חוכמת הקבלה והפילוסופיה

(ניתוח השוואתי בין קבלה לפילוסופיה)

שיחה (7.7.04) על המאמר

אתה נמצא כאן:

שעל למתחיל > מאמרים מדעיים > שיחה (7.7.04) על המאמר

מקור הנשמה

"אנו קולטים כל דבר רוחני, ככוח ללא שום דמות גשמית. הרוחניות היא תכונה נפרדת לגמרי מהעולם הגשמי. אבל אם לרוחניות אין שום קשר לגשמיות, איך היא יכולה להוליד ולהניע את הגשמיות?"

מהי נשמה? הרצון לקבל הוא חומר הבריאה. והרצון להשפיע, שאותו רוכש הרצון לקבל, היינו, הכוונה לעבוד, הרצון להיות דומה למאציל, המתהווה בתוך הרצון לקבל עוד בבחינה ב', בסוף בחינה א' מד' בחינות דאור ישר, גם הוא אינו נשמה, אלא תוספת בלבד לרצון לקבל.

הרצון להשפיע, הוא שנותן לרצון לקבל את הרגשת המאציל, שממנה הרצון לקבל מתפתח כדי לממש את הרצון להשפיע, את הרגשת המאציל, לטובת עצמו. לנצל את הבורא, לרצות ממנו עוד יותר. להנות לא רק ממה שמקבל מהבורא, אלא להנות מאיזה גודל של בורא הוא מקבל מה שמקבל. כלומר, להנות מגודלו של הבורא, מגדלות המשרת אותו.

ובבחינה ד', כאשר מגיעים לרצון לקבל הגדול ביותר, שמקבל כל מה שמגיע מהבורא, ורוצה לבלוע את גדלות הבורא לעצמו, שייתן לו, שישרת אותו, ולהנות מגדלות הנותן. אז, בשיא גודלו האפשרי, כשבחינה ד' מחליטה שהיא רוצה להידמות למשפיע, הרצון לקבל שם לו למטרה להיות כבורא. כי אחרי שרכש הכרה בגדלות הבורא, ואת כל היכולת של הבורא לתת לו, הוא רוצה להפוך אותם בעל מנת להשפיע ובפעולתו להידמות לבורא.

ואם ברצון לקבל הגדול שרכש, הוא עושה פעולה כמו הבורא, אז הפעולה עצמה, הטיב שלה, המילוי שמקבל, שהוא תענוג מהשתוות הצורה, מכך שמהנה לבורא - הפעולה עצמה והתענוג שממלא אותה - היא נקראת "נשמה". ולכן היא נקראת "חלק אלוקי ממעל". כלומר, בחלק מישותו האדם נעשה לגמרי דומה לבורא, דבוק בו, במשהו בלתי נפרד ממנו.

ופעולה זאת האדם צריך לחזור ולעשות, עד שהוא מממש את כל הרצון לקבל שלו בצורה הזאת ומביא אותו לצורת ההשפעה. וכך יוצא, שהבורא בורא את החומר, והאדם מתוך החומר הזה, עושה דמות אלוקית.
 

הכוח הוא חומר

"אבל הכוח עצמו הוא חומר אמיתי, ולא פחות ממשי משאר החומרים הגשמיים של העולם הזה המוחשי. ואף על פי שאין לו דמות, שיכולה להיקלט בחושים של האדם, בכל זאת לא פוחת ערכו.

אם לדוגמא לוקחים את יסוד החמצן, שנמצא בהרכבם של רוב החומרים בעולם. ושמים בבקבוק כחמצן טהור, שאינו בא בתרכובת עם שום חומר אחר, הבקבוק יראה לגמרי ריק, מפני שחמצן שנמצא במצב צבירה של גז, אי אפשר לנו לתפוס אותו, לעצב אותו, לשלוט בו באמצעות הידיים, הוא אינו נראה לעין, אין לו טעם ואין לו ריח. וכזה הוא גם המימן.

אבל אם מאחדים את שני החומרים הללו, הם מיד הופכים לנוזל, למים ראויים לשתייה, בעלי טעם ומשקל. ואם ניצק מים אלה לתוך סיד חי, הם ייספגו מיד בסיד, והנוזל יהפוך לחומר מוצק, כמו הסיד עצמו. באופן זה הופכים יסודות החמצן והמימן, שאין שום אפשרות לחוש אותם, לגוף מוצק.

