היחס לבורא קובע לנו את תמונת העולם

שיחה (30.6.04) על המאמר

אתה נמצא כאן:

שעל למתחיל > מאמרים מדעיים >שיחה (30.6.04) על המאמר

מהו היסוד של חוכמת הקבלה

"חוכמת הקבלה היא סדר ההשתלשלות של הכוחות העליונים על דרך סיבה ומסובב הכפוף לחוקים קבועים ומוחלטים, הקשורים ביניהם ומכוונים לגילוי הכוח המשגיח העליון (הבורא) לאדם בעולם הזה."

מהתעמקות בהגדרה הזאת מובן, שחוכמת הקבלה היא החוכמה שמקיפה את כל המציאות, וכוללת אותה בתוכה. כי אין חוץ מאור שיוצא מהבורא, ובסדר סיבה ומסובב בונה, בורא, יוצר, מאציל, את כל הכלים, העולמות, הנשמות, וכל מה שבהם ואיתם.

הכל כלול בכל אותה השתלשלות של כוחות עליונים, של אורות עליונים, שמשתלשלים ובאים מהבורא. וכוללים לא רק את הנבראים עצמם, שהם נולדים באותה השתלשלות, אלא גם את סדר הנהגתם, וסדר תיקונם, וסדר הגעתם לתכלית הבריאה. כלומר, חוץ מעצמותו, שבו אסור לגעת, כי אין לאדם אחיזה בו, אין בכל המציאות נושא, שלא יהיה כלול בחוכמה הזאת, הנקראת "חוכמת הקבלה".

ועניין חוכמת הקבלה הוא לא רק עניין כללי, אלא הוא גם מתפרשֹ לפרטי פרטים ומגיע לעמקות כל הנבראים, על כל הכוחות שפועלים בהם, והתכונות שמהן הם מורכבים. ואין פרט, ולו הקטן ביותר, שלא נכלל בחוכמה הזאת. וכל יתר החוכמות חוץ מחוכמת הקבלה (אם אפשר לומר "חוץ", כי הכל כלול בה), הן חוכמות שהאדם ממציא, ורק במסגרת העולם הזה.

אותו מצב בהשתלשלות הנשמות, שהן מגיעות לניתוק מהתמונה האמיתית, מהמצב האמיתי, מההשגה האמיתית של המציאות. והעולמות נמצאים באיזה סחרור, דמיון, מימד, שנחשב מתחת לחיים האמיתיים, שלפעמים קוראים לו "חלום" ולפעמים "מצב פחות מדרגת מוות".

והאדם שנמצא בניתוק מהעולם האמיתי, מהעולם הרוחני, במציאות מוגבלת, של חמישה חושים בלבד, הוא מתוך המסגרת הקטנה והצרה הזאת, בונה לעצמו חוכמות שעוזרות לו לשרת את הרצון לקבל, ששולט בו, בתקווה למלא אותו, את הרצונות האגואיסטיים שלו.

וברגע, שעל ידי העיסוק בחוכמה הקבלה, אפילו "לא לשמה", ולא בחוכמת הקבלה האמיתית, אלא במה שניתן בעולם הזה, כדי למשוך את האורות המקיפים, את האור המחזיר למוטב, משתדלים ויוצאים להשגות עליונות, אמיתיות, נצחיות. כלומר, מגיעים לחוכמת הקבלה האמיתית, החוכמה על המציאות האמיתית, ולא זו שמורגשת בחמשת החושים, במוגבלות של הרצון לקבל. אז רואים עד כמה כל יתר החוכמות, שהאדם מפתח, הן מוגבלות ולא אמיתיות. כלומר, הן לא יכולות לתאר ולהסביר לאדם את ההנהגה האמיתית, ואת הקשר האמיתי בין כלים לאורות, בין חומר לכוח, בין בורא לנברא.

ולכן בסופו של דבר, הסדר הזה של השתלשלות הכוחות העליונים, הוא שיביא את הנשמות להשגות עליונות. ואז יתבטלו כל יתר החוכמות, ותישאר רק חוכמת הקבלה, שעל ידה האדם מגיע למטרה, שבשבילה הוא נברא, שלמענה כל הכוחות האלה, כל האורות, מלכתחילה יצאו מהבורא, בסדר סיבה ומסובב, בסדר קודם ונמשך, כדי להגיע שוב לאותה מטרה, ל"סוף מעשה במחשבה תחילה".

