הגלות והגאולה

שיחה (15.7.04) על המאמר

אתה נמצא כאן:

שעל למתחיל > מאמרים מדעיים > שיחה (15.7.04) על המאמר

"ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך. (דברים כ"ח, ס"ה)

והעולה על רוחכם היו לא תהיה, אשר אתם אומרים: נהיה כגויים. (יחזקאל כ', ל"ב)

ההיסטוריה מראה לנו שעם ישראל למרות שהוא תמיד פזור בגולה - להבדיל מכל הגויים, הוא אינו יכול להתקיים בגולה, ואף לא להיטמע בעמי הארצות, כל עוד לא קיים את התנאי: "וביקשתם משם את ה' אלוקיך, ומצאת". וכאשר עם ישראל אינו מקיים את היעוד שלו בגילוי הכוח העליון, הוא מעורר על עצמו צרות עד שיזכה לראות כי אין הם יד אם האדם לא משייך לעצמו שום תוצאה, איך הוא יכול לדבר על גדלות הבורא?

כל דבר צריך לראות מהמקור העליון, מ"אחד יחיד ומיוחד". למה הבורא, שהוא כל יכול, הציב לנו את ההתפתחות שלנו בצורה כזאת? הבורא, שהוא טוב ומטיב, ברא רק דבר אחד, מצב אחד, "טוב ומטיב" קבוע - "אני הוי"ה לא שיניתי", "אור עליון נמצא במנוחה מוחלטת", "טוב ומטיב לרעים ולטובים" - שלא משתנה, כי הטוב לא יכול להשתנות, הוא תמיד טוב.

אם כך, למה הנברא, שהבורא מתייחס אליו תמיד טוב, חייב לעבור כל מיני מצבים הנקראים "מצבי ההתפתחות"? כדי להגיע בעצמו להרגשת הטוב ומטיב שהבורא משפיע לו. ולומדים זאת מתוך לימוד חוכמת הקבלה, שאי אפשר להרגיש את האור, אלא רק מתוך הכלי. וכלי, כדי להרגיש את האור, חייב להיות כלול משתי הרגשות הפוכות, מטבע הכלי ומטבע האור. וככל שההרגשות הללו יותר מנוגדות, ההתפעלות, ההתרגשות בתוך הכלי, היינו, בתוך הנברא, היא יותר עמוקה, יותר מורגשת, יותר מובנת, כאותו הטוב ומטיב, שהבורא משפיע לו.

אם הנברא לא עובר שום הבחן בין אור וכלי, הוא לא מרגיש איפה הוא נמצא. אם הבחין מעט בין טבעו לטבע האור, בעביות א' למשל, הוא כבר יכול לקבוע מי הוא וכנגד זה מי הוא הבורא. וכך הלאה בעביות ב', ג' וד'. כלומר, מפני שברצון לקבל שלנו, מלכתחילה ישנן חמש דרגות עביות, אז ישנן חמש מדרגות, שבהן האדם משיג את עצמו, וכנגד זה משיג את הבורא.

קודם האדם משיג את עצמו הפוך מהבורא, וזה הנקרא "השגת חומר הנברא" או "הכרת הרע". ואחר כך, ככל שהוא מסוגל לשנות את הטבע שלו, מכוונה על מנת לקבל בחומר שלו, לכוונה להשתמש בו בעל מנת להשפיע, הוא משיג ומגיע להרגשה הפוכה מהחומר שלו, להרגשת האור, להרגשת הבורא. וכל דבר מושג רק "כיתרון אור מתוך חושך", אי אפשר אחרת.

הבורא, שבו אין הבדל בין מרגיש, מי שמרגיש ומה שמרגיש. אצלו פעולה ופועל הם אותו דבר. אין "הוא" ו"הוא עושה משהו". ובנברא, יש בו שני מצבים: הוא, הנברא, ומה שהוא פועל, ומה שהוא מרגיש, מה שהוא משיג. לכן ההרגשה בנברא היא חייבת להיות כוללת משני נתונים: "אני" ו"מה שאני מרגיש" - אני ובורא.

ובאמת אין במציאות יותר משניהם. והאדם חייב להשיג את שניהם. ואז מתוך ההתפעלות, מתוך ההשוואה ביניהם, הוא מרגיש את מציאותו בעולם. ככל ששניהם נמצאים בהרגשתו הפוכים ורחוקים יותר זה מזה, ההרגשה שלו היא יותר עמוקה ונותנת לו יותר התפעלות.

בדומה למשולש, שעומד על קודקודו והולך ומתרחב כלפי מעלה. ככל שהנברא הולך וגדל, הוא מרגיש איך מצד שמאל גדל אופיו, הרצון לקבל, החומר שלו, ומצד ימין, גדל הבורא, יכולת ההשפעה. והמרחק ביניהם הולך וגדל כל הזמן, עד שהוא מורגש בו כמרחק אינסופי. אבל באותו מרחק אינסופי, שהוא עולה ומשיג את שניהם, הוא מדביק אותם לקו אמצעי, שבין שני הקווים הללו ימין ושמאל כך, שההבנה שלו, ההשגה שלו, היא עולה ומעמיקה דווקא משני הקצוות הללו.

לכן גם בדרך הרוחנית, ככל שהאדם הולך ומתקדם, החומר הנלמד הוא מצד אחד, יותר מובן בשכל, ומצד שני, יותר רחוק בהרגשה. ובאדם חייבים להיות זה כנגד זה, יותר שאלות מתשובות, יותר חוסר הבנה ובלבול מהבנה. ומטרת הלימוד שלו חייבת להיות, לא כדי להבין, אלא כדי למשוך אור מקיף, שנמשך דווקא לאותם החסרונות שמצטברים באדם, שהוא רוצה להשיג מה שלומד.

