעשים אבודים לגמרי מתוך המהומה המדינית והקלחת הממלכתית הרותחת.

מאמרי הראי"ה, עמ' 174

לכן מייחסים חז"ל אל תקופתנו את האימרה, ש"פני הדור כפני הכלב". כלומר, הרצון לקבל מאבד את צביונו. הוא גדל, אך לא לובש צורה מוגדרת. בכך הרצון לקבל אינו מאפשר לאדם הפרטי מנוחה ורוגע, ומביא אותו לסתירות פנימיות, לפילוג פנימי בין רצונותיו ומחשבותיו. אך כאשר רצון זה גדל בכללות האומה והעולם, ברמה המדינית, הוא חזק וגדול אף יותר, ולכן מביא לנזק, לפילוג ולחוסר שקט, בדרגות גבוהות הרבה יותר.

בעל הסולם:

מכל שכן באומה עתיקה, בעלת ציביליזציה של אלפי שנים, אשר האידיאליות כבר נתפתחה בה במידה נעלה ביותר על אותן האומות, שזה מקרוב באו לידי התפתחות - אין שום תקווה כלל ועיקר, שיבואו בשדה זו לידי פשרה, לא מיניה ולא מקצתה. ולא מחכמה הוא לחשוב, שסוף סוף האידיאה הצודקת ביותר תנצח לשאר האידיאות, כי בהתחשב עם צורתם הזמנית נמצאים כולם צודקות: "כי אין לך אדם שאין לו מקום, ואין לך דבר שאין לו שעה".

הפתרון לאיחוד האומה

עד לתיקונו ולתחייתו הרוחנית של העם לא יעלה בידו להשיג אחדות. הפירוד, שהחל עם גלותו הרוחנית של העם וחורבן בית המקדש השני, סופו להתגבר ולהעמיק, עד אשר יפנה העם אל התיקון הרוחני אשר יכשיר אותו לאחדות.

בעל הסולם:

ונודע שהגאולה ושלימות ההשגה כרוכים זה בזה.

מאמר לסיום הזוהר

ד. הרצון להידמות לאומות העולם

אומות העולם יכולות להרשות לעצמן לחכות לפתרון כלשהו. אין פתרון שמאיים על קיומן, והן יכולות שלא לעשות דבר.

בעל הסולם:

והנה אומות העולם, הגם שהתרוצצות הזו עושה שמות נוראות גם בהם, עם זה גב חזק יש להם, המאפשר להם לסבול המשא האיומה הזו. ואיך שהוא אין זה מאיים על קיומם ברגע זו.

הפתרון לאיחוד האומה

עלינו לברר, אם כן, מהי הסיבה ליחס המיוחד, שלו זוכה העם היהודי דווקא. מדוע נמצא עם ישראל תמיד בזירת ההתרחשות העולמית? מדוע כל העולם רואה בו אשם? מדוע אין עם ישראל מסוגל לשכון לבטח בארצו, איש תחת גפנו ותחת תאנתו?

במבט בוחן על החברה הישראלית, בכל רמה ובכל חתך, על צורת החיים ועל ניהול המדינה - יתגלה החולי של כל העולם בחברה הישראלית כהחמור ביותר. אם כן מדוע דווקא בישראל המציאות היא כזאת?

כדי להבין מצב זה, עלינו להבין את שורשו הרוחני של עם ישראל. כל בני האדם שייכים לנשמת אדם הראשון, והם כלולים בה זה בזה. אותו חלק בנשמה, השייך לישראל, מחויב להיות "אור לגויים". החלק המפותח ביותר בישראל חייב לתקן את עצמו ולהפיץ את צורת התיקון בקרב בני עמו, באופן דומה לחובה של ישראל להביא את צורת התיקון ליתר העמים. הסיבה לכך נעוצה במבנה הנשמות. מלכתחילה הנשמות אינן שוות: חלק אחד שייך לתכונת הבינה, וחלק אחר לתכונת המלכות. הנשמות, שמקורן בבינה, הן נשמות זכות, ויש להן זיקה מיוחדת לתיקון. מידת הזיכוך וזיקתה לבינה מחייבת את הנשמות הללו לגרום לתיקון יתר החלקים.

אופן התפתחות האנושות, שאותה מציגה חכמת הקבלה על פי מבנהו של האדם הראשון, מורה על מחויבותם של חלקים זכים (ישראל) לתקן את החלקים הגסים (אומות העולם) הנתונים לחלוטין להשפעתם הרוחנית, לטוב ולרע. מכאן שמידת ההתפתחות וההתעלות של כל המערכת תלויה בישראל - בהשפעה החיובית שלהם לעולם, היינו בהתעלותם הרוחנית.

הרב קוק:

גם המגמה הכללית בהשפעתם של ישראל בעולם איננה התפשטות לימוד של דעות בדרך הלימוד וההשפעה הפשוטה והגלויה. אבל כשהאומה הזאת אוצרת יפה בקרבה את סגולתה, כבר העולם כולו מתעלה, מצד מה שיש בו סגולה פנימית כזאת, באוצר האנושיות.

אורות הקודש ח"א, עמ' פו

אילו היתה האומה הישראלית מצהירה על ייחודה ועל כוונותיה לבנות מדינה בצורה שונה לגמרי מאומות העולם, אזי היתה זוכה לתמיכתן. הצהרת כוונות כגון זו עולה בקנה אחד עם מטרת הבריאה. אלא שכל עוד לא התעלה כל העולם, שורר חוסר תיקון בשאר חלקי המערכת המביא לשנאת האומה.

הרב קוק:

אבל הגויים לא באו עדיין לידי מידה זו, ומה שהוכנס מאורם של ישראל אמונה אלהית בסביבותם, שלא בדרך התפתחות הראויה להם לפי טבעם, נלחם עם האישיות הפרטית שלהם, ומלקה את התרבות שלהם, שהיא זרה, חיצונה, נכרית ומגושמת, בעצם תכונתה... אבל סוף כל סוף מוכרחת הנכריות לנצח אצלם והמלכות תהפך למינות... ותגבר בזה יותר שנאת ישראל.

ערפילי טוהר, עמ' קו

הואיל ושורשן של אומות העולם הוא הרצון לקבל, גדילתן תלויה בבירור הדעות והאידיאות האגואיסטיות. כל עוד לא הגיעו אומות העולם להכרת הרע, כל עוד הן נמצאות בבירור דיעותיהן והבחנותיהן בתוך האגו, לא יהיה ביכולתן להתרומם מעליו ולברר את תכונות ההשפעה.

בניגוד לאומות העולם, שורשו של עם ישראל הוא בכלים דהשפעה. משום כך אין הוא מחויב לברר לעצמו את הדעות והאידיאות של הרצון לקבל. ישראל חייב להתעלות מעליהן ללא דיחוי, ולהתחיל בבירור תכונות ההשפעה, בהתאם לטבעו. אם ישראל שקוע בדעות ואידיאות של אומות העולם, כמו סוציאליזם קפיטליזם ודומיהן, הרי הוא מתעסק בתכונת המלכות ולא בתכונת הבינה, בתכונות לא לו, בתכונות של הרצון לקבל, וכך הוא מזמין על עצמו צרות.

הרב קוק:

הגידול הנשמתי שבישראל, כשהוא הולך בלא מפריע, מוצא הוא את עצמו מותאם בכל תוצאותיה הקיצוניות של עמלה של תורה, והוא משוטט בים גדול זה, וחש בתוכו את יסוד חייו, כדג השט במים. כל זרות של דעה שנקלטת מחוץ למחנה ישראל, על פי הערכים הנבדלים של קליטתה בעומק הנפש, מונעת היא את עצמיות החיים מהתפשטותם השלמה, והגבורה התורית מתחלשת, והגדלת הפלפול ומסקנותיו נעשים דברים זרים אל הרוח. וזאת היא צרה פנימית, חלי וקצף שעתידין ישראל להגאל ממנה. כי ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר.

שמונה קבצים ו, קצו

הרב קוק:

לא היינו יכולים לעמוד נגד הזרמים הכלליים של העולם, שאין להם ביסודם כ"א האהבה העצמית הגסה, וכאשר התהלכנו עם הלאומים שכנינו קלטנו אל קרבנו את רוחם הזר, אשר לא היה יכול להמזג בנו והיה בעוכרינו.

אורות, עמ' נב

בני אומות העולם מבררים לפי טבעם את דעותיהם ובודקים בהדרגה איזו מביניהן כדאי להם לאמץ - בירורים כגון אלו אינם מעניינו של ישראל. עבור ישראל, בירור כזה הוא הוצאת זמן לבטלה, עיסוק שאינו מניב פירות טובים. בירור הדעות של הרצון לקבל כמוהו כעבדות עבור ישראל, כשליטת אומות העולם בו. בירור דעותיהם של בני אומות העולם מרחיק את ישראל מהעיסוקים שמחובתו לקחת על עצמו. זהו העיסוק במלכות, בחומר ובלבנים, במקום הבירור בבינה, בהתעלות מעל הרצון לקבל. העיסוק המוטעה של ישראל בדעותיהם של האומות מעכב את התיקון וגורם לסבל מיותר בעולם. רצונו של ישראל להידמות לשאר האומות, לעסוק באותן המערכות, ולאמץ לעצמו את אותו המבנה המדיני, מזמין על ישראל הַכְבָּדָה נוספת מצידן של אומות העולם. אומות העולם מגלות התנגדות פנימית לרצונו של ישראל להידמות להם.

העיכוב של ישראל בביצוע תפקיד זה מביא לא רק לסבלו עצמו, אלא גם לסבלן המיותר של אומות העולם. לכן בהעדר קיומו של תיקון, תידרש האומה הישראלית לתת דין וחשבון לעולם.

הרב קוק:

בנין העולם, המתמוטט כעת לרגלי הסערות הנוראות של חרב מלאה דם, דורש הוא את בנין האומה הישראלית.

אורות, עמ' טז

התהליך כולו מתקדם לכיוון אחד בלבד. עם ישראל יהיה מחויב לקחת על עצמו את התפקיד הרוחני שעבורו נוצר. העתיד הטוב של העולם תלוי בכך.

הרב קוק:

גדולה היא אמונתי, שכל רעש עולמי דנא של שעת מעבר עולם שאנו חיים בו לא בא בעיקרו כי אם בשביל ישראל. תוצאות גדולות... מוכרחות הן להולד מתוך ההתגוששות הנוראה הזאת... כלפי העמים כולם, יד ישראל מוכרחת להיות באמצע... לבנות את עצמנו ואת כל העולם ההרוס עמנו יחד.

אגרות הראי"ה ח"ב, עמ' שכד

היחס הכמותי והאיכותי בין תכונת הבינה לבין תכונת המלכות, דומה ליחס בין ישראל לבין אומות העולם. חמישה עשר מיליון איש, פחות או יותר, שייכים פיזית לעם ישראל, וכנגדם אומות העולם מונים כשמונה מיליארד נפש. כזה הוא היחס בין בינה למלכות. זוהי, פחות או יותר, כמות האנשים המסוגלת לקלוט את הרעיון המופשט של השוואת הצורה. מתוכם רק קומץ אנשים, מספר אלפים ולא יותר, יהיו מסוגלים לשמוע את האמת. הרוב המכריע של האנושות לא יוכל להגיע להכרה ולנחיצות כזאת, אבל בעזרת הסבר הדרגתי, בשיטה ובלבוש המתאימים, האמת תצליח לחלחל לשכבות נוספות.

[1] שם הקטע המלא כפי שמופיע בעיתון "האומה" הוא "בקורת למרקסיזם לאור מציאות החדשה ופתרון לשאלת איחוד האומה על זרמיה".

עקרון השוויון והחלוקה הצודקת

א. האידיאה הסוציאליסטית

בעל הסולם מציע לפתור את הבעיה לאיחוד האומה דווקא בנסיון לממש מצב אידיאלי נצחי: בניית החברה הטובה ביותר האפשרית ובה בעת הנוחה ביותר לאדם.

אם האדם יעריך את מצבו כראוי, אומר בעל הסולם, הוא ימצא כי אין מצב טוב יותר מאשר שוויון וחלוקה צודקת. צריך, אם כן, לברר מהו פשרם של המושגים "צדק" ו"שוויון", ובאלו אמות מידה ניתן למדוד אותם.

יהיו תוצאות הבירור אשר יהיו, התוצאה הסופית חייבת להיות מורגשת בכל אדם ואדם כצודקת וכשוויונית. במצב זה של שוויון וחלוקה צודקת, אפשר שהאחד ישתכר פי עשרות מונים מהאחר, ולמרות זאת אף אדם לא יתרעם או יתקומם במטרה לשנות חלוקת שכר זאת. היא תתקבל בציבור כצודקת ושווה.

הפתרון פשוט: שוויון לכולם. כולם צודקים, כולם נהנים, וכל אחד נמצא בהרגשה שיתר האנשים הם בעלי רכוש זהה לשלו. עודף רכוש מעורר פחד שמא הרכוש יילקח. מחסור ברכוש מאלץ את האדם להילחם ולהשלים את הפער. בחברה אידיאלית כזאת, אם יתעורר אצל אחד מחבריה רצון לתוספת, הוא יסופק על ידי הרכוש שיתר החברים יוותרו עליו.

חברה אידיאלית תבטיח לבעלי הרכוש לספק את כל צרכיהם, בהתאם לציפיותיהם מרכושם, ביתר ביטחון, ובהנאה כפולה ומכופלת. בסופו של דבר, הבעיה היא פסיכולוגית. הרי האדם נמצא בחיפוש מתמיד אחר בטחון לקיומו. דאגתו העיקרית היא להבטיח אתסיפוק רצונותיו ורצונות צאצאיו. אם כך כל שנדרש הוא הוכחת הביטחון בחלוקה צודקת. בחברה העתידית, כל אחד יהיה ערב לחברו, וכל החברה תימצא בערבות הדדית, כדי להבטיח את מילוי חסרונם של כל אחד מחבריה.

בעל הסולם:

כי כדור ארצנו די עשירה לפרנס לכולנו. ולמה לנו מלחמת החיים הטרגית המועכרת חיינו מדורי דורות? הבה נחלק בין עצמנו את העבודה ואת פריה במידה שווה, - והקץ לכל הצרות! שהרי אפילו המיליונרים שבקרבנו, מה הנאה להם מכל רכושם, אם לא הביטחון החזק בכלכלתם, להם ולזרעם לכמה דורות?! אשר גם במשטר של חלוקה צודקת יהיה להם אותו בטחון החזק. ועוד במידה יותר גדולה.

הפתרון לאיחוד האומה

כדור הארץ, אומר בעל הסולם, שופע חומרי גלם. אם האדם ישתמש בהם בצורה מושכלת, לא יחסר דבר לאיש. הבעיה היא אחת: איך להביא את האנושות למצב זה? מבחינה תיאורטית ופילוסופית כבר קיימת ההכרה שהפתרון חייב להיות בחלוקה נכונה של המשאבים העומדים לרשותנו. השאלה היא, האם האנושות מסוגלת לכך, ואם כן - בעזרת אלו כוחות? מהו הוויתור שנדרש מבני האדם עבור חלוקה צודקת, ומהו השכר שיתקבל מוויתור על רכוש, כבוד ושליטה? איך אפשר יהיה לפצות את האדם, לתת לו הרגשה שהוא "הולך ומוסיף" ולא מאבד?

הרגשת הצדק והשוויון, במצב הסופי, היא הפתרון לחברה האנושית. אין מצב טוב ממנו. כל מצב אחר מביא למלחמה, להרג ולהשמדה, ולכל הרע שבעולם. כל עוד אין האנושות נענית לפתרון של חלוקה צודקת יהיה עליה לעבור ייסורים רבים. בסופו של דבר, הייסורים יביאו אותה להסכים שטוב יותר להגיע לשוויון ולצדק מאשר למות. כאשר האנושות תסכים לשוויון ולצדק כפתרון הטוב ביותר, היא תידרש לשאלה אחרת, והיא: באיזה אופן אפשר לממש את השוויון והצדק בפועל?

הרב קוק:

הנשמה הפנימית, המחיה את השטה הסוציאלית כפי צורתה בימינו, היא המאור של התורה המעשית, במלא טהרתה וצביונה. אלא השיטה בעצמה עומדת היא באמצע גדולה, ואיננה יודעת עדיין את יסוד עצמיותה. אמנם ימים יבואו, ותהי למוסד נאמן לאומץ התורה והמצוה, במלא שיגובם וטהרתם.

שמונה קבצים א, פט

בעל הסולם מכוון את דבריו לאותו הסבר. גם אם האדם קובע מרצונו שטוב לחיות בצדק ובשוויון, האגואיזם שבו לא יאפשר לו לממש אותם בפועל. כדי לייסד משטר שווה של חלוקה צודקת, על האדם לתקן את האגו שלו. לתקן את הרצון תחילה. תיקון הרצון יאפשר לאדם לחיות בצדק ובשוויון.

ניתן להבין היטב את הפתרון של חלוקה צודקת גם מטעמים אגואיסטים. הרי אנשים מוכנים להחליף דבר אחד באחר: רכוש תמורת כבוד, כבוד תמורת ידע, וידע בתמורה לתענוגים אחרים.

בעל הסולם:

ושמא תאמרו שיחסרו מכבודם הקדום, שהיה להם בתור בעלי רכוש? גם זה לא כלום, כי אלו האיתנים שהספיקו כוח לנחול כבוד בתור בעלי רכוש, בלי ספק, ימצאו כבוד באותו המידה בשדה אחרת, כי שערי ההתחרות והכבוד לא ינעלו לעולם.

הפתרון לאיחוד האומה

הכבוד הוא המילוי הרוחני הגדול ביותר כנגד ה"אני" של האדם. הוא ממלא את נקודת הבורא באדם, את נקודת הייחודיות. האדם לא יוותר לעולם על כבודו, כי בביטול כבודו הוא פוסק מלהתקיים.

נקודת הכבוד היא הנקודה של הרגשת ה"אני" ואיננה עומדת בסתירה לתאוות הכבוד. בסופו של דבר, הכל מסתכם בסיפוק צורך פנימי זה באדם. סוגיית הכבוד לא תפסיק להטריד את האדם. יחד עם זאת, את הצורך בכבוד ניתן למלא ולהרגיעו בצורה פשוטה וקלה ובסגנונות אין ספור.

יש אנשים המוכנים לוותר על מחצית רכושם תמורת כבוד. הכסף אינו העיקר, אלא המילוי הפנימי. מילוי פנימי הולם יישחרר את האדם מחוסרים טורדניים. כדי שהאדם לא ירגיש מקופח, או כבעל חסרון לכבוד, הוא זקוק לאפשרות להביע את ייחודו. כל אדם הוא מיוחד לפי שורשו, וקיים בו צורך עז לבטא את עצמו בהתאם לשורש נשמתו, ההכרה בצורך זה והיחס המתאים אליו, הם המילוי הנדרש לנקודת הכבוד באדם. לאדם אין צורך טבעי להרגיש מעל כולם; הוא מסתפק בהרגשת עצמו, וביכולת להביע את עצמו במציאות.

האדם לא זקוק לדבר מלבד כבוד לייחודיותו. לכן בעל הסולם רואה בחיוב את השאיפה לכבוד, בעזרתה ניתן יהיה לממש את הפתרון. לא במקרה יש באדם נקודה שכזאת. הצורך של האדם בכבוד עשוי לסייע לו בהבנת הפתרון.

כך מתוך ההסבר על התועלת הגשמית בקומוניזם אלטרואיסטי, מוביל בעל הסולם את קוראיו, בהדרגה, להסבר על אופני השגת הפתרון. הוא מסביר על ההכרח להתחבר לאור העליון, להשתוות הצורה ולדבקות בבורא. רק במצב של דבקות בבורא שווים הנבראים זה לזה ומתקיימים בצדק. הבורא מבטיח את הגעתם של הנבראים למצב המתוקן והטוב. הוא שומר עליהם, שמא ייכשלו בדרכם ויבואו במבוכה.

רק ההשגה רוחנית של חוק ההשפעה על ידי הציבור כולו, היא זו שתביא לאפשרות לקיים משטר שוויוני אנושי. רק מתוך השגת הרוחניות ניתן יהיה לכונן דמוקרטיה אמיתית, שתתפשט מהמין האנושי לכללות הבריאה כולה. אל נקודה זו מוליכה אותנו ההתפתחות ההיסטורית.

הרב קוק:

"ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ד' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם". זהו הסגנון הדימוקרטי האמתי, השוויון הגמור, השולל אפילו את ההתרוממות של אינטיליגנציה רוחנית, אלא שאיננו עושה את דרכו בבהלה, שמביאה רק צרה וחשכה ורעות רבות, כ"א בבטחה: בהכשרת מקבלי החופש לחופשתם.

אוצרות הראי"ה ח"ב, עמ' 87

ההתפתחות מחייבת את כלל האנושות להגיע להשוואת הצורה, או להקדים להשוואת הצורה את המצב ההופכי לה, ובכך להביא את האנושות כולה להכרת הרע. המצב הסופי אינו מוטל בספק. כך או אחרת, האנושות כולה תבוא לכדי השוואת הצורה. איש אינו שואל לדעתה.

בזמננו, האנושות נמצאת בפיגור ענק ובחוסר התאמה ניכר, בין התפתחותה הפנימית, התפתחות האגו שבאדם, לבין מידת תיקונו של האגו. האגו התפתח לרמה שבה הוא מחויב לציית לחוקיות, אבל המציאות בפועל שונה. אי ההתאמה לחוק השתוות הצורה היא הסיבה לקושי ההולך וגובר בחיי האדם. הפתרון יכול להימצא רק על ידי הסברתו של חוק השתוות הצורה והבנתנו אותו. ההבנה הפנימית של החוקיות שבה אנו חיים חייבת להתפשט בקרב כלל האנושות. חכמת הקבלה היא שתוביל את המין האנושי לחקור לעומק את פנימיותם, ולזנוח את ההוכחות השקריות החיצוניות שבהן השתמשה האנושות עד ימינו, כדי לתעתע באדם ולהסיטו מהשגת התכלית.

הרב קוק:

הדעה האנושית הפילוסופית, היא באה ממופתים והוכחות כ"סימנים". ואילו רוח האמונה הקדושה היא הכרה עצמית-פנימית כ"טביעת עין", שהאדם מכיר את העולם מתוך עצמותו, שעומק האמונה הוא להתדבק בבורא כל העולמים ב"ה. בכל סדרי המחשבה והמעשה, והוא גילוי הכח השלם, שגם כשאנו עוסקים בנבראים כוונתנו על בורא הנבראים כלם "סוף מעשה במחשבה תחלה".

מאמרי הראי"ה, עמ' 488

ב. החלוקה הצודקת

העיסוק המוסרי בחוק ההשפעה הוא מהעיסוקים המסוכנים ביותר במישור החברתי אנושי, ייתכן שהמסוכן ביותר. דרושה בשלוּת מוסרית, המושגת רק באמצעות התיקון הרוחני, כדי להצליח ליישם את העקרון המוסרי של חלוקה צודקת. בלעדי בשלוּת זאת, הנזק שאותו תביא האנושות על עצמה יעלה לאין ערוך על התועלת.

בעל הסולם:

אכן, עם כל האמת שבאידיאה זו, אינני מבטיח למקבלים אותה עתה, אף קורטוב של גן עדן. ולהיפך, גיהינום גדול של צרות מובטח להם, כי העובדה החיה שבארץ רוסיה, כבר החכימה אותנו למדי. אמנם זה אינו סותר עוד את אמיתיותה של אידיאה הזאת. כי כל החיסרון שבה, הוא מפני שהיא בשבילנו עדיין פגה. כלומר, אין בני דורנו בשלים עוד מבחינה מוסרית, שיהיו יכולים לעכל במעיהם את המשטר הזה של חלוקה שווה וצודקת. כי מחוסרי זמן אנו, שעדיין לא הגענו לידי התפתחות המותאמת לקבל את הסיסמא "מכל אחד לפי כישרונו, לכל אחד כפי צרכיו".

וזה דומה לחטאו של אדם הראשון, שלפי תיאור קדמוננו, החטא היה מפני "שאכל הפרי בהיותה פגה", מטרם שנתבשלה כל צרכה. ועל עון פעוט הזה נתקבצו כל העולם למיתה, ללמדינו, שזה אבי אבות כל הנזקים שבעולם. כי בני אדם אינם מבינים להיזהר ולהסתכל בכל דבר, אם הוא מבושל כל צרכו. והגם שהדבר מועיל והוא אמיתי לפי תוכנו, יש עוד להתעמק בדבר, אם הוא מבושל כל צרכו, אם כבר נתבגרו המקבלים במדה מספקת, שיוכלו לעכל אותו במעיהם; ובעוד שהם מחוסרי זמן התפתחות, הרי האמת והמועיל מתהפך במעיהם ונעשו לשקר ולמזיק, - לכן נחרץ משפטם למיתה, שכל אוכל הבוסר ימות בחטאו.

הפתרון לאיחוד האומה

אל לנו להסתמך על המוסר האגואיסטי שלנו, אשר אינו מוכשר ליישום אידיאה זאת. כל עוד אנו נמצאים תחת שליטת האגו, אין באפשרותנו ליישם את המוסר הנכון, הן עבור הכלל והן עבור הפרט. לכן אנו מפוצלים בין תפיסות מוסר המעדיפות את טובת הכלל גם במחיר טובת פרט זה או אחר, לבין תפיסות המנסות להבטיח את טובת כל הפרטים, אך אינן מצליחות להביא למוסר כולל ובר קיימא.

הרב קוק:

אולם סוף סוף הננו צריכים להגיע עד עומק החזיון במקורו הפסיכי. התביעה הפרטית, שאיננה מכרת שעבוד לשום כלל, המבססת את האנרכיות בצורתה היותר איומה, היא ג"כ נובעת מתוך הדחיפה הפנימית המוסרית והמדעית היותר גבוהה, שאיננה מכרת את הכלל לחטיבה שיש בה חלקים של עובדים ונעבדים, פועלים ונפעלים. המוסר האידיאלי במרום טהרתו איננו חפץ להכיר אישיות מיוחדת; כל ענג וכל צער הוא מורגש בשוה היכן שימצא בכל חלל המציאות הרחבה לאין סוף, ע"כ אין כאן כ"א אינדיבידואי מוחלט. ההרגשה הזאת בעצמה, כשהיא משתפלת, היא נזקקת להרס כל מוסר חיובי, הבא מצד זיקוק של נמצאים חוציים. אמנם שתי הקצוות קצוות הקיצוניים הנם רק התוים לגבולי "פרדס הטיול" של רוח החיים והדעה, ולעד לא יושגו לא בנקודת הרום של שלילת הפרטים מפני זרם הכלל, ולא בנקודת השפל של הכחשת הכלל מפני ריאליות של הפרטים, הקרובים והמרגשים.

מאמרי הראי"ה, עמ' 20

מחויבים אנו ללמוד מהניסיון לכונן משטר צדק של חלוקה שווה ברוסיה, כדי לחסוך מעצמנו ומבנינו את הייסורים החבויים בניסיון ליישם שוב אידיאה זאת. עקרון החלוקה הצודקת ניתן ליישום רק כאשר יובטח אושרו של הכלל, יחד עם אושרם של כל הפרטים שבו. אושר עבור הכלל ועבור כל פרטיו ניתן להשיג רק באמצעות התיקון הרוחני ושינוי הטבע האגואיסטי. תחת שליטת הטבע האגואיסטי נידון האדם - והאנושות כולה - לריקנות נצחית ההולכת ומתגברת.

הדוגמא הרוסית אינה יכולה ללמד אותנו דבר וחצי דבר על יישומה של האידיאה המוסרית בדבר החלוקה הצודקת. הדבר היחיד שאנו צריכים ללמוד ממנה הוא, כי אל לנו ליישם עקרון זה בטרם נתקן את טבענו האגואיסטי.

האומה הרוסית לא יכולה לשמש כדוגמא לאנושות. הניסיון שלה דומה לחטא עץ הדעת. בדומה לאדם הראשון אף היא התאוותה לפירות בטרם בשלו. דרושה היתה התפתחות קודמת כדי להבין איך להשליט משטר של חלוקה צודקת.

רבים משתמשים בדוגמא זו כהוכחה לנביבות הסיסמאות הקומוניסטיות, אך רוסיה אינה דוגמא לחלוקה צודקת. התנאי הראשוני ליישום עיקרון זה מחייב עַם מפותח דַיו, תנאים סביבתיים מתאימים, ופתרון נכון ובר ביצוע. הסיסמא עצמה מובנת לאדם בצורה טבעית, אבל את הפתרון, הביצוע והמימוש, אין האדם מסוגל להבין בצורה טבעית.

במצב האידיאלי האנושות תגיע לשוויון בין בני האדם. אך בני האדם אינם יודעים כיצד להגיע לשוויון זה, ואף לא באיזה אופן עליהם לתארו. במה יתבטא השוויון? מה פירוש "כל אחד לפי יכולתו"? כיצד ניתן לממש תנאי זה, או את התנאי של "כל אחד לפי צרכיו"?

במבט ראשון ניתן להניח ש"לפי צרכיו" אינו תנאי בעייתי. החברה מצידה תתחייב למלא כל חסרון באופן מיידי. נצטרך להביא את האומה להבנה, מה הם צרכיו האמיתיים של האדם, הצרכים שאותם ניתן למלא באמת. אולם למעשה אי אפשר לספק את צרכיהם של בני האדם, אף לא צורך אחד בלבד. העולם כולו צריך להתגייס כדי לספק את צרכיו של הפרט, ועדיין הוא יישאר בלתי מסופק.

בחירה אקראית באומה כלשהי והניסיון לממש בה את התנאי של חלוקה צודקת, אינם פתרון. ראשית, יש להביא את כל האומה לרמה מוסרית מסויימת. רק בהשגת רמה מוסרית זו יתקבל התנאי בצורה הנכונה. במציאות הנוכחית, נוהג האזרח להציג את עצמו בפני המדינה כחלש וכחסר מזל, ודורש עזרה מהמדינה. למצב זה אנו קוראים היום "צדק חברתי".

בלי חינוך קודם של האומה, שעדיין אינו ברור לעין, ובלי להקדים ולעורר בעם הבנה וצורך למילוי הנכון, אסור לגשת לפתרון ולביצוע. לא ניתן ליישם את הפתרון לפני שהציבור מקבל באופן נכון את התנאי של חלוקה ודרישה צודקת מכל אדם.

הטעות של המהפכה הרוסית נעוצה בחוסר המוכנות של העם. ראשי המהפכה רצו לכפות בכוח את החוק הרוחני על אומה לא מפותחת, המכילה בתוכה יותר ממאתיים עמים, שנמצאו בהתנגשות מתמדת זה עם זה. לכל עם היתה מנטליות שונה, וחוסר יכולת להבין את העמים האחרים. מהפכה זו היא דוגמא רעה במיוחד לכל העולם. משום כך, קובע בעל הסולם, כי בלי טיפול קודם ברמה המוסרית אי אפשר להתקדם אל עבר הפתרון.

שורש החטא של אדם הראשון חזר והופיע במקרה של המהפכה הרוסית, וגרם לכשלונה. הכישלון הרוסי גרם לסבל רב, וזמן ארוך יידרש לאומה הזו כדי להתאושש מהנזק שגרמה לעצמה. עוצמת הנזק שנגרם לה בגין אכילת בוסר, נובע מהפער בין רמתה המוסרית באותה העת לבין הרמה המוסרית שאותה חפצה להשיג. הסבל יימשך עד להשלמת הפער.

בימינו, האנושות אינה מתייחסת כבר לעקרונות של שוויון וצדק כאל עקרונות יסוד. במצבה הנוכחי, האנושות עומדת בפני ייסורים רבים. תכלית הייסורים היא לעורר את האנושות לחשוב בשנית על חלוקה צודקת ושווה, ולהסכים לה כפתרון הכרחי אשר בלעדיו ייחרץ דינה של האנושות למלחמות ולשחיתות אין קץ.

החברות הסוציאליסטיות, כגון: החברה הקיבוצית והחברה הרוסית, אימצו לעצמן את האידיאה הגבוהה של הסוציאליזם, בשעה שלאמיתו של דבר, לא היו ראויות לממש אותה. הן לא בשלו להבין כי משטר של חלוקה צודקת ייתכן רק בתנאי שתכלית החיבור בין בני האדם היא חיבור לבורא. לתנועות הסוציאליסטיות חסר רק דבר אחד: חיבור לכוח העליון. החיבור לכוח העליון מספק את כוח התיקון לכל אדם, ולכולם יחד. הפתרון הסוציאליסטי מחויב להתבסס על הפתרון הרוחני.

הרב קוק:

אמנם למען תהיה האנושות מאושרת ושלמה בכל פנותיה, מוכרח הדבר שאלו האורות יאירו בקרבה בשלמות גמורה כולם יחד במצב אורגני מתאים, במצב כזה שיפתור את כל שאלת הרוח, של היחידים ושל העמים, בפתרון סוציאלי רוחני... כשם שישנם צופים למרחוק לפתור במובן זה של הסוציאליות את שאלת החומר של האנושיות.

מאמרי הראי"ה, עמ' 22

כידוע, התנאים הללו כמובן לא יכלו להתקבל על ידי הסוציאליסטים בארץ ישראל, אשר האתיאיזם היה עבורם ערך עליון. בדומה לסיפור מגדל בבל, הסוציאליסטים היו צריכים לעבור את הכרת הרע. גם הם חשבו לבנות עולם חדש שיחליף את הצורך בקרבת אלקים. לפי ראות עיניהם, הם אימצו את הטוב שבתורה: לעשרת הדברות, למשל, הם הסכימו.

בעל הסולם ראה בתנועות הסוציאליסטיות מין התלבשות של הכוח העליון [1]. לכן הוא בדק אפשרויות לחיבור עימן לשם מימוש מסריו. הנטייה הבסיסית של המפלגות הסוציאליסטיות היתה נכונה, למעט העדר ההכרה בחבור ההכרחי לבורא, לכוח העליון.

החברות הסוציאליסטיות שאפו להגיע למצב הטוב הכללי, אך לא הבינו באיזה אופן ניתן לעשות זאת. אילו רק ידעו שעל ידי הבורא יש באפשרותן להגיע לחיים טובים, הם היו משתמשים בו כאמצעי מתוך מניעים אגואיסטיים. יחס כזה נקרא בשפת הקבלה: "לא לשמה".

במצב הנוכחי, הלא מתוקן, נבצר מאיתנו להבין מצב כזה. לאט לאט פועל האור להחזיר את האדם למוטב. כל שחסר הוא חיבור לבורא; כל היתר יתרחש כתגובת שרשרת לחיבור זה. לכן המקובלים דואגים להפצת לימוד הקבלה, בין לשמה ובין שלא לשמה. הידיעה עצמה, סופה להביא את האדם אל המאור המתקן.

הרב קוק:

ילמד אדם אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, והמאור שבה יחזירם למוטב, וסופו שיתבונן גם כן על הוד קדושת סגולת תוה"ק. אבל דבר גדול דברו, שחובה למעך קול הקורא ובלי להכביד ערך ידיעת הסגולה אם אינם יכולים לקבל, כדי שלא תתבטל הידיעה. כי יסוד קיומה של תורה תלוי עכ"פ בידיעה, למען דעת מה יעשה ישראל בפועל. ויסוד הדבר שהסגולה והידיעה נושאים תמיד בד בבד.

מאורות הראי"ה לשבועות, עמ' עב

ג. המעבר בין המצבים

בעל הסולם מנסה להושיב אותנו מחדש על ספסל הלימודים, ולנתח באופן מדעי את מערכות היחסים החברתית הנוגעות לתחום הפוליטי. לשם כך הוא מביא את דברי מ. בוטקובסקי:

בעל הסולם:

"בשעת חורבן של תנועת הפועלים הבינלאומית, חובה להיטהר מדעות קדומות, כשהעובדות מדברות בשפת התבוסה, יש לשבת מחדש על ספסל הלימודים, ולהתחיל במרץ ובהכרת האחריות העמוסה על שכם הממשיכים, לחקור את הדרך ועיקרותיה, כך דרכה של המחשבה המדעית, כשהיא נתקעת לקרן זוויות של סתירות בין המציאות החדשה לבין התיאוריה שהסבירה את המציאות הישנה. רק פריצת גדר רעיונית מאפשרת מדע חדש וחיים חדשים"

מ. בוטקובסקי הפתרון לאיחוד האומה

בעל הסולם ידע שתכלית חזרתו של עם ישראל לארץ ישראל היא תיקון רוחני ולא עיסוק במבנה המפלגה, ואפילו לא במבנה המדינה. הוא רצה לגלות עד כמה העיסוק הזה פגום, ומביא צרות לדורי דורות על העם כולו, כמו גם על העסקנים עצמם. כל ראשי הציבור נכללים יחד תחת ההגדרה של "פוליטיקאי", בין אם יהיה זה שר בממשלה או מנהיג של קבוצה גדולה. פוליטיקאי הוא כל מי שבוחר להוביל כוח ציבורי בכיוון מסויים לשם השגת המטרה.

מטרתם של אנשי הציבור אינה לקוחה ממבנהו של "אדם הראשון". משום כך אין להם ברירה אלא להמשיך ולהחזיק בה, לאחר שעיצבו אותה לראשונה, למרות היותה שקרית. אם לא יחזיקו בדעתם, אף שאיבדה את תקפותה, יאבדו את מקומם במפה הפוליטית.

בניגוד לפוליטיקאים, בקרב אנשי המדע, ההכרה וההודאה במסקנות המחקר כשגויות, מהווה תופעה ידועה. סטיבן הוקינג, פרופסור באוניברסיטת קיימברידג' ואחד מגדולי המדענים בעולם, הודה לאחרונה כי התיאוריות שהעלה במשך שלושים השנים האחרונות בנוגע ל"חורים שחורים" הן שגויות. ההודאה בטעות מעוררת הערכה וכבוד בקרב אנשי המדע. היא אינה מעידה על כסילותו של המדען, אלא מצביעה על עלייה בדרגה. מִדַרגתו החדשה צופה החוקר על עברו ומכיר בטעותו.

ההתפתחות המדעית, בדומה לכל התקדמות אחרת, ראשיתה תמיד בראיית המצב הנוכחי כרע ושקרי. ככזה, מחייב המצב הנוכחי את האדם לעבור למצב הבא. בכל שלב, המצב הבא נמצא בסתירה למצב הקודם ומוחק אותו. המדען המודה בטעות מחקרו מעיד, אם כן, על התפתחות חקירתו.

לעומת זאת, הפוליטיקאי פועל מתוך נסיבות שונות בתכלית מאלו של המדען. למולו לא עומד מושא מחקר, לא ניצבת לפניו החברה במצבים מוגדרים, שכתוצאה מחקירתה אפשר יהיה להקיש על דרכים להובלת התקדמות החברה. אילו היו קברניטי העם מאמצים את מבנה האדם הראשון כדוגמא לחיקוי והיו מכירים בו כמבנה החברה העתידית, אזי היה באפשרותם לגזור ממנו את חוקי החברה. לאדם היתה ברורה מחויבותו: להתקדם לקראת הצורה של אדם הראשון, ולהחזיק בה ביום מן הימים. בתנאים כגון אלו, לא היו אנשי הציבור נבוכים להודות בטעותם ולהמשיך בחקירתם. הם היו בוחנים, בהתאם למצב הנוכחי, מהן הפעולות הנחוצות כדי להתקרב בצורה מושכלת יותר למבנהו של אדם הראשון. המחלוקות הפוליטיות-חברתיות היו נסובות סביב הבנה מדוייקת יותר של מבנה אדם הראשון והאופנים להתקדם לקראתו.

הואיל ואנשי הציבור חסרים את התבנית הנכונה, רשאי כל אחד מהם להביע את דעתו לפי הבנתו. השוני והניגוד הקוטבי בין דעותיהם של נבחרי הציבור מצביעים על מבוכתם. אף לא אחד מהם יודע מהי הדרך הנכונה להתקדמות החברה.

בעל הסולם מביא את המשך דבריו של מ. בוטקובסקי ומצטרף לקריאתו:

בעל הסולם:

"אם לא נתכחש למצפוננו, נכריז, כי באה שעת ויכוח יסודי מחדש, באה תקופה של חבלי לידה, עתה ישבו טובי התנועה על הדוכן ויענו על השאלה: מה מובנו של הסוציאליזם בימנו? מה הדרך שיש להוליך בו את המחנה?"

מ. בוטקובסקי הפתרון לאיחוד האומה

בעל הסולם:

מסופקני, אם ימצא איש מהתנועה שיענה על דבריו. או אולי, שיהיה מוכן לתפוס את דבריו כמו שהם. כי לא קל הדבר לזקן בן מאה שנה, אשר הצליח כל כך עד הנה בלימודיו, לקום בפעם אחת ולהעביר קו-מחק על כל תורתו העברה, ולחזור להתחיל לשבת על ספסל הלימודים מחדש, בדומה לאותו פיסיקאי, כמו שהחבר בוטקובסקי דורש מטובי התנועה הסוציאליסטית.

הפתרון לאיחוד האומה

במאמרו זה, פונה בעל הסולם אל ראשי התנועה הסוציאליסטית ואל ראשי הממסד היהודי, שאותם הוא מגדיר כפנימיות האומה, כמי שמחויבים להתחיל בתיקון הרוחני. לאמיתו של דבר, אין הבדל בין תפקידו של הפוליטיקאי לבין זה של איש הדת. בסופו של דבר, גם אלו וגם אלו יצטרכו להוביל לגילוי התכלית הכללית.

הרב קוק:

טעות גדולה היא ביד אותם שאינם מרגישים את האחדות הסגולית שבישראל... ומזה בא הרצון לפלג את הענין הלאומי ואת הענין הדתי לשתי פלוגות, ושתיהן יחד נחלו בזה שקר, כי כל עניני המחשבה, ההרגשה והאידיאליות, שהננו מוצאים באומה הישראלית, חטיבה אחת בלתי מחולקה היא, והכל ביחד עושה הוא את צורתו המיוחדה.

אורות, עמ' מה

בעל הסולם קובע כי כשלונה של תנועת הפועלים העולמית עדיין נסבל, שכן אין התנועה עומדת בפני סכנת השמדה; אך האומה הישראלית עומדת על סף כליה של ממש, אם לא תקבל עליה את תהליך התיקון הרוחני.

הרב קוק:

הזוהמה הנשמתית כשם שהיא יכולה להתקבץ בתוך נפש יחידית. להסיר אותה מתכונתה הטובה... כך היא יכולה להתקבץ בתוך הנפש הכללית של אומה שלמה... באופן שהיא ראויה לעבור מן העולם.

אורות, עמ' סג

בעל הסולם:

ואם אפשר עוד לשבת בחיבוק ידיים, בנוגע לחורבן תנועת הפועלים הבין לאומית? כי איך שהוא, עוד אינם עומדים על סף החורבן ממש. ועל כל פנים עוד בטוח להם מדת חיים של עבדים ושפחות נרצעים, - אין הדבר כן בנוגע אל הסכנה העומדת לפני התנועה של הפועלים העברים, העומדים על סף הכליה ממש, תחת הסיסמא של האויבים "להשמיד ולהרג ולאבד טף ונשים", כבזמנה של אסתר המלכה.

הפתרון לאיחוד האומה

הרצון לקבל, המתפשט ומתעצם בתקופתנו לנוכח חוסר תיקונו הרוחני, מביא להשמדתו האיטית של האידיאל הרוחני הישראלי: אידיאל ההשפעה. הכרת המחלה, הגידול הממאיר, המתפשט בגופנו הרוחני, היא תנאי הכרחי להתחלת החלמתנו הרוחנית. עיקר האחריות למצבנו מוטל על מנהיגי העם, אשר צריכים לשים בצד את תאוותיהם הגשמיות הפעוטות ולפקוח עיניהם כנגד המשבר.

לא מפלתה של מפלגה זו או אחרת עומדת על הפרק, אלא סכנת ההשמדה של האומה הישראלית ח"ו. על כל אחד מראשי הציבור לקחת בחשבון שהנהגתו הקלוקלת עלולה להביא להשמדת העם, ולהטיל ספק באיכות הנהגתו. המנהיג חייב לקחת אחריות ולהבין שכשלונו אינו מסתכם בהפסד בבחירות, אלא בסיכון קיומה של האומה כולה. אין מדובר כאן במקרה שבו האדם מתרשל בתיקון הכוונה האגואיסטית שבו וכתוצאה מכך סובל, אלא בהתרשלות בתיקון כוונתה של האומה, דבר אשר עלול להביא לכלייתה ח"ו.

לצערנו, נבחרי הציבור בטוחים בהמשך קיומו של העם. מבחינתם, אין קשר בין המשחק הפוליטי לבין סכנת ההשמדה. הם אינם מבינים את החוקיות של המערכת הכללית שבה אנו מתקיימים, ואת חשיבותה של מדינת ישראל ושל האומה הישראלית לתהליך התפתחות האנושות כולה.

בכל העולם מורגשת מדינת ישראל כלב ליבו של הפתרון. משנה לשנה הולכת ומתחזקת ההסכמה שמדינת ישראל מעוררת בעיה כלל עולמית. הדוגמא הברורה מכולם היא, כמובן, הטרור העולמי. ניתן למצוא את ישראל מעורבת בכל תחלואי האנושות וכסיבה לכל הבעיות הבינלאומיות.

כתוצאה מהתפתחות האומה העתיקה, דעותיהם של גדולי האומה הישראלית ושל מובילי הדרך הן קשות ונוקשות. הם אינם יכולים להסכים זה עם זה. כל אחד חושב שהשני יוותר ויתכופף בסופו של דבר. אלא שאף אחד אינו מתפשר ואינו מתכוון להתפשר.

כל העולם נמצא במשבר, אבל האומה הישראלית נתונה בבעיה קיומית של ממש. בשעה שלגבי האומות האחרות מדובר על משבר ברמת החיים, או בסוג של בעיות חברתיות ותו לא, האומה הישראלית עומדת בפני משבר מהותי.

ד. שלושת שלבי הסוציאליזם

בעל הסולם:

לשם כך, נסקור בקצרה את התפתחות הסוציאליזם משלביה הראשונים. בדרך כלל, מצאנו לה שלשה תקופות:

הראשונה: היתה סוציאליזם הומאניות, שהיתה מבוססת על פתוח המוסריות, והיתה מופנית רק אל המנצלים.

הפתרון לאיחוד האומה

החלוקה הברורה בין מוצלחים ונחשלים עוררה בקרב בעלי ההון חשש שמא היותם מיעוט בחברה יסכן את עתידם. לחשש מהיותם מיעוט התווספה דאגה לעתיד הנחשלים בחברה. הרי הפרולטריון הוא בסיס הכרחי להמשך צבירת ההון.

מתוקף שתי הסיבות הללו החלו בעלי ההון לדאוג לנחשלים, ומתוך דאגה זו נולד ה"סוציאליזם ההומאני". למותר לציין, שאין מדובר בהומאניות כלל. הפחד והרצון להגן על עתידם, לא הותירו לעשירי העם ברירה, אלא לחשוב גם על טובתם של חלקים אחרים בחברה. הרי בסופו של דבר, הרעת מצבם של הנחשלים יכולה להזיק גם למוצלחים. טבעו של האדם אינו מאפשר לו לחשוב על טובתו של פלוני ללא מחשבה על תועלת עצמו. ובכל זאת, המצב שבו המנצלים והמצליחים חושבים על הנחשלים ומוכנים לתת להם נתח מהעוגה - מהעוגה, ולא מהקצפת - נקרא "סוציאליזם הומאני". זו התקופה הראשונה של הסוציאליזם, המאופיינת בדאגת העשירים לעניים מתוך הפחד לעתידם.

בעל הסולם:

השנייה: היתה מבוססת על הכרת הצדק והרשע, והיתה מופנית בעיקר אל המנוצלים: להביאם לידי הכרה, שהעובדים הם הבעלים האמתיים על כל פרי העבודה, ולהם שייך כל התוצרת החברתי.

הפתרון לאיחוד האומה

בתקופה השנייה, לא המצליחים הם בעלי הפעולה, אלא הפועלים הפשוטים. המנוצלים מתחילים להכיר בעובדה שלמעשה, הם המניעים את כל הפעילות החברתית-פוליטית, ואם יתארגנו כראוי יהיה בכוחם לדרוש את המגיע להם. הרי בסופו של דבר, התוצרת היא פרי יגיעתם.

כל עוד תוספות השכר משולמות על ידי המנצלים, הסדר נשמר. בדומה לקבלת השכר, משולמת גם התוספת. אבל הדרישה של העובדים מהבעלים מעוררת בעיה. אופורטוניסטים למיניהם "רוכבים" על גבי הדרישה שלהם, בכוונה להפיק רווח מהכוונת הפועלים לכיוונים שונים ומשונים ומכינונו של סדר חדש בחברה.

בעל הסולם:

ולפי שהעובדים הם הרבים בחברה, היה לדעתם הדבר בטוח, שבעת שהם יכירו את צדקתם, יקומו כאיש אחד ויוטלו את שלהם, ויסדרו משטר של חלוקה שווה וצודקת בחברה.

הפתרון לאיחוד האומה

הפועל הפשוט חושב מחשבה נאיבית על יכולתו לחלק בצדק את רכושם של העשירים, אילו רק היתה ניתנת לו ההזדמנות. כל עוד האדם מחוסר כל, הוא מרגיש שוויון עם יתר חבריו העניים, כי הרי גם הם מחוסרי כל. הרגשת השוויון מטעה אותו לחשוב שיהיה ביכולתו לחלק שווה בשווה את רכושם של העשירים; אלא שכאשר תחצה החלוקה את גבולות ההכרחי, מייד יתחילו המאבקים.

כל עוד מתקיימת החברה לפי ההכרחיות, נשמר השוויון בין חבריה. כל אחד מקבל לפי הצרכים הדרושים לקיומו, קנאה אינה מתעוררת ומריבות אינן פורצות. בחברה המתקיימת לפי הכרחיות אין לזולת עודף שממנו אפשר לקחת. משום כך טעו הפועלים לחשוב שאם יבנו עולם חדש יוכלו לקחת את כל הרווח מהמנצלים ולהבטיח רווחה לכולם.

בעל הסולם:

השלישית: היא המרקסיזם, שהצליחה יותר מכולם. היא מיוסדת על מטריאליזם היסטורית. הסתירה הגדולה הנמצאת בין כוחות היצירה, שהם העובדים, לבין המנצלים אותם, שהם המעבידים. הכרח הוא, שתביאה בסופה את החברה לסכנה ואבדן. ואז תבוא המהפכה במשטר הייצור והחלוקה. ומשטר הרכושני יוכרח להיחרב לטובת משטר הפרולטריון. ולשיטתו תבוא זה מאליו בדרך סבה ומסובב. אלא בכדי לקרב את הקץ, יש תמיד לחפש תחבולות, ולהשים מכשולים למשטר הרכושני, כדי לקרב את המהפכה בזמן קצר.

הפתרון לאיחוד האומה

המרקסיזם חיפש את נקודות התורפה בחברה הבורגנית, במטרה להכריע אותה במהירות המירבית, ומבלי להתחשב בתוצאות הנלוות. החלפת השלטון היוותה את מטרתו העיקרית. המרקסיסטים סברו שהפועלים יתפסו את השלטון, ובאופן טבעי ינהלו את החברה בצדק. טעותם נבעה מחוסר הבנה בסיסי של כוחות הטבע. חוסר הבנת הכוחות הביא לחוסר הבנת תהליך התפתחותם, ומכאן גם לאי-הבנת המצב שבו מצוייה האנושות.

חורבנה של רוסיה נבע מאכילת פרי בוסר. רק הבנת תכלית התהליך וראשיתו מאפשרת לנצל נכון את כוחות הטבע לטובתנו. כל ניתוח מדיני חייב להתחיל בשורש, בהבנת חוקי המציאות החברתית.

הרב קוק:

והכוחות הטבעיים שהם משתלמים ומשתכללים ע"י הנסיונות והמדעים שהולכים ומתרחבים, להועיל למצב הישוב המדיני, ועולים במעלות בכל דור ודור ע"י חכמי עם ועם, כפי אשר הוכן זה מראשית הבריאה... שיצא כל דבר וענין מועיל בזמנו ודורו.

מאורות הראי"ה לשבועות, עמ' ז

ה. השיטה הנכונה

בעל הסולם:

ומטרם אבוא לבקר את שיטתו זו, יש להודות, ששיטתו היא הצודקת ביותר מכל קודמיו. שהרי עדים חיים אנו להצלחתה הגדולה בכמות ואיכות, שהיתה לה בעולם.

הפתרון לאיחוד האומה

האידיאולוגיה המרקסיסטית היתה המתקדמת והנכונה משאר האידיאולוגיות. טעותו של מרקס, כפי שתתואר בהמשך המאמר, נובעת מתוך ניתוקו ממטרת הבריאה.

תכלית מעשי האדם בעולמנו ובעולמות עליונים היא הדביקות בבורא. אם הסיבה לפעולות האדם אינה מטרת הבריאה, אם מעשי האדם אינם מכֻוונים למטרה זו, הרי שהם מנוגדים לחוקיות הכללית. אם מעשיו אינם נובעים מהחוק הכללי של הטבע, להביא כל נברא לדביקות בבורא, הם יסתיימו בכישלון ולא יהיה ביכולתם להתקיים.

זאת טעותו של מרקס. כרבים לפניו, גם מרקס ראה, בצדק, את החלוקה השווה כאידיאל. השיבוש בתפיסתו של מרקס ושכמותו נובע מהתייחסות לחלוקה הצודקת כאל מטרה, ולא כאל אמצעי. החלוקה הצודקת אינה מיועדת לחיים טובים בעולם הזה, אלא כדי לשמש כאמצעי להשוואת הצורה לבורא. עקרון החלוקה הצודקת, כמו גם האחדות והאהבה, לא נועדו לסייע לנו לחיות טוב יותר בעולם הזה, כי אם לגלות את הכוח העליון, את חוק ההשפעה, ולהידמות לו.

בעל הסולם:

מטרם שבאה בניסיון עובדתי במיליונים המרובים שבארץ רוסיה. שעד אז היו נמשכים אחריה כמעט כל טובי האנושיות.

וזהו תעודה נאמנה על צדקת שיטתו. ומלבד זה, גם מבחינה תיאורטית דבריו מקוימים למדי, ואף אחד לא הצליח לסתור את השקפתו ההיסטורית, אשר האנושיות מתקדמת לאט לאט באופן דרגתי.

הפתרון לאיחוד האומה

במשך כל שנות ההיסטוריה ועד לימינו אנו לא הצליח אף אחד לסתור את ההנחה, כי מצב של שוויון וחלוקה צודקת הוא המצב הטוב ביותר. משום כך נהוג לזהות את הבעיה של החברה האנושית עם חוסר יכולתה להתקיים לפי נוסחה זו.

הרב קוק:

חפץ ד' בעולמו שהכרת כבודו יתרבה, מפני שרק ע"י הכרת כבודו האמיתי תושלם האנושות כראוי... רק אז כאשר אומה שלמה ואדירה, אומה ידועה ומפורסמת בתולדתה הנפלאה, תודיע בעולם, כי דרכי החיים כולם צריכים להיות בנויים עפ"י הידיעה של אחדות ד', והשגחתו, רק אז יוכל רצון זה ושאיפה זאת לצאת אל הפועל בכל העולם שכבר הרבה להכין את מדעיו אל תכלית זאת.

אוצרות הראי"ה ח"ב, 41

על החברה האנושית להיבנות בהתאם למצבה באין סוף. את החברה אפשר לשפר רק בהתאם לתיקונים הפנימיים, ולא בכפיית חלוקה צודקת או באמצעות טרור. אם לא תתוקן פנימיות האדם - לא יתכנו חלוקה צודקת וקשר חיצוני נכון בין הנשמות. לכן חכמת הקבלה מכוונת אותנו תמיד אל פנימיות הדברים ואל מהותם. האדם והאנושות מחויבים להכיר את נקודת הקלקול הפנימית - ורק אותה לתקן.

מרקס ודומיו סברו שהנטייה לשוויון תבוא כאידיאל מן הטבע. אולם הם לא לקחו בחשבון כי היא באה רק כאמצעי לסיפוק האגו. האגו מעדיף חלוקה שווה רק על פני סבל מקנאה וצער. שוויון, מבחינתו, הוא הרע במיעוטו. אם תיקרה בפני האדם הזדמנות להתעלות מעל כולם ולשלוט, הוא בוודאי יממש אותה. ההסכמה לצדק וליושר מטעם האגו נובעת מתוך החשבון של "צרת רבים חצי נחמה". חלוקה שווה מבטיחה רמה מסויימת של רגיעה כללית.

רק תיקון פנימי יאפשר חלוקה צודקת ונכונה. תיקון חיצוני של החברה ייתכן רק על ידי תיקון הכלים תחילה. אין כפייה ברוחניות. הכל מתרחש רק לפי הכלים. תיקון הכלים בלבד יביא לתיקון החברה בצורה חיצונית ולהבטחת קיומה בהתאם להבנה ולהכנה הנכונה. חברה מתוקנת מחליטה מרצונה הטוב לייסד גם את הקשרים הגשמיים בין החברים בהתאם לתיקון הפנימי. תיקון - אין פירושו דיכוי ודחייה, אלא להיפך. מתוך הרצון של כל אחד להידמות לבורא, הוא בוחר לנסות לאהוב את כולם ולקרב את כולם אל הרגשת השלמות והנצחיות האין-סופית.

הרב קוק:

עולם תוהו עומד הוא לפנינו, כל זמן שאין אנחנו מגיעים לידי התיקון העליון של אחדותם של כל זרמי החיים וכל הנטיות השונות אשר להם. כל זמן שכל אחד מתנשא לומר, אני אמלך ואני ואפסי עוד, אין שלום בעצמנו, ואין שם ד' מופיע עלינו, שמא גופיה דאקריה שלום, אשר אור האמת רק ממנו ועל ידו מופיע. כל עמל החיים, ביחוד העמל הרוחני של כל המחשבה, מוכרח להיות פונה רק כדי לגלות את אור השלום הכללי העליון, היוצא לא מתוך דחיה של איזה כוח, של איזה רעיון, של איזה זרם, של איזה נטיה, אלא מתוך הכנסתו של כל אחד מאלה לתוך הים הגדול של אור אין סוף, ששם הכל מתאחד, הכל מתעלה.

אורות הקודש ח"ב, עמ' תקע

התהליך שבו עובר האדם ממצב שבו הוא מרגיש את עצמו כשולט וכמרכז המציאות למצב שבו הוא רוצה להיכלל בכולם, מבוסס על תהליך הדרגתי של הכרת הרע שבטבעו האגואיסטי של האדם.

אדם שאינו יכול לשאת את מצבו הנוכחי עובר בעל כורחו למצב הבא. זירוז ההתפתחות בצורה מלאכותית - כדוגמת הטרור הבולשביקי שכפה על הציבור צער ורעב כדי לחברו לקולחוזים - לא יועיל כלל. התפתחות מלאכותית אינה מביאה לתיקונם של האנשים, ואינה מעוררת באדם רצון והכנה לחיבור. כאמור, ההתפתחות תיתכן רק בהתאם להכנה. מכאן ניתן להבין את הסיבה לכשלון הסוציאליסטים ולתוצאה ההפוכה מהתוצאה המקֻווה. קיומם האובייקטיבי של חוקי המציאות בשלמותם חייב להתחיל מתוך הצורך האישי-הסובייקטיבי של כל יחיד להידבק בתכונת הבינה, בתכונת ישראל. הרצון הפנימי הזה יכול להתעורר או מתוך הכרת הטוב בעתיד או בהכרת הרע בתכונת המלכות המתגברת ומתחזקת בעולם ומביאה איתה ריקנות וכאב.

הרב קוק:

המציאות המדעית האוביקטיבית תמצא את ערכה רק כפי המדה שהצורך הסוביקטיבי מתגלה, וזהו תלוי רק באותן האופנים, שיגלה בעולם השלם והמשכלל האופי של ישראל... סוף דבר: יכולים אנו להקשיב במנוחה את השלילה העולמית, המתפשטת ע"י התעוררותן של הנקודות העצמיות של העמים, וככל אשר תוסיף שלילה זו להגלות בכל תנאיה, כך נוסיף אנו לדעת ביותר איך לגלות ברחבה את העצמיות שלנו.

מאמרי הראי"ה, עמ' 11

[1] עיין עמ' 151, דברי הרב קוק משמונה קבצים על הרעיון הסוציאליסטי.

חוק ההתפתחות ההדרגתי

א. הכוח הבונה והכוח ההורס

בעל הסולם:

ובכדי למצוא איזה מוצא מהסבך הזה, יש לתפוס היטב את חוק התפתחות הדרגתי האמור, שעליו ביסס כל שיטתו. ויש לדעת, שהחוק הזה הוא חוק מקיף לכל הבריאה כולה. ועליו נבנו כל מערכות הטבע כולה, הן הבלתי אורגנים, והן האורגנים, עד למין האנושי בכל תכונותיו האידיאליים כמו החומריים - בכל אלה אין לך דבר שלא יעבור תחת חוק הברזל של התפתחות הדרגתי, המסובב ובא מכוח התרוצצות של שני כוחות זה בזה.

הפתרון לאיחוד האומה

מרקס ביסס את תורתו על חוק ההתפתחות וצפה שעל הריסות הבורגנות יצמח שלטון הפרולטריון. סברתו של מרקס לא עמדה במבחן המציאות. השלב הסמוך להרס ולחורבן הצמיח דווקא את המשטרים הנאציים או הפשיסטיים. תהליך ההתפתחות נמשך עדיין, ואין מי שיודע מה צופן בחובו העתיד. "מתקני עולם" למיניהם מציירים את המצב העתידי בהתאם לראות עיניהם. הם מתארים תמונה ורודה וטובה, ובכך הם מביאים קלקול לעולם. "מתקני העולם" שרצו להכניס את האנושות בכוח לתבנית מסויימת, המתוארת על ידם כטובה, הלכו בכך נגד חוק ההתפתחות שהוא מקודם לנמשך, מסיבה למסובב, מהכרת הרע לדרגה טובה יותר. אם כן, אין טעם לצפות להשגת המצב הבא ללא הכרת הרע במצב הנוכחי. האדם אינו יכול לעבור כך סתם ממצבו הנוכחי למצב הבא.

בעל הסולם מסביר את חילופי המשטרים לאורך ההיסטוריה, כנובעים מחוק ההתפתחות. בסופו של תהליך, שבו מתחילים להתגלות ליקוייו של משטר, הוא נהרס, ותחתיו קם משטר חדש.

בעל הסולם:

כל שלב שבה אינו אלא שלילת השלב שקדמה לה... הרי שכוחות השליליים הללו, המתגלים במצבים הם סיבות התקדמות שבאנושיות, שעל ידם היא הולכת ומטפסת כעל שלבות הסולם. והמה בטוחים לתפקידם להביא את האנושיות עד לשלב האחרון של ההתפתחות - הוא אותו מצב המקווה, הנקי מכל שמץ וכל דופי.

