|
|
| |
הכנס כתובת אימייל לקבלת עדכונים
|
|
|
|
|
|
(אות א') בשלהי
עוקצין לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר: "ה' עוז
לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום". ויש להשכיל
בו רבות:
א) מאין הוכיחו, שאין יותר טוב לישראל מהשלום.
ב) שבהכתוב מפורש, שהשלום היא הברכה בעצמה, שכתוב: "נתינה בעוז וברכה
בשלום". ולדבריהם היה לו לומר: "נתינה בשלום".
ג) למה נתחבר מאמר הזה לסיום התלמוד בבלי.
ד) גם צריך להבין פרוש המלות "שלום", "עוז" והורתם.
וכדי לפרש מאמר הזה על תכנו האמיתי, מוכרחים אנו לבוא בדרך ארוכה. כי
עומק לב בעלי הגדה לאין חקר. ובצדק דיבר הרב
בעל אפיקי יהודא ז"ל, בפרוש דברי חז"ל, על הפסוק: "סמכוני באשישות, אלו
הלכות. רפדוני בתפוחים, אלו הגדות".
ופרושו ז"ל, כי כל עניני התורה והמצוות, יש בהם נגלה ונסתר, כמו שכתוב:
"תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבר על אופניו. אמנם ההלכות דומים לאשישי
יין, אשר הנותן לחבירו מתנה גביע כסף עם יין,
הרי תוכיו וברו שניהם חשובים, שהרי גם הגביע יש לו ערך בפני עצמו, כמו
היין שבתוכו. משא"כ ההגדות, המה נמשלים לתפוחים,
שתוכו נאכל וחיצוניותו נזרקת, שאין להחיצוניות ערך של כלום,
ונמצא כל הערך והחשיבות רק בהפנימיות והתוך. וכן בדברי הגדה אין
בהפשטיות הנראה לעינים שום מובן וחפץ, זולת
בתוכן הפנימי, הגנוז בהדברים. שאינם נבנים, אלא על אדני חכמת האמת,
המסור ליחידי סגולה".
ומי יהין להוציא זה מלב
ההמון, ולברר דרכיהם. שאין השגתם שלימה גם בשני חלקי התורה, הנקראים "פשט"
ו"דרוש", אשר סדר ד' חלקי התורה פרד"ס, לפי דעתם, שמתחילה
מבינים הפשט, האח"כ הדרוש, ואח"כ הרמז, ובסוף
הכל מבינים הסוד.
אמנם נמצא בסידור הגר"א ז"ל, שתחילת ההשגה מתחלת מהסוד.
ואחר שמשיגין חלק הסוד שבתורה, אפשר להשיג חלק הדרוש.
ואח"כ חלק הרמז.
ואחר, שזונה האדם להשתלם בג' חלקי התורה האלו על בוריים, אז זוכה להשיג
חלק הפשט שבתורה. והיינו דאמרו ז"ל במסכת תענית:
"זכה, נעשה לו סם חיים. לא וכה, נעשה לו סם מות".
כי לזכיה גדולה אנו צריכים, להבין בפשטי המקראות, להיותינו
מחויבים להשיג מקודם ג' החלקים שבפנימיות התורה,
אשר הפשט מלביש אותם. והפשט לא יופשט.
ואם עדיין לא זכה לזה, לרחמים גדולים הוא צריך, שלא יהיה נעשית לו סמא
דמותא.
ולאפוקי מטענת המתרשלים בהשגת הפנימיות, ואומרים בלבם: "דיינו בהשגת
הפשט, והלואי שנשיג אותה, והיינו שמחים בחלקינו".
שדבריהם דומים למי שרוצה לעלות על המדרגה הרביעית, בטרם שיפסוע על ג '
מדרגות הראשונות.
(אות ב') אמנם לפי זה
צריכים להבין ההעלמה הגדולה הנוהגת בפנימיות התורה, כמו שכתוב במסכת
חגיגה: "אין דורשין במעשה בראשית בשנים, ולא
במרכבה ביחיד".
וכן כל הספרים, המצויים לנו במקצוע הזה, חתומים וסתומים לעיני כל ההמון.
לא יבינו זולת השרידים אהבה ה' קורא אותם,
בהיותם כבר מבינים את השרשים מדעתם, ובקבלה מפה אל פה. אשר הוא תמיה
רבתי, איך מונעים תהלוכות החכמה והתבונה מקרב
העם, אשר הוא כל חייתם ואורך ימיהם.
ולכאורה הוא עוון פלילי. שע"כ אמרו ז"ל במדרש רבה בראשית, על אחז, שע"כ
נקרא "אחז", בשביל שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות,
שע"כ גדלה אשמתו. וכן חוק הטבע, אשר עינו של אדם צרה, להאציל מהונו
ורכושו לאחרים. אבל כלום יש לך מי שעינו צרה
מלהאציל מחכמתו ותבונתו על אחרים. ואדרבה "ביותר ממה שהעגל
רוצה לינק, הפרה רוצה להניק".
אמנם כן
אנו מוצאים תעלומות בחכמה, אפילו בחכמים החיצונים בדורות שעברו. ונמצא
בהקדמתו של הר"מ בוטריל ז"ל לפירושו על ספר
יצירה, מאמר בשם אפלטון, שהזהיר לתלמידיו כלשון הזה: "אל תמסרו החכמה
למי שאינו יודע מעלתה".
וכן הזהיר אריסטו: "אל תמסרו החכמה למי שאין ראוי לה פן תחמסוה".
והוא ז"ל פירשו, אשר אם החכם מלמד חכמה למי שאינו הגון לה, הוא חומס את
החכמה ומשחיתה.
ולא כן עושים חכמים החיצונים שבדורותינו, אלא אדרבא, מתאמצים להרחיב
שערי חכמתם לכל מרחבי ההמון, בלי שום גדרים
ותנאים!
ולכאורה יש טענה גדולה על חכמיהם הראשונים, שסגרו דלתי חכמתם על קומץ
קטן מיחידי סגולה, שמצאו מוכשרים אליה ומרבית
העם עזבו לגשש קיר.
(אות ג') ואסביר הענין,
כי ד' מפלגות אנו מבחינים במין המדבר, במדרגה זה על זה, שהם:
המון עם,
גבורים,
עשירים,
חכמים.
והם שוים בערך לד' מדרגות שבכלל המציאות, הנקראות:
דומם,
צומח,
חי,
מדבר.
אשר הדומם, מוכשר להוציא ג' הסגולות: צומח, חי, מדבר.
ואנו מבחינים ג' ערכים בכמות הכח מהמועיל והמזיק שיש בהם.
כח הקטן שבהם, הוא הצומח. כי הגם שפעולת הצמח, בקרבת המועיל שלה ובדחית
המזיק לה דומה למין האדם והחי, אמנם אין בה
הרגש נבדל לענין זה, אלא כח כללי משותף לכל מיני הצמחים שבעולם, שפועל
בהם מלאכה הזו נוסף
עליהם מין החי. שבכל בריאה ובריאה בפני עצמה יש הרגש פרטי לעצמו, לקרבת
המועיל ולהרחקת המזיק. ויוצא לנו בזה ערך בעל
חי פרטי אחד משתוה עם ערך כל מיני הצמחים שבהמציאות. כי זה כח, המרגיש
בברורי מועיל ומזיק, שישנם לכללות כל מין הצומח, נמצא בבריאה
פרטית אחת ממין החי נבדל ברשותו לעצמו.
והנה כח המרגיש הזה, הנוהג במין החי, הוא מוגבל מאד במקום ובזמן, להיות
ההרגש אינו פועל בריחוק מקום כחוט השערה מחוץ
לגופו.
וכן אינו מרגיש מחוץ לזמנו, כלומר בעבר ובעתיד, אלא באותו רגע שהוא
דבוק בה לבד.
נוסף עליהם מין המדבר, המורכב מכח המרגיש ובח השכלי יחד. ולפיכך אין
כחו מוגבל בזמן ומקום, לקרבת המועילו ולהרחקת
המזיק לו, כמו מין החי. הוא בסיבת המדע שלו, שהוא ענין רוחני, שאינו
מוגבל בזמן ומקום.
ויכול להשכיל בכל הבריות למקומותיהם בכל המציאות. וכן בעוברות ועתידות
משנות דור ודור.
ונמצא על כן, ערך איש פרטי אחד ממין המדבר, משתוה עם ערך כללות הכחות,
שבמין הצמחים ומין החי, שישנם בכל המציאות בזה
הזמן, וכן בכל הדורות שעברו, להיות כחו מקיף אותם, וכולל בפרטיותו עצמו,
לכל כחותיהם יחד.
ומשפט הזה נוהג ג"כ בד'
המפלגות שבמדרגת מין האדם, דהיינו:
המון עם,
עשירים,
גבורים,
חכמים,
שוודאי כולם באים מן המון העם, שהם הדרגה הא', על דרך הכתוב: "הכל היה
מן העפר".
ואמנם וודאי, כל מעלתה וזכות קיומה של העפר, הוא לפי ערך ג' הסגולות
צומח,
חי,
מדבר,
שהיא מוציאה מתוכה.
כן ישוער מעלת ההמון עם, כפי הסגולות שמוציאים מתוכה, שעל כן מתחברים
גם המה בצורת פני אדם.
ולמען זה הטביע ה' בכללות ההמון ג' הנטיות, שנקראים:
קנאה,
תאוה,
כבוד,
שבחמתם מתפתח ההמון דרגה אחר דרגה, להוציא מקרבו פני אדם שלם.
והנה ע"י נטית התאווה, מוציאים מתוכם את העשירים, שהמובחרים מהם ברצון
חזק, וגם תאווה להם, נמצאים מצטיינים בהשגת
העשירות.
שהמה דרגה הראשונה להתפתחות ההמון, ובדומה לדרגת הצומח, שבכלל מציאות,
אשר כח נכרי מושל עליהם, להנטותם לסגולתם, שהרי
כח התאוה במין האדם, כח זר הוא, ומושאל ממין החי.
וע"י נטיית הכבוד מוציאים מתוכם את הגבורים אנשי השם, המה המושלים בבית
הכנסת, ובעיר, וכדומה, שבעלי רצון החזק שבהם,
וגם נטיית הכבוד להם, נמצאים מצטיינים בהשגת ממשלה.
והמה דרגה הב' להתפתחות ההמון, ובדומה לדרגת מין החי שבכלל המציאות,
אשר כח הפועל שבהם, כבר מצוי במהותם בפני עצמם,
כאמור לעיל, שהרי נטיית הכבוד נבדלת היא למין האדם בפני עצמו, ועמה חפץ
הממשלה, כמו שכתוב: "כל שתה תחת רגליו".
וע"י נטיית הקנאה מוציאים מתוכם את החכמים, כמו שכתוב: "קנאת סופרים
תרבה חכמה". שבעלי רצון חזק, ונטיית הקנאה להם,
נמצאים מצטיינים בהשגת חכמה ומושכלות.
ובדומה לדרגת מין המדבר שבכלל המציאות, אשר כח הפועל שבהם בלתי מוגבל
בזמן ומקום, אלא כללי ומקיף לכל פרטי העולם,
ולכל הזמנים, כאמור לעיל.
וכן מטבע אש הקנאה הוא כללי ומקפת לכל המציאות, ולכל הזמנים, כי זהו
משפט הקנאה, שבאם שלא היה רואה זה החפץ אצל
חברו, לא היה מתעורר לחשוק אליו כל עיקר.
ונמצא, שאין הרגשת החסרון מתוך מה שחסר לו, אלא מתוך מה שיש לחבריו,
שהמה כל בני אדם וחוה מכל הדורות, אשר על כן
אין קצה לכח הפועל הזה. ועל כן מוכשר לתפקידו הנשא והנעלה.
אמנם הנשארים בלי שום
סגולה. היא, מפני שאין להם רצון חזק. וע"כ כל ג' הנטיות הנזכרים משמשים
להם יחד בערבוביא: לפעמים מתאווים, ולפעמים
מתקנאים, ולפעמים חושקים כבוד. ורצונם נשבר לרסיסים, ודומים
לקטנים, שכל מה שרואים חושקים. ולא יעלה בידם מהשגה של כלום.
ולפיכך יהיה ערכם כמו קש וסובין, הנשארים אחרי
הקמח.
ונודע, שכח המועיל וכח
המזיק עולים בקנה אחד. כלומר: כמה שמסוגל להועיל, כן מסוגל להזיק.
ולפיכך, כיון שאדם פרטי אחד, עולה כחו על כל הבהמה והחי מכל
הדורות והזמנים, כן כח המזיק שבו עולה על כולנה.
ועל כן, כל עוד שאינו ראוי למעלתו, באופן שישמש בכחו רק להועיל, לשמירה
יתירה הוא צריך , שלא יקנה מדה מרובה ממעלת
האדם, שהיא החכמה והמדע.
ולמען זה הסתירו החכמים הראשונים את החכמה ממרחבי ההמון, מפחד שלא יארע
להם תלמידים שאינם הגונים, וישמשו עם כח החכמה
להרע ולהזיק, ונמצאים פורצים בתאוותם ופראיותם הבהמית, בכחו הגדול של
האדם, ויחריבו את הישוב כולו.
ואחר שנתמעטו הדורות,
וחכמיהם בעצמם החלו לחשזק לשני שולחנות, לאמור לחיים טובים גם
לחומריותם. ולכן נתקרבה דעתם גם לההמון, ויסחרו
עמהם, ומכרו החכמה באתנן זונה ובמחיר כלב.
ומאז נהרס החומה הבצורה, אשר שתו עליה הראשונים, ויחמסוה להם ההמונים
והפראים, מלאו ידיהם בכח אנשים, והחזיקו בחכמה
ויקרעו אותה, חציה ירשו המנאפים וחציה למרצחים, וישימוה לחרפה לדראון
עולם, כיום הזה.