זאת אומרת, הרגשת הגלות, הרגשת חוסר הידע, חוסר התקשורת עם הבורא, חוסר המגע עימו, חוסר ההכרה בו, היא חייבת להיות בולטת מאוד באדם, לפני שהוא מגיע לגאולה. ודווקא החושך חייב יותר ויותר להצטבר, לפני שמגיעים לאור. והרצון לקבל דוחף את האדם ללא הרף, לדעת בשכל, להסכים עם המצב, ורוצה למחוק את ההרגשות הלא נעימות, של "אני לא משיג", "אני לא מבין", ורוצה לברוח מהן.

ולמרות זאת האדם חייב, אפילו שהמצבים המתקדמים שלו הם פחות נעימים, מפני שהרגשת הגלות מצטברת, להגיע למצב שהרגשת הגלות מרוחניות תהיה כל כך שנואה וכואבת לו, שהוא יצעק ויפרוץ ממצבו לרוחניות.

לכן בעל הסולם אומר: "ובגויים ההם", ברצון לקבל שהאדם נמצא בו, "לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך." כלומר, מי שהולך ומתקדם לרוחניות, לא מרגיש במצב שנמצא בו, מנוחה. הרצון לקבל, האגו שלו, רוצה להנות, להנות משיעור, או להנות שנמצא באיזו הבנה, ולפי זה האדם בודק את חומר הלימוד ואת ההתקדמות שלו. אבל צורת הבדיקה הזאת אינה נכונה, כי ההתקדמות היא ככל שמרגישים יותר חושך. לכן הבורא כאילו מאחל לאדם, ש"בגויים ההם", שכל זמן שהוא בעל מנת לקבל, הוא לא ירגיע ולא תהיה לו מנוחה.

"והעולה על רוחכם היו לא תהיה", כלומר, האדם כל הזמן רוצה לברוח מהמצבים האלה ולהיות כ"גויים", כרצון לקבל שמנהיג אותו. הוא רוצה ללכת בעקבותיו, להבין, ולהרגיש בו מידית מילוי, להרגיש בתוך הרצון לקבל, שנמצא בעל מנת לקבל, כמה הוא מתמלא. אבל האדם שמתקדם נכון, הוא לא מקבל בו מילוי, אלא מצטברת בו יותר ויותר הרגשת הרע.

ומוכיחה זאת גם ההיסטוריה של כל האנושות ושל עם ישראל בתוך האנושות, וגם התהליך הפרטי של כל אחד ואחד. שכך מרגישים כאשר מגיעים למצב, שנמצאים לפני פריצה מגשמיות לרוחניות. האדם מצד אחד, מאוד רוצה להתקדם ולהיכנס למגע עם הבורא, כמו "חולת אהבה אני". ומצד שני, הוא מרגיש "חולה" אהבה, חולי. הוא מרגיש עד כמה הוא מנותק, עד כמה הוא נמצא בגלות. ושני הקצוות האלו חייבים להיות ברורים וגדולים. והמתיחות ביניהם, המרחק ביניהם, חייב להיות המכסימלי, כמה שנקבע לכל נשמה ונשמה לפי האופי שלה והטבע שלה. ואז האדם פורץ את המחסום.

גם מסיפור יציאת מצרים, שהוא הדוגמא לכל היציאות מגלות לגאולה, רואים את כל המצבים שמצטברים ועוברים על האדם, והוא מרגיש את עצמו יותר ויותר במבוכה: שבע שנות שובע, ולאחריהן שבע שנות רעב, ומלך חדש קם על מצרים, ובאות עשר מכות, ומתרחשת בריחה, ועוד. כפי שמתואר גם במגילת אסתר, מהיכן מגיעה הגאולה מגלות בבל. שנמצאים במבוכה והיהודים לא יודעים מה יקרה. כלומר, כל "היהדות", הנטייה לבורא, לא מובנת, האם היא נכונה או לא, האם צריך ללכת או לא. אלא ההפך, המן נעשה למלך במקום המלך, והוא הולך וחוגג ורוצה להשמיד את ה"יהודים", היינו, את הרצונות שמשתוקקים לבורא.

ועד שלא מגיעים לנקודת המתח המכסימלית בין ההשתוקקות לבורא ובין הרגשת החושך, הניתוק ממנו, לא מתרחשת הגאולה. ולכן כל העבודה בזמן הגלות היא עבודת הבירור. עד כמה החומר של הכלי מושך אותנו למלא את עצמנו, להרגיש טוב, לקבל ידע ולהרגיע את הרצון לקבל. עד כמה חייבים להודות בפני עצמנו, שאין לנו כלום, שלא משיגים את הבורא, שנמצאים בצורה הפוכה ממנו, וכל פעם יותר אומללים וריקים. וכך עד שהמצב מתפרץ באדם כסוף הגלות.

לכן בעל הסולם אומר (ותמיד מדובר באדם אחד ולא בעם כולו. אלא שכלל ופרט שווים, ולכן התהליך הזה מתרחש גם בעם. אבל חוכמת הקבלה, התורה, מתכוונת לאיש אחד, למרות שהיא מדברת על האומה): "ההיסטוריה מראה לנו שעם ישראל למרות שהוא תמיד פזור בגולה", בין ה"גויים". כלומר, לב האדם מלא מחשבות של על מנת לקבל, ורק פה ושם ישנם רצונות להגיע להשפעה. "להבדיל מכל הגויים, הוא אינו יכול להתקיים בגולה", כלומר, המחשבה על מנת להשפיע, לא יכולה להתקיים בגולה. אבל היא קיימת, וכולם, כל יתר הרצונות של האדם, רוצים להשמיד אותה.

