|
|
| |
הכנס כתובת אימייל לקבלת עדכונים
|
|
|
|
| |
 |
בני ברוך, האקדמיה
לקבלה היא מוסד לימודי שהוקם ע"י הרב מיכאל לייטמן, מדען וד"ר
לפילוסופיה. האקדמיה מציעה גישה חדשנית וייחודית בהוראת הקבלה, המבוססת
על מקורות אותנטיים של כתבי מקובלים מחד, ועל טכניקה מדעית מודרנית
מאידך, גישה המעניקה כלים רגשיים לחקירת העצמי והמציאות. |
|
במדרש "ויקרא רבה" מופיע משל משונה.
אספר אותו בלשוני: שני אנשים שטים בספינה. פתאום, אחד מהם מתחיל לקדוח
חור בדופן הספינה. "מה קרה לך? השתגעת?!", אומר לו חברו. וזה משיב לו:
"מה אכפת לך? את החור אני קודח תחתי ולא תחתיך". השיב לו הראשון:
"טיפש! הנה בעוד רגע הספינה תטבע ושנינו נמות".
בשבוע שעבר
עמדנו על משמעות מושג הערבות ועל דבר היותו תנאי הכרחי להשגת הגילוי
הרוחני. השבוע נכיר את עניין האחריות ההדדית המתקיימת בין כל הנשמות,
ונסביר כיצד היא מתחייבת מתוך מבנה הנשמה הכללית, ויחסו של הכוח העליון
כלפיה כאל נברא יחיד.
מאמר זה מבוסס על מאמר "הערבות" של בעל הסולם ומלווה בניתוח צמוד של
דבריו.
ערבות - לטוב ולרע
"הרי לעיניך, שכל ישראל ערבים זה לזה, הן מצד הקיום והן מצד השלילה, כי
מצד הקיום, דהיינו אם מקיימים הערבות עד שכל אחד דואג וממלא כל מחסורי
חבריו, הנה נמצאים משום זה שיכולים לקיים התורה והמצוות בשלמות דהיינו
לעשות נחת רוח ליוצרו. והן מצד השלילה, דהיינו אם חלק מהאומה, אינם
רוצים לקיים הערבות, אלא להיות שקועים באהבה עצמית, הרי הם גורמים לשאר
האומה להישאר שקועים בזוהמתם ובשפלותם מבלי למצוא שום מוצא כדי לצאת
מעמידתם המזוהמת כמבואר". (בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות י"ז)
בעל הסולם מספר לנו על חוק הטבע שעל פיו מתנהלת המציאות. הטבע הוא
ה"רצון לקבל", אשר נברא כיחיד, כנשמה אחת, ולאחר מכן נשבר לחלקים רבים,
היינו לנשמות רבות. בתהליך המכונה "שבירת הכלים" הפכו כל הנשמות לחלקים
מבודדים, מרוחקים ומנוגדים זה מזה. אך עם כל זאת הבורא, הכוח העליון,
מתייחס לכולם כאל אחד. כלומר, החוק הפועל בין חלקי הרצון לאחר התחלקותו
נשאר אותו החוק שחל עליו גם קודם לכן, כאשר כל חלקיו היו כאחד.
החוק הזה, החוק הכללי של המציאות, הוא יחסו של הבורא לנבראים. הבורא
מתייחס באופן "טוב ומיטיב" לנברא האחד, הכללי, וממלא אותו ללא גבול. אך
כשהנברא אינו כאחד, הוא מרגיש שהחוק הזה מתייחס אליו בדיוק להפך.
במידה שחלקי הנשמה לא נמצאים ב"השתוות הצורה" עם החוק הזה ומרוחקים
ממנו בתכונותיהם, הם מרגישים את ההפך הגמור מן החוק: הם מרגישים שכוחו
לוחץ עליהם, מחזיר אותם בכוח לאותו מצב של אחדות, של היותם כאחד. כך
למעשה פועלים כל כוחות הטבע בעולמנו.
מתוך החוק הכללי של יחס הבורא, בעל הסולם מסביר "שכל ישראל" (כוונתו
לכל הנשמות - משום שכולן עתידות לרכוש את תכונת הבורא ישר-אל. למעשה,
רק בהתחלקותן ובנפילתן קוראים לחלק אחד מהן "ישראל", ולחלק השני "אומות
העולם"). כלומר כל הנשמות יחד צריכות לקיים את חוק הערבות, "הן מצד
הקיום והן מצד השלילה".
