חוכמת הקבלה והפילוסופיה

(ניתוח השוואתי בין קבלה לפילוסופיה)

שיחה (6.7.04) על המאמר

אתה נמצא כאן:

שעל למתחיל > מאמרים מדעיים > שיחה (6.7.04) על המאמר

כלי רוחני נקרא "כוח"

"כשמדובר על כוח ברוחניות, אין הכוונה לאור הרוחני עצמו, משום שהאור עצמו נמצא מחוץ לכלי, מחוץ לחוש ולהשגה, ולכן הוא בלתי מושג (הוא נובע ממהותו של הבורא ושווה למהות הבורא). כלומר, את האור הרוחני אין ביכולתנו להבין ולהשיג, כדי להגדיר אותו בשם, מפני שהשם "אור" מושאל ואינו אמיתי. לפיכך כאשר אומרים: "כוח ללא גוף", הכוונה היא לכלי הרוחני.

ובקבלה הגדרה של אורות, לא מדברת על מהותם, אלא על התפעלות הכלי, תגובותיו, מהרשימות שהותיר בתוכו, המפגש עם האור."

גם בגשמיות וגם ברוחניות, לא מרגישים, אלא התפעלות של הרצון לקבל. הבורא ברא רצון לקבל, ובתוך הרצון הזה מתרחשת כל הבריאה. גם ברצון לקבל עם הכוונה על מנת לקבל, שמרגיש את כל התופעות ומנסח את ההרגשות, בהתאם למידה שקיבל. וגם ברצון לקבל, שרוכש את הכוונה על מנת להשפיע. גם הוא מרגיש התפעלות רק ממה שמרגיש, ולא יכול להרגיש מחוץ לעצמו.

כלומר, גם הכלי הגשמי, שלו כוונה על מנת לקבל, וגם הכלי הרוחני, עם הכוונה על מנת להשפיע, מרגישים מה נמצא בתוכם, היינו, את תגובתם. והם אף פעם לא מסוגלים להרגיש משהו שנמצא מחוץ להם. וגם אין כלל מושג כזה "להרגיש משהו מבחוץ", כי "כלי" הכוונה, למי שקולט או מתפעל, ממה שממלא אותו.

ולכן, לעולם אי אפשר לנו לדבר, על מה שנמצא מחוץ לכלי. ועוד יותר מכך, יש הגבלה נוספת בהגדרת הכלי, שלא יודעים מה נמצא בתוך הכלי. אלא לומדים ומודדים רק את התגובות שלנו, על מה שכביכול ממלא אותנו. ואז בהתאם לכמה שהאדם משתנה, משתנה התגובה שלו. ואילו המילוי הוא מילוי קבוע. הבורא ברא רק דבר אחד, הוא ברא את הכלי שנמצא במצב הנקרא "להטיב לנבראיו".

והכלי הזה מרגיש שהוא עובר שינויים, תופעות, תכונות, התפעלויות, רק מפני שהוא עצמו משתנה כלפי המילוי הקבוע שנמצא בו, כלפי מצבו הקבוע. לפי התכונות שעוברות על הכלי, שבאות ומשתנות בו, נראה לכלי שהכל משתנה סביבו. אלא האמת היא כדברי הכתוב, ש"אור אין סוף נמצא במנוחה מוחלטת", כלומר, ממלא את הכלי בצורה קבועה. ומה שעלינו לעשות כדי להגיע למצב הקבוע, האמיתי, הנצחי, הוא להגיע להתאמה לאותו האור, וכך להיות כמוהו במנוחה ובשלמות נצחית.

לכן, בכל מצב שהאדם נמצא, הוא צריך להבין שהכל תלוי בו, כל השינויים, ואין לבקש שיבואו אליו מבחוץ. סיבה יכולה לבוא מבחוץ, זאת אומרת, עזרה לתיקון, אבל התיקונים עצמם, השינויים עצמם, יכולים להתרחש רק בתוך הכלי, בתוך האדם.

ואם האדם תופס את התמונה הזאת, מרגיש את המצב הזה, בצורה נכונה, אז כל תפילותיו כבר נכונות, היינו, הן כלפי שיפור עצמו בלבד. וגם יחסו לסביבה הוא כולו נכון. הוא לא דורש מהסביבה שום שינוי, אלא רק שהסביבה תשפיע עליו להשתנות יותר טוב ומהר לקראת המצבים הנכונים. ואינו תולה בסביבה ובבורא דבר, מלבד שיתנו לו עזרה להשתנות, לתקן את עצמו.

וכך הכל תלוי בכלי הרוחני עצמו, עד כמה שהוא משתנה. והכלי הזה נקרא "כוח", מפני שמדובר רק על מהותו, על תכונתו, ולא על לבושים למיניהם, שהכלים האלה מקבלים כאשר הם נמצאים בדרגות למטה ממחסום, בעולם הזה. וכל ההבדל הוא, שכלי המקבל כוונה על מנת לקבל, זאת אומרת, שדואג לעצמו, הוא מתחיל להרגיש את עצמו. והרגשת עצמו מביאה לו לבושים חדשים ושונים לעומת הלבושים הרוחניים.

