מהי חשיבות החתן, שמוחלין לו עונותיו

רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל
מאמר ז', תשמ''ח
ספר שלבי הסולם, כרך א' בראשית, פרשת וישלח

אתה נמצא כאן:

שער למתחיל > אינדקס מאמרי הרב"ש > מהי חשיבות החתן, שמוחלין לו עונותיו

חז"ל אמרו, "ג' מוחלים להן עוונותיהן, גר שנתגייר, והעולה לגדולה, והנושא אשה. ולמד הטעם מכאן, לכך נקראת מחלת, שנמחלו לו עונותיו. מה שאם כן בפרשת וישלח, היא נקראת בשמת בת ישמעאל". מובא ברש"י (וישלח שישי).

המאמר הזה דורש הסבר. שחז"ל לומדים, שחתן ביום חופתו, מוחלין לו עונותיו, מעשו, שלקח את בת ישמעאל, ושמה בשמת בת ישמעאל. והיות שבפרשת תולדות כתוב "וילך עשו אל ישמעאל, ויקח את מחלת בת ישמעאל", מכאן ראיה, שחתן ביום חופתו, מוחלין לו עוונותיו.

נמצא, שכל הבסיס הזה אנו לומדים מעשו הרשע, שלקח בת ישמעאל הרשע. וזה קשה להבין, הלא מה זה רשע, שאומר, שאין שום חטאים בעולם, והוא יכול לעשות מה שלבו חפץ, מטעם שרשע אינו מאמין בשום דבר. אם כן הרשע אומר, שאף פעם הוא לא חוטא. לפי זה, בשביל מה הוא צריך למחילת עוונות. וכי נותנים לאדם דבר שלא רוצה בכך. הלא "אין אור בלי כלי, אין מילוי בלי חסרון".

ויותר קשה להבין, באמת מהו הטעם, שמגיעה לו מחילת עוונות. איזו זכות יש לו. וכי בשביל שהוא הלך ולקח אשה, בעבור זה מגיע לו שכר מחילת עוונות. שהשכל מחייב, מי שעשה איזה דבר גדול, שאין לנו מושג להעריך את החשיבות שבדבר, אז מבינים, שמגיעו עבור זה שכר גדול, עד מחילת עוונות. אבל איזה דבר גדול הוא עשה, בזה שלקח אשה.

ועוד אנו רואים, שאמירת תחנון היא דבר גדול. שיש שם ענין של שלוש עשרה מידות ונפילת אפים. ואם נמצא חתן בבית הכנסת, אין אומרים תחנון. ויש להבין, מהי החשיבות בזה שהוא לקח אשה, שכל שבעת ימי ה"שבע ברכות", יש בכוחו לבטל תפלה, שהיא כל כך חשובה, מסיבת שהוא לקח אשה, שנקראת עכשיו בשם כלה.

ועל דרך הפשט יש תירוצים הרבה. וצריכים לפרש זה על דרך העבודה, מה בא זה ללמדינו. הנה עשו הרשע נקרא, בזמן שהאדם כבר בא לידי הכרה, שדבר הרע בעולם, שמפריע לכלל הנבראים להגיע להטוב והעונג, שבשביל סיבה זו היתה בריאת העולם, שזה נקרא רע, כבר נעשה אצלו בבחינת עשו, מלשון עשיה, שכבר נגמר הרע שלו בידיעה ברורה, שהוא הרצון לקבל לעצמו. אז בא הסדר של "סור מרע", כלומר שמטרם שיש לאדם הידיעה, שהרצון לקבל נקרא רע, אי אפשר לסור ממנו, ולא לשמוע בקולו.

ואח"כ מתחיל ענין של "ועשה טוב". ו"עשה טוב" נקרא קבלת עול מלכות שמים, אולם אין האדם יכול לזכות לבחינת אשה יראת ה', אלא את זה האדם צריך לקבל מלמעלה, כמו שכתוב "הבא לטהר מסייעין אותו". ואומר הזה"ק, שנותנים לו נשמה. וזהו הסיוע, שהאדם מקבל. נמצא, שהנשמה הזו נולדה מזה שה' שמע בקולו, בזמן שבא לטהר. והנשמה הזו נקראת בת, שנולדה מ ישמע-אל את תפלתו, לאחר שהאדם בא לידי הכרת הרע, הנקרא עשו.

וזה שכתוב "וילך עשו, ויקח מחלת בת ישמעאל". שפירושו "וילך" לדרגה יותר גבוהה, לאחר שבא לידי הכרת הרע, הנקרא עשו, אל ישמע-אל. כלומר, שעסק אז בבחינת עשה טוב, שהתפלל לה', שישמע תפלתו, שיתן לו בחינת נשמה, כמו שאומר בזה"ק. וזה שכתוב "ויקח את מחלת", היינו שלקח בחינת מחילת עוונות, שע"י זה זכה לבחינת בת, שנולדה מזה ששמע ה' תפלתו. וזה נקרא בת ישמע-אל. וזהו הולך לפי סדר:

א) הוא ההשתדלות לראות את האמת, עד כמה שהוא מבין, שהרצון לקבל לעצמו גורם לו רע. ואז הוא יכול לקבוע, אחת ולתמיד, שלא להשתמש עמו. וזה נקרא עשו.

ב) אחר זה הוא זוכה ללקיחת אשה, שהוא ע"י מחילת עוונות, אז יש אפשרות לזכות לזה.

וענין אשה, הנקרא נשמה, שנותנין לו מלמעלה, יכולים להבין לפי מה שמבואר בהקדמה לתע"ס (אות נ"ג-נ"ה), שכתוב שם וזה לשונו: "אז עוזר לו ה' יתברך וזוכה להשגחה הגלויה, דהיינו לגילוי פנים, ואז זוכה לתשובה שלימה, ששב ומתדבק בה' יתברך בכל לב, נפש ומאוד, כמו שנמשך מאליו מצד השגה ההשגחה הגלויה. ומובן מאליו, שהזוכה להשגחה הגלויה הזאת, בטוח בעצמו שלא יחטא עוד, כמו שאדם בטוח בעצמו, שלא יחתוך באבריו ויגרום לעצמו יסורים נוראים, וכן בטוח בעצמו שלא יעזוב המצוה מלקיימה תיכף, כשבאה לידו, כמו שהאדם בטוח, שלא יעזוב שום תענוג העוה"ז, או ריוח גדול, הבא לידו". ותשובה זו נקראת שמוחלין לו עוונותיו.