הפתרון לאיחוד האומה

החדש נבנה על הריסות הישן, בתהליך התפתחות שבו שותפים שני כוחות: חיובי ושלילי. את פעולת שני הכוחות, המושך והדוחה, ניתן לזהות בכל דרגות הקיום: דומם, צומח, חי ומדבר. הכוח המושך גורם לשנאה ולפירוד, והכוח הדוחה גורם לאהבה, לאיחוד ולחיבור. בעל הסולם מסביר את פעולתם בדרגת הדומם כמו בעת התהוותו של כדור הארץ. כך או אחרת, שני כוחות מנוגדים מביאים להתקדמות. אין פעולה בעולם הזה או בכל אחד מהעולמות הרוחניים שאינה מכֻוונת לקראת מטרת הבריאה. בכל פעולה מעלים בקודש ואין מורידים.

שני הכוחות הללו נמצאים בכל הרמות בטבע, ורק פעולתם המשותפת מאפשרת את קיומם של כל הפרטים במציאות. הכוחות הללו פועלים על כל אובייקט במציאות. הכוח החיובי והכוח השלילי חייבים להיות באיזון מסויים בכל רמה, בכל יישות ובכל אובייקט.

ניתן לזהות את שני הכוחות במחשבות, ברצונות, בכוחות הפיזיים, בביולוגיה ובכל פרט ופרט בעולם הזה, וכך גם ברוחניות. קיומם של שני כוחות מנוגדים, של בורא ונברא, מחייב את קיומם של שני הכוחות, החיובי והשלילי.

כוח הבורא, הכוח האחד, מתחלק כלפי האדם לשניים, וכך מתגלה לו גם המציאות, בהתאם לאופן שבו עליו לתפוס אותה. בני האדם נמצאים ב"אין סוף", בצורתם המתוקנת השלמה והנצחית; אך בשל מוּגבלוּתם להבחין בגבולות שבין ההבחנות מתגלים להם שלבי ההתפתחות בזה אחר זה, בהדרגה. כדי לבנות משהו חדש, על האדם להכיר בשלילת המצב הקיים, עד כדי שנאתו אליו וחוסר יכולתו להימצא בו עוד. רק כך הוא יכול להתקדם הלאה. שלילת המצב הנוכחי דוחקת בו לקבל את השלב הבא, והאדם בָּשֵל להתייגע עבורו ולהיאחז בו. שני הכוחות, השלילי והחיובי, פועלים בזה אחר זה.

בעל הסולם:

ועל ידי מלחמתם הקשה והתמידי זה בזה נמצאים יוצרים ומשלימים את כלל המציאות בכללו וכל פרט של המציאות בפרטיותו.

הפתרון לאיחוד האומה

סופה של מלחמת הכוחות הזו הוא להביא בלב האדם אהבה נצחית ואין-סופית אל הכוח העליון. באמצעות שני כוחות אלו מצליח האדם לצעוד אל עבר תכלית הבריאה - ולהשיגה.

הרב קוק:

האהבה אינה שלמה ואינה נובעת יפה ממקור האחדות המטוהרה כ"א כשכוללים את היצרים ביחד, והיצר הרע מתאגד עם היצר הטוב, וכל כחותיו הרעים הנם נאחזים בשורש הטוב ומתהפכים לטובה, לצחצח, להחיות להבהיר ולזקק יותר את להט הטוב.

אורות, עמ' לד

בעל הסולם מכוון את דבריו למאזן הכוחות הראוי בין אגואיזם ואלטרואיזם וליחס הנכון ביניהם. פעולתו של אחד מהכוחות ללא האחר תביא, ללא ספק, להרס. כדוגמת האדם ה"אלטרואיסטי", המפזר את כל רכושו ללא חשבון, ואינו מועיל בכך לאיש.

בעל הסולם:

ואם לדבר בדרך מקורית, גם להגדיר הדברים במושגים, שאינם עלולים להביא לידי טעות בשום צד, יש להגדיר את שני הכוחות: הפוזיטיבי והנגטיבי, הפועלים במכונת התפתחות האנושיות תחת שני השמות: אגואיזם ואלטרואיזם. ואין כוונתי למושג המוסרי שבהם, כרגיל בשפת השימוש. אלא רק לבחינה המטריאלית שבהם, כלומר, רק בזה השיעור, שהם משתרשים בגוף האדם, עד שאינו יכול עוד להשתחרר עצמו מהם. רצוני לומר, מבחינת מה שהם כוחות אקטיביים באדם: שהכוח האגואיסטי משמש בו כמו קרני סנטרופיטלים, שמושך אותם מחוצה לו. והם מתרכזים בתוך גופו עצמו, וכוח האלטרואיסטי משמש בו כמו קרני סנטרופוגלים, הזורמים מפנימיות גופו למחוץ לו. כוחות אלו נמצאים בכל חלקי המציאות, בכל אחד לפי מהותו, וכן נמצאים באדם לפי מהותו.

הפתרון לאיחוד האומה

לא ניתן לייחס את מושגי ה"טוב" או ה"רע" לאחד משני הכוחות. הכוחות הללו הופכים לטובים או לרעים בהתאם לכוונת האדם בשימושו בהם. באמצעות השימוש הנכון בהם הופכים שני הכוחות למועילים.

שני הכוחות המנוגדים אמורים להיות שווים זה לזה, אך משום שהמטרה המקוּוה, הסופית והקיימת מושכת את שני הכוחות לעצמה, חייב אחד הכוחות להימצא תחת שליטת האחר. לולא התכלית והצורה הסופית, אשר לכיוונה מתפתח התהליך וכלפיה פועלים שני הכוחות, היו, בוודאי, שני הכוחות שווים לחלוטין זה לזה. התכלית הסופית, המובטחת במחשבת הבריאה, היא המאחדת את שני כוחות אלו למגמה אחת.

לעיתים ניתן לחלק כוחות אלו לכוח החומר ולכוח הצורה שאותה לובש החומר, או לצורות חלוקה רבות אחרות התלויות במושא החקירה של המקובל. בצורה הסופית שני הכוחות הללו לא נאבקים עוד זה בזה, כי אם משלימים זה את זה. הכוח החיובי גובר על השלילי, המקבל אף הוא צורה חיובית, וכך מושגת השלמות והמנוחה בין שניהם - מצב המתואר במושג הרוחני: "שלום".

באופן דומה משליט האדם את הכוונה להשפיע על רצונו האגואיסטי, ובכך משיג את השלמות העולה משניהם. שלמות זו אינה יכולה להתקיים בהעדר אחד המרכיבים.

הרב קוק:

יודעים אנחנו, שהיצר הרע והיצר הטוב יצירה אחת היא מידי אל עולם, וכמו כן עולם הזה ועולם הבא, העולם החברתי, המשטרי והרוחני, התיאורי, המוסרי, האידיאלי והממשי, הכל חטיבה אחת היא והכל עולה במעלות הקדש ומשועבד לרצון גבוה, הכל הוא "אמרתי ונעשה רצוני".

אורות, עמ' כד

הצורה העתידית "לקבל על מנת להשפיע", שהיא הפתרון בחיבור הנכון של הכוונה עם הרצון, מהווה את הצורה היחידה המאפשרת שלום בין שני הכוחות בטבע. צורה זו, כפי שהאדם מתאר אותה במצבו הנוכחי, היא המושכת את התהליך קדימה. לולא אותה הצורה, היו שני הכוחות נמצאים בהתנגשות מתמדת. בין כוחות הסיטרא אחרא ("הצד האחר" - כינוי למערכת הכוחות הלא מתוקנים) והקדושה אין שום הבדל, אלא הם עומדים זה מול זה, כמו שנאמר "זה לעומת זה עשה אלוקים". העתק מלא האחת אל השניה.

שני הכוחות חייבים להיות כשווים. האור והחושך, האור והכלי, נבראו בצורה הדדית מושלמת. אילו לאחד הכוחות היה יתרון, הרי שלא היתה אפשרות של בחירה. הבחירה מתבצעת ב"שליש האמצעי דתפארת" - במקום המנוטרל מהשפעת הכוחות המנוגדים, הכולל את שניהם במידה שווה. כאשר האדם משיג שאחד הכוחות אינו יכול להתקיים בהעדרו של השני, וגם שאין ביכולתו לגבור על השני, הוא משיג את הנקודה הנמצאת מחוץ לבריאה. נקודה שאינה שייכת לבורא, היינו להשפעה, וגם אינה שייכת לנברא, לקבלה. האדם משיג את הנקודה הנמצאת ביניהם, והוא בונה את עצמו בדיוק בנקודה הזאת. מעל המצב הזה שולט כוח הבורא ומתחתיו שולט כוח הנברא, ושני הכוחות שווים זה לזה. הבחירה נעשית בנקודה החופשית משניהם, שבה הם מנטרלים זה את זה. אלמלא כן, לא היה טעם בבחירה.

לולא הצורה העתידית של התחברות שני הכוחות זה לזה, ללא ויתור וללא ניצחון, לא ניתן היה להכריע בין שני הכוחות. הרצון לקבל והרצון להשפיע היו שקולים לשני חמורים עקשנים על אם הדרך, החוסמים זה את דרכו של זה.

הרב קוק:

הדחיפה לשאיפת קרבת אלהים אינה מוציאה מכללה כל "יש". היא מקפת את כל ומלאה בכל, ואחת היא ויחידה בכל חזיונותיה. "ד' מעון אתה היית לנו בדר ודר, בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם ועד עולם אתה אל". האפסיות, התהו ובהו והחשך, העולם האתירי, הערפלי, הנוזלי והמוצק וכל הקודם וקודם דקודם של כל אלה, הכל נמשך ובא מן הדחיפה הכללית עמה ועל ידה, עד בואה אל הסדור האורגני ועד העולם החי. באדם כבר היא מפותחת בגלוי בשני חזיונותיה: עצמותה המוכרחת בעז החיים והשכלול שלעומת החפש של הסתגלות להתגלות הבחירה המוסרית בשלמות צביונה, העומדת לפנינו בנפש האנושית. הננו נגשים בזה לתפוש במדענו את "החומר והצורה" של החיים בחוברת: ההכרח העצמותי בתור "חומר" החיים, וחפש ההשתלמות בתור "צורה" מטבעת צביונות חדשים ומפותחים מזמן לזמן ומתקופה לתקופה, ששניהם יחד, כמו ההכרח והחפש, החשך והאור, כן המציאות היסודית והשכלול הולכים בקו ארוך ומקיף ומסבבים את כל המצוי העולמי ועושים הויה שלמה דוקא על ידי התבדלם בעצם והתחברם בפעל.

מאמרי הראי"ה, עמ' 36

בעל הסולם:

וניקח לדוגמא את כדור הארץ... ובהמשך תקופות של מלחמות נוראות של שני הכוחות שבכדור הארץ, הפוזיטיבי עם הנגטיבי, גבר כוח קרירות שבו על כוח האש נוזלי, וקירר איזה קליפה דקה מסביב הכדור ונתקשה שם.

הפתרון לאיחוד האומה

כדי להמחיש זאת, משתמש בעל הסולם בתהליך היווצרות כדור הארץ כדוגמה. בליבת כדור הארץ נמדד חום של אלפיים מעלות, ומחוצה לו הטמפרטורה יורדת אל מתחת לאפס. הצורה הראשונית של כל אחד מהכוחות אינה מקנה לאחד מהם יתרון כלשהו על פני האחר. לאדם נדמה כי כוח אחד גובר על השני, כאשר למעשה הפתרון גובר על שניהם. הרי שהקליפה שהתקשתה היא תולדה של שני הכוחות.

ב. המצב הסופי

בעל הסולם:

ממש על אותו הסדר מתפתחים גם כל גופים האורגנים. כי מעת זריעתם עד גמר בישולם, עוברים עליהם כמה מאות תקופות של מצבים, מפאת שני הכוחות הפוזיטיבי עם הנגטיבי, הנלחמים זה בזה, כמתואר בכדור הארץ.

הפתרון לאיחוד האומה

בניגוד לדעה הרווחת, הסיבה לכל מאבק והתנגשות - כמו לכל מקרה אחר במציאות - היא המצב הסופי, המחייב את המקרה לצאת לפועל ולהתממש. כך למשל, צילום מואץ בתדירות של רבבות תמונות בשנייה, המתעד קליע בדרכו לפגוע בזכוכית, מראה את הזכוכית נשברת עוד לפני פגיעתו של הקליע בה. התופעות שאותן מגדיר האדם כסיבה הן, לאמיתו של דבר, התוצאה. העולם שלנו המשתלשל מלמעלה למטה הוא עולם התוצאות, אך בני האדם אינם מרגישים בכך. האדם משלה את עצמו לחשוב כי הוא הסיבה והמקור להתרחשויות. כל פרט במציאות, כל חוק מחוקי הפיזיקה והכימיה, כל תופעה פיזית או מחשבתית - כולם משתלשלים מלמעלה. האדם מהווה את סוף דרכה של השתלשלות התופעות, ולא להיפך. האדם אינו המקור ואינו תחילת ההשתלשלות.

מרגע גילוי התופעות, המשך תהליך התפתחותם של בני האדם תלוי בהם. אם ברצונם לייחד את עצמם כראוי עם מקור התופעות, הם צריכים להתחבר זה עם זה. החיבור בין אנשים מהווה כבר את ה"אור החוזר", כלומר: את הפעולה הנעשית מתוך מאמץ מצידם.

ראיית כל מצב המתגלה כקיים מראש, בכוח, במחשבת הבריאה, היא הדרך הנכונה לשפוט כל מקרה במציאות. אם דבר מה נפל ונשבר, הרי צורתו הסופית כשבור היתה גלויה עוד בטרם שבירתו, אלא שהיתה נסתרת מעיני האדם. צורתו הסופית של מקרה מסויים חייבה את כל יתר ההתרחשויות שקדמו לגילוי זה.

חילופי המצבים בטבע מעידים על פעולתה של מחשבת הבריאה ועל הדרך שבה היא מכוונת את כל המקרים אליה. מה הן, אם כן, הצורות המתקדמות? ומדוע השיתוף והשילוב בין הכוחות, בדרגה גבוהה ומתקדמת, שונה מהשיתוף והשילוב בדרגה הקודמת? מה הסיבה לכך שמדרגה אחת מתקדמת ונעלה מהקודמת לה? האדם לעולם אינו יודע מהו המצב הסופי הרצוי. אין באפשרותו לשפוט ולראות את הצורה המתקדמת והנכונה. הפרי, אומר בעל הסולם, מתוק ויפה רק בגמר בישולו. בשלבים הקודמים יותר הפרי אמנם בתהליך התפתחות, אך טעמו מר.

בעל הסולם:

ומלחמות האלו הם המביאים את גמר בישולו של הפרי. וכן כל חי מתחיל בטיפת נוזלים קטנה. ועל ידי התפתחות דרגתי בכמה מאות שלבים, מכוח מלחמות הכוחות האמורים, היא מגיעה בסופה "שור גדול ראוי לכל עבודה", או "אדם גדול ראוי לכל תפקידיו".

הפתרון לאיחוד האומה

מצבי ההתפתחות מתראים, לרוב, כהפוכים לחלוטין מהמצב הסופי. ככל שהבריה מפותחת יותר, כך הפוכה יותר נקודת הפתיחה שלה בתהליך ממצבה הגמור והרצוי בתום ההתפתחות. תיאורו של בעל הסולם נשמע כתיאור אבולוציוני, של התפתחות בדומם, בצומח, בחי ובמדבר. אבל אם בוחנים בקפידה את תהליך ההתפתחות כפועל ליישום מחשבת הבריאה, ניתן להבחין בבירור בסיבות הפנימיות לתהליך.

מצבו הפנימי של האדם הוא הסיבה לבעיות באקולוגיה ולכל בעיה אחרת בטבע הדומם. לעינינו מתגלות כבר היום פורענויות ברמת הדומם: רעידות אדמה, אפקט החממה, טורנדו, צונאמי וכדומה. העתיד עלול להביא עימו פורענויות גם בדרגות הצומח והחי, אשר לעומתן להקות הארבה ייחשבו למפגע זניח ח"ו. לא הפעולות החיצוניות של האדם הן המזמינות עליו פורענות מצד הטבע, אלא מצבו הפנימי.

כל עוד אין האדם משיג את שלמותו, אין ביכולתם של כוחות הטבע האחרים להשיג את מצב האיזון הרצוי. כל הכוחות ברמת הכלל, וכל כוח וכוח בפרט, אינם יכולים להגיע להשוואת לחצים ולאיזון בינם לבין עצמם אם האדם אינו משיג את שלמותו. כל ההבחנות, כל הנבראים וכל פרטי הבריאה אשר בכל העולמות ובכל הרמות, מגיעים לצורתם הסופית והמושלמת רק באמצעות האדם. האדם הוא המושך את כל הכוחות הללו אל מחשבת הבריאה האין-סופית, ורק שם הם נכללים באחדות ובהשלמה הדדית. בכוחו של האדם בלבד להביא לגילוי האור העליון בבריאה כולה.

הרב קוק:

צריך לצפות תמיד לישועת הכלל היותר גדולה, שהיא עליית העולמות, והנשמות כולן התלויות בהם, מעמקי הרע והתהו, על ידי עליית האדם מתהומותיו אל מרומיו, עד שיבא להיות דומה לקונו, שיהיה בורא עולמות במאמרו ורצונו... ואף על פי שאין כוח בשום נשמה בזמן הזה להכיל בתוכה את האור הגדול הזה, מכל מקום על ידי החשק הגדול, וההשערה העליונה בגיאות ד'... ממשיכין הצדיקים על עצמם ועל העולם כולו... שפע אור וחיים מהאור הגדול הזה.

אורות הקודש ח"ג, עמ' עב

אדם מפותח מוכן להשקיע סכומי כסף גדולים ויגיעה מרובה רק כדי לראות, ולוּ לרגע קט, שכר לעמלו. רגע אחד שווה בעבורו את כל החיים. אדם מפותח יכול לקרב את העתיד להווה, עד כדי שימוש בכוח העתידי, בהנאה מהעתיד.

בעל הסולם:

ומבחינת התפתחות כוח המחשבי של האדם, שידע להעריך היטב את המועיל ואת המזיק בשבילו, הגם שאין לחשוב, שעודו עומד בשלב של אדם פרימיטיבי, בכל זאת ברור אפוא שעוד אינו נמצא בשלב של השלמה, אלא שהוא עומד באמצע התפתחותו, ועדיין הוא מסור למלחמות הכוחות הפוזיטיבים עם הנגטיבים, כאמור לעיל בכדור הארץ, שהם השליחים הנאמנים לתפקידם, להביא גם את האנושיות על שלמותה הסופי.

הפתרון לאיחוד האומה

התענוג יכול לנבוע רק מסופו של תהליך, רק מקירוב הרגשת הסוף אל המצב הנוכחי. את השכר אפשר לקבל תוך כדי עבודה, בסוף העבודה, ואפשר גם לקרב אותו להווה. האדם בוחר את עיסוקו - ולא באופן מקרי. אופיו של האדם הוא שמנחה אותו בבחירת משלח ידו. בעל חנות מכולת לא יהיה מנהל רשת חנויות מזון, ומנהל רשת החנויות לא יקבע את עיסוקו כסוחר פלדה ונפט בשווקים הבינלאומיים. למרות העבודה השחורה והמיוזעת וחרף השכר הנמוך של הפועל הפשוט, הוא לא ירצה להתחלף עם מנהל העבודה, כי רצונו למשרה עדיין לא התפתח דיו. חסרה לו הרגשת השכר המצפה לו במשרה אחראית. הוא יעדיף את עבודת הכפיים, ולא את עבודת הראש. אנשים בעלי רצון קטן זקוקים לשכר מיידי שיישמש כחומר דלק וייטע בהם מוטיבציה לעבוד. בעלי הרצון הקטן לא יהיו מעוניינים בעסק גדול ובתשלומי אשראי. הם יעבדו על פי תשלום במזומן, וידחו כל צורה אחרת של שכר, גם אם יכפילו את שכרם בעשרות מונים בתמורה להשקעה של שנה או שנתיים. הם יעדיפו מעט ועכשיו. אנשים אלה אינם מפותחים דיים כדי לקרב את העתיד.

ג. חסרונות המשטר השיתופי

בעל הסולם:

הוא שאמרתי, שהאידיאה הסוציאליסטית בהיותה האידיאה היותר צודקת מכל השיטות, לכן היא צריכה לדור מפותח ביותר, שיהיו ראויים לעכל אותה, שיוכלו להתנהג על ידה. ובהיות האנושיות של היום עומדת בשלבים האמצעים בסולם של התפתחות, ועומדת במערכות התנגחות הכוחות הפוזיטיבים עם הנגטיבים, - אינה ראויה כל עיקר לאידיאה הנעלה הזו, כי היא אצלה בבחינת בוסר ופגה, כפרי בלתי מבושל, שלא לבד שאינה מתוקה לחיך, אלא עוד כוח הנגטיבי שבה הוא ארס מזיק ולפעמים גם ממית. והוא הצרה של האומה ההיא, הסובלת כל כך בעדה, כי הם מחוסרי זמן וחסרים להם אותם המידות התרומיות, המתאימות לקבלת המשטר הצודק הזה.

הפתרון לאיחוד האומה

כאמור, בעל הסולם הכיר בסוציאליזם כשיטה צודקת, אך כדי ליישמה כראוי במציאות היא זקוקה לדור מפותח במיוחד.

כל עוד חסרה לאנשים ההכרחיות הנחוצה להם על פי הגדרתם, לא ניתן לדבר על בניית הקומוניזם. הטענה הגורסת לאי-התאמה בין רוסיה הקומוניסטית לבין האידיאל הקומוניסטי מושתתת על העובדה שלאזרחי רוסיה היתה חסרה הכרחיות.מרקס לעומת זאת ייחס את השיטה שלו לארצות מפותחות, למדינות שבהן רמת ההתפתחות מאפשרת כבר לממסד לספק את כל צורכי האוכלוסייה. מרקס פנה למדינות שבהן יכולים כבר האזרחים להגיע להסכמה שהעבודה אינה לצורכי פרנסה, אלא צורך חיוני.

כאשר מערכות התמיכה הסוציאליות מטפלות בכל צרכי האזרח, הקשר בין העבודה לפרנסה מתנתק, והאדם עובר בהדרגה לעבודה למען החברה, המספקת לו את כל צרכיו. הרעיון חודר בהדרגה מדעת החברה להכרתו של האדם, והאדם מסכים לו. כל זאת בתנאי שהחברה משגשגת ויכולה לספק לכל אחד מאזרחיה את אותה רמת החיים. כראיה ניתן להביא את מדינות צפון אירופה, אשר ניתן לזהות בהן, במידת מה, את התנאים של מרקס. מדינות אלו נמשכות באופן טבעי לצורת החלוקה הסוציאליסטית.

כפיית המסגרת הקומוניסטית על עמים נחשלים ועניים, כדוגמת העם הרוסי, נידונה מראש לכישלון. במדינה כרוסיה, שבה הפערים בין עוני ועושר היו קיצוניים במיוחד, שבה שלטו כוח הזרוע והאכזריות, שבה העם אינו היה מורגל בחלוקה שווה וצודקת, היה זה מעשה איוולת להנהיג את תבנית הקומונייסטית.

האומה הרוסית לא היתה מוכנה לשיטה הקומוניסטית: לא במודעותה, לא בתרבותה ולא בהתפתחותה. גם אם מחשבותיהם של הסוציאליסטים הראשונים ברוסיה היו טובות, הם נוכחו מייד לדעת כי לא ניתן ליישמן.

נקודת השבירה של לנין היתה כאשר הציגו בפניו הוכחות על שלילת ההיתכנות לנהל מדינה בדומה לאופן הניהול של מפעל קטן. בלתי אפשרי לנהל מדינה בעזרת תוכנית אחת המעבדת את כל המרכיבים של התמונה הכלכלית ומארגנת אותם לכדי גוף אחד בריא, ללא מחסור ובזבוז. צורה אידיאלית כזו היא בגדר הבלתי אפשרי. כאשר הבהירו ללנין שהתיאוריות שלו בדבר ניהול המדינה הינם חלום בלתי אפשרי, נטש לנין באחת את התיאוריה הכלכלית המדוייקת ואת הדרכים התרבותיות, והתחיל להשתמש בכוח ובטרור. התיאוריות היפות של ראשי המהפכה הקומוניסטית התבררו כבלתי מעשיות.

בעל הסולם:

הרי, שגם הוא [מרקס] מודה, שאין לקוות על משטר צודק לגמרי מטרם שהאנושיות תשיגה את הסטדיה [הבחינה] הגבוהה, מטרם שהעבודה עצמה תיהפך לצורך חיוני, כלומר, לפרינציפ של החיים, ולא לצורך פרנסה. אלא שהוא מחליט, שעוד בעת שהחברה היא בסטדיה הנמוכה, ראויה גם כן להתנהג על ידי משטר השיתופי עם כל החסרונות שבה.

אבל כאמור לעיל, בנקודה זו כרוך הרפיון שבשיטתו. וכבר הוכיחה לנו רוסיה הסובייטית, אשר לחברה בלתי מפותחת כל צרכה, תתהפך אצלה המשטר השיתופי להיות משטר היותר גרוע בעולם. ועוד יותר מזה שגם, במה שהעריך, שהשלב הסמוך אחר החורבן המשטר של היום, הוא השלב של משטר הפרולטריון. והמציאות מראה לנו, אשר השלב שיבוא אחר המשטר של היום, הוא המשטר הנצי או הפשיסטי.

הפתרון לאיחוד האומה

קרל מרקס לא יכול היה לקחת בחשבון את הרצון לקבל המתפתח. בתאוריית ההתפתחות של מרקס, האגואיזם האנושי המתפתח לא היה מונח כיסוד. מרקס חיבר את התאוריה בהתאם לזמנו. ההתפתחות שלה ציפה היתה התפתחות חומרית בלבד. התאוריה של מרקס היתה יכולה להוכיח את עצמה כנכונה במצב תיאורטי, שבו האנשים מהמאה השמונה-עשרה היו נשארים כפי שהם, ללא שינוי, ורק הקידמה התרבותית, הכלכלית והטכנולוגית היתה מתווספת. אך ההבדל בין אדם מהמאה השמונה-עשרה לבין זה במאה העשרים הוא הבדל תהומי.

אם במאה התשע-עשרה העלתה החברה האנושית את ערכם של התרבות והאומנות - סופרים, מוזיקאים וציירים נחשבו לגדולי הדור - אזי במאה העשרים היו אלו המדענים שנחשבו לעילית החברתית. במאה העשרים נתפס המדע כרווחי, ואילו הציירים, הסופרים והמוזיקאים נשכחו, כי לא היה בהם צורך. העולם השתנה. קרל מרקס הגה את התיאוריה שלו ביחס לזמנו; הוא לא ציפה, ולא יכול היה לצפות ליותר מהתפתחות חומרית.

כמו ברוסיה, גם בסין נבלמה ההתפתחות. האומה הסינית, שהזדנבה אחרי העולם המערבי בפיגור ניכר תתעורר בקרוב ותפרוץ בגדול. גם העם הסיני דוכא במשך שנים על ידי הממסד, ותנאי החיים הקשים הוסיפו את שלהם. מלבד העיסוק בפוליטיקה, הציבור בסין אינו מוגבל, לכאורה, בדבר, אך למעשה רק התפתחותו החומרית מותרת, ובמידה מוגבלת מאוד גם התפתחותו התרבותית. תהליך שחרורה של האומה הסינית, כפי שהוא מתרחש בימינו, יימשך עוד זמן רב. אך בסופו של התהליך, העם הסיני יהיה ככל העולם. לעם הסיני יש כוח הישרדות, התמדה וסבלנות לאין שיעור.

ההתפתחות בעמי המזרח, בדרום אמריקה ובאפריקה, מכוונת לעת עתה לכסף בלבד, אך הרצון לכבוד, לשליטה ולמושכלות יתעורר גם באזורים אלו. לעומת המשטרים הנחשלים, גם מצב הדמוקרטיה בעולם אינו מעודד. בבסיסה, הדמוקרטיה הינה רעיון בלתי מציאותי. דמוקרטיה, פירושה שלטון העם, וככזאת היא לא תיתכן. תשעים אחוז מהעם אינם יכולים לשלוט זה בזה. שליטת העם על עצמו תביא לצרות גדולות.

בארה"ב הנחשבת לסמל הדמוקרטיה בעולם אין הבנה מהי משמעות מוסד הנשיאות ומה נדרש לכהונה. אין בה הרגשה של דמוקרטיה. ידו החזקה של המשטר האמריקאי מורגשת היטב ביתר תקיפות ממשטרים אחרים בעולם. החוקה האמריקאית היא חוקה נוקשה והחלטית. במשטר דמוקרטי תקין, האזרח מציית לחוקים לא מתוך מורא, אלא מתוקף הבנת המחויבות לשמרם, והוא נמצא בגובה ערכי המאפשר לו להסכים עימם.

תושבי ארה"ב חיים אפוא ביראה מן החוק. אך לעם האמריקאי יש הגדרה משלו לדמוקרטיה ומן הסתם הוא יצדיק אותה. המשטר האמריקאי למעשה אינו מייצג התפתחות כלשהי, ולא יצא עדיין מהעידן של המשטר הקפיטליסטי המאפיין את החברה האנושית.

במבט מהצד, העולם נראה כמי שיידרשו לו עוד מאות שנים של התפתחות כדי לרצות בהתפתחות הרוחנית. נראה לנו, כי לעת עתה לא איכפת לעולם לחכות; אך המציאות מציירת תמונה שונה.

הקשר של אומות העולם לרוחניות נסתר. בלתי אפשרי לדעת היום מה תהא צורתו העתידית של העולם. אין חשיבות לצורה החיצונית. ההצטרפות לרוחניות יכולה להתממש בפעולות פשוטות מאוד. בעין האנושית, העולם אמנם אינו נראה מוכן להתפתחות רוחנית, אך אופני ההתפתחות הרוחנית אינם מובנים לשכל האנושי. אין לנו ברירה אלא להסכים עם דעתם של המקובלים כי עת הגאולה הגיעה.

ד. זירוז פעולת "הרשימות"

כאמור, קרל מרקס ביסס את תורתו על החוק, לפיו החברה מתפתחת על בסיס הכוחות המנוגדים המתנגחים אלה באלה.

בעל הסולם:

אכן כדאי להסתכל ביותר בהיסטוריה ולקבל לקח הימנו, ראשית כל מתעוררת השאלה: פקח כזה שהרעיש כל העולם בשיטתו, איך הגיע לשגיאה גדולה כזו? ומהו המכשול, שנכשל בו? אכן זה מחייב אותנו לדון בדבריו בכובד ראש ובאופן יותר מדויק. וכאמור למעלה הוא ביסס את שיטתו על מטריאליזם היסטורית, אשר החברה מתפתחת על ידי הכוחות המתנגחים בחברה, בדרך סבה ומסובב, ממצב למצב, שבהתגברות כוח הנגטיבי שבמצב הוא מהרס המצב, ובמקומו נבנה מצב יותר טוב על ידי כוח פוזיטיבי, - וכן הולכות ונלחמות, עד שבסופו מתגלה כוח הפוזיטיבי על כל שלמותו.

הפתרון לאיחוד האומה

חוק ההתפתחות ימשיך לנוע קדימה ויגיע לשלמותו, בין אם האדם מעורב בתהליך ובין אם לאו. התהליך הוא טבעי. בעל הסולם תולה הכל במידת יכולתו של אדם להשתמש ביכולת הניתוח שלו, במטרה להתעלות מעל לדרגת הבהמה.

בעל הסולם:

אולם לפי זה הרי השלמות של החברה מובטחת מאליה. שהרי כוח הנגטיבי לא יעזבנה טרם שיביאה על סופה. ואם כן, אפשר לישב בחיבוק ידיים ולחכות על התפתחות העצמית המקווה. ולמה לנו כל טרחה הזאת של התכסיס שלו שהטיל עלינו?

הפתרון לאיחוד האומה

בעל חיים פועל לפי טבעו, לפי הרשימות הטבועות בו. הוא אינו יכול לפעול אחרת. בניגוד לבעל החיים, האדם יכול לזרז את תהליך התפתחותו על ידי פיתוח והגדלת הרשימות ומימושן בהבנה, ולא לפי הטבע. האדם יכול לחכות לרשימות הבאות, לראות בהן מטרה. בזירוז הרשימות - מותר האדם מן הבהמה.

בעל הסולם:

אמנם שאלה טיפשית היא, שהרי בזה כל ההפרש בין האדם לבעלי חי: כל בעלי חיים נסמכים על הטבע לגמרי, ואינם מסוגלים לקדם במשהו את הטבע, ולעזור לעצמם בלעדיה. לא כן האדם, המחונן בכוח מחשבי, שבסגולת הכוח הזה הוא הולך ומשתחרר מחבלי הטבע ומקדם אותו. דרכו להתחקות אחר מלאכת הטבע, ולעשות את מלאכתו כמותה.

הפתרון לאיחוד האומה

האדם יכול לקבל מכה קטנה, ובעזרת שכל ומחשבה, כתוצאה מהתעמקות בסיבותיה של המכה, ותיאורן של מכות עתידות גדולות יותר, הוא מסוגל לבנות לעצמו תמונה שתחייב אותו לעזוב את דרכו הנוכחית ולחפש דרך אחרת, טובה יותר. בכוח מחשבתו של האדם להקדים את הטבע ובכך לחסוך לעצמו ייסורים.

בעל הסולם:

שיביא הקץ המאושר בפחות זמן ובפחות ייסורים.

הפתרון לאיחוד האומה

נשאלת אפוא השאלה: האם האדם מחויב ליפול ולקום במחזוריות בלתי פוסקת? האם נגזר עליו תהליך התפתחות אין-סופי של צרות וייסורים?

על ידי הבנת אופני ההתפתחות האדם מקצר את הדרך וחוסך מעצמו את תמצית הייסורים. אם האדם משכיל להחליף את העבודה ברגש, בעבודה בשכל, הוא לומד להבחין מראש בשלילה ובהרס. לכן אין הוא מחויב בהתגלותם המלאה בפועל.

האדם הוא בעל הרגשה, בעל רצון ליהנות. הוא מרגיש טוב או רע, מילוי או חוסר מילוי. אם האדם בונה שכל לצידו של הרצון לקבל, היינו לצד רצונו ליהנות - אזי יש באפשרותו לחזות מילוי וריקנות מראש, ולהשלים את ההרגשה על ידי השכל. האדם יכול למנוע מעצמו הסתבכויות מיותרות, אם יגדיל מראש את הרע, לכדי מידה אשר תאפשר לו לבחור בדרך אחרת, טובה יותר, מבלי להיכנס לרע ולטבוע בו.

הרב קוק:

אי אפשר לאדם לחיות לא בשכל לבדו, ולא ברגש לבדו, תמיד צריך שיהיה ממזג את השכל עם הרגש בחוברת.

אורות הקודש ח"א, עמ' רמט

את הרע האדם מגדיל בעיני עצמו באמצעות המערכת השכלית. הרגשת הרע, כמות הרע ואיכותו, צריכות להגיע לרמה אשר ממנה ירצה האדם לברוח. האדם לא ימצא כוחות לעזוב את מצבו הנוכחי ללא איכות מספקת וכמות מספקת של רע. המערכת השכלית מוסיפה את המנגנון הנדרש, העוזר לאדם לראות גם קמצוץ של רע כסיבה מספקת לעבור מייד אל הטוב ולהימנע מכל המכשולים האורבים בצד הדרך. החכמה משמשת לאדם כמיקרוסקופ, המאפשר לו להבחין ולטפל בתאים סרטניים בטרם יתפשטו לכדי גידול ממאיר בכל גופו ואיבריו.

האדם הוא רצון ליהנות. אין באפשרותו לעשות שום תנועה ללא ידיעה ברורה על הרווח ממנה. את הכוחות לתנועה האדם לוקח מתוך הביטחון ברווח העתידי. רק אם האדם מחליף מצב רע בטוב, או מצב טוב במצב טוב יותר, הוא יכול להניע עצמו לפעולה. חייבת להיות סיבה ברורה מראש וביטחון ברווח המצופה. ראיית השכר העתידי משמשת לאדם כחומר דלק בהווה, אשר בעזרתו הוא יכול לנוע לקראתו. ערכו של העתיד גדל ביחס לשכר המצוי בידו בהווה.

באמצעות חישוב מראש ניתן לראות רווח במצב העתידי לעומת המצב הנוכחי. אמנם האדם אינו מרגיש רע, אך בתוספת שכל, הוא מעורר בתוכו את הרגשת הטוב העתידי, או לחילופין: את הרגשת הרע בהווה. בדרך זו הוא מקבל חומר דלק, ובניגוד מוחלט לדעת הכלל - יכול לעזוב את מצבו הטוב לכאורה, להכיר בו כרע ולהעדיף במקומו מצב טוב יותר. הפער בין המצבים וההשוואה ביניהם מביאים את האדם להכרת הרע שבמצבו הנוכחי, עוד לפני שהוא מוכה. כך על ידי הכרת הרע, מתוך הרגשת הטוב במצב הבא וקירובו, האדם מרוויח זמן רב בתהליך התפתחותו.

הציפייה לטוב היא שדוחפת את האדם קדימה, ולא הרע במצב הנוכחי. בהתקדמות כזאת האדם נמשך לטוב. התנועה היא לכיוון הטוב, ומשום כך האדם מסכים איתה. בהתפתחות על ידי קירוב המצב הבא, האדם הולך מטוב לטוב יותר, מכדאי לכדאי יותר.

בדרכו לגמר התיקון עובר האדם מצבים של הסתר כפול, הסתר רגיל, שכר ועונש ואהבה נצחית. בלתי אפשרי לעבור את כל המצבים הללו ללא חישוב מהיר בכל מצב ומצב. אם מאיר לאדם המאור, החישוב נעשה מאליו ומייד. זהו קיצור הדרך וזירוזה.

האדם חייב לעבור את כל הדרך ולהרגיש אותה על עצמו בכל שלב ושלב. לפעמים הוא נעמד, עקשן כפרד, מקבל מכות ואינו יכול לזוז. בעזרת חכמת הקבלה האדם מאבחן את מצבו בזריזות, ועולה בשמחה ממצב למצב. אם האדם רואה תענוג לפניו הוא מוכן לעבוד, להניע את עצמו ולהתייגע. הרגשת התענוג העתידי מבטלת את הרגשת היגיעה. בדומה לאנרגיה העצומה המושקעת באכילה, או בקיום יחסי מין, שאותה מרגיש האדם כתענוג ולא כטרחה. כל עבודה ששכרה משולם במקום אינה נחשבת לעבודה. במידה שהאדם מקרב את שכרו עד כדי הרגשתו בצורה מוחשית, אין לו בעיה לעבור בכל פעם מחדש ממצב למצב.

לפי החשבון האנושי הפשוט, כל ההבדל טמון בשאלה, האם האדם יגיע למטרה לאחר מלחמות אטום ומימן, או לפניהן. אדם המתעורר בכוחות עצמו, קצת לפני שהבורא מעורר אותו ב"עקיצה" מכאיבה, רשאי להצטרף לכוחותיהם של חכמים ממנו, כמו הרב קוק ובעל הסולם, ובכך הוא מסב נחת רוח של ממש לבורא, וגורם לרווחים עתידיים בלתי ניתנים לתיאור.

ילד יכול להקשיב לעצות אימו לפני שהיא מרימה קול צעקה, או לאחריו. אם לא ישמע בקולה - את הצעקה תלווה מכה, ובעקבות המכה יבוא כאב. אבל אם הילד ישמע לאימו לפני הצעקה, אם יעורר בעצמו רצון לשמוע לה, להבין אותה, לנסות ולאהוב אותה, להרגיע אותה ולגרום לה נחת - הרווח הוא רווח מהותי.

את אשר האדם רוכש בעזרת התעוררות מצידו אי אפשר לרכוש בשום צורה אחרת. אם האדם לא פעל באותו רגע, הרגע אבוד, ויחזור רק בתיקון מלמעלה, ב"עקיצה", בצעקה או במכה.

הרב קוק:

אם אפסה התלהבות הקודש ורצון הגאולה הנעלה הנובע ממנה, ואם גם הרגשה אנושית לאומית וטבעית ורצון של חיי לאום בכבוד גם הם אפסו - אם אי אפשר לתקוע בשופר כשר לגאולה - באים אויבי ישראל ותוקעים באזנינו לגאולה. הם מכריחים אותנו לשמוע קול שופר, הם מתריעים ומרעישים באזנינו ואינם נותנים לנו מנוח בגולה.

מאמרי הראי"ה, עמ' 269

האדם יכול לטעות ולחשוב, כי יתוקן בכל מקרה, בטוב או ברע, ומשום כך יעדיף לחכות למכה. לאמיתו של דבר, התמונה שונה. במאמץ להקדים, האדם קונה מרחב חדש, מימד אחר, חלל נוסף. האדם המחפש אחר הבורא מוצא אותו מסתתר דווקא בתוך כל הסכנות וההשפלות.

הרב קוק:

ובתוך החיים הגלוים הנעשים לעינינו, המוצאים את מקומם בצורה של סוכה דלה, מלאה מסכנות חמרית ורוחנית בארץ ישראל... מסתתרת שכינת אל חי.

אורות, עמ' קכד

על פי חכמת הקבלה, האדם אינו צריך לחכות להכרת הרע במצבו הקודם. ההרגשה הרעה מתעוררת בו כתוצאה מאי-השגת הטוב במצב הבא. הכוח המושך קדימה חייב להיות, בכל מקרה, כוח התנועה. בשיטת הקבלה הוא נובע מהעתיד הטוב, ולא מהרע המזנב מאחוריו.

כשלון המרקסיזם

א. מאגואיזם לאלטרואיזם

בעל הסולם:

ואם לדבר בדרך מקורית, גם להגדיר הדברים במושגים, שאינם עלולים להביא לידי טעות בשום צד, יש להגדיר את שני הכוחות: הפוזיטיבי והנגטיבי, הפועלים במכונת התפתחות האנושיות תחת שני השמות: אגואיזם ואלטרואיזם.

הפתרון לאיחוד האומה

בעל הסולם מכוון את דבריו למטרה אחת בלבד, להציג בפני האדם את הכוח המתקן את האגואיזם לאלטרואיזם. מאחורי רבבות המילים עומד מסר אחד בודד: החוקים מוחלטים והתהליך נקבע מראש. גרמניה הנאצית לא היתה מקרה חולף או מזדמן. האנושות תיאלץ עוד לעבור תחת מרותם של משטרים אכזריים, ולחוות אותם בצורה הגרועה והמקיפה ביותר. [1] המוּדעוּת לסכנה האורבת והרצון למנוע את האיום הטמון במלחמות עולמיות ושנאת עמים אינם מותירים בידי האדם ברירה אלא להזדקק לעזרתו של כוח חיצון. כל יתר האמצעים הם במסגרת העולם הזה, ואיתם בלתי אפשרי לנצח את טבעו של העולם הזה.

חוקי הטבע מחייבים את האדם לעבור תהליך של הכרת הרע. האגו, בכל אומה, הולך וגדל. כבר בימינו ניתן לזהות התפרצויות ראשונות של הרע, כאשר הטרור העולמי הוא הסנונית הראשונה. העולם ידע מלחמות רבות בעבר, אך תופעה כמו הטרור העולמי היא בגדר חידוש עבורו. היבשת האירופאית מפוחדת מאוד ומאין ברירה היא מתאחדת. האיסלאם מגבש כוחות שיצטרפו לכדי ממשלה משותפת ועולמית. אמריקה מתעמתת עם אירופה ועם המוסלמים, כאשר ברקע מתחזקות גם רוסיה וסין. כמו לפני כל מלחמה בהיסטוריה, כך גם היום, מתחילים להיווצר בעולם מוקדי כוח גדולים.

בעל הסולם:

אבל בתכסיס המרקסיסטי מוצאים כיוון אגואיסטי הצר ביותר, שהוא כיוון ההפוך להמטרה: כי הטיפוח של שנאת המעמד הנגדי, הנחת מכשולים והריסות למשטר הישן. טיפוח הרגש בלב הפרולטריון, שכל העולם נהנים ומתענגים על חשבון העמל שלהם - כל אלו מגדילים והולכים במידה יותר מדי את כוח האגואיסטי הצר שבפרולטריון, ומוריקים אותם לגמרי מכוח האלטרואיסטי הטבוע בהם מלידה. ואם התכסיס הוא בכיוון הפוך לכיוון המטרתי - איך אפשר שיגיע פעם למטרתו?!

הפתרון לאיחוד האומה

תהליך התפתחות האגו הינו תהליך טבעי. התפתחות אשר אינה נעשית לכיוון המטרה באופן הכרתי היא התפתחות קשה וכואבת. האדם צריך להילחם על כל צעד ושעל, ולהרגיש את הרע עד סופו. בני האדם אינם מודעים למידת ההופכיות, הקיימת בין הטבע האגואיסטי לבין המציאות, ועד כמה מנוגד לה טבע זה. האדם הוא היצור היחיד העומד כנגד כל המציאות. אילו יכול היה האדם לצאת אל מחוץ לנקודת המבט שלו, הוא היה מבחין בכך בקלות יתרה.

יש לעורר באדם חשש משימוש באגו שלו או מהרגשת עצמו כאגואיסט. היכרותו של אדם את המציאות הסובבת אותו ואת הכוחות הפועלים בה אמורה לעורר בו התנגדות לטבעו שלו. האדם צריך להרגיש את עצמו כאומלל חסר ישע, העומד מול ה"אין סוף" ומפחד לחשוף את הטבע שלו, אפילו במקצת. כתוצאה מהפחד, יתעורר באדם רצון לצמצם את כוחות הרוע שבו ולקנות טבע שני. על האדם לחוש צער על מצבו ולבקש על נפשו מעומק ליבו, היות שמלבדו - כל ה"אין סוף" האדיר שסביבו הוא כולו השפעה. אם אפשר יהיה לעורר באנשים הרגשה כזאת, ניתן יהיה לזרז את התהליך כולו.

מתוך הכרת הרע ישתוקק האדם לייחד את מחשבותיו ואת עצמו עם כוח הטוב שבמציאות. ההשתוקקות לייחוד תכניס בלב האדם תיקון, המביא את האדם למציאות שבה כל מחשבותיו כולן, הרעות כמו גם הטובות, ישמשו כאמצעי בלבד להארתו של האור העליון בפנימיות האדם. אז יגלה האדם כי תכליתם של כל פרטי המציאות, כל הרגשותיו, כל הארועים אשר עברו עליו, בחיים אלו ובגלגוליו הקודמים נועדו להביאו לייחוד עם הכוח העליון.

הרב קוק:

כל הנטיות הטבעיות עומדות הכן בהרחבתן למלא את התפקיד האלהי הטוב והנאור, וכל המחשבות השכליות הנן המאורות הגדולים להזריח אורם על כל ארצות החיים של "אורח צדיקים כאור נוגה ההולך ואור עד נכון היום". על כן אין שום כוח נדח, אין שום מחשבה נדכאת, כי אם הכל מאיר הכל חי והכל מוכן ומזומן לשרת עם מלאכי השרת ולשורר עם כל אראלי שחק להשביע לכל חי רצון ולהרבות האושר הכללי והפרטי של שמחת ד' במעשיו, כשהם מתעלים ומתברכים, כשהם שמחים ומתמלאים זיו, אין עצב ותוגה, אין שטן ואין פגע רע, רק סוכת שלום פרושה וחופת כבוד חופפת על כל רגש חיים, על כל נטיה ומחשבה, על כל מעשה ומפעל.

עקבי הצאן, עמ' קיג

אך אם מטרתו של האדם, כמו גם של האומה, אינה לייחד את הכרת הרע עם תכלית הבריאה, הרי שבמקום הכרה שכלית תבוא רק הרגשת הרע ללא הבנתו. הניתוק ממקור החיים - סופו להוביל אותנו אל סבל עצום ואל אפלה מתמשכת ללא סוף.

בעל הסולם:

והיפוכו הוא הכוח האלטרואיסטי. הוא כוח בונה של החברה, שהרי כל מה שהאדם עושה לזולתו אינו אלא בכוח אלטרואיסטי, כאמור למעלה.

הפתרון לאיחוד האומה

האדם המפותח מרגיש מחויבות להשפיע טוב לכל העולם. התפתחות האדם בפועל, ולא רק כעדות כתובה, היא המעוררת באדם הרגשה שהוא חלק מהעולם. האדם המפותח מרגיש עצמו תלוי בעולם כולו, ואת כל העולם כתלוי בו.

אדם שאינו מפותח מרגיש רק את עצמו. אדם בדרגת התפתחות קצת יותר גבוהה דואג לבני משפחתו, כאשר דאגתו תלויה במידה שבה הוא מרגיש את בני משפחתו בתוכו, כחלק ממנו. ככל שהאדם מפותח יותר, כך הוא מרחיב את גבולותיו, מקבוצה למדינה, ועד לעולם כולו. ההתפתחות מעוררת באדם הרגשה של שייכות לעולם.

הרב קוק:

על פי המחשבה הגדולה של אחדות ההויה בטלה היא השאלה של אהבת עצמו... לא יש כי אם אהבת הכל, שהיא באמת האהבה העצמית הנאורה והעליונה. והאהבה העצמית המזויפת, האוהבת את הניצוץ הקטן המתראה לעינים הטרוטות ושונאת את העצמיות המחוורת, הרי היא סמיות עינים שאינה פחות כסל מאשר היא רשע.

אורות הקודש ח"ב, עמ' תקסח

בעל הסולם:

והוא מתעלה והולך בדרגותיו: העובדות הראשונות של כוח הבונה הזה, הם הולדת בנים וחיי משפחה, והשניות הם לטובת הקרובים, והשלישיות הם לטובת המדינה, והרביעיות לטובת העולם כולו. כל הגורם של בנין החברתי הוא רק כוח האלטרואיסטי.

הפתרון לאיחוד האומה

האדם המפותח אינו צריך לחייב את עצמו, הוא מתפקד מתוך הכרה. בימינו, מצטייר העולם ככפר קטן, שבו כל תושביו תלויים זה בזה. גילויים נוספים כגון אלו יפתחו את האנושות ויחייבו אותה להבין בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שבני האדם הם גוף אחד.

בימי קדם, כל התושבים בכפר מסויים היו חברים וקרובי משפחה, והיו תלויים כלכלית זה בזה ביבול המשותף ובבקר. בימינו, האדם תלוי באין ספור גורמים הפועלים ברחבי העולם כולו. חלפו הימים שבהם ניתן היה להקל ראש בחדשות המתארות התרחשות של אירועים במקומות נידחים. בימינו, לידיעות כאלה יש יכולת השלכה ישירה על חיי המאזין, שהרי אם לא היה בהן עניין הן לא היו משודרות כלל. במדינות הלא-מפותחות לא נהוג לדווח על אירועים המתרחשים בקצותיו הנידחים של העולם. לתושבי המדינה הלא-מפותחת אין עניין במקומות נידחים. בניגוד להם, אזרחי המדינות המפותחות מעוניינים בחדשות אלה, כי הם יודעים עד כמה כל פרט בעולמנו תלוי בזולתו. בימינו, מקפידים בעלי העסקים להתעדכן באופן שוטף בחדשות מעולם הכלכלה ובפעילות הבורסות ברחבי העולם. תוצאותיו והשלכותיו הבלתי ניתנות לשיעור של פיצוץ בצינור נפט מרוחק, הנמצא בקצה העולם, מחדדות את ההרגשה, בכל אדם ואדם, שכל מקרה ברחבי העולם קשור לכולנו. כך מחדירה בנו ההשגחה העליונה את התובנה הנחוצה, ומביאה את האנושות להתפתחות.

אך יש לדעת כי התפתחות מסוג זה היא התפתחות על ידי ייסורים והיא אינה הדרך המועדפת, משום שהיא אינה נעשית מתוך חיפוש דרכים להתאחד עם הזולת, להשפיע לו, להיות איתו יחד ככלי משענת לבורא. לעת עתה, ההתפתחות היא תולדה של הרע. באמצעות הייסורים האדם מבין כי כדאי לו לחשוב על הזולת. הזולת אינו נתפס כבר כזולת, אלא באופן אגואיסטי האדם הופך לתלוי בזולת.

ב. טעותו של קרל מרקס

בעל הסולם:

והנה מרקס, בהתחקותו אחר המכונה הטבעית של התפתחות, לא התחשב אלא רק עם התוצאות של הכוחות הפוזיטיבי והנגטיבי אלו, שהם הבניין והרס, הנעשים בחברה. ועל פיהם התאים את התכנית של תכסיסו. ולא שם לבו אל הגורמים של אותם התוצאות.

הפתרון לאיחוד האומה

קרל מרקס חסר היה את האמצעי הנכון להביא לתיקון הפרולטריון. הוא קבע את הפרולטריון כיסוד שעליו תיבנה החברה העתידית. הנחתו המוטעית היתה שלפרולטריון העני אין מה להפסיד, וכך תוך כדי התפתחות הוא יבין את הצורך בהיותו אלטרואיסטי, ויתקן עצמו.

ניתן להבחין בכמה היבטים בטעותו של מרקס. ראשית, הפרולטריון היה בלתי מפותח. שנית, מצבו המיואש של מעמד הפועלים וחיי המצוקה אינם מבטיחים בהכרח היפרדות מהאגו.

בעל הסולם:

ומסובב עד שיחזור העולם למשטר הבורגני הדמוקרטי, באופי של היום. וכל זה נצנץ ויצא מתוך התכסיס האגואיסטי, שנתן לאותם הסובייקטים, הצריכים להוות משטר הפרולטריון - והוליך התנועה בכיוון הפוך מהמטרה.

ואם ניקח בחשבון, שכל אלו ההורסים את התהליך הטבעי של משטר הצודק, באו בעצם מחומר הפרולטריון, ומבטנם יצאו. ולאו דווקא הסובייטים, אלא גם רוב הנצים היו מקודם לכן סוציאליסטים טהורים, וכן רוב הפשיסטים, ואפילו מוסוליני עצמו היה מקודם מנהיג סוציאליסט נלהב - הנה התמונה שלמה, איך תכסיס המרקסיסטי הוביל את הפרולטריון בכיוון הפוך ממש מן המטרה.

הפתרון לאיחוד האומה

מרקס לא הכיר את התהליך הטבעי של התפתחות האגו. אילו הכיר אותו, לא היה חושב שאפשר לעשות מפועלי העולם חלק מתוקן באנושות, ולא היה מצפהמהם להיות הכוח המוביל את התפתחות העולם.

גם בימינו, האנשים שרצונם מסתכם בהנאות החיים הפשוטות אינם יכולים להתפתח לדרגה שבה הם ירצו להיות בהשפעה, להתחשב בזולת ולחוש אותו. בודדים הם האנשים בעולם הזה שחושבים על מהפכה עולמית. ברוסיה היו אלו טרוצקי ולנין, נציגי האינטליגנציה. לא טרוצקי ולא לנין צמחו מתוך מעמד הפועלים. את המהפכה ניהלו אנשים מורמים מעם, נציגי השכבה העליונה של האינטליגנציה הרוסית, אנשים מפותחים ומלומדים. המהפכה הרוסית התנהלה כיתר המהפכות. הפועלים זרקו את האבנים, ובראשם, בחזית האידיאולוגית, עמדו בעלי השכל, אנשי התרבות הגבוהה, המפותחים מקרב העם.

בעל הסולם:

בעת שהמשטר הבורגני יתחיל גסיסתו, וארגון הפרולטרי ימצא אז בעצמו, שאינו מוכן עוד לקבל את המשטר לידיו, הרי אז יהיה לפרולטריון אחת משתי ברירות: או לאבד עצמם לדעת, ולהניח בעלי חורבן האמתיים, הנאצים והפשיסטים, להחזיק במשטר החברה,או למצוא תכסיס מוצלח להכשיר את הפרולטריון, שיהיו מוכשרים לקבל המשטר לידיהם.

ולפי דעתו, היה בטוח בנו, שבעת שנגיע אל המצב הזה, בעת שהפרולטריון האינטרנציונאלי יהיה כבר מאוגד לכוח מכריע בעולם, נודה לו בעד אמיתיות שיטתו, שהביאנו עד כאן ונבקש בעצמנו הדרך להמשיך את התנועה הלאה אל המטרה, כי עדיין לא נברא איזה ממציא בעולם, שלא יניח את גמר השכלול לבאים אחריו.

הפתרון לאיחוד האומה

הפרולטריון מסגל לעצמו את האגואיזם הבורגני שכנגדו הוא נלחם. בתחילת המאבק עם הקפיטליסטים הוא מוכן להיפטר מכל רכושו, אך בהמשך המאבק הוא קונה מהם את כל האגואיזם שלהם, ומתגלה בו רצון להידמות להם, להחליף את מקומם של הקפיטליסטים.

בעתיד אפשר יהיה להצביע בפני האנושות על המקומות שבהם מרקס צדק ועל המקומות שבהם טעה. הסיסמא הקומוניסטית של חלוקה צודקת היא סיסמא אמיתית, הבולשביקים רצו לבנות חברה שכל חבריה נמצאים בגמר התיקון. לשיטתם, כל שנדרש מהם הוא להכניס את המציאות לתבנית הגשמית. וכך הם עשו - בכוח הכידון.

הבולשביקים התמסרו לרעיון הסוציאליסטי במסירות נפש. ברמה שלהם, הגשמית, הם האמינו כי זו הדרך לצדק. הם לא חשבו שיש פגם רציונאלי בשיטתם. אך השכל הוא אמצעי בלבד למילוי הרצון, ובהעדר תיקון הרצון, גם השכל אינו מתוקן. אין בידי האדם לכפות את שכלו על רצונו, או לחילופין, על רצונם של אחרים. השכל הבהמי של האדם הוא עצם מתכלה, ואילו רצונו הפנימי הוא נצחי, וצובר בתוכו התרשמויות רבות מאלפי גלגולים. לכן לא יועיל לאדם שום פתרון, שכלי או פילוסופי, ללא התיקון הפנימי של הרצון.

הרב קוק:

כשכופה האדם את שכלו לפתור לו את חידת הכל על פי אותו החלק של החמריות שהוא סופג בחושיו, בודאי מתקוממת המציאות לעומתו. והחמרנות כשהיא תופשת את האדם בחזקה בצבתיה, אפילו אלפי פעמים יתפלסף, לא ישלים עם המציאות הרחבה להביא בחשבון הקפי את הגשמיות והרוחניות ביחד, את החיים שתחת השמש עם שלמעלה מהשמש. וכשהשירה מנגנת בקרבו לא תועיל לו כל התחכמות, הכל הבל יגזור ולמסקנא של כי זה כל האדם לא יבא.

מאמרי הראי"ה, עמ' 99

קרל מרקס חזה את מבנה החברה העתידית מנקודת המבט של המצב הנוכחי, ובכך הוא טעה. אי אפשר לחזות את ההתנהגות האנושית באמצעי חיזוי אגואיסטיים. את החברה העתידית ניתן לבנות רק ביחס למידת תיקון הבריות. אי אפשר לבנות אותה ביחס למצב המתוקן. המצב העתידי הטוב חייב להיוולד מתוך המאמץ והקשיים, כבכל לידה. אין די בידיעה או במחשבה על המצב הסופי. יש לממשו בפועל, ביגיעה כנגד הקשיים.

אילו היה קרל מרקס מתעלה מעל אדיקותו האתאיסטית, היה מקבל את הכוח העליון כעובדה, ומבין שיש אמצעי לתיקון על ידי הכוח הזה, הוא היה קרוב לוודאי מבסס את המרקסיזם בצורה אחרת. בנסיבות כאלה, מרקס לא היה פונה לפרולטריון, אלא לעם ישראל, שהרי עם ישראל מוכן לתיקון ומיועד לו בהתאם להכנה פנימית. ההכנה לתיקון אינה שעבוד הפרולטריון, אלא ההכנה הנפשית הפנימית, הרוחנית. הכנה של כלים דהשפעה, של הנקודה שבלב.

אילו עמדו לרשותו של קרל מרקס עובדות אלו, היה משנה את מעשיו. הרעיון המרקסיסטי נכון ביסודו, אלא שאת הפרולטריון יש להחליף בעם ישראל, ואת התפתחות הבירור על ידי הצער יש להחליף באור המחזיר למוטב.

ג. החברה העתידית

במאמרי "האומה" עוסק בעל הסולם בתיקון הרוחני של כל מדרגה, מהמצב הנוכחי ועד אין סוף, בביטול האגו וקניית תכונת ההשפעה, כאילו אין שום קשר בין השגת צדק, שיתוף ושיוויון לבין הרוחניות.

דבריו משרטטים, לכאורה, מציאות יפה ומושלמת, ללא קשר עם הבורא. משטר בורגני מסודר: הכול לכולם. נוצר הרושם, שבעל הסולם מתאר חברה יפה ושיתופית, השואפת לשוויון בין כל בני האדם, שבה כל אחד יעבוד לפי יכולתו ויקבל לפי צרכיו, בהתאם לשיטתו של מרקס.

עם זאת, ייתכן שמדובר בחברה אחרת, חברה שבה העבודה למען הזולת היא האתגר: האדם מקבל רק את הנחוץ לו, ואת כל היתר משפיע לכולם; הוא עובד לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו - אבל במטרה להתאחד עם הבורא, להתעלות מעל הטבע ולהתאחד עם הכוח העליון, למען השגת האידיאל הרוחני.

בעל הסולם:

ומבקש אני שתשימו לב תיכף ומיד לשיטתי זו החדשה שהצעתי, שאני מכנה אותה בשם "סוציאליזם מעשי". כי עד עתה לא היה תפקיד הסוציאליזם, לדעתי, אלא "סוציאליזם ארגוני" בלבד, כאמור למעלה.

ואם שיטתי תתקבל, יש לשנות גם התכסיס כלפי חוץ, שבמקום נשק הישן של שנאת המעמדות ושנאת הדת, יקבלו לידיהם נשק חדיש של שנאת האגואיזם המופרז שברכושנים, המוצלח לתפקידו מכל הצדדים.

הפתרון לאיחוד האומה

בשנות הארבעים עמדה התנועה הסוציאליסטית בארץ ישראל בשיא פריחתה. בעל הסולם רצה לנצל את ההזדמנות שהתגלתה בחזרתו של העם לישראל ולחסוך מהאנושות הליכה בדרך ארוכה ומרובת זעזועים. הוא פעל ככל יכולתו להצלחת שיטתו, וכידוע לנו, למרות רצונו הגדול, לא עלה בידו לממש את רעיונותיו.

ההיסטוריה של התנועה הציונית מתחילה לקראת סיומה של המאה התשע-עשרה, עם כינוס הקונגרס הציוני הראשון בבזל. שם דנו הציונים הראשונים, בראשותו של תיאודור הרצל, בכל הנושאים הקשורים לעם ישראל, לארץ ישראל, לסוף הגלות ולחזרה לארץ.

העם היהודי התחנך במשך אלפי שנים לחכות לביאת המשיח, כתנאי מקדים לשיבה לארץ. בבתי היהודים באירופה היו תלויות קופות חיסכון לטובת "שיבת הארץ". היו אלו אנשים פשוטים עם אמונה פשוטה. אבל היהודים ברחבי אירופה חדלו לצפות למשיח או לכל דבר אחר. הם עלו לארץ והתיישבו בה. בכך היוותה התנועה הציונית סימן לסוף הגלות. אך אי-התאמה בין התחייה הרוחנית לבין זו הגשמית עיכבה תהליכים אלו מלהתפתח כראוי. בראשית המאה העשרים החלו להתגשם השורשים הרוחניים בעולם הזה והביאו את עם ישראל לארץ ישראל. לידתה של התנועה הציונות וקונגרס בזל היו הסממנים החיצוניים, והיוו את האות לתחילת התיקון הפנימי.