וברוחניות, כל הלבושים של הכלים, הם ההסתרות שהכלי מלביש על עצמו, כדי לסבול את מגעו עם הבורא. ובמידה שיכול לסבול יותר, כלומר, להיות בהתאמה יותר, הוא מוריד את ההסתרות. וכך לכלי שנמצא בעל מנת להשפיע, ישנם לבושים אחרים, שמסתירים את האור העליון, את הבורא, ונותנים לכלי אותה הרגשת המציאות, הנקראת "העולם הזה".

העולם הזה הוא רק העתקה מהחושים של האדם, על אותו מצב נצחי שהוא נמצא בו. ואין עולם מחוץ לאדם. אלא הכלי מרגיש תמיד את התפעלותו מן האור שממלא אותו. ואותה התפעלות מיוחדת בכוונה על מנת לקבל, יוצרת בתוך הכלי תמונה של מצבו הפנימי, הנקרא "עולמו". ומתוך המבנה הפנימי של הכלי נובעת הרגשת המציאות שלו, שהאדם מרגיש עולם גדול מחוץ לו, שבו הוא נמצא ופועל.

אבל זוהי אשליה. כפי שגילו כבר חכמי הטבע על העין של אדם, שהיא הופכת את התמונה שמחוץ לו, ולאחריה המוח הופך אותה חזרה, והאדם רואה את העולם כאילו ישר ולא הפוך. אלא שיש הפכיות נוספת, שלא תופסים אותה עד שמגלים את הכוונה על מנת להשפיע. הפכיות שאינה כמו בגשמיות, שהעין מצלמת למטה מה שנמצא למעלה, ומה שנמצא למטה למעלה, והשכל הופך אותו לנכון. אלא כל מה שנראה לנו כנמצא מבחוץ, אינו מבחוץ אלא נמצא בתוך האדם ככוחות, כהתפעלויות שלו, מתוך התכונות שלו, על אותו האור הנצחי והמצב הנצחי שבו הוא נמצא.

ומשום שאנו לא יכולים לגלות את האשליה הזאת, לכן היא מתגשמת לפנינו כקיימת, כעולם מוצק, גדול וחזק, שממלא את כל החלל סביבנו. אבל התופעה הזאת נובעת רק מתוך הכוונה על מנת לקבל. ובמידה והאדם רוכש כלי, היינו, כוונה על מנת להשפיע, אז הוא מרגיש שאותה תופעה היא דמיונית בלבד, כדברי הכתוב: "היינו כחולמים". כלומר, שהעולם הזה הוא עולם הדמיון.

והכלי גם הגשמי וגם הרוחני, מתפעל רק ממה שנמצא בו, מהתכונות שבהן הוא נמצא. ומצב ההתפעלות הזה הוא תמיד התפעלות מכוחותיו ומתכונותיו.


האם בעולם אין סוף, שכלי ואור משתווים לאחדות גמורה, הכלי משיג את מהות האור?

בעולם אין סוף, שכלי מתקן את עצמו ללא הגבלה ומגיע להשתוות התכונות, להשתוות הצורה לאור, מתוך שמשיג את תכונות עצמו, שדומות כבר לתכונות האור, הוא יכול לקבוע מהו האור, ללא הגבלה, בצורתו האמיתית. וזוהי נקראת דבקות מלאה בורא ונברא. גם אז היכולת להרגיש, להשיג, להבין, נשארת לפי אותה מתכונת, שרק מתוך עצמו הוא מרגיש את המציאות. ו"המציאות" נקרא תכונותיו, איך שהוא מרגיש אותן לעומת האור שממלא אותו.

לכן נאמר "כל הפוסל במומו פוסל". כלומר, האור שממלא את הכלי נמצא במנוחה מוחלטת, בנרנח"י מלא, והכלי יכול להבדיל בו גוונים, תכונות, אופנים, רק כמה שהכלי בהתאם לאור מתוקן או מקולקל. הכלי לא תופס את האור עצמו, את הבורא עצמו, את "עצמותו", אלא אותו חלק ממנו, שנמצא עימו בהשתוות הצורה. כך תמיד, ואי אפשר לצאת מהחוק הזה. למרות שלאחר גמר התיקון, המקובלים רומזים שעולים למציאות אחרת. אבל לנו אין מה לדבר עליה, כי לא ידוע לנו מה קורה באותה מציאות, ואין לנו יכולת לתאר לעצמנו יותר ממציאותנו.


אור וכלי

"אור אפשר להשיג. כלומר, התפעלות של הכלי. והשגה כזאת נקראת "חומר וצורה יחד", כי ההתפעלות היא הצורה, והכוח הוא ה"חומר". אולם הרגשת האהבה, שנולדת כתוצאה מזה בתוך הכלי, מוגדרת כ"צורה ללא חומר". כלומר, אם מנתקים את האהבה מהמתנה, כאילו היא מעולם לא היתה מלובשת במתנה מוגדרת, ואינה יותר משם מופשט של אהבת הבורא, אז היא מוגדרת כצורה. והעיסוק בה נקרא "קבלת הצורה". וזהו מחקר מוגדר, משום שרוח האהבה הזאת, היא הנשארת באמת בהשגה, כמושג הנפרד לגמרי מהמתנה, כלומר, כמהות האור."