ומה על הכוחות שפועלים בטבע, שלרוב אינם נחשבים לחומר, משום שאי אפשר לנו להכירם באמצעות חושינו. הרי המציאות שאנו מרגישים, של גופים מוצקים ונוזליים, שכל אחד יכול לחוש אותם בעולם שלנו, בטמפרטורות גבוהות הופכים לגז, ובטמפרטורה נמוכות אותו גז, הופך שוב למוצק.

מכאן מובן, שכל התמונות המוחשיות לנו, באות מיסודות שאינם חומרים בפני עצמם, ושאי אפשר להרגיש אותם. ולכן, כל התמונות המוכרות לנו, הקבועות בתודעתנו, שבעזרתן אנו מגדירים את החומרים, אינן קבועות וקיימות בזכות עצמן, אלא לובשות ופושטות צורה בהשפעת גורמים כמו שינויי טמפרטורה.

ובכן, היסוד של החומר, הוא ה"כוח" הגלום בו. אלא שאותם הכוחות עדיין לא נתגלו לנו בצורתם המופשטת, כפי שגלויים לנו היסודות הכימיים, אבל בעתיד תתגלה מהותם לבדה, כמו אותם יסודות כימיים, שהתגלו לנו רק במרוצת השנים האחרונות."

הכל בנוי מכוחות. אין יותר מכוח. גם אנחנו, ההשפעה עלינו, התגובה שלנו, כל המעשים, המחשבות וההחלטות. כל מה שאפשר לתאר מחוץ לבורא, שעליו לא מדברים, כי בו אין השגה, כל הבריאה מחוץ לבורא, היא כוחות. וההבדל בין הכוחות הללו הוא בכמה שהם מתגלים או לא מתגלים לנו.

ובעל הסולם נותן דוגמה, שיש כוחות שמוחשיים ומגולים אפילו לחושינו, בהתאם לתנאים טכניים של חום, קור, לחץ, שלומדים עליהם בפיסיקה בחוק גאי-לוסאק, שכמה שעושים דחיסה או חימום של גזים, בהתאם לאיך שפועלים עליהם, הגזים הופכים לנוזלים או למוצקים.

הדוגמה הפשוטה הזאת ממחישה עד כמה התנאים האלה נעים ומשתנים כלפינו. אבל רק כלפינו, כלפי חושינו. אם היו לאדם חושים אחרים, הוא היה תופס את הצורות הללו לא כנוזל, גז או מוצק, אלא בצורה אחרת. כי ההתגלות שלהם כנוזל, כגז, כמוצק, הוא גילוי כלפינו בלבד, ובפני עצמם הם כוחות.

ואם תשתנה יכולת התפיסה של האדם, מה שנראה לו כמוצק, יתכן ויראה לו כנוזל או כגז. כי הכל תלוי ביכולת התפיסה ובטווח התפיסה של האדם. כלומר, הצורות שמתגלות, תלויות באדם. ומה שמתגלה הוא תמיד כוח, שאין לו צורה בפני עצמו. אלא הוא קיים בכוח, וצורתו מתגלה בהתאם לחושי האדם.

אותו דבר קורה בתפיסת הרוחניות. כרגע אין לנו עדיין יכולת לתפוס אותה, כפי שאנו מתקשים לתפוס צורות של גז או גלים. אותן צורות שהאדם לא יכול לתפוס באופן טבעי, אבל בעזרת מכשירים מתאימים הוא תופס ומגלה אותן. כמו למשל מהו אוויר. אנשים לא ידעו שיש משהו סביבם, עד שהתחילו לגלות פתאום את המרכיבים שלו. שיש בו חוסר או עודף ותוספות למיניהן. כך החלה כל חקירת האדם בחלל שלו.

וכך כלפי הרוחניות. אם היינו רוכשים בתוכנו תכונות נוספות, כלים נוספים, היינו מגלים את הרוחניות, כפי שאנו מגלים תופעות שונות בעולמנו. אין הבדל במהות, בין מה שמתגלה בחושינו הגשמיים, לבין מה שיתגלה בעתיד בחושינו הרוחניים, הכל רק כוחות. אלא ההבדל הוא במידת יכולתו של האדם לגלות אותם או לא.

