חוכמת הקבלה והפילוסופיה

(ניתוח השוואתי בין קבלה לפילוסופיה)

שיחה (5.7.04) על המאמר

אתה נמצא כאן:

שעל למתחיל > מאמרים מדעיים > שיחה (5.7.04) על המאמר

במאמר הזה, בעל הסולם אינו רוצה לענות על השאלות, אלא להעמיד את השאלות ולהתחמק מהתשובות, כדי להשאיר אותן לקורא. להראות לקורא עד כמה הנושאים האלה נשארים ללא תשובה לאדם, בחיי חיותו בעולם הזה.


הגדרת הרוחניות

"לפילוסופיה יש טענה, שהגשמיות היא תולדה מהרוחניות, שהנשמה מולידה את הגוף. הבעיה בטענתה, שחייב להיות קשר בין רוחניות לגשמיות. לעומתה יש הטוענים, שלרוחניות אין כלל קשר לגשמיות. ואם כך, אין שום דרך ושיטה לאפשר מגע בין הרוחניות לגשמיות, שהרוחניות אי פעם תניע את הגשמיות.

ואילו הקבלה, בדומה לכל מדע אחר טוענת, שלא ניתן כלל לדון, במה שאי אפשר לחוש ולחקור. ולכן, אפילו בשביל להגדיר רוחניות, צריך להבחין ולהבדיל את הרוחניות מהגשמיות, ולשם כך צריך קודם כל להרגיש ולהשיג רוחניות, יכולת שניקנֵת על ידי חוכמת הקבלה, אותה חוכמה שמאפשרת לאדם, להתחיל להרגיש את העולם העליון."

מושג "האדם בעולם" הוא מושג מוטעה. כי התפיסה שלנו בעולם היא תפיסה סובייקטיבית. ואפילו שאנו נמצאים בעולם, כולנו יחד, באותו זמן, באותו מקום, אנחנו לא קוראים את העולם באופן שווה. אלא כל אדם ואדם תופס אותו לפי הזמנים, לפי השנים, לפי המצבים שלו, וגם באותו זמן ובאותו מקום כמו האנשים האחרים.

לכן, אם היינו עם חושים אחרים, אז העולם היה משתנה. אם יכולת הקליטה שלנו היתה משתנה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, יכולת שכלל לא ידועה לנו, אז היינו רואים תמונה שהמקובלים קוראים לה "עולם הפוך ראיתי".

אם כך, איך אפשר לדבר על משהו שלא חשים, על מה שלא יכולים לחקור, ולא לדון בצורה ממשית, שבכך מתעסקת הפילוסופיה, שאינה עוסקת במה שקורה בעולם הזה, אלא דנה בדברים שכביכול נמצאים וכביכול קורים?

אם בוחנים את כל התיאוריות הפילוסופיות, שהתפתחו משך חיי האדם, מהפילוסופים הראשונים, שפעלו בסביבות המאה העשירית לפני הספירה, ועד ימינו. רואים אלפי גישות ופירושים על החיים, על העולם, על האדם, על החיים שמעבר לחיים, על הכוחות שמנהלים ומפעילים את החיים והעולם, שאין סוף לדמיונם ולסיכומים שנעשים בהם.

לכן אין צורך בהוכחות נוספות על אפסיותה של הפילוסופיה, מעבר לפילוסופיה עצמה. אם קוראים בה, רואים שמתחילתה ועד סופה היא לא מדע. היא לא כמו מדעי הפיסיקה והכימיה, שבהם חוקרים את הטבע, וככל שחוקרים אותם, משתנים החוקים שלהם, כלומר, מגלים חוקים יותר מדויקים. אבל גם החוקים הקודמים נשארים נכונים לטווח מסוים, למסגרת מסוימת, לתנאים מיוחדים, שאם מרחיבים את התנאים האלה, אז החוק משתנה בהתאמה להרחבה שלהם.

ולעומתם בפילוסופיה, שום דבר לא משתנה, אלא כביכול מוח האדם תופס אותה. ולפיכך אין שום בסיס למה שחוקרים בה. לכן בחוכמת הקבלה יש חוק שאומר: "מה שלא נשיג לא נדע ולא נגדיר בשם". שאסור לדבר או לחשוב, על מה שלא נמצא בצורה ממשית, כמו שכתוב: "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות".

וחייבים רק בכלל הזה להסתפק. אבל אם רוצים יותר, אז חייבים לדאוג להתפתחותם של חושים, של כלים חדשים. שעל ידם בלבד יוכלו להיכנס לשדה הראייה, לשדה ההרגשה של האדם, תופעות נוספות, וכך נוכל לחקור אותם. אבל גם החקירה במה שנמצא בתוך הכלים האלה, צריכה להיות בחומר או בצורה מלובשת בחומר.

ולכן חוכמת הפילוסופיה, שאף אחד לא מחשיב אותה כמדע, שמדברת על מה שכלל לא מרגישים, על העולם העליון, על מה שכביכול קורה שם, על כוחות, על החלטות, על פעולות, על ההשגחה וההנהגה כלפינו, מתארת דברים לגמרי בדויים, שהם פרי דמיונם הפרוע של אנשים, שאין להם על מה להסתמך.

ובעל הסולם כותב, שאלמלא הפסיכולוגיה המטריאליסטית, שהתגלתה רק לאחרונה, שהתחילה להסביר לאדם איך הוא תופס את העולם, איך הוא חושב עליו, הפילוסופיה היתה ממשיכה לבלבל לאדם את תפיסת העולם, ללא שום תועלת, כפי שעשתה לכל הדורות הקודמים.

והיום אפילו הפילוסופים עצמם מבינים, שהפילוסופיה הגיעה לסוף הדרך. ונותר להם רק להבין, שיש אפשרות בצורה ממשית להשיג את העולם הנסתר ולחקור אותו. וכך החקירות שלהם יהפכו בהחלט לחקירות מדעיות. וכל הפילוסופיה בצורתה הנוכחית תסתיים, ותקבל את צורתה של חוכמת הקבלה.

לכן משך כל הדורות, היתה כעין התנגדות והתנגשות בין חוכמת הקבלה והפילוסופיה. ולא היה דבר יותר בזוי בעיני המקובלים, מפלפולי אותם אנשים, שלא יודעים ולא מרגישים על מה הם מדברים, אלא מתפלפלים לפי פרי דמיונם, ועוד מחשיבים את עצמם למדענים. ועוד יותר גרוע, שבפרי דמיונם ובתיאוריות המופרחות שלהם, הם מכשילים את האנושות כולה, לדַמות שהיא מגיעה למשהו שיש לו הצדקה, והוא כך קורה בחיים. וכתוצאה מזה האנושות טועה ומקבלת מכות ממימוש התיאוריות האלה.