מה שעלינו לגלות, הוא "רצונו להטיב לנבראיו". אבל האדם לא יכול לגלות את "רצונו להטיב לנבראיו" על עצמו. הוא מגלה רצונו של מישהו אליו, בכלים שלו עצמו, זאת אומרת, כלפיו, אבל הוא לא מגלה עד כמה אותו מישהו מתייחס אליו. הוא רק מגלה את התגובה של עצמו, מה יש לו מכך שמקבל ממנו. העיקרון הזה נובע ממהות הכלי עצמו, שהוא לא מרגיש מה שממלא אותו. היינו, האדם לא מרגיש את יחס הבורא אליו, הוא מרגיש את התפעלותו ממה שמגיע אליו מהבורא.


ובצורה כזאת אין אנו מסוגלים להשיג "רצונו להטיב לנבראיו". לכן נאמר, שהבורא מביא מתנה לנברא, והנברא מגיב על המתנה, שנראית לו טובה או נעימה, אבל מהתגובה הזאת הנברא לא יכול לגלות מהו יחס הבורא אליו. הוא יכול רק לומר שהבורא מביא לו טוב, אבל לא להרגיש "רצונו להטיב לנבראיו", איך הבורא מצדו רוצה להטיב לנבראיו.

כדי לגלות "רצונו להטיב לנבראיו" עליו להידמות באותה פעולה לבורא. בדומה לילד, שאינו מבין עד כמה אימא אוהבת אותו, ולא יודע מה יחסהּ האמיתי אליו, אלא חושב שהיא מתאכזרת אליו, בכך שהיא מחייבת אותו להיות טוב או לעשות שיעורים. עד שהוא גדל ורואה על עצמו, שהיו אלה סימנים של אהבה. זאת אומרת, צריכים להיות דומים להמשפיע כדי להבין אותו, כדי לגלות רצונו, איך הוא מתייחס לנבראים.

ואיך ניתן לעשות זאת? כדברי הכתוב: "ואהבת לרעך כמוך". אם האדם מתייחס לאחרים, כמו שהבורא מתייחס אליהם, הוא מגיע בכך להשתוות הצורה לבורא, ומתחיל להבין אותו, להרגיש אותו, את תכונותיו, ולפי זה להידבק אליו. ואין שום אמצעי אחר או שיטה אחרת, שיכולה לעשות מהאדם דומה לבורא, לעזור לו להגיע ל"רצונו להטיב לנבראיו", למחשבת הבריאה.

לכן הבורא שברא את הנשמה, כדי לתת לה אפשרות להרגיש לא רק את המתנה שהוא מוסר לה, אלא את היחס שלו לנברא, היה חייב לחלק את הנברא בצורה מלאכותית לחלקים רבים מאוד. וכמו שלבורא יש נברא, כך לנברא ישנם יתר הנבראים, שאליהם הוא יכול להתייחס או על מנת לקבל או על מנת להשפיע. ואם הוא מתחיל להתייחס אליהם בעל מנת להשפיע, הוא מתחיל לגלות אליהם אותו יחס של הבורא כלפיהם, וכך מגיע להשתוות הצורה לבורא.

כלומר, אם לא היו בעולם נשמות רבות נוספות, אף פעם לא היתה לאדם אפשרות להגיע להשתוות הצורה עם הבורא, להבין אותו, להרגיש אותו, ולהגיע לדרגתו. לכן, הדרך של האדם מתחלקת לכמה שלבים:

"עולם העשיה" נקרא בתחילה, שמרגישים את המתנה.

"עולם היצירה" נקרא ריבוי המתנות.

"עולם הבריאה" נקרא, שמתחילים לגלות את האהבה מעל ריבוי המתנות.

"עולם האצילות" נקרא, שמנתקים את האהבה מן המתנות, כאילו המתנות אף פעם לא היו ואין צורך בהן. אלא דבוקים רק באהבה, בהשתוות הצורה, ביחס בין האדם לבורא.

והשלבים הללו נקראים "גילוי האור מתוך הכלי". ובהם יש "חומר" ו"צורה מלובשת בחומר", ולאחריהם "צורה מופשטת" ו"מהות".


מהי "אהבה בלי מתנות"?

"אהבה בלי מתנות" נקרא להתחיל להיות דבוק ליחס הדדי, שנולד לפי המתנות, מהרגשת המתנות. מתוכן האדם רואה את יחסו של מישהו כלפיו ושם לבו אליו. הוא מתחיל לגלות שהיחס של נותן המתנה כלפיו הוא אהבה, והמתנות הן רק אמצעי שאין לו שום חשיבות. ועד כמה היחס שלו הוא החשוב בעיניו. המתנות יכולות להיות גדולות כגודל הכלי כולו, שמביאות תענוג על כל הכלי, אבל לא איכפת לאדם מהתענוג שממלא אותו, אלא איכפת לו היחס של נותן המתנה כלפיו.