בעל הסולם:

יודע אני, שאין זה מעבודות הקלות, להפוך כיוון התנועה מקצה אל הקצה, שכל שומע אותה יכבה ממנה כברותחין. עם זה, אין השד נורא כל כך כמו שמציירים אותו. כי אפשר להביא את התנועה לידי הכרה על ידי תעמולה מותאמת, שבדבר זה תלוי האינטרס המעמדי "אם לחדל ואם להתקיים", אם להמשיך את התנועה המרקסיסטית או ליתן מוסרות המשטר לנצים ופשיסטים. כנ"ל כוחות המעצר המסוכנים ביותר של משטר הפרולטריון, המאיים על דחיפה של אלף שנים אחורנית.

הפתרון לאיחוד האומה

עם ישראל היה אמור להתחיל מזמן את התפתחותו הרוחנית לקראת התיקונים, עוד בסופה של המאה התשע-עשרה. אילו היה מתחיל את התפתחותו בזמן, הוא היה נמצא, בוודאי, בהכנה הנכונה, ומגיע לארץ ישראל עם כוונה להשיג את ארץ ישראל הרוחנית. אילו היה כן, כל הבעיות היו כלא היו, והגלות הגשמית והרוחנית היו באות לידי סיום. כתוצאה מכך, כל התהליך שעברה האנושות במהלך המאה העשרים היה עובר עליה בצורה אחרת.

הטבע אינו משלים את התיקון שאותו מתעכב עם ישראל לבצע; התיקון הוא תפקידו של עם ישראל בלבד. במקביל להשתהותו של עם ישראל, אומות העולם מתקדמות, והן מוכנות יותר בצורתן לקבלת התיקון. התוצאה הבלתי נמנעת היא התנגשות בין ישראל לבין אומות העולם. העימות ביניהם מתחדד יותר ויותר. אם במאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים לא היתה ההתנגשות מורגשת כל כך, הרי שבאמצע המאה העשרים, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ועליית המשטר הנאצי והקומוניסטי, קיבל העימות תפנית חדה, וההתגלות החיצונית של ההתנגשות ושל אי-ההתאמה בין תפקידו של ישראל למציאות קיבלה צורה של השמדה. חזרתו של עם ישראל לארץ ישראל אינה הזדמנות פוליטית, כי אם, בראש ובראשונה, הזדמנות רוחנית למימוש תפקידנו הרוחני כעם.

הרב קוק:

וההתגלות של רוח איתנים אשר עומד הוא על פתחי היציאה אל הפועל קשורה היא עם מצבנו הפוליטי בעולם ועם שובנו בהמון לארץ אבות, בהכרה... הראויה לגוי קדוש שומר אמונים, סגולה מכל העמים.

אגרות הראי"ה ח"ב, עמ' שכה

אילו היתה הגלות נמשכת, מצב העניינים היה שונה לחלוטין. אך מייד עם סיום הגלות, עם ישראל היה חייב לעשות את המוטל עליו כלפי עצמו - דהיינו את התיקון מצידו כלפי הבורא - ואת המוטל עליו מצידו כלפי אומות העולם.

הזמן מתחיל לדחוק, ובכל העולם הולכת ומתפתחת ההבנה כי האדם חייב בשיטה לתיקון. ובעוד העולם הולך ומתפתח בצורה טבעית, "בעיתו", נמצאים אנו בפיגור, מפני שחייבים היינו להתחיל את התפתחותנו ב"אחישנה". כלומר, לזרז את התפתחותנו כדי להקדים את העולם בתהליך התיקון, לבאר ולפשט עבור העולם את שיטת התיקון הנחוצה כל כך.

הרב קוק:

הרי יש לנו עסק עם מושג האלהות, מושג היראה ומושג הבינה, ושלשת המושגים הללו הלא אין שיעור לרחבם והקיפם, עמקם וגבהם, וממילא אין שיעור להמון המושגים המתעים שבאים עמהם, כל זמן שיחסר זיקוקם וברורם. ומזה אנו סובלים, זוהי סבת גלותנו וענינו, "גלה עמי מבלי דעת", "ישראל לא ידע עמי לא התבונן", "כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי".

עקבי הצאן, עמ' קכו

נכון להיום המצב גרוע הרבה יותר. בזמננו כל העולם מסכים עם הקביעה כי היהודים מהווים בעיה. ישראל עומדת כעצם בגרונו של העולם, ועם ישראל אינו משפיע לעולם דבר מלבד בעיות, דאגות וצרות. רבים רואים את עם ישראל כסיבה לכל הבעיות, ומדברים על כך באופן פומבי בהסכמה גורפת. בראש כל המקטרגים עומדות האומות האירופאיות, המתקדמות כביכול. בהתאם להתפתחותם הגשמית, הגיעו העמים האירופיים למצב שבו הם מרגישים מחויבות פנימית בלתי-הכרתית, דחף להתפתחות רוחנית כלשהי. ההתמכרות הנרחבת לסמים וריבוי מקרי ההתאבדות הם עדות לייאוש הגדול שהולך ומשתלט על חלקים גדולים ביבשת אירופה.

הדחף להתפתחות הרוחנית, הנותר ללא מענה ראוי מצידם של ישראל, מביא למצב שבו מזהה עם ישראל את אירופה כמקור לאנטישמיות, אף ללא הבנת הגורמים לתופעה. ככל שהעולם ילך ויתפתח, כך תלך ותגבר שנאת ישראל בקרב העמים המפותחים, והיא תתעורר אף בקרב עמים שביניהם לבין עם ישראל לא היה מעולם קשר.

אין תשובה לשאלה, אם ניתן היה לבצע תיקונים עם החזרה ארצה בתחילת המאה העשרים. גם ההפצה האינטנסיבית בימינו של חכמת הקבלה, כמעט שאינה יוצרת קשר בין שיטת התיקון לבין המשתמשים בה. ההתאמה בין השיבה הגשמית לזו הרוחנית צריכה, בכל זאת, להיות מיידית. אמנם מבחינה פיזית עם ישראל יצא מהגלות, אך הוא נמצא עדיין בגלות נפשית, תרבותית וכלכלית, וההבחנות הללו הן פנימיות יותר ותלויות בגאולה הרוחנית. מבחינה פיזית, עם ישראל יצא מהגלות לפני יותר ממאה שנה; אך בכל המובנים האחרים הוא עודנו בגלות.

ניתן אף לומר, כי המצב עתה גרוע אף יותר מאשר בזמן שהייתו של עם ישראל בין יתר העמים. בהיותו בגלות, עם ישראל נצמד לתרבותו ולייחודו מתוך רצונו לשמור על צביונו, ואילו במציאות הנוכחית בישראל, העם נמצא תחת שליטת תרבויות זרות ככל הגויים. הגלות בארץ ישראל חזקה עד כדי כך, שאינה מורגשת.

בעל הסולם משתמש בחכמת הקבלה בלי להזכיר אותה כלל. הוא משתמש במונחים מוכרים, כמו: פילוסופיה, מרקסיזם, נאציזם, אגואיזם ואלטרואיזם, מבלי להזכיר את הפתרון האמיתי. את הצגת הפתרון הוא שומר לעצמו, ונמנע ככל האפשר מלהזכירו.

האידיאל הסוציאליסטי, אומר בעל הסולם, נכון ביסודו. עלינו לגלות מה הם ליקוייה של השיטה הסוציאליסטית בטרם תקרוס סופית. יש ביכולתנו לתמוך בשיטה הסוציאליסטית בטרם תיפול, ולהרים אותה לרמה שתבטיח את קיומה ושגשוגה. בכך נוכל להביא להצלת החברה והעולם. אל לנו להתמהמה עוד. הזמן דוחק בנו למלא את תפקידנו הרוחני. עלינו להתעורר בטרם יהיה מאוחר מדי.

[1] ראה: בעל הסולם, כתבי הדור האחרון בתוך: הרב מיכאל לייטמן, הדור האחרון, עמ' 349.

חלק ג: גאולת הארץ וחירותה

שפת המקובלים

הדיון בכתבי המקובלים, הרב קוק ובעל הסולם, בעניין גאולת עם ישראל בארץ ישראל, ובפרט אודות מהותם הרוחנית של עם ישראל, ארץ ישראל ומדינת ישראל, תפקידם וייחודם כלפי כלל האנושות וכלפי תכלית הבריאה, דורש את הבנת שפת המקובלים, "שפת הענפים". לכן נעמוד תחילה על תפיסת המציאות של חוקי שורש וענף בשפת המקובלים:

א. כל תופעה הנראית לעינינו מבוססת על חוקים קבועים השולטים בכל המציאות בדמות שורשים וענפים:

הרב קוק:

אנו זוקפים את כל חזיון הבא לעינינו - על חשבונם של חקים קבועים. כדמות שריג אחד של עץ גדול ורב הענפים והשרשים, שרק קצהו נגלה לעינינו, ויתרו טמיר הוא עדיין ממנו, אבל ברור אנו יודעים, שאותם החקים השולטים בקצה השריג שולטים הם בכל מלא העץ, מראשית צמרתו עד תחתית שרשיו.

מאמרי הראי"ה, עמ' 89

ב. חוק שורש וענף: כל מקרי המציאות שבעולם הזה (הענפים) משתלשלים מהעולם עליון (השורשים):

בעל הסולם:

להיות שאין לנו שום מהות או הנהגה של איזו מהות בעולם הזה, שלא תהיה נמשכת משרשה שבעולם העליון, ואדרבה, התחלת כל ישות שבעולם הזה, הנה היא מתחילה מהעולם העליון, ואח"כ משתלשלת לעולם הזה.

תלמוד עשר הספירות ח"א, עמ' יג

בעל הסולם:

שאין לך פרט של מציאות או של מקרי המציאות המצוי בעולם התחתון שלא תמצא דוגמתו בעולם עליון הימנו, בצורה שוה כמו ב' טיפות של מים. ונקראים "שורש וענף"... וזהו החוק של שורש וענף, הנוהג בכל הפרטים שבמציאות ושל מקרי המציאות בכל עולם ועולם ביחס העולם העליון ממנו.

מהות חכמת הקבלה

ג. הבנת המציאות אפשרית רק מתוך הבנת השתלשלות המאורעות מתחילתה ועד סופה:

הרב קוק:

לא להשקיף על המדריגות המוסריות לפי מצב פרטי של דור מיוחד, כי-אם... לפי עצמו ולפי השתלשלות המאורעות שיהיו נמשכים ממנו, עד סוף כל הדורות, להיות תמיד פועל להיטיב ולהשכיל.

אגרות הראי"ה ח"א, עמ' צד

ד. חוק שורש וענף: כל שורש שולט על ענפיו:

בעל הסולם:

וזוהי כונת חז"ל במה שאמרו "אין לך כל עשב מלמטה שאין לו מזל ושוטר מלמעלה שמכה אותו ואומר לו גדל" (השמטות הזהר בראשית אות א', ב"ר פ"י) כלומר שהשורש הנקרא מזל מכריח אותו לגדול ולקבל את כל תכונתו מבחינת כמותו ואיכותו, ... וזהו החוק של שורש וענף, הנוהג בכל הפרטים שבמציאות ושל מקרי המציאות בכל עולם ועולם ביחס העולם העליון ממנו.

מהות חכמת הקבלה

ה. השתלשלות השורשים נעשית לפי סדר חוקים קבועים ותכליתיים המוגדרים בחכמת הקבלה:

בעל הסולם:

כי חכמה זו [חכמת הקבלה] היא לא פחות ולא יותר אלא סדר של שרשים המשתלשלים על דרך קודם ונמשך בחוקים קבועים ומוחלטים המתחברים וקולעים למטרה אחת מאד נעלה, הנקובה בשם "גילוי אלקותו ית' לנבראיו בעולם הזה".

מהות חכמת הקבלה

גם המצוות משתלשלות כשורשים וענפים לפי סדר חוקים קבועים:

הרב קוק:

המצוות הן פעולות פועלות תכליות נכבדות עשויות בסדר אלקי, ולפעולותיהן חוקים קבועים ככל חוקי המציאות שחקק הבורא יתברך בטבע ובמה שלמעלה מהטבע.

מאמרי הראי"ה, ע' 541

בעל הסולם:

המצוות שבתורה, שהמה כולם חוקי הטבע והשגחתו ית', אשר נתונים ובאים אלינו "מעילא לתתא".

מאמר החרות

ו. כדי לתאר את יחסי שורש וענף המציאו המקובלים את "שפת הענפים":

בעל הסולם:

אפשר לדבר מעולמות העליונים, רק על פי ענפיהם הגשמיים התחתונים הנמשכים מהם.

תורת הקבלה ומהותה

בעל הסולם:

ולפיכך בחרו להם חכמי הקבלה שפה מיוחדת, שאפשר לכנותה "שפת הענפים".

תלמוד עשר הספירות ח"א, עמ' יג

מכאן, שאי אפשר לעמוד על מובנה האמיתי והשלם של שום תופעה הנגלית בעולמנו ללא ידיעת החוק של שורש וענף:

בעל הסולם:

אמנם כן, אותם שעוד לא נפקחו עיניהם במראות השמים, ועדיין אין להם אותה הבקיאות של יחסי ענפי העולם הזה אל שורשיהם בעולמות העליונים, המה נמצאים כאן כעורים מגששים קיר, כי לא יבינו אף מלה אחת כמשמעה האמיתי, שהרי כל מלה היא שם של איזה ענף ביחס שורשו.

תלמוד עשר הספירות ח"א, עמ' יג

הרב קוק:

...היו נחשבים כל המושגים הנעלים האלה, ענפיהם ושרשיהם הרבים והעצומים וכל הדומה להם, בכלל סתרי תורה, שהיו יכולים להמסר רק בלחישה לראוים לכך, לאנשים שהיו יכולים בכל חושם להתרומם מעל לאופק החיים הרגילים.

אורות, עמ' קיז

יתרה מכך, ללא הכרת "שפת הענפים", שבה המילים המוחשיות של העולם הזה מתארות שורשים רוחניים, יתבלבל הקורא וידמיין בכתבי המקובלים אך ורק תופעות של העולם הזה. מכך הוא עלול לבוא להבנה מוטעית של המציאות שלנגד עיניו.

בעל הסולם:

אפילו במלה אחת בלתי מוצלחת למטרתה, תיכף יתבלבל המעיין ולא ימצא ידיו ורגליו בכל הענין כולו.

תלמוד עשר הספירות ח"א, עמ' יג

בעל הסולם:

מעת גניזת הזוהר, לאט לאט נשכחה כל השפה החשובה הזאת, משום שנתמעטו העוסקים בה, ונעשה הפסק של דור אחד, שהחכם המקבל, לא מסר אותה למקובל מבין. ומני אז נעשה חסרון שלא יוכל להמנות.

תורת הקבלה ומהותה

אם נדע לפרש את המילים ואת הפעולות במובנן הרוחני הטהור, נראה כיצד אנו מתנתקים בהדרגה מתמונת העולם הזה, המוגבלת לחמשת חושינו, ובאמצעות אותן המילים ניכנס למציאות אחרת, המציאות העליונה, שמתוארת בכתבי המקובלים, הרב קוק ובעל הסולם.

אורות הגאולה שבספרי המקובלים

א. ספר הזוהר - ראשית תיקון הגלות

ספר הזוהר הוא ספר המקור המרכזי של חכמת הקבלה. זהו הספר הראשון אשר הצליח להסביר באופן מפורט ומסודר את המציאות הרוחנית, וזאת בניגוד לכל ספרי הקבלה שקדמו לו, אשר עסקו בהיבטים מסויימים בלבד של המציאות הרוחנית.

בעל הסולם:

לא מצינו שום ספר מסודר בחכמת האמת מלפני ספר הזוהר של רשב"י, כי כל הספרים שקדמוהו באותה החכמה אינם מוגדרים בשם ביאורים בחכמה, אלא רק רמזים בעלמא, וגם בלי סדר של קודם ונמשך כנודע למוצאי דעת, ע"כ הבנת דבריו ז"ל.

גילוי טפח וכיסוי טפחיים

רבי שמעון בר יוחאי עסק בכוחות השבירה, אשר נמצאו בעולם בתקופתו, ויצר מהם ביטוי רוחני, הנקרא ספר הזוהר. עבורנו, ספר הזוהר כתוב בצורת פוטנציאל, בכוח ולא בפועַל. כלומר, הוא אינו מתאים לתיקון הפעיל של הנשמות המנותקות מהרגשת העולם הרוחני. לנשמות שלנו, הנמצאות בחושך, והמגיעות אל האור מתוך הגלות, מתוך השבירה, יש צורך בביטוי חיצוני חדש, המתאים במיוחד לתקופתנו, שאותו לא יכול היה לספק רשב"י בתקופתו. למעשה, לא מדובר רק ברשב"י, אלא גם בכל המקובלים הגדולים האחרים שלאחריו, ושקדמו לבעל הסולם, שגם הם לא הצליחו לספק ביטוי זה, וזאת למרות שרובם פעלו מתוך חשכת הגלות עצמה.

המקובל היחיד היוצא מן הכלל בתקופת הגלות, אשר הצליח לתת למעיינים הבנה נוספת ועמוקה יותר בספר הזוהר, הוא האר"י.

בעל הסולם:

עד שבא המקובל היחיד, האר"י ז"ל, אשר להשגתו לא היה כל גבול וגדר, והוא שפתח לנו את לשון הזהר, ונתן לנו מהלכים בו. ולולא נפטר בקוצר ימים, אין לשער מדת האור אשר היה נשאב בזהר. ובמעט שזכינו בו, הוכן לנו דרך ומבוא, ותקוה נאמנה, אשר בהמשך איזה דורות תפתח לנו הבנתינו, להבין בו לגמרי.

תורת הקבלה ומהותה

על מנת להשיג את שורש הדברים לעומקם, על המקובל להתעלות לדרגה רוחנית גבוהה ביותר. זו הסיבה כי בתקופתנו, שבה נמצאות עדיין הנשמות בשפל הגלות הרוחנית, במדרגה התחתונה ביותר, שממנה עליהן להתחיל לטפס בסולם הרוחני, לא מומלץ למתחיל לעסוק מייד בספר הזוהר, שכן ספר הזוהר, אפילו עם פירוש הסולם, מיועד למשיגי פנימיות החכמה. כדי להגיע לעיון מעמיק בספר הזוהר יש לרכוש תחילה כלים רוחניים, ולהגיע להתאמה פנימית בהשתוות הצורה עם הספר. רק מתוך השתוות כזו יוכל להתגלות לאדם הידע הרוחני הגנוז בספר.

הרב קוק:

דע לך יקירי, שכאשר האדם נכנס לחקור איזה מחקר ועיון צריך להיות תמיד להכשיר עצמו כפי כחו להיות קרוב אל הדבר הנחקר, ואם יוכל שכ"כ יתקרב אל המושג עד שיוכל לחוש אותו מעצמו, מנפשו ומעומק רגשותיו, אז אם לא ימלא את מה שיכול יחסר תנאי עקרי מהתנאים המוכרחים אל דרישת האמת.

אגרות הראי"ה ח"א, צד

בעל הסולם:

בכדי להבין את דברי הזה"ק צריכים להבין מקודם מה שזה"ק רוצה לומר, ובכדי להבין מה שזה"ק רוצה לומר, זה תלוי במדת התמסרות לתורה ומצות, שתו"מ יביא לו בחינת נקיות [1]. היינו שיהיה נקי מאהבה עצמית. ולצורך זה הוא עוסק בתו"מ, ובשיעור זה אפשר להבין את האמיתות מה שהזה"ק רוצה לומר, אחרת יש קליפות המסתירות וסותמות את האמיתיות שנמצא בדברי הזה"ק.

שמעתי, מאמר פט

הרב קוק:

ורבים מהדברים העיוניים א"א להבין על בוריים אם לא יהיה הרגש ג"כ מוכשר כראוי, ועל כן נקראת התורה ג"כ שירה כמו שנקראת מצוה , ע"כ צריך להסתייע עם הכח המיוחד להרגיש דברי אלקים חיים, שאינם מתבררים כ"א ללב טהור.

אגרות הראי"ה ח"א, צד

ב. ספרי האר"י הקדוש

ספרי האר"י הם הראשונים שנכתבו בסגנון המיועד לתיקון הנשמות השבורות שבדורנו, נשמות שחיו בתקופת הגלות החשוכה, ונזקקו לשיטה מדוייקת יותר ויעילה יותר לפיתוחן. האר"י היה המקובל היחיד אשר הצליח לשמש שורש לתיקונים. ממנו ואילך ניתן היה לפתח שיטת תיקון לנשמות הגולות מהרגשת העולם הרוחני.

הרב קוק:

אור עולם זה נסתתר הרבה מאוד ביחוד ע"י חשכת הגלות, וחזר ונתעורר בלימודיו היסודיים ע"י גילוי אליהו של האר"י ז"ל ותלמידיו.

גנזי הראי"ה א-ו, עמ' 143

למעט כתביהם של רשב"י והאר"י, אין עוד בכל ההיסטוריה ספרי קבלה מדוייקים, מסודרים ומפורטים כל כך, המתאימים במיוחד לנשמות בתקופתם, ומעטים היו המקובלים אשר השיגו את הידע הרוחני המצוי בספרים אלו לעומקו הסופי.

בעל הסולם:

ויש להוסיף כפי מה שקבלתי מפי סופרים ומפי ספרים, אשר מזמן רשב"י ותלמידיו בעלי הזוהר עד זמנו של האר"י ז"ל, לא היה אף אחד מהמחברים שיבין דברי הזוהר והתיקונים כמו האר"י ז"ל... אשר עיקרי החיבורים הנחשבים בבחינת ביאורים בחכמה זו כראוי להיות, אינם אלא ספרי הזוהר והתיקונים ואחריהם ספרי האר"י ז"ל.

גילוי טפח וכיסוי טפחיים

חשיבותם של ספרים אלו, והכוח הרוחני הטמון בהם לתיקון הנשמות שחיו בתקופתם ולגאולתן, הם אשר הביאו את רוב גדולי המקובלים להמליץ לתלמידיהם, ולכלל הקהל שבו הם חיו, לעיין דווקא בכתביהם של שני המקובלים האדירים האלו.

הרב קוק:

שאין שיעור וערך למעלת ההוגה בדברי אלקים חיים, בספר הזוהר וכל הנלוים אליו, ובדברי חכמי אמת וביותר בכתבי האריז"ל. וע"כ ברוכים יהיו כל המתנדבים לעסוק בחכמה אפילו שעה או שתים ביום מדי יום ביומו, איש איש כפי עבודתו וחפץ לבבו, ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה.

אגרות הראי"ה ח"א, עמ' פא

הרב קוק:

אין שום דבר מהדעות והמחשבות שלי, שאין לו מקור בכתבי האר"י ז"ל.

לשלושה באלול ח"א, פסקה מו

כאמור, האר"י היה השורש, התגלות התיקון הכללי בכוח. האר"י היה המקובל, אשר סימן את תחילתה של תקופת תיקון הגלות, ולאחריו נדרשה התפתחות נוספת באנושות, שתביא אותה למימוש התיקון בפועל ממש. התיקון בפועל החל, כפי שקבעו מקובלים (כמו הגר"א [2]), בסוף המאה העשרים, או ליתר דיוק, בשנת 1995, לדברי בעל הסולם [3].

בספר "תלמוד עשר הספירות" מפרש בעל הסולם את כתביו של האר"י, אשר, לדבריו, לא סודרו כהלכה במשך השנים. בעל הסולם קובע, כי רק בשל רצון עליון, הנשגב גם ממנו, הוא נבחר לסדר את שיטתו של האר"י הקדוש.

בעל הסולם:

ותדע נאמנה, שעדיין לא היה מזמן האר"י ז"ל עד היום הזה, מי שיבין שיטת האר"י ז"ל על שורשו, כי היה ביותר קל להשיג מח גדול וקדוש פי שנים ממש מהאר"י ז"ל, מאשר להבין את שיטתו, ששלטו בו ידים רבות, מבעל השמועה והכותב הראשון עד המסדרים האחרונים, בו בעת שעוד לא השיגו הדברים על מכנם בשרשם העליון, שכ"א היפך ובלבל בדברים.

והנה ברצון עליון ית', זכיתי לעיבור נשמת האר"י ז"ל, לא מפני מעשי הטובים, אלא ברצון עליון, שנשגב גם ממני עצמי, למה נבחרתי אנכי לנשמה נפלאה זו, שלא זכה בה אדם מעת פטירתו עד היום, ולא אוכל להאריך בענין זה מפני שאין דרכי בזה לדבר בנפלאות.

אגרת מ, תרפ"ז

טרם העיון בספר הזוהר חייב האדם לרכוש כלים פנימיים-רוחניים, הנדרשים להבנתו ולהשגתו. אם לא יעשה כך, הרי שבמקום לגלות את פנימיות הכתוב, הוא יתחיל לתאר את הסיפורים או את המדרשים הכתובים בזוהר בצורה חיצונית, ומשם תקצר הדרך לחשוב, כי הזוהר מדבר על מוסר, על אגדות וסיפורי מעשיות, על זיווגים בין איש לאישה, או על כל ציור דמיוני אחר, העולים במחשבתם של אלו העוסקים בו ללא השגת פנימיותו.

הרב קוק:

ויש אחרים התולים את עצמם במאמרי הזוהר הסתומים... והם לוקחים את כל דברי הסודות הקדושים הללו, שהם עומדים ברומו של עולם, דברים כפשוטם, ומרבים עי"ז מחלוקת בישראל, והם לא ידעו ולא יבינו.

מאמרי הראי"ה, עמ' 59

כדי להגיע לאותה רמה רוחנית גבוהה, ולאותו התיקון הדרוש של הכלים הפנימיים, תיקון אשר יאפשר לנשמות הנמצאות בחושך לגשת אל ספר הזוהר בצורה נכונה, נזקקנו לביטוי חיצוני חדש, המתאים במיוחד לנשמות שלנו. מטרתו של בעל הסולם בכתיבת פירוש הסולם לספר הזוהר היתה לתת לאדם סולם, אשר בו יוכל להתחיל לטפס במעלה השלבים, עד להשגת המדרגות הרוחניות הגבוהות ביותר, שבהן יוכל להתחיל לעסוק בספר הזוהר.

בעל הסולם:

היות, שעומק החכמה שבספר הזהר הקדוש סגור ומסוגר באלף מפתחות, ושפתנו האנושית דלה ביותר מלהמציא לנו ביטוי נאמן ומספיק כדי לפרש דבר אחד שבספר הזה עד סופו, והביאור שעשיתי, אינו אלא סולם לעזור להמעיין לעלות לגובהם של הדברים, ולהסתכל ולעיין בדברי הספר עצמו. לכן מצאתי לנחוץ להכין את המעיין וליתן לו דרך ומבוא בגדרים נאמנים, איך להגות ולהשכיל בהספר.

מבוא לספר הזוהר, אות א

בכתיבת פירוש "הסולם" לספר הזוהר, המבוסס כולו על קבלת האר"י, מבצע בעל הסולם גילוי בעולם. הגילוי מתבצע מעצם כתיבת הפירוש. כלומר, גילוי ספר הזוהר הוא בגדר נתינה מלמעלה, ואילו פירוש בעל הסולם לספר הזוהר הוא, בעצם, התוספת שתביא את הגאולה לכדי מימוש, מנתינה מלמעלה לקבלה מלמטה.

בעל הסולם:

זכינו להתגלות ספר הזהר, שהוא תחילת קיום הכתוב "ומלאה הארץ דעה את ה'. ולא ילמדו עוד. כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם". אבל בשתי אלה זכינו רק בבחינת נתינה מהקב"ה.

מאמר לסיום הזוהר

ג. הפירוש לספר הזוהר

את הקשר שבין ספר הזוהר לבין הגאולה מבטא בעל הסולם באומרו, כי גילויו של ספר הזוהר על ידי פירושו המלא בתקופתנו, מעיד בבירור על תחילת עידן העצמאות של עם ישראל. שכן כל עוד לא היה העולם ראוי לגאולה, לא הצליחו מפרשי הזוהר לפרש אותו באופן מלא ושיטתי.

בעל הסולם:

ומכאן הוכחה ברורה, שכבר הגיע דורנו זה לימות המשיח. כי עינינו הרואות, שכל הביאורים על ספר הזהר שקדמו לנו, לא ביארו אפילו עשרה אחוזים מהמקומות הקשים בזהר. וגם במקצת שביארו, סתומים דבריהם כמעט כדברי הזהר עצמו. ובדורנו זה זכינו לפירוש "הסולם", שהוא ביאור מלא על כל דברי הזהר. ומלבד זה שאינו מניח דבר סתום בכל הזהר בלי לפרשו. אף גם הביאורים מיוסדים על פי השכל העיוני הפשוט, שכל מעיין בינוני יכול להבינם. ומתוך שנגלה הזהר בדורנו זה, הרי זו הוכחה ברורה שאנחנו נמצאים כבר בימות המשיח בתחילתו של אותו הדור שעליו נאמר "ומלאה הארץ דעה את ה'".

מאמר לסיום הזוהר

הרב קוק מדבר אף הוא על קשר ישיר בין גילוי רזי התורה לבין התקרבות הגאולה:

הרב קוק:

וכל מה שאורו של משיח הולך ומתקרב, ושורשי הנשמות מתבסמים, הולכת ההארה של רזי תורה ומתגלה ומתבלטת יותר.

אורות, עמ' צ

במיוחד מדובר בהארתו של ספר הזוהר, כי הוא הספר הקשור באופן ישיר לגאולה הרוחנית של עם ישראל משליטתם הזרה של ערכי אומות העולם עליו.

בעל הסולם:

ובזה יתבאר לך מה שאיתא בזוהר, שמתוך העסק בספר הזוהר ובחכמת האמת, יזכו לצאת מתוך הגלות לגאולה שלימה.

הקדמה לספר הזוהר, אות סח

הרב קוק:

מרום אוצר המחשבה והרגש אשר לישראל, שבהתפרטותו החריפה המדוייקת והפפולרית דוקא עתיד הוא לרומם קרן ישראל, "לאקמא כנסת ישראל מעפרא", ולהעריף עליה טל של תחיה וחיים של חלוץ עצמות, הוא ספר הזוהר, וכל אגפיו לכל תולדותיו ע"פ כל המוני המערכות השונות, תולדות ההשפעות העמוקות... אור הזוהר, וכל החיל הגדול כמחנה אלהים היוצא מכל השפעותיו, על בחירי גדולי הנפש שבעמנו, כשנגש אליו ע"פ כל אותו התכסיס הרחב, המאמץ כח לב הראוי לו, יגדל את הרוח וינשא את הנפש, עד שימציא לנו גם עתה אנשים העומדים בגדלם ממעל לאופק החיים הרגילים והמעשיים, אבל דוקא הם יכולים המה להיות מאירים לנו בקרני הודם כשמש בגבורתו, ודוקא ע"פ השפעה אצילית ונשאה כזאת יתחוללו נפשות מעשיות לבית יעקב, נפשות מלאי אור ויפעה וממולאים בהכשר של פרנסות הדור ההוה.

אדר היקר, עמ' טז

הרב קוק, כמו גם יתר גדולי הדור בתקופתו, חתם על עצומה משנת תרצ"א הקוראת ללימוד הזוהר, ולהביא באופן פעיל את הגאולה המיוחלת.

הרב קוק:

כבר ידוע לכבודם מעלת לימוד הזהר הקדוש אשר הוא מבטל כל מיני פורענות וגזירות קשות ורעות ומותנא וחרבא וביזא מעלמא. והשנה שעברה כבר עוררו עם ישראל על תקון לגאולה האמתית, מטעם רבנים הגאונים מארי דארעא קדישא, לשקוד על לימוד הזהר, לגמור בארץ ובחו"ל אלף סיומים, וכפי הרשימות אשר קבלנו לא נגמר רק לערך שש מאות סיומים. על כן אנחנו מבקשים מכל בר ישראל אשר ידו משגת ללמוד עוד פעם, בכדי לגמור האלף סיומים בכ"ה אלול הבעל"ט. לעילוי מזל עם ישראל ולבטל כל הצרים אותם, עליונים ותחתונים, ויפר עצת אויבינו ויקלקל מחשבותם ולא תעשינה ידיהם תושיה, וישראל ישכון לבטח. ונראה בנחמת ציון. א אייר. שנת יתפא"ר [4].

אוצרות הראי"ה ח"ב, עמ' 257

הרב קוק חזר וקרא לגדולי הדור להעמיק בלימוד חכמת הקבלה, כדי שיוכלו לפשט אותה, ולהפיץ את תכניה בקהל הרחב, וזאת כחלק מתהליך הגאולה המתממש בימיו. וזהו נוסח דברי הרב קוק אשר צירף לעצומה זו:

הרב קוק:

לב כל יראי ד' וחושבי שמו ישמח על ההתעוררות הקדושה של התמדת הלימוד בספר הזהר הקדוש ליחידי הסגולה אשר באה"ק ובחו"ל, ומה טובה וקדושה היא ההתחזקות הזאת של גמירת כל ספר הזוהר אלף פעמים ע"י חבורת הקודש, המצורפת מהלומדים בני היכלא. בטוחים אנחנו בעז"ה לאור הקודש המלא שפעת חסדי אבות היוצא על כל גדות אור הזוהר, יגלה הודו והדרו, לחשוף לנו את מבועי הישועה והגאולה האמיתית, וידריכנו על במתי (אהל) [ארץ] וינחילנו נחלת יעקב אבינו, ויעלה את נשמות כלל עם קדוש לתשובה עילאה המביאה גואל לציון בב"א.

אוצרות הראי"ה ח"ב, עמ' 257

גם בעל הסולם רואה קשר הכרחי בין לימוד חכמת הקבלה לבין גאולת העם והאנושות, כפי שמופיע בספר הזוהר, וכך הוא מביא זאת במאמרו, "הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות":

בעל הסולם:

ובזה תבין מש"כ בזוהר דבחבורא דא יפקון בני ישראל מגלותא, וכן עוד בהרבה מקומות, שאך ורק בהתפשטות חכמת הקבלה ברוב עם, נזכה לגאולה השלמה, וכן אמרו ז"ל המאור שבה מחזירו למוטב, ודקדקו זה בכונה גדולה להורותינו דרק המאור שבתוכיותה, כתפוחי זהב במשכיות כסף בה צרור זו הסגולה, להחזיר האדם למוטב, דהן היחיד והן האומה, לא ישלימו הכונה, שעליה נבראו, זולת בהשגת פנימיות התורה וסודותיה, והגם ששלימות הדעת מקוה לנו, בביאת משיח צדקינו, אמנם כתיב יהיב חכמתא לחכימין וכו' ואומר ובלב כל חכם לב נתתי חכמה וע"כ להתפשטות גדול של חכמת האמת בקרב העם, אנו צריכין מקודם, באופן שנהיה ראוים לקבל התועלת ממשיח צדקינו, ולפיכך תלוים המה התפשטות החכמה וביאת משיח צדקנו זה בזה, והבן היטב.

וכיון שכן הרי אנו מחויבים לקבוע מדרשות ולחבר ספרים, כדי למהר תפוצת החכמה במרחבי האומה.

הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות, אות ה

עיקרון זה, הוא שדחף את בעל הסולם לפעול במלוא כוחו ויכולתו לגילוייה ולהפצתה של חכמת הקבלה בקרב כל העם. בקריאתו להפצת ולגילוי החכמה, בעל הסולם אינו שונה מכל מקובל אחר שחי בתקופתו, אשר השיג את ההבנה שבנחיצות גילוי החכמה בעת הזו.

קריאה דומה לקריאתו של בעל הסולם ניתן למצוא גם בכתבי הרב קוק, הצועק על עזיבת המאור הפנימי, המונעת את הגאולה הרוחנית, העתידה לצאת מציון לכל העולם:

הרב קוק:

כבוד מעלתם יודעים, הנני תמיד מכריז כי עלינו לשים לב על כל התלונה של גדולי הדורות אשר מעולם, שצעקו על העזיבה של המאור הפנימי שבתורה שממנו נדע את ד' ובו צרור החיים צרור במילואו וטובו. הקובלנא אמנם נחלקה לשלוש צעקות. א. על דבר לימוד הקבלה וחכמת האמת... כך ראוי לנו שנעשה מצדנו אתחלתא לגאולה הרוחנית העתידה לצאת מציון על כל העולם כולו, ע"י זריחת אור ד' אשר באוצר חיים שבנשמתם של ישראל, המשתלהבת ע"י העסק בגנזי תורת אמת, בלב טהור, ברוח גבורה, בענווה ואהבת אמת, ע"י תרין סמכי קישוט של מוסר וחכמה המסעדים את הנשמה לעמוד בהיכל ד' ולחזות בנועמו. ואל נבוז ליום קטנות, הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום.

אוצרות הראי"ה ח"ב, עמ' 293

מהנאמר לעיל ניתן להבין את הדמיון הרב בתפישת הגאולה של בעל הסולם ושל הרב קוק, כשני מקובלים גדולים אשר כתבו בתקופה מיוחדת מאוד, שאותה מגדירים שניהם כתקופת התחלת הגאולה. כן נבין את קריאתם הזהה ללימוד חכמת הקבלה דווקא עתה, מתוך הבנה עמוקה כי גאולת העם והעולם תלויים בלימוד זה. גם בעל הסולם וגם הרב קוק, כמו מקובלי כל הדורות, ראו בספר הזוהר את אחד מספרי הקבלה הגדולים ביותר, ומכאן גם המשמעות העצומה, שאותה מקבל פירוש "הסולם" לספר הזוהר, כסימן לתחילתה של הגאולה.

ד. התגלות הכלים

התכונה המייחדת את ספר הזוהר לתקופתנו, ולמשימתו ההיסטורית הרוחנית של עם ישראל, יותר מכתבים אחרים היא, שספר הזוהר נכתב בתחילת הגלות הנקראת "גלות אדום" שהחלה עם חורבן בית המקדש השני. גלות "אדום" היא הארוכה ביותר, והאחרונה מבין ארבע גלויות.

הרב קוק:

חרבן בית המקדש, שנטל כבוד מבית חיינו, הוא הוא הגורם שעולמנו נחשך, והנשמות סובלות מצרים ומחשכים, ועל כן באים הגרעונות הנוראים, המסבבים כל חטא, כל עון וכל פשע. על כן מוכרחת היא הנשמה הישראלית לבקש את תקונה בשרשה.

עולת ראיה ח"א, עמ' קכז

ספר הזוהר נכתב כשיטת תיקון של טבע האדם, על פי השבירה שהתרחשה בתחילת הגלות שלאחר חורבן הבית השני, אותה נפילה של עם ישראל מדרגתו הרוחנית לדרגה הגשמית. בתקופת בית המקדש הראשון אחז רוב העם בדרגה רוחנית, חש את המציאות האמיתית והתנהג בהתאם לחוקיה. אבל לאחר חורבן הבית השני, כלומר, לאחר הנפילה מדרגת בינה לדרגת מלכות, חדל העם להרגיש את העולם הרוחני, ונותרה הרגשת העולם הגשמי בלבד, דרך חמשת החושים.

אובדן החוש הנוסף להרגשת הבורא, להרגשת הרוחניות - סיבתו בגלות. מידת השכחה נקבעת לפי עומק הגלות. כדי להשיג את החסרון הנדרש לגאולה הסופית יש צורך בשכחה עמוקה.

הרב קוק:

ע"כ צריכים אנו להתלמד הדרגה אחרת לגמרי הראויה לנו לפי אותו המצב... לצרף סיגינו ולהסיר בדילינו, כי לא נוכל עדיין לקבל בשלמותה אותה ההרחבה של חיים רחבים ושלמים בכל סעיפיהם... גם בנשיית טובה של פיתוח החוש המוכשר לקבלת עדן רגשי היופי בתכלית רוממותו, שהוא ראוי ונאות מאד לישראל לפי מצב תכונות נפשם הנהדרה, גם ואך בזה יובחן עומק הגלות המביא לידי נשיית טובה.

עין איה שבת ח"א, עמ' 98

בזמן השבירה, הנקרא "חורבן הבית", מתגלים כלים חדשים, חסרונות חדשים, והתכללות הכלים אלה באלה. מתוך הניצוצות, היוצאים בזמן השבירה, מתגלים אחר כך הביטושים של הניצוצות בכלים הריקניים, ומתוך הבטישות הללו באים כלים חדשים לגאולה. ספר הזוהר נכתב מתוך הניצוצות האלו, שיצאו בזמן אותה השבירה של חורבן הבית.

הרב קוק:

אור עולם הבא הוא רם ונשא, גבוה ונעלה, מאורו של משיח המוכן להתגלות אלינו בעולם הזה. בעת אשר רחוק היה הזמן, וקוי אור של גאולה היו מכוסים מאד, אז מרחוק היו מופיעים ביותר ניצוצות אור של עולם הבא.

בתוך: לאמונת עתנו א, עמ' קמט

המצב הפנימי הזה, של התנתקות מוחלטת של העם משורשו, הוא המצב המכונה גלות. זוהי גלות מהמציאות הרוחנית, גלות הנמשכת עד ימינו, למרות שמבחינה חיצונית נראה, שכבר חזרנו לארצנו.

זמן הגלות הוא הזמן שבו נוצרים כלים מיוחדים, ורק על ידי התגלות הכלים הללו כחיסרון, ניתן יהיה להשיג לאחר מכן את תיקונם ולהגיע לגאולה. למעשה, חוזרים אל אותו המצב באין סוף, אבל הפעם, כגילוי הבורא מצד הנברא. גילוי מטרת הבריאה בעוצמה פי תר"ך (620) פעמים גדולה יותר מהאור בבריאת העולם, בו חזה אדם הראשון מתחילתו ועד סופו, ומילא את הכלי של הנשמה הכללית. האור הזה מתגלה עתה בנשמה הכללית פי תר"ך פעמים מצד הנברא.

הרב קוק:

למה באה השבירה? לפי שהאלהות נותנת היא לפי כחה, והמקבל מוגבל הוא, אם כן תהיה הטובה מוגבלת, על כן נותן הוא הטובה בלא שעור, לפי מדתו, ותהיה אלהית בלתי גבולית, ואף על פי שלא יוכל המקבל הנברא לקבל, כי אם כשישבר לגמרי. ויבנה בתשוקתו לשוב למקורו הבלתי גבולי, להתאחד באלהות, ובזה יעשה הנברא את עצמו, ויהיה במדרגת השלמות של בורא, ויתעלה ממעל לגבול של נברא, מה שלא היה אפשר בלא שפעת רב טוב למעלה ממדרגת אפשרות קבלתו, שהיה תמיד רק במדרגת נברא, ולא במעלת בורא כלל.

אורות הקודש ח"ב, עמ' תקכז

לכן, השבירה, הגלות והגאולה הן מצבים הכרחיים בדרך למימוש מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו, והשבירה והגלות הן תנאים מקדימים לגאולה [5].

כאשר יושלמו הכלים מזמן השבירה, ועמם גם האורות שהיו כנגד המצב שלפני השבירה, יחלו להתגלות האורות של זמן הגאולה, הזקוקים לכלים גדולים יותר. יוצא מכאן, כי דווקא אורות הגאולה הגבוהים ביותר יתלבשו בכלים הגדולים והגסים ביותר, בדור האגואיסטי ביותר.

הרב קוק:

אבל כאשר קרב הזמן, ורגשי אורות של משיח, באופן הראוי להתגלות בעולם הזה, התחילו לזרח בנפשות, נסתמו יותר אלה קוי האורה העדינים והקדושים קודש קדשים, הבאים ממקור העליון של אור עולם הבא, ומתוך כך חוצפא יסגא בעקבתא דמשיחא, ונהפכו כל פנים לירקון, וחבלי משיח בעצמו מתגברים על ידי זה לאין שיעור. וזהו תפקידם של טהורי הנשמה בתקופה זו, לקרב אורים עליונים מתוך מרחקי עולם הבא אל תוך הנצוצות המגלים מאורו כל משיח באופניהם הגלויים. ואז ישתלהבו אלה האורות אשר מקורם טהור מאורו של משיח, גם בצורתם הגלויה מאותו המקור שלהבתי-ה אשר לעולם העליון עולם הבא, וישועת עולמים תופיע בעולם, ובתוך החוצפא אשר לעקבתא דמשיחא, ימשך כח של נעימות ופה צח מספר תהלת ד', באמת ובצדקה. עתה ידעתי כי הושיע ד' משיחו, יענהו משמי קדשו בגבורות ישע ימינו במהרה במהרה בימינו בקרוב אמן ואמן. ושמעו ביום ההוא החרשים דברי ספר, ומאופל ומחושך עיני עורים תראינה ויספו אנשים בד' שמחה, ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו.

בתוך: לאמונת עתנו א, עמ' קמט

דווקא הדור הגס ביותר הוא הדור הראוי לגאולה. דור, שהוא בעל הדרישה הגדולה ביותר, הוא בעל החיסרון הגדול ביותר וצמא לאורות התיקון המצויים בספר הזוהר.

בעל הסולם:

והיינו שאמרו חז"ל אין משיח בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי, היינו שכולם יהיה פרושים מרדיפה אחר התאוה והכבוד, שאז יהיה אפשר לקבוע מדרשות ברבים, להכינם לביאת מב"ד כנ"ל. או בדור שכולו חייב דהיינו בדור כזה, שפני הדור הוא כפני הכלב.

הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות, אות ה

לכן יועד ספר הזוהר לשימוש רק לאחר גילוי הכלים החדשים והחיסרון לגאולה. חיסרון המתהווה רק עתה, לאחר אלפיים שנות גלות, ובמיוחד מסוף המאה העשרים, כפי שקבעו בעל הסולם, הרב קוק וכל המקובלים שקדמו להם.

הרב קוק:

ואז, כדי להחזיק את המעמד, יבא התור של הצמאון הבוער אל התוכן הנעלם, אל הסקירות הפנימיות, שהן מתנשאות מעל לשטח הגלוי שבחיים, שבהן לא נגעה יד המהומה העולמית, וממקור חיים זה, ילך האדם וישאב מים בששון, להרטיב את העצמות היבשות של העולם הרוחני הגלוי.

ראש מילין, הערות, הערה א

העדר החיסרון לגאולה הוא הסיבה לכך, שחכמת הקבלה לא נועדה להתגלות במשך אלפי שנים, והוגדרה על ידי המקובלים כחכמת הנסתר, שצריכה להתגלות רק בסוף הדורות. משום שרק אז יוכלו להבין אותה ולהשתמש בה כשיטת תיקון.

העדר הכלים, לא זו בלבד שמנע את חשיפתה ההמונית של חכמת הקבלה, אלא מנע גם את פירושה באופן נכון, פשוט ומדויק, כדוגמת פירוש "הסולם" לספר הזוהר. אך לאחר גילוי החסרון, וכנגדו משיכת אור לתיקון הכוונה, על ידי לימוד חכמת הקבלה, תגיע האנושות למצב השלם, הנצחי והאינסופי.

הרב קוק:

החוצפא של עקבתא דמשיחא היא מעוט אור לשם תקון הכלים... בלא החוצפא דעקבא דמשיחא לא היה אפשר לבאר רזי תורה בגילוי גמור, רק על ידי התעבות ההרגשות שע"י החוצפא, יהיה אפשר לקבל הארות שכליות עליונות מאד, וסוף סוף שהכל ישוב לתקון גמור.

אורות, עמ' פב

פירוש ספר הזוהר בתחילת המאה העשרים הוא אות וסימן להיותנו ראויים לגאולה, וכי הגיע הזמן להשתמש באותם הניצוצות, שנוצרו בשבירת הכלים, כדי לתקן את הכלים ולהגיע למטרת הבריאה.

לא לחינם קבעו בעל הסולם והרב קוק כי אנו נמצאים בזמן הגאולה, ולכן אנו ראויים עתה לפתוח ולגלות את חכמת הקבלה כדי להגיע באמצעותה לעצמאותנו כעם, כמדינה, ובמיוחד ככוח רוחני, המתגלה בעולם הגשמי ופועל לתיקונו. למשימה זו נקרא דורנו שוב ושוב על ידי גדולי המקובלים. ועתה, בהתגלות הכלים הראויים לביצוע המשימה, כאמור בספר הזוהר, ניתן לפרוץ נתיבות חדשות ולפוצץ את מחיצת הברזל המפרידה בינינו לבין חכמת האמת.

הרב קוק:

כעת הזמן מחיב להרבות קנין בתורה הפנימית, בחזיונות הקודש שאין להם מבא של הקשבה כ"א בהתעלותה של הנשמה ורוממות גבורתה באור חייה היותר זכים ועליונים, וחיל אשר נגע ד' בלבם ממחנה אלהים זה, זה יהיה לנו הכח המיסד את יסוד הישועה, הכח הנותן חן ואור חיים וגאון של גדולה בכל תעופת החיים אשר לתחית האומה בארץ ישראל. ספר הזוהר, הפורץ נתיבות חדשות, משים במדבר דרך, מסלה בערבה, הוא וכל תבואתו מוכן הוא לפתח פתחי גאולה, "ובגין דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי דאיהו האי ספר הזהר, יפקון מן גלותא ברחמי"

זהר נשא אורות, עמ' צא

בעל הסולם:

בריש מלים, מצאתי לי צורך גדול לפוצץ מחיצת ברזל, המצויה ומפסקת בינינו לבין חכמת הקבלה, מעת חורבן הבית ואילך, עד דורנו זה, שהכבידה עלינו במדה חמורה מאד, ומעוררת פחד שלא תשתכח ח"ו מישראל.(הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות א)

ה. הגישה לספר הזוהר

למרות שפירוש "הסולם" לספר הזוהר מגלה שיטה חדשה המתאימה לדורנו, אין די בלימוד הפירוש הזה כדי להגיע לתיקון הכלים, אלא אם כן מתקנים תחילה את הכלים, על ידי לימוד בספרים העוסקים בתיקון הפנימי של האדם, כגון, "תלמוד עשר הספירות".

גישתו השיטתית של תלמוד עשר הספירות, לשונו וסגנונו מותאמים לאנשים כמונו, שהרצון לקבל שלהם מפותח מספיק. דורנו נמצא בשיא התהליך של התפתחות הרצונות האגואיסטיים (לכסף, לכבוד ובעיקר מושכלות). זהו דור שנולד עם גישה מדעית לגילוי המציאות ולחקירתה. זאת הסיבה, שגם בעל הסולם וגם הרב קוק, בניגוד לכל יתר המקובלים שקדמו להם, כתבו בספריהם הכנות ומאמרים על פילוסופיה ומדע בהקשר לחכמת הקבלה. זהו, למעשה, תפקידם העיקרי של מקובלים אלו: לפרש את שיטת התיקון הרוחני להמוני העם, אשר אמורים עתה להתחיל ולהיתקן באופן כללי, ולא עוד כיחידי סגולה. מאותו רצון גדול להבין, מאותה עביות, הם משתוקקים להשגה, לחכמה, ולתפיסה של האלוהות. באופן חקירה טבעי-מדעי ממשיך האדם לצעוד מהעולם הזה גם לרוחניות.

הרב קוק:

השאלות הרוחניות הגדולות, שהיו נפתרות רק לגדולים ומצוינים, מחויבות הן להפתר עכשו, בהדרגות שונות, לכלל העם. ולהוריד דברים נשאים ונשגבים ממרום עזם, עד עמק הדיוטא הרגילה ההמונית - צריך לזה עושר רוח גדול ואדיר, ועסקנות קבועה ומורגלת, שרק אז תתרחב הדעה, ותתברר השפה, עד כדי להביע הדברים היותר עמוקים בסגנון קל ופופולרי להשיב נפשות צמאות.

אדר יקר, עמ' קמד

אופן החקירה המדעי-אנליטי, המוטבע בנשמות בתקופתנו, חִייב את בעל הסולם לבנות את השיטה לגילוי העולם הרוחני בצורה שכלית-מדעית, דרך ניצוצות, אורות, כלים, רשימות, מסכים, מספרים וספירות. שיטתו של בעל הסולם מזכירה שיטת לימוד מובנית, אשר באמצעותה מתקשר האדם לפנימיות הדברים, וזו היתה גם מטרתו בכתבו את "תלמוד עשר הספירות".

בעל הסולם:

לפיכך לקחתי לי עתה דרך אחרת, ע"ד תפשת מועט תפשת, והוא הספר הזה "תלמוד עשר הספירות להאריז"ל", שבו אני מקבץ מספרי האריז"ל, וביחוד מספר עץ חיים שלו, כל המאמרים העיקריים הנוגעים לביאור עשר הספירות, שהצבתי אותם בראש כל דף, ועליו עשיתי ביאור אחד רחב הנקרא בשם "אור פנימי" וביאור שני הנקרא "הסתכלות פנימית", המבארים כל מלה וכל ענין, המובאים בדברי האריז"ל בראש הדף, בפשטות ובלשון קלה, עד כמה שיכולתי. וחילקתי הספר לששה-עשר חלקים, שכל חלק יהיה שיעור אחד על ענין מיוחד שבעשר הספירות, אשר ה"אור פנימי" מבאר בעיקר את דברי האריז"ל המובאים באותו השיעור, ו"הסתכלות פנימית" מבארת בעיקר הענין בהקף הכללי. ועליהם סדרתי לוח השאלות ולוח התשובות על כל המלות ועל כל הענינים, המובאים באותו החלק, ואחר שיגמור המעיין אותו החלק, ינסה בעצמו אם יוכל להשיב כהלכה על כל שאלה המובאת בלוח השאלות, ואחר שהשיב, יסתכל בלוח התשובות, בתשובה המיוחסת לאות ההיא של השאלה, לראות אם השיב כהלכה. ואפילו אם ידע היטב להשיב על השאלות מתוך הזכרון, עם כל זה יחזור על השאלות פעמים הרבה מאד, עד שיהיו כמו מונחים בקופסא, כי אז יצליח לזכור המלה בעת שיצטרך לה, או על כל פנים יזכור מקומה כדי לחפש אחריה.

הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות קנו

כאן טמון ההבדל המהותי בין ספרי הקבלה בתקופתנו, המותאמים לנשמות העכשוויוֹת, לבין כתבי הקבלה מתקופות קדומות יותר, כמו ספר הזוהר. בזוהר נסתרים המרכיבים של המציאות הרוחנית. אם כי המרכיבים הללו מצויים בו, כי אין שום חידוש בספרים של תקופתנו בנוגע לחכמה עצמה, אך החידוש הוא בביטויים, בלבושים, במה שמקובל לקרוא "פירושים". מכאן, שלמרות שפירוש "הסולם" על ספר הזוהר מגלה שיטה חדשה המתאימה לדורנו, אין די בלימוד פירוש זה כדי להגיע לתיקון הכלים, אלא אם כן מתקנים תחילה את הכלים על ידי לימוד "תלמוד עשר הספירות".

רק לאחר שמשיג האדם את התיקון המספיק לנשמתו, ומגיע לרמה הרוחנית המתאימה, הוא יכול לגשת לספר הזוהר. אז הוא יחקור כבר את ספר הזוהר בכלים המתאימים שרכש, ודרך פירוש הסולם יוכל לראות מה באמת גנוז בספר. רק על ידי הבנה נכונה, מפנימיות נשמתו, יוכל האדם להשתמש בספר הזוהר, ודרך אותם ניצוצות, אורות וכלים הטמונים בספר, להגיע לאותו מצב, לאותה דרגה רוחנית, שבה היו רבי שמעון ותלמידיו.

כאשר תתחיל האנושות ליישם בפועל את שיטת התיקון היא תוכל להגיע ולזכות בידע הרוחני, שאותו הביאו לעולם הזוהר וכתבי האר"י בכוח. העיקרון של זמנים נפרדים לנתינה בכוח מלמעלה וקבלה בפועל הוא עיקרון מרכזי בחכמת הקבלה, וניתן למצוא לו ביטוי בתחומים רבים.

בעל הסולם:

ויש לדעת שענינים רוחניים אינם כענינים גשמיים, שבהם הנתינה והקבלה באים כאחד. כי ברוחניות זמן נתינה לחוד וזמן קבלה לחוד. כי תחילה ניתן הדבר מהשי"ת למקבל, ובנתינה זו נותן לו רק הזדמנות לקבל. אבל עוד לא קיבל כלום. עד שיתקדש ויטהר כראוי. אז זוכה לקבל הדבר. באופן שמזמן הנתינה עד זמן הקבלה יכול להתעכב זמן מרובה.

מאמר לסיום הזוהר

הרב קוק:

אבל שפע להנהיג ולשמוח בדעת והנהגה ישרה המתפשטת - זהו כל עמל האדם. אם כן, אין צריך לומר שהשי"ת לא יתן להם זאת, שהרי אין מדה זו בנתינה, כי אם להשיג בעמל, אבל כיון שכבר זכו בזה ישראל, יאמר האומר שהם גם כן יהנו, אמר לא כן, כי לא ישתו מעצמם, שלא יתערבו בשמחה זו, אף על פי שהיא השגה הבאה על ידי כח אדם. מפני שהבלתי מובן לא יושג.

חבוש פאר, עמ' נט

ו. השיבה לארץ ישראל

בנושא שיבת עם ישראל לארץ ישראל בולט במיוחד העיקרון של זמן נתינה לחוד וזמן קבלה לחוד. כאמור, על פי סדר השתלשלות המצבים, על המצב להתגלות בכוח, בנתינה, ורק לאחר מכן בפועל. השיבה הגשמית של עם ישראל לארץ ישראל היא בהתאם לשיבתו של עם ישראל להכרת ולהשגת הרוחניות, על פי חוק שורש וענף. אך המהלכים הללו, הן בגשמיות והן ברוחניות, צריכים להתבצע קודם בכוח ורק לאחר מכן בפועל.

אם האדם אינו מממש את השורשים הרוחניים בפועל, במקביל למימושם של הענפים הגשמיים, הרי הוא יחוש אי נעימות וסבל, בגלל אי ההתאמה בין השורש לענף. במצב זה, שבו הענפים הגשמיים מתממשים בפועל, אך השורשים הרוחניים עודם בכוח בלבד, הענפים הגשמיים מאלצים אותו להכיר בנחיצות מימוש השורשים הרוחניים. כל עוד לא מימש העם את השורשים הרוחניים בפועל, הרי למרות שענפיהם הגשמיים מתממשים בפועל, יש לעם רק הזדמנות לגאולה והוא עדיין אינו חש שמחה והנאה נצחית בתהליך הגאולה.

בעל הסולם:

הרי שאעפ"י שהקב"ה הוציא הארץ מרשות האומות ונתנה לנו, עכ"ז אנו עוד לא קבלנוה, ואין אנו נהנים מזה. אלא שבנתינה זו נתן לנו הקב"ה את ההזדמנות לגאולה, דהיינו להטהר ולהתקדש ולקבל עלינו עבודת ה', בתורה ובמצוות לשמה, ואז יבנה בית המקדש ונקבל הארץ לרשותנו, ואז נחוש ונרגיש בשמחת הגאולה. אבל כל עוד שלא באנו לזה, שום דבר לא נשתנה, ואין שום הפרש בין נמוסי הארץ עתה, מכפי שהיתה עדיין תחת ידי זרים, הן במשפט, הן בכלכלה והן בעבודת ה'. ואין לנו אלא הזדמנות לגאולה.

מאמר לסיום הזוהר

השיבה לארץ החלה בשנות השמונים של המאה התשע עשרה, עם העלייה הראשונה. רק אז החלו יהודים להרגיש רצון ושייכות לארץ ישראל, ואז התגלה בהם דחף לבוא ולהתיישב בה. כורח זה, שהם חשו, נובע מהשורש הרוחני, מהחיסרון לתיקון, אשר החל להופיע, בכוח, לקראת סוף הגלות, בצורה עמוקה ונרחבת יותר. השורשים הרוחניים החלו להתגלות בכוח, וכמותם גם הענפים הגשמיים. אך כל עוד אין עם ישראל משתתף באופן מוּדע ופעיל בתהליך זה, של מימוש השורשים הרוחניים בפועל, עלולים הענפים הגשמיים להתממש בפועל בצורה נסתרת, בצורה של סבל, ולא כגאולה. אם יקשיב העם לקריאת המקובלים וייקח חלק פעיל בזירוז הזמן ובמימוש השורשים הרוחניים בפועל, גם הענפים הגשמיים יתממשו בפועל בצורה נעימה ונוחה, והוא יוכל להשיג שמחה והנאה בהתפתחותו.

הרב קוק:

לעת כזאת שתחית האומה מתעוררת, והיא בכל יום יוצאת מן הכח אל הפועל בגוונים שונים, וכל העולם כולו הולך ורועש ברעש מלחמה, שמגמתה הנסתרת, אשר רק לאלהים פתרונים, היא בודאי העמדת תיקון עולם במלכות שדי, על ידי שיבתם של ישראל לבצרון, להיות עם נכון ונשא, מעוטר בכל כחותיו וסגולותיו, שעל ידה יאיר האור המבהיק, האור האלהי, שיתגלה בכל ארחות החיים, בכל חיי כל חי, ובכל סדרי התבל, במשטרי העמים, ובמהלכי הרוח אשר לאדם בכלל, גם צבאות מרומים הולכים הם ומתתקנים, מחשכי החורבן, ומאסרי השכינה במעמקי גלותה הולכים ומתפתחים... הגיע הזמן להתקרב כל חושב מחשבות, כל הוגה, כל מליץ, וכל אשר רוח ד' נוססה בו, לתשוקת הופעת רוח הקודש הבא ושוטף על ידי מעמק הגיון ברזי תורה... להתנשא ממעל להגות רוח השכל האנושי, המוגבל, ולהתהלך ברחבה, בערוגות מטעי בשמי קודש עליון.

אורות הקודש ח"א, עמ' קנה

המקובלים יודעים להסביר את תהליך השיבה לארץ, מתחילתו ועד להקמת המדינה, מתוך התעלותם לדרגת השורשים. רק משם יכולים הם להבין את הצורה שבה התגשמו הענפים, כלומר, את התגלותו הגשמית של הרעיון הרוחני. אין מדובר כאן על חקירה גשמית, היסטורית. מדובר בהבנה רוחנית של הסיבות לזרמים השונים ביהדות ובציונות באותה התקופה, כאלו שתמכו בעלייה וכאלו שהתנגדו לה. הבנת התהליך הרוחני המצוי בשורש, ומימושו בפועל, יאפשרו לנו לעבור אותו גם בענפיו בצורה נעימה.

ניתוקנו מרוחניות ואי הבנתנו את השורשים מביאים לכך, שתהליך קבלת הארץ בפועל נעשה עד כה רק בגשמיות, כפי שקובע בעל הסולם. זאת הסיבה לכך שקיבלנו את הארץ במאמצים קשים, בסבל ובמלחמה.