אבל היום הכל נגמר. וכולם מבינים ויודעים שלאנושות אין שום תיאוריות ואין שום דרך. שלאף מדינה ואף חברה אין שום תפיסה איך עליה להתקדם, על ידי מה, על ידי איזה כוחות ולאיזו מטרה. וזהו סימן ברור, שהפילוסופיה או החשיבה של האדם, על החיים, על סיבת החיים, על מטרת החיים, על החוקים שפועלים בחיים, כבר מראה את כישלונו ואינו.


מהותו של כוח ההשגחה העליון (הבורא)

"מהות הכוח העליון עצמו, הקבלה לא עוסקת, וגם לא בהוכחת החוקים שכלולים בו, משום שמעצם הגדרתה כמדע המבוסס על ניסוי, היא אינה מדברת על מה שאין לה תפיסה והשגה בו, ואפילו לא על שלילת ההשגה. כי הגדרת השלילה, אין ערכה פחות מהגדרת הקיום, כי אם רואים איזו מהות מרחוק, ומזהים בה את כל המרכיבים הנעדרים ממנה, כלומר, מה שאינו קיים בה, הרי גם הוא נחשב לעדות ולהכרה במידת מה. משום שאם דבר רחוק באמת מן העין, אי אפשר לזהות מה שנעדר ממנו.

ולכן יש בחוכמת הקבלה עיקרון בסיסי, שאומר: "כל מה שלא נשיג, לא נוכל להגדירו בשם ומילה". "שם" הכוונה, לתחילתה של השגה כלשהי. והאור העליון, שהוא הרגשה של כוח ההשגחה העליון ושל פעולותיו, שאותו משיגים בתוך הכלי של הנשמה, כולו ערוך במדע הקבלה בפרטי פרטים ובדקויות הניתוח והניסוי, לא פחות מכל ההשגות הגשמיות."

אם חוכמת הקבלה חוקרת את התלבשות הכוח העליון בתוך הכלי, ואת כל מה שמתרחש עם הכלי הזה, שבכללותו נקרא "נברא", והיא רוצה להישאר חוכמה מדויקת שאפשר לסמוך עליה, אז העיקר היא ההגדרה, עד כמה ניתן לחקור בה חקירות אמיתיות שאפשר בוודאות לסמוך עליהן. ועל סמך החקירות האלה להתקדם בלהוציא מהן עצות וחוקים, לפעולות ומעשים להתקדמות כלפי המטרה הנכונה של קיומנו.

האדם לא מקבל ספר עצות מלמעלה. הוא לא נולד עם תוכנה פנימית ברורה בדומה למכונה או בובה. ולא יכול לקבל מחוץ לו שום הנחיות ברורות, לא חשוב כמה יטרחו ללמד אותו. אלא כל אחד ואחד שרוצה להתקדם בחייו למטרת הבריאה, הוא חייב רק על ידי העצות שנותנים לו, לגלות בעצמו על עצמו את העולם העליון, את החוקים שלו, את הפעולות שפועלות עליו, ואיך הוא צריך להפעיל את עצמו בהתאם להם.

כלומר, כל אחד ואחד מהנבראים חייב להיות מדען, חוקר ומבצע, את מה שחייבים לבצע בכל התהליך, מלידת האדם ועד שמגיעים להשוואת הצורה לבורא. ואף אחד לא יכול לעשות במקומו שום פעולה, אפילו אם יש לו סביבה תומכת של רב, ספרים וסופרים, בכל זאת זו רק תמיכה. והוא שנותן בעצמו יגיעה, מגלה את החוקים והתנאים והמטרה, וצריך לטכס עצות וכוחות לממש אותם ולהגיע למטרה הזאת.

ובכך טמון השוני בין המקובלים לפילוסופים. פילוסוף לא צריך להשתנות. לא חשוב לו אם הוא מדבר על דברים, שנמצאים או לא נמצאים במציאות. יכולים להתכנס כמה פילוסופים ולדבר כל אחד על משהו הפוך ואחר לגמרי מהשני, ואין הדבר נחשב להם לסתירה. וכל אחד מהם מלבד יכולת, מקבל גם אפשרות לדבר על כל נושא שהוא רוצה.

מה שאין כן המקובלים, הם חייבים להביא בדיבורם השגות ממשיות מתוך פעולת האור עליון על החומר שלהם. ואת ההשגות האלו הם חייבים לרשום בצורה מדויקת, ולהראות לכולם איך אפשר להשיג את המצבים האלה, לחזור עליהם ולהשתמש בהם.

ולכן בחקירות הללו, המקובלים דואגים בעיקר, להראות לאדם היכן בתוכה לחקור ולהתקדם בצורה אמיתית, ברורה ונכונה. והיכן נמצא הגבול שלאחריו כבר לא בטוח ולא כדאי להיכנס ולחקור, כי אין לו על מה להסתמך, והוא יכול להתבלבל ולהשלות את עצמו בכיוונים לא נכונים.

לא שקיימים כיוונים כאלה, אלא שהאדם יתבלבל ויקבל צורה דמיונית כצורה אמיתית, ועד שיתגלה לו שהיא אינה נכונה, ויחזור לדרך הנכונה להמשיך בצורה ישירה, תיגרם לו אריכות הדרך. לכן דאגתם הראשונה של המקובלים, בעצה שהם נותנים לנו, היא לשמור את האדם מטעויות, ובכך לקצר לו את הדרך.

ומהי החוליה הרגישה בכל התהליך? אומר בעל הסולם בראשית דבריו, שהמקום הרגיש הוא כל עניין הקשר בין רוחניות לגשמיות. מהכוח העליון נובע כל מה שנמצא במציאות. ומהו "כל מה שנצא במציאות"? מה שמורגש על ידי האדם בתוכו.

אבל אין זה אומר, שאם הכל נובע מהכוח העליון, אז הכוח העליון פועל בצורה נמרצת לֵעֶבר כל המצבים הללו של חומר הבריאה, של הרצון. אלא האור מתלבש ברצון ופועל בו בצורה גלויה, לפי השתוות הרצון אליו והמקרים הללו נקראים: "ספירות", "פרצופים", "עולמות רוחניים", שכך הנשמה מגלה את עצמה ועולמה.