ערבות מצד הקיום
אם הנבראים מחוברים יחד כאחד, כמו שהיה במחשבת הבריאה, לפי החוק הכללי,
יחס הבורא מתקיים כלפיהם במלואו, היינו, יחס טוב ומיטיב.
"כי מצד הקיום, דהיינו אם מקיימים הערבות עד שכל אחד דואג וממלא כל
מחסורי חבריו". בעל הסולם מזכיר לנו מהי מידת האהבה הנדרשת בקיום חוק
הערבות. כפי שהוסבר בשבוע שעבר, את הכלל "ואהבת לרעך כמוך" מקיימים
במידה בה רוצים שהוא יתקיים. זאת משום שלא צריך למלא את כולם באופן
ממשי, אלא מספיק רק לרצות להתחבר עם כולם, ואז השפע מופיע בכלי המחובר:
"הנה נמצאים משום זה (כשמקיימים את הערבות) שיכולים לקיים התורה
והמצוות בשלמות". "קיום תורה ומצוות" משמעו לתקן את כל הכלים, את כל
חלקי הכלי הכללי, את כל הנשמות, ולגרום למילוי שלהם. תיקון כל נשמה
ונשמה נקרא "קיום מצווה", ו"תורה" היא האור הממלא את הנשמות לאחר
תיקונן.
"בשלמות" הוא מסביר - "דהיינו לעשות נחת רוח ליוצרו". כלומר להביא לכך
שהנברא יימצא בהשתוות הצורה עם הבורא. הבורא ממלא את הנברא, את הרצון
לקבל הכללי, רק במידה שהוא נמצא בהשתוות הצורה אליו, היינו, שמקבל על
מנת להשפיע.
ערבות מצד השלילה
"מצד השלילה, דהיינו אם חלק מהאומה", כלומר מהנשמות, חלקים מהרצון לקבל
הכללי, "אינם רוצים לקיים הערבות", כלומר, לא מסוגלים לקיים את הערבות,
שכן ברוחניות אין הבדל בין "רוצה" ל"מסוגל". רק בעולם שלנו אדם יכול
לרצות בלי שיהיה מסוגל, או שיהיה מסוגל אבל לא ירצה. "אלא להיות שקועים
באהבה עצמית, הרי הם גורמים לשאר האומה להישאר שקועים בזוהמתם
ובשפלותם": לא רק שהם עצמם נשארים לא מתוקנים, אלא הם מונעים מאחרים
להיות מתוקנים, "מבלי למצוא שום מוצא כדי לצאת מעמידתם המזוהמת
כמבואר".
כלומר התיקון של כל אחד ואחד תלוי באחרים, ולכן מובן כי גם המילוי של
כל אחד ואחד תלוי באחרים. בהקדמה לספר הזוהר מסביר בעל הסולם שאפילו
לנשמות המיוחדות שכבר תיקנו את היחס שלהן לכל יתר הנשמות, עדיין חסרה
ההשתתפות, ההתכללות המתוקנת של כל הנשמות. החלק הזה יושלם בהן רק בגמר
התיקון הכללי, כשכולם יגיעו לרמה של "ואהבת לרעך כמוך".
כולנו באותה הסירה
"ולכן הסביר התנא דבר הערבות בדמיון לשניים שהיו באים בספינה, והתחיל
אחד קודר תחתיו ולעשות נקב בספינה, אמר לו חברו למה אתה קודר? אמר לו
מאי אכפת לך, הלא תחתי אני קודר ולא תחתיך, אמר לו, שוטה! הרי שנינו
נאבדים יחד בספינה (ויק"ר פ"ד). והיינו כדאמרן, כי מתוך שפורקי העול
משוקעים באהבה עצמית, הרי הם עושים במעשיהם גדר של ברזל המעכב על שומרי
התורה מלהתחיל אפילו בשמירת התורה והמצווה על היכנה, דהיינו בשיעור
הכתוב ואהבת לרעך כמוך, שהוא הסולם להגיע לדביקותו ... ומה צדקו דברי
המשל, שאומר לו: שוטה! הרי שנינו נאבדים יחד בספינה."