והכוונות על מנת להשפיע, הכוונות הרוחניות, שלא יכולות להתקיים בגולה, גם לא מסוגלות "ואף לא להיטמע בעמי הארצות". כלומר, מצב הגלות הוא מצב של לא כאן ולא שם. להעלם לגמרי, הבורא לא ייתן, לא לעם ישראל ולא לכוונות על מנת להשפיע. כי מטרת הבריאה היא להביא את האדם למצב שדווקא המחשבות על מנת להשפיע, המגע עם הבורא, הדבקות עימו, הם שיצליחו, הם שינצחו. ומצב כזה נקרא שהאדם יוצא מגלות לגאולה.

אבל "כל עוד לא קיים את התנאי: "וביקשתם משם את ה' אלוקיך," כלומר, בגלות חייבים להגיע לתפילה, לצעקה, כמו במצרים: "ויזעקו בני ישראל מן העבודה הקשה". מאיזו עבודה? עבודת הבירור, איפה אני, הרצון שלי, ואיפה הבורא, למה אני והוא נמצאים במאבק, ועוד. ורק אז "ומצאת".

"וכאשר עם ישראל אינו מקיים את היעוד שלו בגילוי הכוח העליון, הוא מעורר על עצמו צרות עד שיזכה לראות כי אין הם" מה שקורה לו, "יד המקרה, אלא השגחה עליונה מכוונת שאינה משתמעת לשתי פנים."

"מתוך חוקי ההשגחה העליונה נובעת ההתפתחות המהירה לה זוכה עם ישראל בהשוואה לעמים אחרים, וזאת משום שעליו מוטלת החובה לגלות את הכוח העליון באמצעות חוכמת הקבלה."

בהתפתחותנו ישנה חוקיות, הנובעת מהיחס בין אור לכלי. הבורא ברא בתוך האור שלו נקודה שחורה, ההפוכה מן האור. והנקודה הזאת צריכה להתפתח, עד שהיא מתחילה להרגיש את עצמה. ומתוך שמרגישה את עצמה, היא מתחילה להרגיש את הרצון שלה. ומתוך הרגשת הרצון היא מתחילה להרגיש את המילוי של הרצון, ולאחריו מי ממלא אותה, את הרצון שלה, בתענוג. כל השלבים האלה הנקראים "התפתחות הנברא".

והנקודה הזאת, לאחר שמכירה את הרצון שלה, ומכירה את התענוג שיכול למלא את הרצון, ומכירה את מי שנותן לה תענוג, היא צריכה מתוך ההרגשות הללו, להגיע להשתוות הצורה עם נותן התענוג. כך שחומר הבריאה, הרצון לקבל עצמו, והתענוג שנמצא בתוך הרצון לקבל, הם הבסיס להגיע להשתוות הצורה למי שממלא, לנותן התענוג. זאת אומרת, הרצון לקבל והכוונה על מנת להשפיע הם התנאי, שאותו נברא יגיע להשתוות הצורה עם הבורא.

והחוקיות הזאת בין אור לכלי היא קבועה מראש. ולא נשאר כביכול מצד הכלי עצמו, מצד הנברא, מה לעשות. כי הוא לא יכול לקפוץ לטרם בריאתו, ולקבוע מה יהיה טבע האור, שיברא את ההפך ממנו, את הכלי, ומה תהיה צורת הכלי. וכך צריך להתייחס גם למציאות שלנו. האדם לא מסוגל לשנות את הטבע ולכן לא צריך לשנות אותו. אלא רק לשנות את ההשתתפות שלו, עד כמה הוא נמצא בהתפתחות, היינו, בלהידמות לממלא אותו, לבורא.

על חומר הבריאה, על הרצון לקבל, עם האור הממלא אותו, עוברים שינויים, לכן האדם יכול להשתתף במהירות השינויים האלו, ולא בשלבים שהחומר חייב לעבור. כי הם כבר נובעים מטבע האור והכלי, שנקבע עוד לפנינו. ומי שמשתוקק לעבור את ההתפתחות הזאת בהכרה, בהשתתפות, כמה שיותר מלאה מצידו, הוא נקרא "ישראל", שמשתוקק "ישר" "אל".

והתוכנית הזאת מופעלת על כולנו בצורה כזאת, שכל אחד חייב להכיר בעצמו את התפתחותו ולהשתתף בה במלואה. לכן בעל הסולם אומר: "מתוך חוקי ההשגחה העליונה נובעת ההתפתחות המהירה לה זוכה עם ישראל בהשוואה לעמים אחרים, וזאת משום שעליו מוטלת החובה לגלות את הכוח העליון באמצעות חוכמת הקבלה."

"עם ישראל" הוא הכוונה על מנת להשפיע ו"עמים אחרים" הם טבע הכלי, הרצון להנות. ועם ישראל בהשתתפותו עם העמים האחרים, היינו, רק כאשר הכוונה על מנת להשפיע תהיה על הרצון לקבל של כל חומר הבריאה, אז נגיע ליישום חוכמת הקבלה, שנוכל לתקן את כל החומר בכוונה על מנת להשפיע.