וכאשר האור פועל בתוך החומר, ללא השתוות הצורה של החומר אליו, לא מגלים את פעולות האור וגם לא איך החומר מופעל על ידי האור. אלא מגלים רק את התוצאות המשניות, שהן נקראות גשמיוּת, המדעים של העולם הגשמי. והקשר בין שורשים רוחניים לענפים גשמיים אינו מורגש בנו, אלה שנמצאים במדרגה התחתונה. רק אלו שנמצאים במדרגה העליונה, הם רואים איך הם מתלבשים אחד בשני.

וההתלבשות הזאת היא לא התלבשות ישירה כמו בין מדרגות רוחניות, כפי שהפילוסופים חושבים, שהנשמה מתלבשת בגוף, שהרוחניות מתלבשת בגשמיות, פועלת מתוך הגשמיות. תפיסה שמתוכה נובעות ובאות כל הבעיות שלנו בעולם הזה, שאנשים חושבים שיש קדושה בחפצים, שיש כוחות מיוחדים לחוטים אדומים, למים קדושים, ללחם קדוש, לפסלי בובות שבונים. אבל רוחניות אינה מתלבשת בגשמיות. אין שום עצם דומם, צומח או חי, שבו יכולה להיות קדושה.

והטעות הזאת נובעת דווקא מהמחשבה, שלרוחניות יש קשר עם הגשמיות. אבל אין לה שום קשר. ולכן עד שאדם לא משיג רוחניות, אין לו שום מגע עם הקדושה, עם הכוח הרוחני, עם הופעת הבורא במשהו. ולכן כל הדתות, כל האמונות, גם הטפלות, וכל התעסקותו של האדם עם חפצים כביכול קדושים, שהוא משייך להם קדושה, הם פסולים לגמרי על פי חוכמת הקבלה.

אין שום כוח רוחני, שמלובש בחומר גשמי. אלא אם כן כוח פסיכולוגי, שעוזר לאדם להתקדם, להחזיק את עצמו, לנצל את הבעיות, שכבר שייך להתגברותו הפנימית של האדם, מתוך אמונה שבכוחות עצמו הוא בונה משהו חשוב לו. אבל לא שהוא משנה את המציאות, ורוחניות יכולה להתלבש בגשמיות, שגשמיות היא כולה על מנת לקבל ורוחניות היא כולה על מנת להשפיע.

לכן, ההגדרה המדויקת של הרוחניות היא תכונת ההשפעה, שמשיגים אותה רק על ידי השתוות הצורה. ומה שלא נשיג על ידי השיטה הזאת, לא נגדיר בשום שֵם ומילה, כלומר, שאסור לדבר על רוחניות כצורה קיימת, הוא החוק הראשון שהמקובלים דואגים שיקיימו.

ומשך כל הדורות ההסתרה של חוכמת הקבלה נבעה מהפחד, שיעשו ממנה פילוסופיה. כי התחילו ללמוד אותה, לא על מנת לגלות את העולם הרוחני על ידי השתוות הצורה, לא על מנת להגיע למטרת הבריאה, אלא על מנת להתפלפל פילוסופית במושגי הקבלה. משפת הקבלה וכל מה שקשור בה, התחילו לבנות ספרים של פלפולים כוזבים, שאין בהם שום אמת ממשית. ומהתופעה הזאת המקובלים חששו יותר מכל, ולכן הסתירו את חוכמת הקבלה מפני האנשים.

וכמו שכותב בעל הסולם במאמר "עת לעשות", כעת כאשר לאנושות לא איכפת יותר מכל הנושאים האלה, שמדברים על מיסטיקה ורוחניות, ולא מייחסים לספרים כאלה שום חשיבות, לא מחשיבים אותם כמשהו אמיתי. אז מותר לגלות את חוכמת הקבלה, כי אפילו אם ינסו לעשות ממנה פלפולים פילוסופיים, הם כבר לא יפעלו על האנשים, כי אין לאן להמשיך מהם. אלא במהרה בימינו תתגלה הגישה, שהחוכמה הזאת מיועדת רק כדי לשנות את האדם, לשפר בו את תפיסת העולם, שמתוך ההשגה האמיתית בעולמו, האדם יתקדם למטרת הבריאה.

וכל יתר הפלפולים לא תהיה להם לא אחיזה ולא כוח, כי האנשים לא ירצו אותם. הם רק ירצו להינצל מהמצב הקשה שישרור בעולם, ולא לחפש פילוסופיות להתפלפל בהן. אלא למצוא הצלה, תרופה, באיזו שיטה ממשית, שתעזור להם להחליף את מצבם, את העולם שבו הם נמצאים. ואז הם יתייחסו לחוכמת הקבלה בצורה הראויה לה, כשיטה, כאמצעי, לשנות את האדם.

ולכן בזמננו אין מה לחשוש, שיקבלו את הקבלה כפילוסופיה. כי היום אין לאנשים שום רצון וחשק להתפלפל. העולם שלנו נמצא כבר במצב שהפלפול אינו מספק את האדם. כבר לא מדובר באותם זמנים של עביות קטנה, שיכלו מן הסתם לבנות כל מיני תיאוריות ולהתגאות בהן. היום אף אחד לא שם לב לשני, אין גדולים וקטנים, הכל נגמר, הכל נמכר. ומתגלה כל הזוועה שגורמות החקירות האלו, וכל הנבזות של האנשים עצמם, שמדברים על דברים גבוהים, ובתכונתם עצמם לא נמצאים אפילו קרוב, למה שמדברים.

היום הכל כבר התגלה ולא מושך אף אחד, אלא מחפשים תרופה. לכן רק מי שידרוש תרופה על המקום, הוא בסופו של דבר ייגש לחוכמת הקבלה. וכך אין שום חשש, ששוב יתחילו לבנות פסלי בובות קדושים, שכבר הגיעו לסופם. לאנשים אין יותר אותה אמונה שבחפצים גשמיים תתגלה רוחניות. מה שהיה קל למכור להם בעביות הקטנה, שהתגלתה בדורות הקדומים. אבל בזמננו האמונות האלה אינן פועלות יותר.