הרב קוק:

מחזה אחר, לגמרי אחר, היינו רואים בדורנו, אלמלי נתנדבו חלק רשום מבעלי הכשרון, הממולאים בתורה ובשכל טוב, לעבוד את כרם ד' בתוכו פנימה, לעסוק בטהרתם של מושגי האמונה והעבודה, בבירורן של הדיעות בעניני האלהות, הנבואה, רוח הקודש, הגאולה והצפיה לתשועה, תשועת האומה ותשועת העולם, תיקוני הנשמות של היחידים ושל הרבים, תיכון הרוחות של הדורות העוברים, העתידים, וההוה על גביהם. גבורה אחרת היתה פורחת ועולה בעדר ד' הנפוץ, הוד נורא ועליון היה מתפרש ומתגלה על המון רב של חכמי תורה, וזוהר עליון היה משתפך מהם על האומה כולה ועל העולם כולו.

אגרות הראי"ה ח"ב, עמ' קכד

אילו היה התהליך הגשמי תואם לשורש הרוחני, היו מגיעים אל העולם הזה אורות גדולים מאוד, ומתפשטים דרך עם ישראל לכל אומות העולם. בכך שעם ישראל מתקן את עצמו, ומתקין עצמו כמעבר לאור העליון, הוא מממש את תפקידו ההיסטורי והרוחני בעולם, ומעורר את אומות העולם להתעלות מעל דרגת ההכרה של העולם הזה אל המציאות הרוחנית.

בעל הסולם:

ולפיכך מתוך ההכרח האמור, ניתנה התורה ביחוד לאומה הישראלית גזע אברהם יצחק ויעקב בלבדה, כי לא היה מקום אפילו להעלות על הדעת ששום זר ישתתף עמה. אמנם בגלל זה, נתקנה ונעשתה האומה הישראלית כמין מעבר, שעל ידיהם יזרמו ניצוצי ההזדככות לכל המין האנושי שבעולם כולו, באופן שניצוצי ההזדככות הללו הולכים ומתרבים יום יום כדמיון הנותן לאוצר, עד שיתמלאו לשיעור הנרצה, דהיינו עד שיתפתחו ויבואו לידי כך, שיוכלו להבין את הנועם ואת השלוה השרויים בגרעין של אהבת זולתו. כי אז יבינו להכריע את כף הזכות ויכניסו את עצמם תחת עולו ית', וכף החובה יתבער מן הארץ.

מאמר הערבות, אות כד

ההתאמה בין המימוש הגשמי בפועל לבין המימוש הרוחני בפועל היתה מביאה למצבים טובים הרבה יותר מכל שחוותה האנושות במאה העשרים, מכל שהיא עודנה חווה גם כיום, ומכל שסביר להניח כי תחווה בעתיד הקרוב (אלא אם כן ייעשה שינוי מהותי). יש צורך להבין כי התהליך, שמטרתו להביא את הכלים, את הנשמות, לנחיצות, לחיסרון, הוא תהליך טבעי ומחויב. התעוררות מצד התחתונים, הבנתם את המטרה והשתתפותם בתהליך זה, יכולות להביא להתפתחות נוחה ונעימה יותר עבור כלל האנושות והעולם.

[1] המונח "תורה" משמש בפי המקובלים לתיאור "המאור שבה המחזירו למוטב", דהיינו, האור המקיף, המגיע על פי בקשת האדם לתיקון רצונותיו האגואיסטיים בהתאמה לתכונות הבורא.

[2] ספר קול התור, עמ' 28, הערה 53.

[3] ראה עמ' 38.

[4] מלבד הרב קוק, חתמו על העצומה גם הרב יצחק ירוחם דיסקין, הראשון לציון הרב יעקב מאיר, הרב יוסף חיים זוננפלד.

[5] ראה מהר"ל, נצח ישראל, פרק א: "אין לפרש ענין הגאולה האחרונה, אם לא שנבאר ענין הגלות והחורבן, שבזה יוודע הטוב והתשועה שאנו מקווין. וכאשר אנו באים לבאר ענין הגלות ידיעה אמיתית, צריך לבאר קודם הסבה לגלות, והדברים השייכים אל הגלות: ועוד שיש לבאר ענין הגלות תחלה, כי הגלות בעצמו הוא ראיה והוכחה ברורה על הגאולה".

מאמר "ירושת הארץ"

ירושת הארץ

ישראל לא ישובו לארצם עד שיהיו כולם באגודה אחת.

חז"ל אין ישראל נגאלין עד שיהיו כולם באגודה אחת.

ב) ויש להבין מה ענין אחדות ישראל עם הגאולה.

ג) ונקדים הע' במה אדע כו' כי גר יהיה זרעך וכו'

ואחרי כן יצאו ברכוש גדול וקשה איזו תשובה היא על שאלת אברהם?

ד) ויש להבין כל ענין הבריאה הזאת שהאדם סובל בה כל כך למה לי? וכי לא היה יכול להנות לנבראיו בלי כל זה?

ה) אמנם איתא בספרים כי אי אפשר להנשמות לקבל את השכר הטוב שבשבילו ברא העולם והנשמות בלי שיהיה להם כלי מוכנת לקבלה והכלי ההוא אינה מושגת להאדם זולת ע"י היגיעה והטורח לקיים המצוות מתוך הדחק והמלחמות שהאדם נלחם עם היצה"ר ועם המניעות וטרדות המרובים אשר הצער והיגיעה הזאת בתורה ומצוות ממציא כלי להנשמה שתהיה מוכנת לקבל כל העונג והטוב שבשבילה ברא לכל הנבראים.

ו) ובזה מובן מאמר בן הא הא במשנה אבות שאומר לפום צערא אגרא שפירושו שהשכר נמדד במידת הצער. שקשה לכאורה מהו עניין הצער של אדם להשכר שלו?

ז) ובהאמור מובן היטב כי כל עיקר הצער והיגיעה שהוכנה בעולם הוא למציאת הכלי לקבל השכר הטוב על יגיעה בתורה ומצוות, מובן מאליו שכל שצערו בתו"מ גדול הרי שיש לו כלי יותר גדולה ממילא מוכן לקבל שכר מרובה ביותר.

ח) ועתה מובן תשובת הקב"ה לשאלת אברהם אבינו במה אדע כו' כי השאלה של אברהם אבינו היתה משום שראה ברוח קדשו גודל ההפלגה של שכר הטוב העתיד להגיע לישראל בזכות ירושת הארץ שהרי כל קיום המצוות תלוי בארץ וע"כ תמה אברהם אבינו במה אדע כי אירשנה כלומר במה אדע שבני ישראל יוכלו לזכות לשכר גדול כזה ולהפלגה גדולה כזו כי מאין יהיו להם כלים גדולים שיהיו ראויים לקבלה נפלאה הזו, וע"ז תי' לו השי"ת גר יהיה זרעך ועבדים וענו אותם ארבע מאות שנה וכו' שאז יהיו להם יגיעה רבה בתורה ומצוות ואז הבין שבדרך זה ישיגו בטח כלי קבלה הגדולים והתשובה מספקת לגמרי.

ט) היוצא מדברינו שצריכים הכנה רבה לירושת הארץ משום שכל סגולת התורה והמצוות תלויים בה שעל ידיה זוכים לכל השפע והטוב שחשב השי"ת על כל נשמות ישראל בטרם שבראם אשר מטעם זה נתפלא א"א כי לא הבין מאין יקחו כלי קבלה כל כך גדולים לזכות לקדושת הארץ עד שהשי"ת אמר לו שהיגיעה בתורה ומצוות בגלות מצרים יכין אותם בכלים הגדולים הללו ויהיו ראויים להארץ הקדושה כמבואר.

י) וקשה ע"ז התינח העוסקים בתורה אבל העוסקים במילי דעלמא שאינם מוכנים כלל לעסוק בתורה במה יזכו המה לכלים הללו?

יא) אמנם התירוץ הוא כי ע"כ אמרו במדרש הנ"ל שאין ישראל נגאלים עד שיהיו כולם באגודה אחת כי הכלל ישראל המה גוף אחד ממש שכל אבר ואבר יש לו תפקיד המיוחד לאותו האבר למשל הראש מחשב שכל ודעת והידים עובדות ומספיקות מזונות להראש והראש פטור מלעבוד בעצמו ואין לו צורך לזה כי הידים מספיקים לו והידים אין להם צורך לחשוב שכל איך לעבוד כי הראש מספיק בעדו לגמרי.

יב) אם ישראל יעשו לאגודה אחת כמו גוף אחד אשר בעלי עבודה שהם הידים של הגוף יספיקו להראש אז היגיעה והצער של בעלי תורה ועבודה ישלימו בעד העובדים... וכו' ומובן היטב המדרש [אין ישראל נגאלין עד שיהיו כולם] באגודה אחת ובא לציון גואל... יהלך.

א. תנאים מקדימים לירושת הארץ

בעל הסולם מתחיל את דיונו בשאלת ירושת הארץ בדברי חז"ל בדבר התנאי לגאולה:

"ישראל לא ישובו לארצם עד שיהיו כולם באגודה אחת" [1].

"אין ישראל נגאלין עד שיהיו כולם באגודה אחת" [2].

התנאי הזה יקוים דרך התיקון שיבוא מהתפשטות לימוד רזי תורה:

הרב קוק:

התקון שיבא ע"י אורו של משיח, שיעזור לזה הרבה דבר ההתפשטות של תלמוד רזי תורה וגילוי אורות חכמת אלהים, בכל צורותיה הראויות להגלות, הוא, שיעשו ישראל אגודה אחת... ואז יהיו ישראל מוכנים לגאולה.

אורות, עמ' פד

כתנאי מקדים להבנת הקשר בין אחדות לגאולה, יש להבין את עניין ירושת הארץ בתשובת הבורא לשאלת אברהם "במה אדע".

בעל הסולם:

ויש להבין מה ענין אחדות ישראל עם הגאולה. ונקדים העניין במה אדע כו' כי גר יהיה זרעך וכו'. וקשה איזו תשובה היא על שאלת אברהם?

ירושת הארץ, אות ב-ג

אברהם שואל את הבורא: "במה אדע כי ארשנה". במה אדע כי זרעי יירש את "ארץ ישראל", את העלייה למצב הרוחני המכונה "ארץ ישראל"? אברהם שואל כיצד יידע שיש יכולת להשיג רוחניות?

לשאלתו זו עונה הבורא בצורה פשוטה: "גר יהיה זרעך בארץ לא להם". הם ייכנסו תחת שליטת "פרעה", האגו, ושליטה זו תגרום להם סבל, שיחייב אותם לברוח מעבדותם לאגו, ולהתעלות לרוחניות, למעלה מהאגו. "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". את הכלים של האגו יקחו בני ישראל עמהם, ודווקא על ידם, אחרי שיתקנו אותם, יעלו גבוה יותר מבחינה רוחנית.

בעל הסולם:

ויש להבין כל ענין הבריאה הזאת שהאדם סובל בה כל כך למה לי?

ירושת הארץ, אות ד

אם הבורא ברא הכל כדי להיטיב לנבראיו, למה צריך לסבול כל כך בחיים האלה, ואחר כך לקבל שכר על אותו הסבל, כמו בעניין יציאת מצרים? לכאורה, יש לומר על כך: "לא הם ולא שכרם", לא הסבל ולא השכר עבורו.

גם אם אכן יש נחיצות בקיומם של השניים, צריך להבין כיצד מתיישבת הימצאותו של הסבל בחיים עם הגדרת יחסו של הבורא לנבראיו: "טוב ומיטיב לרעים ולטובים"? "וכי לא היה יכול להנות לנבראיו בלי כל זה?"

בעל הסולם:

אמנם איתא בספרים כי אי אפשר להנשמות לקבל את השכר הטוב שבשבילו ברא העולם והנשמות בלי שיהיה להם כלי מוכנת לקבלה והכלי ההוא אינה מושגת להאדם זולת על ידי היגיעה והטורח לקיים המצוות מתוך הדחק והמלחמות שהאדם נלחם עם היצר הרע ועם המניעות וטרדות המרובים אשר הצער והיגיעה הזאת בתורה ומצוות ממציא כלי להנשמה שתהיה מוכנת לקבל כל העונג והטוב שבשבילה ברא לכל הנבראים.

ירושת הארץ, אות ה

הואיל ואנו נבראים בטבע של רצון לקבל, אנו ניגשים למשימת התיקון בהפכיות מטבע הבורא, לכן עלינו לעבור את כל השלבים של הכרת הרע בתוכנו, על ידי הרצון שלנו לעבור מקבלה להשפעה. אין להשיג דבר, אלא מתוך נחיצות של כל שלב ושלב בתיקונים.

בעל הסולם:

ובזה מובן מאמר בן הא הא במשנה אבות שאומר לפום צערא אגרא שפירושו שהשכר נמדד במידת הצער. שקשה לכאורה מהו עניין הצער של אדם להשכר שלו?

ובהאמור מובן היטב כי כל עיקר הצער והיגיעה שהוכנה בעולם הוא למציאת הכלי לקבל השכר הטוב על יגיעה בתורה ומצוות, מובן מאליו שכל שצערו בתורה ומצוות גדול הרי שיש לו כלי יותר גדולה ממילא מוכן לקבל שכר מרובה ביותר.

ירושת הארץ, אות ו-ז

כדי להיות מוכנים לקבל את השפע שהכין הבורא, אנו חייבים להיות ביכולת אינסופית לקבלת השפע, המותאמת בדיוק לאותו השפע, שאליו התכוון הבורא, ובאותם התנאים שהוא הציב. לכך צריך להגיע. מכאן יפתח לנו הפתח להבין את תשובתו של הבורא לאברהם. דווקא הצער הכרוך בגלות, הוא אשר יבטיח את ירושת הארץ.

הרב קוק:

וצריך כל יוצר לחשוב חשבונו של עולם זה, שלא יקוץ ביסורי האהבה של היצירה, כי רק על ידם יזכה לאותם הענוגים העליונים המופלאים שלה, ולא ידאב רוחו בקרבו גם אם רבו יסוריו היצירתיים, שלפי מדתם יגדלו העונג והברכה. ולעולם אל יבקש את התענוגים העדינים לבדם בלא יסוריהם, כי אז הם אובדים את עדינות ערכם, ואין האור החי מתגלה מהוד של מעלה, כי אם דוקא על ידי אותו המירוק של ההסכמה הנפשית, לשמח ביסורים שהם הם מקורי העידונים.

אורות הקודש ח"א, עמ' קצה

בעל הסולם:

ועתה מובן תשובת הקב"ה לשאלת אברהם אבינו במה אדע כו' כי השאלה של אברהם אבינו היתה משום שראה ברוח קדשו גודל ההפלגה של שכר הטוב העתיד להגיע לישראל בזכות ירושת הארץ שהרי כל קיום המצוות תלוי בארץ. ועל כן תמה אברהם אבינו "במה אדע כי אירשנה?" כלומר במה אדע שבני ישראל יוכלו לזכות לשכר גדול כזה ולהפלגה גדולה כזו כי מאין יהיו להם כלים גדולים שיהיו ראויים לקבלה נפלאה הזו, ועל זה תיקן לו ה' יתברך גר יהיה זרעך... ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וכו' שאז יהיו להם יגיעה רבה בתורה ומצוות ואז הבין שבדרך זה ישיגו בטח כלי קבלה הגדולים והתשובה מספקת לגמרי.

ירושת הארץ, אות ח

"אברהם" הוא תכונת ההשפעה, כלים דהשפעה. תכונה זו מותאמת לתכונת הבורא, אך לא ניתן עדיין לקבל בה את מה שהבורא רוצה לתת. הבורא רוצה לתת לנברא תענוג אינסופי, ולשם כך זקוק הנברא לכלי קבלה אינסופיים. לאברהם אין כלים דקבלה, "אברהם" הוא קו ימין, חסד, הוא אינו רוצה דבר לעצמו.

אם כן, שאלתו של אברהם את הבורא היא, כיצד להגיע למצב, שבו יהיה לזרעו כלי קבלה לתענוג הרוחני האינסופי. על כך הבורא עונה לאברהם: "גר יהיה זרעך". זאת אומרת, זרעך יהיה מחויב לרכוש כלים דקבלה גדולים ביותר, על כל צורתם, גם הנוראה ביותר. זרעך יהיה מחויב להימצא תחת שליטתם של כלים אלו, ושליטה זו תימשך ארבע מאות שנה. כלומר, מדרגה שלמה של כל ד' בחינות עוביות של הרצון לקבל. רק לאחר שיתכלל זרעך, שהוא תכונת החסד, הבינה, עם המלכות, הרצון לקבל, הוא יהיה ראוי לקבל את כל השכר הרוחני הגדול והאינסופי. רק לאחר שיספוג את כל הרצון לקבל הקיים במלכות, הוא יוכל להתמלא בשפע שהבורא הכין בעדו.

קושיית אברהם נבעה מכך, שראה ברוח הקודש את גמר התיקון. אברהם השיג את תכונת ההשפעה, ומתוכה ראה מה כלול בכתר, מה צריך לקרות בכוח. למרות שהיה כולו בתכונת ההשפעה, הרי שלא כמו הבורא, הוא לא ידע כיצד עליו לממש את ההשפעה בפועל. מצב זה הוליד בו את השאלה "במה אדע" כלפי הבורא. זו הסיבה, שאברהם שמח על תשובתו של הבורא בדבר הגלות העתידית, מאחר שראה בה הזדמנות לרכוש את כלי הקבלה הנחוצים לו. מתוך ראיית התכלית הסופית הבין אברהם, כי בעיצומו של התהליך חייב להיות "פרעה": האדם חייב לעבור את מצב ההתגלות של הרצון לקבל שבו. התגלות מצב זה היא הכרחית על מנת להגיע לתיקון ולהשגת המטרה, שהיא להשפיע בכל הכלי האינסופי הקיים באדם.

ב. תורת חוץ לארץ ותורת ארץ ישראל

בעל הסולם:

היוצא מדברינו שצריכים הכנה רבה לירושת הארץ משום שכל סגולת התורה והמצוות תלויים בה.

ירושת הארץ, אות ט

יוצא, אפוא, שאין מצוות מחוץ לארץ ישראל. סיבת קיום המצוות גם בזמן הגלות, היא על מנת שנדע איך לקיים אותן לכשנחזור. רק לשם כך נועד קיום מצוות בחוץ לארץ בזמן הגלות [3].

כי "גלות" נקראת הכוונה "על מנת לקבל". בכוונה על מנת לקבל אי אפשר לקיים מצוות, כי כל המצוות הן כוונות "על מנת לעשות נחת רוח ליוצרו" (על מנת להשפיע). כלומר, על פני אותם תרי"ג רצונות לקבל, רוכשים כוונות על מנת להשפיע. אם מבצעים ברצונות לקבל פעולות עם הכוונה על מנת להשפיע, דבר זה נקרא לקיים מצוות במובן הרוחני, הפנימי. הכוונה על מנת להשפיע נקראת "ארץ ישראל", בינה. מלכות, הרצון לקבל, נקרא "ארץ". [4] והרצון לקבל המצטרף לבינה, "ישר"-"אל", נקרא "ארץ ישראל". לכן, כל המצוות "תלויות בארץ". היינו, קיומן של המצוות יתכן רק בארץ ישראל. ב"חוץ לארץ", ביציאה משליטת תכונת הבינה, האדם אינו נמצא בכוונה "על מנת להשפיע", ולכן אינו יכול לקיים "מצוה".

לפני כל פעולת תיקון ברוחניות, הנקראת "מצוה", צריכה לבוא פעולת הצמצום, שהאדם עושה על הרצון לקבל שלו, כדי לא להשתמש ברצון לקבל מתוך כוונה להנאה עצמית. יש מצוות שהן "להשפיע על מנת להשפיע" ("נתינה בלבד"), שבהן רוכש האדם תכונות הבינה על פני הרצון לקבל שלו. ובמצוות "עשה", הוא כבר "מקבל על מנת להשפיע". כלומר, הוא עובד ומשתמש עם הרצון לקבל שלו. "חוץ לארץ" הוא מצב, שבו האדם יורד ומתנתק לחלוטין מהרגשת הרוחניות, ונמצא מחוץ לעולם הרוחני. שם אין הוא מסוגל לבצע שום פעולה על מנת להשפיע לבורא, אפילו לא צמצום. האדם שעושה צמצום, מצטרף בכך לבינה (רצון להשפיע), ועולה מעל המלכות (רצון לקבל), מעל לשליטת הרצון לקבל שלו.

הרב קוק:

כנסת ישראל בכללה חיה בחוץ לארץ חיים שאינם מקוריים. וקל וחומר שתלמידי חכמים, שיסוד חייהם הוא החיים הרוחניים, השכל, הדעה הרגש, הקדושה והטהרה, שבחוץ לארץ אינם יכולים לקבל אור חיים מקוריים... אי אפשר לאחדות אמתית ושלום עליון מלא חיים... להתפתח כלל בחוץ-לארץ. וכשם שאין שלום אישי יכול להתפתח שם כראוי, כן אין שלום רוחני יכול להתפתח שם, על אדמה טמאה.

...האויר שם מחניק, חניקה רוחנית, ביחש אל אורה ותקוה כללית. ולכן החיים הרוחנים שם, בארץ מאפליה, לא יוכלו להיות מקוריים... אמנם רק צד הקודש החיצון הולך הוא בגולה, המאמרים והאותיות יכולים להיות נקחים ביד וללכת ממקום אל מקום, מארץ אל ארץ, עם הולכי גולה, אבל הנשמה הפנימית שלהם, נשמת אלהים חיים, ברוממות טהרתה, המצורפת אל האור העליון והתקוה הכללית, המוחשת לעין ומשורשת בכל שעל וצעד של אדמת קודש, של ארץ חיים וגיא חזיון, היא נראית ומתגלה רק במקומה בארץ ישראל.

ההכרה שהננו עם נורא, בני מלכים, נדיבי עמים, ומעמידי שרי קודש, זאת ההכרה עצמה, המעולטה בחוץ לארץ בעליפת יגון קודר ובאנחת חושך, היא מתראה על אדמת הקודש בבהירות הנשמה ובזיו החיים. על כן התורה מקורית היא בא"י והיא מוכנת רק בה להיות מקורית.

אורות התורה יג, ז

ההתנגדות לבוא לארץ ישראל ולהתיישב בה נבעה בחלקה מן המחלוקת, אם הגיע זמן הגאולה והעליה לארץ ישראל, אם לאו. מחלוקת זו לא הייתה לשווא, שכן, להימצא בארץ ישראל פירושו לא רק לבנות בה בית, לגור או לעבוד בה, אלא לקיים כל מה שתלוי בארץ ישראל לפי חוקי שורש וענף [5]. ברוחניות, צריך האדם להביא לקיומם המלא של כלל התנאים, שתפקידם הוא לגרום לגילוי האורות בתוך הכלים. אחרת, לא נמצאים בארץ ישראל במלוא מובן המילה, והארץ עלולה להקיא את יושביה ח"ו.

השאלות, שאותן שואל האדם על פי שורש וענף, הן שאלות מאוד לא פשוטות. האם מותר לעלות לארץ ישראל, רק אם יש הזדמנות להתקדם לגאולה, מתוך כוונה, רצון והכנה להיות בארץ ישראל באופן מלא, גם בשורש וגם בענף? אין מצב גרוע יותר והופכי יותר מהמצב הנוכחי, שבו עם ישראל נמצא על אדמת ארץ ישראל, ומציב בראש סולם הערכים שלו תרבות זרה.

אם העם נמצא בחוץ לארץ, הוא נמצא תחת שליטת אומות העולם, וכאמור, אין משמעות לקיום מצוות ברצונות האגואיסטיים, הנקראים "אומות העולם". אך אם חוזרים לארץ ישראל, החזרה חייבת להיות מתוך כוונה ושאיפה להגיע לגאולה. מתוך הבנה, שניתנה עתה מתנה מלמעלה, ועלינו להכין את עצמנו לקבל אותה מלמטה. קיימת נתינה, ועלינו להכין את עצמנו לקבלה. לכן, החינוך בארץ ישראל חייב להשתנות, ולהתאים את עצמו לקראת קיום מלא של כל התנאים לגילוי האורות בתוך הכלים.

הרב קוק:

סתרי תורה מביאים את הגאולה, משיבים את ישראל לארצו, מפני שתורת אמת בעז הגיונה הפנימי דורשת בהרחבתה את הנשמה השלמה של האומה, והאומה מתחילה על ידה להרגיש את הכאב של הגלות, ואיך שאי אפשר כלל שצביונה יצא אל הפועל כל זמן שהיא דחופה וסחופה על אדמת נכר. אבל כל זמן שאור התורה העליונה הוא חתום ועזוק, אין התביעה הפנימית של שיבת ציון מתעוררת בעומק אמונה.

אורות, עמ' צה

ג. לימוד תורת ארץ ישראל

בעל הסולם כותב, שאפשר לבוא לארץ ישראל כהכנה מלמעלה, כנתינה מלמעלה, גם אם אין עדיין קבלה מלמטה. ניתן לעלות לארץ ישראל אם רוצים להתקדם בה ולהכין את עצמנו לקבל את מה שניתן מלמעלה. אך אם נבוא אליה רק כדי לבנות מדינה גשמית, הרי שאנו ממקמים עצמנו במצב הפוך ומנוגד לכוחות העליונים, ובכך אנחנו מביאים על עצמנו סבל נוסף.

בעל הסולם:

היוצא מדברינו שצריכים הכנה רבה לירושת הארץ משום שכל סגולת התורה והמצוות תלויים בה שעל ידיה זוכים לכל השפע והטוב שחשב ה' יתברך על כל נשמות ישראל בטרם שבראם אשר מטעם זה נתפלא איך אפשר כי לא הבין מאין יקחו כלי קבלה כל כך גדולים לזכות לקדושת הארץ עד שה' יתברך אמר לו שהיגיעה בתורה ומצוות בגלות מצרים יכין אותם בכלים הגדולים הללו ויהיו ראויים להארץ הקדושה כמבואר.

ירושת הארץ, אות ט

קיום המצוות בגלות פירושו, להשתוקק ככל האפשר לצאת משליטת הגלות. זהו כלל הפעולות של האדם או של האומה, שנועדו להביא לקץ הגלות.

בעל הסולם:

וקשה ע"ז התינח העוסקים בתורה אבל העוסקים במילי דעלמא שאינם מוכנים כלל לעסוק בתורה במה יזכו המה לכלים הללו?

אמנם התירוץ הוא כי על כן אמרו במדרש הנ"ל שאין ישראל נגאלים עד שיהיו כולם באגודה אחת כי הכלל ישראל המה גוף אחד ממש שכל אבר ואבר יש לו תפקיד המיוחד לאותו האבר למשל הראש מחשב שכל ודעת והידים עובדות ומספיקות מזונות להראש והראש פטור מלעבוד בעצמו ואין לו צורך לזה כי הידים מספיקים לו והידים אין להם צורך לחשוב שכל איך לעבוד כי הראש מספיק בעדו לגמרי.

ירושת הארץ, אות י-יא

גם בעם ישראל וגם בכללות העולם, יהיו אלה שיעסקו בפנימיות התורה, שיבצעו את התיקון באופן פעיל, ואלה אשר יכללו בו באופן חיצוני. בעל הסולם מסביר זאת בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר". הוא כותב שם, כי הדגש צריך להיות על אלו העוסקים כיום בתורה. לוּ היו עוסקים בהתמדה בפנימיות התורה, הם היו מבצעים את התיקון הגדול ביותר שעם ישראל יכול לבצע.

הרב קוק:

בלא השפעתה של תורת חסד הנובעת ממקור ההשכלה האלהית הצפונה, מתגדלת מאד מדת הדין, שנאת הבריות ויאוש מכל צד, ואין דרך לעמוד במעמד נפשי מתובל בקדושה בדור שפרצות רבות מזדמנות בו, כי-אם בהצטרפות של הדיקנות העולה מהשפעתה של התורה הנגלית עם חסדה ואור פניה של התורה הצפונה, שאז מתמזגים החסדים והגבורות ביחד ובאים לידי מתוק.

אורות התורה י, טו

אם יחול שינוי בקרב העוסקים בחיצוניות התורה כיום, הדבר יאפשר את התגברותם של הערכים הנכונים בכלל האנושות, ובכך יקרב את האנושות ויעורר בה רצון לתיקון. "תורה" היא אמצעי שנועד לתיקון "היצר הרע", הכוונה על מנת לקבל, ומיועדת, בסופו של דבר, לאנושות כולה.

הרב קוק:

השאיפה של הקדושה והאורה האלקית העליונה, מורה באמת, כי תוכנה הפנימי של תורה הוא עיון ראוי ומוכרח לכל האדם, לכל העמים אשר על פני האדמה. לא ענין עליון ומופלא מן האדם יש כאן כ"א ענין הולם את האדם, אשר מבלעדו יחשב לחיה רעה, ובתוך הענין השוה כ"כ לנפש האדם, גנוז כל העליוניות של אוצרות הקודש הכמוסים באורה של תורה.

מאמרי הראי"ה ח"א, עמ' 168

בעל הסולם:

ובהיות האדם מישראל, מגביר ומכבד את בחינת פנימיותו, שהיא בחינת ישראל שבו, על חיצוניותו, שהיא בחינת אוה"ע שבו דהיינו שנותן רוב טרחתו ויגיעתו להגדיל ולהעלות בחינת פנימיות שבו לתועלת נפשו, וטרחה מועטת בשיעור המוכרח הוא נותן לקיום בחי' אוה"ע שבו, דהיינו לצרכי הגוף. דהיינו כמ"ש (אבות פ"א) עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי. הנה אז גורם במעשיו, גם בפנימיות וחיצוניות דכללות העולם, שבני ישראל עולים בשלמותם מעלה מעלה, ואוה"ע, שהם החיצוניות שבכללות, יכירו ויחשיבו את ערך בני ישראל. ואם ח"ו להיפך שהאדם הפרטי מישראל, מגביר ומחשיב את בחינת חיצוניותו, שהיא בחינת אוה"ע שבו, על בחינת ישראל שבו, וכמ"ש (דברים כ"ח) הגר אשר בקרבך, דהיינו החיצוניות שבו, יעלה עליך מעלה מעלה, ואתה, בעצמך, דהיינו הפנימיות, שהיא בחינת ישראל שבך, תרד מטה מטה. אז גורם במעשיו, שגם החיצוניות שבכללות העולם, שהם אוה"ע, עולים מעלה מעלה, ומתגברים על ישראל ומשפילים אותם עד לעפר, ובני ישראל, שהם הפנימיות שבעולם ירדו מטה מטה ח"ו.

הקדמה לספר הזוהר, אות סז

כאן יש לבחון את אופיו של החינוך התורני הנהוג כיום. הלימוד במתכונתו הנוכחית, מביא את האדם לידי סיפוק עצמי, המאפשר לו להרגיש עצמו כ"מוסיף והולך" ולהתמיד בלימוד. לעומת זאת, האור, המתגלה לאדם שעוסק בלימוד פנימיות התורה ושואף להתקדם במדרגות רוחניות, מונע ממנו את הרגשת הצדיקות ומגלה בו בכל שלב רצון חדש, גרוע יותר ושפל יותר. בכל מצב בשלבי התיקון, האדם הוא אדם חדש, לכן, החינוך שקיבל במצב הקודם אינו תקף עוד לגביו.

עדיין לא ידוע לנו כיצד יתחולל השינוי, אם כי ברור שצריכה להיות חזרה נרחבת מאוד להשגת פנימיות התורה, בתשובה אמיתית. אמנם תהליך התיקון קשה יותר במגזרים גדולים של לומדי התורה, שבהם מושרש אופי הלימוד מ"גירסא דינקותא", אולם כאשר התיקון הזה יתבצע, יהיה זה התיקון הגדול ביותר.

בעל הסולם:

וזה שאמרו בתיקונים (תיקון ל' נתיב תנינא) וז"ל קומו ואתערו לגבי שכינתא דאית לכון לבא בלא סוכלתנו למנדע בה, ואיהי בינייכו. קומו והתעוררו בשביל השכינה הקדושה, שהרי יש לכן לב ריקן בלי בינה לדעת ולהשיג אותה. אע"פ שהיא בתוככם. ורזא דמלה קול אומר קרא, כגון קרא נא היש עונך, ואל מי מקדושים תפנה. והיא אומרת, מה אקרא, כל הבשר חציר, כלא אינון כבעירן דאכלין חציר, וכל חסדו כציץ השדה, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין, וסוד הדבר, כמ"ש (ישעיה מ') קול אומר קרא, שקול דופק בלבו של כל אחד ואחד מישראל לקרות ולהתפלל להרמת השכינה הקדושה, שהיא כללות נשמות של כל ישראל (ומביא ראיה מהכתוב קרא נא היש עונך, שקריאה פירושו תפילה) אבל השכינה אומרת מה אקרא, כלומר אין בי כח להרים את עצמי מעפר, בשביל שכל בשר חציר, כולם המה כבהמות אוכלי עשב וחציר, כלומר שעושים המצות בלי דעת כמו בהמות, וכל חסדו כציץ השדה, כל החסדים שעושים, לעצמם הם עושים, כלומר שאין כונתם במצות שעושים, שתהיינה בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרם אלא רק לתועלת עצמם הם עושים המצות. ואפילו כל אינון דמשתדלי באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין ואפילו הטובים שבהם, שמסרו זמנם על עסק התורה, לא עשו זה, אלא לתועלת גופם עצמם. בלי כונה הרצויה, בכדי להשפיע נ"ר ליוצרם...

הקדמה לספר הזוהר, אות ע

העיסוק המרכזי בגלות היה בתלמוד, אשר מטרתו היתה לזרז את זמן הגלות, אך בשום אופן לא היה מיועד להביא אורות הגאולה. לכן, אין להסתפק היום בלימוד השגור. אנחנו חייבים להקדיש את הלימוד לפנימיות התורה, כי הוא מיועד להביא את אורות הגאולה דרך תיקון הכוונה של הלומד אל הכוונה "לעשות נחת רוח ליוצרו".

בעל הסולם:

בההוא זמנא, וכו' רוח הולך ולא ישוב, לעלמא, ודא איהו רוחא דמשיח. בעת ההיא, נאמר על הדור, רוח הולך ולא ישוב, להעולם, דהיינו רוח המשיח. הצריך לגאול את ישראל מכל צרותיהם עד לגאולה השלמה לקיים הכתוב, ומלאה הארץ דעה את ה' וגו' הרוח הזה נסתלק לו והלך, ואינו מאיר בעולם. וי לון מאן דגרמין דיזיל ליה מן עלמא, ולא יתוב לעלמא, דאילין אינון דעבדי לאורייתא יבשה, ולא בעאן לאשתדלא בחכמה דקבלה. אוי להם לאותם אנשים הגורמים, שרוחו של משיח יסתלק וילך לו מהעולם, ולא יוכל לשוב לעולם, שהמה, הם העושים את התורה ליבשה, כלומר, בלי משהו לחלוחית של שכל ודעת, כי מצטמצמים רק בחלק המעשי של התורה. ואינם רוצים להשתדל ולהבין בחכמת הקבלה, לידע ולהשכיל בסודות התורה וטעמי מצוה. ווי לון דגרמין עניותא וחרבא וביזה והרג ואבדן בעלמא. אוי להם, שהם גורמים במעשיהם הללו, שיהיו עניות וחרב וחמס וביזה והריגות והשמדות בעולם. עכ"ל.

הקדמה לספר הזוהר, אות ע

הרב קוק:

סוף הנהר של התלמוד המעשי לבדו להיות יבש וחרב, אם לא נמשוך לתוכו תמיד מים מני ים, מימא דחוכמתא וקבלה, מים דעת האלהים, מים טוהר האמונה הטהורה הנובעת מנשמתנו פנימה משרשה ממקור החיים. עתה בא הקץ... יבא לנו הגורם הכללי, ההכרח, וישיב אותנו אל אור החיים, יפתח את אור האמונה ממסגרותיה, לחכמת ישראל המקורית, החפשית מכל עול נכר, לחכמת אלהים חיים הקבועה באוצר החיים שלנו, הוא יביא אותנו לידי תלמוד קבוע, לחכמת האמונה, לכל צדדיה לנגלותיה ולנסתרותיה.

אורות, עמ' קא

עלינו, כעם, ליצור את הסביבה הנכונה, אשר תזרז את המעבר הזה. אילו כלל ישראל היו מתאחדים ומשקיעים יותר בעיסוק בקבלה, היו מצילים בכך את העולם כולו, הואיל ובכך היתה מתממשת היציאה מהגלות הרוחנית בפועל.

בעל הסולם:

אם ישראל יעשו לאגודה אחת כמו גוף אחד אשר בעלי עבודה שהם הידים של הגוף יספיקו להראש אז היגיעה והצער של בעלי תורה ועבודה ישלימו בעד העובדים... ומובן היטב המדרש ["אין ישראל נגאלין עד שיהיו כולם באגודה אחת"] באגודה אחת ובא לציון גואל.

ירושת הארץ, אות יב

[1] ילקוט שמעוני, ויקרא, כג.

[2] מדרש תנחומא, נצבים פרק א.

[3] רש"י על דברים פרק יא פסוק יח: "ושמתם את דברי - אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצות הניחו תפילין עשו מזוזות כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו וכן הוא אומר הציבי לך ציונים".

[4] "ויקרא אלקים ליבשה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה" (ילקוט שמעוני ח"א, רמז ז).

[5] כתובות, דף קי ע"ב, תוספות ד"ה "הוא אומר לעלות".

"החירות" בהתפתחות הרוחנית

א. מהי החירות?

חירות, חופש בחירה, עצמאות אישית, עצמאות מדינית, עצמאות כלכלית, עצמאות רוחנית, כל אלה נחשבים בעינינו למושגים גבוהים ונעלים, אך האם אנו מצליחים לעמוד על משמעותם לכל עומקה? ומהי המשמעות הרוחנית של מושגים אלו? בכל השאלות הללו דן בעל הסולם בהרחבה במאמר "החרות". וכך הוא פותח את סיכום המאמר:

בעל הסולם:

ועתה אחר כל המבואר מצאנו פתח להבין את דברי חז"ל על היכנם במה שדרשו "חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חירות" שנעשה חירות ממלאך המוות כי נתבאר במאמר מתן תורה וערבות אשר בטרם מתן תורה קבלו עליהם לבטל כל קנין פרטי בשעור המתבטא בהמלות "ממלכת כהנים" ואת המטרה של הבריאה כולה, דהיינו, להדבק בו בהשואת הצורה אליו יתברך, כמו שהוא ית' משפיע ואינו מקבל, כן יהיו המה משפיעים ולא מקבלים, שהוא הדרגה האחרונה של דביקות, המתבטא במילים "גוי קדוש" כמו שנאמר בסוף מאמר "הערבות".

מאמר החרות

אם כן, קיים קשר בין מושג החירות הרוחני, החירות מהאגו, ממלאך המוות [1], לבין התפקיד הרוחני של עם ישראל, המוגדר בשם "ממלכת כוהנים".

ממלכת כוהנים, פירושה מצב רוחני, שבו מבטל כל חבר באומה הישראלית את קניינו הפרטי. כוהן, משמעותו הרצון הפנימי באדם, אשר נועד לשרת לחלוטין את הבורא ולקשר בין יתר הרצונות באדם לבין הכוח העליון, בדיוק כשם שתפקיד האומה הישראלית הוא לקשר בין יתר חלקי האנושות לבין הכוח העליון.

הרב קוק:

הכהונה, האמצעות בין האדם לאלהים ע"י הבחירים היותר עליונים שבאדם... הכהן החסיד העליוני, המלא חסד ודעה עליונה, הוא יודע את האלהים באמת, ועל סמך דעתו והרגשתו העליונה נסמך הוא העם כולו.

אורות, עמ' נד

בכל אדם המשתוקק לבורא קיים אותו כוהן, אותו רצון פנימי להתייחד עם הכוח העליון. רצון שאותו צריך האדם לממש על עצמו ולשמש בכך דוגמה ליתר האנושות.

הרב קוק:

יש בכל אדם מישראל צד כהונה, מפני שבכללם המה ממלכת כהנים וגוי קדוש. והתשוקה הפנימית לקדושת החיים ולדעת התורה וללכת בדרכיה, גנוזה היא בעומק הלב הישראלי.

מאמרי הראי"ה, עמ' 152

זהו תפקידו של כל איש בישראל. זהו תפקידו הרוחני של עם ישראל: ליישם על עצמו את חוק ההשפעה, לחדור אל המציאות הרוחנית ולהביא את העולם כולו אל התכלית, אל מטרת הבריאה.

הרב קוק:

כי חובתינו היא לא רק להיות אנשי קודש בתור אנשים פרטיים, כי אם גם וביחוד להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש ולשאוף ליסוד ממלכתי מקודש, שהוא כדאי להיות נקרא בשמו עוד מלפני ההתהוות של העולם המעשי וכל סאונו, מיסוד התורה שקדמה לעולם, ומיסודו של דוד מלך ישראל החי וקיים, ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ.

מאמרי הראי"ה, עמ' 174

תכלית הבריאה הינה הדבקות בבורא, וההידמות לכוח העליון, לכוח ההשפעה. דבקות זו יכול הנברא להשיג רק על ידי השוואת הצורה, השוואת תכונותיו הפנימיות אל תכונתו של הכוח העליון. בלשון אחר, תיקון הכוונה האגואיסטית הטבעית של האדם, למלא עצמו על חשבון האחרים, ורכישת כוונה על מנת להשפיע לבורא. האדם אינו משנה בכך את הרצון לקבל, אשר הוטבע בו בעת בריאתו, אלא הוא רוכש על פני הרצון הזה צורה חדשה, הדומה לצורתו של הבורא. כוונה המביאה לדביקות במידותיו.

בעל הסולם:

ובזה אנו מבינים מה צדקו דברי חז"ל, שפירשו הכתוב ולדבקה בו שהוא הדביקות במדותיו: מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון. כי לא הוציאו הכתוב מפשוטו, אלא להיפך, שפירשו הכתוב לפי פשוטו בתכלית, כי הדביקות הרוחנית לא תצוייר כלל בדרך אחרת אלא בהשוואת הצורה. ולפיכך ע"י זה שאנו משוים צורתנו לצורת מדותיו יתברך, אנו נמצאים דבוקים בו. וזה שאמרו מה הוא רחום וכו' כלומר, מה הוא יתברך כל מעשיו הם להשפיע ולהועיל לזולתו ולא לתועלת עצמו כלל, שהרי הוא יתברך אינו בעל חסרון שיהיה צריך להשלימו וכן אין לו ממי לקבל. אף אתה כל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך, ובזה תשוה צורתך לצורת מדות הבורא יתברך שזו הדביקות הרוחנית.

מאמר לסיום הזוהר

את מלאכת השתוות הצורה מלמדת אותנו חכמת הקבלה:

הרב קוק:

חכמת האמת מלמדת אותנו את האחדות העולמית, את הצד של השיווי שיש למצוא בהויה כולה עד למעלה למעלה, לדימוי הצורה ליוצרה, ואיך ללכת בדרך אורה זו בלי מכשול.

אורות הקודש ח"ב, עמ' שצג

על פי העקרון של פרט וכלל שווים ניתן להבין, כי את הצורה הזאת מחויבת גם האומה הישראלית כולה להשיג, כשם שמשיגים אותה יחידים בישראל. מושג "הצורה" אצל הרב קוק נקשר ישירות לפנימיות התורה:

הרב קוק:

יסוד החיים מוכרח לבוא, מצד עצמיותה של התביעה הצורתית של האומה, וזה יתגדל ויתאמץ כל מה שאור תורתה הפנימית, עומק דעותיה וחביוני חביוניה, ילכו ויחיו בקרבה בגאון גדלם.

אורות, עמ' צה

הכוונה להשפיע, להידמות לבורא, מושגת בתהליך הדרגתי, המפורט בספרי הקבלה. תחילתו של תהליך זה הוא ברכישת רצון להשגת תכלית הבריאה, להשגת מקור החיים. מלכתחילה, האדם מקבל רצון זה מלמעלה, בדמות שאלה בדבר הטעם בחייו, ולאחר מכן, עליו להגדיל כבר בעצמו את רצונו להידמות לבורא.

הרב קוק:

יכולים אנו להמשיך נשמות גדולות בעולם, שיהיה להן רצון אדיר וכח גדול להביא גאולה לעולם, להסיר את כל האפלוליות שבחיים... והכל תלוי ברצון שלנו... בהתדמות לאלוהים ע"י הליכה בדרכיו.

ערפילי טהר, עמ' נ

כדי להתקדם מהר יותר אל עבר מטרת הבריאה יש להעלות את האידיאל הרוחני לראש סולם הערכים האישי והלאומי, ולהראות קבל עם ועולם את התכלית אשר לשמה נבראנו, את תפקידו הרוחני של עם ישראל, ואת העתיד הנצחי והשלם הממתין לנו, לכשנתעלה ונשיג אותו.

הרב קוק:

עכשיו הגיע הזמן שיראה ישראל את עזו והדרו, בין בשלילה - לעקר את האשרה של שלילת האידיאליות והחופש האלהי, משורש שרשה, בין בחיוב - לרומם את האידיאליות, את האהבה לדרכי ד' הנטועה בנפשו הלאומית פנימה, והיא הולכת ועולה פורחת ומתגדלת, לרגלי כל מה שמתגבר מקור ישראל, העם האחד שהאידיאה שלו היא להחיות בקרבו את היסוד המוסרי, לא רק בצדו המעשי לבדו, כי-אם גם בצדו האידיאלי, שהוא מטרה בפני עצמה בתור התכנית העליונה של החיים.

עקבי הצאן, עמ' קלה

תהליך התיקון מתחלק לשני שלבים עיקריים. הראשון שבהם הוא קניית הרצון לקבל לעצמו, קניית הכלים, והשלב השני הוא תיקון הכלים על ידי מימוש התפקיד של "ממלכת כוהנים", השגת הדבקות בבורא, השתוות הצורה אליו המוגדרת במונח "גוי קדוש", כלומר, עם ההשפעה.

בעל הסולם:

וכבר הבאתיך לידי הכרה, שעיקר עצמותו של האדם דהיינו האנוכיות שלו המוגדר ברצון לקבל אינו אלא חצי דבר, ואין לו זכות קיום זולת בהתלבשו באיזה תמונה של קנין או תקוה של קנין כי אז נשתלם ענינו שיתכן לקרותו בשם עצמות האדם ולא זולת.

מאמר החרות

האדם מחויב להתקיים על ידי הרצון לקבל הנאה ותענוג שבו. המטרה היא ליהנות ולהשיג את האושר האינסופי. אושר זה ניתן להשגה רק על ידי קיומו של רצון ליהנות ממנו, כי לא ייתכן להרגיש את האור ללא כלי. אך רצון זה, המכונה לעיתים אנוכיות, אגו או אהבת העצמי, הוא רק הבסיס, שעליו נבנית הכוונה להשפיע. "האהבה לבריות, ודרכן לבורא". לכן, השגת רצון אגואיסטי זה, קניית הכלים האגואיסטיים, שאותם לקחו עמם בני ישראל ממצרים, מהווה את מחצית הדרך בלבד. חציה השני של הדרך הינה השגת האהבה הנצחית לבורא, אהבת הכלל כולו.

הרב קוק:

מצד אהבת עצמו ואהבת הכלל כולו, הם כסותרים זא"ז... והנה כל ערך בפ"ע הוא רק חצי המציאות, והמציאות השלמה היא שתהי' אהבת עצמו בלבו של אדם גדולה, כי מצד עצמה אין חסרון באהבת עצמו כ"א אדרבא מעלה גדולה היא. אלא שכל זמן שאין העולם בשלימותו עלינו להרחיקה, מפני שבכל מקום שתבא תהי' גוררת עמה אהבה זו עול הבא לרגלי דחיית אהבת זולתו ואהבת הכלל מאהבת עצמו. אבל אם יצוייר שעם האהבה היותר גדולה לעצמו תבא יחד ג"כ אהבת הכלל היותר אדירה, אז ודאי הוא טוב וישר, ע"כ העולם נברא בשביל ב' הענינים.

עין איה ברכות ח"ב, עמ' 342

לכן צריך האדם לצאת מאהבת עצמו, ולראות את עצמו כחלק מהכלל. רק באמצעות אהבת הזולת ניתן להשיג את הדבקות בבורא. כך יוכל הפרט להשיג כוח, אשר יאפשר לו להתעלות מעל לטבעו, ולשנות את מגמת חייו, ממילוי צרכי עצמו אל השפעה לבריות, ובאמצעותן לבורא. רק בתוך אומה השואפת להשפעה יוכל כל פרט להשיג את החוק "ואהבת לרעך כמוך", על מנת להשיג מתוכו את החוק "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך".

הרב קוק:

עיקר תכן מעלת הקדושה הוא, שיתרומם האדם לשום כל מגמתו ומעיניו לא לצרכי עצמו כי-אם לכבודו של אדון כל עולמים ית' וקדושתו והשלמת רצון קונו. וכל זמן שיחשוב האדם רק להשלים את עצמו, אפילו בשלמות רוחנית, אין זה בכלל קדושה. כי במצב הקדושה התרוממות האדם היא אל הטוב והישר מצד עצמו, כפי הכרת האמת המבוררת, מה שאין כן התשוקה לשלמות עצמו, שהיא נמשכת ג"כ מאהבת-עצמו הפרטית, שאינה זקוקה כי-אם לרגש הקיום הטבעי הנטוע בכל חי.

על כן עיקר העבודה הרוממה היא להשלים את הכלל ולזכותו ולהיטיב לו, ומי ששם את העבודה הזאת נר לנתיבתו תמיד הוא באמת מתעלה לקדושה, כיון שאין מגמתו לאהבת-עצמו. אבל היחיד כשהוא לעצמו אי אפשר שיתעלה לקדושה לולא ההתרוממות למעלת הקדושה שע"י הרבים, לטובתם ולזכותם. וביותר מתגלה ערך העבודה הזאת בהכרת קדושת שמו ית', שלפי רוממות עליוניותו תצויר העבודה אליו רק בהשלמת רצונו העליון, שנתן כח לטובים ולישרים בלבותם, להוציא את שלמות היצירה באדם מן הכח אל הפעל, המופיע בעיקר ברוממות קרן הכלל והרבים, בגילוי כחם וקדושתם.

עולת ראיה ח"א, עמ' רעא

האדם אינו יכול, ואינו צריך, לכפות על עצמו להפסיק להשתמש ברצונו האגואיסטי. השגת חוק האהבה, חוק ההשפעה, מבטלת באופן טבעי את הרצון העצמי, ומשנה באדם את יצרו.

הרב קוק:

כשיהי' אדם קובע עצמו לאהבת עצמו, תהי' אהבת הכלל רחוקה מכליותיו, וכשיתגבר באהבת הכלל, תה' אהבת עצמו בטלה אצלו. אמנם ראוי הוא שיהי' האדם חש טעם אהבת עצמו בכל תקפו, ועם כל עומק הרגשתו באהבת עצמו יהי' מבטל אהבתו הפרטית לצורך ותכלית אהבת הכלל, אז יצא האור האמיתי בצדקת האדם שממנה תוצאות גדולות למעשה הטוב ודרך ד'.

עין איה ברכות ח"ב, עמ' 342

מכאן, שהשגת הדבקות בבורא מתאפשרת רק עם שינוי הכוונה מאגואיסטית לאלטרואיסטית. לכן מכונה הרוחניות גם בשם קדושה, בשל היותה נבדלת מהעולם הזה. זה התנאי שמציב בעל הסולם לקבלת החירות.

בעל הסולם:

נמצא אשר בני ישראל שזכו לתכלית הדבקות במעמד הקדוש היה כלי קבלה שלהם בהתרוקנות גמורה מכל קנינים שבעולם והיו דבוקים בו בהשואת הצורה, שמשמעותה שלא היה להם שום רצון של קנין לעצמם אלא רק בשעור של השפעת נחת רוח שיוצרם יהנה מהם. וכיון שהרצון לקבל שלהם התלבש בתמונה של קנין הזה הרי התלבש בה והתחבר עמה לעצמות אחד שלם, אם כן ודאי שנעשו בני חורין ממלאך המוות.

מאמר החרות

שינוי על-טבעי זה אינו יכול להיעשות על ידי האדם מתוך טבעו האגואיסטי, לכן הוא נזקק לעזר ממדרגה גבוהה יותר. האמצעי היחיד, שיכול להביא שינוי אמיתי ופנימי זה באדם, הוא המאור המחזיר למוטב, המצוי אך ורק בספרי הקבלה.

הרב קוק:

תביעה של שקר היא לבקש מהנשמה דבקות אלהית אמיתית, בלא שיגוי של לימוד במעמקי רזי תורה. וכל מי שכבר קרב לטרקלין, כשיתרחק ממנו גם לזמן קצר, הרי הוא נלכד ברשת של שנה ופירש, אע"פ שיעסוק בשאר מקצועות שבתורה, וקל וחומר כשלבו ישאהו לבטל לגמרי מן התורה. מאיזה טעם שיהיה.

אורות הקודש ח"ד, עמ' תמח

שינוי הכוונה, והשגת הדבקות בבורא, מהווים את החירות האמיתית, שכן, רק על ידה מתנתק האדם מרצונו לקבל לעצמו.

מכאן נפתח לנו הפתח להבין את הקשר שבין קבלת התורה, קבלת האור העליון, לבין השגת החירות ממלאך המוות, כדברי חז"ל: "חָרות על הלוחות - חֵרות ממלאך המוות".

קבלתו של האור העליון, ושינוי טבעו האגואיסטי של האדם, נבחנים לחירות ממלאך המוות. צורת החיים, שבה מתקיים האדם, כל עוד לא התעלה מעל טבעו, וכן התענוגים שמהם הוא נהנה במצב זה, פירושם בקבלה "מוות".

למוות בדרגת הקיום הטבעית יש שתי סיבות:

א.תחת שליטת הטבע שלו, אין לאדם בחייו שום קביעת מצב מתוך עצמו. שום צעד בחייו לא נעשה מתוך בחירתו או רצונו החופשי של האדם, אלא מתוך המבנה של הטבע השולט בו, המדריכו אל התענוג ואל הבריחה מן הכאב.

ב.צורת התענוגים, שאותם משיג האדם, לעולם אינה ממלאת אותו, אלא להיפך. האדם רץ בכל פעם אחרי התענוג שאליו השתוקק, ובהשיגו את התענוג שכל כך נמשך אליו, נעלם התענוג ואיננו.

נמצא כי האדם מפסיד כפליים. היגיעה, שאותה השקיע, יורדת לטמיון, והופכת בהרגשתו להפסד, והתענוג, שאליו הגיע, מתמוסס ונעלם מבין ידיו והופך גם הוא להפסד. ההפסד נעשה עוד כפול ומכופל, כיוון שמבנה הרצון השולט באדם גורם לכך ששוב יקרוץ לו תענוג גדול יותר מלפָנים. והאדם מתחיל לרוץ אחר התענוג החדש, ושוב מתייגע בחוסר מנוחה, בהעדר חירות ועצמאות.

מחד גיסא, התביעה למילוי עצמי מחייבת את האדם לחפש כל העת אחר תענוגים. בהעדר התענוג, הוא אינו חש חיוּת. מאידך גיסא, השגת התענוג הופכת לתקוות חייו הבלתי מושגת. והוא לעולם לא יצליח למלא אפילו מחצית מהתענוג שאליו רצה להגיע. לעיתים נבחן קיום זה בפי המקובלים לגרוע יותר ממוות, שכן "למתים חופשי". כלומר, לרצון לקבל המת לפחות אין יגיעה וייסורים. הוא אינו מרגיש כל העת את התגברות החסרון, ההעדר והשלילה, המהווים את המוות האמיתי של הרצון. רק שינוי הטבע האגואיסטי לטבע העליון, המשפיע, יכול לאפשר לנו להשיג שלמות, שבה מתבטל החיסרון, והמוות אינו שולט עוד.

בעל הסולם:

כי המוות בהכרח הוא בחינת העדר ושלילת הקיום של דבר מה, וזהו יתכן בעוד שיש איזה ניצוץ הרוצה להתקיים לקנינו עצמו, יתכן לומר עליו שהניצוץ הזה אינו מתקיים כי נעדר ומת, משא"כ אם לא נמצא באדם שום ניצוץ כזה אלא כל ניצוצי עצמותו מתלבשים בהשפעת נחת רוח ליוצרם וזהו לא נעדר ולא מת, כי אפילו כשהגוף מתבטל אינו מתבטל אלא מבחינת קבלה עצמית שהרצון לקבל מלובש בה ואין לו זכות הויה זולתה כנ"ל.

אולם כשבא על הכונה של הבריאה וה' יתברך יש לו נחת רוח ממנו שנעשה רצונו, נמצא העצמות של האדם שמתלבש בנחת רוחו יתברך הזה וזוכה לנצחיות גמורה כמוהו יתברך, ונמצא שזכה לחירות ממלאך המוות. וז"ש במדרש (שמו"ר מ"א ז') חרות ממלאך המוות, ובמשנה (אבות פ"ו) חרות על הלוחות אל תקרא חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה וכו', עיין שם.

מאמר החרות

תהליך השבירה, שעבר על הנשמות, והתבטא על פי חוק שורש וענף בעולמנו, בגלות הארוכה של עמנו, הביא לניתוקנו מהרגשת המציאות הרוחנית. כתוצאה מכך, נעלמה מאיתנו הרגשת החירות האמיתית, ואין אנו עומדים עוד על משמעותו האמיתית של החופש. אך הרצון הפנימי לזכות בחיים אמיתיים ולהשתחרר ממלאך המוות השולט בנו, מחייב אותנו להתעלות מחדש להשגת הרוחניות, להשגת החופש האמיתי בפנימיותנו. דווקא משיא השפלות, ממעמקי הגלות, יתחיל עתה עמנו להתעלות בחזרה אל מקומו הרוחני הראוי ואל עצמאותו המוחלטת.

הרב קוק:

רק טמטום הלב והתבטלות האישיית על ידי כהות החיים של ימי הבינים, שרשומם ניכר גם בזמן החדש, למי שמכשיר עצמו להנגע במחלת החושך ההיא, רק הוא גרם שרגש החופש נדם כל-כך, ביחוד ע"י ההשפעה האפיפיורית, עד שהפילוסופיה, דוקא הרציונלית, שצריכה להקר מן החיים עצמם, אבדה את עז חייה ורעם גבורתה, ולא יכלה לשא בעז ידיה, לדרש את דרישת הרוח הבריאה, שכל זרם החיים האנושיים אומרו פה אחד, לאמר: איככה יוכל זה האדם לכחש במציאות החופש הכללי האלהי בשעה שהחופש הפנימי והחצוני הוא המובחר שבאידיאליו ומשאת נפשו "חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חרות"? ...ודוקא בשעה שהאנושיות לכל הפחות חושבת שההתפתחות האיטית, מעומק תהום של תהו ובהו, עד רוממות מעלת עליוניות היצירה היותר עליונה ורוממה, היא שלשלת ארוכה מאד מאד במציאות, דוקא אז בוקע ויוצא האור היותר בהיר של תביעות אידיאליות, המקיפות לא רק את ההוה כי אם גם את העתיד היותר מרומם ויותר נאור.

עקבי הצאן, עמ' קנג

ב. גורמים קבועים בהתפתחות האדם

ראינו, אפוא, כי כדי להבין ערכים בצורתם הנכונה עלינו לקחת תמיד דוגמה מצורתם הנצחית, מהאופן שבו הם ערוכים ברוחניות, ולא בצורה שאותה הם מקבלים בגשמיות. בלימודי הקבלה אנו מגלים, כי כל מצב מצוי תחת אחת השליטות. שליטת העליון או שליטת התחתון. בחירתו של התחתון קובעת איזו משתי השליטות תפעל עליו. הטבע שלו, שקבע בו הבורא, או הטבע הרוחני העליון. האדם בוחר אם ברצונו להתנהל על פי יצרו הטבעי, או שמא ברצונו להחליף את טבעו למידות הבורא, ולהשתייך לרוחניות, לשלמות ולנצחיות. "חירות" או "עצמאות" פירושן, השתייכות לטבע הרוחני. השגתו של מצב זה היא מימוש הבחירה של האדם. גם בחירות הזו ניתן להבחין בין "חירות מ...", כלומר, חופש מכל גורם, המונע ומפריע לאדם מלהשיג את מטרת חייו, לבין "חירות ל...", כלומר, חופש להידבק מרצונו העצמאי במדרגה העליונה.

הרב קוק:

תנאי הגאולה שנים המה: החירות העצמית, חירות הגוף מכל שיעבוד זר, מכל שיעבוד הכופה את צלם אלהים אשר באדם להיות משועבד לכל כח אשר הוא מוריד את ערכו, את תפארת גדולתו והדרת קדשו, והחירות הזאת אינה נקנית כי-אם על ידי חירותה של הנשמה, חירות הרוח מכל מה שהוא מטה אותה ממסילתה הישרה והאיתנה היצוקה במהותו העצמית... החירות הצביונית היא אותו הרוח הנשאה, שהאדם וכן העם בכלל מתרומם על ידה להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, להתכונה הנפשית של צלם אלהים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים, שהם שוים את ערכם.

עולת ראיה ח"ב, עמ' רמד

תחילה נולד האדם עם רצון לקבל הנאה ותענוג. האדם לא בחר את תכונותיו שעמן נולד, לא את הרשימות ואף לא את ההתרשמויות, שאותן אסף מגלגולים קודמים. מרגע לידתו משתייך האדם לחברה, לאומה ולסביבה, שגם אותן לא קבע ולא בחר בהן. לפתע פתאום מגיח אדם לעולם, ומייד דוחסים אל תוכו, ללא הרף, חינוך, הרגלים, ערכים, וכל זה אינו בשליטתו. כך הולך האדם וגדל, עד שיום אחד מוצא הוא את עצמו, בסביבות גיל העשרים, "מבושל" עד תום ומלא בהרגלים, תכונות, צורות חשיבה, הבנות וערכים שכלל אינם שלו ואין לו שום אפשרות להתנתק מהם ולפתוח דף חלק ולבחון את העולם בגישה חופשית, המשוחררת ממטען העבר שבתוכו. כך, ללא שום חופש, ממשיכים אנו את חיינו. אין באפשרותנו אפילו לדעת ולהכיר עד כמה אנחנו בעצם לא אנחנו. איננו מבינים עד כמה אנחנו רק התוצר של הסביבה, הפועלת עלינו מבחוץ ללא הרף ומשנה אותנו בהתמדה.

בחכמת הקבלה אין עיסוק בשכר ועונש על פעולות האדם. אצל המקובלים קיימת הבנה כי האדם פועל תחת השפעת ארבעה גורמים קבועים ובלתי משתנים, ואין לאדם יכולת לקבוע בהם דבר. ארבעת הגורמים מתחלקים לשני גורמים פנימיים ולשניים חיצוניים: הפנימיים הם, המַצָע, שהוא החלק הפנימי שבאדם, ודרכי התפתחות המצע, שהם כללות כל האדם. והגורמים החיצוניים הם, הסביבה שבה הוא מתקיים, ודרכי התפתחות הסביבה.

בעל הסולם:

לפיכך יש לנו להבין, אשר בכל התהוות שבעולם, משותפים ארבעה גורמים, שמארבעתם יחד יצאה ונקבעה אותה ההתהוות, ונקראים בשם: א. המצע. ב. דרכי הגורם ונמשך, המיוחס לתכונת המצע, מצד עצמו, שאינם משתנים. ג. דרכי הגורם ונמשך הפנימים שלו, המשתנים מסבת מגע עם כחות זרים. ד. דרכי הגורם ונמשך של דברים זרים הפועלים עליו מחוץ.