לכן לא מדובר על התלבשות של רוחניות בגשמיות. אין התלבשות כזאת. אלא הכל תלוי במידת ההשגה, ביכולת ההשגה של הכוחות הללו על ידי האדם. ככל שהאדם יצליח לבנות בתוכו צורות הדומות לאותן צורות, שבהן יכולים להתגלות הכוחות הללו, כך הוא יגלה אותם.
 

האם אפשר להרגיש כוח ללא פעולתו בחומר?

כוח ללא פעולה בחומר, נקרא "אור ללא כלי" - "לא מושג". אבל אותו חומר, אותו רצון לקבל,

 הוא גם כוח, כוח הרצון. והצורות שלו, שיוכל להידמות לאור, אותן האדם צריך, כדי לגלות את כוח האור. ואז כוח החומר יהיה דומה לכוח האור. במה? בצורות הדומות ביניהם. כי בכוחות הם לא יכולים להיות דומים.
 

מה מבדיל את הכוחות, לצורות שונות של התגלות כלפינו?

בניית צורות באדם, הדומות להופעת הכוחות. את הכוחות עצמם האדם לא יכול לתפוס, אלא רק את פעולתם. האדם אף פעם לא יכול לומר מהו הדבר עצמו, אלא רק לומר באיזו צורה הוא מבקר אותו, בודק אותו, מרגיש ולומד אותו - בונה עליו מדע. כל המדעים הם ביחס למי אנחנו. אם נוכל לשנות את התכונות שלנו, נוכל לבנות מדע אחר. להרגיש פרטים שונים לגמרי של המציאות, גם בתכונות החומרים, גם באופי שלהם וגם בהתקשרות ביניהם.

כל מה שמקובל עלינו היום כמדע, כעובדה, הוא מה שמתגלה בחושינו. אותו אנו רושמים ומסדרים, וממנו מקבלים את מושג המדע. האדם לא חוקר כוחות, הוא חוקר איך הם מתגלים כלפיו. כפי שאומר רב"ש, ששולחן נראה שולחן כלפינו, אבל כלפי מלאך, "שולחן" או "כיסאות" מתגלים בצורה לגמרי אחרת, בצורה של כוחות. וכך כל היקום, כלפי יצור אחר, הוא מתגלה לגמרי אחרת. ולכן המדע שלו יהיה אחר. פיסיקה וכימיה הוא יתאר בצורה לגמרי שונה. לפי התוצאות שהיה מקבל בכלים שלו.

 

מה גורם לחומר לבוא במגע עם כוח אחד ואחר כך כוח שני ולשילוב ביניהם?

השינוי שבחומר עצמו. החומר צריך להיות בהשתוות הצורה לאותם הכוחות.

 

מה פירוש, שבעתיד תתגלה מהותם של הכוחות?

בעתיד נדע שפועלים כוחות, ולא הצורות שנראות לנו. לא שבעתיד ישתנה מעשה בראשית, אלא כלפינו. האדם ישתכלל, יקבל צורות חדשות, יגיע ליותר הבנה של הכוח הפועל בו וסביבו. ואז הוא יוכל להתקשר אליו על ידי שינויים יותר מהותיים בתוכו. וכך להכיר את הכוחות הללו. לא את הכוחות עצמם, אלא לגלות את פעולתם בצורה יותר קשורה אליו.

הרוחניות בעצמה, הכוח עצמו, הוא הבורא, שממלא את הכל ו"אין עוד מלבדו". והאדם רק מגלה מכל צורות ההשפעה של הבורא, מה שהוא מסוגל, לפי הצורות שהוא מייצר על הכוח שלו. הכוח של האדם הוא הרצון לקבל, כוח הרצון, שבצורתו הטבעית הוא מוגדר כחומר הבריאה.

למה הוא נקרא "חומר הבריאה"? כי בצורתו הטבעית, הרצון לקבל לא יכול לתפוס את הכוחות בעצמם, ולהתקשר אליהם כמו שהם ביניהם. אלא אם עושים עליו צורה מיוחדת של כוונה, הכוונה הזאת יכולה להיות בקשר ובפעולה הדדית עם הכוחות, עם השפעת הבורא.

כמו שהפיסיקאים מגיעים היום להבנה, שאין סביבנו שום דבר אחר חוץ מגלים. שכל המציאות היא גלים. וחיבור ביניהם, השפעה הדדית, יחס הדדי, פעולות הדדיות בין הגלים, מולידות תופעות אחרות.
 