(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות י"ח)
בעל הסולם מביא את המשל על הספינה כדי להסביר שהמצב הנתון הוא שכולנו
נמצאים בספינה הזו שמפליגה לכיוונה של מטרת הבריאה. כלומר בהתאם לחוק
הכללי שקיים, כל אחד מחובר עם האחרים בצורה קשוחה וקבועה, ללא שינוי,
כמו במערכת "נשמת אדם הראשון". אולם עקב "שבירת הכלים" והריחוק שנוצר,
לכל אחד נדמה שהוא מרוחק ומבודד מהאחרים. אך האמת היא שהדבר היחידי
שהשתנה הוא קביעת המצב מצד האדם - איך נראה לו שהוא מחובר עם יתר
הנשמות.
כתוצאה מהחיבור של כל אחד עם האחרים, האדם עשוי לזכות בטוב על ידי
האחרים, אך גם עלול להיענש בגללם במלוא חומרת הדין, ואין זה משנה כלל
אם האדם מעוניין בכך או לא.
נדמה לנו שכל אחד חופשי לעשות כרצונו, אבל זה לא כך, משום שכל אחד
מחובר עם יתר הנשמות. לכן, אם אדם פועל בניגוד לחוק ההשפעה, הוא גורם
נזק לאחרים, וככל שהוא מזיק להם יותר, זה חוזר אליו פי כמה וכמה, בהתאם
למספר הנשמות שגרם להן נזק. וכן להפך: האדם זוכה בהתאם למידת החיבור
שלו עם האחרים.
אם כן איפה הצדק? זה נראה לא כל כך הוגן. מדוע שאני אענש בגין טיפשותו
של אחר? הצדק כאמור חל לפי אותו חוק של כלי שלם. בדומה לתפקודו של הגוף
- חולי באיבר אחד בגוף, גורם כאב וסבל בגוף כולו. כך יש להבין כיצד
ההדדיות פועלת: האחרים נמצאים עדיין בחוסר תיקון, ובגללם גם אני נמצא
בצורה שאינה מתוקנת, אולם האחרים לא רוצים לתקן את עצמם, מפני שגם אני
לא רוצה לתקן את עצמי. כלומר, התיקון הוא כה הדדי, כך שכל אחד מחויב
עבור כולם, וכולם מחויבים כלפי היחיד, ולמעשה, אף אחד לא יכול להאשים
את האחר במצבו.
איפה חופש הבחירה?
לאדם שמרגיש משיכה לרוחניות נותרת אפוא רק בחירה אחת והיא: להיכנס לתוך
חברה המעריכה את תכונת ההשפעה. שם עליו לעורר מצב כאילו כולם מתוקנים,
שלמים, ומתקדמים אל המצב המושלם. לפי הרצון שחברי החברה הזו מעוררים זה
בזה, הם משתווים למצב המתוקן בו הם נמצאים. כך הם מזמינים על עצמם אור,
שמעלה אותם ומגלה בהם את היחס הנכון שבין הבורא והנברא.
כל מחשבה משותפת על התיקון, מקדמת את תיקון העולם, ובמיוחד אם היא באה
מאדם לא מתוקן.
חוק הערבות הוא החיים שלנו. הוא המצב האמיתי שלנו. השאלה היא כיצד
לקיים מה שעלינו להיות כדי שנרגיש את עצמנו בצורה בה כדאי להיות. מכאן
נוכל להבין עד כמה חוק הערבות פועל עלינו עכשיו בהופכיות, שכן כולנו
מרגישים במצב הפוך.
בעל הסולם מדמה את מצבנו למצב של אדם שנמצא במרתף מלא כל טוב, אך המרתף
חשוך. אין בו אור, והאדם הזה אינו רואה ואינו מודע למה שסביבו. למרות
שהוא שרוי בכל טוב, הוא אינו יכול להשתמש בו. הוא כמו חולה ששוכב מחוסר
הכרה.
חוק הערבות מיועד לכל הנשמות, אך מעשית הוא יכול להתחיל רק מחלק קטן,
שממנו הוא יתפשט הלאה. על פי חוכמת הקבלה, "חוכמת ישראל", חייה
הרוחניים והגשמיים של האומה ושל כל יחיד בתוכה תלויים בערבות. על אף
שבמשך אלפיים שנות גלות התרחקנו ממנה, היא עדיין חיה וקיימת בתוכנו
והיום הגיעה העת לממש אותה.
לחלק א' של המאמר
מהו כוח הערבות ואיך הוא מקדם את תהליך
השגת הדבקות בבורא
לחץ
כאן למאמר המקורי
|