כלומר, מתי צריך את חוכמת הקבלה? כאשר כתוצאה מהגלות, עם ישראל מתערב עם אומות העולם, היינו, בתוך האדם, מתוך רצונות לכסף, כבוד, מושכלות, יש כבר נכונות ורצון להגיע לרוחניות. כל הרצונות שלו כבר התערבבו עם הרצון לרוחניות, עם הכוונה על מנת להשפיע, שנמצאת בגלות. וכך מתחילה העבודה על ידי חוכמת הקבלה שבאדם, שרק אז מתחיל את הבירור הזה.

ולכן לפי אותו חוק שכלל ופרט שווים, גם כלפי האנושות בעולמנו, לפני שהיא מגיעה לשלב האחרון הזה, חוכמת הקבלה לא מתגלה. וגם כלפי האדם, עד שהוא לא מגיע לרצון לרוחניות, הוא אינו זקוק לחוכמת הקבלה.

מהי הרגשת האור שצריך לשאוף אליה?

לפי הגדרתו של בעל הסולם, אור הוא כל מה שמתקבל בתוך הכלי. ומהו "מה שמתקבל"? כמה שכלי מסוגל לפענח, להרגיש, את מושג האור, בצורה יותר נכונה, היינו, יותר קרובה לשורשו של האור. וההרגשה הזאת באה לפי מידת השתוות הצורה עם האור.

ומכאן מגיעים להבנה, שאין אור שהוא לעצמו, אלא רק מתוך הכלי, רק עד כמה שהכלי יכול להשתוות איתו, הוא מרגיש באור אותן התכונות, שאליהן הגיע בעצמו. ואם הכלי לא מגיע לאותן התכונות, הוא אינו מרגיש את האור. לכן בעל הסולם אומר: "מה שמקובל בתוך הכלי", מה שממלא את הכלי.

ולא כמו בעולמנו, שכל אחד מהם נמצא בנפרד, אלא אין אור בלי כלי, אין מילוי בלי חיסרון. אי אפשר לדבר על האור, אלא רק איך שהכלי מרגיש בתוכו התפעלות הנקראת "אור". וכך בעל הסולם אומר בהגדרתו: "מה שמקובל בתוך הכלי", כלומר, הכלי קובע מה אצלו מקובל, מה הוא מרגיש, מה הוא רוצה להרגיש, וכל זה נקרא "האור שלו". והאם הוא קיים מחוץ לכלי? לא יודעים ולא יכולים לומר על זה שום דבר.

"במקביל להתפתחותם הגשמית של עמי הארצות, ישראל היו חייבים להתפתח לעבר יעדם בגילוי חוקי המציאות, אך עם ישראל בחר למלא את האגואיזם הגשמי שלו, כשהוא מחקה את שאר העמים. כך הוא גרם לחורבן הבית הראשון. הנפילה נמשכה, ובגלל האיסור בהנאות בכוונה אגואיסטית שבחוכמת הקבלה, דחה עם ישראל את חוכמת הקבלה, ואימץ לעצמו את המנהגים של העמים השכנים כדי ליהנות מחיי עשירות, שליטה וכבוד - כפי שדרש האגואיזם."

עם ישראל נקרא "כוונה בעל מנת להשפיע", כוחות הבינה, תכונות הבינה. כמו שכתוב, שהוא אינו כיתר העמים, שאין עם כזה "עם ישראל". ישנם רק שבעים אומות העולם, ולעם ישראל אין מקום בעולם. היינו, הוא בעצמו לא נמצא בחומר. הוא לא משבעים תכונות החומר, הרצון לקבל.

בקבלה לומדים, שעם ישראל הוא אותה כוונה בעל מנת להשפיע, שהיא באה מהאור, כתכונת הבינה, כגלגלתא ועיניים. והכוונה הזאת פועלת על החומר, נשברת עם החומר, נכנסת לתוך החומר, ככוונה על מנת לקבל. והמצב הזה הנקרא "עם ישראל נמצא בגלות", בתוך החומר עצמו, שמשרת לחומר על מנת לקבל. כלומר, איך שהחומר רוצה להנות, כך הכוונה על מנת להשפיע, תכונות הבינה, הקשר עם הבורא, משרתים לחומר.

ולכן רואים את התוצאה הזאת גם בעולמנו. שעם ישראל הנמצא בגלות, נמצא תחת שליטת אומות העולם. כלומר, משרת אותן. נותן לכל האומות כל מה שיש בו, ויש בו הרבה מאוד, משום שכל ההתפתחות של האנושות מגיעה דרכו. וברוחניות המצב הזה מתבטא בכך, שכל אחד ואחד מתחיל לרצות רוחניות על מנת לקבל, להנות בעצמו. מצב שנקרא "לא לשמה", שהאדם נמצא בגלות.

ובשביל מה צריך להיות בגלות? כדי להכניס לתוך החומר, לתוך שבעים תכונות החומר, כוונה על מנת לקבל, שאחר כך יהיה אפשר לתקן אותה בעל מנת להשפיע. תחילה לתקן את הכוונה עצמה. לעשות צמצום על הרצון לקבל, להפוך רק את הכוונה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. וזה נקרא "להוציא את עם ישראל מתוך הגלות לגאולה". ואחר כך להתחיל עם הכוונה הזאת על מנת להשפיע, לתקן את כל החומר, את כל שבעים תכונות החומר, את "שבעים אומות העולם".

וכך יש לקוות יקרה בגשמיות לכלל האנושות, במהרה בימינו. ולכל פרט הוא יכול לקרות בכל רגע ורגע. והתנאי להתרחשותו, שכל שבעים התכונות של החומר (שכוללות תכונות רבות), יתערבבו עם כל הכוונות בעל מנת להשפיע, שנמצאות בעם ישראל (כוונות של כוהנים, לויים, עַם, ועוד הבחנות רבות). ובגמר ההתערבבות ביניהן, הנקראת "סוף הגלות", מתחילה עבודת הבירור ולאחריה עבודת התיקון.