(אות ד) ומזה תשפוט לחכמת
האמת, אשר כל החכמות החיצוניות כלולים בתוכה, שהמה שבע נערותיה
הקטנות, כנודע. והוא שלימות מין האדם, והמטרה, שכל העולמות
בשבילה נבראו, כמ"ש: "אם לא בריתי יומם ולילה,
חוקות שמים וארץ לא שמתי", אשר ע"כ גדרו לנו חז"ל (אבות ד' משנה ה'),
דאשתמש בתנא חלף, כי אסרו לנו להנות בסיבתה,
הנאה של כלום לחיי הבשרים.
והיא שעמדה לנו עד היום הזה, להחזיק בחיל וחומה על חכמת האמת. וכל נכרי
וזר לא יתפרץ להיכנס אליה פנימה. גם לא ישומו
בכליהם, לצאת ולסחור עמה בשוק, במקרה החכמים החיצונים, כי כל הנכנסים
כבר נבדקו בשבע בדיקות, עד שהיו בטוחים מכל חשש
וחשד של כלום.
ואחר הדברים והאמת הזה,
אנו מוצאים לכאורה, סתירה גדולה מקצה אל הקצה בדברי חז"ל, שכתוב בספר
הזוהר: "דבעקבתא דמשיחא עתידא חכמתא דא להתגלות, אפילו לצעירי
ימים". אשר לפי האמור נמצינו למדים, שבעקבתא
דמשיחא יהיה כל הדור ההוא בתכלית הגובה, עד שאין אנו צריכים
לשום שמירה, ויתפתתו מעיינות החכמה, להשקות כל הגוי כולו.
אמנם במסכת סוטה מ"ט וסנהדרין צ"ז כתוב, שבעקבתא דמשיתא חוצפה יסגה,
חכמת וטופרים תסרח, ויראי
חטא ימאסו. והנה מפורש, שאין עוד כדור הזה לרוע.
ואיך מכלכלים לב' אמאמרים האלה, שוודאי "אלו ואלו דברי אלקים חיים.
והענין הוא, כי כל שמירה
המעולה, ונעילת הדלת על היכל החכמה, הוא מפחד האנשים, שרוח קנאת סיפרים
שבהם מעורב בכח התאוה והכבוד, ואין קנאתם מוגבלת בחפץ החכמה
ומושכלות לבד. ובזה נמצאים ב' המאמרים הנ"ל
צדקו יחדיו, שבא זה ולימד על זה.
כי מאחר שפני הדור כפני הכלב, בלומר שצווחין ככלבא "הב - הב", ויראי
חטא ימאסו, וחכמת חכמים תסרח בהם, ממילא מותר
להרחיב שערי החכמה, ולהסיר השמירה המעולה, להיותה בטוחה מאליה מחמס
ועושק.
ואין עוד פחד מתלמיד שאינו הגון, שיטול אותה למכור בשוק להמון עם
החומרים, היות שלא ימצא להם קונים על סחורה זו,
כי כבר נמאסת בעיניהם.
וכיוון שאין עוד תקוה לנחול תאווה וכבוד על ידיה, נעשת בזה במוחה
ומשומרת מאליה, שכל זר לא יקרב, זולת אוהבי
חכמה ותושביה לבד.
ולפיכך יוסר בל בדיקה מהנכנסים, עד שגם צעירי ימים יוכלו לזכות בה.
ובזה תבין אמרם ועל (סנהדרין
צ"ח ע"א): "אין בן דוד בא, אלא בדור שכולו זכאי, או כולו חייב". שתמרה
מאד, שכל כמה שימצא איזה וכאים בדור, יהיו
מעכבים הגאולה. אלא, יתמו הזכאים חלילה מהארץ, ואו יהיה היכולת
לביאת המשיח?
אמנם צריך להבין מאד מאד,
שזה ענין של הגאילה וביאת המשיח, המקווה לנו, הוא ענין תכלית הגובה של
שלימות ההשגה והדעת, כמו שכתוב: "ולא ילמדו עוד איש את רעהו,
לדעת את ה', כי כולם ידעו אותי מגדלם ועד קטנם".
אלא, שעם שלימות הדעת, נשלמים גם הגופות, כמו שכתוב (ישעיהו ס"ה): "הגער
בן מאה שנה ימות". וכאשר יושלמו בני ישראל עם
דעת השלם, יתגברו מעיינות התבונה והדעת מעל לגבול ישראל, וישקו לכל
אומות העולם, כמו שכתוב (ישעיהו י"א): "כי מלאה
הארץ דעה את ה'.
והתגברות הדעת הזה הוא ענין התפשטות מלכות המשיח אל כל האומות.
ולאפוקי מהמון עם, גסי החומר, שלהיות דמיונם דבוק בשלימות כח האגרוף,
וע"כ נחקק בדמיונם ענין התפשטות מלכות ישראל על
האומות, אך ורק במין שליטה, הנוהג מגופות על גופות, ליטול שכרם משלם
בגאוה גדולה, להתגאות על כל בני חלד.
ומה אעשה להם אם כבר חז"ל דחו כל אותם וכמותם מקהל ה', באמרם: "כל
המתגאה, אומר הקב"ה, אין אני והוא יכולים לדור
במדור אחד".
וכן לאפוקי מאותם הטועים ושופטים, שכשם שמציאות הגוף בהכרח שיהיה מוקדם
בזמן למציאות הנשמה והמושכלות השלימות, כך
שלימות הגוף וצרכיו מוקדמים בזמן להשגת הנשמה ושלימות המושכלות.
באופן, שגוף חלש נמנע מהשגת מושכלות שלימות, שזה טעות מר וקשה
ממוות, היות שלא יצויר כלל ועיקר גוף מושלם,
בטרם שהשיג דעת השלם, להיותו לפי עצמו שק מנוקב ובור נשבר, לא יכיל
משהו תועלת לא לו ולא לאחרים, זולת עם השגת
הדעת השלימה, שאז עולה גם הגוף לשלימותו עמה בקנה אחד ממש.
וזה הדין נוהג בין בפרטים ובין בהכלל יחד. ועיין כל זה בזוהר
פרשת שלח בענין המרגלים.
(אות ה) ובזה תבין מה
שכתוב בזוהר, שבחבורא דא יפקון בני ישראל מגלותא. וכן עוד בהרבה מקומות,
שאך ורק בהתפשטות חכמת הקבלה ברוב עם, נזכה
לגאולה השלמה.
וכן אמרו: "המאור שבה מחזירו למוטב". ודקדקו זה בכוונה גדולה,
להורותינו, שרק המאור שבתוכרותה, "כתפוחי זהב
במשכיות כסף" בה צרור זו הסגולה, להחזיר האדם למוטב. דהן היחיד והן
האומה, לא ישלימו הכוונה, שעליה נבראו, זולת
בהשגת פנימיות התורה וסודותיה.
והגם ששלימות הדעת מקווה לנו בביאת משיח צדקינו, אמנם כתוב: "יהיב
חכמתא לחכימין".
ואומר: "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה".
וע"כ להתפשטות גדול של חכמת האמת בקרב העם אנו צריכים מקודם. באופן,
שנהיו ראוים לקבל התועלת ממשיח צדקינו. ולפיכך
תלוים המה, התפשטות החכמה וביאת משיח צדקנו, זה בזה.
וכיון שכן, הרי אנו
מחויבים לקבוע מדרשות ולחבר ספרים, כדי למהר תפוצת החכמה במרחבי האומה.
ולא היה כן בזמן הקודם, מפני היראה מתערובת תלמידים שאינם
מהוגנים.
וממילא היה זה לעיקר הסיבה של אריכת הגלות עד היום הזה. והיינו שאמרו
חז"ל: "אין משיח בן דוד בא, אלא בדור שכולו
זכאי" - היינו שכולם יהיו פרושים מרדיפה אחר התאווה והכבוד, שאז יהיה
אפשר לקבוע מדרשות ברבים, להכינם לביאת מב"ד.
"או בדור שכולו חייב" - דהיינו בדור כזה, ש"פני הדור הוא כפני הכלב,
ויראי חטא ימאסו, וחכמת סופרים תסרח בהם", אשר
אז יהיה אפשר להסיר השמירה היתירה, וכל הנשאר בבית יעקב ולבו דופק
להשגת החכמה והתכלית קדוש, יאמר לו ויבוא
וילמוד, כי אין עוד חשד ופחד, שאולי לא ישאר עומד על מדותיו, ויצא
ויסחור אותה בשוק, כי כבר אפס קונה מההמון כולו,
וכבר החכמה מאוסה בעיניהם, באופן שאין להשיג תמורתה לא
תאווה ולא כבוד. ולפיכך "כל הרוצה לכנוס, יבוא ויכנוס". וישוטטו
רבים, ויתרבה הדעת בכל אותם הכדאים לה.
ובזה נזכה בקרוב לביאת משיח צדקינו ופדות נפשינו.
ועל פי הדברים האלה הסרתי
מעלי טענה גדולה, בזה שהרהבתי מכל הקודמים אותי, ובאתי בספרי זה,
בגילוי יסודות החכמה, שדרכם לכסות, שעד הנה לא
עבר בה אדם עוד.
דהיינו, מהות העשר ספירות לכל משפטיהם, בישר וחוזר, ופנימי ומקיף. וסוד
ההכאה, וסוד ההזדככות, אשר המחברים שקדמוני
בכונה פזרו הדברים הנה והנה, וברמיזות דקות, באופן שידו של אדם אינו
ראוי לקבץ אותם.
אשר אנכי, באורו יתברך שהופיע עלי, ובעזרת רבותי, קבצתי אותם וגליתי
הדברים די באר, ובצביונם הרוחני למעלה מן המקום
ולמעלה מהזמן.
והיו יכולים לבוא עלי בטענה גדולה: אם אין פה נוספות על רבותי, אם כן
האר"י ז"ל ורח"ו ז"ל בעצמם והמחברים האמיתיים
מפרשי דבריהם, היו יכולים לגלות ולבאר הדברים בביאור גלוי, כמו שעשיתי
אנכי.
ואם נפשך לאמר, שלפניהם היה גלוי, אם כן מי הוא המחבר הזה, אשר וודאי
זכות גדול היה לו להיות עפר ואפר תחת כפות
רגליהם ז"ל, לומר שנחלתו שפרה לו ה' יותר מנחלתם.
אמנם כן, לא הוספתי על רבותי, ולא באתי בחדשות, כמו שתראה במרצה
המקומות ע"י החיבור, שכל דברי כבר
רשום וכתוב בשמנה שערים, ובעץ החיים, ומבוא שערים מהאר"י ז"ל.
ולא הוספתי עליהם אף מלה אחת.
אלא המה כיוונו לכסות הדברים, ועל כן פזרו אותם, אחת הנה ואחת הנה.
והוא מפני שדורם לא היה עוד כולו חייב, והיו
צריכים לשמירה יתירה.
משא"כ אנו, שבעוונותנו הרבים נתקיימה בנו כל דברי רז"ל, האמורים מראש
לעקבתא דמשיחא, שבדור כזה שוב אין פחד מלגלות
חכמה, כמו שהארכנו לעיל, ועל כן דברי מגולים ומסודרים.
(אות ו) ועתה
בנים שמעו לי, כן החכמה בחוץ תרונה, והנה עתה מרחובות קוראה אליכם: "מי
לה' אלי. לא דבר ריק אני מכם, כי אני חייכם
ואורך ימיכם. כי לא נבראתם לחזוך אחר מעשה דגן ותפוחי אדמה, אתם
וחמוריכם באבוס אחד. וכמו שלא יהיה מטרת החמור
לשמש את כל חמורי עולם בני גילו, כן לא יהיה מטרת האדם לשמש
את כל גופות הבריות בני גילו של גופו הבהמי.
אבל מטרת החמור לשמש האדם, הנעלה הימנו כדי להועילו, ומטרת האדם לשמש
לה' ולהשלים כוונתו, כמו
שאמר בן זומא: "כל אלו לא נבראו אלא לשמשיני, ואני לשמש את קוני".
ואומר: "כל פעל ה' למענהו", כי ה' חושק ומתאווה
אל השלמתינו, כמו שאמרו (מידרש "בראשית רבה" פ"ח) בדבר בריאת האדם.
וכתוב, שהמלאכים אמרו לפני ה': "מה אנוש כי תזכרנו, ובן אדם כי תפקדנו,
הצרה הזאת למה לך". אומר להם הקב"ה: "א"כ צונה
ואלפים למה". למה הדבר דומה: למלך שהיה לו מגדול מלא מכל טוב, ואין לו
אורחים. מה הנאה למלך שמלאו. מיד אמרו לפניו: "ה' אדונינו, מה
אדיר שמך בכל הארץ, עביד מאי דהניי לך".
לכאורה יש להרהר אחר המליצה מזאת, כי איפוא מצוי ועומד זה המגדל המלא
מכל טוב, אשר בזמנינו זה, באמת, שהינו ממלאים
אותו אורחים על כל גדותיו.
אמנם כנים הדבים, כי הנך רואה, שלא טענו המלאכים על שום בריאה מכל
הבריות שנבראו בששת ימי בראשית, זולת על מין
האדם לבד. והוא, להיותו נברא בצלם אלקים, ומורכב מעליונים ותחתונים יחד.
והמלאכים, שראו את זה, כן תמהו ונבהלו: איך נפש הרוחני זכה וברה תרד
מרום המעלה, ולבוא ולדור בכפיפה
אחד עם גוף הבהמי הזה.
והיינו שתמהו: "הצרה הזאת למה לך?" ולזה הגיע
להם התשובה, שמכבר נמצא מגדל מלא מכל טוב, וריקן מאורחים. וכדי למלאותו
באורחין, למציאותו של אדם זה, המורכב מעליונים
ותחתונים יחד, אנו צריכין.
ולסיבה זו בהכרח שתתלבש הנפש הזכה וברה בצרה של הגוף המזוהם הזה. ומיד
הבינו זה, ואמרו: "עביד מאי דהניי לך".