כלומר, בנתינת מתנה ולו הקטנה ביותר, לאחר ה"תודה" וההרגשה הנעימה, מתחיל העניין כמה היא עולה לי וכמה אני שווה בעיניו. אם האדם הזה אף פעם לא שם ליבו אלי, ופתאום נותן לי מתנה, אני מרגיש משהו חדש. לפי המתנה אני מתחיל לגלות, שנותן המתנה אוהב אותי. ומתחיל לחשוב חוץ מהמתנה עצמה על מיהו זה שהביא לי את המתנה.

למתנה יש ערך מסוים בעיני האדם, אבל נותן המתנה יכול לעלות בעיניו הרבה יותר, לכן גם המתנה נעשית חשובה. ואם נותן המתנה מרבה את המתנות, הוא מגלה דרכן יחס שהאדם רואה אותו כל פעם ביחד עם המתנות. ואז מתחיל העניין מה יותר חשוב, היחס של נותן המתנות או המתנות שהוא מביא. אם הוא מביא מתנות יקרות, קשה להתייחס אליו, כי המתנות מסתירות אותו כביכול. האדם מחכה להן ולא לנותן המתנות.

אבל אם האדם מסוגל לחשוב על המטרה, שהרצוי הן לא המתנות, אלא יחס נותן המתנות כלפיו, שאותו הוא רוצה לגלות והוא החשוב, אז האדם עובד על גדלותו בעיניו בלי להתחשב איזו מתנה מביא הנותן, אלא העיקר היא תשומת הלב, אפילו אם המתנה היא הקטנה ביותר. המקבל כלל לא שם לב למהות שלה או למשקל שלה, אלא לגלות פעם אחר פעם את היחס של נותן המתנה כלפיו.

עד כדי כך, שאפילו מתנות גדולות לא חשובות בעיניו, רק חשוב היחס כלפיו. הנותן יכול לתת לו מילוי אינסופי בתוך הכלי, והאדם כביכול לא מרגיש אותו, אלא מגלה בו את האהבה של הנותן, ולא את המתנות, למרות שהן ממלאות את כל הרצון הטבעי שלו. ולחילופין, הוא יכול להביא לו מתנה שכלל לא ממלאה את הכלי האינסופי, ואין שם לא אור, ולא מתנה, ולא מילוי. אבל ההתייחסות של נותן המתנה כלפיו, אפילו שלא מביא דבר, אלא אומר שאינו מביא יותר, היחס הזה הוא שממלא את האדם.

ויוצא שהאדם הגיע לאותו תיקון, הנקרא "חפץ חסד". שהמתנות כולן מאפס ועד אין סוף כל המתנות, שצריך ורוצה אותן וחייב לקבל אותן לפי הטבע ומרגיש חיסרון אליהן, אינן חשובות בעיניו, אלא הוא רוצה לגלות רק את היחס של הנותן. ואיך האדם מגלה את יחסו של הנותן? לפי השתוות הצורה, לפי העל מנת להשפיע שרוכש. והמצב הזה נקרא שהאהבה מתעלה מעל המתנות וקיימת בפני עצמה. ואז הכלי נעשה עצמאי מן האור, ולא 'שפוט'. המתנות יכולות לבוא או לא.


למה תחילה צריך להגיע להשתוות הצורה?

כי רק מתוך השתוות הצורה לבורא, האדם יכול להבין את היחס שלו כלפיו. בדומה לילד שלא יכול להבין את היחס של אמא כלפיו, אלא עליו להידמות אליה ואז הוא מבין מה היא מרגישה כלפיו. לכן, כדי לתת אותו יחס לבורא, הנברא חייב להיות כמו הבורא.

איך הוא יכול להיות כמו הבורא? בשביל זה ישנם עוד נבראים חוץ ממנו. אותה כמות נבראים שיש לבורא, יש גם לאדם, והוא יכול להתייחס אליהם כמו לבורא. במידה והאדם מתייחס אליהם כמו לבורא, הוא נעשה דומה לבורא. לכן היחס הזה נקרא "ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה".

והעבודה עם יתר הנבראים היא האמצעי. אם האדם רוצה לגלות את היחס של הבורא כלפיו, הוא צריך להגיע לאותו יחס אליהם כמו הבורא. ולגלות את היחס של הבורא כלפיו, זו המטרה שאליה האדם צריך להגיע. זו הסיבה והמטרה של הבריאה. אבל את השיטה והיישום איך להגיע לאותו מצב, לאותו יחס לנבראים כמו הבורא, אותם צריך ללמוד.
 

*

אור וכלי

"אור אפשר להשיג." כלומר, את ההתפעלות מן האור אפשר להשיג. התפעלות מן האור נקראת "כלי". ואין כלי שקיים בפני עצמו. "הכלי" הוא מה שמתהווה בתוך האור, או יותר נכון, ההתפעלות מן האור. "והשגה כזאת נקראת "חומר וצורה יחד", כי ההתפעלות היא הצורה, והכוח הוא ה"חומר"." הרצון הוא החומר, ואיך שהוא מתפעל זו והצורה שלו.