ואותם בירורים ותיקונים, שבסוף הגלות מתחילים לעבוד בהם, גם בצורה פרטית בכל אחד ואחד, וגם בימינו בכל העולם, יכולים לעשות אותם רק על ידי חוכמת הקבלה. לא בצורה טבעית מתוך התערבבות כוונות וחומר, כמו בזמן הגלות, בזמן החושך. אלא הבירורים והבקשה לתיקונים חייבים להיות בהשתתפות מצד האדם.

אבל איך האדם יכול להשתתף בהם? הוא חייב לקבל תחילה ידע, הבנה, הרגשה והשגה, מה קורה לו ובאיזו צורה הוא יכול להשתתף. ואת הידע הזה חייבים ללמד אותו מבחוץ. כי כל מה שנמצא בחומר, מתקדם בצורה טבעית. ובעבודה הזאת רוצים, שהאדם ישתתף בצורה על טבעית, מעל הטבע שלו. היינו, שיזרז את התפתחותו ויקבע משהו מתוך עצמו, לא מה שמתגלגל מתוך טבע האורות והכלים ללא תלות באדם. ולכן יש צורך בהשתתפותו העצמית במשהו שלא היה קודם.

ומה שלא היה קודם, אותה תוספת שהאדם גורם להתפתחותו, להכרה שלו, לרצון שלו, לתפילה, להעלאת מ"ן. היא באה לאדם על ידי זה, שהוא מושך בכוחות עצמו אור מקיף, שעוזר לו להוסיף כוח רצון ולהיכנס לרוחניות. שבורא בו התאמצות והשתוקקות להגיע לרוחניות, מעבר למה שבא אליו מהקשר בין אורות לכלים.

והאמצעי להגיע לתוספת רצון, לתוספת השתוקקות, הנקראת "תפילה", בא מתוך הלימוד. לכן ללא חוכמת הקבלה, האדם לא מסוגל להגיע להשתתפות עצמית. ובלי השתתפות עצמית האדם לא יוצא מהגלות.

"כתוצאה מכך, התחלק העם לשני פלגים:

·         תומכיהם של המלכים והשרים האגואיסטיים;

·         אלה שמשתוקקים להשתוות לבורא.

בימי הבית השני הקרע החריף, וזה הביא לכך שהעם התחלק לשני פלגים:

·         הצדוקים - האגואיסטים, ולכן העשירים והנכבדים;

·         הפרושים - חסידי הקבלה.

הצדוקים הביאו לקביעת שלטון רומא בארץ ישראל, לחורבן הבית השני ולגלות שבאה אחריו."

הנפילה מהדרגה הרוחנית היתה בשני שלבים. זאת אומרת, שיש לחוד רצון לקבל, שבעים אומות העולם, ולחוד עם ישראל, שעדיין קיים בטבע שלו, בעל מנת להשפיע, בהבנה ובהרגשת הרוחניות, מצב הנקרא "בית", "בית המקדש".

וההתערבבות בין הכוונה על מנת להשפיע ולבין החומר דרצון לקבל, נעשה בשני שלבי חורבן, חורבן בית ראשון וחורבן בית שני. עד שהם מתערבבים ויוצאים לגלות שלימה. בהתחלה לא היתה גלות שלימה, אלא רק גלות בבל. ובבית שני באה הגלות השלימה, הארוכה, שהיא האחרונה.

יש ארבע נפילות, ארבע גלויות, לפני שמגיעים למצב הראוי, כדברי בעל הסולם. מצב שבו התערבבו עם ישראל ואומות העולם, וכך כל העולם נעשה מוכן לבירור ותיקון.

האידיאל הגשמי והאידיאל הרוחני 

"האידיאל הגשמי מקורו במילוי רצונות אנושיים-אגואיסטיים, ולכן הוא לא מסוגל להתעלות מעליהם. היסוד של האידיאל הגשמי הוא הערכה בעיני החברה. השכר שלו – לזכות בתהילת בני האנוש (ואפילו אם בני זמנו מזלזלים בו, הוא מקווה להכרה של הדורות הבאים, אפילו אם עכשיו אף אחד אינו יודע עליו ואינו יכול להעריך אותו)."

האידיאל הגשמי הוא למלא את הרצון לקבל, כמה שהרצון לקבל מרגיש ומשתוקק. והרצון לקבל ככל שהוא גדול יותר, הוא דורש מילוי איכותי יותר. ומילוי איכותי באמת, הוא לאו דווקא יותר גדול. היינו, אם בדרגה נמוכה הרצון לקבל רוצה הרבה בתים, הרבה אוכל, הרבה בגדים. בדרגה יותר גבוהה הרצון הוא לשליטה, בדרגה עוד יותר גבוהה הוא לכבוד ובדרגה הגבוהה ביותר הוא לידע וחוכמה.

ובכל דרגה ודרגה הרצון לקבל שונה לגמרי בצורה החיצונית שלו, בביצוע שלו, במילוי שלו. ואי אפשר להשוות בין רצון לקבל שנמצא בכבוד, ומוכן עבור כבוד לתת את כל מה שיש לו, בתים, כסף, שליטה. ובין רצון לקבל שנמצא בידע, שלא איכפת לו כבוד ומוכן לחיות בלי כלום, חוץ מאותו מילוי מסוג מיוחד. ולכן אחד לא מבין את השני, ואי אפשר להשוות בין מילוי אחד לשני. אלא רק לפי סולם ערכים אפשר לומר מי יותר ומי פחות.