מאמר החרות

בכל ארבעת גורמי ההתפתחות אין אנו חופשיים כלל, אך מכיוון שערכי החירות והחופש מוטבעים בנו באופן עמוק כל כך, אנו תולים מושג זה בכל מיני אשליות של חופש בעולמנו. לרוב אנו מכנים בשם "חופש", או "חופש בחירה", מצבים שבהם אנו נמצאים בחושך, ואיננו יודעים כיצד עלינו לנהוג ולהתפתח. אי הידיעה זוכה בפינו לשם "חופש", כיוון שנדמה לנו כי יש לפנינו אפשרויות רבות. בפועל, כל שנעשה הוא בירור פשוט בתוך הרצון לקבל הנאה ותענוג, אשר בסופו מחייב אותנו השעבוד לרצון זה, בבחירה בתענוג הגדול יותר ובמיעוט הסבל עבורנו.

הרב קוק:

לפעמים יש שמה שהוא קורא בשם חרות איננו כי אם שעבוד לאיזה מצב קדום, גרוע ושפל. על כן בעין פקוחה צריך האדם להתבונן על מהות החרות, בשעה שהוא שואף אליה, למען לא תתחלף לו העבדות השפלה בחרות.

אורות הקודש ח"ג, עמ' קמב

ג. "הנקודה שבלב" - חופש הבחירה

האדם מתפתח מגלגול לגלגול עד אשר הוא חש מצב מיוחד, מעין ניצוץ שבתוכו, שמקורו אינו בתכונותיו הפנימיות או בהשפעת הסביבה עליו. ניצוץ זה מכונה בקבלה ה"נקודה שבלב", והוא נבחן ל"חלק אלוה ממעל", מעל לטבעו המולד של האדם. ניצוץ זה מושך את האדם אל הלא נודע, אל מציאות הנמצאת מעל לטבעו. ניצוץ זה מהווה את תחילת היכולת שלו להתעלות ולהגיע לחירות אמיתית. הנקודה שבלב היא תחילתו של הרצון, ותחילתה של יכולת האדם להיות חופשי ועצמאי.

בעל הסולם:

וכן בכל אדם מישראל, יש בו פנימיות, שהיא בחינת ישראל שבו, שהוא סוד הנקודה שבלב.

הקדמה לספר הזוהר, אות סו

הרב קוק:

נקודת הלב הטהור, הגיון הלב, שסוף כל סוף, בפנימיות לבו של אדם, ימצא את נקודת האור האלהי בטהרתו, כאשר ישליך מעליו את כל צללי הדמיון ואת כל התנודדות הרוח, ויביט אל עצמו הפנימי, אז יעלה תמיד הגיון הלב קודש לד', מואר באור החיים, ממקור חיי האמת העליונים. אמנם יכול היה הכח של הנקודה הזאת, שמלא עולם לא יכילו את איכותה, להיות מתבטל בתוך שטף החיים הגסים, המתגבר עליו בכמותו, ועל זה שם לנו ד' חק וברית בקדושת השפה, במאמר הפה. דברו הטוב והקדוש, אשר שם בפינו, מחזק בקרבנו את כח הנקודה הלבבית, שנחלשה מפני התגבורת הגשמיית, והנקודה העליונה הזאת, שהיא עצמיותנו האמיתית, שהיא כבת מלך שבויה, הולכת היא ונגאלת.

עולת ראיה ח"ב, עמ' ס

הנקודה שבלב מאפשרת לאדם להילחם בטבעו ולהתעלות מעליו, להתרומם מעל חייו נטולי החופש, שבהם התנהל תחת שליטת הטבע.

הרב קוק:

כשאור הקודש מוזער, שולט הטבע בגסותו, חוקיו הסמויים הולכים ומלפפים את החיים, והאדם נמשך אחרי צדו הבהמי, והעולם אחרי מערכותיו, שהם הם גם כן קיבוץ החוקיות הכוכביית, הזרמים והכחות הפועלים בפגישתם הסידורית על פי משטרם. וכשהשכל התוכי מתגבר, כשהרצון הטוב בחיקויו העליון מתרומם להנהגה, הכל מתעלה, וכבאדם כן בעולם אין שליטה חוקית סמויה, כי אם הנהגה שכלית מדויקה... הרצון העליון הזה מתגבר הוא על כל המערכות, אין הזרמים הטבעיים דוחפים אותו, כי חזק הוא מהם.

אורות הקודש ח"ג, עמ' לג

כל עוד לא התפתחה הנקודה שבלב באדם, והוא מצוי לחלוטין תחת שליטת הרצון לקבל הטבעי שבו, ודאי שאין לו חופש כלל. חופש אינו מצוי במסגרת חוקי הטבע, ומשום כך אין לאדם כל שליטה בחייו הטבעיים בעולם הזה, אלא היא תושג רק בהתעלות מעל הטבע, בהתפתחות הרוחנית, בחיזוק הרצון העליון שבו, הנקודה שבלב.

הרב קוק:

הבחירה החפשית שלו מטביעה היא על חייו חותם של רצון עצמי, ובשביל כך אין החוקים הטבעיים שומרים בו כ"כ את תפקידם... ומאחר שידוע לפני כסא כבודו ב"ה, שאם חוקי החיים בטבעם לא יהיו די מדויקים בהפעלתם על האדם, לא יוכלו חייו הטבעיים לעמד, על כן שלל את כח הרצון וחופש הבחירה משלוט בחיים הטבעיים הבהמיים.

עולת ראיה ח"א, עמ' נח

ד. התפתחות הנקודה שבלב

בעל הסולם כותב, כי האדם מחויב למשוך כוח נוסף לפיתוח הנקודה שבליבו. בהעדר כוח זה, הנקודה שבליבו לא תתפתח.

בעל הסולם:

וכשמתקן את לבו שיהיה לב ורצון דקדושה, אז הלב הוא הכלי להשרות בו אור עליון. וכשהאור עליון מאיר בתוך הלב, אז הלב מתחזק, ובכל פעם הוא מוסיף והולך. וזה נוכל לבאר מאמר חז"ל "וגדול התלמוד שמביא לידי מעשה", שפירושו שע"י אור התורה, הוא בא לידי מעשה, שהמאור שבה מחזירו למוטב. וזה נקרא בחינת מעשה, זאת אומרת שהאור התורה עושה לו בנין חדש בהלב.

שמעתי, מאמר סח

הניצוץ הרוחני בלב האדם חייב לקבל הזנה מלמעלה, המגיעה לאדם רק בהתאם לרצונו כלפיה. הרצון הרוחני שונה מיתר רצונותיו של האדם. מקורו אינו בתכונותיו הטבעיות של האדם או מהחינוך שאותו קיבל. גם הנקודה עצמה איננה נבחנת לחופשית. גם היא ניתנת מלמעלה. אך אותה חייב האדם לפתח בצורת עבודה השונה לחלוטין מכל רצון אחר שקיבל אל תוכו במהלך חייו.

מתוך הנקודה שנתן לו הבורא, מחויב האדם למצוא סביבה מתאימה, ועל ידי הסביבה מתחיל האדם לפתח את הרצון ההתחלתי שבא מלמעלה. מרגע זה ואילך ניתנת בידי האדם הזדמנות להתחיל לבנות כלי חופשי, חירות. כלי הכלול מעשר ספירות, כנגד עשרת הדברות, כמו שכתוב: "חָרות". הוא לוקח את הרצון לקבל שלו וחורת עליו את עשרת הדיברות, מחָרות נעשה חירות. הנקודה, שאותה גידל האדם, הופכת לכלי הראוי לקבלת האור העליון, והמצב, שאותו משיג האדם, מכונה "קבלת התורה". עתה מתלבשת התורה ברצונו הפנימי של האדם, על פי חוק השתוות הצורה. רק לאחר שהאדם פיתח בתוכו את הרצון העצמאי להידמות למשפיע, וחרת על ליבו את צורת האור, הוא ראוי להיקרא אדם, מלשון אֶדַּמֶה לעליון.

הרב קוק:

התורה, שהיא צורת האדם, המחשבה העליונה העושה את האדם לאדם מצד אחד, היא ג"כ צורת העולם כולו, אחרי אשר תחתום התורה את חותמה על האדם, אחרי שתכתב על לוח לבו.

מאורות הראי"ה לשבועות, עמ' קנד

הרב קוק:

"חרות על הלוחות, אל תקרא חרות אלא חירות", נסע ונלך להבליט יותר ויותר את עצמאותנו הרעננה הפנימית, שקנינו ע"י גילוי שכינה, אותה החירות שקנינו ע"י הפלא הגדול היחיד בעולם, שנעשה עמנו בעת שגאלנו ה' יתברך וגאל את אבותינו ממצרים לחירות עולם.

עולת ראיה ח"ב, עמ' רמה

בעל הסולם:

"חַרות", אל תקרא חַרות אלא חירות, פירוש דהנה כתוב, "כתבם על לוח לבך"... וצריך בכל פעם לכתוב אך שיהיה בחינת חרות, שיהיה חרות על לבו שלא יהא יכול למחוק. ואז, תיכף זוכה לבחינת חירות, שזהו הכלי לבחינת חירות, עד כמה שנכתב בלבו. כפי שיעור החקיקה כך הוא הישועה.

שמעתי, מאמר קצח

אין הכוונה, שעל האדם לבצע פעולות שאינן טבעיות לו. דבר זה אינו אפשרי מתוך הטבע השולט בו במדרגתו הנוכחית. הנקודה שבלב ניתנת לפיתוח, כמו כל אובייקט אחר בעולמנו. כשם שזרע העץ וזרע האדם מכילים בתוכם את כללות המידע העתיד להתגלות בהם, כך גם הנקודה שבלב מכילה את כללות המידע הזה. אלא שבניגוד לזרע המתפתח מתוך כוחות הטבע, הפועלים עליו ומזינים אותו, את הנקודה שבלב נדרש האדם להזין בעצמו. את ההשתוקקות כלפי מעלה, לרוחניות, לחופש, להתעלות מעל הטבע, מפתחים רק על ידי משיכת האור העליון. רק כוח ממדרגה עליונה יותר, שאותו מושך האדם באופן עצמאי, מפתח את הנקודה שבלב.

הנקודה שבלב מכונה "חלק אלוה ממעל" בשל היותה ניצוץ מתכונת ההשפעה, שהיא מידתו של הבורא. הנקודה הזו מתפתחת וחוזרת לשורשה, בהתאם למשיכת האור העליון אל תוכה, בתהליך המכונה "חזרה בתשובה". התשובה היא תשובה לשאלתו של אדם בדבר מהות שורשו. שאלה היא חיסרון, והשאלה בדבר הטעם בחיים הינה תחילת הרצון להשיג את השורש העליון. האדם "החוזר בתשובה" משקיע יגיעה כדי לפתח את נקודת הרצון שבליבו. ההשתוקקות לחזור לשורש, לרוחניות, למקור של הנקודה שבליבו, דוחפת את האדם לתכלית זו. הנקודה נדבקת מחדש לבורא, לשורשה.

הרב קוק:

התשובה אל הטבע הישראלי... אך היא תביא את התשובה השלמה, האחוזה בחכמת ישראל המצומצמת וקשורה גם יחד בחכמת אלהים חיים העליונה, שורש העליון אשר לתורה בכל מלואיה.

אורות, עמ' צו

אין תשוקה טבעית יותר מלחזור אל שורש הנשמה. תשוקה זו הינה טבעית יותר מכל התשוקות והרצונות האחרים בעולמנו. יש בכוחה של כמיהה זו לאפשר לאדם להינתק מהטבע המולד שבו ומחינוך הסביבה, אשר אינם טבעיים עבורו, ולהיעשות חופשי מהשפעתם.

הרב קוק:

ההתקשרות היותר חזקה שבין התקשרויותיו של אדם, היא ההתקשרות שהוא מתקשר לדברים שהם טבעיים אצלו. קשורו של אדם לדברים בלתי טבעיים היא התקשרות מקרית העלולה להפסק תמיד ע"י סלוק המקרה. ומכיון שאנו יודעים שההתקשרות לדברים טבעיים היא התקשרות אמתית, אנו מבינים שההתקשרות היותר מוכרחה והיותר נחוצה לו לאדם היא התקשרותו לקדושה, "ואני קרבת אלהים לי טוב". ותשוקה טבעית חזקה מורגשת תמיד בלב האדם פנימה, להתחבר לקדושה עליונה. עריגה פנימית זו צריכה היא עבוד והכשרה כדי להוציאה מן הכח אל הפועל: "אשר ברא אלהים לעשות", "החרדל צריכים למתקו".

מאמרי הראי"ה, עמ' 489

ה. מֵעֵבֶר למחסום הרוחני

התעלות האדם מעל לרצון הארצי שלו נקראת בשם "מעבר המחסום". במעבר זה פורץ האדם את המחסום המפריד בין הטבע הגשמי לטבע הרוחני ופוטר את עצמו מטבעו, בורח ממלאך המוות, ויוצא לגאולה. מאותו רגע של המעבר, האדם מתחיל לטפס על מַדרגות עצמאותו. מאה עשרים וחמש מדרגות בין שמים וארץ של התרחקות מארציות, והתקרבות הולכת וגדלה לשורש. חמישה עולמות, חמישה פרצופים וחמש ספירות, שבהם פוסע האדם ונעשה חופשי יותר ויותר. התעלותו של האדם גורמת להתעלותם של כל העולמות כולם, שכן, לא נבראו הם אלא בשבילו, כדי שישיג את תכליתו.

החופש, שזוכה לו האדם שעבר לרוחניות, אינו רק חופש מהארציות. ייתכן שעתה נראה לנו, כי האדם הנכנס לרשות הבורא מצוי אך ורק כמבוטל בבורא, אבל הנברא נדבק לבורא כעצמאי, פנים בפנים. האדם בוחר במצב הזה בצורה חופשית, וללא כורח פנימי או חיצוני.

הבורא אינו מעוניין שנהיה שבויים במידות הנתינה שלו. אילו היה רוצה בכך, יכול היה לברוא את האדם במידותיו, ללא סיבוב של ירידה עד העולם הזה, תיקון האגו וחזרה לעולם העליון. התהליך כולו נבנה רק כדי שהאדם יבנה את עצמו כשותף מלא לבורא. המקובל הוא אדם שהשיג את המדרגה הרוחנית הזאת.

הרב קוק:

גבול יש לחופש הרצון, שהוא מתבלט בתכונתה של הבחירה, בכל מקום שהוא נמצא. גם באותן ההופעות, שאנו חושבים אותן לחפשיות מצד הרצון הבחירי של האדם, יש בהן בעומק הויתן דברים מכריחים שהם נסתרים ונעלמים מן העין. אבל יודע תעלומות ב"ה, אשר לפניו נגלו כל מצפונים, הנה הוא רצה להוציא לאור ההויה את כל אור הקודש, את כל הנצח והשיגוב, הטמוו וגנוז בנשמתו הגדולת של אברהם. לצרך זה הופיע עליו רצון חפשי מחלט, בלתי מקושר בשום הכרח פנימי או חצוני, כדי שעצמיותו הפנימית הבלתי תלויה תופיע פה בהדר גאון עזה.

עולת ראיה ח"א, עמ' פה

האדם מתעלה מעל הרצון לקבל שלו, מצמצם אותו ובורח ממנו. בכך יוצא האדם לחירות, בדומה ליציאת מצרים. בשלב הראשון, האדם נעשה חופשי מהטבע שלו, הנבחן לקו שמאל. בשלב השני מתעוררת בו השאלה, כיצד יוכל להיות חופשי גם משליטת טבע הבורא? לצורך כך קונה האדם מסך, כוח כנגד האור העליון, הנבחן לקו ימין. במצב של חירות אמיתית, האדם בונה את עצמו באופן עצמאי כקו אמצעי בין שני סוגי הטבע.

האדם בנוי משני חלקים. מ"האני" שלו ומסביבה הפועלת עליו. אל "האני" של האדם קשורים מטען הגלגולים, הזכרונות, הגנים וההורמונים, ואילו הסביבה פועלת עליו בשלבים. בתחילה ההורים, אחר כך גן הילדים, בית הספר היסודי, בית הספר התיכון והצבא. כאשר הסביבה פועלת עליו, האדם לחלוטין אינו חופשי. רק לאחר גלגולים רבים ואלפי שנות התפתחות, כאשר מתחילה להתגלות בתוך "האני" שלו הנקודה שבלב, מתחיל האדם את מסעו אל החופש האישי שלו.

בהתפתחות ממטה למעלה מופיעות בתוך הגנים של האדם רשימות. במשך כל המצבים, הרשימות מניעות את האדם לרצות תענוגים גופניים, ואחריהם כסף, כבוד ומושכלות. לאחר שהאדם מממש רשימות אלו, מתגלה בו "רְשימוֹ" חדש, הנקודה שבלב. רצון חדש לדבר הניצב מעל לכל הרצונות הללו.

האדם מגלה כי הנקודה שבליבו, האידיאל הרוחני, שאליו הוא משתוקק, הוא שהוביל אותו דרך כל גלגוליו. האדם מגלה, כי התגלות הנקודה היא הסיבה והתכלית לכל שעבר בחייו ובגלגוליו הקודמים. הוא מגלה כי הרצון הזה, להשיג את האושר הנצחי והשלם, הוא אשר הניע ומניע את האנושות בכל פעולותיה ומעשיה.

הרב קוק:

ההכנה לרעיון האלהי נמצאת היא באיזה אופן גלוי או נסתר, ישר או מעוות, בכל הלבבות של האנושיות, לכל פלגותיה, משפחותיה וגוייה. היא מחוללת דתות ורגשי אמונה שונים, סדרים ונמוסים, המסבבים גם הם המון מעשים כבירים בכח איתן בחיי גוי ואדם, בסדרי החברה ובמהלכי הפוליטיקה, רוקמים ואורגים בסתר ובגלוי עלילות נוראות לאין חקר ברוח האדם ובמהות תארי חייו.

אלה הם שלבי התנועה לצד ההשתלמות של הרעיון האלהי והתבררותו ומעוף ההתנשאות אל החיים המלאים, בלשד מקוריותם, בהוה ובנצח. בלכתה, ממעלה למטה וממטה למעלה, חוללה הכנה זו מכונות לאומיות שונות, מכוונות למצבה, בכל קבוץ אנושי ובכל מצב גיאוגרפי לפי ערכם.

אורות, עמ' קב

כל עוד לא הגיעה הנקודה שבליבו לשיא בשלותה, רודף האדם אחר כל מיני תענוגים בעולם הזה, באשליה שיוכל למצוא בחיי העולם הזה את האושר והשלמות הנכספים. עתה מתבהר ליותר ויותר אנשים כי אין, ולא יכול להיות, אושר אמיתי ונצחי ברמת העולם שלנו. הנקודה שבלב, המתגלה עתה בלבבותיהם של ההמונים, דוחפת את הדור כולו אל השגת הרוחניות.

הרב קוק:

באותם הימים בכללו עוד לא היה כללות הדור מוכשר לדמות שהוא ראוי לשאיפות גדולות, וכל תחלואיו המוסריים היו יכולים להתכנס רק באיזו שפלות של תאוות מאיזה סוג שהיא. - ועכשיו הכלל נתרומם... שזהו בכלל מהלך התולדה האנושית.

עקבי הצאן, עמ' קיא

כאשר האדם מתחיל לפתח את הנקודה שבלב, מתגלה לו כנגדה סביבה אחרת, הפועלת על פי ההתאמה לאותה הנקודה. סביבה זו היא הכוח הפועל בדיוק כנגד הנקודה שבלב, כוח הנקרא "בורא", "רוחניות", או "אור עליון". רק הכוח הזה יכול להשפיע על הנקודה שבלב, ורק אותו היא יכולה להרגיש. האדם נעשה נצרך לסביבה החדשה הזאת, אם הוא רוצה לפתח את הנקודה שבלב. במקביל, הוא מאבד עניין ביתר האפשרויות הנמצאות סביבו. הוא אינו מרגיש עוד משיכה מיוחדת אליהן, ואינו יכול להתפתח באמצעות אותם רצונות. אמנם, הוא חייב לאכול, לשתות, לחיות, להתקיים, אך דבר זה נעשה זניח ולא מושך. האדם ממשיך לפעול בסביבתו הקודמת רק מטעם ההכרח, ואילו הנקודה שבלב מתחילה לדקור אותו, ולדחוף אותו לחפש סביבה מתאימה עבורה.

האדם מחפש, עד שהוא מגיע לסביבה המתאימה, לפי חוק השתוות הצורה: הגשמיות תואמת לרוחניות. אם ברוחניות הוא קיבל הארה מלמעלה לאותה נקודה, אזי גם בגשמיות, כהקבלה בין שני העולמות, הוא מוצא מקום גשמי כנגד הנקודה הרוחנית שבליבו. אך אין די לאדם במקום עצמו, אלא עליו לבחור באופן עצמאי, בכל פעם מחדש, את אותה הסביבה. בעל הסולם מסביר מהי עבודת הבחירה בסביבה, וקובע כי על האדם להרכין ראשו בפני הסביבה, על מנת לאפשר לה להשפיע עליו ככל היותר.

בעל הסולם:

והגנה זו משמעותה שאפשר לנו תמיד להוסיף בדבר בחירת הסביבה שלנו, שהם החברים, הספרים, המורים, ודוגמתם. בדומה, לאחד שירש כור חטים מאביו, אשר יוכל לעשות ממדה קטנה הזו, עשרות רבות, דהיינו, רק בבחירת הסביבה בשביל ה"מצע" שלו, שהיא אדמה פוריה, שיש לה כל המלחים והגלמים המכלכלים את החטה במדה מלאה בשפע. כמו כן בעבודה, לשבח את התנאים שבסביבה, שיתאימו לצרכי הגדול והצמיחה, כי החכם יעשה בדעת ויבחור אליו כל התנאים הטובים, וימצא ברכה. והסכל יקח הכל מהמזדמן לפניו, ועל כן יהפך לו הזריעה לקללה ולא לברכה. הרי שכל שבחו ורוחו תלוי בבחירת הסביבה לזריעת החטה, אבל לאחר הזריעה במקום הנבחר, כבר נקבעת בחטה הצורה המוחלטת, בהתאם לאותו השיעור שהסביבה מוכשרת לתת.

כן הנדון שלנו, כי אמת הדבר, שאין חירות לרצון, אלא מתפעל מארבעה הגורמים האמורים, ומוכרח לחשוב ולעיין כמו שהם מציעים לו, בלי שום כח לבקורת ושנוי כמלא נימא. כדוגמת החטה שכבר נזרעה בסביבה.

אולם יש חירות לרצון לבחור מלכתחילה בסביבה כזו, בספרים ומדריכים כאלו שמשפיעים לו שכליות טובות. ואם לא יעשה זאת, אלא מוכן לבוא בכל סביבה המזדמנת לפניו, ולקרוא בכל ספר שמזדמן לפניו. שמשום זה ודאי יפול בסביבה רעה, או יבלה זמנו בספרים שאין בהם תועלת, שהם מרובים ויותר נוחים לפניו. שמתוך זה נעשה כפוי להשכלות גרועות ורעות, המביאים אותו לחטא ולהרשיע, ודאי ענש יענש, לא מטעם המחשבות והמעשים הרעים, שאין לו בחירה עליהם - אלא מטעם שלא בחר להיות בסביבה הטובה, כי בזה וודאי יש בחירה כמבואר.

לכן, המתאמץ בימי חייו, ובוחר בכל פעם בסביבה טובה יותר - הרי הוא ראוי לשבח ולשכר. וגם כאן, לא מטעם מחשבותיו ומעשיו הטובים, הבאים לו בהכרח בלי בחירתו, אלא מטעם התאמצותו לרכוש לו סביבה טובה המביאתו לידי המחשבות והמעשים האלו. וזה שאמר רבי יהושע בן פרחיא "עשה לך רב וקנה לך חבר"...

לכן אין כל פלא על חכם כרבי יוסי בן קסמא, שבחר בטוב, ועזב את הרע. ולא התפתה בדברים וקנינים חומריים, כמו שמסיק שם: "שבשעת פטירתו של אדם, אין מלוין לו, לאדם, לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד". וכן הזהירו חז"ל: "עשה לך רב וקנה לך חבר". וכמו כן הבחירה בספרים כנודע. כי רק בדבר הזה יש להועיל לאדם או לגנותו, דהיינו, בבחירת הסביבה, אולם לאחר שבחר הסביבה, הוא מוטל בידיהם כחומר ביד היוצר.

מאמר החרות

האדם מגדיל את ההארה מהסביבה החדשה, ומאפשר לה לפתח במהירות את הנקודה שבלב. הנקודה שבְלב האדם היא בינה, ויתר רצונות האדם הם המלכות. מהרגע שבו מגיע האדם לסביבה הנכונה, הוא מתחיל לעבוד בין שתיהן. העשייה של האדם, ודחיפת עצמו בתהליך, נמדדות רק במידה שבה הוא מאפשר לסביבה להשפיע עליו. אין לאדם יכולת או אפשרות אחרת, לקבוע את קצב התפתחותו ולזרז את עצמו במשהו.

דרך ההתפתחות, מהתגלות הנקודה שבלב כלפי מעלה, היא דרך קבועה מראש על כל שלביה, עד גמר התיקון הפרטי. הירידה לעולם הזה נעשתה בדיוק באותם השלבים, שבהם יהיה על האדם לעלות, כך שסולם המדרגות מהווה עבורו מבנה קשיח וסגור. אמנם נשארת בידו הבחירה, באיזה אופן לעבור ממדרגה למדרגה. ככל שהאדם לומד עובדה זו מהר יותר, כך יש ביכולתו לקצר יותר את הזמנים. מטרתו של חינוך המקובלים הוא לסייע לאדם לגלות באופן המהיר ביותר את שמצוי בו כבר מזמן. האדם מתקדם מתוך סולם המדרגות המוטבע בנשמתו כרשימות, "נשמת אדם תלמדנו".

הרב קוק:

הבינה מדעתו, זאת היא הנקודה העליונה שבהתעלות הרוחנית. כל מה שנלמד הרי הוא נקלט מבחוץ, ונופל הוא בצביונו, לעומת ההגוי בקרב הנשמה פנימה. כל הנלמד אינו כי אם עצה עמוקה איך לדלות מתוך החבוי בלב, במעמקי הנשמה, את המובן הפנימי, מהדעת. הדעת הולך הוא וזורם, יוצר הוא ופועל. המחדש העליון איננו מחדש, כי אם מעתיק, מביא אורות חדשים חיים ממקום עליון מקורי, אל המקום שעוד לא היו שם, ממקום לא ידעו עיט, ולא שזפתו עין איה, אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם.

אורות הקודש ח"א, עמ' קעח

בשיטת הקבלה, האדם אינו צריך לצמצם את עצמו. אין צורך להתנזר בה משום הנאה, או להילחם כנגד התענוגים שיש לנו בעולם הזה. בשיטת הקבלה יש עיקרון אחד. האדם צריך למשוך כוח מהסביבה כדי לפתח את הנקודה שבלב. רק כך, המלכות שבו מתחילה בעצמה להיכנס תחת שליטת הבינה.

אסור לאדם לטפל ברצונותיו באופן ישיר. אדם עצל, שאינו מעוניין לבוא וללמוד, אינו צריך ללחוץ על עצמו לבוא בכוח. אין כפייה ברוחניות. בפעולה של כפייה לא מתקנים דבר. התיקון מתבצע רק על ידי משיכת המאור המחזיר למוטב. אין שום תיקון בכך שעוצרים את הדחפים האנטי-רוחניים ומצמצמים אותם. להיפך, בכך מדחיקים אותם, עד שיום אחד הם מתפרצים ביתר שאת.

ו. דרגות ההתפתחות

דרגות החירות שהאדם קונה מתחלקות לארבע מדרגות עיקריות: דומם, צומח, חי ומדבר. בדרגות אלו דן בעל הסולם במאמר "ענין דומם, צומח, חי, מדבר" [2]:

דומם הוא הדרגה הקטנה ביותר של החירות, "הוא בחינת שאין לו רשות בפני עצמו. אלא רשות של בעל הבית עליו". זהו מצב, הדומה לדרגת החירות שלנו בחיים המנותקים מהרוחניות. "והוא מוכרח למלאות כל חשקו ורצונו של בעל הבית", כלומר, של הטבע. דוגמאות למצב זה ניתן למצוא בתגליותיהם של רופאים מתחומי המחקר הגנטי. אלו מגלים את קיומם של גֶנים, האחראים למכלול תכונותינו, טובות ורעות כאחת. בשום דבר אין אנו חופשיים. אנו חושבים כי הנטיות, הרצונות והדחפים הם שלנו, אך למעשה, אלו הם הגֶנים הדוחפים את האדם. חירות זו תחת שליטת הטבע נקראת "רצון בעל הבית".

בעל הסולם:

לכן, היות שהשם ית' ברא את הבריאה לכבודו, כמו שכתוב, "כל הנקרא בשמי וכו' לכבודי בראתיו", היינו שהשם ית' ברא את הבריאה לצורכי עצמו, הטבע של בעל הבית נטבע בהנבראים. היינו, שכל אחד מהנבראים אינם יכולים לעבוד לתועלת זולתו, אלא לתועלת עצמו.

שמעתי, מאמר קטו

טבע האדם נברא באופן שבו בני האדם יחשבו על עצמם בלי הרף. מערכת זו נטולה עצמאות, חופש בחירה, יחסי שכר ועונש, ומושג של "רשעים", הבא לתאר יחס עצמאי שלילי של האדם כלפי הכוח העליון. פקודות הטבע עולות כל הזמן באדם ותובעות שימלא אותן. בכך, האדם הוא לגמרי עבד, כפי שמציירים לנו מקובלים את עבדות מצרים.

"צומח" היא דרגה אחרת של חירות: "צומח: הוא שכבר יש לו רשות בפני עצמו במקצת. שכבר יכול לעשות דבר, שהוא בהיפוך מדעת בעל הבית". הבורא ברא בנו רצון לקבל, רצון ליהנות, דחפים ותכונות; אך בנוסף להם מקבל האדם כוח, אשר בעזרתו ניתן לו להיות חופשי. קרי, להתנגד לטבע שהבורא ברא בנו, להתנגד לבורא.

"היינו, שכבר יכול לעשות דברים, שאינם לתועלת עצמו", כמו שהבורא החדיר בו, "אלא להשפיע. וזהו כבר ההיפוך, ממה שיש ברצון בעל הבית, שהוא הטביע בהתחתונים, שיופעלו רק ברצון לקבל לעצמו. אבל עם כל זה, כמו שאנו רואים בצמחים הגשמיים, אף על פי שהמה בעלי תנועה", זאת אומרת, שיש להם חופש מסוים, "שמתפשטים באורך וברוחב, ומכל מקום תכונה אחת יש לכל הצמחים. זאת אומרת, שאין אף צמח אחד יכול נגד שיטת כל הצמחים". כלומר, למרות שלצומח יש חופש מסויים, עדיין הוא תחת שליטת האופי הכללי, התכונה או התנועה הכללית. "אלא שמחויב לשמור את חוקי הצמחים, ואין לו שום כח שיוכל לעשות נגד בני גילו". הוא מחויב להישאר בטבע שלו. אך בתוך הטבע הזה יש קצת חופש. "זאת אומרת, שאין לו בחינת חיים בפני עצמו. אלא שהוא חלק מחיי כל הצמחים בכלל. זאת אומרת, שלכל הצמחים יש בחינת חיים אחת, שצורת החיים אחת הוא לכל הצמחים כולם". כהעתקה, רואים זאת גם בגשמיות, במצבים שבהם, לפי המסגרת שבה הוא חי, האדם חושב כי הוא חופשי.

"בעל החי, אנו רואים, שלכל אחד מהם יש להם תכונה בפני עצמו... אבל יותר מישותו עצמו אינו יכול להרגיש... שאינו יכול לדאוג עבור הזולת".

" מדבר: יש בו מעלות:

א. שהוא עושה נגד רצון בעל הבית, עד כדי כך הוא חופשי.

ב.שאינו משותף לכל בני גילו, כמו הצומח. היינו, שאינו תלוי בהסביבה,

ג.שגם מרגיש את הזולת. לכן יכול לדאוג עבורם ולהשלימם. על ידי זה שמרגיש ומצטער עם הצבור, ויכול לשמוח בנחמת הצבור". כלומר, האדם יכול להגיע לדרגה, שבה אין העולם שולט עליו, אלא הוא יכול לשלוט על העולם. "וכן הוא יכול לקבל מהעבר והעתיד". הוא שולט, הן בעבר והן בעתיד. "מה שאם כן הבעל חי, שאינו מרגיש רק את ההוה, וגם רק פרטיות עצמו".

כשמתחילים לעלות לרוחניות, אי אפשר לבוא ולהיכלל בבורא כדבר טפל. אין מקבלים באופן מיידי את שליטתו המוחלטת. בעלייה מהעולם הזה דרך מעבר המחסום, נעשים, אמנם, בני חורין מטבע הרצון לקבל, שהיה לנו בעולם הזה, אך הרצון עודנו קיים בנו בצמצום. לכן, מעל המחסום, ברוחניות, המדרגות הן אחרות. הרצון לקבל, שעימו עָלִינו, בונה בנו את מערכת עולמות הטומאה: אצילות, בריאה, יצירה ועשיה (אבי"ע) דטומאה. ולעומתם ניצבת מערכת הכוחות הרוחניים, שאותם מושך האדם מלמעלה, בדמות מערכת עולמות אבי"ע דקדושה. האדם אינו מסיים את ההתעלות הרוחנית בכך, שהוא מבצע צמצום על הרצון לקבל של העולם הזה ונכלל בתכונות הבורא, אלא הוא מקבל בכל פעם תוספת רצון לקבל אגואיסטי, מכוחות האגו הלא מתוקנים, ותוספת תכונות השפעה מהבורא. על ידי עירוב ומיזוג של שני הקווים, בונה את עצמו האדם כקו אמצעי, כחופשי, בצורה בלתי תלויה בשתי התוספות הללו, וכך הוא גדל ומתעלה בעולמות. ההתעלות מתחילה מהעולם התחתון ביותר, עולם העשיה, שבו הרוב רע, כלומר, תכונת הרצון לקבל, ומיעוטו טוב, דהיינו, תכונת ההשפעה.

הרב קוק:

אז יהיה הטוב המועט מעורב בהרע המרובה. ומה שאנו מציירים בציורים של הכרה והעלמה יש גם כן בחפץ ושאיפה, גם ביחש להגעה ומניעה, למילוי רצון בהשקפת ההויה עם קיצוץ עצור, הבא מתוך ערבוב ההכרה ואי התאמת החפץ. ומאלה תוצאות לחילוקי ההדרגות הרזיות שבין העולמים, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, רובו טוב ומיעוטו רע במצב מבורר ומובדל, שקול במצב מובדל, שקול במצב מעורב, רובו רע ומיעוטו טוב במצב מעורב.

אורות הקודש ח"ב, עמ' תס

למטה מהמחסום אין חירות. מתחת למחסום, האדם נמצא עדיין בטבע העולם הזה, כמו כל יצור אחר המצוי תחת שליטת הרצון לקבל, המוביל אותו באמצעות דחפים וגֶנים. גם אם האדם מתעלה מעל העולם הזה, ונכלל במידות הבורא, עדיין אין לו חופש. קיימים במציאות רק הבורא והנברא, ותחת שליטת שניהם אין לאדם חירות. רק אם האדם מתעלה מעל העולם הזה, עם כל הרצון לקבל שלו, לא על ידי כך שפוטר עצמו ממנו, אלא בכך שהוא משתמש בטבע שלו כדי לבנות ממנו התאמה לבורא, הוא משיג חופש. רק אם הוא מתקן את הטבע, ובונה מעצמו את דמות הבורא, הוא נעשה חופשי. האדם לא נעשה כמו הבורא, אלא, כמו שנכתב על דרגת המדבר, האדם נעשה בלתי תלוי כלל ב"בעל הבית". כל החוקים מתקיימים בו, והכל נעשה בבחירה שלו, בחופש מוחלט. במצב הזה מורגשות נצחיות ושלמות, מצב "אין סוף". יש ברשותו של האדם אפשרויות אינסופיות, כוחות, תפיסה והבנה, ללא שום הגבלה. את הנקודה הפנימית הזו של חופש בחירה, צריך האדם לשמור ולטפח.

הרב קוק:

הפנימיות העצמותית של הנשמה, ההוגה, החיה את החיים הרוחניים האמתיים, היא צריכה חירות מוחלטה פנימית.

אורות הקודש ח"א, עמ' קעה

ההתעלות הרוחנית נמשכת עד למדרגה הגבוהה ביותר של עולם האצילות. זו המדרגה, שבה נעשה האדם לכלי קיבול של כל תר"ך (620) הרצונות שיש בו, המתוקנים עתה בעל מנת להשפיע. בכך נעשה האדם דומה לחלוטין למידות הבורא. השתוות זו מוגדרת ב"תלמוד עשר הספירות" באמצעות התוצאה שאליה היא מביאה, שהיא הדבקות.

בעל הסולם:

וכמו שהמהויות הגשמיות מתרחקות ומתחברות זו בזו בדרך ריחוק מקום וקירוב מקום, כן המהויות הרוחניות, מובדלות ומתחברות על פי השתנות הצורה והשתוות הצורה, ששינוי הצורה מבדילן זו מזו, והשתוות הצורה מדביקתן זו בזו, וזכור זאת, כי זה הוא המפתח הראשון לחכמה.

תלמוד עשר הספירות ח"א, עמ' פא

בעל הסולם:

הרצון להשפיע גורם לו [לנאצל] השואת הצורה למאציל, והשואת הצורה ברוחניות היא דבקות.

פתיחה לחכמת הקבלה, אות ה

תוצאת הדבקות המוחלטת נקראת "זיווג דלא פסיק פנים בפנים", בין האדם לתכונות הבורא, בדיוק כמו פרצופי נוקבא וזעיר אנפין, זו"ן דאצילות. זיווג זה נבחן לחופש העילאי.

החוקים הרוחניים הללו מטביעים את ענפיהם גם בעולם הגשמי. זו הסיבה לכך, שהאדם חייב לבצע את כל תהליך העלייה בגלגול אחד בעולם הזה. בסופו של דבר, כל אחד ואחד מגיע לנקודה שבלב שבו, לאחר אלפי שנות גלגולים, שבהן עבר מרצונות גופניים לרצונות לכסף, לכבוד ולמושכלות. מאותו רגע, שבו מתעוררת הנקודה בליבו של אדם, עליו להתחיל לפתחה עד לגמר תיקונו ולהשגת הדבקות בבורא. כל המידע, שזקוק לו האדם, כמו גם כל שלבי ההתפתחות העתידיים, כלולים כבר בנקודה זו. כל המציאות הרוחנית כולה כלולה כבר בנקודה שהתעוררה. מהרגע שבו קיבל אדם נקודה זו, לא חסר לו דבר להשיג את תכלית בריאתו, פרט למשיכת האור, אשר יפתח אותה וישיב את האדם להכרת המצוי בנקודה זו.

האדם נדרש להעריך נקודה זו, השונה לחלוטין מכל טבעו, שכן נקודה זו היא חלק אלוה ממעל, חלק מהאור העליון עצמו.

הרב קוק:

נקודת הלב הטהור, הגיון הלב, שסוף כל סוף, בפנימיות לבו של אדם, ימצא את נקודת האור האלהי בטהרתו, כאשר ישליך מעליו את כל צללי הדמיון ואת כל התנודדות הרוח, ויביט אל עצמו הפנימי.

עולת ראיה ח"ב, עמ' ס

יוצא, כי אין האדם צריך לחפש מחוצה לו. הכל קיים בתוכו. האדם צריך להפסיק לרדוף אחר אשליות המצויות בסביבתו, ולהתבונן אל פנימיות נשמתו, שאותה הוא צריך לפתח. מטרת העיסוק בעולם החיצוני היא לבנות סביבה, אשר תסייע לאדם למשוך ביתר יעילות את האור העליון, כדי שיפתח את הנקודה שבליבו.

הרב קוק:

וכל מי שרוצה לחוש את נשמתו הישראלית ימצא אותה כשיבקשנה בקרבו פנימה. זהו שורש אהבת האלהים, הצפונה בלבבנו ובנפשנו פנימה; הכח הצפון הזה הוא גנוז בקרבנו, מתגלה הוא בכל הודו ביחידים, ומושרש ג"כ בלב כל איש מישראל.

אדר היקר, עמ' קכד

אם האדם מעצב כראוי את סביבתו החיצונית, בהתאם לפנימיותו ולמטרה שאליה הוא משתוקק, הוא מגלה אט-אט כיצד כל הכוחות הפנימיים והחיצוניים קיימים, למעשה, אך ורק לשם פיתוח הנקודה שהופיעה בליבו. לראשונה מתחיל האדם להרגיש כיצד הבריאה כולה מתמקדת בנקודה אחת, בתכלית אחת, שאותה הוא מחויב להשיג.

אם האדם אינו משלים את התהליך בגלגול אחד, הוא נאלץ להשלימו במשך כמה גלגולים. בכל גלגול עליו לעבור את כל השלבים הנחוצים בתוך העולם הזה.

עתה, לאחר שעמדנו על משמעותה של העצמאות הרוחנית, נוכל לעמוד על מהותה של העצמאות גם בעולמנו. על פי חוק שורש וענף, עלינו לקבל על עצמנו בעולם הזה את הצורה הנכונה של עצמאות, כהעתקה מרוחניות. אם אנו רוצים להיות עצמאים בעולם הזה, המהווה העתקה של העולם הרוחני, אנו חייבים תחילה להיות חופשיים בעולם הרוחני - להשיג את שורשנו.

יש להשיג את השורש, את פנימיות הדבר, כדי להשיגו גם בחיצוניותו. לא ניתן לבצע שינוי שטחי חיצוני, ולחשוב שבכך נעשה שינוי אמיתי. חכמת הקבלה מכוונת אותנו תמיד אל הפנימיות, אל הרובד העמוק, אל השורש, אל מהות הדברים, אל הכוחות ואל המושגים בבריאה. כך גם בנושא החירות, המחויבת להתחיל מחירות הנשמה, ולא משינוי חיצוני של חירות הגוף, כאשר הנשמה עודנה תחת שעבוד.

הרב קוק:

ההבדל שבין העבד ובן החורין, איננו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר, וזה הוא בלתי משועבד. אנו יכולים למצא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפוך, בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד.

החירות הצביונית היא אותה הרוח הנשאה, שהאדם וכן העם בכללו מתרומם על ידה, להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, להתכונה הנפשית של צלם אלקים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים שהם שוים את ערכם.

מאמרי הראי"ה, עמ' 157

ז. בין ישראל לאומות העולם

קיים הבדל עצום בין החוקיות הפועלת בעולמנו על אומות העולם, לבין זו הפועלת על ישראל. אומות העולם יכולות להיות חופשיות במובן של העולם הזה, גם ללא רוחניות. הדבר נובע מכך, ששבעים האומות הן שבעים תכונות הפרצוף, שאותן חייבים לתקן באמצעות תכונת הבינה. תכונת הבינה, סופה לאחד את כל אומות העולם למטרה אחת, מטרת הבריאה.

הרב קוק:

מספר שבעים שכנגד שבעים האומות, שחילוף הדעות והנפשות רשום מאד, ומ"מ הם מתקבצים לדעה אחת ותכלית אחת. וכפי כח האב כן התולדה, שהלימוד היוצא מהם יהי' ג"כ פועל לאחד כל התכליות הרמות שיש לכל אחד מישראל מצד עצמו, אע"פ שמצד הטבע, בלא התגברות הקדושה והשכל העליון, הי' זה סיבה להפרד כ"א לדרכו.

מאורות הראי"ה לשבועות, עמ' ט

שבעים התכונות הללו, המצויות כנגד המלכות, אינן יכולות להיתקן, אלא אם כן נכנסת ומתערבת בהן תכונת הבינה. התהליך, שבו בינה נכנסת למלכות ומתערבת בה, מכונה "שבירת הכלים". החל מתהליך שבירת הכלים, נמצאות בינה ומלכות מעורבבות זו בזו. יוצא, כי חוץ משתי התכונות העיקריות, בינה ומלכות, יש עתה גם עירוב של בינה במלכות ומלכות בבינה. ניצוץ הבינה שנכנס אל תוך מלכות השבורה הוא שיביא אותה לבסוף אל התיקון ואל התגלות האלוקות בתוכה.

הרב קוק:

לפעמים מתגבר האור. רוצה החפץ באור יותר עדין, יותר פנימי, יותר אמת שהוא לעצמו, יותר עזיז בתוכן תוכיותו, מופיע האור על הכלי, המחשבה על ההויה, אין המעמד יכול להתקיים. אין התוכן הולם. משתברים הכלים, מתים המלכים, מתים האלים, נשמתם מסתלקת, מרקיעה לשחקים, הגופים יורדים לעלמא דפירודא, ההויה מתיצבת ערומה, בודדה, קרועה, פזורה, בקרבה כנוס, גנוז וטמיר, חשק עולמים לאור עליון. חסד עולמים הניח בכלים הנשברים את אורו, את ניצוצותיו, בכל תנועה, בכל תוכן חיים, בכל מהות יש, יש ניצוץ. ניצוץ של ניצוץ, דק ודק מכל דק. האור הפנימי, אור אלהים עליון, בונה ומיסד, מקבץ נפזרים, מתקן עולמי עד, מסדר ומחבר. מתגלה מלכות עולמים, מאור אין סוף שבתוכיות הנשמה, מהאלהים אל העולם, אור חדש נולד. אור זיו הדר פני אל.

אורות הקודש ח"ד, עמ' ת

במדרש כתוב [3], כי הקדוש ברוך הוא ביקש לתת את התורה, את שיטת התיקון, לשבעים האומות, אך הן לא יכלו לקבל אותה, כיוון שחסרו את התכונות הדומות לאור. הן חסרו את נקודת הבינה הדומה לאור, את נקודת המשפיע. כאמור, הקשר בין תכונות אפשרי רק לפי ההשתוות ביניהם. כדי ששבעים אומות העולם, שבעים התכונות הרוחניות האלה, יקבלו תיקון ויגיעו לנצחיות ושלמות כמו הבורא, יש צורך להחדיר בתוכן את בחינת בינה.

זו הסיבה לבריאתה ולבנייתה של אומה הנקראת "ישראל", שתכונתה היא תכונת הבינה. אומה זו לא תוכל למצוא את סיפוקה בקיום אגואיסטי, של מרדף אחר תענוגי העולם הזה. תכונת הבינה והאידיאל הרוחני יהוו את לשד עצמותיה, באופן אשר יחייבהּ להוביל את העולם כולו אל גמר התיקון.

הרב קוק:

אמנם איזה אומה תוכל לשאת עליה ברמה את הדגל של עבודת האלהים האידיאלית? רק אומה כזאת שדרכה סלולה לפניה על פי האידיאלים האלהיים, מתוכן המוסר הגדול של העתיד, ההולך ואור, הולך ומתפתח, הולך ומתרומם מדור לדור, ומתקופה לתקופה. דוקא אומה כזאת, שהתשובה האלהית על שאלתה את שם ד', לא היתה תשובה עראית, לא תשובה שתוכל לעבור ולהתישן בשטף הזמנים, כי אם תשובה כזאת שדוקא שטף הזמנים מגלים את אורה ועז תפארתה "אהיה אשר אהיה", דוקא העתיד הנמשך ההולך ומתעלה.

רק אומה כזאת, שיש לה תורה שקפלה את מהלכה על פי התגלות דעת אלהים כזאת, של אספקלריא המאירה, של "פה אל פה אדבר בו", שהציבה את העתיד שלה בכל בהירותו, בכל דיוקיו היותר פרטיים, מראשית הויתה עד כל נפילותיה ושיבתה לתחיה באחרית הימים, ברום מעלה ואורה נפלאה.

אומה כזאת, שהיא עם זה מוכנת מצד גזעה ותולדתה, שבכח יהיו בה חקוקים האידיאלים האלהיים שבאוצרה הפנימי הגנוז בלב, והיה חפצה היותר אדיר לראות ולפעול בשלטון הצדק המוחלט, ואור הדעה המוחלטת. אומה כזאת, שאם תמלא את כל מחסוריה החמריים, וכל משאליה הנפשיים היותר אסתתיים, לא תמצא עדין את עצמה שהיא שבעה ומלאה מנוחה, כי אם כשתחוש ותדע שמתמלאים המה החפצים שלה האידיאליים, שאיפת הצדק המלא והאורה של הדעה היותר רוממה, מבוררת ומזוקקת, ושתהיה האורה הזאת דוקא מחוברת אל צדק העולמים. זאת היא התכונה הישראלית האדירה והפנימית, שהיא גנוזה בכללות האומה, ושממנה לא יוכל לזוז אפילו הפושע שבישראל, כי אין ביד אדם להחליף את טבע נפשו המקורית.

עקבי הצאן, עמ' קנא

עם ישראל יוצא לגלות בין העמים כדי להתערב בהם. העירוב נעשה כתוצאה מנפילתה הרוחנית של ישראל, שהביאה קודם לכן לחורבן בית המקדש. תיקונה של מערכת הבריאה יושלם בעקבות התכללות הכלים של בינה ("ישראל") ומלכות ("אומות העולם") שמתרחשת בגלות.

הרב קוק:

ע"כ גלה ישראל מארצו כדי שיהיה נודד בגולה בין עמים רבים, בלא שום קנינים פרטיים לאומיים ומ"מ ימצא את עצמו מצויין ומופרש מכל העמים. בזה ידע כי לו יש ענין מיוחד שנושא עליו את נושא עצמיות לאומיותו, והיא שם ה' אשר עליו נקרא.

אוצרות הראי"ה ח"ד, מהדורת תשנ"ג, עמ' 69

היחס שבין כוחם הרוחני של ישראל, המכונה בינה, לבין כוחם הרוחני של אומות העולם, הנקרא מלכות, מתברר מתוך הבנת מערכת הנשמות במצבה המאוזן והמתוקן בנשמת אדם הראשון. מקור האומה הישראלית הוא בנקודה אחת בלבד, באדם הראשון. בתחילה היה רק אדם, אחריו הופיע נח, ולאחריו אברהם. המבנה המלאכותי של האומה הישראלית החל באברהם. תרח, אבי אברהם, עבד עבודה זרה, והיה כאחד מכל האומות שחיו באור כשדים. אך אברהם נעשה לאב האומה החדשה, בשל התחברותו עם תכונת ההשפעה. אברהם התחבר עם תכונת הבינה, ולכן בחר וצירף לעצמו אנשים, אשר הנקודה שבלב (תכונת ההשפעה) התעוררה בהם. כך נוסדה האומה הישראלית, אומה, שאינה מבוססת על לאום כשאר האומות. ניתן להגדירה כקבוצת אנשים, המאופיינת במשיכה למעלה, לנקודת ההשפעה.

הרב קוק:

ומדה זו היא מדת כנסת ישראל בעצם, שהיא הטבעיות העצמית של האומה הישראלית, שהם ממעטים עצמם תמיד, והם מרגישים בקטנותם, מרגישים איך שכל המילוי שבהם אינו עצמי, שאינם אלא כלי לקבל אור ושפע מברכת ד' העליונה, וגם המגמה היא תמיד מגמה השפעית, לתן טרף לביתה וחק לנערותיה.

אורות הקודש ח"ג, עמ' קיז

מקומה של האומה הישראלית הוא בארץ ישראל. כלומר, מקומה של תכונת הבינה הוא ברצון המתוקן המותאם אליה. באופן דומה, שוררת מערכת כוחות בתוך האדם הפרטי, הנמשך מלכתחילה אל רצונות גשמיים-אגואיסטיים של העולם הזה, ובהדרגה, על ידי יגיעתו במשיכת האור המחזיר למוטב, הוא קונה את תכונת הבינה. תכונת הבינה מאפשרת לו לצאת מעצמו, להתחבר אל הכוח העליון, וכתוצאה מכך, לחוש גם משיכה לארץ ישראל.

לאחר קבלת התורה התפתחה האומה הישראלית עד לשיעור הרוחני המכונה "בית המקדש". היא השלימה את התעלותה אל מעבר למקורות הארציים (שמקורם בתרח), אל גובה הבינה. לאחר השגת המדרגה הרוחנית הזו, נפלו ישראל ונחרב בית המקדש. כתוצאה מהנפילה, איבדו ישראל את דרגת הרוחניות שהיתה בהם, והגיעו עד לארציות של שבעים אומות העולם. בתוך שבעים האומות, ותחת שליטתן, התערבו ישראל במשך אלפיים שנה. גלות זו הינה הגלות הרביעית והאחרונה מתוך ארבע הגלויות, שאותן מחויבת תכונת הבינה לעבור. לאחר אלפיים שנות גלות הגיעו ישראל למצב, שבו יש ביכולתם לתקן את עצמם. בעל הסולם קובע, כי תהליך התיקון הכללי החל בשנת 1995 [4].

עם ישראל יצא לגלות כדי לקנות כלים לקבלת השפע, כשם שזרע אברהם היה מחויב לצאת לגלות במצרים כדי לרכוש כלים לקבלת התורה. עם ישראל, אשר ביסודו הוא תכונת הבינה, הוא חפץ חסד, כלומר, אינו רוצה דבר לעצמו. הוא רוכש בגלות רצונות גדולים ביותר. רצונות אלו בשינוי הכוונה מאגואיסטית לאלטרואיסטית עתידים לשמשו בתהליך התיקון של עצמו ובתיקון העולם כולו.

הרב קוק:

אומה שיש לה מטרה עליונה ונשגבה, מציינת את דרכה לחבב את העבודה, כי רק בעבודה ויגיע כפים בלאום יסודרו חיים כשרים וישרים. והנה אם לא היתה לה שאיפה יותר גבוהה מחיי הגוף, לא היה לה לפנות לעושר וגדולה, אבל כיון שיש לה נפש רמה השואפת להגדיל פעלה, בעולם, על כן תשאף גם לעושר על ידי עבודה. אמנם העושר לא יהיה מכוון לעצמו, כי אם כדי שעל ידו תבוא להאיר את עצמו ואת העולם, באור החכמה והדעת האמתית, אור ד' אלקי עולם. וזאת היא תעודת ישראל.

מאמרי הראי"ה, עמ' 183

אם עם ישראל לא ירכוש את הכוונה הרצויה, הרי שעתידים רצונות גדולים אלו לשלוט עליו יותר ויותר, ולהעמיק את שקיעתו החומרית אל תוך הגלות. ללא שיטת התיקון, יקח העם את מכלול האמצעים שברשותו, וביניהם אף את התורה ואת כתבי המקובלים, וינצלם למילוי צרכיו האגואיסטיים.

הרב קוק:

אבל אפשר שכל אלה יביאו ח"ו ג"כ שואה על האומה כשישתמשו עם החמודות האלה להרע. העבודה תוכל להשפיל את הצורה האנושית אל השקיעה החמרית לבדה. העושר יביא המון חמדת תענוגי החיים שמטמטמת את הלב מבינה אמתית מחכמת צדק אלקית. החכמה תוכל להועיל להרע, כמאמר: חכמתך ודעתך היא שובבתך. אמנם עם ההישרה האלקית במעגלי צדק ומישרים שתדריכנו תורת ד', דבר ד' היוצא מירושלים, הננו בטוחים שההצלחות האלה המכשירות את אושר האומה יביאוה באמת לרום מעלתה.

מאמרי הראי"ה, עמ' 184

לכן נדרשת האומה הישראלית לבנות מערכות של הזנה רוחנית בכל תחומי החיים, שיספקו לאומה את גדלות ההשפעה. מערכות, אשר ירוממו את האידיאל הרוחני ואת התפקיד הרוחני של העם מעל לכל יתר הרצונות והתאוות הגשמיות השולטות בו. רק מערכת מסוג זה תוכל לעצור את ההתדרדרות הרוחנית של העם ולהשיבו אל המסלול הרוחני הראוי.

הרב קוק:

רוח שונה מרוחות כל העמים אשר תחת כל השמים מוכרח שתהיה לו ג"כ כלכלה מיוחדה הנאותה לו, המפרנסת אותו, מחזקת את כחו ונותנת לו את קיומו. לא תוכל, לפי זה, היהדות לסמוך רק על המזון התרבותי הכללי, שאין בקרבו אותם החלקים שגופה הרוחני נבנה מהם.

אורות, עמ' נ

ח. תפקיד ישראל

לאחר גלות ארוכה חזר עם ישראל לארץ ישראל, שממנה יצא בעת נפילתו הרוחנית. התהליך שאותו עבר העם בעת שבירת הכלים וחורבן בית המקדש, אשר מטרתו היתה להביא את העם לביצוע התיקון הרוחני, לא שינה ולא גרע דבר ממעמדו של עם ישראל בקרב האומות. עדיין מדובר באומה מלאכותית, חסרת שורש, בתוך המבנה הכללי של האומות. לכן יש צדק בטענת הגויים, כי אין אומה בשם ישראל, וכי מדובר בנטע זר ביניהם.

יש להבין, כי אי ההתאמה בין המצב הרוחני למצב הגשמי מונע מעם ישראל להסביר לעולם את תפקידו, להישאר בארץ ישראל ולהשיג עצמאות אמיתית. במצב זה, אין אומות העולם רואות הצדקה לקיומו של עם ישראל.

הרב קוק:

ואם שטוחה היא הכרתנו את עצמנו, שטוחה היא הכרת העולם את ערכנו, לקויה היא הבנת העמים את חשקנו ואת המעוף האלהי שבחיי נשמתנו.

אורות, עמ' כה

החוקים המוטבעים בשורשים העליונים מזקקים את דרגת המציאות שבה אנו חיים. תכונת הבינה נמצאת תמיד במאבק עם תכונת המלכות על השליטה בתחתונים. אחת מהן תמיד תשלוט, אך מי ישלוט בפועל קובע האדם בבחירתו החופשית. יוצא מדברינו, כי אם ישראל אינם שולטים בתכונתם, בתכונת הבינה, אזי אומות העולם הם השולטים על ישראל.

בעל הסולם אומר, במאמר לסיום הזוהר, כי החזרה לרמה הרוחנית של בית המקדש באמצעות החזרה הגשמית לארץ ישראל והקמתה של מדינת ישראל, היא בגדר הבטחה בלבד. עלינו מוטל להשלים את הטיפוס לרמה הרוחנית העליונה, לדרגת בית המקדש השלישי. עלינו מוטל לחזור לשיעור הגובה הרוחני של בית המקדש הראשון והשני, אשר התקיים בעם טרם הנפילה לגלות. העלייה לדרגת בית המקדש השלישי אינה רק עלייתו של עם ישראל, כפי שנעשה בבית ראשון ושני. עתה נדרש ישראל לעלות, ביחד עם כל האומות ועם כל הכלים של הרצון לקבל. רק בעזרת האיחוד של כל הנשמות והכלים מגיעים לגמר התיקון הכללי של כל העולם, הנקרא "בית המקדש השלישי".

לכן, דווקא עכשיו, לאחר שקיבלנו את ארץ ישראל בגשמיות, את ההעתקה הגשמית של ארץ ישראל הרוחנית, חובה על ישראל לממש את התיקון גם ברוחניות. המקובלים אומרים, שאם לא נעשה כן, לא יתממש חוק ההתאמה בין גשמיות לרוחניות, ובהעדר ההתאמה בין גשמיות לרוחניות נמצא את עצמנו שוב במצב שבו "הארץ אוכלת יושביה".

לא ניתן לחיות בארץ ישראל מבלי להשתייך לפנימיותה של ארץ ישראל, ל"תכונת הבינה". האמונה שיש בכוחנו הפיזי או בכוח שכלנו אפשרות להחזיק בארץ ישראל בצורה גשמית בלבד, היא בגדר אשליה. רק האור העליון יכול לבצע בנו את ההתאמה הזו, ואת האור העליון ניתן למשוך רק על ידי לימוד חכמת הקבלה. ההבנה תושג בדרכי נועם, אם העם יתחיל להקשיב לדברי המקובלים, כשם שאדם חולה מקשיב לרופא, למומחה המקצועי, או מתוך ריבוי הייסורים שנזמין על עצמנו.

הרב קוק:

על ידי גלויים של הסודות נכיר את עצמנו, נכיר את מה שחבוי בקרבנו... נפטר... מכל אותן הידיעות המטעות אותנו המוליכות אותנו כשבויים ואין לפדות, כאסירים ואין להתיר, והידיעות המטעות הללו הן מסתירות ממנו את היסוד... מבוסמים אנחנו יותר מדאי מדמיונות חיצוניים ובשביל כך אין אנו מרגישים את האמיתיות הפנימיות שלנו, את סוד האמת. סבורים אנחנו, שבחכמתנו ובפקחות הפקחים שבנו באנו עד הלום... ואנו שוכחים, כי לולא יד ד'... לא היו כל מפעלותינו פועלות מאומה, שוכחים אנו, שהיד הסודית הזאת, זאת היא כל המפעל... לא תועיל כל השתמטות, כל התנכרות, גם אם עד הדיוטה התחתונה ירד היורד במורד... ודאי הרבה יסבול, הרבה תלאות וחרפות נוראות ישא עד אשר ישוב אל אותה המחנה, מחנה ישראל, אשר עמה הוא קשור באמת, עד אשר ישוב אל הברית הכרותה ברוח ובבשר, ושב ורפא לו.

מאמרי הראי"ה, עמ' 153

הזמן מחייב את כל מי שהתעוררה הנקודה שבלבו לפעול במלוא כוחו ולהביא לתיקונה של האומה ולתיקון האנושות כולה.

הרב קוק:

אין לשער כמה גדולה היא החובה עכשיו על גדולי תלמידי חכמים, וכל מי שיש לו כשרון ונטיה לדברים רוחנים ונשגבים, לקבע עיקר הלמוד והעיון במרומי החכמה האלהית, שהיא כוללת האגדה בכללה, כאשר צוחו על זה מעולם אנשי הסגולה שבכל הדורות, מבעלי העיון בקבלה, חסידות, פילוסופיה, מחקר, מוסר, לצדדיהם השונים והמסתעפים.

עקבי הצאן, עמ' קמג

מן הראוי שנחגוג את ההזדמנות אשר ניתנה לנו מלמעלה. עצמאות גשמית המאפשרת לנו להגיע לעצמאות האמיתית, לעצמאות הרוחנית. ההזדמנות לבצע את משימתנו כלפי עצמנו ולהיות עם חופשי בארצנו. בחופש זה נוכל לממש גם את משימתנו כלפי כל העולם, להיות אור לגויים. דהיינו, למלא את רצון הבורא ולתקן את כל העולם, את כל שבעים האומות, אשר אינן יכולות לקבל את שיטת התיקון אלא רק בהתערבותו של עם ישראל בהן.

הגלות גרמה להתכללות תכונות הבינה בתכונות המלכות, אשר אותן צריך ישראל לתקן בתוך העמים. את מידת ההתכללות של ישראל בכל אומה ואומה משבעים האומות נגלה ונבין כאשר יתגלו עשרת השבטים הנעלמים, וכן להפך, עשרת השבטים יתגלו כאשר יתקן ישראל את עצמו.

