לעופה חוכה

לעופה חוכה < דמולל רעש

:ןאכ אצמנ התא

בבריאה אין שום כוח אחר חוץ מהבורא עצמו, שיש לו את היכולת לפעול ולעשות משהו. לעיתים האדם רואה, שישנם דברים וכוחות בעולם, שמכחישים בעיניו את יחודיותו ושליטתו של הבורא. הסיבה היא, שכך רוצה ועושה הבורא בעצמו, כדי לתקן את האדם.

התיקון הוא על ידי זה ששולחים לאדם מחשבות נגד שליטת הבורא. זאת אומרת, שישנם דברים בעולם, שבאים לאדם מתוך כוונת תחילה להטותו מהדרך המביאה אותו ישר להרגשת הבורא, לרוחניות.

והאדם רואה שהוא לא מתקדם לרוחניות, היינו לא רק זה שלא זוכה לאותם עולמות עליונים, להרגיש מה למעלה ממנו ולהתקרב לבורא, אלא רואה שאפילו הולך אחורה, היינו נמשך לתענוגים גשמיים יותר מבעבר.

ותמיד הירידות האלה, היינו הבריחות לחיי העולם שלנו, והייאוש שאין ממה לקבל תענוגים, הן הרבה יותר מהעליות, בהן הוא רוצה ברוחניות, ונמצא בהתרוממות מזה שיש מטרה לחייו. האדם רואה שהמצבים האלה נמשכים ונמשכים ואין להם סוף.

התועלת מהדחיות היא, שעל ידן האדם מרגיש שהוא לגמרי אבוד ואין לו סיכוי להתקרב לבורא וחושש שישאר מחוץ לרוחניות לתמיד .

ואז הוא בא לידי החלטה, שאין מי שיכול לעזור לו, אלא הבורא בעצמו. זה גורם שקובע בליבו תביעה אמיתית לבורא, שיפתח לו את עיניו וליבו, ובזה יקרבו באמת לרוחניות. נמצא לפי זה, שכל הדחיות הקודמות שהיו לו, כולן היו מהבורא עצמו. וכולן היו כדי לדחוף אותו להתפתחות רוחנית, כדי שלא יסתפק במצבו. ולא שהדחיות האלה היו כעונש על מעשים לא טובים, שאותם עשה מפני שלא היה יכול להתגבר על ההפרעות.

אלא רק את מי שהבורא רוצה לקרב אליו, הבורא בעצמו שולח לו עזרה מלמעלה על ידי הדחיות האלה. ועזרה כזאת נשלחת אך ורק למי שיש לו רצון אמיתי להתעלות מהעולם הזה. אז האדם הזה מקבל עזרה מלמעלה, בזה שמראים לו תמיד, איך שהוא לא בסדר, שהוא לא מתקדם לרוחניות,

ושולחים לו מחשבות ודיעות נגד יחודיות מעשי הבורא.

וזה בכדי שיראה שאין הוא בשלימות עם הבורא. וככל שהוא מנסה להתגבר על ההפרעות וככל שרוצה להתקדם, הוא רואה תמיד שהוא מתרחק יותר ויותר מהקדושה, אפילו יותר רחוק משאר האנשים, המרגישים עצמם שלמים עם הבורא.

מה שאין כן לו יש תמיד טענות ותביעות לבורא על מצבו, והוא אינו יכול לתרץ את התנהגותו של הבורא עימו: למה תמיד הבורא דוחה אותו. וזה גורם לו כאב, מדוע הוא לא שלם עם הבורא, שלא יכול לתרץ ובודאי שלא להצדיק את איך שהבורא מנהיג אותו - עד שבא לידי הרגשה, שממש אין לו שום חלק ברוחניות, ואין לו שום תקווה להגיע לזה. והגם שמקבל לפעמים איזו התעוררות מלמעלה, שמחיה אותו זמנית, תיכף הוא נופל חזרה לשיפלות. וכל זה גורם לו לבוא לידי הכרה, שרק הבורא יכול

לעזור לו - לקרבו באמת!