והסולם הזה מטעה, לכן לעיתים לא נמצאים בהכרה נכונה. אנשים שלא עברו מחסום, פתאום לא רוצים כלום חוץ ממשהו רוחני. אבל הרצון הזה שלהם, הוא האגו הכי גדול שיכול להיות. כי הם רוצים כבוד, או שליטה, ומוכנים לשלם על זה כסף, או לתת לאחרים מה שהם רוצים, כדי שיספקו להם את המילויים האלו.

ולנו נראה, שהם לא רוצים כלום. כי אם האדם רוצה כסף, והם מוכנים לשלם רק שיתנו להם כבוד, אז בעיניו הם כביכול יותר רוחניים. אבל הם לא יותר רוחניים, אלא נמצאים ברצון לקבל יותר גדול. לכן עד שעוברים מחסום, הערכים האלה בתוך האדם, לא תמיד נראים לעין בצורה נכונה. כלומר, תמיד צריך לבחון לפי איזה אידיאל גשמי האדם עובד, או ההפך, אידיאל רוחני.

"האידיאל הרוחני מקורו בבורא, לכן בעל האידיאל הרוחני יכול להשיג תכונותיו של הבורא, מעל כל האנושיות הגשמית. היסוד של האידיאל הרוחני הוא רכישת התכונות של הבורא. ולכן מי שלומד את חוכמת הקבלה ביכולתו להתעלות מעל תכונות אנושיות-אגואיסטיות."

האידיאל הרוחני הוא להתפאר בעיני הבורא, להיראות טוב בעיני הבורא, שהוא הטוב ומטיב. מהו "טוב ומטיב"? הבורא דואג שנרגיש אותו בכלים שלנו כטוב. לכן אני רוצה לתת לו תענוג, או במילים אחרות, שירגיש טוב מהיחס שלי כלפיו. אבל בלי שאני אהיה בתמונה, שהוא לא ידע עלי, כדי שלא יהיה לי שום דבר מהנתינה הזאת. אלא הרצון שלי רק לגרום לו תענוג.

זהו האידיאל הרוחני. כמו שהבורא נותן לנו תמיד כל טוב, אבל נסתר מאיתנו. כך גם האדם מוכן להיות באותו מצב, לתת לבורא כל טוב ולהיות נסתר ממנו. ועל התחלת היחס הזה לבורא, בנוי האידיאל הרוחני. ורב"ש מתאר זאת כך, שאפילו הנברא לא יודע שהוא משפיע. כלומר, לא רק הבורא אינו יודע עליו שהוא נותן ומשפיע לו, גם האדם עצמו לא יודע האם הוא משפיע לבורא או לא.

כך הוא מגדיר מהו היחס הנקרא "ללא שום פניה לעצמי". הנקודה הזאת שממנה מתחיל הניתוק מהרצון לקבל. וחוכמת הקבלה היא הכוח, שיכול לתת לאדם את התיקון הזה, להתנתק מהתעניינות עצמית ומאינטרס אישי.

לכן בעל הסולם כותב:

"כל זמן שעם ישראל שמר בגלות על העקרונות של חוכמת הקבלה, הוא היה מוגן: כל העמים שהוא היה מפוזר ביניהם ניצלו אותו כעם מפותח, ולמרות זאת נשאר חזק רוחנית, יותר מילידי המקום.

אבל חלק מהעם התחילו לשאוף לממש את התכניות האגואיסטיות שלהם, איבדו את המטרה הרוחנית בחיים - את ההשתוות לבורא, התעשרו והתחילו להציג את המטרה שלהם כמטרה ראויה ויפה, ואת הכסף שהרוויחו היו מבזבזים על הנאות החיים, ובכך הם השתוו לעם שבתוכו הם חיו."

התהליך הוא הדדי. גם בעם ישראל שמתערב בין אומות העולם, וגם באומות העולם עצמן, הרצון לקבל משתנה וגדל כל הזמן. ומפני שהוא גדל, אפשרית אותה תמונה, שעם ישראל נמצא בין אומות העולם. אם הוא היה בין אומות העולם מלכתחילה, שהן היו ברצון לקבל קטן, הן לא היו יכולות לגעת בעם ישראל פנימית. להתחיל את המגע בין הכוונה בעל מנת להשפיע, רצון להגיע לרוחניות, ובין הרצון לקבל.

כך גם האדם שמגיע ללימוד חוכמת הקבלה, הוא מוכן ללכת ולעשות הכל, ללא שום בעיה, שום דבר לא קשה לו. אבל זו התחלת הגלות. אחר כך מוסיפים רצון לקבל, שגדל משך אלפיים שנה בישראל ואומות העולם, או עכשיו במי שמתחיל ללמוד קבלה. ואז הגלות הולכת ונעשית יותר ויותר קשה, לא בהכרח בצורה כמותית, שמקבלים יותר מכות, אלא בצורה איכותית. שאומות העולם נותנות לעם ישראל יותר חופש, אבל בתנאי שיקבל את "נימוסי השולחן" שלהן. וזה נקרא "גלות".

גלות היא התרחקות מכוונה בעל מנת להשפיע והשתתפות יחד עם "אומות העולם". ככל שאדם מתקדם לגאולה הרוחנית, הוא יותר ויותר מעורב עם הרצון לקבל, שהולך וגדל בו בהתמדה, ולכן נראה לו שהוא מתרחק מרוחניות. כמה שהוא יותר מתקדם הוא הולך ומתרחק, ולכן הוא נמצא במבוכה, האם הוא מתקדם נכון. כפי שבני ישראל צועקים למשה במצרים. האדם מרגיש לגמרי מרוחק מגאולה. וזאת מפני שהרצון לקבל חייב לגדול בזמן הגלות עד לצורתו המכסימלית.