ולפי הכלל, שכל המצות נמשכות מבחינת ענף ושורש, כלומר, שכל מצוה ומצוה בגשמיות יש לה שורש ברוחניות, לכן יכולים לומר, שמזה נמשך, שגם בגשמיות, שהאדם לוקח אשה, מוחלין לו עוונותיו, שזהו רמז על רוחניות.

ובהאמור נוכל לפרש את מה שאמרו חז"ל "כיצד מרקדין לפני הכלה". ולא אמרו "כיצד מרקדין לפני החתן". מה שאם כן לגבי סעודת נשואין אמרו "כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו (ברכות דף ו') עובר בחמישה קולות, קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול אומרים הודו". ולא אמרו, שצריכים לשמח את הכלה. ולא אמרו, שיש סעודת כלה, רק סעודת חתן. ואנו מוצאים, שבחתונת יעקב, אז לבן הוא עשה את הסעודה, כמו שכתוב "ויאסוף לבן כל אנשי המקום, ויעש משתה", היינו שהסעודה היתה מצד הכלה, שאבי הכלה עשה את הסעודה, ולא יעקב, שהוא היה החתן.

וכפי מה שהסביר אאמו"ר זצ"ל, ש"חתן" נקרא בחינת תורה, ו"כלה" נקראת בחינת אמונה, יש לפרש את מה ששאלנו. והיות שענין אמונה, עד שהאדם זוכה לאמונה בקביעות, יש לאדם עליות וירידות. מטעם שהאדם נולד עם כלי קבלה, שהכלי הזה רוצה לעסוק בדברים מה שהשכל מחייב אותם שכדאי לעסוק, כלומר שיצמח מזה טוב להרצון לקבל לעצמו, אחרת אין הוא מסוגל לעשות.

והואיל שענין אמונה הוא למעלה מהדעת, זאת אומרת, שאין הדעת סובלתן, יש כאן ענין עליות וירידות, שזה נקרא בחינת ריקוד. כי אנו רואים, כשמרקדין, מרימים את הרגלים, ומורידים אותם בחזרה, וכן חוזר חלילה. וזה מרמז לנו, כי ענין רגליים הוא מלשון מרגלים, היות שבזמן שהאדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים, ולעבוד אותו רק לשמה, תיכף בא שכל האדם, ונותן לו להבין, שאל יהיה פזיז, אלא שיראה מקודם את הכדאיות, אם באמת כדאי לעבוד את ה' בשלא עמ"נ לקבל פרס.

אי לזאת, כשמרימים את הרגליים, כלומר שהולכים למעלה מהדעת והשכל, זה נקרא מרימים את רגליהם מהארץ. אבל לא תמיד יש בכוחו של אדם להתגבר וללכת למעלה מהדעת. זה נקרא ששוב משימים את רגליהם להארץ. וזה שאומר "כיצד מרקדין לפני הכלה" (כתובות ט"ז ע"ב), "לפני הכלה", פירושו, בזמן העליה, הנקרא פנים, מה עליו לומר על הכלה. כלומר, מהי השבח שמצא בהאמונה, היינו מה ראה בה, שיש לומר, שבשביל זה לקח עליו את עול האמונה.

בית שמאי אומרים, כלה כמות שהיא, היינו לפי מה שמרגיש את חשיבותה, כך הוא מקבל על עצמו את האמונה, כלומר שלא צריך למצוא שום שבח בה, אלא אפילו שלא מרגיש שום חשיבות בה, הוא מקבל על עצמו את מה שניתן לנו להאמין, שזה הוא כל השבח שלנו, אם אנו נוכל לקבל על עצמנו עבודה זו, שאנו מאמינים, שכך הוא רצונו של הקב"ה, ואין עליו לחפש שום מעלות, רק פשוט להאמין ולקבל על עצמו על דרך הכפיה, "כשור לעול וכחמור למשא".

ובית הלל אומרים, כלה נאה וחסודה נאה, שזה יש לפרש, שהאדם צריך לומר על מה שהוא רואה "עינים להם ולא יראו". ומה שהוא שומע, הוא צריך לומר "אזניים להם ולא ישמעו". כלומר, שענין ראיה אינו דוקא בעינים, אלא שיש ראיה במחשבה. והפירוש יהיה, מה שהשכל מראה לו ציורים, שהם נגד האמונה, והוא שומע הרבה פעמים מה שהשכל נותן לו להבין, שענין עבודה לשם שמים אינו בשבילו, על הכל הוא צריך להתגבר ולומר על עצמו, "עינים ולא יראו". כלומר, מה שהשכל אומר לו ונותן לו להבין, אינו אמת. שזה נקרא "עינים להם ולא יראו את האמת, ואוזניים להם ולא ישמעו את האמת". לכן, הם המחשבות שלהם, היינו מה שהרצון לקבל לעצמו אומר לו, אינו אמת. אלא שהוא יגיד לעצמו, שבאמת היא "כלה נאה וחסודה נאה", אלא שאין הוא ראוי עכשיו לראות את האמת.

אולם האמת היא, שכל הטוב והעונג, מה שהרצון לקבל יכול לקבל בהכלים שלו, אינו אלא נהירו דקיק בערך האור המתלבש בכלים דהשפעה, ושזה נקרא "כלה נאה". אבל לא תמיד האדם מוכשר להתגבר על השכל ודעת שלו. לכן באמונה שייך ענין של רקודים, שעל זה אמרו חז"ל "כיצד מרקדין לפני הכלה". כלומר, מה יש לומר יש בהפנים של הכלה, כי פנים נקרא בסוד "חכמת אדם תאיר פניו". אם כן הוא צריך להגיד, מה הוא השבח שיש בהכלה, הנקראת אמונה. ובזה הוא ההבדל בין בית שמאי לבית הלל, אם להגיד "כלה כמות שהיא", או לומר "כלה נאה וחסודה נאה".