ותדע, שזה המגדל המלא מכל
טוב, יורה כללות העונג והטוב, שבשבילו ברא את הנבראים, על דרך שאמרו
ז"ל, שמדרך הטוב להטיב. ועל כן ברא העולמות, כדי להנות לנבראיו.
וכיוון שאין ענין עבר ועתיד נוהג בו ית', צריך להשכיל, שתיכף כשחשב
לבראות נבראים, ולהנות אותם, תיכף יצאו ונתהוו מלפניו יתברך, הם וכל
מילואיהם, מהעונג והטוב יחד, כמו שחשב עליהם.
והיינו דאיתא בספר "חפצי בה" מהאר"י ז"ל, שכל העולמות עליונים ותחתונים
כלולים באין סוף ב"ה עוד מטרם הצמצם בסוד הוא ושמו אחד.
ומקרה הצמצום, שהוא השורש לעולמות אבי"ע המוגבלים עד לעוה"ז, קרה, מפאת
כללות שרשי הנשמות בעצמם, מחשקם להשוות צורתם ביותר להמאציל ית', שהוא
ענין דביקות, כמו שמתבאר שם, שפירוד ודביקות בכל רוחני, לא יתכן זולת
בערכים של שיווי הצורה או שינוי הצורה, ומתוך שרצה יתברך להנותם, נטבע
בהמקבלים בהכרח הרצון לקבל הנאתם, שבזה נשתנה צורתם הימנו יתברך, להיות
צורה זו אינו נוהגת כלל ועיקר בגדר המאציל ית'.
ולתיקון זה נעשה הצמצום והגבול. עד ליציאת עולם הזה, למציאות התלבשות
נשמה בגוף גשמי, שבהיותו עוסק בתורה ועבודה על מינת להשפיע נחת רוח
ליוצרו, תשוב צורת הקבלה להתאתד בעל מנת להשפיע.
והוא שיעור הכתוב "ולדבקה בו". כי אז משווה צורתו ליוצרו, אשר שיווי
הצורה הוא דביקות ברוחני, כאמור. וכשנגמר ענין הדביקות בכל חלקי הנשמה
על מילואם, ישובו העולמות לבחינת אין סוף, כמו שהיו מטרם הצמצום.
ובארצם ירשו משנה:
א) כי אז יוכלו לשוב ולקבל כל העונג והטוב, המוכן להם מכבר בעולם אין
סוף ב"ה.
ב) ונוסף עוד כי עתה מוכנים לדביקות אמיתי, בלי שינוי צורה כלל, כי כבר
גם הקבלה שלהם אינה להנאת עצמם, אלא להשפיע נחת רוח ליוצרם. ונמצאים
משתווים בצורת השפעה להמאציל.
(אות ז) ובזה תבין אמרם
ז"ל, אשר השכינה בתחתונים צורך גבוה. שמאמר הזה מתמיה מאד, אמנם עולה
בקנה אחד עם האמור במדרש הנזכר, שדימו הענין למלך, שיש לו מגדל מלא מכל
טוב, ואין לו אורחים. אשר וודאי לאורחים יושב ומצפה. דאם לא כן, נמצא
כל ההכנה ללא הועיל
ולתוהו. וכדומה למלך גדול, שנולד לו בן לעת זקנתו, שהיה חביב לו ביותר.
ועל כן מיום הולדו חשב בעדו מחשבות, וקבץ כל הספרים, והחכמים המצוינים
שבהמדינה. ועשה בעדו בית מדרש לחכמה, וקבץ כל הבנאים המצוינים, ובנה לו
היכלי עונג. וקבץ כל בעלי הניגון ושיר, ועשה לו בתי זמרה. וקבץ ממיטב
המבשלים והאופים, שבמרחבי המדינה, והמציא לו מכל מעדני לולם.
והנה נגדל הבן ובא בשנים. והוא סכל, אין לו חפץ במושכלות. והוא סומא,
אינו רואה ואינו מרגיש מיופי הבנינים. והוא חרש, לא ישמע בקול שרים
ושרות. והוא חלה במחלת סוכר, אינו רשאי לאכול אלא פת קיבר לבד. והנה
כדי בזיון וקצף.
ובזה תבין אמרם ז"ל על
הפסוק: "אני ה' בעתה אחישנה". ופירשו (סנהדרין צ"ח): "לא זכו, בעתה.
זכו, אחישנה".
היות שיש ב' דרכים להשגת המטרה הנזכרת: או ע"י תשומת לב מעצמם, שהוא
נקרא "דרך תשובה", ואם יזכו לזה יקויים בהם אחישנה, כלומר, שאין על זה
זמן קצוב, אלא מתי שיזכו יוגמר התיקון, כמובן. ואם לא יזכו לתשומת לב,
יש דרך אחר, שנקרא "דרך יסורין", ע"ד שאמרו (סנהדרין צ"ז): "אני מעמיד
להם מלך כהמן, ובעל כרכם חזרים למוטב". והיינו בעתה, כי על זה יש זמן
קצוב. וירצו בזה, להורות לנו, שלא דרכיו ית' דרכינו. ועל כן לא יארע לו
ית' מקרה מלך בשר ודם, אשר טרח והכין כל כך גדולות ונצורות בשביל בנו
החביב, ולבסוף נמצא מתאנה מכל וכל, וכל הוצאתו וטרחתו לשוא ולתוהו
לבזיון וקצף. אולם השי"ת, כל מעשיו בטוחים ונאמנים, ודין אונאה אין
נוהג בו ח"ו. והיינו שאמרו ז"ל: "לא זכו, בעתה. ומה שלא יעשה החפץ,
יעשה הזמן". שיש דרך היסורים, שמסוגל למרק כל חוסר וגשם, עדי שיבין,
איך מוציאים ראש מתוך האבום הבהמי, כדי להגביה על, ולעלות ולטפס על
דרגת סולם האושר וההצלחה, כי ישוב ויתדבק בשרשו וישלים הכוונה.
(אות ח) ולפיכך בואו
והבינו, כמה וכמה יש לנו להחזיק טובה לרבותינו, המשפיעים אלינו
אורותיהם הקדושים, ומוסרים נפשם להטיב לנפשינו, שנמצאים עימדים בתוך,
בין דרך היסורים הקשים ובין דרך תשובה, ומצילים אותנו משאול תחתית הקשה
ממות, ומרגילים אותנו להגיענו לשמי עונג, לגובה העידון והנועם, שהיא
חלקינו, המוכן וממתין עלינו מכל מראש, אשר כל אחד ואחד פועל בדורו כפי
עוצם אור תורתו וקדושתו.
וכבר אמרו ז"ל: "אין לך דור, שאין בו כאברהם יצחק ויעקב". אמנם זה האיש
האלקי רבינו יצחק לוריא ז"ל, טרח ומצא בעדינו מלא מדתו, הגדיל הפליא על
קודמיו. ואם היה לי לשון מדברת גדולות, הייתי משבח אותו יום שנגלה
חכמתו, כמעט כיום אשר נתנה תורה לישראל.
אין די מלה בשיעור פעולתו הקדושה בעדינו. כי היו דלתי ההשגה נעולים
בדלתים ובריח. ובא ופתחם אלינו. באופן, שכל מי שמשתוקק לכנוס להיכל
המלך פנימה, אין צריך כי אם קדושה וטהרה, ולילך למרחץ, ולגלח שערו,
וללבוש בגדים נקיים, כדי לעמוד לפני המלכות העליונה, כיאות. והנך מוצא
בן ל"ח שנה, הכריע בחכמתו הקדושה לכל קודמיו, עד הגאונים ועד בכלל. וכל
ישישי ארץ אבירי הרועים חברים ותלמידים של החכם האלקי הרמ"ק ז"ל, קמו
עמדו לפניו, כתלמידים לפני הרב. וכן כל חכמי הדורות אחריהם, עד היום
הזה, איש מהם לא נעדר, משכו ידיהם מכל הספרים והחיבורים שקדמוהו, הן
קבלת הרמ"ק והן קבלת הראשונים וקבלת הגאונים, זכר כולם לברכה, וכל היי
רוחם הדביקו בחכמתו הקדושה ביחוד.
ומובן מעצמו שלא על חנם זוכים לנצחון מוחלט, כמו שנחל אב החכמה ורך
השנים הזה.
אולם לדאבון לבינו הצליח
מעשה שטן, ונעשו מעקשים בדרך התפשטות חכמתו למרחבי עם קדוש, ומעוטא
דמעוטא החלו לכבוש אותם.
והוא בעיקר, מפני שהדברים נכתבו מפי השמועה, כמו שדרש בחכמה יום יום
לפני תלמידיו, שכבר היו ישישי ימים, ובקיאים גדולים בהשגת הזהר
ותיקונים. ועל פי רוב נערכו אמרותיו הקדושים לפי השאלות העמוקים, שהיו
שואלים הימנו, כל אחד לפי ענינו.
ועל כן לא מסר החכמה על הסדרים הראוים, כמו בשאר החיבורים שקדמו אליו.
ואנו מוצאים בכתבים, שהיה האר"י ז"ל עצמו משתוקק לזה לעשות סדר בענינים
(שער מאמרי רשב"י, בפירוש האדרא זוטא, בהקדמה קצרה של הרח"ו ז"ל).
ונוסף על זה הוא קצרות זמן לימודו, כי כל חיי בית מדרשו היו כ-י"ז (18)
חדשים, כמפורש בשער הגלגולים (שער ח' דף מ"ט). כי הגיע ממצרים לצפת
בשנת של"א ליצירה, קרוב לימי הפסח. והרח"ו ז"ל היה אז בן כ"ט שנה.
ובשנת של"ב, ביום ועש"ק פרשת מו"מ, בראש חודש מנחם אב נחלה, וביום ג'
דברים ה' מנחם אב נפטר לחיי עולם הבא.
ואיתא שם עוד בשער ח' דף
ע"א עמוד א': שבעת פטירתו נתן צוואה להרח"ו ז"ל, שלא ילמד את החכמה
לאחרים, ולו התיר לעסוק בה בפני עצמו בלחישה. אמנם לשאר החברים אסור
להתעסק בהם כלל. כי אמר, שלא הבינו החכמה כראוי.
והיא הסיבה אשר הרח"ו ז"ל לא סידר כלל את הכתבים, והניחם בלי סדרים,
ומכל שכן שלא ביאר הקשרים מענין לענין, כדי שלא יהיה בזה כמו מלמד
לאחרים.
ולכן אנו מוצאים הימנו זהירות יתירה בזה, כנודע להבקיאים בכהאר"י ז"ל.
ואלו הסדרים, המצויים
לפנינו בכתבי האר"י ז"ל, נערכו ונסדרו ע"י דור שלישי בג' זמנים, וע"י
ג' מסדרים:
א) הראשון למסדרים היה החכם מהר"י צמח ז"ל, שהיה בזמן אחד עם מהר"א
אזולאי ז"ל, שנפטר בשנת ת"ד. שהגיע לידו חלק חשוב מהכתבים, וסידר מהם
הרבה ספרים. והחשוב מהם הוא הספר "אדם ישר", שאסף בו שורש ועיקר כלל
הדרושים מהמצויים לו. ומקצת ספרים, שסידר הרב הנ"ל נאבדו. ובהקדמת ספרו
"קול ברמה" מביא שם כל הספרים שסידר.
ב) מסדר השני הוא תלמידו החכם מהר"מ פאפריש ז"ל. והגדיל ביותר מרבו ז"ל,
להיות שהגיע לידו מחלק הכתבים, שהיה בידי החכם מהר"ש וויטאל ז"ל. וסידר
הרבה ספרים. החשוב מהם הוא ספר "עץ החיים" ו"פרי עץ חיים", שכוללים
מרחבי החכמה במלוא המובן.
ג) השלישי למסדרים הוא החכם מהר"ש וויטאל ז"ל, בן מוהר"ר חיים וויטאל
ז"ל. והיה חכם גדול ומפורסם. הוא סידר שמונה שערים המפורסמים, מעזבון
שהניח לו אביו ז"ל.
ואנו רואים, שכל אחד ואחד מהמסדרים, לא היה לו כל הכתבים בשלימות. וזה
גרם להם כובד גדול על סידורם של הענינים, שאינם מוכשרים כלל לאותם,
שאין להם בקיאות אמיתי בזוהר ותיקונים. ועל כן בני עליה הם מועטים.
(אות ט) ותמור זה חביבה
יתירה מודעת לנו מאתו יתברך, שהגיענו וזכינו לרוח אפינו הבעש"ט ז"ל,
אשר פרשת גדולתו ועוצם קדושתו למעלה מכל הגה ומכל מלה, לא התבוננו ולא
יתבוננו בו, זולת אותם הזכאים, ששמשו לאורו. וגם הם לשיעורין. כל אחד
ואחד לפום מאי דקביל בלביה.
והן אמת, שאור תורתו וחכמתו הקדושה נבנים על אדני הקודהם מהאר"י ז"ל
ביחוד. אמנם אין ענינם דומה זה לזה כלל.
ואסביר זה על דרך משל: למי שנטבע בנהר. והוא עולה ויורד, כדרך הנטבעים.
שלפעמים נגלים רק שערות ראשו. ואז מטכסים תחבולות, איך לתופסו ולהצילו
דרך ראשו. ולפעמים נראה גם גופו. ואז מטכסים תחבולות, לתופסו מכנגד לבו.
כן הענין הזה, אחר שאיש ישראל נטבע במים הזדונים גלות העמים, מאז עד
עתה, נמצא עולה ויורד. ולא כל הזמנים שוים, אשר:
א) בזמן האר"י ז"ל, לא נראה אלא ראשו. ועל כן טרח האר"י ז"ל בעדינו,
להצילנו דרך ראש.
ב) ובזמן הבעש"ט ז"ל היה הרווחה. וע"כ היה לברכה בעדינו, להצילנו מכנגד
הלב, והיה לנו לתשועה גדולה ונאמנה.