הכוח השווה ברוחני ובגשמי

"במילה אחת אפשר לומר, שכל השמות המתבססים על תמונות החומר, הם בדויים לחלוטין, משום שהם נקבעו בהתבסס על קליטת חמשת החושים. ולכן השמות הללו אינם קבועים ואינם קיימים לעצמם. אבל מאידך, כל הגדרה שנותנים לכוח, מתוך שלילת הקשר בינו לבין גשמיות, גם היא מדומַה.

וכל עוד המדע לא התפתח עד לצורתו המושלמת, עלינו להתחשב רק עם המציאות הממשית. במילים אחרות, צריך להתייחס לכל הפעולות הגשמיות, שאותן רואים ומרגישים, כפעולות התלויות באדם המבצע אותן. ולהבין שכמו הפעולה עצמה, גם הוא ביסודו מורכב מחומר. אחרת לא היתה אפשרות להשיג גם אותו."

למה המקובלים מכנים את העולם שלנו "עולם המדומה", עולם שלא קיים, שהכל רואים הפוך, "היינו כחולמים", שהחושים בו מדומים? מפני שכל מה שקיים בו, לא קיים בצורה היסודית שישנה במציאות, ככוחות שפועלים בינם לבין עצמם. אלא כהתפעלות מעבר לכוחות, מעל הכוחות, הנקראת "הרגשת בני האדם". שהם מרגישים ומציירים את העולם שלהם, בעזרת הגבלות נוספות, מלאכותיות, הנקראות "חושים". שניתנו להם מעל הכוחות, כדי שתהיה לאדם אחיזה, או הרגשת חיים, חיוּת, באיזו מציאות, באיזה עולם מדומה.

בני האדם בעצמם, בתוכם, גם הם כוחות. והמצב האמיתי שלהם הוא לפעול עם הכוחות. אבל מפני שהם לא מסוגלים עדיין להגיע למצב של מציאות אמיתית, נתנו להם חמש הגבלות, הנקראות "חמישה חושים", שבתוכם הם מרגישים את החיים והחיות. ומה שהם קולטים בחושים האלה, הם מכנים "העולם שלנו". ובתוך חמשת החיישנים האלה, הם בונים את החיות שלהם, את כל מערכת החיים והיחסים שלהם.

עד שהם לאט לאט יעזבו אותם, ויכנסו יותר פנימה, לכיוון הכוחות, לפעולות של כוונות ומחשבות, לחיות במישור עמוק ורחב יותר, ולא בחמשת החושים שלהם. אבל הכל תלוי עם מי האדם מזדהה. אם הוא חי רק בתוך חמשת החושים שלו, והם העולם שלו והחיים שלו. או שהוא מתנתק מהם וניכנס לחיים פנימיים יותר. ואז עובר ממישור של דומם צומח חי מדבר גשמיים, למישור של דומם צומח חי מדבר רוחניים, היינו, של כוחות.

כלומר, על פני רשת כוחות, שהיא עולם ומלואו בפני עצמו, יש תוספת קטנה של חמישה חושים, שפה ושם נבנים מכוחות. והכוח, דרך חמשת החושים, מגלה צורה שנקראת "החיים הגשמיים", צורה שהיא דמיונית לגמרי.
 

האם הרצון לקבל הוא כוח כנגד הכוחות האלה?

ישנה מערכת כוחות, שבה בורא ונברא נמצאים כאחד. רשת של כוחות, שהם פועלים אחד כלפי השני בחיבוק אחד, בהשוואה ובהשלמה הדדית, שאין נברא בלי בורא, ואין בורא בלי נברא. ורשת הכוחות הזאת, קשר הכוחות הזה, נוצר ונברא על ידי הבורא, כאחד. שמצבים הפוכים ומצבים דומים באים כאחד, כדי להשלים אחד את השני, שתהיה הרגשת שוני בין אחד לשני. שעל פני הרגשת השוני הזאת, תהיה מיד הרגשה של השוואה וחיבור, "כיתרון האור מתוך החושך". אי אפשר זה בלי זה. בפנים חייב להיות חושך, כדי שמיד עליו יתגלה יתרון האור.
 