הרב קוק:

הנה שלשה הסוגים, של האחים הנעלמים כעת מאתנו, ואנו כמהים כ"כ להתגלותם. שהם, בני משה, עשרת השבטים והרכבים, הנם מקבילים להיות ירושת פלטה ובסיס של תיקון לעומת שלשה החסרונות היסודיים, שהגלות המרה וגורמיה, שהם חטאות הציבור והיחיד שקדמו לה, סבבו אותה להביא את האומה בכללה לידי המשבר הנורא שאנו נמצאים בתוכו, עד אשר יפוח היום ונסו הצללים. החסרונות השלשה הם: האחד, האפלת אור התורה, "כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה" (חגיגה ה ע"ב). חסרון זה עומד להתמלאות ע"י בני משה, נוחלי אורה העליון של תורה, "לא נתנה פלפולה של תורה אלא למשה וזרעו"

נדרים לח ע"א עי"ש.

השני הוא כשלון הכח ועוז הרוח שהוא דבר עצמי לישראל, "מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהן עזין" (ביצה כה ע"ב). הגלות נטלה ממנו את האופי העז, "גאותן של ישראל שניטלה מהן"(חגיגה שם). חסרון זה עומד הוא להתמלאות ע"י השפעתם של עשרת השבטים, שהננו מצפים את הופעתם, בתור קיבוץ שלם חסון ועומד בצביון גאותו התמימה, ועוזם של ישראל לא נכחד אצלם.

החסרון השלישי, הוא חסרון הטהרה של המדות, שהחל לאכול אותנו ע"י השפעתן של האומות החטאות אשר סבבו אותנו. "חמרא דפרוגייתא ומיא דיומסית" (שבת קמז ע"ב), גורמי הגלות. וההשפעה הרעה הזאת הבאה ע"י התרבויות הזרות, של העמים שטופי התאוה החומריות, ומבטי החיים והעולם שבאים ע"י השיטוף הזה, היא היא הממשיכה את מאפל הגלות עלינו, עד אשר יאיר לנו אור ד', ועם עני ודל יחסה בשם ד'. להשלים החסרון הבא מההשפעה החמריות הזאת יבאו בני הרכבים, אלה הנזירים הטפוסיים, ששמשו למשל ולמוסר לכל בית ישראל בנאמנות רוחם, והשתמרותם מלהשטף בזרמי החיים בעת ירידתם, כמבואר (בירמיה לח).

אגרות הראי"ה ח"ד, עמ' קנא

ט. תיקון העולם

בעל הסולם מסביר [5] כי היו שתי שבירות, בזו אחר זו. מלכתחילה נשבר הכלי שהיה בקדושה, הרצון לקבל על מנת להשפיע. לאחר מכן, נשבר גם הרצון להשפיע על מנת להשפיע, שנשאר בכלי לאחר השבירה הראשונה. שבירות אלו מכונות בקבלה, "שבירה במוחין דחיה" ו"שבירה במוחין דנשמה". שבירות אלו הן שני בתי המקדש שברוחניות, וכנגדם היתה העתקה גם בגשמיות.

ההכרה בהעדר האור העליון, במצבנו השפל, חייבת להתגלות בטרם נשיג את הגאולה. עם ישראל נדרש לבקש את התיקון מהאור העליון המגיע משורשו הרוחני. את הרע ניתן לגלות מתוך הכרת הטוב וההשתוקקות אליו, או משקיעה עמוקה אל תוך הרע. במילים אחרות, בדרך התורה או בדרך הייסורים.

הרב קוק:

הקבלה תתן לנו את הטמפרמנט של אש האמונה בכל מלואו, בלא גרעון וניכיון של חסרונות שמחסר ממנה השכל האנושי בחולשתו. כשאנו מעריכים את אותו הגודל, של מדריכי האמונה העליונים בעולם, לעומת ההגיוניים והפילוסופיים, נדמו לנו האחרונים, כילדים משחקים לעומת חיל גבורים שמעניקים חמה בקומתם, ומפליאים כל העולם ברעם גבורתם.

אורות האמונה, עמ' 59

תפקידם של ישראל, ובמיוחד של המקובלים, הוא לעסוק בהפצת הקבלה. הנחיצות הכלל עולמית תביא להכרה בגדולתם של המקובלים. את התפקיד הזה יהיה עם ישראל מחויב לקחת על עצמו כלפי העולם כולו. להיות לממלכת כוהנים ולגוי קדוש פירושו, להיות למנהיגים ולמורים הרוחניים של העולם כולו.

הרב קוק:

מטרת סגולת הקדושה העליונה, שהיא מתבלטת במהותה האמיתית של האומה בכללה, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, מורים ומדריכים עליונים לעולם כולו, וקדושים בחייהם החיצוניים והפנימיים, היחידיים והלאומיים.

מאורות הראי"ה לשבועות, עמ' קנז

בימינו, לא ניתן להשיג את המציאות הרוחנית ולצאת מהטבע ללא הדרכה שתבוא ממדרגה עליונה יותר. רק דרך הדרכתו של המקובל והנחייתו ניתן יהיה לפרוץ אל העולם הרוחני.

הרב קוק:

עמקי הסודות האלהיים פשוט הוא שאין להבינם בבירורם בשכל האנושי, אלא על פי הקבלה, מאנשים מופלאים, שהאור האלהי חדר לתוך נשמתם. וכשלומדים את דבריהם, בהכנה הראויה, באה ההשערה הפנימית, ומישבת את הענינים על הלב, עד שהם דומים למושגים בשכל הטבעי הפשוט. ולעולם צריכים לצרף אל המדע הזה את כח האמת של קבלה, ואז נעשים הדברים מאירים ושמחים כנתינתם מסיני, לכל חד וחד לפום דרגיה.

אורות הקודש ח"א, עמ' קא

בעל הסולם:

כן כתב הרמב"ן ז"ל בהקדמת פרושו על התורה, וז"ל, "ואני הנני מביא בברית נאמנת וכו' לכל מסתכל בספר הזה וכו' מכל הרמזים אשר אני כותב בסתרי התורה, כי אני מודיעו נאמנה שלא יושגו דברי ולא יודעו כלל בשום שכל ובינה זולת מפי מקובל חכם לאזן מקבל מבין". וכמתכונתו כתב ג"כ הרב חיים ויטאל ז"ל בהקדמה לעץ חיים. וכן בדברי חז"ל (חגיגה י"א:) "אין דורשין במרכבה ביחיד אלא א"כ הוא חכם ומבין מדעתו".(מהות חכמת הקבלה)

יוצא, אפוא, שככל שנצליח במשימת התיקון, כך נמשוך מאור רב יותר לעולם, ואנשים ירגישו את הכוח המיוחד הטמון בחכמת הקבלה, את עוצמתה המיוחדת, שמאפשרת להם להינצל מכל הצרות שהולכות ומתגברות מדי יום.

[1] עיין בבא בתרא טז ע"א: "אמר ריש לקיש: הוא שטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המוות".

[2] בעל הסולם, שמעתי, מאמר קטו.

[3] "כשנגלה המקום ליתן תורה לישראל, לא על ישראל בלבד הוא נגלה אלא על כל האומות... הלך אצל בני עשו... הלך ומצא בני ישמעאל... לא הייתה אומה באומות שלא הלך ודיבר ודפק על פתחם מה ירצו ויקבלו את התורה" (ספרי דברים, שמג).

[4] ראה עמ' 38.

[5]עיין בתלמוד עשר הספירות, חלק ז.

הסיבה לגלות

א. ארבע הגלויות

אירועים היסטוריים מתרחשים בגשמיות כתוצאה מהתהליכים והכוחות שברוחניות, על פי חוק שורש וענף. היינו, שהתהליך הרוחני מתממש במדויק גם בגשמיות.

מזמנו של אברהם עלינו לדרגת ג' קווים: אברהם, יצחק ויעקב. לאחר מכן נכנסנו לגלות, לעביות, לרצון לקבל גדול יותר. אותה עביות אפשרה לנו לקבל תיקון, הנקרא "תורה", ועל ידי תיקון אותה העביות, הגענו לרמה רוחנית המכונה "בית המקדש".

אי אפשר לקבל תורה, אור מלמעלה, אם אין מה לתקן. לכן יוצאים ממצרים ב"כלים גדולים", כלומר, בעביות גדולה. לפני קבלת התורה עוברת תקופה מסויימת, שבמהלכה מתגלה העביות החדשה, אשר נכנסת תחת האור העליון, אך איננה מתוקנת מייד. יש צורך בתהליך בן ארבעים שנה עבור תיקון המלכות בעלייתה לבינה. לאחר מכן נבנה בית המקדש הראשון במוחין דחיה, הדרגה המירבית שניתן להשיג. בעקבותיה מתרחשת שבירה ראשונה, חורבן בית המקדש הראשון וגלות בבל בת שבעים שנה.

השלב הבא הוא החזרה לארץ ישראל ובניית בית המקדש השני. לאחר זמן מה מתרחשת שוב שבירת בית המקדש, הפעם במוחין דנשמה. חורבן בית המקדש השני מביא ליציאה לגלות האחרונה מבין ארבע הגלויות. בגלות זו מתערבים כבר ישראל בכל העמים, כאשר בגלויות הקודמות לא היתה התערבות כזאת (למעט התערבות שהחלה בתקופת משה שגדל בבית פרעה). מהעם כולו נשאר רק חלק קטן, ניצוץ קטן. ואין ידוע היכן נמצאים כל המוני היהודים מיתר השבטים.

אך עתה צריך הכל להתגלות ולהיתקן, בהתאם לתיקונים הרוחניים, שעליהם מדברת חכמת הקבלה כחלק מההסבר של תהליך ההתפתחות הרוחני כולו. בתהליך התיקון הנוכחי תהיה האנושות כולה מחויבת להשיג את השלמות המובטחת במחשבת הבריאה. לא מדובר עוד בהשגת השלמות של עם ישראל בלבד, כפי שקרה לאחר יציאת מצרים, בבניית בית המקדש הראשון.

הרב קוק:

ביציאת מצרים זכו ישראל בחירותם דהיינו שלמות עצמם, אבל את השלמות הכללי של מין האנושי ישלימו בימות המשיח, וע"י פיזורם הקודם דוקא, שע"י הפיזור החל שם ד' להודע בעולם, אבל לא נגמרה דעת ד' וא"א שתגמר בעולם כ"א בהרמת קרנם של ישראל. ע"כ בהיות השלימות האנושית הכללית שבאה על ידינו לימות המשיח, שאז נתרומם באמת להיות ממלכת כהנים, אז יהי' שיעבוד מלכיות עיקר המטרה, והשלמות הלאומי הפרטי טפל לה במעשה, שכבר לא נהי' נצרכים לכוין פני המעשים להשלמות הפרטי שלנו שנזכה בו כבר בשלימותו, ולא נהי' נצרכים לאמצעיים לו, אבל ההשתדלות המעשית העקרית תהי' למגמת התיקון הכללי. ובאשר א"א שימשך התיקון הכללי כ"א ע"י מעשה התורה והמצות שבישראל, ע"כ תהי' מגמת המעשים בעיקרן לצורך כלל האנושיות, ובדרך טפל להרים השלימות הפרטי של ישראל שנמשך מיציאת מצרים, מפני ששלימות עצמם תעלה ג"כ מאילי' ע"י אור ד' שעליהם.

עין איה ברכות ח"א, עמ' 68

בצפייה בתהליך הגשמי, המתרחש במשך כל ההיסטוריה, אנו רואים, כי הוא מתקיים כולו בהתאמה מלאה לתהליך הרוחני. אין לדעת במדויק באלו שנים הוא יתרחש, אך כל שלב ושלב בתהליך הוא מחויב המציאות. אופן מימוש התהליך בעולמנו נעשה בהתאם לבחירתו של האדם. אם האדם מבצע את הפעולות מרצונו, כלומר, רואה בפעולות התיקון פעולות רצויות, והוא מצפה להן ורוצה אותן, אזי כל מה שמגיע, יגיע בהסכמה ובטוב. אם לאו, ניאלץ לבצע את הפעולות תחת מכבש ההתפתחות, תחת אילוץ הכוח, המגיע ומחייב את האדם. מסיבה זו עוברת האנושות מלחמות וייסורים נוראים, המביאים אותה אל המטרה, אשר אליה היא מחויבת להגיע בין כך ובין כך. העיתוי, שבו יתקיים בדיוק כל שלב בתהליך, תלוי גם הוא בבחירה שלנו בין שתי הדרכים.

הרב קוק:

ועתה, כאשר הננו צריכים לשוב לימי עלומינו וצעדי התחיה הלאומית נשמעים בהד קולם הפועם, עוד הפעם הננו שבים למעמד רציני כזה. עוד הפעם הננו עומדים סוף כל סוף לקבל את התורה מתוך כפית הר כגיגית בתור סם החיים של תחית האומה ובנינה בארצה.

אולי לא נעים לנו הדבר, אילו היה תלוי בחפצנו הפשוט אפשר שהיינו בוחרים בקבלה כזו שבאה חק רצון חפשי, שאנחנו חושבים אותו ליותר אידיאלי. אבל לא כאשר יראה האדם לעינים מתהוים הדברים במציאות. אין אנו יכולים להשקיף לתכנם של הדברים בעצמיותם והננו רואים רק את הברק הנוצץ עליהם מבחוץ.

אמנם החכמה העליונה, חכמת רבון כל העולמים, אשר "הוא אמר ויהי, צוה ויעמוד", היא מיסדת את מפעלותיה ביסוד המציאות ובעצמותה של ההויה על פי אמתתן. היא יודעת, כי חלושים אנחנו, חלושי רצון הננו וחלושים הם האידיאלים שלנו, אין אנו רואים כלל וכלל שקיומו של עולם מלא ימסר לרצוננו, ועל כן הננו קרואים מתוך הכרח אל הדבר הגדול והנשגב העומד ברומו של עולם, ומתוך הכרחים פנימיים והכרחים חיצוניים לקבלתה של תורה ביסוד תחית הפלאות שלנו גם בהוה. כן היה מראש מקדם וכן נראה שיהיה עדיין גם בדור אחרון זה, שהננו עומדים בו על סף תחיתנו הלאומית.

מאמרי הראי"ה ח"א, עמ' 166

ב. עירוב המלכות בבינה

התהליך ההיסטורי, שהתרחש בעולם עד שנת 1995, נועד לגרום לישראל להתערב עם הבחינות הפנימיות של כל העמים. מלכתחילה, אין בעמים האחרים יכולת להגיע לגמר התיקון בלעדי ניצוצות ישראל שהתערבו בהם. בקרוב נראה באיזה אופן התערב ישראל עם כל העולם. פתאום יתגלו במקומות שונים בעולם אוכלוסיות שמקורן בעם ישראל, בעשרת השבטים האבודים.

העירוב המלא של ישראל עם אומות העולם הביא לנתק סופי מהקדושה, דבר שבא לידי ביטוי במשבר העמוק בדת. הטענה כי ניתן להשיג רוחניות בחיים האלו, באמצעות הדת, מתגלה בתקופתנו כאשליה.

הרב קוק:

הדמיון הכוזב, שאפשר לקבל תמציתה של תורה בתור רגש דת שאין לו יחס לעצם סגולתה של האומה, בחייה היותר שלמים החברותיים והמדיניים, גרם ליקוי גדול לחלק רשום מאד של המין האנושי.

עקבי הצאן, עמ' קלז

בימינו, בתום הגלות, כאשר השחיתות שולטת בכל, הגענו סופית לצורה המתוארת בתלמוד כ"פני הדור כפני הכלב". אנו מרחרחים באשפתות אחר כל תענוג שהוא. אפילו באידיאלים הרוחניים של חכמת הקבלה, אשר עליהן ביססו המקובלים את הדת בזמנו, אנו משתמשים לצורך כבוד, שליטה או פרנסה. הדת התרוקנה מכל התכנים שהיו בה במשך אלפיים שנות הגלות ועימם נעלמה היכולת לקיים את הקדושה בצורה טבעית ונקייה בגשמיות.

הרב קוק:

חוצפא יסגי וחכמת סופרים תסרח, יראי חטא ימאסו והאמת תהא נעדרת ופני הדור כפני הכלב, אותה העדינות הפנימית, הבאה מרוח החכמה, הולכת ונמוגה, השאיפה לרוחניות ואצילות, לדבקות אלהית, לעולם העליון, לזוך המוסר, ברום טהרתו, לציורי המושכלות מצד עצמם ונצחיותם, נעשית חזון יקר, וכפי אותה המדה, הנוהגת בעולם בכללו, נוהג הדבר בישראל כלפי רוח הקודש ואהבת התורה ברוח פנימי ורעננות עצמית של היהדות הנאמנה, ובעולם שולט רוח מגושם. "אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבקר יאכלו".

אורות, עמ' לה

הנפילה הרוחנית לאחר חורבן הבית השני הותירה את העם עִם ביטוי חיצוני לפנימיות נשמתו, אשר במהלך שנות הגלות הלך וגבר על הפנימיות, עד המצב, שבו קיבלה דתנו את צורתן של יתר דתות העולם, כך שהיא מנותקת לחלוטין מכל רעיון רוחני.

הרב קוק:

לו היתה ההשפעה הדתית של ישראל באה בעולם בזמן שהיתה האומה חיה בטבעה המלא חיים בתוכה פנימה, אז לא קבלה עליה התכונה הדתית של אותן אומות העולם, שרוב עמנו שרוי ביניהם.

אדר היקר, עמ' לא

"פני הכלב" הינו הצורה הרצויה לתחילת התיקון. לא אנו הבאנו למצב הנוכחי בעצמנו, אלא הוא תוצאה של השתלשלות היסטורית ארוכה, הנובעת מהתהליך הרוחני. תפקידנו עתה הוא לראות ולהבין כי אנו נמצאים בעידן החדש, שבו עלינו לשוב אל פנימיות נשמתנו, אל תפקידנו הרוחני. עידן, שבו אנו מחויבים להגיע אל החירות האמיתית.

הרב קוק:

מי הוביל אותנו עד תהום החושך של שנאת אחים לאחים, עד כדי חורבן וקעקוע של כל מה שעלה בחרף נפש ובעמל דורות למעלה מכח אנוש, אם לא היניקה הזרה מהחמץ ומהשאור של המערכה הרוחנית, אשר העלתה שרטון בימי עלייתה של דרגת צמיחת גאולתנו... רק אם אנחנו מצדנו נתנער, להתרומם מכל השפלות של העבדות לכל מה שהוא זר, בין שהוא מתבטא בשפות זרות, בין שהוא בשפתנו אנו אם רק רוחו הוא זר וארסי לנו.

מאמרי הראי"ה, עמ' 159

הרב קוק מתאר באריכות במאמרו "מאמר הדור" את המצב המורכב שבו נמצא עמנו, מחד, בשיא שפלותו מאז ומעולם, ומאידך, בפוטנציאל הגדול ביותר להתעלות רוחנית, לשמש כדור, אשר בו תתגלה השלמות הרוחנית על פני האדמה.

הרב קוק:

המכאוב הגדול, המדכא את הנפש ביגון נורא ואיום, המצוי בדורנו בלב כל מי שחושב מעט מחשבה והוגה מעט דעה, ביחוד אם הוא גם-כן מוכשר לקבל הרגשה עדינה וישרה בלבבו, אין לתאר ולספר. נדוים ונמוגים הננו למראה דור שלם, - אבות ובנים יחדו של אומה שלמה - ... והנה אם היה באמת דורנו דור רע ומושחת, דור אשר חלאתו בו, אז עוד היינו מקבלים עלינו באהבה את הבוז והקלון, כיון שאיננו ראויים לצורה של חיים יותר הגונים, "נשכבה בבשתנו ותכסנו כלימתנו". אבל במה ננחם כאשר נחדור לתוכיות מצבו הפנימי, המוסרי והשכלי של הדור, אדרבה נמצאנו לא דור שפל, גם לא דור חוטא לפי האמת. בין באבות בין בבנים נמצא המון דברים טובים, רגשות עדינים, ורצונות נכבדים, ובכל זה אנו רואים שחסר לנו הכל... דורנו, הוא דור נפלא, דור שכולו תמהון. קשה מאד למצא לו דוגמא בכל דברי ימינו. הוא מורכב מהפכים שונים, חושך ואור משמשים בו בערבוביה. הוא שפל וירוד, גם רם ונשא; הוא כולו חייב, גם כולו זכאי אנחנו חייבים לעמוד על אופיו למען נוכל לצאת לעזרתו.

עקבי הצאן, עמ' קז

אין תקומה לאומה אלא בחזרתה אל שורשה הרוחני, כאשר תקשר עצמה שוב אל פנימיות נשמתה, דרך האמצעי היחיד העומד לפניה כיום, חכמת הקבלה.

ג. הבחירה בטוב

התהליך ההיסטורי שעוברת כיום האנושות זהה לתהליך שעובר האדם הפרטי. גם היחיד ניצב בין בחירה בטוב לבין בחירה בייסורים ואין הוא יכול לברוח מהשגת המטרה העליונה. גם הוא ישיג לבסוף את עצמאותו הרוחנית, והעיתוי, זירוז הזמן, תלוי רק בו.

הרב קוק:

כשם שהיחיד בשעה שהוא עדיין לא עלה עד מרום פסגת המוסר הגמור, בשעה שבטבעו עוד לא נחקק יפה החותם של הצדק והטוב, אז דרכו הישרה קשה עליו, הוא צריך למלחמות על כל צעד והוא מוכרח להדוך את כחותיו הרעים, לכבשם ולבטלם לפעמים. אבל זה איננו דרך האורה עדיין, כי כאשר יוסיף לקח, וישתמש באורה של תורה מצורף עם המאור השכלי והנטיה הטבעית, שבלב הישר והתמים שהתעורר יפה, אז ימצא כי הוא איננו צריך כל כך להיות בעל מלחמות. ואם לפעמים יהיה לו צורך במלחמה, יראה גבורה אחרת, ולגמרי אחרת, כי לא יכבוש את שום כח מכחות נפשו שיהיו אסורים וכלואים, שלא יעשו מאומה, כי אם יקחם ישעבדם בחבלי אדם ובעבותות אהבה אל הטוב ואל היושר, אל מרומי המגמות היותר נשאות, שהם הנם החפצים האלהיים. ואז יצא מכלל עבדות ויהיה בן חורין, מאושר, עטור בעבדות העליונה שהיא עטרת תפארת, "עטרת זהב מזוקק על ראשו". האידיאלים היותר נשאים, והמתרוממים עד אין קץ, עד אותו המקום שעין האדם מתעששת.

עקבי הצאן, עמ' קיב

הבחירה החופשית מזרזת את הקץ, והופכת את הדרך לנעימה יותר. עקרון זה מכונה "ישראל מקדשים את הזמנים", כלומר, ישראל מקצרים את הזמנים. בידינו לקצר את כל התהליך, לקצר את סופו ולעבור אותו בדרכי נועם עד גמר התיקון. אך אם אין הבחירה מתממשת, הזמן נמתח ונמשך בלוויית אסונות, מלחמות ומעשי טרור.

עד שנת 1995 לא היה שום דבר בבחירתנו. עד תאריך זה התפתחנו באופן מחייב על ידי השורשים הרוחניים העליונים, אשר הביאו אותנו לגמר העירוב של בינה במלכות, בכל הכלים של שבעים אומות העולם עם ישראל. עכשיו, כאשר בכל אומות העולם יש בחינת ישראל, יכולים ישראל להביא את התיקון. לישראל יש יכולת להבין את אומות העולם ולהרגיש אותן, שכן, גם הם נכללים מאומות העולם לפחות בתפיסת העולם ובפילוסופיה של אומות העולם.

הרב קוק:

כל התרבויות שבעולם יתחדשו על ידי חדוש רוחנו, כל הדעות יתישרו, כל החיים יאורו בשמחת לידה חדשה בהתקוממותנו, כל האמונות ילבשו בגדים חדשים, יסירו את הבגדים הצואים מעליהן ויתלבשו בלבושי יקר, יזניחו את כל פגול, כל טמא וכל תיעוב שבקרבם, ויתאחדו לינק מטללי אורות הקדש, אשר הוכנו מאז לכל גוי וכל אדם בבאר ישראל. ברכת אברהם לכל גויי הארץ תחל את פעולתה בתקף ובגלוי ועל פי יסודה יחל, מחדש, בניננו בארץ ישראל. החרבן העכשוי הוא הכנת תחיה חדשה, עמוקה ואופיית. אור חסד עליון מתנוצץ. שם ד' אהיה אשר אהיה הולך ומתגלה, הבו גדל לאלהינו.

אורות, עמ' יז

אם ישראל מבצעים את התיקון על ידי האור המקיף, אפילו אם מדובר בקבוצה אחת, המתפשטת בכל שדרות העם, אזי, מתוך התיקון של ישראל, ישפיע העם על כל אומות העולם, בשל ההתכללות באומות העולם, המכילות עתה בקרבן ניצוצות של ישראל. כך מושפעת להם חכמת הקבלה, החייבת להתגלות בזמננו. כך נעשה ישראל אור לגויים.

הרב קוק:

המטרה הבאה מיד אחריה היא ההשתדלות ללכת בדרך המביאה את ההשלמה הטובה לכל המין האנושי, אלא שתורת ד' תלמדנו כי הדרך המיוסדה ע"ז מיוצר בראשית, קורא הדורות מראש, היא ע"י שנשתלם אנחנו כראוי בחינוך התרבותי, היוצא לנו מדרכה של תורה.

מאמרי הראי"ה, עמ' 139

לשינוי הרצוי נדרשות שתי מגמות, המשלימות זו את זו. הראשונה היא, החלפת התרבות והערכים, שרכש עם ישראל בתקופת הגלות בערכיו ובתרבותו המקוריים והעתיקים. השנייה היא הפצת חכמת הקבלה ושיטת התיקון בעולם. השינוי העולמי תלוי רק במידה, שבה החלק הפנימי בעולם, שהוא עם ישראל, ובתוכו החלק הפנימי, שהם אלו העוסקים בלימוד הקבלה, יאמצו את אופן הלימוד הנכון של שיטת התיקון. אין אומה אחרת המוכשרת לתפקיד זה כמו האומה הישראלית. ככל שיחלוף הזמן, כך נגלה יותר ויותר את תפקידנו ואת מחויבותנו לעולם ולאנושות.

הרב קוק:

ועתה הנה הגאולה לעתיד הולכת היא ובאה בשביל שתי מגמות אדירות. המגמה האחת לגמור את המפעל של אורנו הנפלא במלא התבל, להציג אותה האורה בצורתה היסודית הטהורה, מנוקה מכל הסיג והתפל אשר נצברו עליה על ידי הזיקה (אשר) [ל]עמים רבים, שסוף כל סוף החלאה האלילית לא תמה מהם לגמרי. והמגמה השנית, להסיר מאתנו בעצמנו את כל אותן הנטיות הזרות, אשר עלו בנו מתוך ההתערבות בין הגויים בכל משך הזמן הארוך של הגלות ותוצאותיה. כי אז, דוקא אז, כאשר עוד הפעם כיום צאתינו ממצרים נעמוד על רגלי עצמנו בעצמה הנשמתית, להיות דורכים על במתי ארץ בגאון ד' צור ישראל, אז יראו כל העמים צדקנו, ומשפט חירותינו יגלה ויראה על פני כל מלא עולם.

מאמרי הראי"ה, עמ' 165

הרב קוק:

ואין שום אומה בעולם שיסוד סגולתה הפנימית, ועריגתה העליונה הגנוזה בעמק נשמתה הלאומית יהיה החפץ האדיר של הצדק האלהי והתפתחותו... שימצאו בקרבה המגמות האלהיות, של המוסר היותר עליון, מקום, לא רק בחיים הפרטיים של כל איש מאישיה, כי-אם גם וביחוד בחיים הלאומיים שלה... תוסיף היא בעצמה ג"כ מעלה ויתרון ע"י התרחבות האידיאלים האלהיים, והוצאתם אל הפועל במרחב היותר גדול, שהם החיים שעל- פי רוחה וחפצה, המביאים בעולם את הברכה והשלום, את העתיד ההולך ואור לבטח באין מעצור.

עקבי הצאן, עמ' קמח

שלבי ההתפתחות הרוחנית

א. זמן נתינה וזמן קבלה

עקרון הנתינה בכוח והקבלה בפועל קובע, כי כל מצב המגולה מלמעלה צריך לעבור על התחתון (הנשמות) בארבעה שלבים, עד שהוא מרגיש מצב זה כשלו. ארבע הבחינות הללו, שעוברות על הכלי בכל מצב, הן ארבעת שלבי התפתחות הכלי, מהרגע שפועל עליו האור עד שהוא מגיע אט-אט, בהדרגתיות, למלכות. בתום ארבעת השלבים מקבלת המלכות את האור כשייך לה עצמה. בעל הסולם כותב שצריך להתקדש וללמוד; ואם מתייגעים בשיעור הרצוי, אזי מגיע זמן הקבלה. הכל פועל על פי סדר ההתפתחות של ארבע הבחינות, ואין טעם לחשב באיזו בחינה אנו נמצאים בכל מצב, אלא לתת את מירב היגיעה בכל מצב, והיגיעה מביאה כבר את האדם אל ההתפתחות הרצויה.

השלבים אינם ידועים לנו מראש. התחתון אינו יכול להבין את העליון, או את שלבי התפתחותו הגבוהים יותר. מלמעלה ניתנות לו הזדמנויות, מסדרים לו תנאים ומצבים שונים, והאדם משתתף בהם ככל יכולתו. השקעת היגיעה נבחנת במידת ההשתדלות לקבל את מה שנותנים מלמעלה, ובכך מתקצר משך השהייה בין זמן הנתינה לזמן הקבלה. זמן הנתינה הינו חלק בלתי נפרד מהתהליך, אך במהלכו לא ניתן עדיין לעכל אותו ולהשתתף בו באופן פעיל מתוך עצמנו.

תהליך השיבה לארץ ישראל הגשמית החל לפני כמאה ושלושים שנה, אך כדי להבין את התהליך, ומתוכו להבין את השורש, את הסיבה הרוחנית האמיתית לתחילתה של החזרה לארץ ישראל, עלינו לעבור את ארבעת שלבי ההתפתחות.

אי הבנת הסיבות האמיתיות לתהליכים, גורם לנו לתלות את הגורמים בתוצאות החיצוניות, באופן שבו מתראים הענפים לעינינו. הבנת המציאות, בתמונתה הרדודה ביותר, המתגלה אך ורק על פני השטח, גורמת לאנשים לחשוב כי הסיבות לחזרה לארץ נעוצות בהקמתה של התנועה הציונית, בחזונו של הרצל, או בכל גורם חיצוני אחר.

הרב קוק:

הציוניות הרחבה אינה יכולה, ע"פ הפרוגרמה שלה, בשום-אופן לדבר בשם האומה בכללה... האומה בכללה, עם כל גדלה וחסנה הרוחני, עם כל גאון-נשמתה, לא תוכל בשום-אופן להיות מצטמצמת רק בהעוגה הצרה של חלומו של ד"ר הרצל ז"ל.

אגרות הראי"ה ח"ב, עמ' רח

מקור התנועה הציונית הוא בתהליכים אלוקיים עליונים. והסתכלות חיצונית איננה מספיקה.

הרב קוק:

הנטיה הלאומית המעשית של כנסת ישראל היא לבושה החיצון של הנטיה הרוחנית שלה, והאחרונה היא אורה ונשמתה של הראשונה. שתיהן יחד ממקור אלהים חיים הנן יוצאות, וממעין האמת והאמונה האלהית נובעות.

אורות, עמ' קנח

כאמור, כדי להשיג את השורשים, את הסיבות האמיתיות, עלינו לעבור את ארבעת השלבים בתהליך. ארבעת השלבים הללו יכולים להימשך עוד שנים רבות, למרות שכל הסימנים מראים, שהתהליך הזה יהיה מהיר הרבה יותר. אך אין בידינו לקבוע את לוח הזמנים של התהליך.

התהליך אינו פשוט, והוא הפוך לחלוטין מכל מה שאנו רואים ומבינים. הסיבה לכך היא, שכל תהליך מתחיל משלב הריקבון. בדומה לגרעין יפה, שטמנו אותו באדמה, והוא נרקב לחלוטין, כך גם עם ישראל "נרקב" כולו, עד שהוא נחשב לחסר תועלת, והגרוע ביותר מכל העמים האחרים. גרעינו נבחן בתרבות שקנה מאומות העולם, וביחס שלו אל עצמו ואל כל העולם.

הגענו לשלב, שבו תרבותו עתיקת היומין של העם נעלמה לחלוטין. אם עד לפני מאתיים שנה עוד היה לנו במה להתגאות ביחס ליתר העמים, הרי שהיום אנו הגרועים מכולם בכל התחומים, בתרבות, בחינוך וכו'. כי תחילה, כאמור, מתגלה הריקבון של הגרעין שנטמן באדמה, ורק לאחריו מתחיל השלב החדש. אט-אט מגיעים אנו לתחילת הכרת המצב שעשוי להביא אותנו בקרוב להכרת הרע ולהבנת משימתנו כעם. למעשה, תהליך זה הוא המשכו של תהליך הגילוי מהכוח אל הפועל, המתמשך כבר במשך כמאה שנה.

בעל הסולם:

ולפי זה מה שכתוב שהדור הזה כבר הגיע להכתוב "ומלאה הארץ דעה את ה'", הנה זה אמור מבחינת נתינה בלבד. אבל לבחינת קבלה ודאי לא הגענו עוד, עד שנטהר ונתקדש ונלמד ונתיגע בשיעור הרצוי יגיע זמן הקבלה. ויקויים בנו הכתוב "ומלאה הארץ דעה את ה'".

מאמר לסיום הזוהר

ההרגש הראשוני הוא מחוץ לאדם. אך לאחר קבלתו, האדם אינו מבחין כי קיבל אותו מבחוץ, אלא הוא מרגיש אותו כשלו, ומתחיל לפעול מתוכו. התהליך הזה בתוך האדם דורש זמן. לכך מתכוון בעל הסולם כאשר הוא אומר, כי קיבלנו את ארץ ישראל בכוח, אך עדיין לא בפועל. איננו מרגישים עדיין קבלה. קבלה נרגיש, אם נתייחס לעצמנו כנמצאים בארץ ישראל. אם נשיג אותה בעמל, המחויב להוציא דברים מהכוח אל הפועל.

בעל הסולם:

נאמר: "בסאסאה בשלחה תריבנה", אשר הקב"ה מודד לאדם סאה בסאה. וכן מקרא כתוב: "כי לא שלם עון האמרי עד הנה", שהכונה גם-כן על הנדון שלנו. כי עון האמורי הוא ענין הקליפה השומרת ומסבבת על הפרי, הנקראת "אתערותא דלעילא", או ארץ ישראל. והקליפה הזאת לא תזוז ממקומה כחוט השערה, בטרם שישראל משלימים בדיוק נמרץ את שעור "אתערותא דלתתא", המחויב שנקרא "זכות". דהיינו, היגיעה ועמל למעלה מכח אנושי.

אגרת מה, תרפ"ז

"ארץ ישראל" היא המהות הרוחנית, השייכת לרצון לקבל של האדם. את הרוחניות הזאת עלינו לרכוש לפי השתוות הצורה (שיווי התכונות הרוחניות) שלנו אליה. דבר זה נקרא להגיע ל"ארץ ישראל", לחיות ולהימצא בה. השתוות הצורה, ורצונו הפנימי של האדם, המכוּונים אל הכוחות הרוחניים, הם המניעים, בסופו של התהליך, גם את הגופים במישור הגיאוגרפי בעולם הזה.

שינוי גיאוגרפי הינו תוצאה של כוחות הפועלים מלמעלה ומפעילים את החומר. החומר, בדרגה האחרונה שלו, המתגלה לעינינו בעולם הזה, מקבל את הצורה של הכוח המפעיל אותו. בדיוק כמו בחפצים, כך גם האדם פועל, נע ממקום למקום, בהתאם לכוח העליון אשר מתגלה ופועל עליו.

יש לראות את ההתאמה שבין המיקום הגיאוגרפי לבין הזמן ההיסטורי, כנעשית בספֵרות מקבילות או במישורים מקבילים. כאשר מתגלה לאדם כיצד מופעל העולם, הוא מגלה מה באמת מחייב את בני האדם לנוע ולשנות את מקומם, או להיות במקום אחד ולא במקום אחר.

בעל הסולם:

ולא עוד, אלא אפילו אותם החידושים המתחדשים ובאים היום בעולם הזה, הנה מוכרח כל חידוש להתגלות מקודם מלמעלה בעולם האצילות, ומשם בא ומשתלשל ונגלה לנו בעוה"ז. וז"ש חז"ל, אין לך כל עשב מלמטה שאין עליו מזל ושוטר מלמעלה, שמכה עליו ואמר לו גדל (בראשית רבה פ"י). וז"ס, אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, עד שמכריזין עליו מלמעלה (חולין דף ז' ע"ב), והבן.

הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות קמד

השינוי בכוח משנה את מיקום האדם בעולמנו, כיוון שלכל מקום או מצב בעולם הזה, יש פוטנציאל רוחני שונה. שינוי בכוח, הפועל על האדם, מחייב אותו להימצא במרחב אחר, במצב אחר, על כל איבריו, חלקיו ותאי גופו.

אפשר לדמות את השינוי הזה לשינוי בכוחות או בווקטורים, הבונים את תמונת המחשב. שילוב מסויים של מיליוני נתונים יוצר תמונה מסויימת. ברגע שמשתנה היחס בין הכוחות והווקטורים, השדה החשמלי והשדה המגנטי גורמים לסדר שונה בין החלקיקים. סדר זה נראה לעינינו כתמונה אחרת. רשת כוחות דומה קיימת בתבנית הפנימית של האדם, והיא המאפשרת לנו להרגיש את אותם נתונים פנימיים. מחוצה לאדם אין שום תמונה, אלא היא מתבטאת כתמונה כזאת רק בתוכו.

הרב קוק:

וזה מה שאנו חשים בנפשנו הוא עולם מלא וממשי. כי למשל אם היינו מדברים על עולם חומרי שהיה מוצא לו מקום באחד ההרים, היתה דעתינו מתישבת לומר שכל מה שאנו עסוקים לחקרו ולדעתו הרינו עומקים בדבר של מציאות. מפני מה, מפני שאותם הדברים שאנו מדברים על אודותם יכולים החושים להיות פוגשים את ציורם. ומעתה החושים הם הרבה קטנים במדרגתם בחיים לעומת הדעה והרעיון, א"כ למדנו שהתיאור המחשבי אפילו היותר פנימי וסוביקטיבי הוא יותר ממשי מכל שאר חזיונות החיים, שהרי אנו מדברים על ערכים של נמצאים ממשיים, שמציאותם קיימת ועומדת בעולם הרעיון של אלפים ורבבות נשמות. הגיאוגרפיה המחשבית היא הרבה יותר חשובה ומחזקת מהגיאוגרפיה החמרית הנהוגה. ומי שמתרגל בדעה והשכל, במנוחה והרחבת הדעת, מוצא את עצמו כשהוא משוטט באלה העיונים, שהוא הולך ומטייל בעולם ממשי, מבונה ומיושב, למרות מה שהמגושמים חושבים שזהו עסק של דברים שאין בהם ממש. הם אומרים כן מפני שהם מגושמים, ובאמת אין להם בעולם כ"א ציורים מחיים קרובים לחיי הבהמה יותר למחיי האדם בעל חוש של דעה.

גנזי הראי"ה א-ו, עמ' 140

בעל הסולם:

ואל תתמה על זה, כי כמנהג הזה תמצא גם כן בהשגתנו הגשמית. כי למשל, חוש הראיה שלנו, שאנו רואים לפנינו עולם גדול ענקי, וכל מלואו הנהדר. הרי באמת אין אנו רואים כל זה אלא רק בפנימיותנו עצמה, כלומר, במוח האחורי שלנו, יש שמה כעין מכונה פאטאגרפית המציירת לנו שמה כל הנראה לנו, ולא כלום מחוץ לנו. ועל כל זה עשה ית' לנו שם במוחנו, כעין ראי מלוטש, המהפך לנו כל דבר הנראה שם, שנראה אותו מחוץ למוחנו מול פנינו... מ"מ כל בעל שכל יודע בברור, שכל הנראה לנו אינו אלא בפנימיות מוחנו בלבד.

מבוא לספר הזוהר, אות לד

לאור זאת, על התהליך הגשמי בארץ ישראל להתרחש במקביל לתהליך הרוחני, כדי להיות כלי לגאולה השלמה, לקבלת האור העליון.

בעל הסולם:

ונודע שהגאולה ושלימות ההשגה כרוכים זה בזה, והמופת הוא שכל מי שיש לו המשכה לסודות התורה יש לו המשכה לארץ ישראל, ולפיכך לא הובטח לנו ומלאה הארץ דעה את ה' וגו' אלא באחרית הימים, דהיינו בזמן הגאולה.

מאמר לסיום הזוהר

בהעדר היכולת הרוחנית לקבל את האור העליון של "ארץ ישראל" ולחיות בו, מתבטלת זכות הקיום בארץ ישראל הגשמית. יוצא מכאן, כי גם תנועתו של עם ישראל במישור הגיאוגרפי תלויה בהתאמתו לדרגת הכרתו את הרוחניות.

הרב קוק:

ההכשר של הרוח הלאומי של כנסת ישראל להתנער ולקום לתחיה, תלוי הוא במדת אפשרותו לקבל את האורה האלהית העליונה, להיות לו לנשמת חיים. ואמנם הזמן עשה את שלו וחשך הגלות גם הוא פעל את פעולתו. פזורה של כנסת-ישראל בעולם הכריע הרבה לצד הטוב את מהלך העולם הכללי. בטול המרכז הלאומי הפסיק את המחשבה המוטעת לחשב את ההכרה האלהית העליונה רק לנחלה מוגבלת בתחום גיאוגרפי מיוחד ובממלכה מיוחדת, "ועיניכם תראינה, ואתם תאמרו: יגדל ד' מעל לגבול ישראל".

אורות, עמ' קטו

ב. בחזרה להרגשה הרוחנית

נס הוא פעולה שאינה תלויה בתחתון, ומגיעה מלמעלה באתערותא דלעילא. לכלים השבורים אין יכולת להתחיל את התיקון ללא אתערותא דלעילא, מאחר שתנאיהם אינם מאפשרים להם לעשות פעולות בעצמם. הפעולות מתגלות בכלים השבורים, ולאחר מכן נתמכות על ידי האור העליון, לפי העיקרון הנקרא "לוו אלי ואני פורע". הכלי השבור מקבל מקדמה, ולאחר מכן הוא צריך להחזיר אותה. אין בו כוח להכיר את עצמו, את שנמצא למעלה ממנו, וגם לא את עצם התהליך שהוא עתיד לעבור.

הרב קוק:

אם מצב ישראל הוא בשפל, בהיותם רחוקים מתורה ומדעת ד', אין התכלית נמצאת ע"י גאולה טבעית כלל, וצריך הטוב המעותד לבא בהתחלתו ג"כ ע"י גאולה ניסית. ודברים טבעיים לא יצליחו במצב כזה, פן יגרמו הריסה יתירה במצב המוסרי שהוא התכלית.

עין איה ברכות ח"א, עמ' 58

אין לכלי השבור מהיכן לקחת כוחות לבצע פעולה, כי כל הפעולות הן כנגד טבעו. הכל צריך לבוא מלמעלה, ולאט לאט להתגלות לאדם בפעולות הדרגתיות. בכל שלב קולט האדם מי ומה הוא, מה ייעודו, מה יש מחוצה לו, למעלה ממנו, ומה הפוך ממנו. האדם שוקל אם כדאי לו לעשות משהו או לא, ומהי בכלל התועלת עבורו. האדם עובר שינוי של הערכים, אשר על פיהם הוא שוקל כדאיות או חוסר כדאיות.

התהליכים הללו הם איטיים ביותר, מכיוון שכל שלב מורכב מארבעה שלבים, הנבחנים לעיתים לארבע מאות שנות גלות, ממצב בלתי מורגש של מה שמתרחש ועד למצב מורגש, אשר בו ניכר שורש המוצא של המצב ושל התהליך כולו. לא רק הסיבתיות של התהליך מורכרת, אלא גם כל תכליתו.

בעל הסולם:

המספר המפורש "ד' מאות שנים", המראה לנו בדיוק הגדול, השייך בענין הזה, שאין ענין ויתור נוהג כאן כלל וכלל. וכמו שאמרו ז"ל, שענין דילג את הקץ, שהיה מחויב ומוכרח בשביל כלל ישראל, הנה, הדילוג הזה, גרם לכל הגלויות עד הנה, כנודע.

אגרת נו, תרצ"ב

הרב קוק:

הננו מתכוננים לגאולת העתיד, לגאולה אשר על דגלה חקוק אומר סלה: "כי לא בחפזון תצאו". בצעדים אטיים הננו הולכים אל מערכת הגאולה.

מאמרי הראי"ה, עמ' 165

התהליך ההדרגתי מברר את כל הפסולת שבאדם, מכין אותו לתפקידו הסופי, למטרה, שאותה עליו לממש. מכאן יש להבין, כי התהליך ההדרגתי, שצריך לעבור על עם ישראל, בנוי משלבים רבים, ממצב של ריקבון מוחלט ועד מימוש תפקידו הרוחני.

הרב קוק:

אנחנו משיגים את המציאות בתור הויה שהיא מתחלת ממקורה, הולכת בתחלה הליכת ירידה מלמעלה למטה ממהות עליונה למהות ירודה, עד שבאה להירידה היותר שפלה, ואחר כך היא שבה לעלות, והולכת היא ועולה מירידתה השפלה בעומק תחתית עד העליה היותר עליונה, עד עלותה למקורה בסתר עליון... וההתפתחות המורגשת מלמטה למעלה הוא החזיון של צעדי התשובה של המצוי כולו.

ההויה ירדה בתחילה, משמי מרומה עד עמקי עמקיה, ומתוך כך היא מוכנת לעלות מכל ירידותיה אל מקור שרשה. וכשם שעליתה בהדרגה אטית, כך ירידתה היתה דרגאית, והאורות העליונים הראשיים נתקו מעט מעט, מכללות אורם העליון בעליונים.

אורות הקודש ח"ב, עמ' תקכב

אך כאמור, הכלים והרשימות השבורים אינם יכולים לעשות זאת מעצמם. לכן באים האורות מלמעלה, לאורך כל השלבים הללו, ופועלים על הרשימות השבורות. מלמעלה מאירים האורות ולמטה נמצאים הניצוצות והכלים בדרגת הדומם האחרונה. בדרגה זו אין הם יכולים להתעורר כלל. דרגה זו נקראת "עַיִר פרא אדם יִוָּלֵד". האורות המאירים לאורך התהליך מביאים את האדם הפראי, על ידי הרשימות שבו, דרך אלפי שנות התפתחות, אל תכליתו הסופית.

בעל הסולם:

ומעתה לא יקשה לך להבין דברי הזוהר הנ"ל, אשר כל העולמות העליונים והתחתונים וכל אשר בתוכם לא נבראו אלא בשביל האדם. כי כל אלו המדרגות והעולמות לא באו אלא כדי להשלים הנשמות במדת הדבקות שהיה חסר להם מבחינת מחשבת הבריאה, כנ"ל. שמתחילה נצטמצמו ונשתלשלו מדרגה אחר מדרגה ועולם אחר עולם עד לעולם החומרי שלנו בכדי להביא את הנשמה בהגוף של עוה"ז, שהוא כולו לקבל ולא להשפיע, כמו בהמות וחית הארץ, כמ"ש עיר פרא אדם יולד, שהוא בחינת הרצון לקבל הגמור שאין בו מבחינת השפעה ולא כלום, שאז נבחן האדם להפכי גמור אליו ית', שאין התרחקות יותר מזה, ואח"ז בכח הנשמה המתלבשת בו הולך ועוסק בתורה ומצוות שאז משיג צורת ההשפעה כיוצרו לאט לאט בדרך המדרגות ממטה למעלה דרך כל אותם הבחינות שירדו בעת השתלשלותם מלמעלה למטה, שהם רק מדות ושיעורים בצורת הרצון להשפיע... שכל מדרגה עליונה פירושה שהיא יותר רחוקה מבחינת הרצון לקבל ויותר קרובה רק להשפיע, עד שזוכה להיות כולו להשפיע ולא לקבל כלום לעצמו, ואז נשלם האדם בדבקות אמיתי בו ית', כי רק בשביל זה נברא. הרי שכל העולמות ומלואם רק בשביל האדם נבראו.

הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה, אות ט

הרב קוק:

שהרי האדם כמו שהוא נולד בטבעו הפרוע "עיר פרא אדם יולד" צריך הוא להכשר ותיקון בנטיותיו והדרכתו. אמנם ההכשר והתיקון צריך להיות לא להדריכו ההיפוך ממה שהוא עליו מוטבע, כי בזה לא יצליח, כ"א לחקור בחכמה את המטרה השכליית של הנטיות הטבעיות שבו, ולהעמידן במערכת הנהגתן לא ע"פ פראותן הטבעית כ"א ע"פ המטרה של החכמה והצדק שלמענם נוצרו.

עין איה שבת ח"א, עמ' 118

במאמר "וזאת ליהודה" מרחיב בעל הסולם בהסבר הרעיון, שכל מצב צומח מהעדרו ומרקבונו:

בעל הסולם:

וצריך להבין פלוגתייהו, הנה הטעם של "להתחיל בגנות ולסיים בשבח" הוא עד"ה "כיתרון האור מן החושך" וע"כ צריך לזכור ענין הגנות שמתוכו יוכר לנו ביותר שיעור חסדיו ית' שעשה עמנו, ונודע אשר כל ההתחלה שלנו הוא רק עניין הגנות, משום שההעדר קודם להויה, וע"כ "עיר פרא אדם יולד" ובסופו קונה צורת אדם, שזה נוהג בכל הפרטים שבבריאה, ועד"ז היה ג"כ בהשרשת כלל האומה הישראלית.

וטעם הדברים הוא, משום שהשי"ת הוציא את הבריאה יש מאין וא"כ אין לך שום הויה שלא היתה בהעדר מקודם לכן, אמנם ענין ההעדר הזה יש לו צורה נבדלת בכל אחד ואחד מפרטי הבריאה, כי כאשר נחלק את המציאות לד' סוגים: דומם, צומח, חי, מדבר. אנו מוצאים שהתחלה של הדומם יהיה בהכרח העדר גמור, אמנם התחלה של הצומח איננו העדר גמור אלא רק מהדרגה הקודמת לו שנחשבת העדר בערכו, והיינו ענין הזריעה והרקבון ההכרחית לכל גרעין, שהוא קבלתו מצורת הדומם, וכן ההעדר של הויות החי והמדבר, כי צורת הצומח נחשבת העדר כלפי החי, וצורת החי, נחשבת העדר כלפי המדבר.

ולפיכך מלמדנו הכתוב ענין ההעדר הקודם להוית האדם, שהוא צורת הבהמה, וז"ש עיר פרא אדם יולד, אשר זהו מוכרח לכל אדם שתהיה לו התחלה של בחינת בהמה, כאמור. והנה הכתוב אומר, אדם ובהמה תושיע ה', וכמו שמזמין לבהמה כל משאלותיה ההכרחיים לקיומה ולהשלמת עניניה, כן מזמין לאדם כל משאלותיו ההכרחיים לקיומו ולהשלמת ענינו.

ויש להבין א"כ איפה הוא יתרון צורת האדם על הבהמה מצד הכנתם בעצמם. אמנם זה נבחן במשאלות שלהם, כי משאלותיו של אדם שונות בודאי ממשאלותיה של הבהמה, אשר כן בשיעור הזה, נבדל ג"כ ישועת ה' לאדם מישועת ה' לבהמה.

והנה אחר כל החקירות והבדיקות אין אנו מוצאים צורך מיוחד נטוע בחפץ האדם שלא יהיה נמצא בכל מין החי, זולת ההתעוררות לדביקות אלקית. אשר רק מין האדם מוכן אליה ולא זולתו. ונמצא שכל ענין ההויה של מין האדם, הוא משוער רק באותה ההכנה הטבועה בו להשתוקק לעבודתו ית', ובזה נעלה הוא על הבהמה.

וזאת ליהודה

מדברים אלה עולה, כי גם בתהליך הטבעי המפתח את הבהמה, וגם בתהליך הרוחני, המפתח את האדם, הבורא הוא המושיע. האור העליון הוא המזמין את הקיום וההתפתחות. אך בניגוד לבהמה, על האדם לכוון את משאלותיו להתעוררות לדבקות בבורא, בניגוד לתהליך הטבעי. בתהליך ההתפתחות הרוחנית, התחתון צריך לרצות ולחשוק באור שיגיע ויתקן אותו. האור העליון, הוא שמגלה לכלי את מצבו השבור, הלא-מתוקן. הוא גם הכוח שמביא את הנברא לתיקון, בכל שלב ובכל תנועה בתהליך, ועל הנברא, מצידו, רק להכיר את טבעו, את מלכות דאין סוף, ההפוכה מהאור, ולרצות לתקן אותה, ולגלות בה את אור האינסוף.

הטבע של הנברא, מלכות דאין סוף, מתגלה בכל עמקותו. הווה אומר, שעל החלק הזך ביותר ועל החלק העב ביותר לעבור תיקון מוחלט, בכל עמקותו ובהירותו. לשם התיקון, על האדם להבין, להרגיש ולהכיר כל פרט ופרט שבבריאה. עליו להגיע להשגה ברורה ולשליטה מלאה, לא רק על גופו השלם בכללותו, אלא על כל המתרחש בתוך כל תא ותא שלו, על כל מרכיביו. עליו להשיג ולהכיר את התנהגותו ופעולותיו של כל תא, ואת מטרת כל הפעולות הללו. אין בעולם ספר שיכול להביע את החכמה האדירה והאינסופית הזאת, ולא כל שכן, להביא למטרת הבריאה.

בתהליך עצמו מתגלים הכלים בצורות ובאופנים שאינם מובנים לנו. לכן, כשהם מתגלגלים ובאים לעולם הזה, נראה לנו התהליך הזה ממושך וחסר תועלת, מין ריקנות ללא מטרה. אך לכל פרט קטן או פעולה קטנה יש מטרה ברורה ומוחלטת, אשר בינתיים איננו משיגים.

הרב קוק:

והנה טבע החשק הוא תמיד להיות קרוב אל התכלית דהיינו להשיג את התכלית במדעו, ולעשות הפעולות הכוללות שבעיניו יראה איך התכלית יוצאת מהן, כי על אהבת תכלית טובה א"צ חכמה ולא סבלנות, ועיקר הסבלנות הוא לסבול את טורח כל האמצעיים הקטנים והרחוקים כדי שיבא אל התכלית.

מדבר שור, עמ' ס

בעל הסולם מתאר את חשיבותה של מידת הסבלנות, ואת כוח הסבל, הנדרש כדי להשיג את תכליתו של התהליך, באמצעות משל על מלך אשר הזמין את כל בני מדינתו לבוא אל היכלו, אך הציב שומרים חרוצים כדי לברור את בעלי הרצון החזק והאמיתי להכיר אותו.

בעל הסולם:

וכמובן, שכל בני המדינה התחילו לרוץ להיכל המלך, אמנם, נידחו בערמת השומרים החרוצים, ורבים מהם התגברו עליהם, עד שהצליחו להתקרב אל פתח ההיכל, אלא ששומרי הפתח היו חרוצים ביותר, ומי שהוא שהתקרב אל הפתח הסיתו אותו והדיחו אותו במזימה רבה, עד ששב כלעומת שבא. וכן חזרו ובאו ושבו, ושוב התחזקו וחזרו ובאו ושבו, וכן חזרו חלילה כמה ימים ושנים, עד שנלאו מלנסות יותר. ורק הגבורים מהם, אשר מידת סבלנותם עמדה להם, וניצחו את השומרים ההם, ופתחו הפתח, זכו תיכף לקבל פני המלך, שמינה כל אחד על משמרתו המתאימה לו.

הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות קלג

ג. סדר התיקון

בעל הסולם כותב, בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר", שתיקון העולם תלוי רק במידה, שבה עם ישראל מתקן את עצמו. כלומר, בעוצמת האור שישראל מושכים מלמעלה. אור זה פועל על אומות העולם ועל תכונת ישראל המפוזרת בכל הנשמות. מצב התיקון תלוי בעבודתו האישית של כל אחד ואחד, ובחשיבות שהוא מייחס להגברת פנימיותו על חיצוניותו.

בעל הסולם:

ובהיות האדם מישראל, מגביר ומכבד את בחינת פנימיותו, שהיא בחינת ישראל שבו, על חיצוניותו, שהיא בחינת אוה"ע שבו דהיינו שנותן רוב טרחתו ויגיעתו להגדיל ולהעלות בחינת פנימיות שבו לתועלת נפשו, וטרחה מועטת בשיעור המוכרח הוא נותן לקיום בחי' אוה"ע שבו, דהיינו לצרכי הגוף. דהיינו כמ"ש (אבות פ"א) עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי. הנה אז גורם במעשיו, גם בפנימיות וחיצוניות דכללות העולם, שבני ישראל עולים בשלמותם מעלה מעלה, ואוה"ע, שהם החיצוניות שבכללות, יכירו ויחשיבו את ערך בני ישראל.

ואם ח"ו להיפך שהאדם הפרטי מישראל, מגביר ומחשיב את בחינת חיצוניותו, שהיא בחינת אוה"ע שבו, על בחינת ישראל שבו, וכמ"ש (דברים כ"ח) הגר אשר בקרבך, דהיינו החיצוניות שבו, יעלה עליך מעלה מעלה, ואתה, בעצמך, דהיינו הפנימיות, שהיא בחינת ישראל שבך, תרד מטה מטה. אז גורם במעשיו, שגם החיצוניות שבכללות העולם, שהם אוה"ע, עולים מעלה מעלה, ומתגברים על ישראל ומשפילים אותם עד לעפר, ובני ישראל, שהם הפנימיות שבעולם ירדו מטה מטה ח"ו.

הקדמה לספר הזוהר, אות סז

רק ישראל יכולים למשוך את האור העליון עבור כלל הנשמות, ולכן הם נקראים למלא תפקיד זה. אם עם ישראל אינו מבצע את תפקידו, לא ניתן להחליפו בעם אחר. גם ביתר הכלים, באומות העולם, ישנו החלק של ישראל, של תכונת הבינה, אך מהותם היא תכונת המלכות. לכן, אין הם מסוגלים למשוך את המאור המתקן, את מאור התורה המחזיר למוטב. מה שאין כן לגבי ישראל, בעלי תכונת הבינה. הם אלה שיכולים למשוך את המאור, גם אם נכללו בתכונת המלכות.

סדר התיקון ההדרגתי הוא מוחלט ואינו ניתן לשינוי. בספר "תלמוד עשר הספירות" מפורט סדר תיקון הכלים, וממנו עולה תמונה ברורה וחד משמעית, כי תחילה מתקנים את הכלים של ישראל, של בינה, הנמצאים בשליטת המלכות, ולאחר מכן, ועל ידם, מתקנים את הכלים של מלכות הנמצאים בשליטת הבינה. המשימה להביא אור לעולם, להיות "אור לגויים", מוטלת על עם ישראל. ללא עם ישראל לא יגיע האור.

הרב קוק:

התנועה האמיתית של הנשמה הישראלית במלא גדולתה, אשר היא מתבטאת רק בכחה הקדוש הנצחי שלה, שהוא זורם אצלה בתוכיות רוחה העצמי, וזה אשר עשה אותה ואשר עושה ויעשה אותה עוד, לאומה שהיא עומדת לאור גוים ולגאולה וישועה לכל העולם כולו.

אגרות הראי"ה ח"ג, עמ' קצד

במשימה הזאת תלוי קיומו וגורלו של עם ישראל, וכן גורלו של כל העולם כולו. חוסר האור, שממנו סובל העולם, הוא המקור לאנטישמיות. הוא המקור להרגשת התלות התת-הכרתית של אומות העולם בתיקונו הרוחני של ישראל. אין דרך למנוע אנטישמיות זו, אלא אם כן ימלא עם ישראל את תפקידו הרוחני ויביא את האור לעולם. האנטישמיות, כמו כל תופעה או ענף בגשמיות, נובעת אך ורק מהמצב ומהשורש ברוחניות.

בעל הסולם:

הרי שאין להם עצה אחרת זולת לבא בקבלת עולו ית' בדעת את ה', דהיינו שיכוונו מעשיהם לחפץ ה' ולמטרתו ית', כמו שחשב עליהם בטרם הבריאה, וכשיעשו זאת, הרי הדבר גלוי לכל, שעם עבודתו ית' תמחה זכר הקנאה והשנאה מהאנושות, כמו שהראתי בעליל באמור עד כאן, כי אז כל חברי האנושות יתלכדו לגוף אחד בלב אחד המלאה דעת את ה'. הרי ששלום העולם ודעת ה' הם דבר אחד.

מאמר השלום

הרב קוק:

עד תור הגאולה העתידה השפענו על העולם רק לימודי חובות, מוסר וצדק היוצא מדעת אלהים אמת. וחובות אין העולם חפץ לקבל, ואם הוא מקבל נשאר בלב טינא על המעורר הראשי לידיעת החובה... אבל בבא התור של אור העולם להגלות, יודע לעולם, שדרכי החיים של העונג האמיתי אנחנו משפיעים בעולם, את אושר החיים הנותן לו את ערכו, אשר מבלעדו הוא שלול כל ערך. ועונג ואושר זהו דבר השוה לכל, עכ"פ לחשוק בו, ואת המקור המשפיע אושר ועונג מכבדים ומחבבים, וע"כ "יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגויים בכנף איש יהודי".

אורות, עמ' קנז

מאותה סיבה אנו נמצאים באיום מתמיד מצד שכנינו. גם בספר ה"זוהר" כתוב כי זה המצב שצריך להיות. הסיבה לכך היא, שכל עוד איננו ממלאים את משימתנו, הרי לבני ישמעאל (רצונות לקבל שאינם מתוקנים) יש אחיזה בארץ ישראל (הרצון להשפיע). הדבר נובע מהשורש הפנימי, הרוחני. אם העם אינו מתקן את רצונותיו, הרי ש"בני ישמעאל" שבתוכו מחזיקים ב"ארץ ישראל" שבתוכו. אם נעזוב לחלוטין את משימת התיקון, תהיה הארץ כולה בשליטת הערבים [1], יגבר הלחץ על עם ישראל היושב בארץ ישראל, עד שנגיע למצב, שבו יחייבו אותנו לוותר על כל הארץ ועל עצמאותנו. רק כאשר ישראל ידבוק בתהליך התיקון נשתייך לתכונת הבינה במידה זו ישתייכו גם בני ישמעאל לבינה, אליהם יצטרפו כל אומות העולם.

בעל הסולם:

היהדות צריכה לתת דבר חדש לגויים, ולזה המה מחכים משיבת ישראל לארץ, ואין זה בענין חכמות אחרות, כי בהם לא חידשנו מעולם ובהן אנו תמיד תלמידיהם, אלא המדובר הוא בחכמת הדת ובצדק ובשלום, שבזה רוב הגויים תלמידנו הם, וחכמה זו מיוחסת רק לנו... אז יתכן לבנות את בית המקדש ולהחזיר כל הפאר העתיק, שזה וודאי היה מוכיח צדקת ישראל לכל הגוים על חזרתם לאדמתם. ואפילו להערבים. מה שאין כן שיבה חילונית כהיום, אינה עושה שום רושם על הגוים.