ובעוה"ר (ובעוונותנו
הרבים) חזר ונהפך הגלגל בדורינו זה, וירדנו פלאים, כמו מאגרא רמא לבירא
עמיקתא. ונוסף עלינו התנגשות העמים, אשר בלבל כל העולם כולו, ונעשו
הצרכים מרובים, והדעת קצרה, ומשובשה בזוהמת החומר, הנוטל חלק בראש.
ועבדים רוכבים על סוסים, ושרים לארץ יהלכו, וכל הנאמר הנ"ל נתקיימה בנו
בעוונותנו הרבים. ושוב נעשה מחיצה של ברזל, גם לאור הגדול הזה של הבעל
שם טוב ז"ל, אשר אמרנו, שהולך ואור עד נכון גאולתינו השלימה.
ולא האמינו חכמי לב בהאפשרות בדור יבוא ולא יוכלו לראות לאורו. והנה
חשכו עינינו נשינו טובה. ובראותי זה אמרתי: "עת לעשות!" ועל כן קמתי
לפתוח בהרחבה פתחי אורה של האר"י ז"ל, שהוא הוא המסוגל ומוכשר גם
לדורינו זה כנ"ל, וטובים השנים מהאחד.
ואין להאשימנו על הקיצור
לשון, הנוהג בחיבורי. להיות זה מותאם ומוכשר לכל אוהבי חכמה. כי ריבוי
הקנקנים מפיגים טעם היין, ויוכבד המושג על המעיין.
ואין אנו אחראים לשמיני הלב, בשעדיין לא נברא הלשון להועילם, ובכל מקום
שנותנים עיניהם, מזומן להם חפץ הכסילות, וכללא נקוט, שמאותו מקום[,
שהחכם שואב מקורי חכמתו, שואב משם הכסיל מקור אולתו. ובכלל אני עומד
בראש ספרי ומזהיר, שלא טרחתי כלל לכל אותם האוהבים להסתכל בארובות,
זולת לאותם, שדבר ה' יקר להם, והולכים ומתגעגעים לנהור אחר ה' וטובו,
בכדי להשלים המטרה, שבשבילה נבראו, כי יתקיים בהם ברצות ה' הכתוב כל
משחרי ימצאוננו.
(אות י) ובא וראה דברי פי
חכם אבן עזרא ז"ל בספרו "יסוד מורא" (דף ח' עמוד ב'):
"ועתה שים לבך ודע, כי כל מצוות הכתובות, בתורה או המקובלות, שתקנו
האבות, אף על פי שרובם הם במעשה או בפה, הכל הם לתקן הלב, כי כל לבבות
דורש ה', וכל יצר מחשבות מבין. וכתוב "לישרים בלבותם". והפך זה לב חורש
מחשבות און.
ומצאתי פסוק אחד כולל לכל המצות. והוא: "את ה' אלקיך תירא, ואותו תעבוד".
והנה מלת "תירא" כולל לכל מצות לא תעשה, בפה ולב ומעשה. וזו היא המדרגה
הראשונה, שיעלה ממנה אל עבודת ה' יתעלה, שהיא כוללת כל מצות עשה.
ואלה, ירגלו לבו וידריכוהו, עד כי ידבק בהשם יתברך הנכבד, כי בעבור זה
נברא האדם. כי לא נברא לקנות הון ולבנות בנינים. על כן יש לו לבקש כל
דבר, שיביאנו לאהוב אותו ללמוד חכמה, ולבקש האמונה. וה' יפקח עיני לבו,
ויחדש בקרבו רוח אחרת. אז יהיה בחייו אהוב ליוצרו.
ודע, כי התורה לא נתנה, אלא לאנשי לבב. כי התיבות כגויות, והטעמים
כנשמות. ואם לא יבין הטעמים, כל עמלו שוא ועמל ורוח, כמו המייגע עצמו
לספור הדפים והתיבות שבספר רפואה, שמזאת היגיעה לא יוכל לדפאות מזור.
וכמו גמל נושא משי, והוא לא יועיל להמשי, והמשי יא יועילנו".
הנשאב מדבריו ז"ל, שהוא
באחת, דהיינו לאחוז בהמטרה, שעליה האדם נברא. ואומר עליה, שהיא ענין
הדביקות בהשם ית' הנכבד. ואומר על כן, שהאדם מחויב לחזור אחר התחבולות,
שיביאנו לאהוב אותו, ללמוד חכמה ולחפש אמונה, עדי שיזכה שה' יפקח עיני
לבו, ויחדש בקרבו רוח אחרת, שאז יהיה בחייו אהוב ליוצרו.
ובכוונה גדולה מדייק זה "שיהיה בחייו אהוב ליוצרו". להורות, שכל עוד
שלא זכה לקנין הזה, אין עבודתו שלימה. והעבודה בהכרח שנתנה לנו "היום
לעשותם".
וכמו שמסיים על זה "כי התורה לא נתנה, אלא לאנשי לבב". כלומר, שהשיגו
לב, לאהוב אותו ויחמדהו. שהם נקראים בלשון חכמים "חכמי לב", להיות שאין
שם עוד רוח הבהמי, היורד למטה, שאין היצר הרע שורה אלא בלב פנוי מחכמה.
ומפרש, ואומר, שהתיבות כגויות, והטעמים כנשמות. ואם לא יבין הטעמים,
הרי זה דומה למייגע עצמו לספור דפים ותיבות שבספר רפואה, שמזאת היגיעה
לא יוכל לרפאות מזור. רצונו לומר, שבהכרח מחוייב למצוא התחבולות לזכות
להקנין הנזכר, שאז מסוגל לטעום:
א) טעמי תורה, שהוא ענין החכמה הפנימית ומסתריה.
ב) טעמי מצוה, שהוא ענין האהגה והחמדה אליו ית'.
שבלעדי זה, נמצא שאין לו אלא התיבות והמעשים לבד, שהמה גויות בחוסר
נשמות, שדומה למייגע עצמו לספור דפים ותיבות שבספר רפואה שוודאי לא
יושלם בו הרפואה, מטרם שמבין פירושה של הרפואה הכתובה. וגם אחר שילך
ויקנה אותה בכל הדמים (הכסף), שיפסקו עליה, ואם סדרי הלימוד והמעשה
אינם מסודרים להביאנו לזה, דומה לגמל נושא משי, שהוא אינו מועיל להמשי,
והמשי לא יועילנו, להביאו אל שלימות הכוונה, שבשבילה נברא.
(אות י"א) ועל פי הדברים
הללו, השגנו פקיחת עינים במאמר רבי סימון (מדרש רבה, פרק ו') על פסוק "נעשה
אדם". שבא הקב"ה לבראות את האדם, נמלך במלאכי השרת, שנעשו כתות כתות
חבורות חבורות:
מהם אומרים: "יברא",
ומהם אומרים: "אל יברא".
כמו שכתוב: החסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו:
חסד אמר: "יברא, שהוא גומל חסדים",
אמת אמר: "אל יברא, שכולו שקרים",
צדק אמר: "יברא, שהוא עושה צדקות",
שלום אמר: "אל יברא, שכולו קטטה".
מה עשה הקב"ה: נטל האמת והשליכו לארץ, כמו שכתוב: "ותשלך אמת ארצה".
אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: "מה אתה מבזה תכסיס אלתכסייה (חותם) שלך,
תעלה האמת מן הארץ, כמו שכתוב: "אמת מארץ תצמח".
והנה המאמר הזה מוקשה הוא
סביב סביב:
א) עדיין לא נתבאר בזה חומר הכתוב "נעשה אדם". וכי לעצה הוא צריך על
דרך הכתוב "תשועה בלב יועץ".
ב) פה אמת, איך יאמר על כלל מין האדם, שכולו שקרים? והא אין לך דור,
שאין בו כאברהם, יצחק ויעקב?
ג) ואם כנים שפתי אמת, איך מלאכי חסד וצדקה הסכימו על עולם שכולו שקר?
ד) למה נקרא האמת "תכסיס אלתכסייה", שפרושה חותם, הבא בשולי המכתב, אשר
בהכרח שיש מציאות של עיקר חוץ מהחותם? אמנם חוץ מגבול האמת, וודאי שאין
שם מציאות כלל?
ה) היתכן למלאכי אמת לחשוב לפועל אמת, שאין פעולתו אמת?
ו) מה הגיע לו להאמת מתוך עונשו הקשה, שנשלך עד לארץ ולתוך הארץ?
ז) למה לא מובא תשובת המלאכים בתורה, כמו שמובא השאלה אליהם?
וצריך להבין אותם ב'
ההנהגות, הערוכות לעינינו, ההפכים מן הקצה אל הקצה, שהם:
הנהגה של הוויות כל המציאות של עולם הזה,
והנהגה של אופני הקיום, להעמדתם של כאחד ואחד מהמציאות שלפנינו.
כי מקצה מזה, אנו מוצאים הנהגה נאמנה, בהשגחה מאושרה עד להפליא, השולטת
להתהוות כל בריה ובריה מהמציאות. וניקח לדוגמא סדרי הויה למציאות האדם.
והנה האהבה והעונג סבה ראשונה שלו, הבטוחה והנאמנה לשליחותה. ותיכף,
אחר שנעקר ממוח אביו, ההשגחה מזמנת לו מקום בטוח משומר מכל נזק, בין
המצעות שבבטן אמו. באופן, שכל זר לא יגע בו שמה, ההשגחה מכלכלת לו לחם
חוקו, דבר יום ביומו, לפי מדתו.
וכן מטפלת עמו בכל צרכיו, לא תשכחהו רגע, עד שירכוש לו חיל, לצאת לאויר
ארצינו, המלאה מעקשים. ואז ההשגחה משאלת לו עצמה וכח. וכמו גבור מזויין
זקן ורגיל, הולך ופותח שערים ושובר בחומותיו.
עד שבא בין אנשים כאלו, שאפשר לבטוח עליהם, שיעזרוהו כל ימי חולשתו,
להיותם היקרים לו מכל בני חלד, באהבה ורחמים וגעגועים עצומים בעד קיום
מציאותו.
וכן הולכת ההשגחה ומחבקתו עד שמכשרתו למציאותו ולהשתלשלות מציאותו
אחריו.
וכמקרה האדם, כן מקרה מין החי, ומין הצומח - כולם מושגחים בהפלאה יתירה
המבטחת הויתם למציאותם, וידעו זאת כל חכמי הטבע.
ומעבר מזה, מקצה השני,
בהסתכלותינו על סדרי העמדה וכלכלה באופני הקיום של אותם המציאות, מקרני
ראמים עד ביצי כינים, אנו מוצאים:
בלבול סדרים, כמו בין מחנה הבורחת משדה המערכה,
מוכים וחולים נגועי אלקים, וכל חיתם לממותים,
אין להם זכות קיום, זולת בהקדם יסורים ומכאובים, ובנפשם יביאו לחמם.
ואפילו כנה הקטנה שוברת שניה בעת צאתה לסעודתה. וכמה כרכורים היא
מכרכרת, עד שמשגת אוכל לפיה די סעודתה, לזכות קיומה.
וכמוה מקרה אחד לכולם, הקטנים עם הגדולים.
ואינו צריך לומר במין האדם, מובחר היצורים, אשר ידו בכל ויד כל בו.
(אות י"ב) אמנם גם בעשר
ספירות דקדושה, אנו מבחינים ערך של ב' הפכים, להיות:
ט' ספירות ראשונות - ענינם בצורת השפעה,
ומלכות - ענינה לקבלה.
וכן ט' ספירות ראשונות - מלאים אור,
והמלכות - לית לה מגרמה ולא מידי (אין לה כלום).
וזה שאנו מבחינים בכל פרצוף:
ב' בחינות באור : אור פנימי ואור מקיף.
וב' בחינות בכלים: כלי פנימי לאור פנימי וכלי חיצון לאור מקיף.
והוא מסבת ב' הפכים הנזכרים, שאי אפשר לב' הפכים שיבואו בנושא אחד.
ועל כן צריכים לנושא מיוחד לאור פנימי, ולנושא מיוחד לאור מקיף.
אולם בקדושה אינם הפכים
ממש, להיות המלכות נמצאת עם הט' ספירות ראשונות בסוד הזיווג, ויהיה גם
תכונתה להשפיע בסוד אור חוזר.
מה שאם כן הסטרא אחרא, שאין להם מבחינת ט' ספירות ראשונות כלום. ועיקר
בנינם מחלל הפנוי, שהוא ענין גדלות הצורה של קבלה, שעליה היה הצמצום
הא'. שאפילו אחר שהגיע הארת הקו לתוך הרשימו, נשאר שורש הזה בלי אור.
ועל כן המה הפכים מראש עד רגל לעומת החיים והקדושה, כמו שכתוב: "זה
לעומת זה עשה אלקים".
ועל כן נקראים "מתים".
והנה נתבאר לעיל באות ו',
שכל ענין הצמצום היה רק להתקשטות הנשמות בדבר השוות הצורה ליוצרם, שהוא
ענין התהפכות כלי קבלה על צורת השפעה.
ובמצב הנזכר נמצא, המטרה הזאת עודנה משוללת, הן מצד בנין פרצופי
הקדושה, שאין שם כלום מבחינת חלל הפנוי, שהוא צורת גדלות הקבלה, שעליה
היה הצמצום.
ועל כן לא יארע שום תיקון לדבר, שאינה שם במציאות.
וכן מצד בנין הסטרא אחרא, וודאי אין כאן שום תיקון, אף על גף שיש להם
מבחינת חלל הפנוי, שהרי ענינה הפוכה לגמרי. וכל מה שמקבלת, למיתה עומד.
ועל כן אך לאדם דעולם הזה צריכים:
שבקטנותו מצוי בכלכלה וקיום הסטרא אחרא, ויורש מהם הכלים דחלל הפנוי,
ובגדלותו עובר ומתחבר לבנין הקדושה, בסגולת תורה ומצות להשפיע נחת רוח
ליוצרו, ונמצא מהפך גדלות הקבלה, שכבר קנה, שתהיה מסודרת בו רק על מינת
להשפיע, שנמצא בזה משווה הצורה ליוצרה, ומתקיים בו הכונה.