מה שאין כן אצל חתן, שהקב"ה נקרא בבחינת תורה, שתורה נקראת בחינת מתנה, שם לא שייך ענין ריקודים, כי בזמן שאדם מקבל מתנות, לא שייך לומר אז שיש לו איזו ירידה, כלומר שלא רוצה לקבל מתנות. שרק במקום יגיעה, שהאדם צריך לתת התגברות נגד השכל, אז שייך לומר, פעמים הוא יכול להתגבר ולפעמים לא. מה שאם כן בזמן שמקבלים מתנות, איך שייך לומר, שאין לו צורך במתנות. לכן לא אמרו "כיצד מרקדין לפני החתן", אלא "כיצד מרקדין לפני הכלה".

מה שאם כן לגבי סעודה כתוב "כל הנהנה מסעודת חתן", ולא כתוב "כל הנהנה מסעודת כלה". והטעם הוא כנ"ל, כי חתן נקרא בחינת תורה, ותורה נקראת מתנה, כדברי חז"ל, "ממתנה נחליאל" (עירובין נ"ד) וזה לשונו, "מאי דכתיב, וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות, ומבמות הגיא. אמר ליה, אם אדם משים עצמו כמדבר זה, שהכל דשין בו, תורה ניתנה לו במתנה. וכיון שניתנה לו במתנה, נחלו אל, שנאמר, ממתנה נחליאל".

ידוע שיש להקב"ה הרבה שמות. וזהו לפי מה שהוא מגלה לתחתונים. כלומר, זה תלוי לפי איזו מידה שהוא משפיע לתחתונים. זאת אומרת, לפי מה שהתחתונים ראויים, הוא משפיע להם שפע. והיות שיש הרבה בחינות במקבלים, כמו שכתוב "כשם שאין פרצופיהם דומות זו לזו, כך אין דיעותיהם דומות זו לזו". וכפי שאנו לומדים בדרך העבודה, האדם בעצמו נוהג בו ענין של שינוי מצבים, אי לזאת, שפעו של הקב"ה משתנה להרבה בחינות, והקב"ה אין לו שום שם, "כי לית מחשבה תפיסה ביה כלל וכלל", אלא כמו שכתוב "ממעשיך הכרנוך", כלומר כפי השפע שהוא משפיע, כך מכנים אותו בשם.

אי לזאת, מבחינת תורה נקרא הקב"ה בשם חתן. ובזמן שהוא משפיע בחינת אמונה, הוא נקרא בשם כלה . ומבחינת מטרת הבריאה, שהיא רצונו להטיב לנבראיו, שכל העולם נהנין, כלומר נהנין מבחינה זו שנקרא רצונו להטיב, זאת אומרת, שגם הקליפות הוא מחיה, אחרת לא היה להן זכות קיום בעולם, אלא כמו שאומר הזה"ק, שיש להן רק בחינת נהירו דקיק, מה שאם כן בתורה ומצות שם מלובש את הטוב והעונג בסוד "כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה", ששמו הכללי הוא שם "טוב ומטיב".

ובהאמור הקב"ה נקרא חתן, משום שהוא הנותן ומשפיע להתחתונים. וזה שהנבראים נהנין, ממה שהוא נותן להם להנות, וכנ"ל שכל העולם מה שנהנין הכל בא ממנו יתברך, כל ההנאות נקראות בשם סעודה. נמצא, שכל העולם נהנין מסעודת מלך. אלא שיש הפרש מצד התחתונים, כלומר שיש תחתונים, שמאמינים שזה סעודה הבא מהמלך, ויש חילוניים, שאינם מאמינים שהסעודה בא מצד הקב"ה, הנקרא מלך. ובבחינת שהוא המשפיע הוא נקרא חתן. וזהו שאמרו חז"ל "כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמישה קולות". כלומר, שהגם שמאמינים שהסעודה היא סעודת חתן, ונותנים לו תודות על זה שהם נהנין, מכל מקום יש מדרגה יותר גבוה, היינו שצריכים לשמח את המלך בזה שנהנין.

ולפי הנ"ל, שהקב"ה נקרא חתן, מה שייך לומר לשמח את הקב"ה. ידוע, ששמחה באה מתוצאה מאיזה דבר, כשאדם השיג משהו דבר חדש, שהיה משתוקק לזה, וקיבל, זה מוליד להאדם שמחה. ומה אפשר לומר, שחסר חס ושלום להבורא, שאם יקבל את זה, הוא יהיה בשמחה.

הזה"ק (בראשית דף קמ"ו) אומר שם "לא היתה שמחה לפני הקב"ה, מיום שנברא העולם, כאותה שמחה שעתיד לשמוח עם הצדיקים לעתיד לבוא". וגם מאמר הנ"ל צריכים להבין, במה שייך לומר, שהקב"ה מקבל שמחה. אלא כפי שאנו לומדים, שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, נמצא בזה, שהתחתונים מקבלים את הטוב והעונג, שהוא היכן (הכין) בשבילם, מזה יש לו שמחה. כידוע ממשל למלך, שיש לו מגדול מלא כל טוב ואין לו אורחים.

אי לזאת, הסעודה מיחסים להבורא בבחינת חתן, שהוא בבחינת תורה, מתנה, נחליאל. וכשהנבראים מקבלים את הטוב והעונג, המכונה סעודה, הם צריכים לקבל הכל בעמ"נ להשפיע, ולא מטעם קבלה עצמית. וזה שאמרו חז"ל "הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו", אלא מקבל לתועלת עצמו, הוא "עובר בחמישה קולות". שענין חמישה קולות מרומזים על שלימות המדרגה שצריכה להתגלות להנבראים. כלומר, שענין רצונו להטיב לנבראיו מתגלה בחמש בחינות, הנקראות ה' חלקי נשמה, שהם נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה.

לכן אמרו חז"ל, "הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו", כלומר שאין כוונתו, בזה שהוא נהנה מהסעודה, היא מסיבת שהוא רוצה לשמח את ה', בזה שמטרתה של הבריאה באה לידי גמר תיקונם, אלא לתועלת עצמו, אז הוא גורם, שה' קולות, היינו הבחינת נרנח"י, שצריך להתגלות, עובר מפניו, משום שעל כלי קבלה לעצמו היה צמצום, שאין האור נמשך למקום ההוא, אלא שמקום הזה צריך תיקון, היינו בעמ"נ להשפיע, והוא לא מסתכל על זה, לכן הוא הגורם שימנע השפע מלהגיע להתחתונים.

