מאמר זה מבוסס על מאמרו של הרב יהודה אשלג (1885-1954), המכונה "בעל
הסולם" ע"ש פירושו לספר הזוהר, פירוש "הסולם".
כל העולמות, העליונים והתחתונים, נמצאים באדם וכל המציאות נבראה רק
בשביל האדם, כך כתוב בפרשת תזריע, בספר הזוהר. אז מדוע אנחנו כל הזמן
מרגישים אחרת - כמצויים בתוך המציאות ולא שהמציאות בתוכנו. ובכלל, מדוע
לא מספיק לו לאדם העולם הזה? לשם מה הוא זקוק לעולמות העליונים?
הסיבה לבריאת המציאות היא רצון הבורא לספק את נבראיו. לכן הוא ברא את
האדם עם טבע של רצון ליהנות ממה שרוצה הבורא לתת לו. הבורא נמצא מעל
למציאות של זמן ומקום, ומחשבתו פועלת כמו המעשה עצמו. לכן כאשר עלה
ברצונו ובמחשבתו לברוא את הנבראים, כדי למלא אותם בתענוגים, נבראו מיד
כל הנבראים כשהם מלאים בכל התענוגים שקיבלו מהבורא. אלא שאנחנו לא
מרגישים את המצב הזה מכיוון שזהו רק השורש שלנו, שאליו אנחנו חייבים
להגיע לפי תוכנית הבריאה.
בבריאת שרשרת העולמות ("עולם" מלשון "העלמה") מעולם אין סוף ועד העולם
הזה, הרחיק הבורא את הנברא מעצמו עד למצב השפל ביותר. חשוב להבין מדוע
עשה זאת - האם פעולה זו מורה על אי שלמות פעולותיו?
על שאלה נצחית זו עונה האר"י (1534-1572, מקובל גדול שפעל בצפת) בספר
"עץ החיים": "כדי לגלות שלמות פעולותיו", משמע כדי שהנבראים ישלימו את
עצמם ויגיעו לדרגת הבורא, שהיא השלמות האמיתית. לעזרתם ברא הבורא את
סולם העולמות. בסולם זה יורדות הנשמות עד למדרגה הנמוכה ביותר, שם הן
מתלבשות בגופים גשמיים של העולם הזה, ועל ידי לימוד חוכמת הקבלה
מתחילות הנשמות בעצמן להתעלות ולטפס על אותו הסולם, דרכו ירדו, עד שהן
חוזרות שוב לבורא.
הרצון ליהנות
הנשמה כוללת אור (תענוג, מילוי) וכלי (חיסרון). האור של הנשמה בא
מהבורא, מתוך עצמותו, ועל ידי האור הזה נברא הכלי של הנשמה - הרצון
לקבל אור, הרצון ליהנות מן האור. האור אם כן הוא חלק מהבורא, הנשמה היא
הכלי, ולפיכך רק הכלי נחשב ל"נברא". הוא נברא מ"איִן", מפני שלא היה
רצון כדוגמתו לפני שהבורא החליט לברוא אותו. ומפני שהבורא רצה שהכלי
הזה יהיה שלם, כפי שמתאים לו, הוא ברא אותו, היינו את הרצון ליהנות,
גדול מאוד, לפי גודל האור (התענוג) שרצה לתת לו.
בריאה משמעה התחדשות, דבר מה שלא היה קודם לכן. ההתחדשות הזאת נקראת
"יש מאין". אבל אם הבורא הוא שלם, איך יכול להיות דבר כלשהו שלא כלול
בו? כפי שכבר נאמר, ברור שלפני הבריאה לא היה בבורא רצון לקבל. הבורא
שלם ויש בו רק רצון לתת. לכן מה שלא נמצא בו, מה שצריך לברוא, זה רק
הרצון ליהנות, הרצון לקבל ממנו את התענוג.
הרצון ליהנות הוא כל המציאות. כל ההבדל בין חלקי המציאות הוא רק בגודל
של הרצון לקבל שבכל חלק, ואין שני חלקים עם רצון זהה.
בעולם הרוח אין גופים פיזיים. העולם הרוחני הוא עולם של רצונות, של
כוחות "עירומים" מהלבושים החומריים למיניהם, לכן כל המילים והביטויים
בהם משתמשים בחוכמת הקבלה הם בסך הכל כינויים של הרצון ליהנות או של
התפעלות ממילוי האור.