וכך יוצא, שאפילו בעולם הזה, אין לאדם עיסוק אחר חוץ מהעיסוק בחוכמת הקבלה, באותה מידה שהוא מסוגל לעסוק בה. כי הוא נמצא בכלים אגואיסטיים, שבהם לא יכולים לגלות את חוכמת הקבלה, אלא רק אור מקיף. אבל אם על ידי העיסוק בקבלה, האדם מגיע להשגת העולם העליון, אז הוא מתחיל לעסוק בחוכמת הקבלה.

כלומר, מההגדרה הזאת של חוכמת הקבלה מתבאר, שאין לאדם במה לעסוק יותר, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, אלא בחוכמת הקבלה. מפני שכל השורשים העליונים האלה, שיוצאים מהבורא, הם כוללים בתוכם את כל המציאות.

חוק הכלל והפרט

"חוק הכלל אומר שכל האנושות מחויבת להגיע בסוף התפתחותה לגילוי הכוח המשגיח העליון ולהשיג אותו במלואו."

יש חוק כללי. "חוק" נקרא תנאי, שנמצא כשולט ממדרגה עליונה על מדרגה תחתונה. שהמדרגה התחתונה בהכרח כוללת את התנאי הזה ומופעלת על ידיו. אבל מצד שני, יש בה חופש לקיים את התנאי הזה מרצונה, ואז להרגיש את התוצאה של רצונה, שהרצון שלה משתווה עם העליון, עם המדרגה העליונה. או לא לקיים אותו, כלומר, עדיין לא להשוות את רצונה למדרגה העליונה, ואז לראות מה התוצאה מהפרש הרצונות בינה לבין המדרגה העליונה.

החוק הוא אותו חוק, והוא תמיד פועל ממדרגה עליונה על מדרגה תחתונה. אלא מדובר על הרצון של המדרגה התחתונה. שהמדרגה התחתונה יכולה לרצות או לא לרצות לקיים את המדרגה העליונה,  מה שנקרא בקבלה "להידבק במדרגה העליונה".

והחוק הכללי הזה אומר, שהאנושות כולה מחויבת בסוף התפתחותה, להגיע לגילוי הכוח העליון ולהשיג אותו במלואו. כלומר, גם בכל רגע ורגע וגם בכללות כל הזמנים, וגם בכל פרט ופרט שיש במציאות, וגם בכללות כל המציאות, כל דבר פועל רק כדי להגיע למטרה הנקובה הזאת, של גילוי הכוח המשגיח העליון, שהיא נקראת "גילוי אלקותו לנבראיו בעולם הזה".

אלא שנשאר לבני האנוש רצון חופשי, להצטרף או לא להצטרף לתהליך הזה. כלומר, נשארת לאדם אפשרות לרצות או לא לרצות לקיים את החוק הזה. להצטרף לבורא, למחשבה שלו, או להתייצב כנגדו. אבל אין פעולות שלא מבצעים בהן את החוק הזה. אי אפשר שלא לקיים אותו. כי מלמעלה יורד סדר השתלשלות הכוחות העליונים, על דרך סיבה ומסובב, כלומר, בסדר מוחלט, שלכל הכוחות רק כוונה אחת, מטרה אחת, להביא את כל הנבראים, דרך כל המצבים, מהמצבים ההפוכים מהמטרה, למטרה.

ואף אחד מהנבראים, באף מצב, לא יכול להיות מחוץ לשליטה העליונה הזאת. אלא מה שנותר לנבראים, בכל מצב ומצב, הוא להיות בהסכמה עם התהליך שקורה להם, בהסכמה עם ההתפתחות הזאת, או לא. כלומר, כל ההבדל הוא לא בלקיים או לא לקיים, בלהיות או לא להיות תחת שליטת החוק, אלא בלרצות או לא לרצות להיות בו. וכל התיקונים הם לתקן את הרצון להשתוות הצורה.

כלומר, כולנו עושים רק מה שמחייב החוק הזה, מה שסדר סיבה ומסובב, בחוקים מוחלטים, פועל בתוך המציאות. על זה אין שום ויכוח ואין בכך שום ספק. כולם חוזרים לשורש העליון. אלא ההפרש הוא בהסכמה, במידות ההסכמה, שנותנות לנברא חוץ מהרצון לקבל, שנמצא תחת שליטתו המלאה של החוק הזה, תוספת של מחשבה, יכולת להיות כביכול חופשי. להרגיש את עצמו, לא לפי מה שהוא עושה במחויב, אלא לחיות במה שהוא רוצה. בעולם הרצונות ולא בעולם הכוחות.