והפריחה וההתעניינות שיש בהם עדיין, הם רק כדי להגיע בצורה בוערת יותר לראות, שהם חסרי פנימיות וחסרי משמעות. לגלות את אפסיותם, ולהעלם מן העולם. האנשים מגלים מתוך הרצון לקבל שלהם, שגדל היום בבחינה ד' דעביות, שהם לא יכולים להאמין יותר, שבכל החפצים האלו יש כוחות של קדושה, שיכולים לעזור להם. האנושות כבר מנוסה לדעת, שבשום חפץ גשמי אין כוח רוחני.


למה העיסוק במושכלות משנה כיום את פניו?

בעשרות השנים האחרונות ישנה בקרב המדענים אי-ודאות והתייאשות כללית. הם יודעים, שהם לא נמצאים במבוי סתום, שעוד מעט יפתח ויתגלה מה יש הלאה, כפי שקרה בהיסטוריה במשברים קודמים שהיו בתפיסת העולם ובמדעים. אלא עכשיו מדובר בסופה של תפיסה מהותית. הם מגלים שכדי להמשיך ולחקור את המציאות, האדם צריך להחליף את עצמו, ואז המציאות תתגלה לו בצורה אחרת.

בצורה הנוכחית, שבה אנו נמצאים במציאות, תופסים את המציאות, שהמציאות מורגשת בנו, כבר גילינו את כל מה שניתן לגלות. ביחס על מנת לקבל כלפי המציאות, כבר גילינו הכל. נשארו עוד פה ושם נתונים בכל מדע ומדע, שעדיין אפשר להמשיך בשכלולים טכניים, אבל לא יותר מכך. אלא אם באמת רוצים לחקור את המציאות, חייבים לשנות את התפיסה. האדם צריך לשנות את עצמו.

ואיך לשנות? לתפוס את המציאות מיחס של על מנת לקבל לעל מנת להשפיע. ואין יותר. רק זה כלי הקליטה שלנו. גם הנתונים האחרונים של המדע מגלים עובדה זאת. שאם האדם ישתנה, תשתנה בו תפיסת העולם. זאת אומרת, העולם שהוא תופס יקבל תמונה אחרת לגמרי, צורה אחרת.


איך המדענים יתחילו להבין שהשינוי אינו בתכונות האדם, אלא בכוונה שלו?

בכל מדע מתקדם ישנם אנשים, שעוסקים במדע עצמו, ואלה שהם כעובדים, כפועלים. אלה שחיים בתוך המדע, ונמצאים בו בצורה יוצרת, שחקירה היא החיים שלהם, הם ודאי שמוכנים לקליטת גישה חדשה וחומר חדש, למרות שקשה להם. אבל אלה החיים שלהם, והם מוכנים. וישנם אלה שמפחדים, ואלה שלא רוצים.

ביחס כלפי הקבלה נתקלים אצל המדענים בשלוש גישות. הגישה הטובה ביותר, שמדען לוקח את הקבלה ומתחיל ללמוד אותה. ואפילו מוכן להיכנס למסגרת לימודית ולהיות בה התלמיד הקטן ביותר. כך מדען צריך להיות. כל פעם להרגיש את עצמו כלפי העולם כילד קטן, ולרצות לחקור וללמוד ולהתקדם, ולכן הוא יהיה גדול.

וישנם מדענים, שרוצים לתפוס את הקבלה, כדי מהר לעשות עליה רווחים. לכתוב עליה בערך, שיהיה להם משהו חדש, בלי לשנות את עצמם ובלי לקלוט את שיטת הקבלה. ויש כאלה שכלל לא רוצים שהקבלה תהיה קיימת, כי היא מוחקת להם את כל המעמד. וגורמת להם להרגיש, שהם לא יודעים כלום, וכל החיים עסקו בכלום. כואב להם והם רוצים למחוק את הכאב הזה ולכן הם מבטלים אותה כאילו היא לא קיימת. ואפשר להבין אותם, הם בני אדם.

בקרב כל המדענים, גם גדולים וגם קטנים, רואים את כל הגישות. אבל הקבלה חייבת להתפרסם ביניהם ומשך הזמן היא תפעל בצורות שונות. ואין ברירה אחרת, אלא להגיש אותה תחילה לעולם המדע ואולי בעקבותיו לעולם הרחב. אבל המדענים הם הראשונים שצריכים להרגיש, שחוכמת הקבלה היא שיטה של חקירת המציאות שבה אנו חיים, חקירה שבה עוסקים כל המדעים.

האדם נמצא לפני משהו שאינו יודע מהו, והוא חוקר. הוא חוקר מה הם החיים שלו, "מהו הטעם בחיינו?" כפי שכותב בעל הסולם. וכל השאלות האלה "מה הם החיים?", "בשביל מה אני חי?", "מהי המטרה?", "על ידי מה אני יכול לשנות את עצמי?", הם שהביאו להתפתחות המדע, להתפתחות החוכמות. אחרת בשביל מה לאדם לחקור? החקירה שלו היא בשביל להטיב את חייו, אבל בתוכה בכל זאת גלומה השאלה "מהי מהות החיים?".

ולכן קודם כל צריך להגיש את חוכמת הקבלה למדענים. ולהסביר להם בצורה פשוטה, שהקבלה היא חוכמה איך לחקור את המציאות כולה לאורכה ולעומקה.


איך אפשר להוכיח למדענים, שתפיסת העולם שלנו היא דבר משתנה?

אי אפשר להוכיח למדענים, שתפיסת העולם הנוכחית של האדם היא אגואיסטית, ולכן היא מוגבלת בתוך התכונות שלו, הכלים שלו, ואם הוא ישנה את הכוונה שלו, אז הוא יראה את עצמו ואת העולם בצורה אחרת. אבל מתוך החקירות שלהם בחומר, מצטברות הוכחות מדעיות שמביאות אותם למסקנה, שהגן הוא אגואיסטי ויש לו צורה פנימית שהיא אלטרואיסטית. שהיקום הוא מחשבה אחת, שפועלת כדי להביא אותנו ואת כל היקום למטרה אחת. וחוקי החומר הם חוקים אלטרואיסטים ההפוכים מהחוקים שלנו. והמדענים עצמם מגיעים למסקנה מתוך החקירות שלהם, שהתפיסה שלנו חייבת להיות הפוכה.

