ההסתר והגילוי של הבורא

שיחה (13.5.04) על המאמר

אתה נמצא כאן:

שעל למתחיל > מאמרים מדעיים > שיחה (13.5.04) על המאמר ההסתר והגילוי של הבורא

גילוי

"התחזקות באמונה בעת ההסתר, שהבורא משגיח על כל העולם. זה מביא אותו אל הספרים, משם הוא מקבל הארה (אור התיקון) והבנה כיצד להתחזק באמונה בהשגחת הבורא.

כשהמאמצים שלו להאמין בהשגחת הבורא יצטברו לכדי המידה המספיקה לכך, שאור התיקון ישפיע עליו (כלומר, שיספוג את כל האור הזה), הוא נעשה מוכן להשגחת הבורא עליו במצב של גילוי. אז הבורא מתגלה כ"טוב ומיטיב" לכל נבראיו, בכל אופני הטבע ובהתאם לרצונם."

האדם עובר מהסתר כפול להסתר רגיל. בהסתר כפול, הנקרא "הסתר בתוך הסתר", הוא מרגיש שרע לו, ואין משגיח. ובהסתר רגיל הוא מרגיש, שרע לו ויש משגיח. כלומר, למרות הרגשה הרעה, הוא משתדל לחפש את המשגיח ולהצדיק אותו. לראות אותו אחרי כל מה שקורה לו ולעולם, ולהצדיק את כל הפעולות, המעשים והמקרים.

ואחרי שהאדם משתדל בכל מצב, כמה שיכול, וכמה שיותר, להיזכר בבורא, לחפש אותו, למצוא אותו ולהצדיק את הבורא, המעשים והיגיעות שלו מצטברים למידה שלימה כזאת, שה"התחזקות באמונה בעת ההסתר, שהבורא משגיח על כל העולם," כלומר, החיפוש אחרי הרגשת הבורא כטוב ומטיב למרות ההרגשה הרעה, הוא מביא אותו אל הספרים.

ומהספרים, אומר בעל הסולם (ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות קנ"ה), האדם מקבל הארה. אם הוא מתייגע בספרי הקבלה, בזמן לימוד יחד עם החברים בקבוצה, בכוונה להגיע לגילוי הבורא, שזו כל תכליתה של חוכמת הקבלה - "גילוי אלקותו לנבראיו בעולם הזה" - אז הוא מקבל אור מקיף, הנקרא "אור התיקון". ומתוך ההארה הזאת הוא מקבל הבנה, כיצד להתחזק באמונה בהשגחת הבורא.

האדם לומד את דרכי החיזוק שלו, על ידי הקבוצה, על ידי החברים. כך האור המקיף פועל עליו, עד ש"ממלא סאתו". כלומר, עד שהמאמצים שלו מצטברים לכמות מספקת, שמעבירה אותו להרגשה ברורה, לידיעה ממשית, לחיבור ראשון עם הבורא, הנקרא "לעבור מחסום".

כלומר, "כשהמאמצים שלו להאמין בהשגחת הבורא" - "להאמין" הכוונה, לחפש אחר השגחת הבורא - "יצטברו לכדי המידה המספיקה לכך, שאור התיקון ישפיע עליו (כלומר, שיספוג את כל האור הזה)," שהאור מתקן את האדם ומעמיד אותו בדרגה הרוחנית הראשונה, אז "הוא נעשה מוכן להשגחת הבורא עליו במצב של גילוי."

מה שמתגלה כלפי האדם, זו ההשגחה. אין יותר מה לגלות. גם במצבו הנוכחי האדם נמצא בעולמו של הבורא. אלא במצב שבעל הסולם מצייר אותו, כבן מלך שנמצא במרתף חשוך, או כבן אנוש שהוגלה ממקום מושבו למקום נידח, ושכח את מקור מוצאו. שמקום גלותו נראה לו כל עולמו, כאילו נולד וגדל בו. כך האדם בעולמנו, הוא נמצא באותו מקום, אלא חסר לו גילוי ההשגחה.