אם היינו מסתכלים מהצד, היינו רואים שכולנו מקיימים בכל רגע רק את רצון הבורא. כמו כל פרט אחר בבריאה, שנמצא תחת השפעתו השלימה והמלאה של הכוח, שמוליד אותו ומוביל אותו, ואין בכך שום דבר יוצא דופן, שאין לו יכולת לצאת משליטת הבורא. אלא שבתוך האדם יש דרגות, דומם, צומח, חי, מדבר, שבהן הוא מרגיש את רצונו כרצון חופשי, שלא תלוי באף אחד. והאדם חי, לא במה שהוא מקיים כל רגע, אלא במה שנמצא הרצון שלו.

דוגמה לעיקרון הזה הם חיי האדם. האדם לא חושב, איך הגוף שלו מתקיים. איך הלב עובד עם הכבד ועם הכליות, איך פועלים הבטן והחזה והראש, שמסתובב ומחליף את כולם. אלא הגוף מתקיים בצורה טבעית ללא שליטת האדם. האדם לא חי בתוך פעולת המערכת הזאת, היא פועלת בצורה בלתי תלויה בו. אלא במה הוא חי? מה עולמו? העולם שלו הם הרצונות שלו, כביכול להיות חופשיים, שהוא חי בהם כמו בבועה.

וה"בועה" הזאת שניתנה לאדם, היא תוצאה מכניסת תכונת הבינה לתוך המלכות. שהבורא העניק לאדם משהו מהמחשבה שלו, ממחשבת הבריאה, מחשבה של השפעה, בינה. אבל כאשר היא נכנסת למלכות, היא עובדת בצורה אחרת לגמרי. המחשבה הזאת מולידה באדם את הרגשת החופש. הרגשה שהוא חי בתוך המטרות שלו, בסדר סיבה ומסובב, בכוונות שלו. שיש לו חיים משלו.

על ידי כניסת תכונת הבינה, תכונת הכתר, לתוך המלכות, האדם נעשה במשהו כמו בורא, חופשי רק 'בקטן', כמו קטן שיוצא משליטת הגדול. שלפתע יש לו ראש, והוא מתחיל לעשות מה שהוא רוצה, להתפרע במרחב מסוים משלו, כאילו יש לו חיים משלו. בדומה לילד קטן, שחושב שיש לו חיים משלו, אזור קטן שבו הוא פועל עצמאית, ולא מרגיש שהגדולים פועלים עליו, וקובעים לו את כל הדברים. אבל הוא יכול להשתמש כך, מפני שיש בו קצת מהראש של הגדול.

היכולת הזאת ניתנת לאדם, רק כדי שישתווה ברצונות שלו, "בראש שלו", לראש של הבורא, למחשבות של הבורא, אבל הרצונות הללו הם כל החיים שלו. עד כדי כך שהאדם לא מרגיש שום דבר חוץ מהרצונות שלו.

והחוק הכללי הזה, שכל האנושות מחויבת להגיע בסוף התפתחותה, לגילוי הכוח המשגיח העליון ולהשיג אותו במלואו, אומר שיש לאדם חופש. לא בפועל לעשות את הפעולות, אלא רק לתקן את היחס שלו, לתקן את הרצון. ובתיקון הרצון, ולמרות שגם בו יש סדר סיבה ומסובב, וגם בו מתקיימים ומתקדמים בסדר קודם ונמשך, אבל כאן נוספת לאדם היכולת לקבוע את היחס שלו, עד כמה רצונותיו הם בהשתוות הצורה עם הבורא.

"חוק הפרט אומר שבכל דור יהיו יחידים שיוכלו להגיע להשגת הכוח המשגיח העליון, עוד לפני שכל האנושות תגיע לכך בעצמה."

יש פרט ויש כלל. כולם מחויבים ואף אחד לא יוכל להימלט מהתהליך כולו עד סופו. אלא ישנם כאלה שיכולים לבצע אותו לפני כולם. גם לפי החוק של הכלל וגם לפי החוק של הפרט. כלומר, מהו חוק? מה שקיים, שמתקיים, אם רוצים או לא רוצים.

אם נקבע מלמעלה, שעל אדם מסוים חל החוק הפרטי, כלומר, להגיע למטרה כיחיד, לפני אחרים, אז אין לו ברירה, כי זהו החוק. רק חוק שנקרא "פרט". והוא שמביא אותו לפעול כיחיד. ואז גם בבועה הזאת, שהוא חי ברצונות שלו, בהשתוות הצורה לבורא, גם בה הוא לא מתקדם בצורה חופשית.