אפשר להסביר את העקרונות הללו בצורה לוגית, רציונאלית. אבל ההתפתחות של האדם היא בעצמה פועלת בצורה כזאת, שהאור מגלה את הכלים, וככל שהוא מגלה את החושך בכלי, כלומר, חוסר אונים, חוסר כיוון, חוסר מטרה, אז הוא מגלה שהכלי הנוכחי לא יכול להביא לו שום מילוי. ובכך מגלה לאדם מהו הכלי הנוכחי, מה טיבו, מה תכונתו העיקרית. שצורתו העיקרית היא אגואיסטית. שכל אחד הוא לעצמו, שכל חברה היא לעצמה, שהעולם הוא כולו לעצמו, שכולו קשור, אבל כל אחד שונא ואויב לשני.

וכאשר כך מתגלה, מתגלה התכונה האגואיסטית כסיבה לכל הרע. והיא מביאה את האנושות לחשוב שחייבים להיפטר מהתכונה הזאת, אחרת לא נוכל להינצל מהמצב. ההבנה הזאת מתחילה לאט לאט להיות ברורה ומגולה לכולם ומוסכמת על כולם. מפסיקים עם כל הסיפורים וההצגות הקודמות, שכולנו יפים ומשפיעים, שאינם מדברים יותר לאנשים, ואי אפשר לבלבל אותם בהם, כי מתגלה הטבע האגואיסטי.

ולאחר שהאדם מכיר את החומר שלו, ומתוך ההכרה הכואבת הזאת רוצה לצאת ממנו, אז כנגד הרצון לצאת ממנו מפני שכואב, מתחילים לקבל הארה הפוכה, שכנראה אם לא היינו כאלה, אז היינו חופשיים ממכות, חופשיים מצרות ומדאגות. כלומר, בצורה תת הכרתית, בלי דעת ובלי הבנה מה עושים, מעוררים אורות המקיפים.

אם רוצים על ידי הלימוד ועל ידי הכוונות לצאת ממנו, אז מגבירים את הארת המקיפים, ובכך מזרזים את הזמנים. אבל גם רצון שאינו מכוון, אלא רצון להיפטר מהרצון לקבל, כי הוא השונא, כי הוא הסיבה להרגשה הרעה, שהאדם מפחד שהוא יהיה באחרים, ויתגלה בהם כמזיק לו, גם היחס הזה לרצון לקבל, לאגו של האדם, מעורר אור מקיף, אבל אור הפוך, שכנגדו מרגישים הכרת הרע, שכלפיה מרגישים, שאם היה לנו טבע אחר, אז היינו חיים אחרת.

תמיד פועל עלינו אור. אבל כאשר מחפשים פיתרון למשהו, או תשובה על שאלה איך משהו עובד, איך הוא קורה, אנשים שוכחים שמדובר על אור מקיף. ולכן לא מצליחים להבין מה השתנה במצב ועל ידי מה הוא השתנה.


מה היתרון של הפסיכולוגיה על הפילוסופיה?

הפסיכולוגיה המטריאליסטית היא מדע מדויק יחסית, שבו אפשר למדוד את כל ההתפעלויות והתגובות של האדם ומה קורה איתו, לכן בעל הסולם מדבר בה טובות. אבל במה היא טובה? בכך שהיא מגלה מה באמת קורה עם האדם. מה התפיסה שלו, עד כמה היא מוגבלת, במה היא תלויה, ומה בדיוק האדם מקבל. איך הוא בונה את התמונה שלו, איך הוא מגיב אליה. עד כמה היא סובייקטיבית ואינה קיימת כלל.

הגישה הזאת שינתה את היחס של האדם לעולם. אבל לא בזכות הפסיכולוגיה עצמה, אלא בזכות התקדמותו של הרצון לקבל באדם, שיכול לתפוס ולהבין יותר. ואחרת היו יכולים לגלות את הפסיכולוגיה, והאנשים לא היו מבינים אותה ונמצאים במצב הפוך או במצב כמו לפני אלפיים שנה. אלא כולם מתקדמים ומבינים מתוך עצמם מה קורה, אפילו בלי ללמוד פסיכולוגיה.

מדע לא שוקלים לפי איך שהוא מתקיים באוניברסיטה, או במכון ללימודים גבוהים. אלא בהתאם לאיך שהאנשים קולטים אותו בתוכם, יודעים אותו או לא, לומדים אותו או לא. עד כמה האדם מתוך עצמו תופס אותו כביכול מהאוויר, מתוך הרצון לקבל שגדל ודורש אותו, ויכול בעצמו לחבר את כל הידיעות שלו ולתת לו תמונה יותר ברורה.

מה שטוב בפסיכולוגיה, שהיא עוסקת אך ורק במה שנרכש מתוך ניסיון. אמנם גם בה יש תיאוריות, אבל הן שייכות לשאלה "למה זה כך?", לחלק הפילוסופי שלה, לֵמה שאינו ידוע עדיין. בדומה להשערות במדע הפיסיקה או ברפואה, שעדיין לא מבינים, אלא חושבים שכך. חלק שבפועל לא מסתמכים עליו.

העבודה בפסיכולוגיה היא בחלק המעשי, שיכולים להבין את תפיסת האדם, את המוגבלות שלו, את היכולת שלו. לכן הפסיכולוגיה פועלת נגד הפילוסופיה. ובניגוד לפילוסופיה, היא חושפת עד כמה האדם מוגבל, עד כמה אסור לנו לסמוך על התיאוריות המופשטות שאנחנו מייצרים.


האם הפסיכולוגיה יכולה לשנות את טבע האדם?

השיטה הפסיכולוגית נובעת ומתפתחת רק מתוך חקירות של הרצון לקבל ולא מרצון להשפיע, מהשוואה בין רצון לקבל לרצון להשפיע. לפסיכולוגים אין כלים של השפעה, אלא הם חוקרים רק את הרצון לקבל של האדם, את כל התופעות שבו. באיזו צורה ניתן לעזור לאדם להרגיש יותר טוב במצבו, כשמדובר בחלק הטיפולי-רפואי שלה, אבל בחלק המחקרי, בחוקי הרצון לקבל. איך האדם בנוי כיצור גשמי, מה תפיסתו, איך היא בדיוק קורת, באיזה חלק של המוח היא מתלבשת. והחקירות האלה אינן נמצאות בקשר עם רוחניות.

לחוקרי הפסיכולוגיה אין כלים להשתייך לרוחניות. אלא כל החקירות הן בתוך הרצון לקבל. ולכן גם מטרתן של הפסיכולוגיה והפילוסופיה היא רק לעזור לאדם להרגיש את חייו ביתר נוחות. מלבד אותן החקירות, שבהן רוצים לדעת איך האדם חושב, איך הוא קולט את המציאות. אבל ההבדל ביניהן, שהפסיכולוגיה מסתמכת על חקירות ממשיות והפילוסופיה לעולם לא.