אם בעולמנו זה, על כל המערכות שבו: אדם, חברה, בית, עבודה, עולם, תתגלה השגחת הבורא, אז מתוך הטבע האדם יראה את כל המציאות בצורה מתוקנת. בפעולות עצמן לא ישתנה דבר, אלא אחרי הפעולות, האדם יראה את בעל הבית, את הקשר בין כל המקרים בעולמנו, שהמקור לכל המקרים והפעולות הוא הטוב המוחלט. זה נקרא "גילוי ההשגחה". ומתוך הגילוי הזה, האדם יצדיק את כל מה שקורה בעולמו של הבורא, ומתוך ההכרה הזאת ידבק אליו.

ו"אז הבורא מתגלה כ"טוב ומיטיב" לכל נבראיו, בכל אופני הטבע ובהתאם לרצונם." ככל שהנבראים יותר ירגישו ויהיו יותר עבים, הבורא ילך ויתגלה להם בכל המקרים על כל עביותם, וכך העביות תהפוך לזַכות על ידי התיקון. זאת אומרת, באותה מידה שהנבראים מרשיעים עכשיו את הבורא והנהגתו על העולם, הם יצדיקו אותו.

תיאור (מה קורה במעבר מהסתר לגילוי)

מפעולות לא מתרחש שום שינוי. אלא השינוי מתחולל בתוך האדם ורק כלפי עצמו, ביחס שלו כלפי השגחת הבורא. ממצב שכלל לא מרגיש את ההשגחה, דרך השגחה שנראית לו כרעה, שאם הוא למרות זאת מנסה להצדיק אותה בכל כוחו, היא נעשית השגחה גלויה. היא מתגלה לו כפי שהיא, כהשגחה של טוב ומטיב.

ואז "העולם" שלו, ההתפעלות שלו, משתנה מקצה לקצה: "האדם מרגיש את הטוב, את השלווה ואת הסיפוק הנפשי המתמיד שנובעים מהבורא, מתפרנס בקלות וברווח, לא יודע טרדות ומחלות, מכבדים אותו והוא זוכה להצלחה בכל מקום." האדם מתחיל להרגיש שהכל "הולך לו בקלות".

רואים מכאן, עד כמה הרגשה היא עניין פסיכולוגי. עניין פנימי באדם, שלגמרי לא תלוי במה שקורה מחוץ לו. לוקח זמן להבין ולהסכים שרק כך משתנים. חושבים שצריך לשנות את המעשים בעולם הזה, אבל הכל תלוי איך האדם מפענח, מפרש, את מה שקורה. הפירוש הזה גורם לשוני בהתפעלות, בהתרגשות, בהבנה, בקבלת תוכן הנעשה, מקצה לקצה - מרע לטוב.

רק על ידי גילוי המקור, כפועל בכוונת "טוב ומטיב", שאין עוד מלבדו, שכוונתו להביא את האדם רק לטוב המוחלט, להיות כמוהו, כמו המקור בעצמו, אז נפתרות כל הבעיות והצרות של האדם. במקום להרגיש את העולם כהרגשות ומקרים רעים, האדם על ידי היפוכם, מרגיש אותם כטובים, שהם באים ממקור טוב ורק למטרה טובה.

השגחת הבורא נעשית גלויה, בהתאם למידה שהאדם פועל:

"אם הוא רוצה משהו, הוא מתפלל - ומיד מקבל מהבורא את מה שביקש.

אם הוא מרבה במעשים טובים, הצלחתו גדלה.

אם הוא ממעט במעשים טובים, הצלחתו מצטמצמת."

בגילוי ההשגחה, האדם זוכה לתגובה, בהתאם לכמה שהשתדל. ולא כפי שמתואר בהשגחה הנסתרת, בהסתר כפול, במצב הפוך לגמרי מטוב ומטיב: "כאשר הוא מתפלל על הצרות שלו ועושה מעשים טובים - אינו מקבל תשובה. כאשר הוא מפסיק להתפלל על הצרות שלו - מקבל את התשובה." כלומר, כאשר רוצה לעשות מעשים טובים, הוא מפסיד. וכאשר רוצה לעשות מעשים רעים, הוא מרוויח.

אלא בגילוי "הוא רואה שאלו המתקדמים לקראת התיקון הם בריאים, מתפרנסים היטב, מכובדים, שלווים ונעים לו איתם.

רואה שאלו שאינם מתקדמים לקראת התיקון - אין להם פרנסה, הם מלאי דאגות, חולים, בזויים, טיפשים, חסרי תרבות, צבועים, שקרנים ודוחה להימצא בחברתם."