ובהאמור יוצא, שחז"ל עומדים ומזהירים לנו, שאנו צריכים להכין עצמנו בעבודה ויגיעה רבה:

א) להאמין, שכל מה שאנו מקבלים איזה הנאה בעולם, הכל נקרא סעודת המלך. אבל צריכים להאמין לזה. ומשום זה תיקנו לנו חז"ל על כל הנאה והנאה ברכה מיוחדת. הן ברכת תפלה, והן ברכת התורה, והן הנאות גשמיות.

ב) שכל הנאות שמקבל מסעודת המלך, צריכים להשתדל שיהיה בעמ"נ להשפיע ולא לתועלת עצמו.

מה שאם כן כשהקב"ה משפיע לתחתונים בבחינת "כלה", שהיא בחינת אמונה, זה עוד לא נקראת "סעודה", אלא ששם שייך עליות וירידות, לכן שייך שם "ריקודין". ובזה נבין שאלת הב', מה שייך לומר, שיש צער וחסרון למעלה. התשובה היא, היות שהוא רוצה לתת להנבראים כל טוב, ואין הנבראים מסוגלים לקבל, מפאת שינוי צורה. וזה שהוא לא יכול לתת להמקום, שצריך להיות מגולה השוכן, שנקרא "שכינה", זה נקרא "צער השכינה". פירוש "צער", שלא יכול להיות מקום להשראת השוכן, ש"שכינה" נקראת הכלי, ששם מגולה האור.

ובהאמור נבין את השאלה הג' ששאלנו, מהו בעבודה, שהשכינה מונחת בעפר, והקב"ה צריך, שרק הנבראים יכולים לאוקים אותה מעפר, כאילו כביכול הוא בעצמו לא יכול. ובהנ"ל יש לפרש, היות המקום שהשוכן יכול להיות מגולה, הוא שיש בהכלי הכוונה דעמ"נ להשפיע. ואצל הנבראים, שנולדו עם הרצון לקבל לעצמו, המקום דלהשפיע נקרא "טעם עפר", מסיבת שהיא נגד הטבע שלהם. לכן כל פעם שהם רוצים לעשות על הכוונה בעמ"נ להשפיע, הם מרגישים בזה טעם עפר, מטעם שענין להשפיע הוא נגד הטבע כנ"ל. לכן מוטל על הנבראים, שהם יעשו מעשים וסגולות, שיוכלו לתקן את המקום, שיהיה מוכשר לקבל את הטוב ועונג.

לכן כשמדברים בתיקון הכלים, כלומר שהתחתון צריך לתקן עצמו, שיהיה מוכשר לקבל. וזהו לפי הכלל, שכל אחד צריך לראות, שהוא יהיה בסדר, ושיוכל לעשות מעשים, מה שהוא צריך לעשות. לכן, מה שהמשפיע צריך לעשות, שייך להמשפיע, ומה שהמקבל צריך לעשות, שייך להמקבל.

כלומר, שהמקבל צריך להשתדל שיהיו לו כלים מוכשרים. דהיינו, שהקליפות לא יקחו ממנו מה שהוא יקבל. זאת אומרת, שהמקבל צריך להשתדל, שיוכל לכוון בעת הקבלה, הכוונה דלהשפיע. אחרת אין אור העליון יכול להגיע להכלים האלו, מסיבת שינוי צורה. לכן מוטל זה על התחתון, לאוקים מידת השפעה, בכדי לקבל השפעה עליונה.

ובהאמור נבאר עתה מה ששאלנו, מהו הריוח מזה שאמרו חז"ל "ישראל שגלו שכינה עמהם" בעבודה. הנה חז"ל אמרו (תנחומא, נצבים א') "ישראל, כשהיסורין באים עליהם, הן נכנעין ומתפללין. אבל אומות העולם, מבעטין בהן ואין מזכירין שמו של הקב"ה. ויש לפרש זה על דרך העבודה, כי בדרך עבודה נקרא יסורים, בזמן שהאדם בא במצב של ירידה, והיסורים שלו הוא במה שאינו לו טעם וחיות בתו"מ, וכל העולם חשך בעדו, ואינו מוצא שום מרגוע לנפשו, ומתחיל להסתכל על העבר, כלומר, מהו הסיבה שבא לידי מצב של שפלות, והוא לא מוציא בעצמו שום דבר במה לתלות הירידה הזו. ועוד יותר מזה קשה לו להבין, מדוע מטרם שנכנס לעבודה דלהשפיע, היה מרגיש שהוא נמצא בעולם שכולו טוב, ועבודה גדולה היה לו לקיים, מה שאמרו חז"ל "מאוד מאוד הוי שפל רוח".

ועכשיו הוא רואה שהוא יותר גרוע מכל העולם, בזה שהוא רואה שכל העולם חיים, ונהנין מזה שהם עוסקים בתו"מ. וכשהם מתפללים, כל מילה ומילה שהם מוצאים מפה, הם מרגישים שעושה רושם למעלה. ומזה שהם מאמינים שעושים רושם למעלה, עושה דבר זה רושם למטה. כלומר שכל אחד מרגיש בלבו, שעשה היום דבר גדול בזה שהוא היה מתפלל או שלומד תורה. ועל דרך זה הוא מוסיף והולך כל יום ויום, מה שאין כן (אם) הוא רואה עצמו, שהוא גרוע מכל העולם, היות שכל חשך בעדו, זאת אומרת, שהשמש שמאיר להעולם אינו מאיר לו, ואינו רואה לעצמו זכות קיום בעולם.