"אולם הרגשת האהבה, שנולדת כתוצאה מזה בתוך הכלי, מוגדרת כ"צורה ללא חומר"." למה? כי "צורה" נקרא התפעלות הכלי מהמתנה. ו"צורה ללא חומר" היא התוצאה. האהבה היא תוצאה מתוך שמוסרים מתנות אחד לשני. לכן האהבה נקראת "צורה ללא חומר", כי נמצאת מרחפת כבר בקומה עליונה יותר, ביחס בין האדם לבורא מעל המתנות.

"כלומר, אם מנתקים את האהבה מהמתנה, כאילו היא מעולם לא היתה מלובשת במתנה מוגדרת, ואינה יותר משם מופשט של אהבת הבורא, אז היא מוגדרת כצורה. והעיסוק בה", באהבה, ביחס בין האדם לבורא המרחף מעל המתנות, מעל הרצון לקבל של האדם והרצון להשפיע של הבורא, העיסוק הזה "נקרא "קבלת הצורה"."

"וזהו מחקר מוגדר, משום שרוח האהבה הזאת, היא הנשארת באמת בהשגה, כמושג הנפרד לגמרי מהמתנה, כלומר, כמהות האור." זאת אומרת, אם משיגים את היחס בין בורא לנברא, שאינו תלוי בטבע הנברא, אז משיגים את מהות היחס, והיא נקראת "מהות האור".


החומר והצורה בקבלה

"אף על פי שהאהבה הזאת, היא תוצאה מהמתנה, מכל מקום היא חשובה לאין ערוך מהמתנה עצמה, משום שמעריכים אותה לפי גדלות הנותן, ולא לפי ערכה של המתנה. כלומר, דווקא לאהבה ולגילויי תשומת הלב של הנותן, יש ערך וחשיבות אינסופיים. ולכן האהבה היא דבר נפרד לחלוטין מהחומר, שהוא האור והמתנה, באופן שנשארת רק ההשגה של האהבה, והמתנה נשכחת לה ונמחקת מן הלב. ולפיכך החלק הזה של המדע נקרא "הצורה בחוכמת הקבלה", וזהו החלק החשוב ביותר בחוכמה."

יש בורא ונברא. והנברא יכול להרגיש את יחס הבורא אליו לפי השתוות הצורה עימו. לכן יש עליו חיוב לתקן את הרצון לקבל שלו, שיהיה בעל מנת להשפיע. ולאחר שמתקן אותו, ולא נמצא יותר בעל מנת לקבל, הוא מתחיל להרגיש את יחס הבורא אליו, ומתחיל להתרומם מעל המתנות להרגשת היחס הזה.

וקביעת היחס בין בורא לנברא, הוא המישור בורא ונברא צריכים לחיות בו, להרגיש את המציאות ולהרגיש את החיים. לא בתוך מילוי הכלי, שעוד צריך לעבור צמצום ולאחר מכן כוונה על מנת להשפיע, אלא מעל מילוי הכלי, שתהיה לנו כוונה, חיים בתוך הכוונה דלהשפיע.

ולמה צריך להיות כך? מפני שברצון לקבל עצמו, אי אפשר לקבל סיפוק. אם הרצון לקבל מקבל מתנה מהבורא שממלאה אותו, באותו רגע נמחקת המתנה. כי ככל שבא מילוי לרצון לקבל, וממלא את הרצון, נעלם הרצון, ושוב הכלי מרגיש את עצמו ריק, וכפול מקודם. משום שהמילוי שבא, מזמין חיסרון נוסף בתוך הכלי, ואז מי שיש לו מאה, רוצה מאתיים, ומי שיש לו מאתיים, רוצה ארבע מאות. וכך "האדם מת וחצי תאוותו בידו" בלבד. כלומר, נשאר תמיד ריק כפול מקודם, ואף פעם לא מגיע למילוי. ואם היה מגיע למילוי, המילוי היה מוגבל. האור היה בא וממלא את הכלי, ולא היתה לנברא שום אפשרות להתקדם.

לא כל שכן, אם המילוי תלוי בגודל המשפיע, בגודל הממלא, בגודל בעל הבית, הבורא, שהוא אינסופי כלפי הכלי. אז ישנה אפשרות תמידית להעלות את גודלו וחשיבותו בעיני הנברא, ולהתמלאות בצורה אינסופית. וכך ללכת מחיל אל חיל, בעוד ועוד התפעלות והתמלאות מהיחס ביניהם, מהאהבה, מיחס הבורא שמגיע לנברא ונעשה מילוי של הנברא. וככל שהבורא עולה בעיני הנברא, הנברא מקבל יותר ויותר מילוי.

התהליך הזה הוא אינסופי ומתפתח אל על ללא שום הגבלה. לכן בהתפתחותו, האדם צריך להתנתק מהחומר שלו, מהרגשת המתנות, היינו, לעשות צמצום ולהפסיק לקבל בכוונה על מנת לקבל, ולרכוש כלים דהשפעה, "גלגלתא ועיניים". זאת אומרת, לרכוש את יחס האהבה של הבורא כלפיו ללא שום קשר למתנות.