העולם סביב האדם לא משתנה. האנשים סביבו הם אותם אנשים, עם אותם מעשים, עם אותם היחסים ביניהם וכלפי הבורא. אלא רק גילוי הבורא משנה לו את העולם. ואת השינוי הזה יכולה לחולל בו רק חוכמת הקבלה. כי חכמה הקבלה, מגדיר בעל הסולם (מאמר "מהות חכמת הקבלה"), היא "סדר של שרשים המשתלשלים על דרך קודם ונמשך בחוקים קבועים ומוחלטים המתחברים וקולעים למטרה אחת מאד נעלה, הנקובה בשם "גילוי אלקותו יתברך לנבראיו בעולם הזה".

העולם הזה נשאר כפי שהוא, אלא נוסף לו גילוי הבורא. גילוי שמחולל היפוך בהרגשת האדם. וההיפוך הזה נקרא "לעבור לעולם אחר, רוחני". האדם לא ניפטר מהעולם הזה בצורה פיסית. אלא דרגות הגילוי של השגחת הבורא בעולמו, הן הנקראות "העולמות הרוחניים".

אם הבורא מתגלה לו כטוב ומטיב במידה מועטת, נחשב שהאדם נמצא ב"עולם היצירה", ונקרא "בינוני". אם הטוב ומטיב מתגלה לו רק בכלים מתוקנים דהשפעה, נחשב שהאדם נמצא ב"עולם הבריאה" ונקרא "צדיק שאינו גמור". ואם האדם ממשיך ומתקן את הכלים דקבלה שלו בעל מנת להשפיע, מתגלה בהם יחס הבורא אליו הנקרא "כולו טוב", ונחשב שנמצא ב"עולם האצילות", ונקרא לכן "צדיק גמור".

האדם מוסיף לכלים של העולם הזה הגשמי, כלים מתוקנים, רוחניים, שבהם הוא מגלה את יחס הבורא אליו. והיחס הזה של בעל הבית, שהיה נסתר ועכשיו מתגלה, הוא נקרא "גילוי אלקותו לנבראיו בעולם הזה". ומידת גילוי היחס הנכון והאמיתי של הבורא, היא נקראת "לעלות בדרגות של העולמות", מאותו מצב שהאדם נמצא בו כרגע, ועד למצב אין סוף.

כל העולמות הם גילוי השגחת הבורא לנברא, בכלים שהנברא מתקן אותם, כדי לגלות את יחס הבורא אליו. ולגילוי אלוקותו "בעולם הזה" הכוונה, שהאדם נשאר בהרגשה הגופנית שלו, ואחריה הוא מגלה את יחס הבורא כלפיו. והיחס הזה הוא נקרא "השגחת הבורא עליו". כלומר, כל מצבי ההסתר והגילוי הם רק כלפי האדם. הם מצבים פנימיים ואישיים שלו בלבד. ובאדם בלבד תלוי באיזה עולם הוא נמצא.

מה מתגלה לאדם אחרי המחסום?

אדם שעובר מחסום, מגלה לעצמו את השגחת הבורא עליו. הוא יכול לשער איך הבורא מתייחס לאחרים, אבל האחרים לא יכולים להעיד על כך, כי הם מרגישים אחרת. כל אחד מגלה את ההשגחה, בהתאם למידת התיקון שלו.

אדם שמתקן את כל הכלים בדרגת עביות דשורש, הוא מגלה את ההשגחה כטוב ומטיב, רק במידה של התיקונים האלה, ונקרא שנמצא ב"עולם העשייה דקדושה". זו מידת הקשר, השיתוף ביניהם, היחס של הבורא כלפיו ושלו כלפי הבורא.

רק במידה הזאת שהבורא מתגלה ומעיד, האדם יכול להעיד, שהבורא הוא טוב ומטיב בדרגה של מידת התיקון שלו. לכן נאמר "כל הפוסל במומו פוסל". בכמה שהאדם לא מתוקן, הוא מרשיע את הבורא שהוא לא בסדר. וכמה שהוא מתוקן בכלים האלה, הוא מצדיק את הבורא.