הפילוסוף ממציא תיאוריה, מפרסם אותה לכל העולם בתילי-תילים של ספרים, שנכנסים כולם לספריות של פילוסופיה, שבהן נמצאים עוד מיליוני ספרים כאלה. אבל לאדם מותר לחשוב. ואם באה לו מחשבה לראש, יש לה מקום, וגם בתור ספר בין הספרים.


מהו העיקרון של המדע, שחוקר את הכוונה?

כמו בכל דבר, כוונה אפשר לחקור רק בהתאם למשהו שהפוך ממנה. חקירות מתבססות תמיד על מדידה, של משהו אחד כלפי משהו שני. ואת הדבר עצמו, לא תופסים. בדומה לחושך. אם יש מעט אור, ש'שובר' את החושך, משהו כנגדו, אז האדם תופס ומודד, ויכול לתת לו ערכים ולקבוע לו צורות. אבל רק אם יש הפרש, הבדל.

העיקרון הזה נובע מהשורש הראשון בין אור וכלי. אם יש הבדל, מרגישים. אם אין הבדל, לא מרגישים אותו. אפילו משהו עצום, כמו הכוח העליון, כמו הבורא, שנמצא לפנינו, בתוכנו, סביבנו, ואף אחד לא מרגיש. אין לנו עם מה, כנגד מה, להרגיש אותו.

לכן כל מה שמרגישים, כל החושים של האדם, עובדים בשיטה של התנגדות. משהו רוצה ללחוץ עליו, והאדם דוחה אותו חזרה כדי לאזן את הלחץ. והוא מודד את הכוח שלו, כמה עליו להשקיע כדי לאזן את הלחץ הזה. ובכוח הזה ובאופי הכוח, שהוא מפעיל כדי לאזן את הלחץ, מצטיירת באדם תמונה על משהו שנמצא מחוץ לו.

אם בא לאדם צליל מבחוץ שהוא לא מכיר, האוזן שלו מגיבה לתדרים מיוחדים של הצליל. היא תופסת חלק מהצליל בתדירות מסוימת ואחרת לא, ושוב תופסת חלק ממנו רק בתדירות כלשהי ולא אחרת. וכך האדם מאזן את התגובה שלו על מה שבא מבחוץ, רק באותם התדרים שהוא מרגיש. והתדרים האלה שהוא מייצר, הכוח שהוא מייצר, כדי לאזן את הצליל הזה, הוא מצטייר בו כמשהו שנמצא מחוץ לו. כלומר, מה שהאדם מייצר, הוא חושב שנמצא מחוץ לו.

ומה באמת נמצא מחוץ לו, מהו כל מגוון הלחצים והצלילים, הוא לא יודע, כי הוא לא נקלט בו. לכן תמונת העולם שמצטיירת באדם מכל תמונת המציאות, מיוצרת על ידי חמשת החושים שלו. חמישה חושים שאינם חמישה חושים חושניים, שהם מרגישים משהו מבחוץ, אלא הם בעצמם מייצרים לו את התמונה כאילו היא מחוץ לו. והחושים הללו אפשר לשנותם מבפנים, ובכך לשנות את התמונה שרואים, לתמונה לגמרי אחרת.

על ידי ויסות פנימי, האדם יכול לשנות את העולם שנמצא מולו, לתמונה לגמרי אחרת, אם הוא מגיב בתדרים אחרים, בכוח אחר, ברגישות אחרת. אפילו באותם חושים, בעל מנת לקבל, בתוכנה שכולה רק איך להנות, מאיך שהחושים מייצרים את התמונה. אבל אם הוא מפענח את התמונה שמייצרים חושיו, לא על מנת לקבל לעצמו, אלא כתמונה כדי להשפיע למישהו שנמצא מחוץ לחושים שלו, מצדם השני, אז הוא תופס תמונה ביחס אליו.

היום, מה שנמצא מהצד השני של חושיו, אינו מובן לאדם ואינו מורגש בו, אלא הוא מרגיש מה שחושיו מייצרים. אבל אם הוא מתחיל לפעול כלפי מי שנמצא מבחוץ, שיצר בו את החושים ופועל עליהם מבחוץ, ורוצה להתקשר אליו, לשורש החושים והמחשבה והפעולה שעוברת עליו, אם הוא מתחיל להתייחס אליו, אז הוא תופס את התמונה בצורה לגמרי אחרת. לא כפי שחושיו מציירים לו את הדברים שבאים מבחוץ, אלא איך החושים שלו מציירים אותם ביחס לאותו מישהו חיצוני.

התוספת הזאת של "יחס אליו", היא מקנה לאדם תמונה אחרת לגמרי. הוא ממשיך לפעול מתוך עצמו ולהרגיש את תגובת עצמו. אבל בחושים שלו ובתגובה שלו, הוא מגלה את היחס של המישהו הזה כלפיו, את הכוונה שלו כלפינו. כלומר, האדם חוזר כביכול לאחור, למי שיצר אותו, ומזדהה איתו מהנקודה של היוצר - מתחיל לראות את עצמו, ואת התגובה שלו על המציאות, ואת הקביעה שלו את המציאות. להסתכל מנקודת מבט של הזדהות עם השורש הנקראת "דבקות בשורש". אבל גם התפיסה הזאת היא תפיסה פנימית על ידי החושים, ממה שהם מתפעלים.


למה בעם של מקובלים היה צורך בקדושה של חפצים?

מחורבן בית המקדש ואילך, שהעם איבד את הקשר עם הקדושה, הפסיק להרגיש רוחניות, אנשים התחילו לפתח יחס מסוים לגשמיות. והמקובלים, אותם חכמים שהנהיגו את העם משך כל הדורות האלה, קבעו חוקים שקושרים את האדם לקדושה על ידי הרגלים.

אפילו המנהגים האחרונים של החסידות, שפעלו לפני כמאתיים שנה, החדירו בעם ובקרב אנשיהם מנהגים חדשים, מפני שעל ידם האדם בכל זאת מתקשר למשהו. אמנם אדם לא מפותח יכול לטעות ולחשוב שבתוך החפצים האלה יש קדושה, אבל ככל שהוא הולך ומתפתח, הוא מבין שאין בהם שום קדושה.