"ובכך הם עוררו את שנאת הסובבים ואת ההשגחה הנוקשה מלמעלה, עד כדי השמדה, כאשר הסיבה לכך היא היחס הבלתי-ראוי לחוכמת הקבלה. ואם הם היו מקיימים את הדרישות שלו, הם היו מכוונים אליהם את ההשגחה העליונה באופן הטוב ביותר."

הבעיה שלא מבינים את כל התהליך. התהליך מתרחש או לפי לוח זמנים או לפי הרגשת ההשתתפות של האדם. אם מתחילת הגלות, עם ישראל לא היה עוזב את חוכמת הקבלה, אלא מחזיק בה כמה שאפשר, כפי שהיתה לפני הגלות, לפני החורבן. ומתפתח יחד עם חוכמת הקבלה - מתערבב עם אומות העולם, אבל יחד עם זאת מתקן את ההתערבות שלו - לא היינו עוברים גלות כה ארוכה. כמו באדם פרטי, שיחד עם הרצון לקבל שגדל בו, על ידי לימוד חוכמת הקבלה, הוא מושך אורות המקיפים כדי לתקן את עצמו, ולכן מזרז את התפתחותו, ולא זקוק לאריכות זמן הגלות.

מה ההבדל בין ההשפעה ללא הכרה בעולמנו, לבין השפעה לבורא?

כל העולם נמצא בהשפעה ללא הכרתו, ללא הכרת האדם. ורק האדם שמגיע לפקיחת עיניים, הוא מתחיל לראות שכל העולם נמצא בהשפעה. הוא עצמו רואה, בהתאם לכמה שנפתחות לו העיניים. העולם לא מרגיש. אלא האדם מרגיש מתוך הכרה, מתוך שנפתח לו הכלי.

ובקשר עם הבורא, ביחס לבורא, מהו התיקון על הרצון לקבל, שלא יהיה מעורב ביחס לבורא? תכונת הבינה, שלא רוצה כלום לעצמה, שרוצה להשפיע ללא שום קשר לעצמה. אבל איך האדם שרוצה לתת, יכול לנטרל את עצמו ולנתק את עצמו ממעשה הנתינה, שהוא לא יחזור אליו? להיות בהרגשה שהבורא לא מכיר אותו, ולא יודע שהוא הביא לו. וגם להיות בהרגשה שהוא עצמו לא נתן לבורא.

כך האדם לא נמצא במילוי וסיפוק, אלא הוא מנותק מהכלים דקבלה, שאינם יכולים להתמלא משום ידיעה, או הארה, ממעשה הנתינה. אבל האם הוא עשה או לא עשה? הוא לא יודע, וגם אינו דורש לדעת, אלא הוא רק רוצה לבצע מה שכתוב. ומה יוצא מהביצוע הזה, הוא לא יודע. כי אם האדם יודע על דבר מה שיוצא ממעשיו, זהו כבר סיפוק.

הרצון לקבל חייב להיות מוגן מכל קבלת שוחד או מענה חזרה. ואם הבורא יודע עליו, מה יכול להיות יותר גדול, אם הבורא עצמו גדול בעיניו? אם יש מישהו שאוהבים אותו אהבת עולם, ויש לו איזה רצון. מה נחשב לאהבה הנקייה ביותר? לשלוח לו מה שהוא רוצה, מבלי שידע מי השולח. אבל למי ששולח יש סיפוק מהמעשה, כי הוא ממלא את התשוקה שלו לאהבה.

מתי מתחילה דרישה לכוח הרוחני?

בהתנתקות הגשמית מהנתינה, מנתקים את ההרגשה ש"אני שלחתי והדבר נמצא בו", כי גם ההרגשה הזאת היא מילוי. ואז אין לאדם ממה לחיות, אין לו עם מה לבצע ולעשות. נעשה אצלו ניתוק של התוצאה מהמילוי, של תוצאת הפעולה מהפעולה עצמה.

האדם מרגיש שאין לו כוח לבצע. ואיך הוא יבצע? הוא צריך לקבל מלמעלה רצון להיות מנותק בצורה כזאת, כלומר, לזכות לקבל מלמעלה רצון להשפיע. והצפייה לקבל מלמעלה את היכולת להתנתק מהתוצאה של הפעולה, היא נקראת "ויאנחו בני ישראל מהעבודה".

האדם מרגיש שאין לו חומר דלק. הוא לא ממלא את עצמו בשום דבר. הבורא לא יודע עליו, והוא עצמו לא יודע שנתן לו. הוא מרגיש מנותק ובלי יכולת לבצע. במצב הזה הוא חייב לבקש כוח דלהשפיע. כלומר, דווקא בנתק הזה, שהאדם מרגיש, שהוא לא יכול לבצע פעולה כזאת, חייב להיכנס גורם שמעניק לו את היכולת לבצע פעולת השפעה.

ומהי היכולת הזאת? אי אפשר להסביר אותה במילים, היא לא להרגיש שאני משפיע, שאני מבצע. אלא היא נמצאת מצדו השני של המחסום.

מתי תגובה על מעשה נחשבת קבלה?