כל ההרגשה, כל ההשגה, היא רק כלפי הנברא המשיג. כפי שבעל הסולם כותב בשירו:

"הבהיר! ומן שחקים מזהיר

שמה: מבפנים לפרכת המסך.

סוד צדיקים שמה מתבהר!

ויאירו יחדיו האור והחושך (הכלים יהיו דומים לאור)

טוב מאד, לחקור מפעליו, את השגחתו עלינו,

ואליו הזהרו משלוח יד (שהחקירות יהיו רק בעל מנת להשפיע)

אז תשמעוהו, וכה תפגשוהו,

במגדל עוז, שם המיוחד.

ויערב לכם דבר אמת,

לדבר דבר בלי בר. (כל מה שנראה קודם כרע, כגרוע, כלא מוצדק)

וכל שאתם תחזו לכם, בכלים המתוקנים,

עיניכם תראנה ולא זר!"

הכל מתגלה רק כלפי האדם, שתיקן את הכלים שלו, ולא כלפי מישהו אחר. ואי אפשר להסביר לו. כי מה שהאדם מרגיש, רק הוא מרגיש. וזה נקרא "כל הפוסל במומו פוסל".

אין יותר מה לגלות בעולם, אלא רק את השגחת הבורא עלינו. גילוי ההשגחה הוא שמשנה לאדם את תפיסת המציאות. ומידות ההשגחה, מידות גילוי יחס הבורא כלפינו, הוא נקרא "השגת העולמות העליונים - הרוחניים". עד שכל העולמות, אותן העלמות, הסתרות של ההשגחה, נעלמות, ונשאר "אין סוף". יחס הבורא המתגלה כ"טוב ומטיב לרעים ולטובים", כ"אהבה חלוטה", בלתי מוגבלת. יחס שאליו כולנו צריכים להגיע.

ולהגיע ליחס הזה אפשר רק על ידי אותה שיטה הנקראת "חוכמת הקבלה". החוכמה שעוסקת בגילוי הבורא לנבראים בעולם הזה. שהוא כל הנושא שלנו, ומלבדו לא צריך דבר. ועד שהאדם לא מגלה את הבורא, הוא לא יכול להצדיק אותו. לא מן הסתם כתוב: "כל הפוסל במומו פוסל". אם נשארים עם ה"מומים", אז מרגישים את הבורא בהתאם למומים. ואם מתקנים את המומים, אז בהתאם לתיקון, מרגישים בהם את הבורא. אין קשר אחר בין האדם לבורא, אלא רק הכלי המתוקן.

צריך לזכור זאת, ולא לחפש ולצעוק שהבורא יתגלה ויבוא. אלפי שנים של צעקות לא הועילו לאף אחד. אלא רק לימוד סדר השורשים המוחלטים, המתחברים למטרה האחת, של גילוי האלוקות, וההשתדלות לקיים אותם. רק מידת ההשתדלות, ולא צעקות בעלמא, היא המשפיעה על האדם אור מקיף, שבא ומתקן את הכלים. ורק לפי מידת תיקון הכלים, מתגלה השגחת הטוב ומטיב.

איך ניתן לשנות "טרדות ומחלות"?

אדם יכול לקבל שאפשר לשנות את ההתפעלות שלו, את הרגשתו. הוא יכול להאמין שבהתאם לתיקון הכלים שלו, הוא ירגיש יחס אחר של הבורא כלפיו. בדומה למצבו הפנימי בעולם הזה, שמשתנה פעם לטוב ופעם לרע. היום הוא חושב על חבר שלו רע, ומחר הוא מגלה עליו דברים חדשים, וחושב עליו טוב.

אבל לאדם קשה לקבל, שעל ידי שינוי הכלים, משתנים מעשים חיצוניים. שבהסתר, אם הוא מתפלל, הוא לא מקבל תשובה טובה, אלא דחייה. ואם הוא מתכחש לבורא כלא קיים, הוא זוכה למענה. ובגילוי בדיוק ההפך. כל מי ששייך לחוכמת הקבלה, מתקדם בחייו, שרוי בטוב, בריא ומוצלח. ומי שלא שייך לדרך התיקון, הוא אומלל, חולה וסובל.