ואז הבורא מתחיל להפציר באדם, ולגלות לו את מתנותיו, מאפס ועד למילוי המלא בכל ד' הבחינות של הכלי. והכלי לעומת זה, עושה צמצום ולא רוצה במילוי, אלא רוצה בדבקות, זאת אומרת, בגילוי האהבה, בגילוי היחס של הבורא אליו, במקום המתנות. וזה נקרא שמגדל גלגלתא ועיניים.

ולאחר שהגלגלתא ועיניים גדלו, הכלי שרכש תכונות של הבורא, ומעדיף את האהבה במקום כל המתנות, יכול כבר בעצמו להשפיע בפועל את האהבה שרכש. כלומר, לעבוד כבר עם האח"פ שלו כלפי כל יתר הנבראים. ועל ידי זה לתקן את כל הכלים האלה בלגלות את יחס הבורא לכולם.

ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" בעל הסולם מתאר את ד' הדרגות שהאדם עובר, בד' העולמות, עשיה, יצירה, בריאה, אצילות. שבהתקדמותו לגמר התיקון, הוא צריך לרכוש את כל הכלים של כל הנשמות ולגלות את יחס הבורא אליהם, איך הוא היה כלפיהם בכל הזמנים, ומה יהיה להם בגמר התיקון.

כלומר, בתחילה האדם מגלה מתנותיו של הבורא לעצמו. לאחר מכן הוא מתעלה מעל המתנות, ונדבק באהבת הבורא אליו, מבלי להתחשב במתנה. ומתוך שקונה גלגלתא ועיניים, הוא רוכש יחס לכלים האחרים, לנשמות האחרות, ומתחיל לגלות שיחס הבורא אליהם הוא מתנות. מצטער בצער הציבור וזוכה לנחמת הציבור, זאת אומרת, מקבל את מתנותיו של כל העולם.

וגם עליהן עושה צמצום, ולא רוצה אותן, אלא לגלות את האהבה שנמצאת מעליהן, של הבורא לכל הנבראים. לא לעצמו, אלא לכל הנבראים. ומתעלה לדרגה שכלל לא חשובות כל המתנות, כל האור שבא וממלא את הכלי, אלא היחס בין הכלי לאור, בין הנברא לבורא.

אלה ארבעת השלבים שהנברא עובר כדי להגיע לגמר התיקון. וגילוי הצורה, כלומר, חומר וצורה מלובשת בחומר, הם העיסוק שבו עלינו להתרכז. ולכן סביבה שמעלה את גדלות הבורא, שעוזרת לאדם להתייחס לאהבה ולא למתנה, אותה סביבה סביב האדם שהיא כל יתר הנשמות, כל העולם שלרשותו, הם הדבר החשוב ביותר שיש לאדם. בלא עולם שיעזור לו, הוא לא מסוגל לעלות את גדלות הבורא, ולהיות דבוק באהבה ולא במתנה.


למה כדי לא להרגיש את המתנה חייבים להגיע תחילה לצמצום?

"לא להרגיש את המתנה" הכוונה היא, כאילו המתנה לא נמצאת, לעומת חשיבות האהבה. שאפילו אם מביאים לאדם מתנה ששווה פרוטה, כמו שכתוב בעניין חתן וכלה, שחתן צריך לתת לכלה משהו השווה פרוטה, והוא מספיק לה, כי כל יתר הכלי שלה יתמלא מהחשיבות שלו.

והיחס הזה למתנות נקרא "צמצום", מפני שלמרות, שמבינים ומרגישים בכלים הטבעיים, שרוצים את המתנות, אבל "שונא מתנות יחיה" - רוצים לחיות מעליהן, לחיות באהבה. המתנה נמצאת באדם והוא אוהב אותה, אבל הוא אוהב אותה מפני שמקבל אותה מהאוהב. "שונא מתנות" נקרא ברוחניות, לא מי ששונא את המתנה, אלא מי ששונא להיות דבוק במתנה, במקום להיות דבוק באהבה הנמצאת מעל המתנה. מה שטבעי גם בעולמנו.

הצמצום הוא, שהיחס להנותן נעשה בלתי תלוי במתנה. המתנה היא סימן שממנו צריך להתעלות. ואין לכך דוגמא בעולמנו. כי במעבר מהמתנה לגדלות הבורא נמצא עניין האמונה, מפני שלא רואים את הבורא. אם רואים את הבורא, הגילוי שלו הוא תוספת למתנה, כמו בעולמנו שמתרשמים מקבלת מתנה מאיש גדול. שאז שניהם, גם המתנה עצמה וגם אותו איש גדול הם מתנות, ושניהם ממלאים את האדם.

אבל במצבנו הכרח לעשות צמצום על המתנה עצמה, כדי בצורה בלתי תלויה לשים לב רק לאותו "איש גדול", לנותן המתנה. לכן באמצע חייב להיות צמצום. אחרת חשיבותו של הנותן מתחברת למתנה עצמה ונהנים מחשיבותו על מנת לקבל. ואם רוצים להשיג את היחס שלו לנבראים, חייבים לעשות צמצום על המתנה.


האם היחס הזה כלפי נותן המתנה הוא נקרא "השגה"?