אבל במה הוא יכול לסייע לעצמו? בעל הסולם מסביר, שאם האדם מתחיל לשים לב ולרצות להשתייך להסכמתו, אז ההסכמה שלו, במקום להתייצב בו על ידי ייסורים, יכולה להתייצב, להתבשל בו, בצורה אחרת. בצורה מבוקרת, בוגרת, על ידי יגיעתו, על ידי מה שנקרא "תורה".

שהאדם משתדל בכוחות עצמו לטכס עצות וכוחות, איך למהר את ההסכמה שלו עם תהליך ההתפתחות, על ידי שרצונו יהיה כרצון הבורא, כרצון העליון. כלומר, בכל מדרגה הוא משתדל לגלות מדרגה יותר גדולה, יותר עליונה, ומהר ככל האפשר להגיע אליה.

אבל המעשים של האדם, הם תמיד כמעשי הצדיקים. וברצונות שלו, רוצה או לא רוצה הוא מקיים רצון הבורא. אלא, החופש של האדם הוא לקבוע בעצמו את מידת ההשתתפות הרצונית שלו.

איך האדם יכול להסכים עם כל מה שקורה לו במציאות?

אם כל המציאות באה ומתגלגלת מהבורא, ועל האדם רק להסכים או לא להסכים עם מה שקורה, סימן שכל הרע שרואים, מרגישים וצופים בו, הוא בא מהבורא. אם כך, איך אפשר להצדיק אותו, לסגור את העיניים ולקבל כל מה שבא?

במציאות שאנו חיים בה, אנחנו כמו אותו ילד שמתפרע. חיים באותה בועה, ולא חיים בפעולות הנכונות של הבורא. האדם לא מרגיש אותן, כפי שהוא לא מרגיש איך פועל הגוף שלו, מה הפעולות והקשרים הרבים שנעשים בפנים בתוכו. הוא כביכול מחוץ לפעולות האלה, שהן מתרחשות בו מתחת לסף ההרגשה.

האדם מרגיש רק את היחס שלו. הוא חי ביחס שלו למציאות. היחס הזה בונה לו את תמונת העולם. לכן, אם היחס שלו למציאות משתנה, אז העולם נראה לו אחרת, כי העולם שלו בנוי מהיחס שלו כלפיו. רואים זאת גם בפעולות רגילות, שעושים בחיים כי חיים, שדורשים מהאדם לא פעם להתייחס אובייקטיבית, בצורה בלתי תלויה.

למה? כי לכל אחד יש זווית הסתכלות משלו על החיים, ולפי יחסו לעולם הוא בונה את תמונת עולם שלו, איך העולם מחוץ לו. כל אחד אומר אחרת, וכולם לגמרי שונים. ואף אחד לא יודע איך העולם באמת, כי הוא מתייחס אל העולם בצורה אישית בלבד.

לכן גם טוב או רע לא נשארים כפי שקובעים. אלא כל תמונת המציאות, כולל הטוב והרע, היא נבנית באדם מתוך היחס למה שקורה. ומה מתרחש באמת? מתרחשות רק פעולות של אורות בתוך כלים, בצורה קצרה ומוצדקת, שמביאה אותם לתיקון.

ואם האדם קונה יחס אמיתי לפעולות הללו, שהתיקון הוא העיקר, בכל מה שקורה עם הכלי, אז הוא חי בעולם שכולו טוב. כי חוץ מטוב, חוץ מתיקון, חוץ מכל רגע ורגע להגיע יותר ויותר לדבקות, לא קורה כלום. כלומר, כל שנייה האדם מקבל עוד ועוד מתנות יותר ויותר גדולות, ובתוך זה הוא שרוי כל חייו.

והכל מפני שהאדם משנה את היחס שלו, את הבועה שלו. שקודם הוא צייר את החיים בצורה מסוימת, ועכשיו הוא מצייר אותם בצורה אחרת, וחי רק בה. במה הוא חי? לא במלכות עצמה, שמתקיימת בצורה החלטית על ידי האור, ששם אין מה לשאול. הוא חי, במה שבינה מסרה למלכות, ומלכות הפכה את הבינה הזאת כך, שהיא מסתכלת על הפעולות מהצד האגואיסטי, לכן כל הפעולות האלה נראות לה רעות.