אלא שהאדם מפענח את המעשים בעולם שלנו, לא כפי שהם, אלא לפי התוכן הפנימי שהוא רואה בהם. ואם התוכן הפנימי שהוא רואה מכוּון לבורא, אז המעשים נראים לו בצורה אחרת לגמרי. במקום קלקול, הוא רואה תיקון. במקום רע, הוא רואה טוב. במקום חולי, הוא רואה בריאות. במקום אי הצלחה, הוא רואה הצלחה. האדם הוא בעל ההרגשה. ואם מתגלה לו הסיבה הנכונה והטובה של המעשה, במקום סיבה רעה ותוצאה רעה, המעשה הופך מרע לטוב, ונראה לגמרי אחרת.

בעולמנו אפשר לראות איך תוכן פנימי משנה את המעשה בין מדינות אויבות, שמנהלות ביניהן מלחמה היסטורית. אצל כל אחת מהן כתוב בספרי ההיסטוריה תיאור אחר של אותן מלחמות. כל אחת רואה את המלחמה בדרכה שלה, ולא מבינה אחרת. לכן יש צורך להתעמק בתפיסת העולם, איך רואים את המציאות. כי אף פעם לא רואים את המציאות במעשה בלבד, כמו מכונה. אלא את התוכן הפנימי של המציאות, עד כמה שניתן לראות. והיכולת לראותו תלויה בגילוי מטרתיות הפעולות.

לכן אין בעיה להרגיש באותו "עולם כמנהגו נוהג", באותה מערכת, באותו בית, באותה עבודה, עם אותם אנשים, את העולם העליון. גם קודם הוא היה בכל מערכות העולם הזה, וגם עכשיו "כמנהגו נוהג", אלא הוא מורגש בהן כ"אין סוף", כמלא שפע, רוחניות, נצחיות ושלימות.

מדובר בעניין פסיכולוגי, כלומר, שתלוי בתפיסה הפנימית. בחוכמת הקבלה לא דנים במצבים של תפיסת המציאות לאחר שנפטרים מהגוף, שיוצאים ממערכת הגופים של העולם הזה. אלא רק איך כלפי האדם המשיג, בחיי חיותו בעולם הזה, משתנה ההשגה של השגחת הבורא.

איך האדם מגלה את הבורא בעולמו?

לאדם אין מה לגלות בעולמו, אלא רק את יחס הבורא כלפיו. ויחס הבורא כלפיו מתגלה לו בכליו המתוקנים, בהתאם לכמה שהם דומים לכלים של הבורא. לפי אותו חוק ההשוואה, ההתאמה, שקיים גם בכל מקרי העולם הזה.

אם בעולמנו רוצים להרגיש תופעה פיסית מסוימת כמו חום, קור, או גלי קול, צריך להתכלל בה בהתאם. להיות כלולים מאותם חיישנים שקולטים את התופעה הזאת. כלומר, בתוך האדם צריכה להיות רגישות, הבנה, יכולת קליטה ויכולת פיתוח של אותה תופעה, שהוא מרגיש מבחוץ.

בדומה לאדם שרוצה ללמוד משהו חדש, להבין ולהרגיש אותו. הוא מלמד את עצמו, או על ידי שמכניס לתוכו תוכנה מסוימת, או שקונה הרגל, שמעלה לו את סף הרגישות לצבעים, לצלילים, שקודם לא הרגיש. וככל שהוא נעשה יותר רגיש אליהם, ויותר עשיר בתופעות פנימיות, בהתאם להן הוא קולט את אותן התופעות מבחוץ.

אותו עיקרון עובד בתיקון הכלים. האדם חייב ליצור בתוכו אותה צורה כמו שמחוץ לו, כמו הבורא. כלומר, להגיע להשתוות הצורה עם הבורא. לתקן את הכלים הפנימיים שלו ההפוכים מהבורא, שיהיו דומים לבורא. ולפי מידת ההידמות שלו לבורא, הוא מקבל תפיסה בבורא, מבין אותו, מגלה את השגחתו עליו.

גילוי ההשגחה מגלה את תיקון הכלים, שהאדם עשה על עצמו. חלק הבורא שבו, שבנה והרוויח בעצמו. הוא עושה בתוכו דגם של הבורא ונעשה כבורא, מפני שבתוכו פנימה ישנם אותם החוקים, אותה מערכת כמו בבורא. וזו מטרת התיקון.