כתבי הדור האחרון [2]

ד. המשיכה לארץ ישראל

בעל הסולם מדגיש במאמר לסיום הזוהר את הקשר בין השיבה הגשמית לארץ ישראל לבין תיקון הכלים הרוחניים של עם ישראל על ידי סודות התורה: "ונודע שהגאולה ושלימות ההשגה כרוכים זה בזה. והמופת הוא, שכל מי שיש לו המשכה לסודות התורה יש לו המשכה לארץ ישראל". "סודות התורה" נבחנים לגילוי האור, לפי חוק השתוות הצורה, ו"ארץ ישראל" נבחנת לכלי להתגלות האור. ארץ ישראל היא מלכות המתוקנת בבינה. מלכות נקראת "ארץ", ו"ישראל" נקראת תכונת הבינה. כאשר נאמר כי לא "יעקב" ייקרא שמך, אלא "ישראל", הכוונה היא, כי לא יהיו בך רק כלים קטנים של השפעה, אלא תוכל לצרף אליך גם את כלי הקבלה, ולהיות גדול בהשפעה. ואז "ומלאה הארץ". כלומר כל הכלים דקבלה, אשר הצטרפו לכלי ההשפעה, יתמלאו ב"דעת ה'", באור החכמה: "ולפיכך לא הובטח לנו "ומלאה הארץ דעה את ה'", אלא באחרית הימים, דהיינו בזמן הגאולה".

בעל הסולם:

ולפיכך כמו שבשלימות ההשגה לא זכינו עוד לזמן קבלה, אלא לזמן נתינה בלבד, שבכחה ניתנת הזדמנות לבוא לשלימות ההשגה, כן הוא בענין הגאולה, שלא זכינו לה, אלא בבחינת נתינה בלבד. כי העובדה היא, שהקב"ה הוציא ארצנו הקדושה מרשות הנכרים והחזירה לנו.

מאמר לסיום הזוהר

השיבה לארץ ישראל התרחשה גם בגשמיות וגם ברוחניות. בגשמיות, הבורא החזיר את עם ישראל לאדמת ארץ ישראל, וברוחניות, הוא גרם לחלק גדול מן העם להרגיש התעוררות רוחנית, על ידי התגלות הנקודה שבלב שהחלה להתרחב על פני הלב.

התגלות הנקודה שבלב בחלקים גדולים בעם היא סימן לכך, שהבורא מתחיל את התיקון. הוא מוציא את עם ישראל מתוך אומות העולם. כבר בימינו אנו רואים כיצד יותר ויותר אנשים, מישראל ומהעולם, מתחילים להשתוקק לרוחניות. ההשתוקקות אינה קשורה רק ליהדות. אנשים מכל העמים מתעוררים לתיקון, לרוחניות. ישראל שבהם, הנקודה שבלב, הכלים דהשפעה, מתחילים להתגלות בתוך כלי הקבלה. גילוי זה נקרא התחלת הגאולה.

עם ישראל טרם קיבל את הארץ לרשותו. אנו עדיין לא רכשנו את כלי ההשפעה, ברמה הרוחנית. זוהי רק התעוררות של כלי ההשפעה שאותו עדיין לא תיקַנּו, וודאי שלא את כלי הקבלה. לאחר שנתקן את כלי ההשפעה, יהיה עלינו לשייך את כלי הקבלה לכלי ההשפעה, פעולה אשר תיקרא: "ישראל מתפשטת לכל העולם".

הרב קוק:

התורה והממלכה בישראל קשורים זה עם זה קשר בל ינתק.

מאמרי הראי"ה, עמ' 173

קודם היתה התקומה גשמית בארץ, אבל אחריה תהיה, בעזרת ה' במהרה בימינו, תקומה רוחנית. השבירה היתה באתערותא דלעילא, והתיקון צריך להיות על ידי אתערותא דלתתא. "דלתתא" אין פירושו, היחס שמתגלה מצד האדם, אלא פירושו הוא גילוי הכלים והחסרונות. הכל מתגלה מצד הבורא. אלא "דלתתא" מתפרש כך, שהחיסרון מתגלה בכלי הגשמי הנמוך ביותר, ומתוך הגשמיות מתחיל האדם להכיר חיסרון גבוה יותר ויותר, ומתחיל להבין כי הסיבה לבעייתו הגשמית היא במישור גבוה יותר.

הרב קוק:

יש השפעה שבאה מצד חסד עליון לבדו, ויש השפעה שאנו גורמים כעבודתינו באתערותא דלתתא, ומה שבא ע"י אתערותא דלתתא הוא גשם שבא ע"י האד העולה מהארץ. ושפע הבא מחסד עליון לבדו הוא כטל מאת ד'. והנה כשם שמצינו השפעה כזאת בצרכים הגשמיים כן יש בדברים רוחניים, דהיינו שהשי"ת משפיע לפעמים שפע דעת וטהרת לב לתשובה ומע"ט, וזהו כטל. אבל זאת לדעת כי השי"ת שולח לאדם הרהורי תשובה והם כמו מעוררים שמרמזים להאדם שיזרז עצמו לחזק ההרהורים הנ"ל ולקובעם בלבבו.

אוצרות הראי"ה ח"ב, עמ' 148

תחילה נופל האדם לדרגה התחתונה ביותר, ומרגיש את החסר לו רק בצרכים הנחוצים לקיומו הגשמי: מים, לחם, חום וביטחון. אט-אט מתפתחת באדם ההכרה, שהרווחה הגשמית שלו תלויה במצבו הרוחני. החיסרון בא מלמטה, ממצבו הנוכחי של התחתון, ובהתאם לרמת התפתחותו. הוא מתחיל להבין, שמצבו בא מלמעלה, וכי הוא תלוי ברוחניות.

אמנם, ביכולתו של אדם לבנות בעולם הזה מכונות משופרות, ולהשתמש במדע, בטכנולוגיה ובקִדמה לשם שיפור חייו. אך כיום אנו נוכחים לדעת, שלמרות הקִדמה, ככל שעובר הזמן, האדם הופך ליצור אומלל יותר. תחושת הריקנות גוברת, והייאוש והאכזבה שולטים בו, חרף השובע החומרי, שכן, "לא על הלחם לבדו יחיה האדם". מצבו של האדם הולך ומתדרדר, עד שהוא קובע, שהחיסרון שלו הוא לאור העליון. קביעה זו נקראת גילוי מלמטה למעלה. אמנם, הגילוי נעשה על ידי המאור, אך רק לאחר דרישה המגיעה מלמטה למעלה.

השיבה הגשמית לארץ ישראל מסמנת את תחילת תהליך הגאולה. בשלב הבא תגיע ההבנה, שאין די בשיבה גשמית. אין בשיבה זו שום מרפא, אלא להיפך, קיימת נטייה המונית לברוח מהארץ. אנשים עוזבים תמורת בצע כסף ומקום בטוח לברוח אליו. אלה האוחזים בשליטה, בכסף או בכבוד, נשארים עדיין, אך בסופו של דבר יעזבו גם הם, כמו כל אלה שאינם מממשים את הרעיון הרוחני, העומד מאחורי הקמת המדינה, אלא רואים את קיומנו הגשמי בלבד.

בעל הסולם:

והמופת הוא שאין שום אדם מתרגש כלל מן הגאולה, כמו שהיה צריך להיות בזמן הגאולה אחרי אלפיים שנה. ולא בלבד שאין בני הגולה מתפעלים לבוא אלינו וליהנות מן הגאולה, אלא חלק גדול מאותם שנגאלו וכבר יושבים בתוכנו, מצפים בכליון עינים להפטר מגאולה זו ולשוב לארצות פזוריהם.

מאמר לסיום הזוהר

הרב קוק:

וכל לב רגש מוכרח להודות, שכח כביר ורב טוב צפון גם בהתחיה החילונית שלנו הדוגלת בשם "ציון" שמטרתה היא: המדינה היהודית בארץ האבות. אבל מעבר מזה, נוכחנו לראות שכמה שיצליח החול במצעדיו איננו עלול כלל לבוא לתעודתו, אם לא יופיע אור הקודש בתכונה רוממה ויאיר את מחשכיו. ואור הקודש הוא בא מתוך הכרת הקודש שלנו, מתוך התביעה האלהית הפנימית אשר בנשמת ישראל, מתוך אור ישראל וקדושו שהוא אור העולם ומלואו. והמגמה האחרונה של הקודש, אינה רק המדינה!, כ"א כסא ה' אשר בירושלים, "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו" ובעת אשר על נהרות בבל ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון כאשר לבנו נשבר. ועתה השעה באה, ואנו, כלומר, יושבי הארץ מלפנים, הננו קרואים למעשה.

מאמרי הראי"ה, עמ' 338

הגאולה הגשמית היא תנאי לביצוע הגאולה הרוחנית. עד שלא נבצע גאולה רוחנית, לא יהיה סוף וסיום לגאולה הגשמית, ונמשיך להילחם על קיומנו. מצד אחד ניתנה לנו מדינה, ומצד שני, מדינה זאת תלויה באחרים. עד שלא נקבע את עצמאותנו הרוחנית, נהיה תלויים באחרים, וככל שנפגר בתיקון הרוחני, התלות באחרים תלך ותגבר.

אין קיום למדינת ישראל, אשר אינה משרתת את הרעיון הרוחני, ואינה נמצאת בהתאמה אליו.

הרב קוק:

האחדות המהותית של המדינה והמקדש, טבוע הוא בעצם נשמתנו, רק הסיגים אשר נדבקו בנו מדרכי הגויים, הם הם הגורמים לתועים איזה תקופה קצרה לחשוב שיוכל להיות אצלנו תכנית של מדינה שאינה תכנית של מקדש, או תכנית של מקדש שאינה של מדינה.

מאמרי הראי"ה, עמ' 182

הכל מתנהל והולך על פי הפנימיות. אם הלב שולט עדיין על הנקודה שבלב, ורוצה בתרבויות זרות, אזי אין סיבה לשבת בארץ ישראל, על כל צרותיה, במקום בארצות הגולה הנוחות. הגדלת ערכיהן של אומות העולם בעם ישראל תביא, בהכרח, להגדלת חינה של הגלות בעיני בני העם, אשר יבחרו לעזוב את ארץ ישראל ולמצוא מפלט בגלות. עליית הערך האגואיסטי, למילוי עצמי, אשר שורשו בתרבות של אומות העולם ולא של ישראל, מביא, כאמור, לעליית חינה של הגלות בעיני בני ישראל. הרצון להתגורר בגלות גורם לפיתוחן של כל מיני תיאוריות בדבר האפשרות למציאת נחת ושלווה בגלות.

הרב קוק:

על ידי התרחקות מהכרת הרזים באה ההכרה של קדושת ארץ ישראל בצורה מטושטשת. על ידי ההתנכרות אל סוד ד' נעשות הסגולות העליונות שלעמק החיים האלהיים לדברים טפלים שאינם נכנסים בעמק הנשמה, וממילא יחסר הכח היותר אדיר בנשמת האומה והיחיד, והגלות מוצאת היא חן מצד עצמותה.

אורות, עמ' ט

אי הבנת השורשים הרוחניים, ושל התפקיד, שאותו מחויב עם ישראל לבצע, גורמת לעם ישראל לנסות למצוא דרכים, אשר יאפשרו לו להתקיים מחוץ לארץ ישראל. אך, לאדם המבין את החוקיות של התהליך המתרחש לנגד עינינו, ברור מאליו כי לא ייתכנו חיי שקט ושלווה לעם ישראל בגלות. להיפך, אם עם ישראל יבחר שלא להתגורר בארץ ישראל, ולא לקיים את תפקידו הרוחני, הוא יזמין על עצמו לחץ ושנאה גדולים אף יותר מצד אומות העולם.

הרב קוק:

והנה היו רבים שחשבו שאמנם ישראל סובל הרבה רעות וצרות ע"י הגלות, אבל בלבם עלתה מחשבה שאין הרעות מונחות בטבע הגלות, כ"א במצבם של ישראל, שהם מתיחשים אל העמים באופן כזה, ששנאתם מתמשכת עליהם, אבל לו ישכילו לשנות את המצב באופן שראוי להיות נאהב מהאומות, אז עצם הגלות יהפך להם לארץ חמדה וימצאו מנוחה אשר יבקשו. צאן אובדות הללו היו יכולים לדמות את הגלות לבור מים, אשר רק הבלתי נזהר ינזק על ידו כי יטבע באין מעמד, אמנם המתיחש אליו ביחש הגון, ישאב מתוכו וישביר צמאונו.

אמנם אך לשוא נתעו אלה לבקש אהבה, כי לא די שאין בטבע הגלות אופן הכנה מוקדמת להיות מרגעה שמה לישראל, כ"א אפילו יתאמצו ישראל בעצמם לחדש להם דרכים של מחיה וכלכלה, דרכים שיוכלו לחיות בתוכה ע"פ דרכם ותורת ד' אשר עמם, לא יוכלו, כי יפגעו מכל צד במזיקים שונים העומדים לבלע ולהשחית. ע"כ אי אפשר לצייר את הגלות אפילו לבור ריק שאין בו מים, שאמנם מוכשר הוא לאיזה המשכת תועלת בידים חרוצות, כ"א תכונת הגלות הוא בור מלא נחשים ועקרבים, שלא יעלה על דעת האדם לאמר "פה אשב כי אויתיה".

עין איה שבת ח"א, עמ' 67

בעל הסולם כותב ב"מאמר לסיום הזוהר" כי "כל עוד שרוב בני הארץ שבויים בתרבויות הזרות של האומות, ואינם מסוגלים כלל לדת ישראל ותרבות ישראל", כאשר תרבות ודת ישראל משמעם שיטת התיקון "הרי גם הגופות שבויים תחת הכוחות הנכרים. ומבחינה זו נמצאת עוד הארץ בידי הנכרים". מכאן ברור, שחינוך הדור תלוי בחכמת הקבלה, וכי הפצתה היא המפתח לתיקון, ולעתיד הטוב של עם ישראל ושל העולם כולו. אין גורם אחר חוץ מחינוך, מהחלפת התרבות הזרה ב"תרבות ישראל".

הרב קוק:

כשהאומה צריכה לפעולות גדולות צריכה היא לגלות ביותר גילוי סתרי תורה, ומה שהוא כבוד אלהים נעשה כבוד מלכים. וזה נעשה אחר שעברה התרדמה ונעשה יקיצה.

פנקס י"ג, קמ

על עם ישראל לקבל על עצמו מחדש את "דת ישראל", את שיטת התיקון, המביאה לקיום הכלל "ואהבת לרעך כמוך". שיטה, שנתקבלה במעמד הר סיני ומהווה אמצעי עיקרי למימוש תפקידו הרוחני וההיסטורי של העם.

ניתנה לנו הזדמנות שמימושה תלוי בנו. החיסרון למימוש, בלתי אפשרי לו לבוא מלמעלה, מהאור העליון. חיסרון זה חייב להתגלות בנו באופן עצמאי. הוא חייב להיות מושג באדם, מורגש בו כשלו ומבורר בו על ידי יגיעתו. חסרון זה מתברר מתוך לימודו של האדם את חכמת הקבלה, ומשיכת אורות עליונים אליו אשר בונים את האדם, ואת החיסרון שבו, באופן הדרגתי. לכן, הראשונים שיימשכו למילוי התפקיד הרוחני, הם גם אלו שיגיעו ללימוד הקבלה.

בעל הסולם:

הרי שאף על פי שהקב"ה הוציא הארץ מרשות האומות ונתנה לנו, עם כל זה אנו עוד לא קבלנוה. ואין אנו נהנים מזה. אלא שבנתינה זו נתן לנו הקב"ה את ההזדמנות לגאולה, הזדמנות בלבד, דהיינו להטהר ולהתקדש ולקבל עלינו עבודת ה', בתורה ובמצוות לשמה.

מאמר לסיום הזוהר

הרב קוק:

המוכשרים לזיו הסתכלות קודש זו, נתבעים הם לעסוק תמיד ברזי תורה, מצד עצמות ערכם, תורה לשמה ממש.

אורות הקודש ח"א, עמ' קלז

הבירור והיגיעה של החיסרון לרוחניות יתחילו בקומץ קטן של חלוצים, אשר יוביל את הבירור בעם כולו, ינקה את ערפילי השכחה מהרעיון הרוחני של העם, ויגלה מחדש, לעם ולאנושות, את מטרת האומה ואת תפקידה. הבירור יתפשט בהדרגה לכלל חברי האומה, ותיקונה של כל נשמה פרטית, הוא אשר יביא בכללותו לתיקונו הרוחני של העם כולו.

הרב קוק:

אי אפשר לנו לדבר ע"ד תחיה לאומית כללית אם לא נדבר בענין תחיה פרטית של כל נשמה ונשמה בפני עצמה... אמנם עתה כאשר התור של התחיה הלאומית בכללותה לכל הקיפה בא אלינו, מוכרחים אנחנו להעמיד מצבי נפש כאלה, שיובילו אותנו מתוך התחיה הנשמתית הפרטית לתחיתה של האומה בכלל.

אורות, עמ' קסה

אי אפשר לכפות על האדם להכיר בהכרחיות ההכרה של המציאות הרוחנית. אילו היה ניתן, הרי שלא היה מדובר בכלי אמיתי. "כלי" הוא חיסרון מצד התחתון, כך שהעליון רק מסייע ביצירת התנאים ההתחלתיים לבנייתו. אבל החיסרון עצמו נבנה כולו אך ורק על ידי יגיעת התחתון.

האדם מגלה שלא קיים בו מטבעו חסרון של הכרת המציאות הרוחנית, ואז נבנית בו בקשה מהכוח העליון, שייתן לו רצון וחיסרון לאהוב את האחרים. מלכתחילה, האדם אינו רוצה בכך. מטבעו הוא מזלזל באחרים, ואין לו כלל עניין בהם. אך אם הוא מתחיל ממצב, שבו אין לו רצון, ואינו מרגיש קשר אל האחרים, והוא משקיע יגיעה שדוחפת אותו קדימה אז מתחילים להתגלות לו מצבים אלו.

ההבדל שבין חיסרון מלמעלה לבין חיסרון שאותו בנה האדם בעצמו, דומה להבדל שבין חולה אנוש שאין לו תיאבון, והוא נאלץ לאכול כדי להחיות את גופו, לבין אדם בריא, שמפתח תיאבון ורוצה לסעוד את ליבו באוכל הממלא אותו בטעמים ותענוג. הבורא נותן לנו רק הזדמנות, וחוץ מהזדמנות זו - הכל תלוי בנו.

הרב קוק:

לכן מי שמוכן לדבקות אלהית תדירית אי אפשר לו במהלך פחות מזה, ומוכנות בקרבו כבר סבות מכריחות, גשמיות ורוחניות, המעודדות אותו לשוב אל הדבקות האלהית השלמה.

אורות התשובה, עמ' ל

הרב קוק:

הצמאון התוכי לאור ד', זהו היסוד של התגלות הקדושה בנשמתו של אדם.

אורות הקודש ח"ג, עמ' רט

החיסרון לדבקות בכוח העליון הוא כל חיותו של האדם. בלעדיו נבחן האדם לבעל חיים, אשר מצד הטבע יש לו שאיפות רק למלא עצמו ולענג את גופו. ובהתאם לחסרונותיו הבהמיים, כך גם ערך חיותו. אם יתמלא החיסרון הטבעי, הרי שלא תורגש עוד החיות, והאדם ייבחן למת. אך לא כך האדם המשתוקק לרוחניות, אשר חסרונו אינו יודע שובע, ולכן אינו נידון למיתה.

בעל הסולם:

כי בריה כזו שמרגשת את הויתה מרגשת חסרונותיה, מה שאין כן בעלי חי הנחסר להם שכל זה לגמרי, ונעדר ממנו נפש השכלי ופנימיותה, ומרגשת מחמת זאת את חסרונה בשיעור הנחוץ לקיומה הגופני, וכפי קביעות הרגשות החסרון נמדד לה חיותה, ואם לא תהיה מרגשת בחינת חסרונה, אז לא יכולה להזין את עצמה להמשיך הויתה, ותמות. ולא עוד, אלא ששיעור גודלה ובריאותה תלוי בשיעור גודל הרגשת החסרון, כמו גוף הגשמי, אשר כל הבריא ביותר מרגיש רעבון ביותר, ועל כן אוכל ביותר, וממילא מתרבה שיעור דמו ובריאותו יותר.

אך עדיין צריך לדעת מה החסרון שמרגיש הנפש השכלי. ואומר לך, שזהו חסרון השגה את מאצילה, כי נחקק בטבעה להשתוקק מאד לדעת מאצילה ובוראה. וזה, מתוך שמרגישה את הויתה עצמה... ואין לומר שחסרון זה אינו מגודר בהשגת מאצילה, אלא רדופה היא אחר כל נסתרות, וברצונה לדעת על הדברים העל טבעיים ועל הגלגלים, ועל מה שבלבו של חברו וכדומה.

מבשרי אחזה אלוק

[1] ועיין בזוהר חלק ב, לב ע"א (על פי פירוש הסולם, פרשת וירא אות רג): "עתידים בני ישמעאל לשלוט על הארץ הקדושה זמן הרבה בשעה שהיא ריקה מכל, כמו שהמילה שלהם היא ריקה בלי שלמות. והם יעכבו את בני ישראל לשוב למקומם, עד שישלים זכותם של ישמעאל".

[2] בתוך: הרב מיכאל לייטמן, הדור האחרון, עמ' 341.

לקראת הגאולה

א. חזרת עשרת השבטים לארץ ישראל

קשה לקבוע מהי צורתו המתוקנת של עם ישראל, כי אנו שרידיהם של שני שבטים בלבד מכלל העם. חסרים לנו עשרת השבטים האחרים, אשר לא ידוע מה עלה בגורלם, וכיצד התנהל תהליך היעלמותם. עשרת השבטים הללו הם אותם הכלים, שנכללו בכל העמים האחרים, אם כי ישנו חלק שלא נכלל עם יתר העמים. בתוך המערכת הזו קיים קשר סמוי, שאינו מובן לנו, בין אותם הכלים שנשמרו מפני ביטול והתבוללות בתוך העמים לבין הכלים שהתבוללו בין האומות, מתוך מטרה, שתכונות הבינה והמלכות יתכללו אלה באלה.

הרב קוק:

שכחת השבטים ליחוסם היא הכנה לאחדות האומה. על ידי הזכרון של חלוק השבטים היתה הגלות גורמת, שכל שבט יחולק ויפרד לגמרי מכללות האומה, וארס הנכריות היה חודר בחלקים המיוחדים והבדודים. אמנם ע"י השכחה הזאת של ההתפרטות נתרבה הבלבול והערבוב, לא רק התפלות המיוחדות וראויות לכל שבט שבט בפני עצמו בתקון העולם נתבלבלו, כי אם כל ערכי החיים, הפנימיים והחיצונים, כל צביוניהם של ההרגשות, הלמודים, המנהגים וההדרכות, שכל אחד מהם במקומו הוא מוסיף תקון אור וחיים.

אורות, עמ' מג

לא ניתן לדעת אם חלקי העמים ואומות העולם, שנמשכים ובאים היום לישראל, שייכים לאומות העולם או לעשרת השבטים, אבל אין גם טעם לדון בכך, משום שתיקון הכלים חייב לעבור על כולם. אין זה מענייננו לבחון באיזו צורה נעשתה התערבות זו במשך אלפיים שנה, באלו עמים ובאיזו מידה. התערבות זו, כמו גם הקשרים שנוצרו, הם תוצאה משבירת הכלים ומהאופן שבו נפלו הכלים והתערבבו. ניתן לראות בכך דוגמא למידת אי-הבנתנו את המתרחש בעולם. אי-הבנת המערכת הכללית היא המונעת מאיתנו לקבוע מהן הצורות שאותן יקבלו עם ישראל וכל יתר העמים האחרים. עם ישראל יושלם על ידי עשרת השבטים, ולנו אין מושג מי הם עשרת השבטים והיכן הם.

תפקידנו הוא לדאוג לכך שבכל כלי וכלי, בכל נשמה ונשמה, יתעורר חלק הבינה, הניצוץ להשפעה. לאחר שיתעורר, עלינו לדאוג שיגדל, עד כדי מצב שהוא ישלוט על יתר חלקי המלכות שבנשמה. שום ניסיון שלנו להיכנס ולשנות דבר כלשהו בתוך הנשמה לא יביא לזירוז התהליך. התהליך יתרחש רק על ידי כך שנביא את המאור המחזיר למוטב, והמאור הוא שיאיר ויברר את החלקים הללו. המאור הוא שיגרום לכלל הכלים השבורים להתברר על פי סדר היחס הנכון שבין האורות לכלים ולניצוצות.

עם ישראל נדרש לפעולה אחת בלבד: לגלות את האור כלפי העולם. לכשיתחיל עם ישראל ששרד לתקן את עצמו, נראה כי גם אותם עשרת השבטים, אשר בפנימיותם הם עדיין משורש ישראל, יצטרפו באופן טבעי לתהליך התיקון.

הרב קוק:

חסרון זה עומד הוא להתמלאות ע"י השפעתם של עשרת השבטים שהננו מצפים את הופעתם בתור קיבוץ שלם חסון ועומד בצביון גאותו התמימה, ועזן של ישראל לא נכחד אצלם.

מאמרי הראי"ה, עמ' 195

ב. משיכת אורות עליונים

מי שיש לו נקודה שבלב, ומשתוקק להשפעה, הוא היחיד שמושך אורות עליונים. בזכות הרצון שלו ובזכות פעולתו זו הוא נקרא "ישראל". האחרים אינם נקראים עדיין ישראל כלפי התיקון הרוחני. ויש אף מעטים מקרב ישראל הנקראים "יהודים", המייחדים את עצמם בפועל עם ההשגחה העליונה. אך צריך לדעת, כי במקביל למונח הרוחני, גם כל אלו אשר נקראים ישראל על פי הלאום, מחויבים בתיקון. עלינו להתחיל בתהליך התיקון, ואז יברר האור את ישראל האמיתי. אז תינצל גם היהדות החיצונית מתהליך התדרדרות בלתי פוסק, שבתוכו היא מצויה, ואז יחזרו גם אותם התועים בחיפושים בשדות זרים, בתרבויות אחרות, אחר ניצוץ של חיוּת, אל נשמת ישראל המקורית, אל חכמת הקבלה שבפנימיות היהדות.

הרב קוק:

מצאנו שכל אותם המחזיקים מעמד לתורה ואמונה אינם שמים לב כראוי לצרכי החיים החדשים שרוח התחיה הלאומית הביא אותם בארה"ק בשטף גדול, ומתוך כך הולכת היהדות הנאמנה ומתדלדלת בעצם מקום מקור חייה. לעומת-זה המחזיקים במעוז התחיה בהתגלותה החדשה הולכים שבי אחר כל ברק נוצץ שמבחוץ, וכל שאיפתם הלאומית היא מתכנסת רק בכונניות כאלה שאין בהם מקום לצמיחת קרן ישועה לנשמת ישראל, ממקור ישראל.

אגרות הראי"ה ח"ב, עמ' שמ

לאורך כל שנות קיומו של העם העתיק שלנו, פעל במציאות רק חוק אחד ויחיד: אם ישראל מתקרבים אל האור העליון, אם גוברת השתוקקותם להתחבר אליו ולהידמות לו, הם זוכים בעצמאות, בחיים, בשמחה. ואם לאו, אזי גורלם הוא גלות, פירוד וסבל. לכן, כל מה שמוטל עלינו הוא "לקחת את החוק הזה לידינו" ולקיים אותו על עצמנו. מייד נראה כיצד תשתפר מגמת חיינו, כיצד יביא אותנו האידיאל הרוחני אל הנצחיות והשלמות, כעם ישראל הרוחני.

בעל הסולם:

היוצא מזה, אשר המטרה הסופית שלנו היא הכשרתינו לדבקותו ית' שישכון בתוכנו, והמטרה הזאת היא חיובית מבלי למצוא שום נקודת מוצא לנטות הימנה, כי השגחתו ית' חזקה עלינו עם ב' אופני השגחתו, שהם דרך יסורים ודרך תורה כמבואר. אולם מבחי' המציאות המעשית אנו מוצאים אשר השגחתו ית' מגיעה אלינו עם ב' דרכי השגחתו בבת אחת והמה נקראים בדברי חז"ל: דרך ארץ, ודרך תורה.

מהות הדת ומטרתה

כדי לקיים חוק זה, מדינת ישראל אינה צריכה לפתח משהו חדש, או לרדת ממצבה הנוכחי. כל המצבים נקבעים על ידי האור מלמעלה. האור הוא זה המראה לנו מי ומה אנחנו. המהפך, הפעולה שתחזיר אותנו להיות לעם סגולה בפועל אינו תלוי בנו, כפי שגם ההחלטה אם להיות ישראל או גויים אינה תלויה בנו. הבחירה בין האחיזה באמצעי שמביא מאור, או לחלופין, לא לאחוז בו, היא זו התלויה בנו.

האדם עצמו אינו בוחר אם להיות ישראל או לא. הרצון המפעיל את הנשמה, קובע עבורה אם היא שייכת לבחינת ישראל, בשל היותה "ישר"-"אל". הרצון הוא המחלק את נשמות בני האדם לחלק פנימי יותר וחיצוני יותר, על פי קרבתם לרעיון התיקון הכללי.

עם תחילתו של התיקון הכללי תתגלה ותתברר נטייתו של כל אחד מהכלים השבורים, ויהיה ברור לעיני כל, מי שייך לתהליך התיקון ומי לא. עלינו להבין, כי ברמה העקרונית, כל העולם צריך להגיע לתיקון, ישראל מתבטא ומתגלה בכלי הכללי לפי תפקידו. כלומר, כל מי שבוער בו הרצון לתיקון העולם שייך לעם ישראל הרוחני, משום ש"ישראל" נקרא אותו החלק, שקיבל את התורה, את שיטת התיקון, ופועל לקראת תיקון העולם.

בעל הסולם:

ובזה מתבאר היטב השאלה, למה ניתנה התורה לאומה הישראלית, ולא נשתתפו בה כל אומות העולם. כי האמת היא, שעניין תכלית הבריאה מוטלת על כל המין האנושי, איש לא נעדר. אולם מתוך שיפלותו של טבע הבריאה, וחוזקו על הבריות, לא היה שום דרך שהבריות יוכלו להבין להכריע ולהסכים להתרומם ממנו, ולא היו מגלים רצון לצאת ממסגרת האהבה העצמית, ולבוא להשואת הצורה, שהיא הדביקות במדותיו יתברך. כמו"ש חז"ל: "מה הוא רחום אף אתה רחום" וכו'. ומתוך זכות אבות, עמדה להם ההצלחה לישראל, שבמשך ארבע מאות שנה התפתחו והוכשרו והכריעו את עצמם לכף זכות. ונכנסו כל אחד מחברי האומה, בקבלה זו של אהבת הזולת, בהיותם אומה יחידה קטנה בין שבעים אומות גדולות, אשר כנגד כל אחד מישראל נמצאים מאה נכרים ויותר כנגדו. וכאשר קבלו עליהם אהבת הזולת, ניתנה התורה דווקא לאומה הישראלית ולהכשרתה עצמה.

אמנם האומה הישראלית הותקנה בזה בבחינת "מעבר", אשר באותו שיעור שישראל עצמם יוצאים מצורפין על ידי קיום התורה, כן מעבירים את כוחם לשאר האומות. וכאשר גם יתר האומות יכריעו את עצמם לכף זכות, אז יתגלה משיח ה', אשר תפקידו מלבד מה שישלים את בני ישראל למטרה הסופית לדביקותו יתברך, כן יבוא ללמד דרכי ה' אל כל האומות. כמ"ש "ונהרו אליו כל הגויים".

אהבת ה' ואהבת הבריות

הרב קוק:

אומה שדבקותה בחיי כל הוא כל תכנה, וארחות חייה ממלא כל נובעים הם, איך לא את כל יעלו. את העולמים ימלאו אורה, את האצילות ירחיבו, את הבריאה יפרנסו באור הנאצל, את היצירה בזוהר הבריאה, את העשיה בנוגהה של היצירה, בעולמים, ובאדם, בכל נשמה, שמחה וחדוה, שמחת מצוה ואור תורה. נחלת יעקב תמיד עולה בגאון.

אורות הקודש ח"ב, עמ' רצט

ישראל הוא רצון, כוח שמטרתו להיתקן ולתקן את העולם כולו. אם מופיע הרצון הזה בנשמתו של אדם, הוא מחייב ומגדיר אותו כאדם המשוייך לבחינת ישראל.

לאחר שמתעורר באדם רצון, מתוך תהליך התפתחות מחויב של ריקנות, המחייבת אותו לגלות את הטעם בחייו, צריך האדם להשתמש בכוח התורה למימושו של רצון זה, אך הפעם מתוך בחירתו. לאחר שמימש רצון זה על עצמו, עליו למשוך את האורות ולהעבירם ליתר אומות העולם. כדי שאלו האחרונים ייתַּקנו אף הם.

אין מקום להתגאות בייחודיותו של עם ישראל ובתפקידו בעולם. מי שמבין את מבנה העולם, רואה עד כמה מצבנו אינו טוב, וכי אין ביכולתנו לברוח ממצב זה. התמונה העגומה לפיה אנו מצויים בפיגור ניכר במשימתנו לשמש "אור לגויים" הולכת ומתבהרת כיום. למעשה, כל העולם נמצא באותה קלחת רותחת, ועתה עלינו לחשוב יחד מה ניתן לעשות כדי לשנות את המצב. אין טעם שנצדיק את עצמנו, כי אין שום הצדקה לחוסר יגיעה.

בעל הסולם:

ומתוך זה הנני להציע לבית ישראל, שיאמרו לצרותינו די, ויעשו חשבון, חשבון אנושי על כל פנים, מכל אלו הרפתקאות, ששינו ושילשו עלינו, וגם פה בארצינו, שאנו רוצים להתחיל במדיניות משלנו מחדש, שאין לנו כל תקוה להאחז על הקרקע בתור אומה, כל עוד שלא נקבל את תורתינו הקדושה, בלי שום הקלות, זולת בתנאי האחרון של העבודה לשמה, ולא לשם עצמו, בשיור אנוכיי, כמו שהוכחתי במאמר מתן תורה.

הגלות והגאולה

"ישראל" נקרא כל אדם המחויב לתקן את העולם, אשר מתעוררים בו הכוח והנחיצות לביצוע משימה זו. רק בהתאם לביצוע התפקיד הרוחני, זוכה האדם לשם "ישראל". אדם שרוצה להיקרא ישראל, ולזכות לאור העליון, צריך להשקיע את כל כוחו ויכולתו במימוש מטרת חייו הרוחנית, ולקחת על עצמו את המידות של ישראל, שהן בכללן חוק ההשפעה.

הרב קוק:

אדם מישראל שהוא רוצה לזכות לאור חיים באמת, צריך הוא שיסכים להיות שותל עצמו בכנסת ישראל בכל לבו בכל חושיו וכחותיו הגשמיים והרוחניים, שישים את מגמת חייו לקנות לו לפי היכולת שבידו את המדות הישראליות ואת הידיעות המיוחדות לישראל, שראש לכולן היא התורה בכל רחבה בכל סעיפיה, ועמה כל מה שמיוחס לחכמת ישראל, ומתוך עליתה של כנסת ישראל יבא לעליה כללית של מקור החיים האנושיים והעולמיים.

אורות, עמ' קמז

ג. שליטת תכונת המלכות על ישראל

הבורא ברא את ישראל כ"עם קשה עורף". "קשה עורף", הכוונה היא להתגלות הרצון לקבל בעם ישראל, שהוא לפלא, משום שעם ישראל ביסודו הוא תכונת הבינה, אלא שתכונת המלכות שולטת בו אף יותר מאשר באומות העולם. זאת למרות, שאצל אומות העולם תכונת המלכות היא היסוד והבסיס, ואילו תכונת הבינה היא נרכשת. הסיבה להתגלות הרצון לקבל בעם ישראל היא חדירתה של תכונת המלכות אל תוך עם ישראל על ידי שבירת הכלים, באופן דומה לצורה, שבה נכנסה תכונת הבינה אל אומות העולם, והם נעשו הרבה יותר זכים מטבעם המקורי. ועדיין, באומות העולם מתגלה אכזריות יתר, לעומת הרחמנות שיש בישראל.

תכונת קשיות העורף של עם ישראל היא חזקה ביותר. הדבר נובע דווקא משבירת תכונת הבינה. מכיוון שתכונת הבינה היא כלי עליון יותר ולכן תקיף יותר, הרי בזמן השבירה הוא נעשה לכלי הפוך מהכלי הרוחני, אך עם התקיפות המקורית שנשארה בו. מכאן נובעת גם הטעות ואי ההבנה של אלו החושבים, שהיות שישראל הוא העם אשר מטרתו להביא את האנושות לתיקון האגואיזם, הרי שעליו להיות העם הזך והטהור ביותר. להיפך, מתוך אותה תקיפות של ישראל והתכללותו בתכונת המלכות, הוא הפך לעם הגס והאגואיסטי מכולם, ולכן הוא גם הקשה ביותר לשינוי ולתיקון. עם "קשה עורף".

הרב קוק:

לא כטועים שסוברים שמגמתם של ישראל היא להשריש בעולם רק המוסר היוצא מרכות הלב, שאינו מכיר טעם טוב והנהגה תכליתית כ"א במדות הרכות כחמלה וחנינה, צדקה וחסד, ומה שתעשה האנושיות במדות הרעות, בגבורה, בנקמה, בקנאה ותאוה וכיו"ב, נעלמו ממנו. לא כן הדבר, כי כל מגמתם ותעודתם של ישראל היא ללמד סוד אחדות ד' בעולם, להודיע שהוא "עושה שלום ובורא רע". "הנה אנכי בראתי חרש נופח באש פחם ומוציא כלי למעשהו ואנכי בראתי משחית לחבל". ע"כ הכחות הקשים כולם הם בכח האומה הישראלית, והחכמה האלהית דאגה להתפתחותם ג"כ... "כי עם קשה עורף אתה".

עין איה שבת ח"א, עמ' 16

יוצא, אפוא, כי ה"עורף" של עם ישראל, "האחוריים" שרכש מאומות העולם, קיבל חיזוק מעוצמתה של תכונת הבינה השבורה. לכן אוחז עם ישראל בתרבות זרה ובכלים דקבלה יותר מאומות העולם, מתוקף פעולת תכונת בינה השבורה. כתוצאה משבירת הכלים, מכך ששבירת עם ישראל היתה משמעותית, ישראל התקלקל ונעשה קשה עורף. לעומת זאת, לאומות העולם היתה שבירה "קלה" יותר, הן נשברו רק כדי לקבל ניצוצות השפעה, שעל ידם הם יתחילו להתפתח מלמטה למעלה, ואילו ישראל, תכונת הבינה, ירד מלמעלה למטה, ומוסיף לרדת עד לאותה ההתגלות שהוא באמת הגרועים מכולם. עקומת ההתפתחות של עם ישראל הפוכה מעקומת ההתפתחות של אומות העולם.

החל מימי חורבן הבית נמצא עם ישראל בירידה תלולה, ובימינו, בארץ ישראל, עוד יתגלה עד כמה הפוכות תכונותיו של עם ישראל מתכונותיה של ארץ ישראל. כל זאת, לעומת תרבותם של עמי העולם, שהלכה והתפתחה לאורך ההיסטוריה. ירידת ישראל אירעה, משום שאיבד את הקשר עם הרוחניות שהיה קיים לפני חורבן בית המקדש הראשון, ועזב את האמצעי להתקשר שוב לרוחניות. ישראל איבד את הקשר לחכמת הקבלה.

בעל הסולם:

כל החורבנות וכל ירידתם של בני ישראל, הם מחמת שעזבו את פנימיות התורה, והשפילו מעלתה מטה מטה, ועשו אותה כמו שהיתה ח"ו דבר שאין צורך בו כלל.

הקדמה לספר הזוהר, אות סט

כל עוד היה ישראל בקשר עם המציאות הרוחנית, היו מנהיגי העם בהשגה רוחנית, ומתוך הכרתם את המציאות העליונה יכלו להנהיג את העם על פי החוקים העליונים. הם הבינו את שצריך להתבצע ולהתקיים בעולם הזה, מתוך השגתם את השורשים העליונים, ובהתאם לכך התאימו את קיום העם בדרגה הגשמית לקיומו בדרגה הרוחנית.

הרב קוק:

שהרי זה הדרך עצמו של ההבנה בכללי תורה, כזה וכיוצא בו ויותר הרבה רחב ממנו, הי' דרך הפלפול אצל שופטי ישראל, הנביאים והגבורים, הסנהדראות והנשיאים, בשבתנו על אדמת קודש ורוח ד' עמנו, וכל ב"ד ידע לכלכל דבר במשפט, לדעת מה יעשה ישראל, ע"פ עומק אמתתה של תורה, קודם שנגזרה הגזירה, מפני ירידת הדורות ופיזורם של ישראל, "לצור תעודה ולחתום תורה בלימודי".

אגרות הראי"ה ח"א, עמ' קב

אם עם ישראל יתקן את תכונת הבינה שבו, ולאחר מכן את תכונת המלכות שבו, אזי, דרך תכונת המלכות המתוקנת שלו הוא יוכל לתקן את תכונת הבינה של אומות העולם, וממנה את תכונת המלכות של אומות העולם. הסדר של תהליך התיקון הוא תוצאה ישירה מהשבירה.

הרב קוק:

הבית הראשון הי' מאיר הארת הבינה, שנקרא ג"כ עולם, אלא שהאירה החכמה העליונה ע"י אור הבינה במלכות, והיתה ההנהגה הנהגה ראוי' לקדושת עולם, כי מצד בינה היא בחינת חיי עולם, אלא שגורמים אחרים גרמו שנתגברו החיצונים וגרמו הגלות, אבל הבית השני הי' בהארת המלכות, אחר שירדו האורות ממעלתם ולא הי' בהם עצם הארת הבינה, וק"ו הארת החכמה, וזו המדה נקראת בחינת שעה ואינה בחינת עולם. ולע"ל בזמן הגאולה תהי' ההנהגה מאור החכמה המאיר בבינה מאור הכתר, ותעלה בזה על הנהגת ההארה שבימי שלמה, שהיתה במדרגת החכמה בהארתה בבינה, ולא היתה מוארה מהארת הכתר.

משפט כהן, עמ' רט

משמעות שליטת תכונת הבינה על ישראל, היא שהמהות הפנימית ביותר של האומה מצויה בשליטת תכונת ההשפעה. שליטה זו פירושה השתוקקות להידמות לבורא אשר מחייה את העולם כולו. לאחר שמופיעה השתוקקות זו, על הנברא לתת את היגיעה במשיכת המאור המחזיר למוטב, המאפשר לאדם להידמות לבורא. הרצון והפעולה הללו נקראים שליטת תכונת הבינה על האדם. השאיפה להתעלות מעל העולם הזה אל המציאות הרוחנית היא היא הרצון, אשר בתוכו יתגלה האור העליון בישראל, ולאחר מכן בעולם כולו.

בעל הסולם:

אולם הגמר של תיקון העולם, יהיה בהכנסת כל באי העולם בסוד עבודתו ית', כמ"ש והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, ודייק הכתוב "ביום ההוא" ולא לפני זה, וכן כמה כתובים: כי מלאה הארץ דעה את ה' וגו', ונהרו אליו כל הגויים וגו'. אולם תפקידם של ישראל כלפי כל העולם דומה לתפקידם של אבותינו הק' כלפי האומה הישראלית, דהיינו כמו שזכות אבותינו עמדה לנו להתפתח ולהזדכך עד שנעשינו ראויים לקבלת התורה, שלולא אבותינו שקיימו כל התורה מטרם שניתנה, כי אז לא היינו משובחים כלל משאר האומות כמובן. כמו כן מוטל על האומה הישראלית ע"י העסק בתורה ובמצוות לשמה להכשיר את עצמם ואת בני העולם כולו עד שיתפתחו לקבל עליהם את העבודה הגבוהה הזו של אהבת הזולת שהוא הסולם לתכלית הבריאה, שהיא דביקותו ית' כמבואר.

מאמר הערבות, אות כ

פנימיות וחיצוניות התורה

א. ישר-אל - החלק הפנימי בנשמת האדם הראשון

בעל הסולם:

ודע, שבכל דבר יש פנימיות וחיצוניות, ובכללות העולם נחשבים ישראל, זרע אברהם יצחק ויעקב, לפנימיות העולם, וע' אומות, נחשבים לחיצוניות העולם. וכן בישראל עצמם יש פנימיות, שהם עובדי ה' יתברך השלמים, וכן יש חיצוניות, שאינם מתמסרים לעבודת ה' יתברך. וכן באומות העולם עצמם, יש פנימיות, שהם חסידי אומות העולם, ויש חיצוניות שהם הגסים והמזיקים שבהם וכדומה. וכן בעובדי ה' יתברך שבבני ישראל, יש פנימיות, שהם הזוכים להבין נשמת פנימיות התורה וסודותיה, וחיצוניות שהם אותם שאינם עוסקים אלא בחלק המעשה שבתורה. וכן בכל אדם מישראל, יש בו פנימיות, שהיא בחינת ישראל שבו, שהוא סוד הנקודה שבלב. וחיצוניות, שהיא בחינת אומות העולם שבו, שהוא הגוף עצמו. אלא שאפילו בחינת אומות העולם שבו נחשבים בו כמו גרים. כי להיותם דבוקים על הפנימיות, הם דומים לגרי צדק מאומות העולם, שבאו והתדבקו בכלל ישראל.

הקדמה לספר הזוהר, אות סו

מדבריו של בעל הסולם יוצא, כי החלק הפנימי ביותר בנשמתו של אדם מישראל, כלומר, אדם המשתוקק אל הבורא, "ישר"-"אל", נקרא הנקודה שבלב. בתוך ליבו של אותו אדם, בתוך מכלול הרצונות האגואיסטיים שלו מתעורר חלק רוחני המשתוקק לשוב אל שורשו העליון.

אך טרם שנעמוד על מושג הפנימיות והחיצוניות, עלינו לבאר את עניין הגוף והנשמה. בחכמת הקבלה, הגופים של ישראל או של אומות העולם אינם נבחנים לגופים פיזיים, ואין מדובר על הבחנות פיזיולוגיות אלא על הבחנות פנימיות. נשמה נבחנת לרצונות שנקראים "ישראל", וגוף נבחן לרצונות שנקראים "אומות העולם". לפי סוג רצונם נקבעת גם מידת השתייכותם לפנימיות או לחיצוניות. פנימיות, פירושה קירבה לבורא, לחוק ההשפעה. חיצוניות, פירושה ריחוק מהבורא. פנימיות שייכת לכלים דהשפעה, וחיצוניות שייכת לכלים דקבלה. רצון להשפיע הוא פנימיות, ורצון לקבל הוא חיצוניות.

"הכרת הרע" היא אותה ההרגשה, שעליה דורש האדם תיקון, אשר מגיע אליו בעקבות הדרישה הנכונה. במילים אחרות, האור המקיף מביא להכרת הרע, ולאחריו מגיע האור המתקן את הרע. תהליך זה מביא את האדם לתיקון תכונת הבינה (תכונת ההשפעה) בכללותה.

החשיבות של תיקון תכונת ההשפעה היא עצומה, שכן, ללא תיקון החלק הפנימי ביותר לא ניתן לבצע דבר. כל ניסיון אחר לנסות ולהביא לשינוי בעם ישראל או באומות העולם נידון לכישלון. רק תיקונה של תכונת ההשפעה, הגדלת ערך הקדושה וההשפעה על פני יתר הרצונות האגואיסטיים של "אומות העולם" (כלים דקבלה), יאפשר את תיקון ישראל, ולאחריו את תיקון העולם.

לאחר השבירה, תכונות הבינה והמלכות מעורבות יחד בכל אדם ואדם, ואין זה חשוב מהו שורש נשמתו. בנשמה הפרטית מתחילים לתקן את הערבוביה הזאת על ידי המאור המחזיר למוטב, הוא האור המקיף, שמושכים בזמן לימוד חכמת הקבלה. אור זה מגיע בראש ובראשונה אל תכונת הבינה שבנשמה.

ללמוד ולעסוק במה שמפתח את תכונת הבינה, פירושו להעדיף תכונה זו. האמצעי שמפתח את התכונה הזו הוא ספרי קבלה, ולא לימוד התורה בכללותה. בעל הסולם מסביר ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שרק לימוד הקבלה משפיע על התפתחותה ועל פיתוחה של תכונת הבינה.

בעל הסולם:

ולפיכך, מיעץ לו, שיניח את ידו הימנו ויעסוק בחכמת האמת, משום שקל יותר להמשיך המאור שבתורה בעסק ויגיעה בחכמת האמת, מביגיעה בתורת הנגלה. והטעם הוא פשוט מאד, כי חכמת תורת הנגלה לבושה בלבושים חיצונים גשמיים, דהיינו גניבה גזילה ונזיקין וכדומה, אשר משום זה קשה וכבד מאד לכל אדם, לכוין דעתו ולבו להשי"ת בעת העסק, כדי להמשיך המאור שבתורה, ומכל שכן לאיש כזה, שהוא כבד וקשה בעיון התלמוד עצמו, ואיך יוכל לזכור עוד בשעת הלימוד בהשי"ת, כי להיות העיון הוא בנושאים גשמיים הם ח"ו אינם יכולים לבא אצלו עם הכוונה להשי"ת בבת אחת, ולכן מיעצו לעסוק בחכמת הקבלה, אשר חכמה זו לבושה כולה בשמותיו של הקב"ה, ואז כמובן יוכל לכוין דעתו ולבו להשי"ת בשעת לימוד בלי טורח, ואפילו הוא קשה העיון ביותר, כי העיון בנושאים של החכמה והשי"ת, הם אחד, וזה פשוט מאד.

הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות כב

בתיקון השבירה, ההבחנות מחולקות לפי חשיבותן, ולפי קלות תיקונן. בסדר התיקונים, התיקון הקל ביותר הוא התיקון של כלי ההשפעה, החלק הנקרא "ישראל", ולאחר מכן עוברים לתיקון כלי הקבלה שעליהם הנקראים "אומות העולם".

בעל הסולם:

ואלה הם דברי רבי אלעזר ברבי שמעון באמרו העולם נידון אחר רובו וכו', שכוונתו על תפקיד האומה הישראלית להכשיר את העולם להזדככות מסוימת עד שיהיו ראויים לקבל עליהם את עבודתו ית' לא פחות משהיו ישראל עצמם ראויים בעת קבלת התורה.

הערבות, אות כא

מכאן נוכל להבין את חשיבותה של הפנימיות על פני החיצוניות, ואת משקלה הסגולי בתהליך התיקון הכללי. הגדלת ערכה של הפנימיות, ההשתוקקות לבורא, אצל ישראל, מביאה באופן ישיר לתיקונה של כללות מערכת הנשמות או הרצונות שבאדם. טיפוח החלק הפנימי בנשמתו של אדם, ובמיוחד בקרב אלו הבאים מהחלק הפנימי בנשמת אדם הראשון, יוצרת בעולמנו מגמה זהה למגמת התיקון הרוחנית. בשעה שמתגלה לאדם הידיעה על קיומה של שיטה לתיקון טבעו, הבחירה להתחזק ולכוון את עצמו אל פנימיות הלימוד היא בידי האדם עצמו.

הרב קוק:

צריך האיש הישראלי לסדר רעיוניו ביחוד על הערך המיוחד שבו נצטיינו ישראל... כי עומק המגמה הפנימית של ישראל, היא היא בעצמה הקריאה בשם ד' לכל באי עולם, לבשר שלום לכל מעשי ד'. אמנם בפועל יצאו דברים כאלו לאור ע"י ישראל בעת הרוחה, בעת שקרן ישראל יתרומם, ובענינים הפנימים שלו הרוחניים והגשמיים, כבר יהי' הכל מתוקן טוב ויפה ברב יתרון.

עין איה ברכות ח"ב, עמ' 395

בעל הסולם מסביר את מהות הטענה הטבעית של אדם כנגד בוראו על פי סיפורו של איוב, אשר ניסה לפטור את עצמו מהתיקון. הוא תולה את הסיבה לחוסר השגת המציאות הרוחנית בהתרשלות האדם באיכות הלימוד, או כלשונו "באיכות הכוונה".

בעל הסולם:

ולפיכך מתחייב הלומד בטרם הלימוד, להתחזק באמונת השי"ת ובהשגחתו בשכר ועונש, כמ"ש חז"ל, נאמן בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך, ויכוון את היגיעה שלו, שיהיה לשם מצות התורה, ובדרך הזה יזכה ליהנות מהמאור שבה, שגם אמונתו תתחזק ותתגדל בסגולת המאור הזה, כמ"ש, רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך (משלי ג', ח'). ואז יהיה נכון לבו בטוח, כי מתוך שלא לשמה יבא לשמה. באופן, אפילו מי שיודע בעצמו שעדיין לא זכה ח"ו לאמונה, יש לו תקוה גם כן על ידי עסק התורה, כי אם ישים לבו ודעתו לזכות על ידה לאמונת השי"ת, כבר אין לך מצוה גדולה מזו, כמ"ש חז"ל, בא חבקוק והעמידן על אחת צדיק באמונתו יחיה (מכות כ"ד).

ולא עוד אלא, שאין לו עצה אחרת מזו, כמו שאיתא (במסכת ב"ב דף ט"ז ע"א) אמר רבא, ביקש איוב לפטור את כל העולם כולו מן הדין, אמר לפניו, רבש"ע, וכו' בראת צדיקים בראת רשעים מי מעכב על ידך, ופירש"י שם, בראת צדיקים על ידי יצר טוב, בראת רשעים על ידי יצר הרע לפיכך אין ניצול מידך, כי מי יעכב, אנוסין הן החוטאין. ומאי אהדרו ליה חבריה דאיוב, (איוב ט"ו) אף אתה תפר יראה ותגרע שיחה לפני אל, ברא הקב"ה יצר הרע, ברא לו תורה תבלין. ופירש"י שם, ברא לו תורה שהם תבלין, שהיא מבטלת את "הרהורי עבירה", כדאמר בעלמא, (בקידושין דף ל') אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח וכו', הלכך לאו אנוסין ננהו, שהרי יכולין להציל עצמן, ע"ש ודו"ק.

וזה ברור שאינם יכולים לפטור את עצמם מן הדין, אם יאמרו שקבלו התבלין, הזה, ועדיין יש להם הרהורי עבירה. כלומר, שמתגוררים עוד בספיקות ח"ו, ועדיין היצר הרע לא נמוח, כי הבורא ב"ה שברא אותו ונתן לו ליצה"ר את תוקפו, ברור שידע גם כן לברוא את התרופה והתבלין הנאמנים להתיש כחו של היצה"ר, ולמחותו כליל. ואם מי שהוא עסק בתורה ולא הצליח להעביר היצה"ר ממנו, אין זה, אלא או שהתרשל לתת את היגיעה והעמל המחויב ליתן בעסק התורה, כמ"ש לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, או יכול להיות שמילאו את "כמות" היגיעה הנדרשת, אלא שהתרשלו ב"איכות", כלומר, שלא נתנו דעתם ולבם במשך זמן העסק בתורה, לזכות להמשיך את המאור שבתורה, המביא האמונה בלב האדם, אלא שעסקו בהסח הדעת מאותו העיקר הנדרש מהתורה, שהוא המאור המביא לידי האמונה, כאמור, ואע"פ שכיוונו לו מתחילה, הסיחו דעתם ממנו בעת הלימוד. ובין כך ובין כך, אין ליפטור את עצמו מן הדין בטענת אונס, אחר שמחייבים חז"ל בטענה "בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין", כי אם היה בזה איזה יוצא מהכלל, הרי הקושיא של איוב במקומה עומדת ח"ו, ודו"ק.

הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות יז

הרב קוק:

בדברי התורה ומצותיה ישנם, מלבד אמתיות הפשטות שבהם, ענינים גדולים נעלמים ומושכלות זכות פנימיות. ממדת האמת שהיא נוהגת בענינים הפנימיים כבענינים החצוניים, הרי כאילו יש כאן שתי אמתיות: פנימית וחצונית... והצד החצון אחד הוא בה עם הצד הפנימי, שהוא מתגלה ומופיע על ידו, והאמת היא אחת בהם, וכך נאה לתורה האחת היוצאת מאת ד' אחד, שכל עניניה מאוחדים. על כן ראוי להראות, שהאמת היא אמת אחת המתגלית לפי ערך המשיגים בגונים שונים.

עולת ראיה ח"א, עמ' רנג

שיטת התיקון מתחלקת לפנימיות וחיצוניות, אך אדם שאינו חושק בתיקון, אינו רואה את פנימיותם של דברים. עבורו, השיטה היא רדודה וחיצונית. לעומתו, אדם המשתוקק לרוחניות לומד להבדיל בין החלק החיצוני, בין המנהגים, שאותם מקיימים באופן גשמי, לבין השיטה לתיקון הפנימי, אשר מטרתה להביא את האור המחזיר למוטב. השימוש בפנימיות כאמצעי, במטרה להיתקן ולהתקרב לבורא, מביא תועלת עצומה. לעומת זאת, השימוש בחיצוניות, כלומר, השימוש בתורה לשם סיפוק רצונות אגואיסטיים, מביא לנזק עצום למערכת הנשמות כולה.

העיסוק של ישראל בתורה קובע את סדר העולם. אם ישראל אינם עוסקים בתורה, העולם החיצוני שולט במלואו בסדר העולם. ואם הם עוסקים בתורה, אך לא בחלק העוסק בתיקון הנשמה, נגרמת שליטה מחמירה עוד יותר של אומות העולם על ישראל. זאת משום שעל ידי כך קובע ישראל, שאומות העולם חשובים יותר מהם.

בעל הסולם:

ובהמבואר מובן היטב, כי גם התורה יש בה פנימיות וחיצוניות כמו כללות העולם כולו, ולפיכך גם העוסק בתורה, יש לו אלו ב' המדרגות, ובהיותו מגביר טרחתו בפנימיות התורה וסודותיה, נמצא גורם בשיעור הזה שמעלת פנימיות העולם, שהם ישראל, תעלה מעלה מעלה על חיצוניות העולם, שהם אוה"ע, וכל האומות יודו ויכירו בשבחם של ישראל עליהם, עד שיקוים הכתוב (ישעיה י"ד) ולקחום עמים והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה' וגו'. וכמו כן הכתוב (ישעיה מ"ט) כה אמר ה' אלקים, הנה אשא אל גויים ידי, ואל עמים ארים נסי והביאו בניך בחוצן, ובנותיך על כתף תנשאנה. אבל אם ח"ו להיפך, שהאדם מישראל, משפיל מעלת פנימיות התורה וסודותיה, הדנה בדרכי נשמותינו ומדרגותיהן, וכן בחלק השכל וטעמי מצוה, כלפי מעלת חיצוניות התורה הדנה בחלק המעשה בלבד. ואפילו אם עוסק פעם בפנימיות התורה, הריהו מקציב לה שעה מועטת מזמנו, בשעה שלא יום ולא לילה, כמו שהיתה ח"ו, דבר שאין צורך בו, הוא נמצא גורם בזה, להשפיל ולהוריד מטה מטה את פנימיות העולם, שהם בני ישראל, ולהגביר את חיצוניות העולם עליהם, שהם אוה"ע, וישפילו ויבזו את בני ישראל, ויחשיבו את ישראל כמו שהיו דבר מיותר בעולם. ואין לעולם חפץ בהם ח"ו. ולא עוד, אלא גורמים בזה, שאפילו החיצוניות שבאוה"ע מתגברת על פנימיות שלהן עצמן, כי הגרועים שבאוה"ע, שהם המזיקים ומחריבי העולם, מתגברים ועולים מעלה מעלה על הפנימיות שלהם, שהם חסידי אומה"ע, ואז הם עושים כל החורבנות והשחיטות האיומים, שבני דורנו היו עדי ראיה להם, השם ישמרנו מכאן ואילך. הרי לעיניך, שגאולת ישראל וכל מעלת ישראל, תלוי בלימוד הזוהר ובפנימיות התורה, ולהיפך, כל החורבנות וכל ירידתם של בני ישראל, הם מחמת שעזבו את פנימיות התורה, והשפילו מעלתה מטה מטה, ועשו אותה כמו שהיתה ח"ו דבר שאין צורך בו כלל.

הקדמה לספר הזוהר, אות סט

הרב קוק:

אני רואה, שעיקר מניעת ההצלחה, בכל מה שעושים לחזק את היהדות... הוא מפני שנזנח האור האלוקי... הכל פונים עכשיו רק לתקן את ה"פראסטע פרומקייט" ("החרדיות הפשוטה"), כאילו יהי' אפשר להחיות את העולם בגוף בלא נשמה.

אגרות הראי"ה ח"א, עמ' קס

אנו גורמים לקלקול גדול בתהליך התיקון, בשל חוסר סידור המערכת באופן הנכון. מתוך חוסר הבנתנו, איננו רואים כי תיקון החלק הפנימי יביא בהכרח לתיקון החלק החיצוני הנספח אליו. איננו רואים כי צריך להגדיל את חשיבות החלק הפנימי על פני יתר החלקים, כך שהחלקים החיצוניים ישרתו את התיקון הרוחני של החלק הפנימי. לכן גם איננו מסדרים את מערכת הנשמות על פי פנימיות וחיצוניות, ואיננו מציבים את החלק הפנימי אל מול האור המחזיר למוטב. באופן זה, אנו מעכבים את תהליך התיקון, ומביאים על עצמנו סבל מיותר.

הרב קוק:

וכל מה שגורם קלקול הוא רק כשאינו משים את כל ענין על מקומו ואיננו מעריכו ע"פ מדתו שאז יוכל להוציא את הפנימיים לחוץ, כלומר להשים את התוכנים העקריים במעמד של טפל ואת החיצוניים לפנים, לשום בזה את הטפלים לעקרים, אבל על הכלל כולו, להערכת כל דבר כפי ענינו לדעת שהפנים הוא צריך להיות עומד בחשיבותו הפנימית והחוץ צריך שישמש את הפנים ועומד במדתו החיצונה, באופן כזה הכל בא מתוך השורש העליון שכל האור נובע משם והוא כתב שבלוחות שנקרא מבפנים ונקרא מבחוץ.

מאורות הראיה לשבועות, עמ' קלג

קלקול גדול עוד יותר נגרם, אם אנו משתמשים באמצעי עדין ועוצמתי זה, הנקרא פנימיות, באופן הפוך לתכלית הכללית, כלומר, אם אנו מנצלים את הפנימיות לטובת סיפוקים ומילויים בחיצוניות. זהו נזק העולה לנו במחיר של סבל רב, שאותו סבלנו בעבר, אנו סובלים בהווה ועלולים לסבול גם בעתיד.