והאדם עומד במצב הזה בפני הדילמה. או לומר שהוא בחינת "ישראל" והוא מאמין בה', שהכל הוא בהשגחתו ית'. כלומר שהמצב, שבו הוא נמצא עכשיו, הקב"ה שלח לו את הירידה זו, והיסורים, ומצב של שפלות. הכל בא ממנו ית'. זאת אומרת, שבטח הקב"ה רצה שהוא יעלה בדרגה, שלא ישאר במצב שכל עבודתו תהיה לתועלת עצמו, שבזה הוא נפרד מדביקות ה'. אלא שה' רוצה, שהאדם יראה את מצבו אמיתי, איך שהוא מרוחק מלעבוד לתועלת ה'. ומשום זה ה' לקח ממנו את הטעם, שהיה מרגיש בשלא לשמה . ולכן הוא נשאר בלי חיים. נמצא, שהקב"ה מטפל בו ורוצה להכניס אותו בקדושה.

ולכן מוטל עליו עכשיו להתפלל לה', שיעזור לו. היות שיש לו עכשיו צורך לעזרתו ית'. אחרת הוא רואה, שהוא אבד מכל וכל. וזה נבחן שהשיג עתה כלי וצורך לעזרת ה'. היות שעתה הוא רואה, שממש הוא נפרד מה', כי אין לו שום חיים, כי מי שדבוק בה' יש לו חיים, כמ"ש "כי עמך מקור חיים". ועכשיו בטח הוא יכול לתת תפלה מעומק הלב, שתפלה אמיתית נקרא דוקא מעומק הלב.

ולפי"ז הוא צריך לתת תודה לה', בזה שנתן לו מקום, שיראה את מצבו האמיתי. ועכשיו הוא רואה, שהוא נצרך לה', שיתן לו הסיוע הדרוש, כשרז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". והזה"ק מפרש במה מסייעין. ואומר "בנשמתא קדישא". א"כ עכשיו הקב"ה נתן לו ההזדמנות, שיהיה לו להשיג בחינת נשמה קדושה. א"כ כמה הוא צריך להיות מאושר, מהמצב של ירידה והיסורים, שהוא מרגיש במצב הזה. לכן עליו לומר, שאין הוא נמצא במצב של ירידה, אלא אדרבה, הוא נמצא במצב של עליה.

ובזה יש לפרש מה שרז"ל "ישראל, כשהיסורין באים עליהם, הן נכנעין ומתפללין". שפירושו, בזמן שבאים במצב של ירידה, הם רואים את מצבם האמיתי, איך שהם נמצאים בשפלות. זה נקרא, שהם נכנעין, מטעם שרואים את מצבם, איך שהם נפרדו מחיי החיים. כי מי שיש לו דביקות בה', הוא חי. משא"כ הוא מרגיש רק יסורים, לכן ברור לו, שעתה הזמן של תפלה מעומק הלב. וז"ש "הן נכנעין ומתפללין".

ויש מקום לומר להיפך, שהיא טענה, ששייכת לבחינת אומות העולם ולא לבחינת ישראל. כלומר, שאינו מאמין, שהקב"ה שלח לו את המצב הזה, שהוא רואה, שהוא נמצא במצב ירידה, שהרגשה שלו היא, שאין לו עכשיו שום טעם בתו"מ, אלא שנמצא במצב של יסורים, ובכלל אין לו טעם בחיים.

והוא עתה "תוהה על הראשונות". כלומר, שהוא מתחרט, בזה שהוא היכנס עצמו ללכת בדרך של השפעה. זאת אומרת, שהוא אומר, שבטרם שנכנס לעבודה דלהשפיע, היה לו שמחה מעבודה, שעסק בתורה ותפלה ובעשיית המצות. כי אז היה יודע, שהוא לא צריך לעשות שום חשבונות.

וכל דאגותיו היו איך להרבות בכמות, כלומר לתת יותר זמן לתפלה ולתורה. אבל על איכות העבודה לא היה לו צורך לתשומת לב, ולחשוב על איזו מטרה הוא עובד עבודת הקודש. והיה סומך עצמו על הכלל, כי לא עלה אז על דעתו, שיש צורך לחשוב על הסיבה, שמחייבו לעסוק בתו"מ. לכן תמיד היה מרגיש עצמו, שהוא נמצא בתכלית השלימות.

משא"כ עתה, כשהתחיל לחשוב על הסיבה, שבשבילה הוא רוצה לקיים תו"מ, והוא רוצה לעסוק לשם שמים, כלומר בעמ"נ להשפיע ולא בעל מנת לקבל לעצמו, אז העבודה נעשה לו יותר קשה, ויותר קשה לו להתגבר על היצר הרע שלו. והוא אומר, במקום שרוצה ללכת על דרך האמת, אז הסברה נותנת, שהיצר הרע צריך להיות נכנע ויותר חלש. ועכשיו הוא ממש להיפך, שבכל דבר שבקדושה, שהוא רוצה לעשות בעמ"נ להשפיע, היצר הרע מתגבר עליו, וקשה לו להתגבר. והוא שואל, איפוא הוא הצדק, ומרוב עבודה, מה שהוא צריך להתגבר בכל פעם, הוא בא לידי ירידה.

ואז הוא בא לטענת מרגלים, ואומר, שנמאס לו עבודה זו, ובורח מן המערכה. כי הוא טוען, במקום שהוא היה צריך להתקדם, הוא הולך אחורה. לכן הוא תוהה על הראשונות כנ"ל, ובועט על הדרך הזה, שצריכין לעבוד עם כוונות, ולא מספיק מעשים, אלא עיקר הוא הכוונה, כמ"ש "טוב מעם בכוונה, מהרבות שלא בכוונה". והוא אומר, שעבודה זו לא בשבילו.

ובהאמור יש לפרש מה שארז"ל, "אבל אומה"ע (כשהיסורים באים עליהם), מבעטין בהן, ואין מזכירין שמו של הקב"ה". שפירושו הוא, שבזמן שבא עליהם יסורים, היינו בזמן שמרגישים יסורים בעת הירידה, בזה שלא מרגישים שום טעם וחיות בתורה ועבודה. והיסורים כל כך גדולים, עד שכל העולם חשך בעדם, והוא לא מוציא בעצמו שום עצה, אלא לברוח מהמערכה.

וזה נקרא שהם "מבעטין בהן". ויש לדעת, שהבריחה הזו נובעת רק מסיבה אחת, כמ"ש "אבל אומה"ע מבעטין בהן ואין מזכירין שמו של הקב"ה". שפירושו, שעל מצב של ירידה, שמרגישים שם יסורין, אין מזכירין שמו של הקב"ה, לומר, שהקב"ה שלח להם את המצב הזה של ירידה, בכדי שידעו את מצבם בבירור גמור, עד כמה שהם מסוגלים לעבוד לשם שמים.