אבל אם הופכים את הבינה, מתקנים את הבינה שבמלכות, ומסתכלים על כל הפעולות האלה מצד הבינה המתוקנת, מצד הבורא, אז רואים שהפעולות נכונות, מחויבות, דבוקות כבר כעת במאציל. ואין מצב שהוא פחות משלימות ונצחיות. אין עולם. אלא הכל קובע היחס של האדם, לאותו משהו שמתקיים בצורה קבועה, בלי יוצאוּת דופן מן החוק. והיחס בונה באדם את תמונת העולם. וככל שנפטרים מהיחס השקרי הזה, נקרא שיוצאים מהחלום.

האדם נמצא תחת חוק כללי ופרטי. מה פירוש "תחת חוק"? מה שמתקיים וחל על האדם בכל מקרה ובכל מצב, אפילו בלי להרגיש, כפי שלא מרגישים את פעולות הגוף. אבל האדם חי מרגיש וחש רק מעל החוק, היכן שהוא חופשי להביע הסכמה או אי הסכמה עם מה שהחוק עושה. אבל החוק הוא מוחלט ותמיד עושה את שלו.

מה האדם מרוויח ביציאה מהבועה שלו?

ביחס הזה שהאדם נותן, הוא בונה את ראש הפרצוף, ונעשה כמו בורא. הוא קונה את המחשבה של הבורא, את מחשבת הבריאה. "ממעשיך היכרנוך". הוא מכיר את האישיות הזאת הנקראת "בורא", ומעתיק אותה על עצמו. לא בפעולות, אלא מתוך זה שהוא משתדל לעשות פעולות, בכוונה לקנות את הראש של הבורא.

"ראש של הבורא" נקרא היחס, הכוונות. והבועה הזאת שבה אנו חיים, היא נקראת "הראש שלנו". כי קודם לכן בעולם אין סוף, לא היה ראש ולא סוף, אלא רק תוך. ויש ג' מצבים. מצב הא' הוא מצב אין סוף, מצב הב' הוא מצב התיקונים, ובמצב הג' חוזרים לאין סוף בצורה המתוקנת. וכל ההבדל בין המצב הראשון למצב השלישי, לחזרה לאין סוף, הוא בקניית הראש.

באין סוף לא היה ראש. הכלי קיבל בלי שום הגבלה. ואחר כך מהכלי ה"עגוֹל" הזה עושים "קו", כלומר, מקבלים על ידי המסכים, ומרבים את המסכים, עד שכל הקו הופך שוב לעיגול. ומה ההבדל בין המצבים? הראש. שבמקום הבועה הזאת, שבה נדמה לאדם שהוא חי חופשי במחשבות וברצונות משלו, הוא לאט לאט קונה ראש של הבורא, את כוונת הבריאה, את מחשבת הבריאה.

והרגשת העולם עליון, היא רק קניית היחס הנכון. ואם מגלים את המציאות רואים, ש"עולם כמנהגו נוהג", שכולנו בגמר התיקון, "ואכלתי ישן נושן", ונמצאים כבר בהשגת העולם העליון. ומה שמשתנה הוא רק היחס של האדם, אבל היחס הזה הוא מה שמוסיף לו עולם.

מה השוני בין כלל ופרט?

יש נשמות, שלפי התוכנית העליונה, חייבות להגיע למטרה לפני האחרות. למה? מפני שיש במהלך הזה תוכנית, יש בו צורך. או שעליהם להוביל את אחרים, או להכין עבורם משהו. אבל אף פעם לא מבינים את המדרגה שנמצאים בה, לא כל שכן עליונה ממנה, אלא מבינים רק את המדרגה התחתונה, היכן שעברנו כבר, וצופים עליה מלמעלה. אותה בלבד אפשר להבין.

החוק הזה של הפרט, הוא חוק שקיים. שקובע לאדם איך עליו להיות, ללא שום בחירה חופשית. אלא כמו שבעל הסולם אומר, הבורא שם ידו של האדם על גורל הטוב, ואומר לו: "קח לך!" ואם האדם לא רוצה, מצפה לו גורל רע, שהוא עניינו. בידי האדם הבחירה היא רק להסכים או לא להסכים, ובדרך ייסורים הוא תמיד מסכים. אבל הוא יכול לקצר את הדרך, ולהגיע להחלטות האלה בכוחות עצמו.

ובתוך הבחירה שיש לו, אם מבקרים את היחס של הנברא למציאות, רואים עד כמה הוא מוגבל בהחלטתו החופשית וביגיעתו החופשית. כדי להגדיר היכן בדיוק נמצאת הבחירה החופשית, צריך להבין את המבנה של שליש אמצעי דתפארת, של קליפת נוגה. עד כמה הוא מבנה דק ועדין, שנמצא בין כלים דקבלה לכלים דהשפעה, וכביכול לא שייך לשניהם.