לכן יש רק עולם אין סוף, שבו הכוחות של הרצון לקבל, פועלים כלפי כוחות ההשפעה של הבורא, כרצון לקבל בכוונה על מנת להשפיע. ומתוך שיש בנברא רצון לקבל ורצון להשפיע, על ידי ההפרש בין שני הכוחות הללו, על ידי הפער האינסופי, הקוטבי, ביניהם, הנברא כאילו תופס, מחבק, מחזיק, את המציאות הנקראת "בורא". והתפיסה הזאת של הנברא, היא נקראת ש"אור ממלא את הכלי", את פנימיות הכלי, ויוצרת את המצב הנקרא "דבקות". אבל הכל נעשה ברמה של כוחות.

אנחנו נמצאים במצב, שאנו כוללים את הרצון לקבל וכוונתו על מנת להשפיע, ובתוכו, בתוכנו, נמצא הבורא בכל יופיו והדרו, כלומר, עם כל היכולת שלנו לגלות אותו. אבל מכל התמונה הזאת, אנו מגלים עכשיו לא רמה של כוחות וכוונות, אלא רמה אחרת הנקראת חמישה חושים גשמיים, גופניים, שהם מציאות אפורה הנמצאת מעל מציאות האין סוף.

והמצב הזה הוא מעמד חשוב מאוד, המאפשר לאדם לפתח יחס משלו, רצון משלו, השתוקקות משלו, להגיע למצב האין סוף, שעליו רוכב מצבנו הנוכחי, שלאט לאט יתגלה בו המצב האמיתי. וההתגלות ההדרגתית הזאת של עולם אין סוף, היא נקראת "לגלות את העולמות". כלומר, נמצאים באותו מצב, רק מרגישים ממנו מצבים שונים, אפורים. אבל אם רוצים להגיע למצב האין סוף, לאט לאט מקבלים את האמצעים איך לבצע זאת.

מה הקשר בין רוחניות שהיא תכונת ההשפעה, לבין הצורה שמתראה לנו?

בעולם אין סוף, האדם נמצא בין שני כוחות, כוח אחד שנקרא "רצון לקבל", וכוח שני שנקרא "כוונה על מנת להשפיע", בדומה לזוג מספריים. שני כוחות, שלעצמם הם מנוגדים זה לזה ורחוקים זה מזה, כמרחק מזרח ממערב. אבל בין שני הכוחות הקוטביים האלה, של רצון לקבל וכוונה על מנת להשפיע, שהם אינסופיים במידת הריחוק ביניהם, האדם תופס את הכוח הנקרא "המאציל". שאפשר לתפוס ולגלות אותו, לתפוס ולחבק אותו, רק בהפרש בין שני הכוחות הללו, בין הרצון לקבל לבין הרצון להשפיע, הכוונה דלהשפיע.

והמצב שהבורא נמצא בינינו, ואנחנו תופסים אותו ומחבקים אותו, שנקרא "אור נמצא בתוך הכלי", או "בורא מלובש בתוך הנשמות", הוא המצב הקבוע. הוא שנברא, ונברא כמצב יחיד, שאין חוץ ממנו. ואנחנו נמצאים בניתוק מהמצב הזה, לכן עולמנו נקרא "מצב המדומה", מצב לא אמיתי. כי כל מצב אחר שמרגישים, חוץ מהמצב הבסיסי, האמיתי, הקיים והקבוע, הוא מצב מדומה. ועולמנו הוא המצב השקרי, כי הוא אפילו לא מזכיר את המצב האמיתי.

והעולמות הרוחניים הם הרגשה חלקית מאותו מצב אמיתי, לכן הם נחשבים עולמות אמיתיים. וככל שהם מגלים את האמת הזאת, הם נקראים "עולמות", העולמות השונים, שמדובר בהם לא על החלק שהם מסתירים, אלא על החלק שהם מגלים. מאותו רגע שמתחיל להתגלות המצב האמיתי, קוראים למה שמתגלה "עולם הרוחני".

במצבנו הנוכחי, למה אין לנו יכולת להרגיש את המצב האמיתי? כי באין סוף, בעולמות הרוחניים, יש פער בין הרצון לקבל לכוונה על מנת להשפיע. אם הפער ביניהם הוא אינסופי, נקרא שנמצאים בעולם אין סוף - תופסים בפנים את האלוקות ומתמלאים בצורה אינסופית. ואם אין פער קוטבי ביניהם, אז האדם נמצא באחד העולמות, בריאה, יצירה, עשיה, שהם מצבים חלקיים ממצב האין סוף.