היחס הזה שבונים, אינו נקרא "השגה". "השגה" נקרא מה שהאדם משיג בבורא על ידי השתוות הצורה עימו. שבכך האדם לא משיג אותו או בו, אלא את התיקונים בתוך עצמו שבעזרתם הוא נעשה דומה לבורא. על ידי רכישת כלים דהשפעה, "גלגלתא ועיניים", האדם משיג צורה שאינה מלובשת בחומר.

רב"ש מתאר זאת בצורה אחרת: אדם שאוהב אותך וחייב לך אלף דולר, בא ומביא תמורת חובו מעטפה שעליה רשום "אלף דולר". אתה פותח את המעטפה ומגלה בתוכה דולר אחד. האם האוהב נתן לך אלף דולר או דולר אחד? אם האדם רואה דולר אחד, נקרא שהוא דבוק במתנה ולא בנותן. והאמת הזאת שהוא רואה, היא דוגמא לכך שאין לנו שום מושג מה הם כלים דהשפעה.


עולמות אבי"ע (אצילות, בריאה, יצירה, עשייה)

"באהבה הזאת ניתן להבחין בארבע מדרגות, הדומות למדרגות האהבה באדם. בעת קבלת מתנה בפעם ראשונה, האדם עוד לא מוכן לאהוב את נותן המתנה, בפרט אם נותן המתנה הינו אישיות חשובה, שהוא אינו משתווה אליה. אבל ככל שמתרבות המתנות, והן מתמידות ובאות, מרגיש המקבל שגם מאותו איש חשוב, אפשר לקבל כשווה, ולאהוב אותו באמת. בהתאם לחוק האהבה, שאוהבים אמיתיים צריכים להרגיש שווים זה לזה.

בהתאם לכך אפשר להגדיר את ארבע מדרגות האהבה:

מדרגה ראשונה - נתינת המתנה נקראת "עולם העשייה".

מדרגה שניה - הגדלת כמות המתנות נקראת "עולם היצירה".

מדרגה שלישית - גילוי מהות האהבה נקרא "עולם הבריאה". ובה מתחילה חקירת הצורה במדע הקבלה, משום שבמדרגה הזו נפרדת האהבה מהמתנה - האור מסתלק מעולם היצירה, והאהבה נשארת בלי אור, בלי המתנות שלה.

ובמצב של חושך, אחרי שהאהבה ניסתה והפרידה לגמרי את הצורה מהחומר, האדם מקבל כוח לעלות למדרגה של עולם האצילות, שבה חוזרת הצורה ומתגלמת בחומר. כלומר, מרגישים את האור ואת האהבה יחד."

אין עולמות, אלא מה שמורגש, הכלי מרגיש את מצבו הפנימי. ובהתאם ליכולת שלו להשפיע על התפעלותו הוא קובע את עולמו. הרב"ש מתאר זאת בסיפור על אותו עגלון, שהיה לו סוס נאה, עגלה יפה, בית טוב, אישה וילדים, והיה מרוצה מאוד מהחיים ולא חַסַר דבר. פתאום מתו האישה והילדים, נשרף הבית ומת הסוס.

והעגלון מרוב צער, נפטר גם הוא, ומגיע לעולם הבא. ובעולם הבא רוצים לפצות אותו על כל הצרות ומחליטים לתת לו מתנה. ומה המתנה שנותנים לו? מה שהיה לו - בית טוב, אישה וילדים, סוס נאה ועגלה יפה. והוא מרגיש עצמו יושב בעגלה ומוליך את הסוס ונהנה מהחיים. כלומר, הוא מקבל הרגשה של עולם הבא בדיוק כחייו במציאות העולם הזה, ללא שום הבדל.

וכך גם אנו במציאותנו, אומר הכתוב, "היינו כחולמים". שאם מביטים על העולם הזה, על מצבנו הנוכחי, מגלים שכולו רק התפעלות, כמו חלום, ואין בו שום ממשות. ומה רוצים לרמז בכך חכמי הקבלה? שאין אמת, ואין שקר, ואין חלום, ואין מצב מסוים. אלא כל המצבים האלה של עֵרוּת או חלום, אמת או שקר, הם כולם התפעלויות של הכלי ממה שעובר בתוכו. ולכן רק כלפי התכונות הפנימיות צריך למדוד ולדון ולהרגיש את המציאות.

וההתפעלות של הכלי מתחלקת לשני חלקים. התפעלות שתלויה במה שממלא את הכלי, הנקראת "עולם העשיה" ו"עולם היצירה". והתפעלות שתלויה במי שממלא את הכלי, והנקראת "עולם הבריאה" ו"עולם האצילות". ועל העולם שלנו כלל לא מדברים בחוכמת הקבלה. אלא מתחילים לדבר מהפעם הראשונה שהאדם מרגיש שקיבל מתנה, והיא נקראת "גילוי הראשון של הבורא כלפי האדם".