ריבוי הפרצופים, הספירות והעולמות הרוחניים

"מדוע אם כן מלאים ספרי הקבלה בתיאורים רבים של "ספירות" ו"פרצופים" אם מדובר בהשגת מטרה אחת בלבד כפי שהוזכר? חוכמת הקבלה חוקרת את הדרכים בהן האדם משיג את הכוח העליון, כלומר את הדרכים שהוא משתווה אליו. לפיכך חוקרת חוכמה זו את כל ריבוי המבנים והגופים הרוחניים והקשרים ביניהם שבעולמות העליונים.

נתבונן למשל בגופו הקטן של בעל-חיים כלשהו, הרי כל תפקידו הוא בסך הכל לספק לעצמו מזון, לחיות בעולם במשך תקופה מסוימת, שהכרחית לו על מנת להוליד עוד זנים כמוהו, ובכך להבטיח את קיום הזן. אבל אם נחקור את גופו של בעל החיים נגלה שהוא מהווה צירוף מורכב של אלפי רקמות (סיבים) וגידים, כמו שקבעו הפיזיולוגים והאנטומים במחקרים שלהם, ועוד עשרות אלפי צירופים שאינם ידועים עדיין לאדם.

כל שכן נוכל להבין את מספרם הרב של מיני החיבורים והקשרים בין הגופים הרוחניים הכלולים בדרך להשגת המטרה הנשגבת, השגת הכוח המשגיח העליון."

מלימוד חוכמת הקבלה, איך מלכות דאין סוף התחילה להתפתח, מבינים שכל ההתפתחות של המלכות, ההשתלשלות מלמעלה למטה ולאחריה דרגות ההשגה מלמטה למעלה, הכל נבנה על היחס בין נברא לבורא. צורות היחס, ההבדלים בכוח, בקשר, בחוזק, באופן, בין בורא לנברא.

לא מדובר על הפעולות עצמן, אלא רק מתוך עד כמה שהפעולות הללו נובעות מהיחס בין בורא לנברא. כלומר, כל המציאות שאנחנו רואים ומרגישים היא רק יחסים בין בורא לנברא ולא פעולות. כל העולם שלנו הוא תמונת היחסים בינינו לבין הבורא.

האדם חי בתוך ים של רגשות, שהוא מבדיל אותו כדומם, צומח, חי, מדבר, איך הוא מתייחס אליהם ואיך הם פועלים עליו. אבל כל המציאות, ממלכות דאין סוף ועד ההתגשמות האחרונה, היא מציאות שנבנית משיתוף של בורא ונברא. כתוצאה מהשיתוף הזה, מהיחס ביניהם.

ולכן כל ריבוי הפרצופים, הספירות, העולמות, הזיווגים, כולל כל המרכיבים והפרטים שלהם, נובע רק מפגישה בין אורות לכלים. ומהי אותה פגישה בין אורות לכלים? לא פגישה בין החומר ומה שמוליד אותו, אלא פגישה בין שני עקרונות, בין שני דברים מנוגדים. מלכתחילה מדובר על איכות ולא על דבר שקיים בפני עצמו. אלא על דברים איכותיים, על התכונות, שהתוצאה מהפגישה שלהם מצטיירת בנו כעולם.

ואם מדברים על כל סוגי היחסים, שיכולים להיות בין בורא לנברא, שהם בעצם כל המציאות, אז העולם שלנו הוא עולם מלא באין סוף פרטים. והוא נראה לנו מבולבל, מפני שאנחנו לא יכולים לסדר את כל הפרטים שבו, כל החלקים שבו, לעיקרון אחד. אבל ברגע שהאדם משתדל לגלות, שיש בהם פועל אחד, עיקרון אחד, כוח אחד, מטרה אחת, שהכל זורם אליה, אז הוא יכול לראות את העולם כמו שהמקובלים מביעים אותו בשפתם הפשוטה, ככלי ואור ופעולות אחדות.

ותמונת העולם הזה, כמלא פרטים עד אין סוף, היא נובעת רק מתוך זה, שהאדם עוד לא יכול לרכז את כל התכונות שבו לנקודת קשר, לנקודת דבקות אחת. וכאשר הוא מרכז אותה אין לו יותר פרטים. כי האדם חי בעולם דמיוני, בעולם של יחסים שלו עם הבורא. ואם הפרטים מצטברים כולם לעיקרון אחד, ליחס אחד, אין יותר פרטים. אלא הכל מתקבץ לכעין נשמה אחת, ואין יותר חוץ מכלי אחד.