ואם חסר באדם אחד מהמרכיבים. יש לו רק רצון לקבל, אבל אין לו כוונה על מנת להשפיע. אז אין לו במה לתפוס את הבורא. צריך "שתי ידיים", שני קווים, רצון לקבל וכוונה על מנת להשפיע, כדי בתוכם לתפוס את הבורא. אבל אם חסרה יד אחת, יד ימין, הכוונה על מנת להשפיע, ויש רק רצון לקבל, אז אי אפשר לתפוס אותו. כי תופסים אותו בפער בין הרצון לקבל והכוונה שרוכבת עליו.

והמצב שבו נמצאים רק בקו אחד, ברצון לקבל בלבד, הוא נקרא "העולם הזה". ובו יכולים להרגיש רק מציאות המדומה, ולא חלק כלשהו מאין סוף. אבל מפני שהרצון לקבל בנוי כך, שעם הכוונה על מנת להשפיע הוא דומה לבורא, לכן ביסודו, יש בו חלקים, מדרגות. והוא מחולק בצורה כזאת, שהוא כבר מוכן על ידי המסך להידמות לבורא.

וההתאמה לבורא ללא מסך, נקראת החושים שלנו, התפיסה שלנו, החשיבה והמחשבה שלנו, שבהם תופסים משהו, אבל מדומה. שיש כביכול חלוקה כמו בעולם הרוחני, אבל היא נשארת חלוקה, כי אין כוח שיוציא את הרצון לקבל מתוך החלוקה, לגובה. חסרה כוונה על מנת להשפיע. יד ימין. יש רק כביכול אותן הגדרות משותפות. לכן אפשר לקחת לעולם הרוחני, שמות, הבחנות, מהעולם הזה. אבל אם מוסיפים לשמות ולהבחנות האלה כוונה על מנת להשפיע, צד ימין, אז עוברים להרגשה של המצבים, שקודם רק נקראו בשמות העולם הזה, והופכים אותם להרגשה בעולם הרוחני.
 

במה תלויה הרגשת המאציל?

הרגשת המאציל תלויה בהפרש בין הרצון לקבל לכוונה דלהשפיע, שרוכבת עליו. ככל שהפער ביניהם יותר גדול - ככל שהעביות יותר גדולה והמסך עליה יותר גדול, כלומר, "גובה הכלי", המרחק בין מלכות לכתר - איכות תמונת המאציל הולכת ומתבהרת בתוך הכלי. "כיתרון אור מתוך חושך".
 

האם יתכן מצב שלא יהיו לנו חמישה החושים?

חמשת החושים לא ניתנו פתאום בעולם שלנו מאין ברירה. חמשת החושים הם תוצאה מהחלוקה של הרצון לקבל מד' בחינות דאור ישר. ורק אם הרצון לקבל הזה בא עם מצב שכנגדו, עם כוונה על מנת להשפיע, כשתי ידיים זו מול זו, אז החלוקה של הרצון לקבל לחמישה חלקים, בתוספת הכוונה על מנת להשפיע, שמצטרפת לכל חמשת הרצונות לקבל הללו, הם פועלים כאחד בכלי אחד. אבל אם אין כוונה על מנת להשפיע, אז החלוקה לחמישה חלקים, בחומר עצמו, מביאה לחמישה חושים של העולם הזה.
 

איך אפשר לתפוס מהות אחרת באותם חמישה חושים?

בחמשת החושים לא תופסים כלום. בחמשת החושים מודדים ומרגישים את התפעלותם מכוח מסוים שנמצא כנגדם. אם הכוח שנמצא כנגדם, פועל רק על חמשת החושים, אז האדם מתאר לעצמו עולם גשמי, מציאות מדומה. למה היא מדומה? כי היא לא נמצאת בצורה הזאת בשום מקום אחר, חוץ מאשר בתוך החושים עצמם.

מה שאין כן, אם תופסים את המציאות, את הכוח, בחמישה חושים, אבל מוסיפים להם רצון להשפיע, כוונה דלהשפיע, אז לפי גודל הכוונה דלהשפיע, בהתאמה אליה, בהשוואת הצורה אליה, מתחילים לתפוס מציאות בצורת השפעה. וצורת ההשפעה היא אותה צורת מציאות שנמצאת מחוץ לחומר.