למרות ההפרעות אדם חייב להשתדל להיות תמיד דבוק בבורא, שכל מחשבותיו תהיינה תלויות תמיד בבורא. ואפילו שנמצא במצב הכי גרוע, בירידה הכי תלולה - גם אז שלא יצא מרשות הבורא, כלומר שלא יחשוב שישנה רשות אחרת חוץ מהבורא, או שישנו איזשהו כוח אחר,כוח טומאה, שלא נותן לו להיכנס לרוחניות, היינו שאולי משהו אחר יכול להטיב לו או להרע לו.

ואם אדם חושב שיש עוד כוח אחר בעולם חוץ מהבורא, היינו חושב שיש לו לאדם רשות בפני עצמו, לדוגמא, חושב שאתמול הוא בעצמו לא רצה לחשוב על רוחניות - גם זה נקרא שאינו מאמין שרק הבורא הוא זה שמנהיג את העולם, אלא מאמין "באלוהים אחרים" כי האדם חייב לחשוב שהכל נעשה

רק על ידי הבורא בעצמו! ואם לא חשב כך, הוא צריך להתחרט ולהצטער על מה שחשב.

וגם כאן הוא צריך להבין על מה הוא צריך להצטער: על זה שעשה את העבירה, מסיבה שהקב"ה זרק אותו מרוחניות למחשבות של העולם שלנו, שהבורא נתן לו רצון וחשק להשתעשע במחשבות בזויות, ששוב קיבל חשק לדברים שכבר החליט בעבר שהם פסולת.

כמו כן כשמרגיש שנמצא בעליה, היינו מרגיש טעם ברוחניות, תשוקה והתרוממות לרוחניות - אל יאמר שעכשיו הוא מבין שכדאי לעזוב הכל כדי להגיע לרוחניות. אלא הוא צריך לדעת, שעכשיו הוא מצא חן בעיני הבורא, לכן הבורא מקרבו אליו, ולכן הוא מרגיש עכשיו טעם ברוחניות. ועליו להיזהר, לא לחשוב שיש פועל אחר בעולם חוץ מהבורא.

משמע, שענין מציאת חן בעיני הבורא או להיפך אינו תלוי באדם עצמו, אלא הכל תלוי בבורא. ומדוע דווקא אדם מסוים מצא חן בעיני הבורא, ודווקא עכשיו, ולכן הבורא מקרבו ואח"כ עוזבו? - זה לא יכול להבין מי שעוד לא רכש שכל רוחני, כי רק לאחר כניסתו לרוחניות, זוכה האדם להבין את זה.

ובזמן שאדם מצטער שהבורא לא מקרבו, צריך להיזהר מלהצטער עבור עצמו, שהוא הסובל מריחוקו מרוחניות, כי המחשבה הזו היא לתועלת עצמו. אלא צריך אדם להצטער, שבמחשבותיו האגואיסטיות הוא גורם צער לבורא.

וגם בזמן ששמח מהרגשת ההתקרבות לרוחניות, ששמחתו תהיה לא ממצב הרוח הטוב שלו ולא מזה שמצא חן בעיני הבורא, כי כל זה על חשבון עצמו, אלא ששמחתו תהיה שזכה לשמח את הבורא, ורק מזה שהבורא שמח, היינו, שאפילו לא חשוב לו שאחר הוא ששימח את הבורא.

על ידי חשבונות כאלה אדם מאבד את פרטיותו, ויוצא ממחשבות אגואיסטיות עבור עצמו.

אמנם האגואיזם הוא מהות האדם, כי חוץ מתכונה זו אין באדם אף תכונה אחרת, כי הבורא ברא את האגואיזם, את הרצון לקבל, שהוא כל הבריאה, וכל העולמות, וכל מה שבהם. וחוץ מזה, כל מה שיש בכל העולמות, ובכל הבריות, ובאדם עצמו, חוץ מאגואיזם, היינו כל מה שממלא את האגואיזם -

המילוי הזה הוא לא שייך לנברא, אלא מיוחס לבורא, שזהו השפע שיוצא מהבורא לנבראים.

מטרת הבורא בבריאת אדם היא, להביא את האדם לשלמות וניצחיות, שבכך האדם ישתווה לבורא. וכדי להשיג שלמות זו, האדם צריך לשלול את האגואיזם שבו, כך, שישמח אך ורק מזה, שיש נחת רוח לבורא, מזה שמטרתו "להיטיב לנבראיו" מתקיימת.

ובכך מתחברים הבורא והאדם בשלמות לנצחיות.