ותהליך תיקון הכלים מתרחש לפי חוק ההתאמה, בין החלק המרגיש לבין מה שהוא מרגיש. אותו חוק שפועל גם בעולם הזה. גם מדחום צריך להיות בנוי לקלוט חום בצורה מסוימת בתוך טווח מסוים. וגם אדם שצריך להבין מחשבותיו של אחר, חייב להיות מלומד באותם מצבים, רגיש אליהם, להבין מתוכו מה קורה לו, ובהתאם לחלק המשותף לשניהם, הוא יקלוט אותו. 

חוץ מהשוואת הצורה אין דרך אחרת. כל הקושי בהבנת חוכמת הקבלה נובע דווקא מהפשטות שלה. לא מן הסתם כתוב: "עולם כמנהגו נוהג", "אני הוי"ה לא שיניתי". שום דבר לא משתנה, חוץ מהאדם שמתקן את כלי הקליטה שלו, את התפיסה שלו. לכן, אין לנו למי לפנות ואין על מה לפנות. אין לאן לרוץ ואין מה לשנות בחוץ. אלא האדם צריך להתרכז בפנימיותו ולבנות את כלי הקליטה שלו.

לכן קוראים לעבודה הרוחנית "עבודה פנימית", "חוכמה פנימית", "פנימיות התורה". מפני שלא צריך לעשות בה מעשים חיצוניים. לכן הטענה כנגד המקובלים, שהם לא נותנים חשיבות למעשים חיצוניים, נכונה וצודקת, אבל אין טעם לתת להם חשיבות, אם כל התיקון הוא רק של כלי הקליטה הפנימיים ביותר, היכן שמתגלה האלוקות.

מתי מגלים שהבורא טוב ומטיב לרעים ולטובים?

מי שמתקן את עצמו, לפי דרגת הטוב שתיקן, הוא מגלה שהבורא "טוב ומטיב לרעים ולטובים". ומי שלא נמצא בתיקון, בטוב, אלא נמצא ברע, הוא מרגיש את הבורא כרע, ולא יכול להצדיק אותו, שהוא טוב גם לטובים וגם לרעים. זאת אומרת, יחס הבורא לנבראים, מתגלה אישית לכל אחד, לפי מידת התיקון שלו.

לראות את הבורא כטוב ומטיב לכולם, לרעים ולטובים כאחד. זו דרגה גבוהה מאוד של גילוי ההשגחה, דרגה של עולם האצילות וחלק מעולם הבריאה. ומי שלא נמצא בגילוי הזה, הוא מרגיש את הבורא כרע.

"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" - אות ק"נ

"כי הנה נתבארו לעיל (דבור המתחיל והנה), ב' הבחינות הראשונות של ההשגחה, מבחינת הסתר פנים, עיין שם היטב. ותדע, ששניהם הם בחינת עולם העשיה. כי על כן איתא(כתוב) בספר עץ חיים (שער מ"ח פ"ג), אשר עולם העשיה רובו רע, וגם אותו מיעוט טוב שישנו בו, מעורב גם כן יחד עם הרע, בלי להכירו, עד כאן לשונו. פירוש, כי מצד ההסתר הא' (כנ"ל דבור המתחיל משא"כ) נמשך שרובו רע, דהיינו, היסורים והמכאובים שמקבלי ההשגחה הזאת מרגישים, ומצד ההסתר הכפול נמצא גם הטוב מתערב ברע, ואין הטוב ניכר לגמרי (כנ"ל דבור המתחיל והסתר).

והבחינה הראשונה של גילוי פנים, היא בחינת "עולם היצירה", ועל כן איתא(כתוב) בעץ חיים (שער מ"ח פ"ג), שעולם היצירה חציו טוב וחציו רע, עד כאן לשונו. דהיינו, כמו שכתוב לעיל (דבור המתחיל אמנם), שהמשיג הבחינה הראשונה של גילוי פנים, שהיא בחינה א' של האהבה התלויה בדבר, המכונה רק תשובה מיראה, הוא נקרא בינוני, והוא חציו חייב וחציו זכאי, כנ"ל.