כך האדם בנוי ואין מה לעשות. אדם שאין לו אחיזה ברוחניות, מייחס אלוקות וכוחות מיוחדים לעצמים גשמיים. מלמדים אותו שכך טוב לו, מתוך דרישה פסיכולוגית של האדם, שמרגיש יותר בטוח בחייו, אם יש לו איזה חפץ שמאמין שעוזר לו. עניין שנובע מהרצון הטבעי של האדם להיות תלוי בכוח העליון. ואם אין לו בעולמו כוח כזה, הוא מוכן לראות את התלות שלו אפילו בצורה שקרית, למרות שיודע שאין זה כך, אבל הידיעה הזאת אינה פועלת על ההרגשה.

רואים איך גם אנשים גדולים, ברגע שהם נעשים חולים או נכנסים לצרות, הם מתחילים להאמין בסגולות, בחפצים, בפסלי בובות. אדם שרע לו מוכן לקנות חוט אדום, ולהאמין שהוא עוזר לו. והאמונה הזאת עוזרת לו, היא כוח פסיכולוגי גדול מאוד. גם ברפואה, ביטחון בתרופה מוסיף לאדם כוחות חיים, וגם הפוך. האדם הוא לא מכונה, אלא יש לו כוחות שהוא יכול לעורר ולהחיות את עצמו.

לכן הכרח הוא להבדיל בין כוח פסיכולוגי לבין רוחניות אמיתית, כפי שמתגלה לאחרונה. האנשים מפסיקים להאמין בדברים קדושים, להאמין שבחומר יש רוח. הרצון לקבל שלהם גדל לדרגה ד', והם לא יכולים לקבל יותר שבדומם, צומח וחי, יש רוח, יש כוח עליון.


למה היתה חובה להחדיר את הקדושה באמצעים שקריים?

המקובלים עצמם הם שהחדירו בעם יחס לחפצים קדושים, כדי להחזיק את העם בדרגה שהיתה לו, ולא יברח לדרגת בהמית. אבל מי שממשיך וגדֵל, מוותר על החפצים הללו, ומבין שאין בהם שום קדושה, ואין להם יכולת לעזור, אלא עזרה יכולה להגיע רק מהכוח העליון, שבא אל האדם ומשנה אותו. נותן לו כוחות פנימיים להתגברות.

מה הכוח העליון עושה בשביל האדם? הוא נותן לו כוח התגברות. הבורא לא מציל את האדם מהפעולות שהוא עצמו פועל עליו כרע. הוא לא נותן לו תרופה, או כוח, כדי להציל אותו ממה שפועל בו כרע. אלא הוא נותן לאדם כוחות, שהוא בעצמו יגלה את הרע ויצא ממנו.

לכן לא היה חשש בקרב המקובלים, להביא לאדם דרך לאחוז בעצמים קדושים, כדי שהחיים שלו יהיו מסודרים על פי הקדושה, כהעתקה מהקדושה, משום שכל אדם שגדל, מתחיל להתייחס לרוחניות וגשמיות ביחס הנכון. הוא יודע מה יכול לעזור לו, היכן טמון הכוח העליון. על ידי מה הוא יכול להזמין על עצמו אור מקיף, שהוא ייתן לו כוח ושינוי פנימי.

ולאותן פעולות שעשה קודם וממשיך לעשות גם כעת, הוא מתייחס רק כאמצעי לקבוע סדר ומסגרת לחיים, שעוזרת בשעה שנופלים למדרגה של דומם, להחזיק באותה מדרגה ולא לברוח רחוק מדי. המקובלים עצמם עשו כך. למה הם בנו חסידות? כדי להחזיק את האדם, לתת לו יותר רמזים, לתת לו יותר עצות, במה כל דבר כרוך, שעל ידי הסימנים הרוחניים האלה, יקשור את עצמו לרוחניות כמו בחוט (בשמונה-עשר חוטים או בשבעים ושניים חוטים. בשטריימל שיש בו מספר מסוים של חלקי פרוַוה וכו').

לא מן הסתם הם המציאו את כל הסימנים האלה, שהחזיקו את העם משך דורות רבים. יש בהם רמזים על רוחניות, שמביאים את האדם שגדל, להתחיל לשאול שאלות. לכן בעל הסולם לא נתן לתלמידיו, שבאו מזרמים שונים בחברה הדתית, לשנות את צורת הלבוש שלהם לטובת לבוש דומה לשלו. אלא הורה להם להישאר באותו לבוש. כי האדם שנופל, נופל לדרגת דומם, לאותה חברה שהשתייך אליה לפני הדרך הרוחנית.

והמנהגים האלה הם שמחזיקים אותו בזמן הנפילה, לא ליפול יותר מדי. והנפילה הזאת, לא יותר מדי, לא עוצרת מלהגיע להכרת הרע. ואין מצווה 'ללכת לשוּק', להתפלפל ולהתבלבל שם בין חסרי הדרך, כדי יותר מהר לראות את הרע. הרע אינו מתגלה מתוך שעושים עבירות. הרע הנכון מתגלה על ידי שמושכים אורות המקיפים. לכן יציאה לתרבות רעה וחזרה ממנה אינה "חזרה בתשובה", אלא מספיק שהאדם נופל לשנייה אחת, מרגיש את הנפילה ומתקדם מיד חזרה.

לכן המקובלים החדירו בעם דווקא מנהגים. כדי כמה שיותר להחזיק את האדם ברמה גבוהה, למרות שהוא בדרגת דומם, ואין בכך שום קדושה. אבל הם מחזיקים אותו לא ליפול יותר למטה. ואם האדם מתחיל לגדול לרוחניות, אז לא חשוב היכן הוא נמצא. הוא מוותר על כל הסממנים האלה, כי רואה את האפסיות שבהם. אבל שנופל, נופל אליהם, ולא יותר נמוך. לכן יש עדיפות לחיים במסגרת נכונה וקבועה מבלי לצאת ממנה. כפי שרב"ש העיד על עצמו, שעבר בחייו כל מה שעובר אדם רגיל על פני האדמה עד שהגיע לקדושה, בלי לצאת מירושלים ובני ברק. לא צריך יותר ממסגרת נכונה. אפשר לטייל בכל העולם ולא להשיג כלום.