כי העולם שלנו אינו מורכב מאלמנטים מוצקים, אלא ממחשבות ורצונות מפורקים ומנותקים, כלומר, שכל אחד מהם כלפי מטרה משלו, לעצמו. ואם מחברים את כל המרכיבים הללו לאחד, הם בהחלט נעשים כאחד, והעולם נעשה פשוט, עולם אחד עם שליטה אחת. לב אחד של האדם ומחשבה אחת של הבורא.

תמונת העולם היא משתנה בהרגשת האדם. רגע אחד הוא יכול לחשוב על הגוף הפיסיולוגי שלו, איך הוא פועל ומה נעשה בו, ולאחריו להתעלות מעל הגוף ולחיות ברגשות, ולאחר מכן לחיות במחשבה אחת ורצון אחד. כלומר, "העולם שלו" נקרא מה שהוא חש, במה שהוא חי באותו רגע. ואי אפשר לקבוע מהי האמת, מה קיים או לא קיים, כי הכל נמדד רק כלפי האדם המשיג, האדם המרגיש.

במה הגישה של הקבלה שונה ממחקר מדעי על רגש האדם?

הגישה של מדע הכימיה למשל, לחבר אלקטרודה למוח או לטפטף חומר, כדי שהאדם ירגיש אוהב או שונא, מדברת על הסיבות ברמה אחרת מהרגשת האדם. יש עולם, כלומר, יחס של האדם, שהוא מתייחס אליו מחוץ לו, כמו כימאי. ויש עולם, שהאדם מתייחס אל עצמו, שבו נעשות הפעולות, וכך מסתכל על העולם.

אותו כימאי, גם לפני הניסוי שעורך, גם בזמן הניסוי וגם לאחריו, נעשות עליו פעולות. רק תלוי איך הוא תופס את העולם, שם הוא נמצא ואת אותו עולם הוא מבטא. אבל למרות שהוא מתייחס לניסוי כמשהו מחוץ לו, גם הוא עצמו נמצא בתוך ניסוי.

למה הקבלה מתייחסת לרגשות אהבה בשפה יבשה של פרצופים ועולמות?

חוכמת הקבלה לא רוצה לדבר על הרגש, אלא על הסיבות לרגש. ואם האדם רוצה לעשות את הפעולות שלה על עצמו, אז הוא מגיע מרמת הניסוי, לרמה של תוצאות ממנו, לרמה של הרגשה.

בקבלה האדם רוצה שהפעולות יעברו עליו. ואם הוא רוצה, הוא מביא אותן אליו. הוא מעתיק אותן, מיישם אותן, מבצע אותן, על עצמו. ואז הוא מרגיש גם את הפעולה וגם את התוצאה. הוא כביכול עולה מדרגת הפעולה, לדרגת ההרגשה. הוא חי בהרגשות, ברצונות, ולא בפעולות עצמן.

אבל גם הפעולות, שחוכמת הקבלה מדברת עליהן, אינן פעולות יבשות, אלא האדם עצמו יכול להכניס או לא להכניס בהן רגש. התיאורים הללו של בחינה א', בחינה ב', מסך, אורות, רשימות, שנמצאים במצבים שונים, הם בדומה למוסיקאי, שמרגיש את המוסיקה לפי התווים, ויכול לשיר ולבכות מקריאת תווים. אבל מי שלא מבין תווים, רואה בהם רק נקודות קטנות עם זנבות, בלי להרגיש בהם כלום.

הכל עניין של שפה. לכן אי אפשר לומר על ספרי המקובלים, שהם כתובים בצורה יבשה, אלא הם  לא מדברים אלינו. כי יש הבדל בינם לבינינו. בשביל אדם רגיל, תיאורים של מסך מסוים או כמות אורות מסוימת הם רק תוספת כמות. אבל בשביל מקובל, שנמצא ברמה של רגשות, התיאורים האלה הם משהו אחר. בעיקר, שהרגשות האלה אינם כלפי עצמו, אלא כלפי החיבור עם הבורא, ששם ההגברה שלהם היא לאין שיעור.

איך תכונות יכולות להשפיע על תמונת העולם שמצטיירת לאדם?