לכן המצב הרוחני לא נקרא מצב המדומה. התפיסה של המציאות דרך הכוונה על מנת להשפיע, לא נקראת תפיסה מדומה, אלא רק תפיסה חלקית, מתוך התפיסה הכוללת שנקראת "אין סוף".
 

מהו החוש השישי ביחס לחמשת החושים?

החוש השישי אינו חוש, אלא תוספת כוונה על מנת להשפיע. אין חוש שישי, כמו שאין צורך באצבע שישית. אלא, קניית היכולת לקלוט מציאות בכוונה על מנת להשפיע, אותה מבטאים כחוש שישי, כחוש נוסף. אבל זו יכולת נוספת במציאות שלנו, להתחיל להתפעל מתפיסה חדשה, לפי הכוונה על מנת להשפיע. לחיות בתוך הכוונה על מנת להשפיע, בתוך האהבה, אהבת הזולת.

והמיוחד הוא, שיכולים עם החושים שלנו, לעבוד בכוונה על מנת להשפיע ולהגיע להרגשת עולם אינסופי, ויחד עם זאת להישאר בחמישה חושים גופניים, שפועלים בצורה רגילה, כפי שהם ניתנו לנו מלכתחילה, בתחילתה של הדרך הרוחנית.

ועד שהאדם לא מגיע בחמשת החושים הטבעיים, הגופניים, לרכוש כוונה על מנת להשפיע במלואה, הוא לא עוזב את המדרגה התחתונה הזאת. כי ההבדל בין המדרגות, הוא בפער בין החושים הגופניים שהאדם מקבל ללא כוונה עליהם, לבין רכישת רצון לקבל אינסופי במלואו עם הכוונה על מנת להשפיע. שני קצוות שחייבים להיות במלואם בתוך האדם, והם שנותנים לו את הנפח של עולם אין סוף, את כל סולם המדרגות.

וכאשר מגיעים לתוצאה הסופית, לרכוש את כל הכוונות על כל הרצונות דעל מנת להשפיע, ולבנות אותם בחושים הטבעיים, אז רוכשים כלי עם נפח מספיק לכלול את כל המציאות, ומוכנים להרגיש את האלוקות, את המאציל שמתלבש בנו.

ומה קורה לאחר מכן, על זה הקבלה לא מדברת. אבל עד גמר התיקון, אין חיים ואין חיות ללא הכרת העולם הזה, שמרגישים אותו וחיים בו. וכל הדרגות הרוחניות משיגים רק בזמן שנמצאים בעולם הזה, בגוף הגשמי, הטבעי. ובעזרתו, מתוכו, משיגים את האין סוף.
 

האם התנאי להרגיש אין סוף, הוא להרגיש פער אינסופי בין העולם הזה לעולם אין סוף?

הרגשת האין סוף באה דווקא מפני שהאדם עומד בעמדה התחתונה, "הרצויה", כדברי בעל הסולם, ומתוך העולם הזה בונה את כל סולם המדרגות. העולם הזה, העולם החומרי, נמצא במרכז עיגול האין סוף. ואת נפחו של העיגול, האדם רוכש על ידי הכוונות שלו. הרצון שלו מתרחב, ועל פניו גדלות הכוונות שלו, עד שיחד הם תופסים את כל נפח האין סוף. ובהתאם לזה, לאט לאט מגלים את המאציל. עד שכל הכלים מתפתחים עם הכוונות, עד לאותו מצב שהיו בו מלכתחילה, במלכות דאין סוף לפני הצמצום, ומגיעים לגמר תיקון. וכל ההפרש בין העולם הזה לעולם אין סוף עובד כעומק, כעוצמת נפח, של אותו מקום שמתמלא עם המאציל.
 

האם אפשר לטפס בסולם המדרגות גם מחוץ לגוף?

בסולם המדרגות, יש פעולות שעושים מחוץ לגוף. אבל לנו קשה לתאר לעצמנו את המציאות מרגע שמתים, ועד שחוזרים לגלגול הבא, שהאדם לא נמצא בגוף. ולכן התיאורים האלה תמיד נשארים תיאורים ילדותיים, על איזה מקום שבו פורחים באוויר בצורה של כוח. אבל אין מקום כזה, ואין לנו מילים להביע צורת קיום ללא גוף. כי כל הלשון שלנו מבוססת על מה שמכירים ומרגישים הגופים.