ושירגישו, שעכשיו הם רואים, שבלי עזרתו יתברך אי אפשר לצאת משליטת הקבלה לעצמו. ועתה אין הם צריכים להאמין בדברי חז"ל, שאמרו "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו". כי עתה הוא רואה, שהוא זקוק לסיוע מן השמים. ועכשיו הוא הזמן, שהוא יכול לתת תפלה מעומק הלב. כי תפלה אמיתית היא דוקא מעומק הלב. כלומר, שהתפלה שלו בכל הלב, שהלב מבין, שבלי סיוע מלמעלה הוא אבוד.

והתפלה, שצריכה להיות מעומק הלב, ענין זה מפרש אאמו"ר זצ"ל בפרי חכם (ח"ב דף קס"א) "אין מצב יותר מאושר בעולמו של אדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכוחותיו עצמו . כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות, ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו ית'. שהרי יודע בבטחה, שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת. וכל עוד שמרגיש איזה כח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלימה, כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת".

ויש לפרש מה שאומר "כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו". משמע לכאורה, שהוא מדבר כמו צדיק. ומדוע נקרא זה, שיצר הרע אומר לו. התשובה היא, כי היצר הרע אומר לו דברים טובים. אבל כוונתו באלו הדבורים היפים, שאין לו צורך להתפלל לה', שיש לך עוד זמן לבקש מה'. לכן כשכבר עשה מה שביכלתו, אין היצר הרע יכול לבוא אליו בטענה, שיש לך זמן להתפלל לה'. כי אז האדם משיב תיכף להיצר הרע, שכבר אין לי עוד מה לעשות, שלא עשיתי ולא עזר לי. לכן עכשיו הזמן הכי מוכשר להתפלל לה'.

אולם בשעה שהאדם כבר עשה מה שביכלתו, ואין ליצר הרע דיבורים, להגיד לאדם שיש לו עוד זמן להתפלל, כי יש לו עוד מה לעשות, מטעם שכבר עשה הכל מה שביכלתו, אז יש ליצר הרע דיבורים אחרים, יותר גרועים, והם דיבורים עם יותר רעל וסם המות.

והיינו כנ"ל "ואין מזכירין שמו של הקב"ה". כלומר, שאינם אומרים, שהקב"ה שלח להם המצב של יסורים, מה שהם מרגישים בזמן של ירידה. אלא מה הם עושין בזמן הירידה. כמ"ש "אבל אומה"ע (בזמן הירידה, שמרגישים יסורים) מבעטין בהן", כלומר שעוזבים את המערכה ובורחים מהעבודה דלהשפיע.

ובהאמור נבין את השאלה, ששאלנו, מהו הפירוש "ישראל שגלו, שכינה עמהן", כמ"ש רשב"י, "שבכל מקום שגלו, שכינה עמהן". מה הריוח מזה בעבודה, שאומר ע"ז "כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה". ויש לפרש כנ"ל, שהאדם, בזמן שהוא מרגיש, שהוא נמצא בגלות, כלומר, שטועם טעם בעבודה טעם של גלות, ורוצה לברוח מהגלות, שהאדם צריך להאמין, שבכל מקום שגלו, שכינה עמהן.

כלומר, שהשכינה נתנה לו לטעום טעם של גלות. "עמהן " יהיה פירושו, שהשכינה דבוקה עמהם, ואין הם חס ושלום בבחינת פירודא מהשכינה, שצריכים לומר, שזו בחינת ירידה. אלא להיפך, שהשכינה נותנת לו עכשיו דחיפה, שיעלה במעלות הקדושה, והיא מתלבשת עצמה בלבוש של ירידה.

וכשהאדם ידע זה, ויאמין שכך הוא, זה יתן לו עידוד, שלא יברח מהמערכה. שלא יאמר, שהעבודה דלהשפיע אינה בשבילו. משום שהוא רואה תמיד, שהוא נמצא תמיד במצב של עליות וירידות, ואינו רואה סוף למצבים האלו, ונופל לבחינת יאוש.

משא"כ, אם הוא ילך בדרכי האמונה, ויאמין בדברי רז"ל, אז הוא צריך לומר להיפך. עם שאר אנשים, הסדר העבודה שלהם הוא כסדרן. כלומר, שהם מרגישים עצמם לשלימים. כלומר, שהם רואים, שב"ה הם מקיימים מצות, ומתפללים, ולומדים תורה, ומה חסר להם עוד. זאת אומרת, שאין להם מלמעלה טיפול מיוחד על כל צעד ושעל, שיגידו להם, אם דרכי עבודה שלהם בסדר או לא.

וזה דומה לאנשים, שלומדים בכולל. נגיד, שיש שם בהכולל מאה אנשים. ובאיזו עיר צריכים לרב. ובני העיר שולחו בקשה לראש הכולל, שישלח להם רב. אז ראש הכולל בוחר צוות, שיעשו בחינה, מי מהם מסוגל שם להיות רב. והסדר הוא, שמבין המאה בני הכולל בוחרים המצוינים מהם, נגיד שלוקחים חמשה אנשים, ומבחינים אותם. ובהבחינה שואלים שאלות, והם צריכים לענות עליהם. אבל לא מוכרחים לענות על כל השאלות, אלא אם עונים תשעים אחוז כבר נקראים, שהם ראויים להיות נבחר מעם. ויש שעונים פחות מתשעים וכו'.

האם אפשר לומר, אלו הבני כולל, שלוקחים אותם חמשה אנשים מבין המאה בני הכולל, לראות את מצבם בתורה וחכמה, הם אנשים פשוטים. משא"כ התשעה וחמש מבני כולל, שלא מבחינים אותם, לראות את מצבם, האם הם בסדר בתורה וחכמה, שמטעם שהם יותר גדולים, לא צריכים לבחון אותם.

כמו כן כאן בסדר העבודה יש כלל. נגיד ע"ד משל, שהם תשעה ותשעים אחוז מעובדי ה' שלא מבחינים אותם אם הם בסדר, כלומר שלא מראים להם את מצבם, אם הם בסדר בתורה ועבודה שלהם. ואם לא מבחינים אותם, בטח כל אחד חושב בעצמו שהוא בסדר.