וזה סוד מציאת הזמן בעולם
הזה. דהנך מוצא, שמתחילה נתחלקו ב' ההפכים לב' נושאים נפרדים זה מזה,
דהיינו:
א) הקדושה,
ב) הסטרא אחרא,
במוד "זה לעומת זה", שעדיין נשלל מהם התיקון, מפני שמחוייבים להמצא
בנושא אחד, שהוא האדם.
ועל כן בהכרח למציאות סדר זמנים אנו צריכים, שאז יהיו ב' ההפכים באים
בהאדם ' בזה אחר זה. כלומר:
א) בזמן קטנות,
ב) ובזמן גדלות.
(אות י"ג) ובזה תבין
הצורך לשבירת הכלים ותכונתם.
נודע, שב' מיני אור נמצאים בכל עשר ספירות , ברצוא ושוב:
אור הא', הוא אור אין סוף ב"ה, הרצוא מלמעלה למטה, ונקרא "אור ישר".
ואור הב', הוא תולדות כלי המלכות, השוב מלמטה למעלה, ונקרא "אור חוזר".
אשר שניהם מתחברים לאחד ממש. ותדע, שמהצמצום ולמטה כבר נשללת נקודת
הצמצום מכל אור, ונשארה חלל פנוי. ואור העליון לא יופיע עוד לבחינה
אחרונה בטרם גמר התיקון, שזה נאמר ביחוד על אור אין סוף ב"ה, שנקרא
"אור ישר".
אבל אור הב', הנקרא "אור חוזר", הוא יכול להופיע לבחינה אחרונה, היות
שעליו לא היה מקרה הצמצום כלל.
ונתבאר, אשר מערכת הסטרא
אחרא והקליפות הוא צורך מחוייב למטרת הצמצום. והוא, כדי להטביע בהאדם
כלי גדלות הקבלה בעת קטנותו, בהיותו סמוך על שולחנה. ואם כן, הרי הסטרא
אחרא גם כן לשפע היא צריכה.
ומאין תקח זה, בהיות כל בנינה רק מבחינה אחרונה, שהוא חלל פנוי מכל
אור, אשר מהצמצום ולמטה כבר אור העליון נפרד משם לגמרי?
ולפיכך הוכן ענין שבירת
הכילים, שענין שבירה יורה ענין הפרש חלק מאור חוזר, שבעשר ספירות דעולם
הנקודים, שירד מאצילות ולחוץ, עד לחלל הפנוי.
וכבר ידעת, שאור חוזר, אפשר לו להופיע גם לחלל הפנוי.
והנה בזה החלק אור חוזר, שירד מאצילות ולחוץ, יש בו מכל ספירה וספירה
של עשר ספירות דנקודים, ל"ב (32) בחינות מיוחדות. ועשרה פעמים ל"ב הוא
ש"ך (320).
וש"ך בחינות אלו, שירדו, הוכנו לקיום המציאות של התחתונים.
שהמה באים להם בב' מערכות, כמו שכתוב: "זה לעומת זה עשה אלקים".
דהיינו, עולמות אבי"ע (אצילות, בריאה, יצירה, עשיה) דקדושה, ולעומתם
עולמות אבי"ע דסטרא אחרא.
והיינו שאמרו ז"ל (מגילה ו' ע"א) בביאור הכתוב "ולאום מלאום יאמץ, כי
כשקם זה נופל זה, ולא נבנית צור אלא מחורבנה של ירושלם".
להיות ש"ך הבחינות האלו:
ואפשר להם, שיתחלקו בין שתיהם, בפחות ויתר, לפי מעשי בני אדם. ואפשר
להם, שיתחברו כולם לקדושה - ואז נמצא נחרבת מערכת הסטרא אחרא לגמרי
מהארץ. אפשר להם, שיופיעו כולם לסטרא אחרא - ואז נחרב בנין מערכת
הקדושה כלפי התחתונים לגמרי.
וכך הם מתגלגלים בב' המערכות, עד גומרו של התיקון.
והנה לאחר שבירת הכילים,
וירידתם של ש"ך (320) בחינות ניצוצי אורה מאצילות ולחוץ:
נתבררו ועלו מהם רפ"ח (288) ניצוצים. דהיינו, כל מה שירד מתשעה ספירות
הראשונות שבעשר ספירות דנקודים. וט' פעמים ל"ב הוא רפ"ח בחינות (288=32
x9). והמה שבו ונתחברו לבנין מערכת הקדושה.
ונמצא, נשאר לסטרא אחרא רק ל"ב (32) בחינות, ממה שירד מהמלכות דעולם
הנקודים (32=320-288).
וזה היה לתחילה בנין הסיטרא אחרא במיעוט בתכלית, שעדיין איננה ראויה
לתפקידה.
ומילוא בנינה נגמר להם אחר כך, בסיבת חטאו של אדם הראשון בעץ הדעת.
והנה נתבאר שב' מערכות זה
לעומת זה נוהגת בקיום ופרנסת המציאות. ותקציב אור, הצריך לזה הקיום,
הוא ש"ך (320) ניצוצים. והמה הוכנו ונמדדו בכח שבירת הכילים.
ותקציב הזה ראוי להתגלגל בין ב' המערכות, אשר בזה תלוי סדרי הקיום
והכלכלה של המציאות.
ותדע, שמערכת הקדושה מחוייבת להכיל לכל הפחית תקצית של רפ"ח ניצוצים,
להשלמת ט' ספירות ראשונות שלה. ואז יכולה לקיים ילכלכל מציאות
התחתונים.
וזה היה לה קודם חטאו של אדם הראשון. ועל כן היה כל המציאות מתנהגת אז
ע"י מערכת הקדושה, להיות שהיה לה המילוא של רפ"ח ניצוצים כאמור.
(אות י"ד) ועתה מצאנו
הפתח להמדרש הנ"ל, בענין ד' הכתות:
חסד - וצדקה - אמת - ושלום,
שנשאו ונתנו עם ה' בבריאת אדם.
כי המלאכים הללו, המה משמשי הנשמה של האדם. ולכן נשא ונתן עמהם, להיות
כל מעשה בראשית לדעתם נבראו כאמרם ז"ל.
ונודע, שכל נשמה ונשמה כוללת ענין עשר ספירות, באור פנימי ואור מקיף.
והנה:
החסד - הוא ענין אור פנימי של ט' ספירות ראשונות של הנשמה,
והצדקה - הוא ענין של המלכות של הנשמה,
והאמת - הוא ענין אור מקיף של הנשמה.
וכבר דברנו, שאור פנימי ואור מקיף הפכים המה, להיות:
האור פנימי נמשך בחוק הארת הקו, שנמנע מלהופיע לנקודת הצמצום, שהיא
צורת הגדלות של הקבלה, ואור מקיף נמשך מאור אין סוף ב"ה, המקיף לכל
העולמות, ששם באין סוף שווה קטן וגדול. וע"כ אור מקיף מאיר ומטיב
לנקודת הצמצום גם כן, ומכל שכן לבחינת המלכות.
וכיון שהמה הפכים, אם כן לב' כלים צריכים, כי:
אור פנימי מאיר בט' ספירות ראשונות. וכן אפילו למלכות אינו מאיר, אלא
בחוק ט' ספירות ראשונות, ולא כלל לבחינתה עצמה.
אמנם אור מקיף מאיר בכלים, הנמשכים מנקודת הצמצום ביחוד, שנקרא "כלי
חיצון".
ובזה תבין, למה נקרא האמת
חותם, כי שם זה מושאל, מחותם, הבא בשולי המכתב, בסוף הענינים. אמנם הוא
מעמידם דמקיימם, כי זולת החותם אין בהם שום ערך, וכל הכתב הוי לבטלה.
וכן ענין אור מקיף, המטיב לנקודת הצמצום, שהוא ענין גדלות הקבלה, עד
שמשווה צורתה ליוצרה בבחינת השפעה, שהיא מטרת כל העולמות עליונים
ותחתונים המוגבלים.
והיינו המחאה של האמת
בבריאת האדם, כי טען, שכולו שקרים, להיות שמצד יצירתו של הקב"ה, אין
להאדם כלי חיצון, שהוא צריך להמשך מנקודת הצמצום, בשכבר נפרדה מאורו ית',
כאמור לעיל.
ואם כן, אי אפשר למלאכי אמת להועיל להאדם בהשגת אור מקיף.
ואם כן כל העולמות, העליונים והתחתונים המוגבלים, שלא נבראו אלא להשלמה
הזו, ואשר זה האדם צריך להיות הנושא היחיד אליה, וכיון שהאדם הזה אינו
מוכשר למטרתו, אם כן כולם המה תוהו ושקר, וכל הטרחא בחם ללא הועיל.
אמנם מלאכי חסד וצדקה,
שהמה שייכים ביחוד לאור פנימי של הנשמה, אדרבא, משום זה שאין לו כלל
מבחינת חלל הפנוי, היו יכולים להשפיע לו כל אורות הנשמה בהרווחה יתירה,
על דשלימות היותר נעלה.
ולפיכך היו שמחים להועילו, והסכימו בכל מאדם על בריאת האדם. (הם בחינת
נה"י הנכנסים בזווג דהכאה וע"כ הם שייכים לחצי אור מקיף מצד אור חוזר
שבו).
ומלאכי השלום טענו, שכולו קטטה. כלומר, איך שיהיה ענין קבלתו את האור
מקיף, אמנם סוף סוף אי אפשר שיבואו בנושא אחד עם האור פנימי, להיותם
הפוכים זה לזהז, כאמור. והיינו, כולו קטטה. (אור מקיף נבחן בב: אור
חוזר העתיד ואור מקיף העתיד. והכלי חיצון לאור חוזר הוא המסך. והכלי
חיצון לאור ישר הוא העביות עצמו דבחי"ד, בחינת לב האבן. ונמצא, שאדם
הראשון היה חסר רק מבחינת כלי חיצון, השייך למלאכי אמת. ולא היה חסר
מכלי חיצון, השייך למלאכי שלום. ועל כן הסכימו לבריאה, אלא שטענו,
שכולו קטטה. כלומר, שהאור ישר אינו יכול לכנם לכלי פנימי, משום שהם
הפכים לו).
(אות ט"ו) ובהאמור זכינו
להבין המשך הפסוקים, בחטאו של עץ הדעת טוב ורע, אשר עומק רום להם,
וחז"ל שגילו בהם טפה, עוד כסו בדבריהם עשרה טפחים.
והנה בהקדם הענין כתוב: "ויהיו האדם ואשתו שניהם ערומים ולא יתבוששו".
ודע, שענין לבוש, הוא ענין כלי חיצון. ועל כן מקדים לנו הכתוב, להורות
סיבת חטאו של עץ הדעת על דרך שאמרו ז"ל בהפסוק: "נורא עלילה לבני אדם,
אשר בעלילה באת עליה".
כלומר, שהיה מוכן לו חטאו מכל מראש. וזה שיעור הכתוב, שהיו האדם ואשתו
מצד היצירה בלי כלי חיצון. רק בבחינת כלים פנימים, הנמשכים ממערכת
הקדושה.
ועל כן "ולא יתבוששו". כלומר, שלא הרגישו בחסרונם, כי הבושה הוא ענין
הרגשת חסרון.
ונודע, שהרגשת החסרון הוא סבה ראשונה למלאות החסרון. בדומה להמרגיש
בחליו, מוכן הוא לקבל רפואה.
אבל האינו מרגיש כי חולה הוא, נמצא נמנע בוודאי מכל רפואה.
אכן תפקיד הזה מוטל הוא על כלי חיצונה, שבהיותה בבנין הגוף, והיא
ריקנית מאור, מסבת שבאה מחלל הפנוי, נמצאת מולידה בו ההגש הריקנות
והחסרון, ומתבייש מזה.
ועל כן מוכרח, שיחזור למלאות החסרון, ולהמשיך האור מקיף החסר לו, שהוא
עומד למלאות את כלי הזו.
וזהו הוראת הכתוב: "ויהיה האדם ואשתו שניהם ערומים" - מכלי חיצון.
ולפיכך - "ולא יתבוששו", שלא הרגישו חסרונם, ונמצאים משוללים מהמטרה,
שעליה נבראו.
אמנם צריך להבין מאד
רוממות זה האדם, יציר כפיו של הקב"ה, ואשתו, שהקב"ה חלק לה עוד בינה
יתירה הימנו, כאמרם ז"ל (נדה מ"ה) בהבנת הכתוב: "ויבן ה' את הצלע.
ואיככה נכשלו ונעשו ככסילים, לא ידעו להזהר מערמת הנחש. גם תידע, זה
הנחש, שהמקרא מעיד עליו, שהיה ערום מכל חית השדה. איך הוציא משפתיו
כסילות וריקות כזו, שבאם יאכלו לפרי העץ הדעת? אז יתהוה מהם אלקים.
ואיך כסילות זה מצא קן בלבבם? ועוד, כי להלן נאמר, שלא מפני התאווה
להעשות אלקים אכלה מעץ הדעת, אלא בפשיטות "כי טוב העץ למאכל", שהוא
לכאורה, תאוה בהמית?
(אות ט"ז) וצריכים
לדעת טיב של ב' מיני הבירורים, הנוהגים אצלנו:
בירור הא' נקרא בירורי טוב ורע,
בירור הב' נקרא בירורי אמת ושקר.
פרוש, שהשי"ת הטביע כח המברר בכל בריה, שפועל בה כל התועלת הנרצה,
ומעמידה על שלימותה הנרצה.
והנה בירור הא' הוא כח הפועל גופני, שאופני פעולתו ע"י הרגש מר ומתוק .
שהוא ממאס ודוחה צורת המר, כי רע לו. ונאהב לו ומקרב צורת המתוש, כי
טוב לו.