חוק השתוות הצורה
בעולם הרוח פועל חוק לפיו הגורם שמפריד או מקרב בין שני עצמים הוא
השוני או הזהות בין תכונותיהם. הבורא הוא רצון להשפיע, והנברא הוא רצון
ליהנות מהשפעת הבורא, וזוהי הסיבה להיבדלותם זה מזה. אך אם הנברא ייהנה
רק מפני שבכך הבורא נהנה ממנו, תיחשב פעולה זו כהשפעה, לפי כוונתה ולא
לפי פעולת הקבלה. כלומר רצון הבורא ורצון הנברא נעשים שווים ואין דבר
שמבדילם זה מזה. לכן, לפי החוק הרוחני המנוסח לעיל, חוק השתוות הצורה,
כתוצאה מהשתוות התכונות (הרצונות), הבורא והנברא הופכים לאחד, כלומר
אין שני הרצונות שווים אלא הם ממש אחד. המצב הרוחני הזה נקרא "השוואת
הצורה" או "דבקות".
לעומת זאת אם אין להם רצון, כוונה ומטרה זהים, הם נמצאים בפירוד.
כתוצאה מהשוני בין תכונותיהם (ברצונות), הם שניים ולא אחד. המצב הזה
נקרא "שינוי צורה".
על פי מידת השוואת הצורה בין הבורא לנברא, כך מידת התקרבותם, ולפי
שינוי הצורה כן שיעור התרחקותם זה מזה. ולכן:
- אם כל הרצונות (הכוונות) שבהם שווים, אזי הם אחד.
- אם כל הרצונות (הכוונות) הפוכים, אזי הם רחוקים כמו שני קטבים.
- אם מבין כל הרצונות (הכוונות) יש להם רק רצון (כוונה) אחד משותף, אזי
הם נוגעים
אחד בשני דרך הרצון (הכוונה) המשותף הזה,
- אם חלק מהרצונות (הכוונות) דומים, אזי הם קרובים או רחוקים, לפי גודל
השתוות
הצורה או שינוי הצורה.
השגה רוחנית
בבורא עצמו, בעצמותו, אין לנו שום השגה, מפני שאופן ההשגה שלנו הוא רק
מתוך הרגשת האור בתוך הכלי, מתחושת המילוי ברצון שלנו. לפיכך קבעו
המקובלים כי "כל מה שלא נשיג, לא נגדירהו בשם ובמילה". כלומר, לדבר מה
שאינו מושג לא נוכל לקרוא בשם, מפני שאנחנו נותנים שמות רק לפי
ההתפעלות שלנו מן המילוי. לכן לא ניתן להגיד אף מילה או לכנות בשם את
עצמותו, וכל התארים והשמות בהם אנו מכנים את הבורא (רחום, חנון וכדומה)
ניתנים רק לפי תחושותינו כלפיו ולמעשה אינם מלמדים דבר אודות מהותו
האמיתית.
את הבורא ואת פעולותיו ניתן לחוש רק לפי מידת השתוות הצורה (הרצון,
הכוונה) עימו. לכן, במידה בה הנברא דומה לבורא, כך הוא מרגיש את
רצונותיו ופעולותיו, ולפיהם הוא מכנה את הבורא בשם. תהליך זה מכונה
בקבלה "ממעשיך הכרנוך".
חמישה עולמות
המקובלים חיים בעולם הזה, ויחד עם העולם הזה מרגישים קשר עם הבורא, לפי
מדת השתוות הצורה עימו. מידות שונות בתחושת הבורא נקראות "עולמות".
"עולם" הוא מידת גילוי או הסתרה של הבורא כלפי הנבראים. ההסתרה המוחלטת
נקראת "העולם הזה". התחלת הרגשת הבורא היא המעבר בין העולם הזה לעולם
הרוחני, ואילו המעבר עצמו נקרא "מחסום". בין ההסתר המוחלט לגילוי השלם
ישנם חמישה עולמות בהם עובר האדם. שמותיהם בסדר עולה הם עולם העשייה,
עולם היצירה, עולם הבריאה, עולם האצילות ועולם אדם קדמון
.
התיקון
המקובלים עולים ומתקדמים בעולמות הרוחניים על ידי תיקון רצונותיהם
(כוונותיהם). את הגילויים שלהם הם מתארים בספרי הקבלה. מתוך השגתם, הם
מתארים את הבורא כ"טוב המוחלט", הרוצה להיטיב עם כולם. כמו כן הם
אומרים שהסיבה לבריאת העולמות היא שהבורא מוכרח להיות שלם בכל פעולותיו
וכוחותיו, ואם הוא לא מוציא את פעולותיו וכוחותיו לפועל הרי שהוא למעשה
אינו שלם.