אלא נגיד אלו החמשה אחוז, שהם מוכשרים להגיע לשלימות, להכניס אותם בהיכל המלך, אלו אנשים מכניסים להבחן. והם אלו, שמראים להם מלמעלה את מצבם האמיתי בתורה ומצות, בכדי שידעו מה לתקן, שהתיקונים נקראים "אמונה", "תפלה", "יגיעה".

והו כמ"ש אאמו"ר זצ"ל, על פסוק "ויאמר הראני נא את כבדך. ויאמר ה', הנה מקום אתי" . ואמר ז"ל "אתי, ראשי תיבות א מונה, תפילה, יגיעה. כלומר, שעל ידי תיקונים אלו יכולים להגיע לשלימות האמיתי. ובהאמור אנו רואים, מהי הדרך האמיתי בתורה ומצות. הדרך היא להגיע לדביקות ה', הנקרא "השתוות הצורה". שעי"ז זוכים לחיים, כמ"ש "כי עמך מקור חיים". ועליות וירידות, זה נותנים להמוכשרים, שהם מסוגלים יותר להכנס בהיכל המלך.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מה מוסיף לנו בעבודה הידיעה הזו, שגם הקב"ה ישוב מגלות כמו ישראל, שדרשו רז"ל על פסוק "ושב ה' אלקיך את שבותך". ואמרו "והשיב, לא נאמר, אלא ושב, מלמד, שהקב"ה שב עמהם מבין הגליות".

אולם קודם כל יש להבין, מה שייך לומר אצל הקב"ה גלות. גלות משמע, שיצא ממקומו שהיה, והיה מוכרח ללכת למקומות זרים, ולהיות תחת שליטתם של שאר מלכים. ואין לו שום בחירה, אלא מוכרח לעשות ולמלאות כל רצון של כל שליט, שהוא נמצא תחת שליטתו. והלא אנו צריכים להאמין, כמ"ש "מלא כל הארץ כבודו". א"כ מה שייך לומר "גלות" אצל הקב"ה.

ועוד יש להבין, כלפי מי אנו אומרים, שהקב"ה נמצא בגלות. בערך עצמו, אי אפשר לומר, כי אין אנו יודעין מחשבותיו ית', כמ"ש בזה"ק "לית מחשבה תפיסה ביה כלל וכלל". אלא כל מה שמדברים מהבורא, הכל הוא מבחינת "ממעשיך הכרנוך". א"כ מוכרחים לומר, שהקב"ה נמצא בגלות זה כלפי ישראל. כלומר, שעם ישראל רואים, שהקב"ה הוא בגלות בין העמים. לכן יש להבין, במה הוא מבטאת, שהוא נראה לעם ישראל, שהוא בגלות.

וגם יש להבין מהי גלות. ואח"כ נוכל להבין, שמי שנמצא בגלות, טועם טעם של גלות. וגם יש לדעת, שבענין גלות אנו מוצאים ב' בחינות:

א) שעם ישראל היו בארץ הקודש, והיה להם ביהמ"ק, ובא נבוכדנצר, והחריב את ביהמ"ק, וגלה את ישראל מן הארץ. כמ"ש (אסתר ב') "איש יהודי היה בשושן הבירה, ושמו מרדכי וכו', אשר הגלה מירושלים. נמצא, שגלות נקרא, שגלו אותם ממקום אושר ושלוה, ללכת ולסבול, להיות נע ונד, שלא יהיה להם מנוחת הנפש.

ב) אנו מוצאים בגלות מצרים, שלא גלו מאיזה מקום שלוה, אלא במקום, שהיו התחילו להרגיש, שהם נמצאים בגלות. והם ראו, שהם משעובדים לפרעה מלך מצרים. כלומר, מה שמלך מצרים היה דורש מהם, לא היה להם בחירה חופשית, אלא היו מוכרחים למלאת את רצונו, בכל מה שדרש מהם.

לפי זה מה יהיה הפירוש, שה' גלה ממקומו. הלא כתוב "מלא כל הארץ כבודו". א"כ איך שייך לומר אצל הקב"ה, שגלה ממקומו למקום אחר. ולפי פירוש הב' של גלות, כדוגמת גלות מצרים, שפרעה מלך מצרים שלט על בני ישראל, בזה הרגישו גלות. ומה שייך לומר אצל הקב"ה, שח"ו יש מי שהוא שולט עליו, שנוכל לומר, שהקב"ה הוא בגלות.

אלא ודאי מה שאנו מדברים "גלות" אצל הקב"ה, הוא רק בערך הנבראים. כלומר, לפי השגת הנבראים, נוהג ענין של גלות וגאולה. שלפעמים הם משיגים את הקב"ה, שהוא מלך גדול, ויושב בהיכלו, ושרפים וחיות ואופני הקודש עומדים סביביו. ולפעמים הם משיגים אותו, שצורתו הוא כמלך, שגלה אותו מהיכלו, ויושב בשביה תחת שליטת מלך אחר. וזה נבחן, שהמלך נמצא בגלות.

ולפי"ז יש לפרש על דרך עבודה, שעם ישראל יצאו מארץ ישראל, ונחרב ביהמ"ק. שעם ישראל יצאו לחוץ, ואינם מרגישים טעם בתו"מ. והלב שלהם, שהיה מקום להרגשת הקדושה, המכונה "בית המקדש", המקום הזה נחרב. והמלך השני, הנקרא "מלך זקן וכסיל", כבש את לבם. וכל הכלים דקדושה הוציא משם, שפירושו, שכל המחשבות דקדושה, שהיו בלבם, הוציא משם. והכניס לתוכה צלם בהיכל ה', שפירושו, שמקודם לכן היה שם קדושה, והוא הוציא את כל המחשבות דקדושה. ש"קדושה" נקראת מחשבות לשם שמים. והוא כבש את לבם והכניס ללבם מחשבות, שהם רק לתועלת עצמם, שזה נקרא, שהמלך זקן וכסיל כבש את ביהמ"ק וגלה ישראל מתוכם. כלומר, שבחינת ישראל כבר לא נמצא אצלם, בתוך גופם.