והנה כח הפועל הזה די ומספיק בדומם, צומח, וחי, שבהמציאות שמעמידם על
גמר שלימותם הנרצה.
ונוסף עליהם מין האדם, שהטביע בו השי"ת כח פועל שכלי, שאופני פעולתו
בבירור הב', שדוחה עניני שקר וריקות, במיאוס עד להקאה, ומקרב ענינים
אמיתיים וכל תועלת, באהבה גדולה.
ובירור הזה נקרא בירור אמת ושקר. ואינו נוהג זולת במין האדם, כאחד ואחד
לפי שיעורו.
ותדע, שכח הפועל הזה הב', נברא והגיע להאדם בסבת עטיו של הנחש, כי מצד
היצירה לא היה לו זולת כח הפועל הא', מבירורי טוב ורע, שהיה די ומספיק
לו לתועלתו בעת ההיא.
ואסביר לך על דרך משל. אם
היו:
הצדיקים נגמלים כמפעלם הטוב,
והרשעים נענשים על מעשיהם, כדי רשעתם בעולם הזה,
היה אז:
הקדושה מוגדרת לנו במציאות של המתוק והטוב,
והסטרא אחרא היתה מוגדרת לנו במציאות של הרע והמר.
ובאופן זה היה מצוות הבחירה מגיענו על דרך "ראה נתתי לפניך את המתוק
ואת המר, ובחרת בהמתוק". ובאופן זה היו כל בני אדם בטוחים בהשגת
השלימות, שבטח היו:
בורחים מן העבירה, להיותה רע להם,
והיו טרודים במצוותיו ית' יום ולילה לא יחשו, כמו הטפשים של עתה בעניני
הגוף וזהמתו, להיותה טוב ומתוק להם.
והנה כן היה ענין אדם הראשון, מפאת יצירתו ית' אותו. והניחוהו בגן עדן,
לעבדה ולשמרה, שפירשו חז"ל:
לעבדה - אלו מצות עשה,
ולשמרה - אלו מצות לא תעשה.
ומצות עשה שלו היה לאכול ולהתענג מכל עצי הגן,
ומצוות לא תעשה שלו היה שלא לאכול מעץ הדעת טוב ורע,
אשר המצוות עשה היתה מתוקה ונחמדה,
והמצות לא תעשה היה הפרישה מן הפרי המר והקשה כמות.
ואין לתמוה, איך אפשר להקרא כאלה בשם "מצוות ועבודה"? כי מצינו כזה גם
בעבודתינו של עתה, אשר ע"י התענוג בשבתות וימים טובים, אנו זוכים
לקדושה העליונה. וכן על ידי הפרישה משקצים ורמשים, וכל אשר נפשו של אדם
קצה בו, אנו מקבלים שכר.
והנך מוצא, שענין הבחירה בעבודתו של אדם הראשון היתה על דרך "ובחרת
במתוק". ונמצא שחיך הגופני לבד היה די ומספיק לו לכל תועלתו, לדעת אשר
צווה ה', ואשר לא צוהו.
(אות י"ז) ועתה נבין ערמת
הנחש, אשר חז"ל הוסיפו להודיענו, אשר הס"מ (מלאך המוות) היה מתלבש בו.
והיינו מפני שגבהו דבריו מאד.
והנה פתח, באף כי אמר אלקים "לא תאכלו מכל עץ הגן". פירוש, שנכנס עמה
בדברים, להיות שהאשה לא נצטוה מפי הקב"ה, כנודע.
ועל כן שאל אותה על דרכי הבירור. כלומר, מאין תדע, שנאסר העץ הדעת?.
אולי נאסרו לכם גם כל פירות הגן?
ותאמר האשה, שמפרי עץ הגן נאכל, ומפרי עץ הדעת לא תאכלו ממנו ולא תגעו
בו פן תמותון.
ויש כאן ב' דיוקים גדולים:
א) הא הנגיעה לא נאסרה מעולם. ועל מה הוסיפה באיסור?
ב) כי הטילה ספק בדברי השי"ת: שהשי"ת אמר "מות תמותון", והאשה אמרה "פן
תמותון". והיתכן, שלא האמינה בדבר ה' עוד מטרם החטא?
אמנם האשה ענתה לו על פי שאלתו של הנחש, שעל כן יודעה מה שאסר ה', כי
כל עצי הגן מתוקים ונחמדים, וראוים לאכול. משא"כ זה העץ, אשר בתוך הגן,
כבר היתה בו בקרוב לנגיעה, וטעמה בזה טעם קשה כמות. והיא שהוכיחה
מעצמה, שמצד הבירור שלה יש חשש מיתה אפילו על הנגיעה. ולכן הוסיפה
להבין במצוות האיסור, על מה ששמעה מבעלה, "כי אין חכם כבעל נסיון".
ו"פן תמותון" סובב על הבגיעה.
וכנראה, שהתשובה היתה מספקת לגמרי, כי מי יתערב ויכמיש בחוש הטעם של
חבירו?.
אמנם הנחש הכחיש אותה, ואמר: "לא מות תמותון. כי יודע אלקים, כי ביום
אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם".
ויש לדייק: מה ענין פקיחת עינים לכאן? אמנם כן דבר חדש ונשגב הימנה,
הודיע אותה, שהוכיח להם, שטפשות היא לחשוב, שברא ה' דבר רע ומזיק
בעולמו, והא וודאי כלפי השי"ת אין זה ענין רע ומזיק, אלא זה המרירות
שתטעמו בו אפילו בקירוב נגיעה, הוא רק מצדכם, להיות אכילה זו הוא
להעמיד אתכם על גובה מעלתכם.
ועל כן לקדושה יתירה אתם צריכים, בעת המעשה, שיהיה כל כונתכם להשפיע
נחת רוח לו ית', לקיים הכוונה שעליה נבראתם. ולפיכך הוא נדמה לכם כרע
ומזיק, כדי שתבינו הקדושה היתירה, הנדרש מכם.
אמנם ביום אכלכם ממנו, פירוש, אם תהיה המעשה בקדושה וטהרה ברורה כיום,
אז "והיתם כאלקים יודעו טוב ורע". כלומר, כמן שכלפי השי"ת הוא ודאי
מתוק בהשוואה גמורה, כן יהיה לכם הטוב והרע בהשוואה גמורה, למתוק
ולעדן.
ועדיין נשאר מקום להרהר באימון הנחש, מפני שהשי"ת לא הודיעו זה בעצמו,
ע"כ הקדים הנחש ואמר: "כי יודע אלקים, כי ביום אכלכם ממנו, ונפקחו
עיניכם". כלומר, מצד השי"ת דבר יתר הוא, להודיעכם זאת. להיותו יודע,
שאם תשימו לבכם לזה, לאכל על צד הקדושה, ונפקחו עיניכם מעצמיכם, להבין
גודל הרוממות שבו, כי תרגישו בו מתיקות ועידון עד להפליא, ואם כן אינו
צריך להודיעכם, שעל כן הטביע בכם כח המברר לידע תועלתכם מעצמכם.
ומיד כתוב: "ותרא האישה,
כי טוב העץ למאכל, וכי תאוה הוא לעינים". פירוש, שלא סמכה עצמה על
דבריו, אלא שהלכה ובררה מדעתה ותבונתה, והקדישה את עצמה בקדושה יתירה,
לעשות נחת רוח להשי"ת, כדי להשלים הכוונה הנרצה הימנה, ולא כלל להנאתה
עצמה, שאז נפקחו עיניה, כדברי הנחש, ותרא האשה "כי טוב העץ למאכל".
והיינו ע"י זה שראתה, כי תאוה הוא לעינים. כלומר, שעוד מטרם שנגעה בו,
הרגישה מתיקות ותאוה גדולה, בראות עיניה לבד, שחמדה כזה עוד לא קרה לה
בכל עצי הגן. ונתברר לה עוד, אשר נחמד העץ להשכיל. כלומר, שעל כן יש
בעץ הזה תאווה וחמדה מרחוק, יתר מכל עצי הגן.היינו להשכיל עליו, אשר
בשביל מעשה האכילה הזו נבראו. והוא כל המטרה, כמו שגילה לה הנחש.
ואז, אחר הבירורים המוחלטים האלו, "ותקח מפריו ותאכל, ותתן גם לאישה
עמה ויאכל".
ודייק הכתוב במלת עמה. כלומר, על כוונתה הטהורה, דהיינו רק להשפיע, ולא
לצרכי עצמו. וזה הוראת הכתוב, שנתנה לאישה עמה, כלומר, עמה בקדושה.
(אות ח"י) ועתה נבוא
לעומק הענין, והטעות, שהיה קשור ברגלו.
כי זה העץ הדעת טוב ורע, היה מעורב מבחינת חלל הפנוי, כלומר מצורת
הגדלות שבקבלה, שעליה היה הצמצום, ואור העליון כבר נפרד משם.
וכבר נתבאר, שאדם הראשון, לא היה לו כלל בבנינו צורת גדלות הקבלה,
הנמשך מחלל הפנוי. אלא כולו נמשך ממערכת הקדושה, שענינם להשפיע, כמו
שכתוב בזוהר (קדושים), שאדם הראשון לא הוה לו מחיי העולם כלום.
ועל כן נאסר לו העץ הדעת, כמו ששורשו, וכל מערכת הקדושה, שהמה נפרדים
מהסיטרא אחרא, משום שינוי הצורה שלהם, שהיא ענין הפירוד.
ועל כן גם הוא נצטווה עליו, והוזהר מלהתחבר בו, כי יופרד מחמתו משורשו
הקדוש וימות, כמו הסטרא אחרא והקליפות, שהמה מתים, לסבת הפכיותם
ופירודם מהקדושה וחיי החיים.
אמנם, השטן, הוא הס"מ, הוא המלאך המוות, שנתלבש בהנחש וירד והסיתה לחוה,
בדבר שקר שבפיו: "לא מות תמותון". ונודע, שכל דבר שקר, שאין אומרים דבר
אמת בתחילתו, אינו מתקיים. ועל כן הקדים אותה בדבר אמת, וגילה לה מטרת
הבריאה, שכל ענינה לא באה, אלא לתקן העץ הזה. כלומר, כדי להפך כלי קבלה
הגדולים על צד ההשפעה.
וזה שאמר לה, אשר אלקים אכל מעץ הזה, וברא את העולם. כלומר, שהסתכל על
ענין זה בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה". ועל כן ברא העולם.
וכמו שנתבאר לעיל, שכל ענין הצמצום א', לא היה אלא בשביל האדם, העתיד
להשוות הצורה של קבלה להשפעה. והוא דבר אמת. ועל כן היה השעה משחקת לו.
והאשה האמינה אותו, בשעה שהכינה את עצמה לקבל ולהנות רק בעל מינת
להשפיע. נמצא ממילא שפרח הרע מן העץ הדעת טוב ורע ונשאר עץ הדעת טוב,
להיות שכל ענין הרע ששם, הוא רק מבחינת שינוי צורה של קבלה לעצמו, שהיה
מוטבע בו להטביע.
אמנם בקבלה על מינת להשפיע, הרי הביאתו על תכלית שלימותו. ונמצאת,
שעשתה יחוד הגדול, כמו שראוי להיות בסוף מעשה.
אמנם זה הקדושה העליונה היה עדיין שלא בעונתו, שלא היתה ראויה לעמוד
בה, זולת באכילה ראשונה, אבל לא באכילה השניה.
ואסביר לך, כי אינו דומה המנזר עצמו מהתאווה, בטרם שטעמה והורגל בה,
להמנזר עצמו מהתאוה אחר שטעמה ונקשר בה. כי הראשון וודאי יכול להזיר את
עצמו בפעם ראשונה על תמיד. מה שאם כן השני צריך לעבודה יתירה, לפרוש
מתאוותו לאט לאט, עד שגומר הענין.
כן הדבר הזה, להיות שהאשה עדיין לא טעמה מעץ הדעת, והיתה כולה בבחינת
השפעה, על כן בקל היה מעשיה לאכול אכילה ראשונה על מינת להשפיע נחת רוח
להשי"ת בתכלית הקדושה. מה שאם כן אחר שטעמה אותו, כבר נקשר בה תאווה
גדולה וחמדה יתירה לעץ הדעת, עד שלא היתה יכולה עוד לפרוש מתאוותה, כי
כבר יצא הענין מרשותה.
והיינו שאמרו חז"ל, שאכלו פגה. פירוש, טרם בישולו, דהיינו בטרם שקנו
הכח והגבורה למשול על יצרם.
ודומה למה שאמרו ז"ל (יבמות): אליבא דאבא שאול, שאמר, הנושא יבמתו לשם
נוי ולשם אישות, הוי כפוגע בערוה. ואמרו, גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה
שניה. וזה שכתוב: "אכלתי ואוכל עוד". כלומר, שאפילו בו בעת שכבר שמע
בפירוש, שחרה בו השי"ת, מכל מקום לא יכול לפרוש הימנו, שכבר נקשר בו
התאוה.
ונמצא, שאכילה ראשונה היתה על צד הקדושה, ואכילה השניה היתה בזוהמא
גדולה.
ובזה מובן חומר ענשו של
עץ הדעת, שנתקבצו עליו כל בני אדם למיתה. אמנם זה המיתה נמשך מתוך
אכילתו, כמו שהזהיר אותו השי"ת "ביום אכלך ממנו מות תמות".
והענין, להיות שנמשך לתוך איבריו צורת גדלות הקבלה מחלל הפנוי, אשר
מצמצום ולהלן כבר אור העליון אי אפשר לו להיות עמה בכפיפה אחת. ועל כן
זה הנשמת חיים הנצחית, המפורש בהכתוב "ויפח ה' באפו נשמת חיים", היה
מוכרח להסתלק משם, ונתלה לו חייתו הזמנית בפת לחם.