אך איך אפשר שמלכתחילה יצאו מהבורא השלם פעולות בלתי שלמות, ושפעולותיו
יצטרכו תיקון על ידי הנבראים? כלומר אנחנו פעולותיו, ואם אנחנו חייבים
לתקן את עצמנו הרי שפעולותיו בלתי שלמות?
הבורא ברא רק את הרצון לקבל, שנקרא "הנברא". אבל כשהנברא מקבל את מה
שהבורא רוצה לתת לו, הוא נפרד מהבורא, כי הבורא הוא הנותן והנברא הוא
המקבל, ובכך הם הפוכים זה מזה. ואם הנברא יישאר בפירוד מהבורא, גם
הבורא עצמו לא יהיה "שלם" כי מפועל שלם יוצאות פעולות שלמות.
כדי לתת לנברא אפשרות להגיע לשלמות מבחירתו החופשית, צמצם הבורא את
עצמו, את אורו, וברא עולמות, צמצום אחר צמצום, עד לעולם הזה, בו נתון
האדם כולו תחת שליטת הרצון ליהנות, לא מאור הבורא, אלא מהלבושים
החומריים שעליו.
משך תקופות חיים רבות (גלגולים) מתפתח האדם - החל מהרצון לתענוגות
בסיסיים (מין, אוכל, משפחה) עד להנאה מעושר, כבוד, שליטה ורכישת ידע.
בשלב כלשהו בתהליך "שותל" הבורא בין רצונות אלו רצון ליהנות ממשהו לא
נודע, מדבר מה שמצוי מעבר ללבושים שבעולם הזה. הרצון הזה מכונה "הנקודה
שבלב".
עקב תחושת הרצון החדש, נדחף האדם לחפש מילוי, עד שמגיע ללימוד חוכמת
הקבלה. עם התקדמותו בלימוד הוא מתחיל להבין את כוונת הבורא כלפיו
ומתחיל להכיר בנחיצות תיקון תכונותיו בהתאם לתכונות הבורא. אז האדם
מתחיל ללמוד לא לשם רכישת ידיעות כלשהן, אלא כדי לעורר על עצמו את הכוח
המתקן הטמון בספרי הקבלה, כוח המכונה "המאור המחזיר למוטב".
בכל אדם יש תרי"ג (613) רצונות, המכונים "גוף". תיקון הרצונות מתבצע על
ידי שימוש בכל רצון בשילוב עם הכוונה על מנת להשפיע לבורא, כפי שהבורא
משפיע לאדם. כלומר, התיקון הוא בזה שאדם מתמלא ונהנה, לא לשם הנאתו
עצמו, אלא כדי לגרום בכך נחת רוח לבורא. המאור שמעורר האדם בזמן לימוד
הקבלה מתקן את רצונות האדם, ולכן הוא האמצעי שבעזרתו מגיע הנברא
לשלמותו.
השלמות היא בכך שהנברא משיג בעצמו את השוואת הצורה (השוואת התכונות) עם
הבורא, כי רק אז הוא ראוי לקבלת כל הטוב והעונג הכלול במחשבת הבריאה.
כלומר שנהנה הן מהאור והן מהמעמד של הבורא עצמו, כי הגיע לדבקות עימו,
להשוואת צורה ברצונות ובמחשבות.
ולדברי המקובלים אם כן לימוד בספרי הקבלה הוא האמצעי הקל והנוח ביותר
לתיקון עצמי ולהגעה למטרת הבריאה. ההבדל בין הספרים הקדושים (תורה,
נביאים, כתובים, משנה, תלמוד וכו') הוא רק בעוצמת המאור המתקן שטמון
בהם. בספרי הקבלה המאור הוא הגדול מכולם, ולכן ממליצים המקובלים להתרכז
דווקא בו.
מדרגות לגן עדן
בלימוד הקבלה ישנה "סגולה". "סגולה" היא הכוח הרוחני, שמביא את האדם
להשוות רצונו עם רצון הבורא. הסגולה מתגלה ופועלת באדם רק כשהוא עוסק
באמצעים לתיקון שלא על מנת לקבל רווח לעצמו, אלא רק כדי להשפיע נחת רוח
לבורא. רק בתנאי הזה קונה האדם לאט לאט את השוואת הצורה לבורא.