אותה מתנה שמקבלים רק ביחד וביחס, לעד כמה שהאדם מצייר לעצמו את חשיבות הבורא. כי מתנה ללא יחס לבעל הבית, להנותן, נקרא "עולם הזה", ומתנה שמתייחסים להנותן נקרא "עולם הבא". כל העולמות גם הרוחניים וגם העולם הגשמי, הם כולם התפעלות הכלי ולא יותר. והעולם הרוחני מתחיל באדם, מכלי שמתחיל להתפעל מהנותן, זאת אומרת, מגדלות הנותן.

אבל הבעיה היא, שאם הנותן הוא גדול ומקבלים ממנו מתנה, מפחדים ממנו ועושים חשבונות אחרים חוץ מאהבה. ואהבה היא הרגשה שאינה תלויה בדבר אחר. שיכולה להתקיים רק בתנאי שאנשים, או בורא ונברא, לא תלויים אחד בשני. אם הם תלויים זה בזה, אין זו אהבה, אלא תלות.


ואם כך, עליהם להיות לפחות בדרגה שווה. קטן לא יכול לאהוב את הגדול. הוא יכול רק לפחד ממנו, לכבד אותו, אבל לא לאהוב אותו. וגדול לא יכול לאהוב את הקטן, אלא בתנאי שיש בו חסרונות של הקטן. שהגדול מתייחס אליו גם בדרגתו, שהם נמצאים בו.

לכן המתנה שמתגלה בעולם העשיה, שבורא הוא גדול, לא נותנת לאדם, לנברא, אפשרות להרגיש את האהבה. אלא צריך תחילה להוריד את הבורא כלפי המתנה, מהדרגה הגדולה של גדלותו, לאותה רמה של האדם. אבל איך אפשר, הרי אם הבורא יורד לדרגתו של האדם, האדם כבר לא מתפעל ממנו, אין לו שום יחס ויכולת להשפיע. האדם חייב להרגיש את הבורא כגדול, כיותר גדול מהכלים שלו, כדי לרצות להשפיע לו. וככל שהוא יותר גדול, להשפיע לו יותר. ואם הבורא שווה לו, אין לו שום רצון להשפיע לו.

כלומר, האדם צריך להתייחס לבורא בבת אחת בשלושה מימדים שונים: גדול, שווה ופחוּת. כלפי תיקון הכלים, הוא חייב שהבורא יהיה גדול. כלפי האהבה, כדי לאהוב אותו, הוא צריך שהבורא יהיה שווה לו. וכלפי ההשפעה לו, הוא צריך שהבורא יהיה פחות ממנו, תלוי בו. אבל איך אפשר לתאר את היחסים עם הבורא בשלושה מצבים שונים שהאחד לא מוחק את השני?

ולכן בא אותו פטנט מיוחד הנקרא "מרבה מתנות". שהבורא נשאר גדול, אבל נותן כל הזמן מתנות בלי סוף. ולנברא שמקבל מתנות רבות, יורדת בכך חשיבות הנותן. זאת אומרת, הנותן חשוב בעיניו, אבל מפני שהוא מתייחס אליו כל כך טוב וכל הזמן מסתכל עליו, אז האדם מתחיל להרגיש אותו כשווה לו, ואפילו כתלוי בו. כך הרצון לקבל מפרש את ריבוי המתנות. שאם הבורא נותן לו, סימן שהוא שווה משהו, סימן שהוא תלוי בו.

ואם הרצון לקבל מרגיש בריבוי המתנות, והאדם בכל זאת שומר על גדלות הנותן, ריבוי המתנות עוזר לו לפתח אהבה להנותן, כי מרגיש שהבורא תלוי בו, שווה לו. וההרגשה הזאת נקראת "להיות במדרגות עולם היצירה". שעדיין קיימת תלות בין המתנות, החשיבות והרגשת האהבה, של צד אחד כלפי צד שני, באותה מערכת יחסים מאוד מסובכת. אבל ישנה כבר אפשרות לבנות את האהבה לֵגַדול, מפני שגַדול המרבה מתנות נעשה קרוב.

וכך בעולם היצירה בא יחס אחר. כלומר, "עולם" נקרא מה שהנברא מרגיש מתוך עצמו, כיחסו למאציל, לבורא. וכאשר הוא מתחיל להרגיש את היחס של אהבה הדדית מעל המתנות, ריבוי המתנות מפסיק להיות לו חשוב. אלא האדם מתעלה מעל המתנות וחי בתוך מערכת היחסים ביניהם. ואז באותה המערכת הנקראת "עולם הבריאה", המתנות הן בלתי פוסקות.

כלומר, כל המדרגות בכל עולם ועולם, הן רצון לקבל שעולה ומשתכלל ביכולת הזאת, משך עשרים וחמש מדרגות בכללות כל העולמות, עד שבעולם האצילות האהבה מתנתקת לחלוטין מהתלות בכלי. זאת אומרת, בעולם היצירה הנברא מסדר את היחס אישי שלו עם הבורא. בעולם הבריאה הוא מתחיל לבדוק את היחסים של הבורא עם יתר הנבראים, רוכש את הכלים של כל הנשמות, וכלפיהם הוא מסדר את היחס הנכון בין המתנות לאהבה. ובעולם האצילות הוא מתעלה לאהבה הנצחית.