וחיים האלו אינם חיים נצחיים כלמפרע, שהיה לצורכו עצמו, אלא דומה בערך
לזיעה של חיים. כלומר, שנתחלק לו החיים לטפין טפין. באופן, שכל טפה
וטפה, הוא חלק מהחיים שלו הקודמים, שהוא ענין ניצוצי נשמות, שנתחלקו
לכל תולדותיו. עד שבכל תולדותיו, מכל בני הישוב, ומכל הדורות, עד דור
האחרון, המשלים מטרת הבריאה, המה, בערך שלשלת גדולה אחת. באופן, שמעשי
השי"ת לא נשתנו כלל וכלל מחמת חטאו של עץ הדעת, אלא זה האור החיים,
שהיה בארם הראשון בבת אחת, נמשך ונארך לשלשלת גדולה, המתגלגלת על גלגל
שינוי הצורות, עד גמר התיקון, בלי הפסק כלל כרגע, להיות מעשה ה'
מוכרחים להיות חיים וקיימים, ומעלין בקודש ואין מורידין.
וכמקרה האדם, כן קרה לכל בני העולם עמו, כי כלם ירדו מבחינת נצחית
וכללית, על גלגל שינוי הצורה, כמו האדם. כי האדם ועולם, ערך פנימי
וחיצון להם, אשר החיצונית תמיד עולה ויורד בהתאם להפנימי.
וזה ענין "בזיעת אפיך תאכל לחם", שבמקום נשמת החיים הקדום, שנפח ה
באפו, נמצא עתה זיעה של חיים באפו.
(אות י"ט) והיינו שאמרו
ז"ל (ב"ב י"ז): "הוא היצה"ר, הוא השטן, הוא מלאך המוות, שיורד ומסית,
ועולה ומקטרג, ובא ונוטל נשמתו".
כי ב' קלקולים כוללים נעשו בסבת החטא של עץ הדעת:
קלקול הא' הוא ענין "עולה ומקטרג". כי אחר שנתפתה ואכל מעץ הדעת, וקנה
בבנין גופו כלי קבלה דחלל הפנוי, נעשה מחמת זה שנאה והרחקה בין אור
החיים הנצחי, שנפח ה' באפו של האדם, ובין גוף האדם. ודומה למה שאמרו
ז"ל: "כל המתגאה, אומר הקב"ה, אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". כי
ענין הגאווה נובעת מכלי קבלה של חלל הפנוי, שכבר אור העליון נתרחק
ונפרד משם מעת הצמצום ולהלן, ועל דרך שאמרו בזוהר, שהקב"ה שונא את
הגופות, שבנינם אך לעצמם. ועל כן פרח ממנו אור החיים. והוא קלקול
הראשון.
קלקול ב' הוא ירידת רפ"ח ניצוצים, שכבר היו מחוברים במערכת הקדושה.
שעתה, כדי שלא יחרב העולם, נמסרו וירדו למערכת הסטרא אחרא והקליפות. כי
מאחר שאין מערכת הקדושה יכולה לפרנס ולכלכל את האדם ובני העולם, מסבת
השנאה שנתהווה בין הקדושה והכלים דחלל הפנוי, כחוק ההפכים זה לזה, שאין
אני והוא יכולים לדור במדור אחד.
על כן נמסרה הרפ"ח ניצוצים למערכות הסטרא אחרא, כדי שהמה יכלכלו
ויקיימו את האדם והעולם בכל משך זמן גלגולי הנשמות בהגופים בס' ריבוא
(600.000) לדור, ובאלף דור, עד גמר התיקון.
ובזה תבין, למה המה מכונים בשם "קליפות", להיות ערכם כערך הקליפה שעל
הפרי. כי קליפה הקשה חופפת ומכסית על הפרי, לשמרה מכל טינוף והיזק, עד
שתבוא הפרי לידי האוכלה. שבלעדה, היה הפרי נשחתה, ולא היתה באה למטרתה.
כן אתה מוצא אשר הרפ"ח (288) ניצוצים נמסרו לידי הקליפות, כדי לכלכל
ולהכשיר את המציאות, עד שיתחברו וישיגו למטרתם הנרצה.
והנה קלקול הב' הנזכר הוא
ענין "ובא ונוטל נשמתו". רצוני לומר, גם זה החלק הקטן של נשמה, הנשאר
לו להאדם בבחינת זיעה של חיים הקודמים, הרי הסטרא אחרא עושקתה, על ידי
אותה ההשפעה בעצמה, שהיא משפעת לו מהרפ"ח (288) הניצוצים, שנפלו
לגורלה.
ולהבינך את זה, צריך לצייר היטב תמונת הסטרא אחרא כמות שהיא, בכדי
שתוכל להשכיל כל דרכיה.
וכבר הראיתי לדעת, שכל חלקי המציאות מעולם התחתון, המה ענפים, נמשכים
משורשם, כמו חותם מחותם,
מעולם העליון. והעליון - מגבוה הימנו, והגבוה - מגבוה על גבוה וכו'.
ותדע, שכל הבחן, שיש מהענפים על השורשים, הוא רק ביסודות החומר שבהם
לבד. כלומר, שחומריים שבעולם הזה המה יסודות גשמיים, והחומריים שבעולם
היצירה המה יסודות רוחניים, דהיינו מבחינת רוחניית היצירה. וכן כל עולם
ועולם מבחינתו.
אמנם המקרים והתהלוכות שבהם, יש להם ערך שווה מכל ענף לשורשו, כמו ב'
טפות מים השוות זו לזו, וכמו הנתתם ששוה צורתו בכל וכל להחותם, שממנו
נחתם.
ואחר שתדע זה, נבקש את זה הענף, שישנו להסטרא אחרא העליונה בעולם הזה,
ואז נדע על ידו גם את שורשו הסטרא אחרא העליונה.
ומצאנו בזוהר (פרשת
תזריע), שהנגעים שבגופי בני אדם המה ענפים של הסטרא אחרא העליונה.
ולפיכך, נקח להשכיל את קומת הבעל חי. ואנו מוצאים בו, אשר זה הנביע
המתהוה בגופו, ע"י השגת התענוג, הוא המרבה ומפריא לו החיים.
ועל כן ההשגחה הטביעה בהקטנים, שבכל מקום שיתנו עיניהם, ימצאו קורת רוח
ותענוג. ואפילו מדברים קטנטנים של מה בכך, להיות קומת הקטן מחוייב
לרביה של חיים ביותר, כדי שיהיה סיפוק בו לצמיחה וגידול. ועל כן תענוגם
מצוי. והנך מוצא, אשר אור התענוג הוא אבי החיים.
אמנם חוק זה אינו נוהג זולת בתענוג, שהוא מושפע לכללות הקומה. אבל
בתענוג דפרודא, כלומר בשהתענוג מתקבץ ומקובל רק לחלק נבדל של קומת הבעל
חי, אז אנו מוצאים בו דין הפוך, דהיינו אם יש לו מקום לקוי בבשרו,
התובע אותו לגרד ולחכך, והנה פעולת החיכוך מביאה לו גם כן שכרו בצדה,
שמרגיש עמה תענוג מרובה ברדיפה כבירה.
אמנם בתענוג זה טפת סם המות כרוך בעקבו. שבאם לא ימשול על יצרו, וישלם
את התביעה הרדופה, נמצאים התשלומים מגדילים עוד את חובו. כלומר, לפי
מדתו של השגת התענוג מהחיכוך, כן יתרבה עליו הלקותא, ויתהפך התענוג
למכאוב. ובהתחילה שוב להתהפאות, נולד עמה יחד תביעה חדשה לחיכוך, ובמדה
יותר גדולה מקודם.
ואם עדיין אינו מושל ביצרו, ושוב משלם די התביעה, נמצא גם הלקותא הולך
ומתרבה עליו, עד שמביאה לו טפה של מרה בסופו, שמרעלת כל הדם שבאותו
החי.
ונמצא, שמת ע"י קבלת התענוג, מפני שהיא תענוג דפרודא, המקובל רק לחלק
נבדל של הקומה. ועל כן פועלת המוות בהקומה בהפכי מהתענוג המושפע לכלל
הקומה.
והנה הגיע לפנינו צורת הסטרא אחרא העליונה מראשה עד עקבה, אשר ראשה היא
הרצון לקבל אך לעצמה, ולא להשפיע מחוץ לה, כתכונת התביעה שבבשר המנוגע
בערך כללו של קומת החי. וגופה של הסטרא אחרא, היא צורתה של מין תביעה,
שאינה עומדת להפרע, שהפרעון, שהוא הולך ופורע, עוד מגדיל החוב והלקותא
ביותר, כדוגמת קבלת תענוג על ידי החיכוך.
ועקבה של הסטרא אחרא היא הטפה של סם המוות, שעושקתו ומפרידו, גם מניצוץ
חיים האחרון, שנשאר לו, כדוגמת טפה של סם המות הנ"ל, המרעלת את כל הדם
שבקומת הבעל חי.
והיינו שאמרו ז"ל: "ולבסוף בא ונוטל את נשמתו".
והיינו שאמרו, שהמלאך המוות מזדמן בחרב שלופה וטפה של מרה בקצה החרב.
והאדם פותח פיו, וזורק בו הטפה, ומת. אשר חרבו של מלאך המוות הוא השפעת
הסטרא אחרא, שנקראת "חרב", לסבת הפירוד המתגדל במדת הקבלה, שהפירוד
מחריבו.
והאדם פותח בהכרח את פיו, להיות שמוכרח לקבל שפע הקיום והעמדתו, מתחת
ידיה. עד שמגיע אליו טפה של מרה, שבסוף החרב, שהוא גמר הפירוד לניצוץ
האחרון של נשמת חייו.
(אות כ') ובסבת ב'
הקלקולים הנ"ל נתקלקל גם כן בנין גופו של אדם, להיותו מותאם מצד היצירה
בתכלית הדיוק לקבלת שפע של קיומו ממערכת הקדושה. כי כל פעולה מאושרה
ושל קיימא, יהיו חלקיה משומרים מהעדפה או מגרעת עד לכל שהוא.
והפעולה שאינו מאושרה, ושאינה של קיימא, הוא בשביל, שחלקיה חסרי המזג,
ומצוי בהם בכל שהוא מגרעת או העדפה. על דרך שאומר בשיר היחוד: "מכל
מלאכתך דבר אחד לא שכחת, לא העדפת ולא החסרת".
והוא חוק מחוייב, שמהפועל השלם נמשך פעולה שלימה. אמנם בעבור האדם,
ממערכת הקדושה למערכת הסטרא אחרא, בסבת הספחת הנוסף בבנינו על ידי העץ
הדעת, כבר נמצאים חלקים מרובים בבנין גופו בעודפות, בלי צורך, להיותם
אינם מקבלים כלום משפע של קיום המושפע מרשות הסטרא אחרא.
כמו שאנו מוצאים בעצם לוז, וכן בחלק ידוע מכל אבר ואבר.
ולפיכך, מחויב האדם לקבל
כלכלה לתוך גופו יתר מהצורך, להיות העודפות מתחברים בכל תביעה, העולה
מהגוף, ועל כן מקבל הגוף בשבילם. אמנם העודפות בעצמם אינם יכולים לקבל
חלקיהם, ועל כן נשאר חלקיהם בגוף בבחינת מותרות ופסולת, שהגוף מחוייב
אחר כך להפליט לחוץ.
ונמצאים כלי המאכל והעיכול מתייגעים לריק ולבטלה בשבילם. ועל כן הולכים
ונפסדים, עד לכליון, כי משפטם חרוץ ככל פעולה מחסרי המזג, שסופה
להתפרק.
והנך מוצא גם מצד בנין הגוף, שנתלה מיתתו, בקודם ונמשך מעץ הדעת.
ועתה זכינו להשכיל ולדעת,
בדבר ב' ההנהגות, הסותרות זו את זו עד לקצה (אות י"א).
כי הנהגת קיום וכלכלה של בני המציאות, כבר עברה ממערכת הקדושה למערכת
הסטרא אחרא. והוא מסבת הספחת של גדלות הרצון לקבל לעצמו, הנקשר בבני
המציאות, מסבת אכילת העץ הדעת פירוד והפכיות ושנאה בין מערכת הקדושה
לבנין הגופות של בני מציאות העולם הזה.
בשכבר הקדושה אינה יכולה לקיימם ולזונם משלחן גבוה. ועל כן, כדי שלא
יחרב המציאות, וכדי להזמין להם מהלך תיקונם, מסרתה לכללות השפע של קיום
המציאות, שהוא ענין רפ"ח (288) הניצוצים שלה, למערכת הסטרא אחרא, שהמה
יהיו המפרנסים לכל בני העולם, בזמן המשך התיקונים.
ועל כן סדרי הקיום נמצאים מבולבלים מאד: כי מרשעים יצא רשע. וממה נפשך,
אם ממעיטים השפע לבני העולם, מביאים וודאי חורבן ויסורים. ואם מרבים
בשפע, נמצאים מביאים כח הפירוד ביותר להמקבלים. על דרך שאמרו ז"ל: "יש
לו מנה, רוצה מאתים. ויש לו מאתים, רוצה ארבע מאות".
כדמיון התענוג דפרודא, המושג לבשר הנפרד והלקוי הנ"ל, שכמות התענוג
מרבה הפירוד והלקותא. ונמצא האהבה עצמיית מתגברת ביותר בהמקבלים, ואיש
את חבירו חיים בלעו, וגם חיי הגוף מתקצרים. כי על ידי ריבוי כמות
הקבלה, מגיע במוקדם לטפה של מרה שבאחריתה. ובכל מקום שהם פונים, אך
מרשיעים.
ובזה תבין הכתוב, שעד
שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך גופו, יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו.
והיינו, משום דצורת הקבלה העצמיית, שהוא ההפכי מהקדושה, מתרבה ומתגדל
בשיעור התענוג המושג לגופו.