תיקון האדם בהשוואת הצורה לבורא הוא הדרגתי ומכיל חמש מדרגות: נפש,
רוח, נשמה, חיה, יחידה או בקיצור נרנח"י. כל מדרגה כללית נקראת עולם,
מפני שאם אדם מושך בתיקונו איזושהי מדרגה, הוא מרגיש את מציאות הבורא
לפי מידת תיקונו. את חמשת המדרגות בדרכו לשלמות, מקבל האדם מחמשת
העולמות: עשייה, יצירה, בריאה, אצילות ואדם קדמון (א"ק). בכל עולם ישנם
חמישה פרצופים, ובכל אחד ישנן חמש ספירות. בסה"כ 125 מדרגות מהעולם הזה
ועד לראש הסולם.
על ידי התאמצותו של האדם ובשימוש בכל האמצעים הקיימים להתקדמות לקראת
השפעת נחת רוח ליוצרו, זוכה האדם ומשיג, מדרגה אחר מדרגה, כלים של רצון
להשפיע. כך מתעלה האדם, עד שבא להשתוות הצורה השלמה עם הבורא, אז
מתקיימת בו מחשבת הבריאה, שהיא לקבל את כל העונג, השלמות והרוך שיש
לבורא עבורו.
הכול נברא בשבילי
לאחר שרכשנו מספר הבנות חדשות, ננסה שוב להבין את האמור: "כל העולמות,
העליונים והתחתונים, וכל אשר בתוכם, לא נבראו אלא בשביל האדם" – כלומר
כל המדרגות והעולמות באו רק כדי להשלים כל רצון שבאדם, על מנת שירכוש
את השוואת הצורה לבורא. השוואת צורה זו חסרה לאדם מטבע בריאתו.
בהתחלה הצטמצמו והשתלשלו המדרגות, מדרגה אחר מדרגה, עולם אחר עולם, עד
לעולם החומרי שלנו, כדי להגיע ל"גוף של העולם הזה", כך מכונה בקבלה
"הרצון לקבל לעצמו". במדרגת "העולם הזה" האדם הוא כמו כל בעל חיים, כי
אין בו שום יכולת השפעה. במצב כזה האדם הפוך מהבורא ומצוי בנקודה
הרחוקה ביותר ממנו.
באמצעות לימוד קבלה, אדם מעורר על עצמו "אור מקיף", לפי תשוקתו לחדור
אל המצבים הרוחניים שמוזכרים בספר. ה"אור המקיף" הוא אור שנמצא מחוץ,
מסביב לכלי (הרצון, הנשמה) של האדם. הוא מתקן את הכלי, כך שכוונתו תהיה
על מנת להשפיע. כוונה "על מנת להשפיע לבורא", ולא לעצמי, הופכת מעשה של
קבלה למעשה של השפעה. לפי טבעו נשאר הכלי "רצון ליהנות", אך הכוונה
משנה את מהות הפעולה מקבלה להשפעה, ולכלי המתוקן בכוונה "על מנת להשפיע
לבורא" יכול האור המקיף להיכנס.
את הרצון להשפיע משיגים בסדר הדרגתי, "מלמטה למעלה", החל מרצון קטן,
שקל לתקנו, ועד לגדול ביותר, בהתאם לסדר שבו ירדו והשתלשלו המדרגות
מלמעלה למטה (מעולם אין סוף עד לעולם הזה, ראו איור).
סולם המדרגות מסודר כך שככל שמדרגה עליונה יותר, כך היא רחוקה יותר מן
הרצון לקבל לעצמי וקרובה יותר לרצון להשפיע. בהדרגה רוכש האדם את כל
מדרגות ההשפעה, עד שזוכה להיות שרוי לחלוטין בכוונה על מנת להשפיע, ללא
קבלה לעצמו. אז נשלם האדם בדבקות אמיתית בבורא. זוהי מטרת הבריאה. רק
בשבילה נברא האדם. ולכן לא נבראו העולמות ומלואם אלא רק כדי לסייע לאדם
לעלות בסולם המדרגות. כשמתקן האדם את עצמו ומתמלא באור, נכללת כל מערכת
העולמות בתוכו.
הרב יהודה אשלג, המכונה "בעל הסולם" ע"ש פירושו לספר הזוהר, פירוש
"הסולם", מציין כי רק לאדם שיודע וזוכר את היסודות המוסברים במאמר זה,
מותר ללמוד את חוכמת הקבלה, וללא שום פחד מפני הבנה ופירוש מוטעים בה,
דבר שעלול לעכב את התפתחותו הרוחנית של האדם.