אדם שמסתכל על מסך טלוויזיה, מתרשם ממה שרואות עיניו. שמישהו זז שם, שמצטרפים אליו, שמתחלפים וכו'. אבל איפה האנשים האלה נמצאים בקופסה? איך הם הגיעו לשם? מה מפעיל אותם? האם המצב הזה דמיוני או מציאותי? איזה דברים שולחים לו, שפתאום הוא רואה מישהו? כלומר, רואים עד כמה אנו פועלים ומופעלים על ידי כוחות בלבד, שפועלים באדם ובונים בו תמונת העולם.

אם מכניסים אדם לסְפרה, לחדר, שכולו מסך טלוויזיה אחד, ומתחילים לשחק לפניו חיים. הוא נמצא בהם ולא יודע שיש משהו אחר. הוא חי בהם אין יותר ואין אחר. ולא יכול לקבוע שמשחקים לפניו. גם החיים שלנו, התמונה שאנו רואים, יכולה להיות בנויה מכוחות, מווקטורים, בדומה לצורה שבונים תמונת טלוויזיה. אבל מה הם הכוחות האלה? תוצאה ממה? או מיחסים בין האנשים, או מנוסחה אחרת, תמונה שיכולה להיות לגמרי משונה ובמימדים משתנים.

וההבדל הזה הוא כל ההבדל בין המדרגות שעוברים בעולמות. עולמות הם עניין יחסי. הם לא קיימים לעצמם. הם קיימים בתוך האדם. כקביעת היחסים לעת עתה בין האדם לבורא. כלומר, העולם אינו עולם שקיים, אלא הוא מידת הקשר של האדם עם הבורא, שבצורה כזאת מתבטאת לפנינו.

בעולם הזה האדם רואה עולם מלא אנשים, שמונה מיליארד איש, שמסתובבים סביבו ופועלים עליו. אבל איך הוא צריך להתייחס אליה? שכך הבורא עיצב לפניו את המציאות, ובצורה כזאת המציאות הזאת פועלת עליו. ואין חוץ מזה כלום, לא שמונה מיליארד איש ולא עולם הזה, אלא היחס שלו כלפי הבורא, מתבטא בצורה כזאת.

אם היחס של האדם לבורא משתנה, משתנה כל הצורה הזאת. ובמקומה האדם מתחיל להרגיש כוח אחד, שמתייחס אליו בצורה אחידה. ולא כיחסים שלו עם אנשים אחרים, שאחד צוחק עליו, ושני אוהב אותו, ושלישי רוצה את רעתו או טובתו, וכך גם הוא כלפיהם. אלא הוא מאחד אותם והם מתאחדים כלפיו.

כלומר, התמונה בנויה מווקטורים, וכמו בתמונת טלוויזיה, אפשר לבנות אותה כך ואפשר אחרת. בדומה לתצוגת גרפים בכלכלה, שרוצים להראות מה התוצאות מתוצר מסוים בעולם. איך הוא מתחלק כלפי האנושות, כלפי המדינות, כלפי התוצר לנפש ועוד. ומתקבלים גרפים שונים לגמרי. כל פעם לוקחים ווקטור אחר וכלפיו מודדים משהו שקיים בעולם. מודדים כלפי גורמים שונים ומקבלים תמונה שונה.

ותמונת העולם שלנו, היא תוצאה מהיחס של האדם כלפי הבורא. ואם משתנה היחס לבורא, משתנה העולם. ושינוי היחס כלפי הבורא הוא נקרא לעלות מעולם העשיה, לעולם היצירה, לעולם הבריאה ולעולם האצילות.

האם משתנה באדם גם התמונה שנתפסת בחמשת החושים?

כן ולא. אם האדם חי, היא לא משתנה. אם הוא מת, היא משתנה. אבל לתמונה הזאת נוספת עוד צורה, תמונת הרגש, היחס לבורא. וישנה אותה צורה שנשארת כתמונה גופנית-גשמית. לצורך מה? זו תמונת היסוד שבינתיים האדם מרגיש אותה בחושים שלו, שבה הוא משותף עם האנשים האחרים. ומה קורה מעבר לה, אין יכולת לבטא.

בשביל מה צריך להחזיק בתמונה הגשמית גם לאחר שמגיעים לקשר עם הבורא?

האדם לא לבד. הוא נמצא במערכת אחידה. וחייו הם לעולם לא חיים פרטיים. הוא רוצה או לא, הוא תמיד נחשב רק כפרט בתוך מערכת. לא חשוב מי, גם הגדול ביותר, גם המיוחד ביותר באחת מהתכונות העיקריות של הנשמה הכללית, המשקל הסגולי שלו הוא רק כלפי כל המערכת. ובעצמו אין לו שום חשיבות.