וזהו כמ"ש (תהילים עט) "מזמור לאסף. אלקים באו גוים בנחלתך, טמאו את היכל קדשך, שמו את ירושלים לעיים". כלומר. שבחינת ישראל יצאו מלבם, ובאו במקומם גוים. ולפי"ז יהיה הפירוש, שגם הקב"ה גלה עמהן. כלומר, שיצא מהיכלו לגבי ישראל. היינו, שכך הם מרגישים, שאין לו החשיבות, כמו שהיו מרגישים מטרם שהם גלו מארץ ישראל.

ומהו הריווח מזה, שגם הקב"ה גלה עמהם. את זה יכולים להבין, כמ"ש אאמו"ר זצ"ל, על מה שרז"ל "אין אדם חוטא, אלא אם כן נכנס בו רוח שטות". ועל זה מקשים העולם, ומדוע נכנס רוח שטות, בכדי שיחטא. ואמר, היות שיש כלל "עין רואה והלב חומד", נמצא, שאם ראה איזה דבר רע, הן ראיה בעינים או ראיה במחשבה, הוא מוכרח לבוא לידי חמדה.

והגם שעל העין אין בידו למנוע זה, כי הן במחשבה והן בהסתכלות בא לו בלי שום הכנה. לכן זה עוד לא נחשב לחטא. אלא מזה באים לידי חטא, שנקרא "חמדה". ואם האדם עושה תיכף תשובה על הראיה, ממילא לא יבוא לידי חמדה, ואין חטא בידו. משא"כ אם האדם אינו עושה תיכף תשובה על הראיה, אז הוא מוכרח לבוא לידי חטא, הנקרא "חמדה".

ונעשה תיקון מלמעלה, בכדי שהאדם לא יפגום בהמלך הכבוד, שהוציא ממנו את רוח החכמה, והכניס בו רוח שטות. ואנו רואים, שגם בבית דין של מטה להשוטה אין נותנים אותו עונש, כמו שנותנים לאדם, שהוא שפוי בדעתו. נמצא כאן, שנכנסו גוים בלבו, ואין הוא מרגיש טעם של חיים בתו"מ, נבחן אצלו, שגם הקב"ה הוא בגלות, שאין לו אז את האמונה בהקב"ה, כמו שהיה לו מטרם שקבל את הירידה. לכן אין הפגם גדול כל כך.

ויש עוד פירוש בזה, שגם ה' עמהם בגלות, בזמן שעם ישראל בגלות. שהגויים שולטים עליהם גם הקב"ה בגלות, לכן אנו מבקשים עבור הקב"ה, שהוא יצא מהגלות. והיות שאנו צריכים להזהר, שלא יתפללו על אהבה עצמית, אלא הכל יהיה לתועלת ה'. לכן כשמבקש לה', שיוציא את עמו מהגלות, נמצא שהוא מבקש לתועלת הנבראים, ולא לתועלת ה'.

ומשום זה, שאנו מאמינים, שגם ה' בגלות, לכן אנו מבקשים לתועלת ה'. היינו, אנו מתפללים על כבוד שמים. וזהו כמו שאומרים בתחנון "חוסה ה' עלינו. למה יאמרו הגויים, איה נא אלקיהם. למענך עשה עמנו חסד, ואל תאחר". נמצא, בזה שיודעים, שגם הקב"ה סובל מהגלות, בזה ניתן לנו מקום להתפלל עבור תועלת ה', ולא לתועלת עצמו..

אולם איך אנו יכולים לומר, שגם הוא נמצא בגלות. ושהגוים, כביכול, שולטים עליו, כמו ששולטים על עם ישראל. התשובה היא כנ"ל, היות שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, ועל הטוב הזה, מה שהנבראים צריכים לקבל, נעשה תיקון, שיכוונו בעמ"נ להשפיע, לכן בזמן שישראל בגלות בין העמים, שפירושו, שמונחים תחת שליטת של קבלה עצמית, אין הם מסוגלים לקבל את הטוב והעונג, המלובש בתו"מ.

ומשום זה אין הם יכולים לטעום את טעם החיים, שיש בקדושה. והיות שהגלות של האומות העולם שורה עליהם, משום זה כל מה שיקבלו, יטעמו טעם של הסתר פנים. והיות שהבורא רוצה בקיום העולם, לכן הוא מוכרח להתלבש עצמו בלבושים שאינם דקדושה. כלומר, שהוא משפיע להעולם חיות בלבושים של גשמיות. כלומר, שרק בדברים גשמיים הוא משפיע להעולם תענוגים וחיים.

זאת אומרת, שהעולם יכולים לקבל הנאה ותענוג רק בלבושים, הנקראים הקנאה, והתאוה, והכבוד . זאת אומרת, שמאיר ומחיה את העולם בלבושים דקליפות, שהם לבושים, שמפרידים אותם מהקב"ה, היות שהתענוגים האלו באים מלובשים בכלים דאהבה עצמית.

נמצא, שהקב"ה סובל מזה, שבזמן הגלות, היינו שבזמן שהם מונחים תחת שליטת אוה"ע, הוא מוכרח להסתיר עצמו נגד הבנים שלו, ושלא יכירו אותו, שהוא המשפיע אותם טעם גלות בתורה ומצות, וכל החיים הם מוצאים בכלים דקבלה. זאת אומרת התיקון הזה, שיהיה תענוג בכלי קבלה, ולא יוכלו להרגיש את הטעם בתו"מ, הקב"ה עשה התיקון הזה, בכדי שלא יפגמו בקדושה, ושלא ילך הכל להקליפות, שפירוש הדבר, שהם לא יתרחקו יותר מהקדושה, עי"ז שירגישו יותר טעם בקבלה עצמית, כי כל מקום שהתענוג גדול ביותר, מתרחקים יותר לכלי קבלה, שזה מפריד אותם מהקדושה.

נמצא לפי"ז, שע"י זה שהאדם יודע, שהקב"ה הוא בגלות, שמוכרח להסתיר עצמו, וכאילו הוא בגלות, מזה יכול האדם לדעת, שאין שום קליפה בעולם, אלא על הכל האדם צריך לבקש רק מה', ואין כח אחר.