האדם צריך לפעול רק כלפי האור, לראות את עצמו לעומת האור. כל הירידות הן רק כלפי האור. ואם הירידה אינה כלפי האור, היא לא נקראת ירידה ונמדדת בצורה אחרת, ולא כלפי הקדושה. לכן ברגע שחבר נופל צריך לעצור אותו ולהחזירו חזרה. ולא לחכות שיאכל את עצמו עד שיראה כמה הוא רע. זו קליפה. הקליפה אומרת לאדם שטוב לו לסבול, שכך הוא יגלה את הרע. אבל הגישה הזאת, למרות שהיא פועלת ומשפיעה מאוד על האדם, אינה מוסיפה ואינה מזרזת את הדרך.


האם בחפצים שנקראים "ספרי קודש" יש קדושה?

"ספרי קודש" נקראים אותם ספרים, שנמצאת בהם סגולה שהאדם מוצא, ודרכה מתקשר לכוח העליון. ואז הכוח העליון עוזר לו להגיע לקדושה, למה שנקרא "בעל מנת להשפיע". אבל בין דפי הספר אין תכונה על מנת להשפיע. אלא, מהי הקדושה? קדושה נקראת "השפעה", תכונת הבורא, שאינה נמצאת שם.

האנושות משך כל הדורות טועה וחושבת, שאפשר להלביש כוח בחומר. אבל הספרים האלה נחשבים קדושים, מפני שהם מהווים אמצעי לרכישת הקדושה, ולא משום שבהם עצמם יש קדושה. הספר הזה הוא האמצעי, ולכן הוא נקרא "קדוש", ולא משום סיבה אחרת.

גם ספרי תורה נעשים בצורה מיוחדת רק כסימנים, כהעתקה מרוחניות. לוקחים מהרוחניות סימנים מהו "ספר" ומעבירים אותם לגשמיות. אבל כאשר עושים את הספר בגשמיות, אין בו קדושה.

מהי הקדושה שיש בסימנים? קדושה נקראת "כוונה על מנת להשפיע". כוח להשפיע ששייך, או לבורא, או לנברא המתוקן. ושאינו יכול להיות מלובש לא על הרצון, מתוך הרצון. ולספר אין רצון להיות משפיע. רק השפעה נקראת "קדושה". ורק השפעה, כוח ההשפעה, יכול להוות הצלה או תרופה. ולא חוט אדום שפועל על האדם כתופעה פסיכולוגית. שעוזר לאדם, כי הוא מאמין שהחוט מרפא.


האם קבלה היא מדע, גם עבור מי שאין לו השגה רוחנית?

עבור מי שאין לו עדיין השגה רוחנית, הקבלה אינה מדע. הוא לא יודע שהקבלה היא מדע. הוא יכול להאמין למה שאומרים לו, או ולהתייחס לכך כהשערה, אבל לא יותר. איך הוא יכול לחשוב כך? הוא לא מרגיש את העולם שהקבלה חוקרת. אין לו כלים לראות שהחקירות שלה הן חקירות. אין לו הבנה במה הוא חוקר את העולם הזה.

עד שהאדם לא משיג כלים אחרים, כלומר, אפשרות לחקור עם כוונה על מנת להשפיע, הוא לא יודע מה הן חקירות בחומר על מנת לקבל. הוא לא יודע מה ההפרש בין זה לזה, וגם לא יודע מה כל אחד מהם, כי אי אפשר ללמוד על כל אחד מהם, אלא רק בהשוואה למשנהו.

ולכן כל מי שנמצא בחקירות, אפילו דעולם הזה, הוא לא מבין איך הוא חוקר. באיזו צורה הוא חוקר, מה ההגבלות שלו. במה להאמין ובמה לא. מה הם הכלים שחוקרים בהם, שהכלי הוא רצון לקבל. לאדם אין שום תפיסה עדיין.

כל המדע שלנו הוא רופף מאוד. כך יתגלה יחד עם חוכמת הקבלה. והאפשרות האמיתית לחקור את החומר, תתגלה יחד עם האפשרות לחקור את הרוח.


מתי היחס לקבלה דומה לפילוסופיה?

למי שלא הגיע לרוחניות, הקבלה בשבילו היא פילוסופיה. לא ממש פילוסופיה, כי היחס שלו אליה, הוא בכל זאת לפי פסוקים והגדרות שמלמדים אותו. אבל אם אין עדיין ממשיות בכל מה שמדברים, ולא נמצאים באיזו תפיסה בו, אז הקבלה היא פילוסופיה.

ואם הוא תופס את המדרגה הרוחנית הקטנה ביותר, כבר יש לו אחיזה מסוימת בכל מה שנמצא ברוחניות. כי כל מדרגה, ולוּ הקטנה ביותר, כוללת בתוכה את כל המרכיבים של המדרגה הגדולה ביותר. ההבדל הוא רק ברזולוציה - במספר החלקים, בעומקם ובקשר שאפשר לגלות ביניהם. אבל בכל מדרגה ישנן עשר ספירות וכל מה שבהן.

ומי שלא גילה את המדרגה הקטנה הזאת, הוא קורא וחושב פלפולים בלבד. אבל גם בפלפולים האלה טמון היחס שלו להגיע לחקירה נכונה, ולהיטמע בחומר הזה, להתחבר אליו. ולכן הם מועילים לו, כי הם מעוררים אור מקיף.

הדור שלנו נמצא במצב מיוחד. אין לו יותר מקובלים אמיתיים. אין מי שיעזור לו. אין לו אנשים גדולים באמת שנמצאים בעולם האצילות, שיתנו לו משם את התורה, כפי שהיה בדורות הקודמים. הזמן שלנו הוא שלב מעבר. לכן מצד אחד צריך להבין את המוגבלות שלנו, עד כמה אנו מוגבלים. ומצד השני, מותר למי שלומד, להתפלפל ולעשות פעולות שונות, כאילו הוא נמצא בגובה ההשגה. אבל בתנאי שהוא לא בורח מספרים אמיתיים.

הלימוד חייב להיות רק מתוך ספרים אמיתיים של בעל הסולם. ולא מאותם קיצורים שעושים, לצורך הפצה מובנת יותר לקהל הרחב או למדענים, שאינם מסוגלים לעכל את מאמרי בעל הסולם המקוריים. אסור לנו להתרחק מהם ולסטות מהם צעד אחד הצידה. לא חשוב איך מושכים את האנשים ללימוד הקבלה, מותר בכל אמצעי. אבל אם הם מגיעים ללימוד במקורות אמיתיים, הם מושכים אור מקיף, ואז יש תקווה שיגיעו לאמת. ואם אחרי שמושכים אותם, נותנים להם קורס מזורז איך להצליח בעסקים, אז ברור מה יקרה.