וא"כ איך אפשר לו להשיג אור תורה לתוד גופו, בהיותו נפרד בהפכיות הצורה
עד לקבה מהקדושה, ושנאה גדולה מצוי ביניהם, כערך כל ההפכיים, ששונאים
זה לזה, ואינם יכולים להמצא בכפיפה אחת. ופשוט הוא, שמחוייב מקודם
להתפלל, שלא יכנסו המעדנים והתענוגים לתוך גופו. ולפי רוב המעשה בתורה
ומצוות, נמצא לאם לאט זוכה להפך צורת הקבלה לעל מינת להשפיע. ונמצא
משווה צורתו למערכת הקדושה.
וחזר להיות ההשתוות והאהבה ביניהם, כמו שהיה קודם חטאו של עץ הדעת.
וזוכה לאור תורה, להייתו נכנס למחיצתו של הקב"ה.
(אות כ"א) ועתה
מובן היטב, למה לא מובא תשובתם של המלאכי מעלה בדבר בריאת האדם (אות
י"א), להיות שעל אדם של עתה לא הסכימו אפילו מלאכי חסד וצדקה, כי יצא
כולו מתחת השפעתם, ונעשה סמוך על שלחן של הסטרא אחרא.
והיינו מסיים המדרש, שנטל האמת והשליכו לארץ. מיד אמרו כולם תעלה האמת
מן הארץ.
כלומר, שאפילו מלאכי חסד וצדקה, התחרטו על הסכמתם, כי אדעתא דהכי לא
הסכימו מעולם, שיתבזה האמת, שמקרה הזה קרה בעת אכילת העץ הדעת, שנעדר
האמת מהנהגת קיום המציאות, כי נכשל ונחלש כח הבירור, המוטבע באדם מצד
היצירה, שאופני פעולתו היה על ידי הרגש מר ומתוק (אות ט"ז).
כי השפע של קיום, שהם רפ"ח בחינות שונות, כבר היו ברורים כשמש בצהרים,
ומחוברים במערכת הקדושה. וחיך אוכל יטעם, לקרב ולהשתלם בכל הנאהב
והמתוק, ולדחות כל המר והרע לו. באופן, שלא יכשל אדם בהם.
אמנם אחר הטעימה הראשונה של עץ הדעת, שבחמתה נתדבק בהם צורת גדלות
הקבלה העצמיית, ונעשה גופם עם הקדושה ב' הפכים, אז הגיע השפע של קיום,
שהיא רפ"ח הבחינות, לידי הסטרא אחרא.
ונמצא, שרפ"ח הניצוצים, שהיו כבר ברורים, חזרו ונתבלבלו בידי הסטרא
אחרא. ונולד צורה חדשה בהמציאות, שהוא ענין הצורה, שתחילתה מתוק וסופה
מר. כי כן נשתנה צורת הרפ"ח בידי הסטרא אחרא, שאור ההענוג, שעל ידיהם
מביא פירוד וטפה של מרה. שזה הוא צורת השקר, אבי אבות החורבנות וכל
בלבול.
וזה שכתוב, שנטל האמת והשליכו לארץ. ועל כן ניתוסף להאדם מתוך עטיו של
נחש בירור חדש, שהוא כח הפועל השכלי, שאופני פעולתו על ידי בירורי אמת
ושקר, שמוכרח לשמש עמו בכל משך זמן מהלך התיקונים. שבלעדו הוא נמנע
התועלת, כנ"ל באות ט"ז.
ובוא והשכל כמות הבלבול שנתהוה בסיבת נפילת הרפ"ח ניצוצים לידי הסטרא
אחרא, כי בטרם שטעמו מעץ הדעת, לא יכלה האשה אף לנגוע בדבר האסור, כנ"ל
באות י"ז, שאפילו בקירוב נגיעה לעץ הדעת, תיכף טעמה בו מרירות בטעם
מוות, שעל כן הבינה והוסיפה גם באיסור נגיעה.
ואחר טעימה הראשונה, שכבר שלטה הנהגת הסטרא אחרא והשקר בקיום המציאות,
נעשה להם האיסור כל כך מתוק בתחילתו, עד שלא יכלו עוד לפרוש הימנו, כמו
שכתוב שאמר: "אכלתי, ואוכל עוד".
ובזה תבין מה שהמתן, שכר
שבהתורה מוגדר רק בשלות הגיפות, להיות שכל ענין התורה הוא להבאת תיקונו
של חטא העץ הדעת, שנתבלבל ההנהגה של קיום המציאות על ידיה. ולתיקון זה
ניתנה התורה, כדי לחזור ולהעלות הרפ"ח ניצוצים להקדושה, שאז ישוב
ההנהגה של הקיום אל הקדושה, ויסורו הבלבולים מדרכי הקיום המציאות, שאז
יוכשרו בני אדם לשלימותם הנרצה מאליהם, על ידי הבירור של מר ומתוק לבד,
שהוא הפועל הראשון שבטרם חטאו של עץ הדעת.
וכן הנביאים אינם מדברים אלא מתיקון הזה לבד, כמו שכתוב: "כל הנביאים
לא נתנבאו, אלא לימות המשיח", שהוא ענין השבת דרכי קיום העולם בהשגחה
המבוררת, כמו שהיתה קודם החטא. אבל, "לעולם הבא", פירוש גמר הענין,
שהוא השוואת צורה ליוצרה, "עין לא ראתה אלקים זולתיך".
וכמו שכתוב: "בימות המשיח, אם מצרים לא יעלא, לא עליהם יהיה הגשם".
והיינו על ידי בירור טו"ר.
(אות כ"ב) ועתה מובן לנו
מאמר חז"ל שנכנסנו בו, שלא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום.
ועמדנו בו: למה נבחר מאמר זה לסיום הש"ס (התלמוד). ומובן על פי הנ"ל,
שמסבת חטאו של עץ הדעת, פרח נשמת חיים הנצחיית, שנפח ה' באפו לצרכי
האדם הראשון לבדו, וקבלה לצורה חדשה, המכונה "זיעה של חיים".
כלומר, שנתחלק הכלל לפרטים מרובים מאד, לטפים טפים, שנתחלק בין אדם
הראשון וכל תולדותיו, עד עת קץ.
באופן, שאין שינוי כלל במעשה השי"ת, אלא צורה נוספת יש כאן, אשר זה אור
החיים הכללי, שהיה צרורה באפו של אדם הראשון, נתפשט לשלשלת גדולה,
המתגלגלת על גלגל שינוי הצורה, בגופות מרובות, ובגוף אחר גוף, עד גמר
התיקון המחויב.
ולפיכך נמצא, שתיכף ביום אכילתו מעץ הדעת, מת. ופרח הימנו חיים
הנצחיים. אלא שנקשר באבר ההולדה לשלשלת גדולה, שהוא עניין הזווג, שנקרא
"שלום".
ונמצא, שאין אדם חי לצורך
עצמו, אלא לצורך השלשלת כולו. באופן, שכל חלק וחלק מהשלשלת, אינו מקבל
את אור החיים לתוך עצמו, אלא רק משפיע אור החיים לכללות השלשלת.
וכן אתה מוצא במדת ימי חייו, כי בעשרים שנה ראוי לישא אשה. ועשר שנים
ראוי להמתין על לידת בנים. ונמצא מוליד בטוח בשנת השלשים. ואז יושב
וממתין על בנו, עד שיגיע לארבעים שנה, ימי בינה, באופן שיוכל למסור לו
את הונו וידיעותיו, שרכש בעצמו, וכל אשר למד וירש מאבותיו, ויהיה בטוח
עליו, שלא יאבד זה בענין רע. שאז תיכף הולך לו לעולמו, ובנו נאחז בהמשך
השלשלת תחת אכיו.
והנה נתבאר לעיל (אות
ט"ו), אשר מקרה החטא של עץ הדעת היה במחוייב לאדם הראשון, כמו שכתוב:
"נורא עלילה לבני האדם".
כי צריך לקנות בבנינו כלי חצון לקבלת אור מקיף. באופן, שב' ההפכים
יבואו בנושא אחד, בב' זמנים, בזה אחר זה.
שבזמן קטנותו, יהיה סמוך על שלחן הסטרא אחרא. ועל ידי התענוגים דפרודא,
שמקבל בחמתם, מתגדלים בו הכלי קבלה דחלל הפנוי, בשיעורם הנרצה. ואז,
כשמגיע לגדלותו, ועוסק בתורה ומצות, יהיה מצוי לו היכולת, להפוך כלי
קבלה הגדולים בעל מינת להשפיע. שהיא עיקר המטרה, שנקראת "אור האמת"
ו"החותם", כנ"ל באות י"ד.
אמנם נודע, שבטרם שמתחבר
להקדושה, מחוייב שוב להתפרש מכל צודת הקבלה, שהשיג משלחן הסטרא אחרא,
כמו שהגיע אלינו מצוות האהבה, בכל נפשך ובכל מאודך. ואם כן, מה הועילו
חכמים בתקנתם, ששוב חזר ואבד כל מה שהשיג מסטרא אחרא?
ולפיכך, הזמין השגחתו ית', ריבוי הגופות בכל דור ודור, כמו שאמרו ז"ל:
"ראה הצדיקים, שהמה מועטים, עמד ושתלן בכל דור ודור".
פירוש: שראה ית', שסופם של הצדיקים לדחות לגמרי ענין הקבלה העצמיית,
ונמצאים נתמעטים מאור מקיף שלהם, כי נדחה מהם כלי החצון, הראוי לזה,
ועל כן "שתלן בכל דור ודור", שאין לך דור, שלא יהיה בו חלק גדול מאותם
הבריות, שעיקר בריאתם אינם אלא בשביל הצדיקים, שיהיו המה הנושאים בחינת
הכלים דחלל הפנוי בשבילם.
שיתפעל בהצדיקים בחינת כלי חיצון על ידיהם, על צד ההכרח שלא ברצונם .
והוא, מפני שכל בני הישוב, יש להם דביקות זה עם זה, להתפעל זה מזה, הן
בנטיות הגוף והן בדעות. ועל כן המה מביאים במחוייב את נטיות הקבלה
עצמיית להצדיקים, שבאופן זה מסוגלים לקבל את האור מקיף הנרצה.
אמנם לפי זה היו צריכים
צדיקים ורשעים להמצא בכל דור במשקל השווה? ואינו כן, אלא על צדיק אחד
אנו מוצאים אלפי רבבות של ריקים?
אלא צריך שתדע ב' מיני שליטות, הנמצאים בהבריאה:
הא' - הוא כח איכותי,
הב' - הוא כח כמותי.
ולהיות, שכל אותם המתנהלים לרגלי הסטרא אחרא, כחם דל ומצער בזוי ושפל,
בלי חפץ ובלי מטרה, אלא הולכים ונהדפים כמוץ לפני רוח, אם כן איך יוכלו
כאלה לפעול מה באנשים חכמי לב, שדרכיהם מבורר בחפץ ותכלית, ועמוד אור
העליון מאיר לפניהם יומם ולילה, באופן שיספיקו להביא נטיותיהם הקטנטנות
בלבבם.
אשר על כן הזמין ית' כח הכמותי בהבריאה, שכח הזה אינו צריך לאיכות של
כלום.
ואסביר לך על דרך, שאנו מוצאים כח האיכותי בגבורה. כמו באריות ונמרים.
אשר מרוב האיכות שבכח גבורתם, שום אדם לא ילחם בהם.
ולעומתם, אנו מוצאים כח וגבורה בלי איכות של כלום, אלא בכמות לבד, כמו
הזבובים. שלגודל הריבוי שבהם, שום אדם לא ילחום עמהם. וטיילים האלו,
בני חורין המה, בביתו של אדם, ועל שלחנו הערוך. והאדם מרגיש את עצמו
חלש לנגדם.
מה שאם כן לעומת זבובי השדה, ושרצים, וכדומה, מאורחים בלתי קרואים, הגם
שכחם יהיה ביתר איכות מזבובים הביתים, לא ישקוט האדם, ולא ינוח, עד כלה
יגרש אותם מרשותו. והוא, מפני שהטבע לא הנחיל להם כח הריבוי, כמו
לזבובים.
ועל פי זה תבין, אשר בהכרח מחוייב להמצא המון גדול מאד, על כל צדיק
וצדיק, עדי שיפעלו בו אה נטיותיהם הגסות, בכח הריבוי שבהם, משום שאין
להם איכות של כלום.
וזה שיעור הכתוב "ה' עוז
לעמו יתן". פירוש, שאור החיים הנצחי, המושג לכל שלשלת הבריאה, הוא נקרא
"עוז".
ומבטיח לנו הכתוב, שהשי"ת נותן לנו בבטחה העוז הזה.
אמנם יש להקשות: הא כיצד? כיון שכל אחד ואחד אינו ענין שלם לעצמו, כמ"ש
ז"ל: "טוב לו לאדם שלא נברא משנברא".
ואם כן, איך אנו בטוחים בנצחיותו ית'? וזה שגומר הכתוב: "ה' יברך את
עמו בשלום".
היינו, ברכת הבנים. על דרך שאמרו ז"ל: "משים שלום בבית בטל"" כי על ידי
הבנים נמשך ונקשר השלשלת הוה עד גמר התיקון. ואז נמצאים כל החלקים
בנצמיות.
ולפיכך אמרו ז"ל: "לא מצא
הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל, אלא השלום". כי כמו שברכתו ית' היא
נצחיית, צריכים המקבלים גם כן להיות נצחיים. ובזת נמצא, אשר על ידי
הבנים נאחזים האנות, ועושים ביניהם שלשלת הנצחיות, הראוי להחזיק ברכה
הנצחיות. ונמצא, שהשלום הוא המחזיק ומנצח על שלימות הברכה.
ולפיכך סיימה הש"ס
(התלמוד) במאמר הזה, להיות השלום כנ"ל הוא הכלי מחזיק בעדינו ברכת
התורה וכל המצוות, עד לגאולה שלימה ולנצחיות, והכל על מקומו יבוא
בשלום.
|