יש פעולות אחדות בלבד, שצריך לעשות אותן "ללא הכרת הגוף". החיים שלנו נקראים ב"הכרת הגוף". ו"מוות" של הגוף נקרא להינתק, להיפרד, מלהרגיש את הצורה שבה היינו. ולא שהגוף עצמו חי או מת, אלא הוא כך כלפינו. אנחנו מרגישים אותו, שהוא מזדקן, שהוא מת, שנמצאים מחוץ לו, ושוב מתלבשים בו, ומתחילים להכיר את הגוף, להכיר את עצמי.

אלה צורות ההשגה. ולא שקורה משהו מחוץ לאדם. אלא כך האדם מתאר לעצמו, זו התמונה שמצטיירת בו, שהוא היה מחוץ להכרה, ועכשיו הוא מתחיל להרגיש את עצמו כחי ובתוך גוף, כילד קטן וכיותר גדול, וכגוף שמזדקן ועוד מעט מת. אבל אוסף הרצונות בונה בנו תמונה כזאת, שכך כאילו קורה. הציור הוא רק כלפי האדם עצמו.

יש פעולות שצריך לעשות אותן ולממש אותן בדרגות שונות של הכרה. או להרגיש משהו שנקרא "גוף", או להרגיש אותו באופנים שונים ואחרים, או לא להרגיש אותו כלל, ועוד. אבל אלה פעולות ש"האני" עובר, ו"האני" איננו גוף. וכל השינויים הם רק כמה ובאיזה אופן הרצון לקבל מורגש כלפי נקודת "האני" של האדם.
 

מהו ה"סוף" שרואים באין סוף?

"סוף" רואים בצורה פשוטה. "סוף" נקרא לא לרצות יותר. מי עושה "סוף", מי מגדיר שמגיעים לסוף? "האני". הוא אומר, שהוא לא רוצה יותר, לא חשוב אם לקבל או לא להשפיע. הכלי מרגיש, הכלי מודד וקובע. ואם הוא לא קובע את התנאי הזה, יש לו על רצון לקבל של עשרה קילו, יכולת לעשות מסך של שמונה קילו, אז הוא עושה סוף ומחליט לקבל עד שמונה קילו. הוא יודע שהרצון שלו הוא עשרה קילו, אבל הוא מקבל עד שמונה קילו, ואז הוא מרגיש "סוף".

אבל אם יש לו רצון לקבל של עשרה קילו ומסך על כל עשרה קילו רצון, אז הוא נמצא במצב אין סוף, שהוא לא עושה גבול. הוא כולו ללא גבול, בדומה לילד קטן שנותנים לו להתפרע בחדר בלי גבול, ואז הוא חושב שהוא נמצא בעולם אין סוף. והוא באמת נמצא בעולם אין סוף, כי הוא עושה מה שהוא רוצה.

והיכן האין סוף האמיתי? היכן ה"אין סוף" של האין סוף, מכל המצבים האינסופיים? רק בכלי שהבורא ברא. רק ברצון לקבל שמבוסס על הרצון להשפיע שיסד אותו. מחשבת הבריאה היא הרצון להנות לנבראים. וב"מידה" ובצורה שרוצה להנות לנבראים, לתת להם, הבורא בנה את הכלי. וכאשר הכלי מגיע להתאמה מדויקת, לאותו האור שיצא מהבורא וברא אותו, הוא מרגיש את עצמו בצורה אינסופית.

ואין לדעת, האם הבורא בעצמו, שהקדיש לנברא את האור הזה, את המתנה, את הטבה, הקדיש לו אותה מכמות יותר גדולה שיש ברשותו, או לא..אלא להגיע להשוואת הצורה, לקליטה שלימה של אותו האור, שבא מלכתחילה מהבורא, הוא נקרא אצלנו "אין סוף". כי בשבילנו אותו אור הוא הבורא. ואם משווים צורה אליו, אם מקבלים אותו כולו, אין יותר ממנו. אמנם מרמזים, שאחר כך יש עוד משהו, אבל לנו לא כדאי לעסוק בכך. כי יש לנו לפני כן למה לשאוף להגיע.