והבחינה השניה של האהבה (כנ"ל דבור המתחיל הא'), שהיא גם כן תלויה בדבר, אלא שאין שום זכר ביניהם מהיזק ורע כל שהוא, וכן בחינה ג' של האהבה (כנ"ל), שהיא בחינה א' של אהבה שאינה תלויה בדבר, הנה הן שתיהן, בחינת "עולם הבריאה". ועל כן איתא(כתוב) בעץ חיים (שמ"ח פ"ג), שעולם הבריאה הוא רובו טוב ומיעוטו רע, ומיעוט הרע אינו ניכר, עיין שם היטב. דהיינו כמו שכתוב, שמתוך שהבינוני זוכה למצוה אחת, הוא מכריע את עצמו לכף זכות, שנקרא משום זה, רובו טוב, והיינו בחינה ב' של האהבה. ומיעוט הרע שאינו ניכר שישנו בבריאה, נמשך מבחינה ג' של האהבה שהיא אינה תלויה בדבר, וגם, כבר הכריע את עצמו לכף זכות, אמנם, עדיין לא הכריע את העולם כולו (כנ"ל דבור המתחיל ונתבאר), שנמצא מזה, שמיעוטו רע, כי עדיין אין האהבה הזו, בבחינת נצחיות, כמו שכתוב שם, עיין שם היטב. אמנם, אין המיעוט הזה ניכר, כי עדיין לא הרגיש שום רע והיזק אפילו כלפי אחרים (כנ"ל דבור המתחיל הב').

ובחינה ד' של האהבה, שפירושה אהבה שאינה תלויה בדבר, וגם היא נצחית (כנ"ל דבור המתחיל מידה ודבור המתחיל ואף על פי), היא בחינת עולם האצילות, וזה שכתב בעץ חיים, שבעולם האצילות אין שום רע כל שהוא. ושם סוד הכתוב לא יגורך רע, כי אחר שהכריע גם את העולם כולו לכף זכות, הרי, האהבה נצחית ומוחלטת, ולא יצוייר עוד שום כיסוי והסתר לעולם, כי שם מקום גילוי הפנים לגמרי, בסוד הכתוב ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך, כי כבר יודע כל עסקיו של הקב"ה עם כל הבריות, בבחינת ההשגחה האמיתית המתגלה משמו יתברך הטוב והמיטיב לרעים ולטובים כנ"ל."

בעל הסולם מתאר איך האדם פוסע על מדרגות העולמות. איך קשור "הסתר כפול", "הסתר רגיל", לגילויי ההשגחה, "השגחת שכר ועונש" ו"אהבה נצחית". איך ארבע דרגות גילוי ההשגחה קשורות לארבעת העולמות, עשייה, יצירה, בריאה, אצילות.

הוא מבהיר מה הם העולמות ומה הם המדרגות. מה צריך לעשות ולאן לטפס. שכל עבודת התיקון של האדם, היא כל פעם לתקן בתוכו שכבה פנימית יותר ויותר של הכלי שלו. וככל שהוא הולך ומתקן את הכלי לעומקו, גדל האור חוזר שלו, ובהתאם לו גדל גילוי הבורא אליו, גילוי מעשיו כלפיו, הנקרא "ממעשיך היכרנוך". גילוי שמתרחש כולו בתוך הכלים המתוקנים של האדם הפרטי.

וכל שלבי התיקון, שבהם מתגלה אל האדם יחס הבורא כלפיו, שרואה ומרגיש את הבורא, הם נקראים "מדרגות של העולמות". ובכל מדרגה מהמדרגות האלה יש חלק הנקרא "עולמות", מצד "העלמה". ומתוך העלמה, אם מתקנים את הכלי על ידי המסך, מגיעים לגילוי. כלומר, הסתר וגילוי הם שני הצדדים של אותו הכלי בכל מדרגה ומדרגה - לפני תיקון ואחרי תיקון.

ואין יותר מתיקון הכלי. כל העולמות נמצאים בתוך האדם, מתגלים בתוך האדם ("הקדמה לפתיחה לחוכמת הקבלה"). וכל העולמות הם רק גילוי היחס של הבורא, בהתאם לכלים הפנימיים המתוקנים של האדם. לכן צריך להתרכז בפנימיות בלבד. וחוכמה הקבלה, היא החוכמה שמדברת על פנימיות האדם, על היחס של האדם למה שנמצא מחוץ לו.