|
שנת 2006 מסתיימת, והמצב החברתי בישראל מעלה את השאלה - מה מחבר אוסף
של אנשים לעם? יש רגעים ספורים מדי שנה שקושרים בינינו ומקנים תחושת
אחדות: אנו מתחבקים בשמחה כשנבחרת ישראל מנצחת, חוגגים כל אחד בדרכו את
חגי ישראל ואוהבים לשנוא ביחד את אחמדי-נג'אד או צורר תורן אחר. חוויות
משותפות וטקסים שטבועים בתרבותנו נועדו לחבר אותנו למושג המופשט "עַם
ישראל". אבל האם די באלה כדי לספק לכולנו תחושה אמיתית של עם אחד?
לפני כ-200 שנה התאספו ביבשת אמריקה מיליוני מהגרים. תוך זמן קצר
ההבדלים בשפה ובדת והפער התרבותי הביאו לעימותים רבים, אך הם העדיפו
להתגבר על ההבדלים ביניהם. יכולתם להתאחד היא שהפכה את מדינתם למעצמה
העשירה והחזקה ביותר בעולם - ארצות הברית.
ביבשת אחרת בעולם, באירופה, שימש דווקא המוצא המשותף בסיס להקמת
המדינה. אולם בישראל הבסיס שסביבו מלוכד העם אינו ניכר. הצורך שלנו
להתאחד ולהרגיש כעם מתגלה בעיקר בעיתות משבר, כמו המלחמה בקיץ האחרון.
כשמדינתנו מאוימת דיה, אם מבית ואם מחוץ, נאלצים אפילו הציניקנים
שבינינו להכיר בעובדה שאנו עם אחד ושרק ביחד נצלח את התקופה הקשה.
הרב יהודה אשלג, מחבר פירוש 'הסולם' לספר הזוהר, הסביר בשנות ה-40:
"אנו דומים לגל של אגוזים, המאוחדים לגוף אחד מבחוץ על ידי שק העוטף
ומאגד אותם. שמידת האיחוד ההיא אינה עושה אותם לגוף מלוכד וכל מה שחסר
להם הוא הליכוד הטבעי מבפנים. וכל כוח איגוד הוא מתוך מקרה חיצוני".
לצד תיאור מדויק של המצב החברתי ביישוב היהודי המתהווה, תיאור שתקף גם
לימינו, קבע אשלג את הבסיס המקורי שעליו נוסד ומתקיים העם שלנו. הבסיס
לחיבור בינינו ייחודי, ומקורו בקבוצת תלמידים שקיבץ אברהם אבינו, ראשון
המקובלים, עוד בבבל העתיקה. אברהם היה הראשון שייסד שיטה מקפת
להתמודדות עם גדילת הרצון האגואיסטי באדם, תהליך שמלווה מאז את
ההתפתחות האנושית לאורך ההיסטוריה ועד לימינו. אברהם ראה כיצד בני דורו
נכנעים לרצון לנצל את הזולת ולכן לימד אותם את השיטה להתגברות על האגו
באמצעות אהבת הזולת. אלה שמימשו את עקרונות השיטה, הצליחו להתלכד ובכך
זכו לשינוי תפיסת המציאות ולהתעלוּת רוחנית. ברבות הימים הקבוצה גדלה
והמעטים הפכו לאומה המושתתת על אהבת הזולת. זהו שורשו של עם ישראל.
כשיישמנו את השיטה והתלכדנו, הצלחנו להתקיים כעַם ואף לשגשג. אולם,
בתקופות שבהן איבדנו את היסוד הזה, היו אלו הצרות שטפחו על פנינו שהעלו
בנו את תחושת השייכות, כפי שקורה גם בימינו.
הגלות אליה יצא עם ישראל נמשכה יותר מ-2,000 שנה. למעשה, היא נמשכת
למרות שחזרנו לארץ, עדיין איננו מצליחים למצוא את הגורם המאחד, ולכך יש
השלכות בכל תחומי החיים. כולנו חיים אמנם במדינה אחת, אבל נחלקים
לקבוצות נבדלות: לקהילות, למעמדות ולעדות. בדרך כלל רובנו בוחרים שלא
להתערבב עם האחרים. אנו חיים בישראל אך מתנהגים כאילו אנו עדיין בגלות.
אמנם בזמנים קשים וברגעי מכאוב אנו מתאחדים לרגע, בבחינת אחים לצרה,
אולם רגעים ספורים אלה לא יכולים להוות בסיס יציב ומשותף.
כיום איננו יכולים להסתמך עוד על לחץ חיצוני כגורם מאחֵד. גם
אידיאולוגיות שצצות חדשות לבקרים או אינטרסים לאומיים שממהרים להשתנות
לפי הצורך לא יוכלו לאחד בינינו. עלינו להבין שדרוש שינוי עמוק
בתפיסתנו את הקשר בינינו: הקשר צומח מבפנים.
לאורך אלפי שנים לימדו המקובלים שאהבת הזולת היא יסוד האומה. לפני 66
שנים התאים הרב אשלג את שיטתו של אברהם לזמננו ופרש אותה כמשנה חברתית
מקפת. הוא ראה את השיטה כפתרון רוחני ואקטואלי שבכוחו לאחד את חלקי העם
המפולגים על בסיס שאינו עושה הבחנה בין דתיים וחילוניים או בין מפלגות
שונות. הרב אשלג ניסה לפעול רבות ליישום השיטה ונפגש עם מנהיגים כדוד
בן גוריון, זלמן שזר ומשה שרת.
גם כיום פוקדת אותנו תקופה לא פשוטה, אלא שאנו עדיין מתקשים לראות
בבהירות את הקשר הישיר בין האחדות והחיבור בינינו לבין מצב העם
והמדינה. אם נפָנה מקום לערכים חדשים-ישנים שליוו אותנו לאורך כל
השנים, נגלה שיש בידינו האמצעי להניח בצד את ההבדלים והאגו המפרידים
בינינו ולהתאחד לעם על בסיס אמיתי של אהבה.
לחץ
כאן למאמר המקורי
|