שימוש שגוי באמצעי התיקון, וחוסר חיזוקה של הפנימיות יביאו, בסופו של דבר, להיעלמותו של חלק זה, הן מנשמתו של האדם היחיד והן מהנשמה הכללית. היחלשותה של הפנימיות, וחיזוקה של החיצוניות על פניה, באדם הפרטי יביאו להיעלמותו של הרצון שקיבל לרוחניות. תהלך זהה בנשמה הכללית, יביא להכחדתו של עם ישראל.

בעל הסולם:

ואם ח"ו להיפך שהאדם הפרטי מישראל, מגביר ומחשיב את בחינת חיצוניותו, שהיא בחינת אוה"ע שבו, על בחינת ישראל שבו, וכמ"ש (דברים כ"ח) הגר אשר בקרבך, דהיינו החיצוניות שבו, יעלה עליך מעלה מעלה, ואתה, בעצמך, דהיינו הפנימיות, שהיא בחינת ישראל שבך, תרד מטה מטה. אז גורם במעשיו, שגם החיצוניות שבכללות העולם, שהם אוה"ע, עולים מעלה מעלה, ומתגברים על ישראל ומשפילים אותם עד לעפר, ובני ישראל, שהם הפנימיות שבעולם ירדו מטה מטה ח"ו.

הקדמה לספר הזוהר, אות סז

הרב קוק:

ישראל מצד עצמם הם מובדלים מן האומות, ואם הי' להם תורה של נבואה בכל דור בלא צירוף השכל האנושי ל"ה אפשר שיקבלו האומות מהם שפע, שאין עניני הדעת המיוחדים לישראל מצד הנבואה ראוי להם, אך הקב"ה רוצה בתקנת כל העולם ע"כ אמרו חז"ל (שבת פח ב) כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נחלק לע' לשון, שמורה על הכנה שיש בתורה להשלים כל האומות, זהו רק כשאנו מחזיקים בצירוף שכל האנושי הטבעי לתורה, שזה דרוש אצלינו כ"ז ההכנה... עבודת ד' גלוי' לכל ומחוברת עם כל אוה"ע, ועד שנבחרו ישראל הי' דרך עבודת ד' אחד לכל העולם, רק בחירת ישראל גרמה להם עבודה מיוחדת שאין לכל העולם יחס לו... באמת פעולת ישראל על העולם באה רק ע"י התחזקות קדושתם בעבודתם המיוחדת, שלולא זאת כבר נבלעו ח"ו בין העמים ולא יהי' מורה דעת ד' בעולם כלל.

מאורות הראי"ה לחנוכה, עמ' פז

אין גרוע יותר מפנימיות המשרתת את החיצוניות. אם ישראל לוקחים על עצמם את שליטת אומות העולם בניהול המדינה מבחינה מדינית, חברתית, תרבותית וכלכלית, הרי הם מביאים כליה רוחנית וגשמית, הן על עצמם והן על העולם כולו.

בעל הסולם:

שהרי אין לנו עצמאות כלכלית, ואין עצמאות מדינית בלי עצמאות כלכלית. ועוד הרבה יותר מזה, כי אין גאולת הגוף בלי גאולת הנפש, וכל עוד שרוב בני הארץ שבויים בתרבויות הזרות של האומות, ואינם מסוגלים כלל לדת ישראל ותרבות ישראל, הרי גם הגופות שבויים תחת הכוחות הנכרים. ומבחינה זו נמצאת עוד הארץ בידי הנכרים.

מאמר לסיום הזוהר

הרב קוק:

והיד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים, באין זכר לקדושת ישראל באמת, המחפה את חרסיה בסיגים של לאומיות מזויפת בגרגרים של היסתוריה ושל חבת השפה, המלבישה את החיים צורה ישראלית מבחוץ במקום שהפנים כולו הוא אינו יהודי, העומד להיות נהפך למשחית ולמפלצת, ולסוף ג"כ לשנאת ישראל וארץ ישראל, כאשר כבר נוכחנו ע"פ הנסיון, - היד הטמאה הזאת תתגבר, אז אין די באר גודל האסון.

אגרות הראי"ה ח"א, עמ' קפב

בחירתו החופשית של האדם מתבטאת בהגדלת חשיבות תיקון הפנימיות לעומת תיקון החיצוניות בלבד, ב"דרך תורה" ולא ב"דרך ייסורים". על האדם לבחור לקדם את עצמו ולגלות התעניינות בתיקון, אף על פי שהוא מנוגד לרצון הטבעי שלו.

אל לו לאדם להתלונן כי חייו כאובים ומלאי סבל. בידו הבחירה, להשתמש באמצעי לתיקון טבעו, הגורם לו רק לריקנות ולכאב.

בעל הסולם:

ובזה תבין אמרם ז"ל על הפסוק, אני ה' בעתה אחישנה ופירשו בסנהדרין צ"ח לא זכו בעתה זכו אחישנה. היות שיש ב' דרכים להשגת המטרה הנזכרת, או ע"י תשומת לב מעצמם, שהוא נקרא דרך תשובה, ואם יזכו לזה יקויים בהם אחישנה, כלומר, שאין על זה זמן קצוב, אלא מתי שיזכו יוגמר התיקון, כמובן. ואם לא יזכו לתשומת לב, יש דרך אחר, שנקרא דרך יסורין, ע"ד שאמרו ז"ל סנהדרין צ"ז אני מעמיד להם מלך כהמן, ובע"כ חוזרים למוטב, והיינו בעתה כי ע"ז יש זמן קצוב. וירצו בזה. להורות לנו, שלא דרכיו ית' דרכינו וכו', וע"כ לא יארע לו ית' מקרה מלך בשר ודם הנ"ל, אשר טרח והכין כ"כ גדולות ונצורות, בשביל בנו החביב, ולבסוף נמצא מתאנה מכל וכל, וכל הוצאתו וטרחתו לשוא ולתוהו לבזיון וקצף, אולם השי"ת כל מעשיו בטוחים ונאמנים, ודין אונאה אין נוהג בו ח"ו, והיינו שאמרו ז"ל, לא זכו בעתה, ומה שלא יעשה החפץ יעשה הזמן וכמ"ש בפמ"ס סוף ע"א, בשיעור הכתוב התשלח ברקים וילכו ויאמרו לך הנני ע"ש, דיש דרך היסורין שמסוגל למרק כל חוסר וגשם, עדי שיבין, איך מוציאים ראש מתוך האבוס הבהמי, כדי להגביה על ולעלות ולטפס על דרגת סולם האושר וההצלחה האנושית, כי ישוב ויתדבק בשרשו וישלים הכונה.

הקדמה לפנים מאירות ופנים מסבירות, אות ז

ב. חכמת הקבלה ותלמידי חכמים שבארץ ישראל

הרב קוק:

כל אחד דואג פן יגרע על ידי התלמוד הרוחני חוק בתלמוד המעשי, והתלמוד המעשי הולך גם הוא על ידי כך בלא סדרים. עד שחוזרת ומתעוררת אצלנו הצעקה הישנה: היתכן שיהיה ערך של פלפולים שאינם נוגעים, קודמים להכרת החובות העיקריות שהעולם מושתת עליהם?

ההכשר הגדול שיש למצוינים שבתלמידי חכמים לדרישת אלוקים והעיון הצח שבדרושים הנעלים המרוממים את הנשמה השכלית ומרגשת רגשי קדש של עדן החכמה האלקית, הוא תובע את תפקידו ודוחק הוא את הלב למלא את המחסור הגדול. ומתוך שאין תביעה זו נשלמת בשום ערך אחר, בשום חכמה אחרת, לא בקדש ולא בחול, כי הנפש לא תמלא כי אם כשמשלימים אותה באותו המין שהיא עורגת אליו בטבע, הוא האור האלוקי דוקא. על כן היא הולכת קדורנית, נמוגה היא במרה שחורה ועצבון וממולאה בזעם. זאת היא הסיבה שהרבה מתופסי תורה מצוינים לקויים בגופם ובנפשם. עד שהיא מביאה מורך לבב, פחד ורפיון, וביותר תלמידי חכמים שבארץ ישראל שהם הנם הראויים ביותר לאורה האלוקית שתופיע עליהם, והם נתבעים מעצמם להיות מוארים תמיד מזוהר העליון, שתחת השברת הצמאון מנחל העדנים של דעת אלוקים וגנזי חקרי אור תורת אמת, הנם ממלאים את תפקידם רק בעיונים של פשטי תורה, שהם ראויים רק אז להיות פועלים את פעולתם בזמן שיסוד החיים הנתבע בחזקה מהנשמה האלוקית נתמלא כראוי. אבל כל זמן שלא נותנים לנפש הפנימית את מזונה הטבעי, היא הולכת ונמוגה מתדלדלת ומתנוונת, על כן כדי להחיש ישועה לאלה היקרים, סגולת הסגולות שבבני ציון, צריכים להבקיע את האור וביד רמה לקבוע תלמוד קבוע ומסודר, חוק ולא יעבור, מדי יום ביומו, של התלמוד הרוחני, שמתחיל בתלמוד המוסרי הפשוט והולך על במותי המחקרים האלוקיים עד שבא אל גבול החכמה האלוקית שבמקור ישראל - חכמת האמת והקבלה וכל פרטיה.

...הראויים להיות מודרכים מחלק המחשבה שבתורה ובחכמת אלוקים, שהיא באמת כוללת כל התורה וכל החכמה לכל צדדיה, אינם רשאים ואינם יכולים להשתמט מכשרונם זה, ולהשקיע את עצמם רק בדברים מעשיים.

אצרות הראי"ה ח"ב, 318

במשך אלפיים שנות גלות עסקנו בתלמוד, שהיווה פתרון לנשמות דאז. כעת הוא "דור ימות המשיח". הזמן מחייב לעבור לשיטת התיקון המתאימה לדורנו: חכמת הקבלה. המעבר לעיסוק בלימוד פנימיות התורה, הוא קריטי. המקובלים חוזרים ואומרים, שבימינו חייבים להזדרז וללמוד את חכמת הקבלה, כדי למנוע מצבים טרגיים, מאיתנו ומהעולם כולו.

בעל הסולם:

ובדור כזה, כל בעלי החורבן שבאומות העולם, מרימים ראש, ורוצים בעיקר להשמיד ולהרג את בני ישראל, דהיינו כמ"ש ז"ל (יבמות ס"ג) אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל. דהיינו כמ"ש בתיקונים הנ"ל שהם גורמים עניות וחרב ושוד והריגות והשמדות בעולם כולו.

ואחר שבעונותנו הרבים נעשינו עדי ראיה לכל האמור בתיקונים הנ"ל. ולא עוד אלא שמדת הדין פגעה דוקא בהטובים שבנו. כמ"ש ז"ל (בבא קמא ס) ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחילה. ומכל הפאר שהיה לכלל ישראל בארצות פולין וליטא, וכו', לא נשאר לנו אלא השרידים שבארצנו הקדושה. הנה מעתה מוטל רק עלינו שארית הפליטה, לתקן את המעוות החמור הזה, וכל אחד ואחד מאתנו שרידי הפליטה, יקבל על עצמו בכל נפשו ומאודו, להגביר מכאן ואילך את פנימיות התורה וליתן לה את מקומה הראוי, כחשיבותה על מעלת חיצוניות התורה.

הקדמה לספר הזוהר, אות עא

הרב קוק:

כשנפגמה העצמיות הפנימית בנפש ובעולם, אי אפשר להחזירה לידי תיקון כי אם על ידי התעמקות פנימית ברזי תורה, מעלמא דחירו, ובקדושה גדולה, שתוצאותיה היא הדבקות התדירית, כתרין ריעין דלא מתפרשין, לא ההזדמנות הארעאית, הבאה מזמן לזמן, שזה מספיק רק לטהרה חיצונית, בשעה שהפנימיות לא נפגמה. ונמצא שפגמי הברית, וכל יסוד הגאולה, התלויה בגילוי רזי תורה, הכל מתתקן ברז העצמיות הפנימית, שמתעורר רצון הנעלם, שבא בסימן טוב, בכנסת ישראל, דוד מלך ישראל חי וקים, רוח אפינו משיח ד'.

אורות הקודש ח"ג, עמ' קטז

התלמוד, הוא הספר הקדוש שנכתב לאחר החורבן, על ידי התנאים והאמוראים, מקובלים שהיו בעלי השגה רוחנית גבוהה ביותר. ספר זה נכתב מתוך כוונה לזרז את זמן הגלות, הוא מציג דרכים לעבודת ה', שאינן מעוררות את תיקון הכלים, אלא מבררות את הכרת הרע, ומזרזות את הכרת הגלות, בכך שהן מעוררות את המאור המחזיר למוטב. אך מאור זה נועד לגרום להתפתחות הכלים השבורים עצמם, כדי שכלים אלו יתגלו כשבורים. לימוד התלמוד, שהיה מועיל בזמנו, הביא לגילוי הכלים השבורים במשך אלפיים שנה. אך כעת עלינו לעבור לאמצעי אחר, לאמצעי המתקן את הכלים.

בעל הסולם:

הנה נודע מפי סופרים ופי ספרים אשר לימוד חכמת הקבלה הוא מחויב בהחלט לכל אדם מישראל, ולו למד אדם כל התורה כולה, ובקי בש"ס ופוסקים בע"פ, גם ממולא במידות ובמעשים טובים יותר מכל בני דורו ולא למד חכמת הקבלה, הוא מחויב להתגלגל ולבא עוד פעם בעוה"ז כדי ללמוד רזי תורה וחכמת האמת, שזהו מובא בכמה מקומות במדרשי חז"ל.

הקדמת פי חכם

המשיכה אל הבורא מתממשת על ידי האור העליון, המגיע לאדם בזמן עיסוקו בחכמת הקבלה, בשיטת התיקון. מכאן ניתן להבין את הכוח העצום הנמצא באמצעי המכונה "תורה", כוח, אשר יש ביכולתו להחיות את העולם ולהעלות אותו, או לחלופין, לגרום לסבל ולמוות בעולם כולו. כפי שמפרש בעל הסולם את המושג "תורה":

בעל הסולם:

ובכלל אינך מבין סגולת התורה והשגתה, ואם היית מבין ודאי מסרת נפשך עליה, והיית זוכה בה, והנך רואה הכתוב, כי "נר מצוה ותורה אור", ואם יהיה לך בית מלא נרות, ולא יהיה לך אור, הלא יתפסו הנרות מקום בכדי. ומלת תורה הוא מלשון "הוראה" ומלשון "מראה וראיה", דהיינו, הכרה השלמה שאינה מנחת אחריה נימא. יתן ה' שתבינו מהיום את דברי.

אגרת יא, תרפ"ה

הדבר דומה לאמצעים הקיימים בעולם שלנו. ככל שהאמצעי רגיש יותר, ובעל עוצמה גדולה יותר, כך ניתן להשתמש בו להועיל במידה רבה או להזיק במידה ניכרת. כדוגמת האנרגיה הנמשכת מביקועו של גרעין האטום, אשר יכולה לשמש כמקור אנרגיה, כוח וחיים, או כאמצעי לקטל המוני. משיכה לפנימיות התורה, לחכמת הקבלה, ושימוש בתורה כאמצעי לתיקון האגו מביאים חיות וכוח לעולם כולו. במצב זה, פעולה לתיקון הרצון מכונה "מצוה", והאור הממלא את הרצון מכונה "תורה". שימוש באמצעי התורה למילוי רצונות לכסף, לכבוד או למושכלות, דהיינו, משיכה לחיצוניות התורה, מביא נזק והרס לעולם כולו. במצב זה, תורה ומצוות הן מנהגים חיצוניים בלבד, שבהם עושה האדם שימוש פסיכולוגי למילוי ולסיפוק עצמו.

בעל הסולם:

קול דופק בלבו של כל אחד ואחד מישראל לקרות ולהתפלל להרמת השכינה הקדושה, שהיא כללות נשמות של כל ישראל... אבל השכינה אומרת... אין בי כח להרים את עצמי מעפר... כולם המה כבהמות אוכלי עשב וחציר, כלומר שעושים המצות בלי דעת כמו בהמות... כל החסדים שעושים, לעצמם הם עושים, כלומר שאין כונתם במצות שעושים, שתהיינה בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרם אלא רק לתועלת עצמם הם עושים המצות... ואפילו הטובים שבהם, שמסרו זמנם על עסק התורה, לא עשו זה, אלא לתועלת גופם עצמם. בלי כונה הרצויה, בכדי להשפיע נ"ר ליוצרם.

הקדמה לספר הזוהר, אות ע

בעת ההיא, נאמר על הדור, רוח הולך ולא ישוב, להעולם, דהיינו רוח המשיח. הצריך לגאול את ישראל מכל צרותיהם עד לגאולה השלמה לקיים הכתוב, ומלאה הארץ דעה את ה' וגו' הרוח הזה נסתלק לו והלך, ואינו מאיר בעולם.

אוי להם לאותם אנשים הגורמים, שרוחו של משיח יסתלק וילך לו מהעולם, ולא יוכל לשוב לעולם, שהמה, הם העושים את התורה ליבשה, כלומר, בלי משהו לחלוחית של שכל ודעת, כי מצטמצמים רק בחלק המעשי של התורה. ואינם רוצים להשתדל ולהבין בחכמת הקבלה, לידע ולהשכיל בסודות התורה וטעמי מצוה. אוי להם, שהם גורמים במעשיהם הללו, שיהיו עניות וחרב וחמס וביזה והריגות והשמדות בעולם.

הרב קוק:

ואנחנו רואים, שבדורות שהיו טובים מאלה, קרא הרח"ו בהקדמת ספר עץ חיים את הקריאה הגדולה נגד יבשות התורה, ע"י המתגדרים רק בנגלות לבד, והתנצל על הקריאה בשם "שפחה" ו"קליפין" אל המשנה, מפני שעסק המשנה כפי פשטו אין ספק שהוא לבושין וקליפין חצונים בתכלית אצל סודות התורה הנגנזים ונרמזים בפנימיותה.

אגרות הראי"ה ח"ב, עמ' רלג

כולנו בעלי טבע הפוך לבורא ועם כלים שבורים ביחס לאורות. האורות מפתחים אותנו בשתי הצורות גם יחד, בצורה ישירה ובצורה בלתי ישירה. האדם הולך ומתקדם, אך בו זמנית הוא מרגיש את עצמו הפוך מהאור. דווקא הקוטביות הזאת היא הסימן להתקדמות. ההיגיון של האדם אינו מצליח לתפוס את המצבים המנוגדים הללו בבת אחת. אין ביכולתו של האדם לעכל, כי אלו ואלו הם דברי אלוקים חיים. אך כך נעשה התהליך עבור האדם מלמעלה, וכך חייב התהליך להתגלות עבורו. האדם צריך לפעול לפי מה שהוא רואה ומה שמתגלה בפניו, ואפילו במצבים, שבהם אין לאדם מילים לבטא את הניגודיות שבהם, שאינם מתחברים בשכלו של האדם. ברוחניות אין סתירה בין המצבים. שם יש התחברות בין השגחה כללית להשגחה פרטית. "אין עוד מלבדו" ו"אם אין אני לי מי לי" באים יחד. אף שבשכל החיצוני אין האדם מבין זאת.

ובכל זאת, האדם קם ועושה, שכן, אחרת לא היה מגיע למה שתוכנן מראש. אין הוא צריך לחשוב עד כמה הוא מבין את המצבים, ועד כמה הם מסתדרים ומתיישבים בשכלו. עליו להשתדל לפעול נכון, שאם לא כן, יגיע למצב שבו "חכמתו מרובה ממעשיו". בכך מקלקל האדם את מעשיו ואת יכולתו לעשות.

את הנזק לעולם מביאים אלו, השייכים מלכתחילה לבחינת ישראל, אך עוסקים בהגדלת תכונת המלכות (חיצוניות) על פני תכונת הבינה (פנימיות). כלומר, הם אינם מתעסקים בתיקונים, אלא מושכים את אור התורה, וממנו מגדילים את הכלים דקבלה, במקום את הכלים דהשפעה.

בעל הסולם:

ומכאן תבין את היבשות והחשכות שמצאונו בדורנו זה שלא נשמע כמוהן בכל הדורות שקדמו לנו, שהוא משום שאפילו העובדי ה' שמטו ידיהם מהעסק בסודות התורה, וכבר המשיל הרמב"ם ז"ל משל אמיתי על זה. ואמר שאם שורה של אלף אנשים סומים הולכים בדרך, ויש להם לפחות פקח אחד בראשם הרי הם בטוחים כולם שילכו בדרך הישר, ולא יפלו בפחים ומכמורות, להיותם נמשכים אחר הפקח שבראשם. אבל אם חסר להם אותו האחד, בלי ספק שיכשלו בכל דבר המוטל בדרך, ויפלו כולם לבור שחת. כן הדבר שלפנינו, אם היו לפחות עובדי השי"ת עוסקים בפנימיות התורה, והמשיכו אור שלם מא"ס ב"ה, הרי כל בני הדור היו נמשכים אחריהם, וכולם היו בטוחים בדרכם שלא יכשלו. ואם גם עובדי השי"ת סלקו את עצמם מחכמה זו, אין פלא שכל הדור נכשל בגללם. ומגודל צערי, לא אוכל להאריך בזה.

הקדמה לספר הזוהר, אות נז

הרב קוק:

לא שמענו לקול נביאי האמת... לקול הצדיקים והחסידים, חכמי המוסר וחכמי העיון והרזים, שצוחו והכריזו בקולי קולות כי סוף הנהר של התלמוד המעשי לבדו להיות יבש וחרב, אם לא נמשוך לתוכו תמיד מים מני ים, מימא דחוכמתא וקבלה, מים דעת האלהים, מים טוהר האמונה הטהורה הנובעת מנשמתנו פנימה משרשה ממקור החיים.

אורות, עמ' קא

בעל הסולם:

ואפילו אם עוסק פעם בפנימיות התורה, הריהו מקציב לה שעה מועטת מזמנו, בשעה שלא יום ולא לילה, כמו שהיתה ח"ו, דבר שאין צורך בו, הוא נמצא גורם בזה, להשפיל ולהוריד מטה מטה את פנימיות העולם, שהם בני ישראל, ולהגביר את חיצוניות העולם עליהם, שהם אוה"ע, וישפילו ויבזו את בני ישראל, ויחשיבו את ישראל כמו שהיו דבר מיותר בעולם. ואין לעולם חפץ בהם ח"ו.

הקדמה לספר הזוהר, אות סט

לימוד הנגלה מביא את האדם להרגשה שהוא "יצא ידי חובתו", ואילו לימוד הקבלה מביא את האדם להרגשת מצבו האמיתי, להכרת הפער בינו לבין מצב השלֵמות.

בעל הסולם:

תורה נקרא יורה מלשון "יָרֹה יִיָרה", שכוונתו שבזמן שהאדם עוסק בתורה, בשיעור השתדלותו בתורה, באותו שיעור הוא מרגיש את התרחקותו. היינו שמראים לו את האמת, שפירושו כי מראים לו את שיעור האמונה שלו, שזה כל היסוד של האמת, שבשיעור שיש לו האמונה על זה נבנה כל היסוד של הקיום של תורה ומצות. כי אז נגלה לעיניו, שכל היסוד שלו נבנה רק על בחינת החינוך שנתחנך, כי החינוך מספיק לו לקיים תו"מ בכל דקדוקיה ופרטיה, וכל מה שבאה מבחינת החינוך נקרא אמונה בתוך הדעת.

ואף על פי שהוא כנגד השכל, דהיינו השכל מחייב לפי מה שהוא מוסיף בתורה, בשיעור זה הוא צריך להרגיש שהוא יותר מקורב לה', אבל כנ"ל, שהתורה מראה לו תמיד יותר את האמת. וזהו בזמן שהאדם מחפש את האמת, אז התורה מקרבת אותו יותר אל האמת, ורואה את שיעור אמונתו באמונת השם ית'. וזהו בכדי שהאדם, יוכל לבקש רחמים ולהתפלל לה' שיקרבהו אליו ית' באמת, שהוא, שיזכה לאמונת ה' ואז יוכל ליתן שבח והודאה לה' על מה שהוא זוכה, שהוא קירב אותו אליו.

מה שאם כן כשאין האדם רואה את שיעור התרחקותו, וחושב שהולך ומוסיף תמיד, נמצא שבונה כל הבנינים על יסוד רעוע, ואין לו מקום להתפלל לה' שיקרב אותו אליו. נמצא, שאין לו מקום להתיגע על זה שיזכה לאמונה שלימה, כי אין האדם מתיגע אלא על דבר שחסר לו. לכן, כל זמן שאינו ראוי לראות את האמת, אז הוא להיפוך, כמה שהוא מוסיף בתו"מ, הוא מוסיף במידת שלימותו ואינו רואה שום חסרון לעצמו. אם כן אין לו מקום לתת יגיעה ותפילה, שיזכה לאמונת ה' באמת, כי שהוא מרגיש קלקול שייך לומר תיקון. אבל בזמן שהוא עוסק בתו"מ על דרך האמת, אז התורה מורה לו האמת. כי סגולה זה יש בהתורה, לראות באמת את מצבו האמיתי של שיעור אמונה שלו.

שמעתי, מאמר נו

עזיבת החלק הפנימי, חכמת הקבלה, אשר יש ביכולתה להביא תיקון, היא השורש לחורבן ולהרס שחווה דורנו. ישראל שעוסק רק בחיצוניות התורה, בתורה היבשה, מתוך הרגל, החל להרגיש עצמו שלם, ואינו מודע לנזק שהוא גורם לעצמו ולעולם כולו. הוא אינו מקשיב לקריאותיהם החוזרות ונשנות של כל גדולי המקובלים בתקופתנו.

הרב קוק:

עמקי הצדדים הרוחניים שבתורה, שנעזבו מאד מאד, לדאבון לב כל אוהבי שמו ית' וחובבי עמו ונחלתו באמת; והעזיבה הזאת, הלא ידענו, שהיא מקור כל הריסותינו... אם אך הי' בכחי לא הייתי פוסק אפילו רגע מלקרא בגרון בקול גדול, לכל עבדי ד' הנאמנים בבריתו, לכל חכמי התורה, בפרט יושבי אה"ק, למהר ברב כח וחיל לתקן את המעוות האיום ולשוב אל החלק הנעזב הזה שבתורה שהוא בית חיינו, שדוקא עמו ועל ידו ישוקה כל עץ החיים של כללות עסק התורה והעבודה, וכל השפלות והאורך של הגלות הוא רק משום "דעבדין לאורייתא יבשה" (תקוני זוהר, תקון ל נתיב תנינא)... כל מה שאני כותב ומעורר בדברים אינו כ"א שנקום לעזור את נשמותינו, - שתשועת הנשמה הכללית של כל עם ד' בכך תלוי' היא, - ע"י מה שנקבע לימוד קבוע בכל אותם הספרים היקרים, הראשונים והאחרונים, של חלקי המוסר והיראה, הנגלים והנסתרים, ספר אחר ספר, ולהשתדל לעלות במעלות הסברא והעיון בזה, לא בדרך הציור של יראת שמים המורגלת, שהיא באמת רק בבואה דבבואה של יראת שמים אמתית, הבאה מתוך לימוד קבוע ומסודר בלא הפסק אפילו יום אחד.

אגרות הראי"ה ח"א, עמ' קי

כאמור, הרב קוק ובעל הסולם דורשים להעדיף את העיסוק בקבלה בדורנו, כאמצעי למימוש הגאולה, על פני העיסוק בגמרא. אך עם זאת, אי אפשר לחייב בכוח, אלא לספק תנאים וסביבה מתאימה לאלה הרוצים להביא את אור הגאולה.

ככל שנפעל בצורה נכונה יותר, נגרום, על ידי ההתכללות שלנו, להתעוררותנו מבפנים. ככל שנפיץ את חכמת הקבלה ונרחיב את רשת ההפצה, כך נבנה לנו סביבה נכונה, שמאוחר יותר נוכל להחזיק בה. אסור לבוא לאדם בדרישה ישירה ללמוד קבלה. חיוב מסוג זה מנוגד לעקרון הרוחני ש"אין כפיה ברוחניות". לכן, אין לשלול שום צורה או מצב של אדם ביחסו אל הכוח העליון. תיקונם האישי של אלו, אשר התעורר בהם כבר רצון לרוחניות, יביא גם לצורך פנימי אצל העוסקים בחיצוניות התורה להימשך אל פנימיות התורה.

רק על ידי הפצה רחבה של חכמת הקבלה, ללא כפייה, יתחילו להשתנות אלו מישראל העוסקים כיום בחיצוניות התורה בלבד. מתוך ההתעסקות בפנימיות התורה, נתחיל להשיג את התורה בשלמותה, ונמצא אז עומק אין קץ גם בפלפולי התורה והגמרא. התהליך חייב להתחיל מהפנימיות אל החיצוניות, על פי אותו העיקרון שבו מתרחש התיקון באדם, בישראל ובכל העולם. כך גם השגת התורה מחויבת להתחיל מפנימיותה אל חיצוניותה.

הרב קוק:

עתה קרבו הימים, שהכל יכירו וידעו, שישועת ישראל וישועת העולם כולו תלוי' רק בהופעת חכמת אור הגנוז של פנימיות רזי תורה בשפה ברורה. הנסתר יעמיד על רגליו גם את הנגלה, וכולא ברזא קיימא. ומה מעטים הנם המשיגים ומכירים את זה, ביותר מת"ח המצוינים ונאמנים, שרק משרידים אשר ד' קורא הנם.

אגרות הראי"ה ח"א, עמ' צב

וכך מביא בעל הסולם מסידורו של הגאון מוילנא:

בעל הסולם:

אמנם איתא בסידור הגר"א ז"ל שתחילת ההשגה מתחלת מהסוד, ואחר שמשיגין חלק הסוד שבתורה, אפשר להשיג חלק הדרוש ואח"כ חלק הרמז ואחר שזוכה האדם להשתלם בג' חלקי התורה האלו על בוריים. אז זוכה להשיג חלק הפשט שבתורה.

הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות, אות א

לכן, אין מה לבקש מישראל, פרט לדבר אחד. להתחיל לעסוק באמצעי שמביא תיקון לכלים, הלימוד הנכון של חכמת הקבלה. זהו האמצעי היחיד, אשר יש ביכולתו להביאנו אל העצמאות, החופש, השלום והעתיד המובטח.

הרב קוק:

ואותה התשוקה לנסתר, הנמצאת ביחידי האנושיות בכל דור ודור, היא נטיית האורה היותר גדולה, שבמקורה היא נטיית החרות העליונה, החפצה לנתק כל חבל מצמצם ומתיש כח.

אגרות הראי"ה ח"א, עמ' רלב

האמצעי האמיתי לתיקון הוא הלימוד המושך את האור מלמעלה, ומעלה את האדם מלמטה למעלה. אנו נזקקים ללימוד הנכון שמביא את האור.

בעל הסולם:

ולפי"ז, יש לשאול, א"כ, למה זה חייבו המקובלים לכל איש ללמוד חכמת הקבלה, אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו, כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, ואע"פ שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם. פירוש, כי כל אדם מישראל, מובטח בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות, אשר חשב השי"ת במחשבת הבריאה להנות לכל נברא. אלא מי שלא זכה בגלגול זה, יזכה בגלגול ב' וכו' עד שיזכה להשלים מחשבתו ית' שחשב עליו, כמ"ש בזוהר, כנודע. והנה כל עוד שלא זכה האדם לשלימותו, נבחנים לו אותם האורות העתידים להגיע אליו, בבחינת אורות מקיפים, שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו, אלא שהמה מחכים לאדם, שיזכה את כלי הקבלה שלו, ואז יתלבשו האורות האלו בכלים המוכשרים.

ולפיכך, גם בשעה שחסרו לו הכלים, הנה, בשעה שהאדם עוסק בחכמה הזאת, ומזכיר את השמות של האורות והכלים, שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו, הנה הם תיכף מאירים עליו, בשיעור מסויים, אלא שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו, מטעם שחסרים הכלים המוכשרים לקבלתם, כאמור. אמנם ההארה שמקבל פעם אחר פעם, בעת העסק, מושכים עליו חן ממרומים, ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה, שהמה מקרבים את האדם מאד, שיגיע לשלימותו.

הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות קנה

בעל הסולם:

ובזה תבין מש"כ בזוהר דבחבורא דא יפקון בני ישראל מגלותא, וכן עוד בהרבה מקומות, שאך ורק בהתפשטות חכמת הקבלה ברוב עם, נזכה לגאולה השלמה, וכן אמרו ז"ל המאור שבה מחזירו למוטב, ודקדקו זה בכונה גדולה להורותינו דרק המאור שבתוכיותה, כתפוחי זהב במשכיות כסף בה צרור זו הסגולה, להחזיר האדם למוטב, דהן היחיד והן האומה, לא ישלימו הכונה, שעליה נבראו, זולת בהשגת פנימיות התורה וסודותיה.

הקדמה לפנים מאירות ומסבירות, אות ה

לימוד חכמת הקבלה פוּתַח ונכתב על בסיס ניסיוני בלבד. לכן, מובן שאין המדובר בעיסוקים פילוסופיים, פסיכולוגיים או אנטומיים, וברור מאליו שאין הכוונה לעיסוק בכל מיני צורות שונות ומוזרות של "קבלה מעשית", אשר מקובלים כבר התריעו רבות מפניה.

בעל הסולם:

אפשר להעזר לפרש ענינים מחכמת הקבלה, על פי חכמות חיצוניות, היות שחכמת הקבלה היא השורש לכל, וכולם כלולים בה. יש שנעזרו מאנטומיה עד"ה "מבשרי אחזה אלוקי", ויש שנעזרו מחכמת הפילוסופיה, והאחרונים השתמשו ביותר בחכמת הפסיכולוגיה. אבל כל אלה אינם נבחנים לפירוש אמיתי, משום שאינם מפרשים כלום בחכמת הקבלה גופה, אלא רק מראים לנו איך יתר החכמות כלולים בה, ולכן המעיינים לא יכולים להסתייע ממקום אחד למקום אחר... אף על פי שחכמת עבודת ה' היא החכמה הקרובה יותר, לחכמת הקבלה, מכל החכמות החיצוניות. ואין צריך לומר, שאי אפשר להסתייע כלום מהפירושים על פי חכמת האנטומיה, או על פי פילוסופיה. ועל כן אמרתי, שאני המפרש הראשון על פי שורש וענף, וקודם ונמשך. ולכן אם יבין אדם מתוך פירושי איזה עניין, הוא יכול להיות בטוח שבכל מקום שימצא אותו העניין בזוהר ובתיקונים, יוכל להסתייע, כמו בפירושים על הנגלה שאפשר להסתייע ממקום אחד לכל המקומות.

וסגנון פירושים על פי חכמות חיצוניות הוא ביטול זמן, כי אינה אומרת יותר מבחינת עדות מאמיתיות האחד על השני, והנה חכמה חיצונית, אינה צריכה לעדות, כי ההשגחה הכינה חמשה חושים לעדותה, ובקבלה: (על כל פנים) צריכים להבין טענת הבעל דבר, בטרם שמביאים עדים על הטענה.

תורת הקבלה ומהותה

בעל הסולם:

להלן ברצוני לתת למעיין, מושג בהיר להבין, את האיסור להשתמש בקבלה מעשית, וכן בכשפים וכל מיני מיסתורין (מיסטיציזם) הנהוג בעולם, וזאת כדי להמציא בסיס נאמן להמשיך ממנו מחקר מדעי.

על מדוכה זו התקבצו בימינו הרבה מלומדים, המתאמצים להביא העניין תחת מחקר מדעי נסיוני והרבה מחשבה הקדישו לחכמה זו. ולפי ידיעתי, לא מצאו עדיין בזה כל בסיס מדעי הראוי לשאת ולתת בו. והוא, מטעם חסרון ידיעתם במקור של המסתורין הללו, שאין שכל אנושי יכול להגיע שם.(תכונתה של חכמת הנסתר בכללותה)

הלימוד הנכון של חכמת הקבלה מיועד רק לאנשים שמרגישים רצון לכך. אותם הביא הבורא למצב של בחירה. הפצת הקבלה צריכה ליצור בעולם סביבה כזאת, שבה, לכל אדם המקבל מלמעלה "נקודה שבלב" תהיה נגישות ללימוד חכמת הקבלה. כיום מושקעים מאמצים רבים להעמדת מגוון אמצעים ללימוד חוכמת הקבלה לרשות האדם, דרך אינטרנט, ספרים, ערוצי תקשורת שונים ועוד. על הפצת חכמת הקבלה לספק לכל אדם החפץ בכך ולכל העולם סביבת לימוד נכונה המאפשרת התפתחות רוחנית ראויה.

בעל הסולם:

ומעתה כל מבקש ה', מוכרח להחזיר את הקבלה על כסא מלכותה - ולהחזיר את העטרה ליושנה.

חכמת הקבלה והפילוסופיה

הרב קוק:

אל מי יש לנו לעזוב את העבודה הנכבדה והקדושה של הרמת קרן ישראל על ידי הרמת קרן אור חכמת ישראל באמת? האם לא אנו תלמידי חכמים שבארץ ישראל השרויים במקום האורה, הננו המוכשרים לזה ביותר מכל המון אחינו הנפוצים בגולה? הלא עלינו החובה היסודית להוציא את אור החמה של תורת אמת מנרתיקה, כדי להאיר לכל ישראל היושבים גם במרחקים וגם לכל העולם כולו.

אוצרות הראי"ה ח"ב, עמ' 329

נספחים

הסכמות לבעל הסולם

הסכמות גדולי הדור לבעל הסולם, כפי שהופיעו בספר הזוהר עם פירוש "הסולם" כרך א, מהדורת תש"ה, ירושלים

אברהם יצחק הכהן קוק

הרב הראשי לארץ-ישראל

בעז"ה. יום ט' לחודש טבת תר"ץ.

הנני בא בדברי אלה, לבשורה טובה, לכל דורשי ה' ועוזו הכמהים וצמאים לדברי אלקים חיים, תורת אמת, האצורה בחביון עוזו. חכמי הרזים, דברי הזוה"ק וכל החונים על דגלו, ובריש כל אתוון קדישין, אורות הקודש הגנוזים, וחתומים בעזקאין, טמירין, מתורת הרב רבינו קודש הקדשים האריז"ל, המסודרים, בכרך הנורא בספר הקדוש עץ החיים, ע"פ תלמידו הרב הקדוש הרח"ו ז"ל כי האיר המזרח עלי'. ובא חכם אלקי, רב תבונות, אוצר קודש, הרב הגאון המקובל, הדר הוא ובקודש נהדר מוה' יהודה ליב אשלג שליט"א רב ומו"צ בגבעת שאול פרוור עקו"ת ירושת"ו, והי' רוח ה' עליו לחבר מחברת הקודש מנה אחת אפים, בפנים מאירות באורח קצר, ופנים מסבירות, בטיול בפרדס באורחא אריכא בהסברה והמתקה, והרחבת דברים. לבאר כל סתום בהקדמות שרשיות הדק היטב, לאמתה של תורה ביסודות אמיתיים, הרחיב והעמיק ומעלה בידו מרגלאין קדישין וכל חיך הטועמו, יאמר דיין הניין לי, אשרי יולדתו.

והנני בזה מבקש מכל עם ה' נבוני הלב החרדים אל דברו, לקדושת תוה"ק הפנימית מקור החכמה והבינה העליונה, לקחת באהבה רבה אל בתיהם ברכה. את הספר הקדוש והנכבד הזה.

הדברים היוצאים מפי זקן זה שקנה חכמה ודעת קדושים. והלוכו בקדושה ובטהרה, וראוי הוא להשתמש בכתרה של תורת אמת הגנוזה, בעבודה לשם גבוה, וכל מחזיקי ידיו בקודש לתמם את החזיון הנהדר, להאיר אור יקרו על כל דברי קודש, כתבי האריז"ל, יתברכו ממקור הברכות כנה"י ונפש המדבר. מקרב לב ונפש בחין ערך הרב הגאון קדוש ה' המחבר שליט"א וקדושת ספריו הקדושים.

החותם בברכה נאמנה מהר הקודש מירושלים

הק' אברהם יצחק הכהן קוק

הרב הראשי לארץ ישראל

(מקום החותם)

חיים שאול דוויך הכהן

ראש ואב לכל חכמי המקובלים

והמכוונים מהספרדים דפעיה"ק ירושלים ת"ו

בעזה"י עיה"ק ירושלים סיון תרפ"ז

הן היום גדול נתכבדתי ראות פני כבוד הרב הגאון המקובל האלקי כקש"ת אדמו"ר יהודה הלוי אשלג שליט"א ורצה ממני ליתן לו הסכמה על ספרו פנים מאירות ומסבירות על העץ חיים הקדוש. וכשאני לעצמי, אין בי לא דעת ולא תבונה, וקל וחומר בדברים העומדים ברומו של עולם. אמנם למען כ"ק תורת המחבר שליט"א. באתי בהסכמתי. ויהי רצון, שיפוצו מעינותיו חוצה, וכסא תורתו יתגדל בהוד והדר, להוציא כל ספריו, רזי דרזין, חידושין על אמיתת התורה וסודותיה, עפ"י מרן הקדוש האר"י החי. ויתקיים בו, לא ימושו מפיך, מזרעך, ומזרע זרעך, מעתה ועד עולם.

ואשרי כל מחזיק בידו, להוציא לאור תעלומות, תורה יצאה בהינומא כי שכרו גדול, עץ חיים היא למחזיקים בה, ובפרט המחזיק להגדיל חכמת האמת ולהאדירה, ולהחזיק ביד לומדיה. כי הלימוד הקדוש הזה ותפלה בכונה, מקרבין קץ הגאולה. כמ"ש בזוה"ק ברעיא מהימנא פרשת נשא דף קכ"ה ע"ב, בהאי ספרא יפקון ישראל מגלותא וכו', ותקוני הזוה"ק תיקון ל' בתחילתו האריך שם בזה, ובתיקון מ"ג בתחילתו, שם כתב, שמבטל כל גזירות קשות מישראל ולקרב קץ הגאולה.

ולכן אנשי חיל עם קדוש, תחזקנה ידיכם לעשות חברות קדושות' להרים דגל התורה להחזיק בלימוד הקדוש הזה, אשר על ידו אנו יוצאים מעבדות לחירות משעבוד לגאולה, ומאפלה לאור גדול, ויהי ה' למלך על כל הארץ, ויהיה ה' אחד ושמו אחד ונזכה לראות בקרוב ירושלים נוה שאנן, ומקדש על מכונו, וכהן בעבודתו ולוי בדוכנו, בעגלא ובזמן קריב. ויקוים בנו מקרא שכתוב, כי עין בעין יראו בשוב ה' את שיבת ציון, ובנין אפריון. וימלוך עלינו במהרה מלך עליון. כ"ד החותם לכבוד התוה"ק.

והנני מברך את כבוד אדמו"ר המחבר שליט"א הנ"ל, בברכה המשולשת האמורה מפי אהרון ובניו הכהנים הקדושים פה ירושת"ו.

כ"ד הצב"י חיים שאול דוויך הכהן

בעהמ"ח ס' איפה שלמה על ס' אוצרות חיים וספר בניהו בן יהודע והו"ב על ספר שפת אמת ועלי נהר

(מקום החותם)

יוסף חיים זאנענפעלד

האב"ד לכל מקהלות אשכנזים בעה"ק ירושלים ת"ו

ב"ה. עיה"ק ירושלים ת"ו יום ער"ח תמוז תפז"ר לפ"ק

אם כי אני איני מהבקיאים בצפוני התוה"ק, בכל זאת, יהיו שורותי אלה נאמרים לכבוד התורה ולומדיה, אחד מיקירי ירושלים וחכמיה, העוסק בתורה לשמה, ומגלה צפוניה, ה"ה האי גברא רבא ויקירא, ידידי, הוא הקשור במוסרות לבבי, מאז בואו לקבוע דירתו בעיר קדשינו עד עתה לא זזתי מחבבו, עד שהוקרתיו לאח ואחות וצחצחות, כי אמר לחכמה אחותי את, ביראתו הקודמתו, כקש"ת הרב הגאון ר' יהודה ליב אשלג שליט"א, רב בגבעת שאול פרור ירושלים ת"ו.

האמת אגיד, שאני יודע מך ערכי, כי אפילו בפשט איני כדאי ליתן הסכמה, מכ"ש בדבר שלא בי הוא, אבל כולי עלמא מכירים את כבוד שר המסכים הנ"ל, הכהן הגדול בלימוד הקבלה, ומפורסם שמו. ויה"ר מלפני אבינו שבשמים, שכל ברכותיו יתקימו, ובעה"ח המחכה לישועה קרובה.

הק' יוסף חיים זאננעפעלד

האב"ד לכל מקהלות אשכנזים בעה"ק ירושלים ת"ו

(מקום החותם)

הסכמת אדומו"ר וכו' וכו' הרה"ק מגור שליט"א

ב"ח, ר"ח אדי תש"ה

הגיע לידי ספר הזהר עם פירוש הסולם מאת הרה"צ מוהר"ר יהודא הלוי אשלג שליט"א, והנני נותן דמי קדימה על הספר הנ"ז ומבקש מאחרים לסייע בזה.

המצפה לישועות ישראל במהרה

(מקום החותם)

נאם אברהם מרדכי אלטר

הסכמת אדמו"ר וכו' וכו' הרה"ק מהוסיאטין שליט"א

ב"ה יום כ"ה שבט תש"ה ת"א יע"א.

הרה"ג המקובל המפורסם מוה"ר יהודא ליב אשלג חבר ביאור בשם סולם על הזוה"ק על יסוד הגדרות והקדמות לקוחות מכתבי האר"י הקדוש ז"ל.

כדי להקל את ההבנה בענינים הנמצאים בתוך גבולות ההשגה הכללית, וכבר החל להדפיסו, הנני מבקש מאת אחינו בני ישראל לתמכו איש איש כברכת ה' אשר נתן לו דברי המצפה לגאולת ישראל האמתית במהרה.

ישראל במוהר"ר מרדכי פייבוש

הסכמות אדמו"ר וכו' וכו' הרה"ק מבעלז שליט"א

ב"ה

גם כ"ק אחי אדמו"ר שליט"א מבעלזא יקח אי"ה ספר הסולם ביאור על זוה"ק מהמחבר הרב הגאון המקובל וכו' מוהר"ר יהודא ארי' ליב הלוי אשלג שליט"א מירושלים תובב"א כאשר יצא לאור עולם במהיר אשר יושת עליו, ונתן מ"ק כנהוג.

והנה כו"ח בשם כ"ק מרן אחי אדמו"ר שליט"א

כ"ב שבט תש"ה תל-אביב ת"ו.

הק' מרדכי רוקח באאמו"ר זצוקלה"ה מבעלזא

(מקום החותם)

אבד"ק בילגורייא

הסכמת אדמו"ר וכו' וכו' הרה"ק מטשארטקוב שליט"א

ב"ה, ר"ח מנ"א תש"ה ירושלים ת"ו.

הן בא לפני בן הרה"ג המחבר וכו' כש"ת מוה"ר ר' יהודא ארי' ליב אשלג שליט"א. רב ור"מ דישיבת "עיטור רבנים", ובידו קונטרס מאביו אשר כבר נדפס על הזוה"ק בשם "הסולם" והנה כבר נודע טבעו של הרהמ"ח עפ"י ספריו אשר הפליא לעשות לפעלא טבא אמרתי יישר כוחו. ויהי ד' אתו לבצע את אשר החל לעשות לשמחת לב אוהבי תורה ושוחרי תושי'. ובודאי חובה כפולה ומכופלת הוא לכל יראי ד וחושבי שמו. להביא את הספר הק' לביתו. וברוכים יהי' העושים והמעשים לכבוד התורה.

המצפה לרחמי שמים ולישועת כלל ישראל.

נחום מרדכי במוה"ר ישראל זצ"ל

הסכמת אדמו"ר וכו' וכו' הרה"ק מסדיגורה שליט"א

ב"ה, תל-אביב יום כ"ב שבט תש"ה

אם אמנם דבר שפתים אך למותר להמליץ על ספרי דהאי גברא רבא ה"ה הרב הגאון בנגלה ובנסתר וכו' רבי יהודה ארי' ליב אשלג שליט"א רב ור"מ דישיבת "עיטור רבנים" כי כבר אתמחא גברא ואתמחי חיבוריו היקרים המרובים וביחוד אין דרכי מאז ומקדם לבוא בכתובים בהסכמות ותעודות על הדפסת ספרים חדשים, בכל זאת יצאתי הפעם מגדרי היות כי המחבר הג' שליט"א הגדיל עתה לעשות בספרו שהוא מתכונן להוציא לאור הדפוס ואשר בשם ספר הסולם נקרא ביאור מספיק ומקובל על הספר הק' החתום וסתום הזוהר הק' וכפי הנראה יעלו ההוצאות הדפוס לסכומים גדולים ועצומים אשר אין ביכולתו להשיגם בלא עזר אנשי שם נדיבי לב חובבי תורה ולומדי' שיוזילו מכספם ברוח נדיבה וביד רחבה בדמי קדימה לצרכי הוצ' הדפוס, לכן אף ידי תיכון עמו והנני פונה בזה בבקשה לכל הנדיבים היקרים יחי' שיתמכו בכבוד ובנדיבות בהמפעל החשוב הזה למען תת האפשרות להפיץ בהקדם את הספר היקר ברבים שיהי' לתועלת מרובה לכל הוגי נסתרות וגם אנכי מצדי מוכן לעזור עד כמה שאפשר להמחבר הג', שיוכל לברך על המוגמר.

הכ"ד הכותב למען כבוד התורה וכבוד המחבר שליט"א

המצפה לישועת ד' הקרובה לבוא

אברהם יעקב במוהר"ר ישראל מסדיגורה

(מקום החותם)

הסכמת אדמו"ר וכו' וכו' הרה"ק מסדגורה (פשמישל) שליט"א

בעזה"י, כ"ב בשבט, ה'תש"ה, תל-אביב יע"א

בהתאם למנהג אבותי הק' מצוקי ארץ זצוקלל"ה דרכי מאז להמנע בכל אפשרות מבוא בכתובים בדברי הסכמה על ספרים, אולם הפעם אחרי רואי הלום אור צח ומצוחצח ביאור יקר קדוש, חדש מלא ישן, בטוב טעם והסבר, על הזוהר הק' אשר תוכו אצור חביון עוז מים עמוקים ידלם איש תבונה, אורות קודש חתומים בגושפנקא דמלכא תורת אמת של האר"י החי הק' זצוקלל"ה, כפי אשר מסר לתלמידו הגה"ק מרא דרזין מוהר"ר חיים ויטאל זצוקלל"ה, אשר חותמם אמת ויציב - בספרי עץ החיים ופרי עץ חיים ושמונה שערים וכו' ומחברו יכנהו בשם ספר "הסולם", הלא הוא ידיד נפשי הרב הגאון המקובל המפורסם דנהירין לי' שבילין דרקיע כנהר-דעה וכו' כקש"ת מוהר"ר יהודא ארי' ליב הלוי אשלג שליט"א יושב בשבת תחכמוני רב ור"מ דישיבת "עטור רבנים" המעטירה בירושלם תוב"א ומצודתה פרוסה בערי הקודש בתל-אביב וחיפה ובמושבות, אשר אתמחי גברא רבא נודע ביהודא ובישראל גדול שמו, ותהי עליו יד ד' לחבר חבורים קדושים ומחוכמים בלשון חכמים בטוב חכמה, בינה ודעת, "פנים מאירות" ומסבירות" ו"תלמוד עשר ספירות" וכו' להפיץ חכמת האמת ופנימיות תוה"ק בין כל הבאים בסוד ישרים, שערי זוהר. והאחרון הכביד, הכי נכבד, ביאור הסולם הנ"ל המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ולכן אמרתי אהבה מקלקלת את השורה למשום כבודו של אותו חכם, אבא במלים קבל עם להגיד לאדם ישרו בהפליאו לעשות למען סוד ה' ליראיו לבאר כל סתום בהקדמות ישרות ונפלאות ואמיתיות, ואף ידי תכון עמו להביע להגאון המחבר שליט"א ברכתי מעמקי הלב, אשר היודע תעלומות יתב' ישפיע עליו מזיו עשר אורות להשביע בצחצחות את נפשו להיות כגן רוה וכמוצא מים וגו' יפוצו מעינותיו חוצה ולא ימושו מעשות פרי למטה ושורש למעלה בקודש, ואפריון אמטי לחבר תלמידיו היקרים הי"ו אשר התכוננו יחד להדפיס את הזהר הק' עם ביאור ס' הסולם ברוב פאר והדר לזכות את הרבים כמבואר בתקו' זוהר הקדוש (תקונא תלתין נתיב תנינא) גודל הענין בההוא זמנא עקבתא דמשיחא, וכמיטב יכלתי אסייע אי"ה, וממני יראו וכן יעשו כל ידידי ואנ"ש וכל שוחרי תושי' ונדיבי עם אלקי אברהם.

הכ"ד המדבר למען כבוד התורה

המצפה לישועה וגאולה קרובה.

מרדכי שלום יוסף במוהר"ר אהרן מסדיגורה פשמישל

(מקום החותם)

הסכמת האדמו"ר וכו' וכו' הרה"ק מויזניצא שליטא

ב"ה, יום כ"ה חודש שבט תש"ה

כבוד ידידי הנהר"י אנ"ש די בבל אתר ואתר הי"ו הן כל יקר ראו עיני הפירוש על הזוה"ק מהגאון בנגלה ונסתר המקובל מוהר"ר יהודא הלוי אשלג שליט"א, פירוש פוקח עינים, הנקוב בשם הסולם ו"מסורת הזהר" שכבר נודע בישראל שמו הטוב בחבוריו וכבר הסכימו ע"ז גדולי הדור שלפני נ"ע זצ"ל.

ולזאת מצאתי לנכון להביא את הברכה אל ביתי ונתתי מ"ק בעד כל הקונטרסים שיצאו מתחת מכבש הדפוס, והנני מבקש מאחינו בית ישראל די בכל אתר ואתר שכן יעשו גם הם, ויחזקו ויסייעו במיטב יכלתם את המפעל הזה ויהי' אפשרות להוציא לאור תעלומה בהקדם האפשרי.

הכ"ד למען הרמת כבוד התורה וקרן ישראל

המצפה לישועה וגאולה קרובה.

הק' אליעזר בהה"צ מוהר"י זצללה"ה

(מקום החותם)

ב"ה

גם אני אקח אי"ה ספר הסולם ביאור על הזוה"ק אשר חיבר ידידנו הרב הגאון המקובל כקש"ת מוהר"ר יהודה ארי' ליב הלוי אשלג שליט"א מירושלם תובב"א כאשר יצא לאור עולם במחיר אשר יושת עלי הרב המחבר שליט"א, ונתתי מ"ק כנהוג.

וע"ז באעה"ח כ"ב שבט תש"ה תל-אביב ת"ו

הק' מרדכי רוקח באאמו"ר זצוקלה"ה מבעלזא

אבד"ק בילגורייא

(מקום החותם)

הסכמת הרב הגאון וכו' מוהר"ר יצחק אייזיק הלוי הרצוג שליט"א

רב ראשי לארץ ישראל

ב"ה כט תמוז תש"ה ירושלים

שמחתי מאד בראותי את הקונטרסים הראשונים של ההוצאה החדשה של הזוהר הקדוש בצירוף פתיחה כוללת לחכמת הקבלה וביאור על הזוהר מעשי ידי הרב הגאון המקובל הנשגב מארי דרזין וכו' כקש"ת מוהר"ר יהודא ליב אשלג שליט"א, ואני מביע את תקותי כי אחינו הנדיבים בעם הי"ו יתענינו במפעל הלזה וימהרו להמציא את האמצעים הכספיים הנחוצים לשם ההדפסה.

בברכת התורה והארץ לבל העושים והמעשים, הי"ו, ובתפלה לצור ישראל ומושיעו גל עיני ואביטה נפלאות מתורתו.

יצחק אייזיק הלוי הרצוג

(מקום החותם)

הסכמת הרב הגאון וכו' מוהר"ר בן ציון מאיר חי עוזיאל שליט"א

ראשון לציון ורב ראשי לארץ ישראל

ב"ה ירושלים יום ו' לסדר באר את התורה הזאת ג' מנ"א תשג"ב

אורו עיני וכל מעיני בראותי האי ספרא דנהר דעה הוא ספר "הסולם" שחבר ברוב חכמה ותבונה הרב הגאון בנגלה ובנסתר דעסיק תדירא, ברזי דרזין דאורייתא קדישתא כמוהר"ר יהודא ליב אשלג שליט"א.

ומשמיא זכו ליה לרדת לעומקא של תורת הח"ן במקורה הוא ספר הזוהר הקדוש נהורא דאוריתא לכל בית ישראל לדורות עולם.

ובחכמת ה' שבלבו ושקידתו המרובה נפתחו לפניו שערי אורה להאיר בפתיחתו לספרו זה פתחי חכמה לתורת הח"ן ושערי אורה לפירוש ספר הזוהר הקדוש לאורם של רבותינו הקדושים מארי דרזין עילאין קדישין.

ואנא דאמינא ישר חילו של הגאון המחבר יצ"ו לאוריתא שהאיר עיני חכמים בדברי הזוהר הקדוש, שהוא כולו רזי דרזין עילאין קדישין ונהירו דכל נהירין דאוריתא ודעלמא כולה. ואני קורא את כל לומדי תורה וחובביה להביא לבתיהם את ספר הזוהר הקדוש שהוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ולכל בני ישראל יהיה אור במושבתם.

וכל העושים והמעשים להוציא לאור ספר קדוש זה בשלמותו והדרו ולחזק ידי הגאון הצדיק המחבר יצ"ו בעבודתו זאת עבודת הקודש יתברכו בכל טוב ובברכה המשולשת בתורה.

ועיניהם תחזינה בשוב ה' שכינת קדשו אל עמו וארצות קדשו ובבנין אפריון באריאל.

בן ציון מאיר חי עוזיאל

(מקום החותם) ראשון לציון

הרב הראשי לארץ ישראל

הסכמת הרב הגאון חכם הרזים וכו' מהור"ר יעקב משה חרל"פ שליט"א

ר"מ לישיבה המרכזית "מרכז הרב" ובעהמ"ח ספר "מי מרום"

ב"ה. ירושלים, יום ז"ך תמוז א' דברים תש"ה לפ"ק

מה נכבד היום בהגלות לנו אור הבהיר אור צח ומצוחצח סולם העולה בית א"ל ומזהיר כזוהר הרקיע ספר הסולם על הזוהר הקדוש המפענח נעלמים ומגלה סתרים מדברים שהם מכבשונו של עולם רזי דרזין סתרא דסתרין, ואשר מיד ד' עליו השכיל על האי גברא רבא דנהירין שבילי דרזין כשבילי דנהר דעה, ה"ה הרב הגאון המקובל מארי דרזין ארי' דבי עילאה מוהר"ר יהודה ליב אשלג שליט"א, אשר מאז היחל רוח ד' לפעם בקרבו וישם לבו הטהור להכנס בהיכל הקודש וליהנות מזיו אור הקודש של חכמת האמת ונכנס להטרקלין בהופעת ד' עליו, וזכה להיות עייל ונפיק, לא החזיק טיבותא לנפשי', למד ולימד והעמיד תלמידים רבים בחכמה קדושה זו - ומאז הוא עולה ומתעלה, ואוצרות קודש גנזי נסתרות נפתחים לו מזמן לזמן, אשרי לו ככה, והנהו אחד מיחידים השרידים בדורנו הבקיאים בחכמת קודש זו. די כווי שמיא פתיחין לי'.

וכאשר כבר נודע כי מיסודות העבודה של העולם התיקון לתקן עולם במלכות שדי, הוא עבודת הקודש של החזרת הדברים למקורם, להשקותם ממי הנהר העליון נהר היוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והי' לארבעה ראשים, בחינת העולמים אבי"ע, על כן זה היום שקיוינוהו ראינוהו, להשיב כל הסתרים שנתגלו ברוה"ק מאת איש האלקים אדונינו מרן האריז"ל זי"ע, אל מקור קדשם זוהר אור ד', מדרשי הקודש של התנא הא-להי רבי שמעון בן יוחאי, ומשמיא קזכו לי' לכבוד ידי"נ הגאון המקובל חקל תפוחין קדישין שר בית הזוהר המחבר שליט"א, לבאר כל סתום עפ"י כתבי האר"י ז"ל האמיתים, לעלות בהם אל הסולם, לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו היכלות הזוהר.

אקוה לחסדי ד' הנאמנים, שמבעד כל המחשכים והצללים שהם כעת על עם ה' ישראל בחרו, ואשר שבר על שבר נשברנו, בחורבן עמנו שזדים ארורים קמו עלינו להכחידנו, ויהרגו בזדון חסידי עליון ויעשו שמות ממסד עד הטפחות בארבע מיתות ב"ד סקילה שריפה הרג וחנק. וכל העמים שחקו על משבתנו. - מבעד כל החשכות הגדולה הלזו, יתנוצץ כברק סולמת הזוהר הקדוש אשר מלאכי אלקים יעלו וירדו בו. ונזכה בזה לראות בנקמת ד' בכל אויבנו מנדנו ומשנאנו. ויקויים בנו ישמח צדיק כי הזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע, וקרן בית ישראל יאיר ויזרח כמה שנאמר ואוהביו כצאת השמש בגבורתה.

ואת אחי אנכי מבקש הביאו ברכה לתוך ביתכם, היו עוזריבו ומסייעים להוציא את האור הגדול הלזה על כל הזוהר כולו, עלו נא בסולם והתקרבו נא אל הקודש. למען תשכילו לדרוש אלקים, ויקויים בנו והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע וככוכבים לעולם ועד, ונזכה בזה מהרה לראות מלך ביפיו, ירום ונשא יגבה עד מאד.

המצפה לגילויי האורות אור ד'

ואור תורתו על ישראל סגולתו ותפארתו,

כי הושיע ד' משיחו בגבורות ישע ימינו,

ימין ד' רוממה ימין ד' עושה חיל.

(מקום החותם)

יעקב משה חרל"פ

הסכמת הרה"ג וכו' מוהר"ר יעקב משה טולידאנו שליט"א

הרב הראשי למחוז יפו ות"א

א. מנ"א תש"ה

עברתי על הקונטרס מס' הסולם פי' על הזוה"ק שחיבר הרה"ג הגאון המפורסם כמוה"ר יאודה ליב אשלג שליטא, וראיתי, שהרבה להועיל בספרו זה להאיר את הספר החתום ס' הזוהר ובפרט לאלה שנכספה נפשם ללמוד בחכמת הקבלה ולטייל בפרדס, וכבר ראיתי דברי רבני וגאוני הדור שליט"א אשר סמכו ידיהם עליו. וכבר ידוע מ"ש הזוה"ק, בר"מ פ' נשא ובתיקוני הזוהר, שלפני ימי הגאולה תתרבה הדעת ללמוד בחכמה הנסתרת זו. ובזכותה יפקון ישראל מגלותא, ולכן כל מן דין סמוכי לנא לחזק את ידי הרהמ"ח ולעודדו שימשיך בעבודת הק' זו לגמרה של תורה.

יעקב משה טולידאנו

הרב הראשי למחוז יפו ותל-אביב

(מקום החותם)

חזרה לראש הדף
Site location tree