כל תגובה שהאדם מקבל על מעשיו, נחשבת קבלה, היא ממלאה את הכלים שלו. אין דבר יותר גדול מלעשות, ולדעת שהבורא יודע שעשיתי. או למלא בו משהו, מבלי שהוא יודע מי עשה, אבל לדעת שאני עשיתי לו.

אפילו בחיים הרגילים, אנשים מתגאים בפעולות כאלה. הם ממשיכים לעשות למען העם והמדינה למרותו שהמדינה לא מכירים במעשים שלהם. כי מעשים כאלה נותנים לאדם כוחות ומילוי אגואיסטי, קרוב למילוי רוחני, שממלא אותו מאוד. עד שאדם מסוגל למות למענו. למרות שאף אחד לא מכיר אותו ולא יודע עליו, והוא נמצא לבדו באמצע המדבר, יש לו כוחות להרוג, לפגוע באויבים ולמות למען המדינה.

גם הידיעה שאני מתקדם, היא פיצוי ותשלום. אין מילוי גדול יותר מלדעת שאני מתקדם. אבל ברוחניות, לא איכפת לאדם אם הוא מתקדם או לא, כי "אני" לא איכפת לו.

התיאום בין תכלית הבורא לבין התחשיב האנושי

 "על בסיס הניסיון ההיסטורי והעצות של המקובלים, אפשר להציע לעם ישראל לעשות חישוב שיהיה מבוסס על כל אותן התלאות שחוזרות אליו שוב ושוב - גם אחרי שהוא חזר לארצו - שישאף שוב לחיות על פי החוקים האלטרואיסטיים שניתנו לו מלמעלה, שאותם משיגים באמצעות לימוד חוכמת הקבלה.

אם עם ישראל לא ישמע לעצה הזאת, אז כעם מפותח שאינו יודע פשרות פנימיות בין יושביו הרי הוא יזעזע את עצמו כל הזמן אף יותר מעמים אחרים, וכל מה שהאחד יבנה מיד יהרוס האחר. והתקווה שישנה לכל אחד כי אולי יריבו יקבל את דעתו כי מפחד להסתכן שמא ייהרס, אינה מציאותית לחלוטין, כי שום צורה של סכנה לא תגרום למישהו לוותר על מימוש הכוונות שלו.

לכן יש רק פתרון אחד: כל העם צריך לעזוב את המטרות ואת התוכניות הגשמיות שלו ולקבל את המטרה העליונה של השגת הבורא כמטרה יחידה. רק במקרה כזה תהפוך ההשגחה העליונה להשפעה חיובית על כל פרט ועל העם כולו, ודרכו - על כל העולם."

כל אחד ואחד מבני העולם, נמצא בהתערבבות רצונות לקבל וכוונות על מנת להשפיע, שבכללות העולם מתבטא כעם ישראל בתוך אומות העולם. ומתוך הערוב הזה, כל אדם ואדם בצורה אישית וכל העולם בצורה כללית, נמצא בפיצול. האם לרוץ אחרי האידיאל הרוחני או לרוץ אחרי האידיאל הגשמי.

אם היה בנו רק אידיאל גשמי, כולם היו הולכים יחד ובהבנה. עובדים לפי רצון לקבל בצורה פשוטה, כמו דומם צומח וחי, ולא היה בלבול. אלא הכל היה מסודר לפי חוק אחד, לפי כלל אחד, בחוקיות פשוטה, זה כנגד זה, תענוגים וכנגדם רצון לקבל לתענוגים האלה. ורצון לקבל גדול היה בולע רצונות לקבל קטנים ומקבל יותר מהם. גם בכלל וגם בפרט, גם בכל אדם וגם בכללות העולם.

הבעיה היא, שמתוך שבירת הכלים, מתוך השורשים הרוחניים, נמצאים בכל ברייה וברייה, בכל אדם ואדם, גם האידיאל הרוחני וגם האידיאל הגשמי - השתוקקות לרוחניות יחד עם השתוקקות לגשמיות - והפיצול הזה גורם בכל אחד ואחד חוסר שקט. האדם רץ ומחפש ולא יודע למה תמיד הוא נשאר חסר מילוי.

והסיבה לכך היא פשוטה. יש לו מטרה פנימית, שעדיין אינו מכיר אותה, שעליו להגיע אליה. ולכן, לא אין לו מנוחה, עד שהוא לא יגלה, שבתוך הרצון לקבל נמצאת כוונה על מנת לקבל, שחייבת להתהפך לכוונה על מנת להשפיע. ורק ברצון לקבל המתוקן הוא יקבל מילוי. ועד שהאנשים לא יגלו, שעליהם לשנות את הכוונה שלהם, הם ימשיכו ויטפלו ברצון, מתוך מחשבה שהרצון הוא הבעיה. אבל הרצון עצמו, כלל לא נתון לשליטת האדם ולתיקון. אלא רק הכוונה, רק אותה צריך לתקן בעל מנת להשפיע.

כלומר, במילים אחרות, לתקן את השתתפות "עם ישראל" ב"אומות העולם". הכוונה המקולקלת, בעל מנת לקבל, שמשרתת את אומות העולם, אותה צריך לנתק מהרצון לקבל ולשנות אותה לכוונה על מנת להשפיע. המצב הזה נקרא לעשות צמצום, ולהתחיל לתקן את גלגלתא ועיניים על פני הרצון לקבל, מעביות שורש לעביות א', ב', ג', ד'.

וכך מתקנים תחילה את "עם ישראל", שבכל אדם ואדם ובכללות כל העולם, ורק אחר כך מתקנים את השתתפות "אומות העולם" ב"עם ישראל", את השתתפות הרצון לקבל עם הכוונה על מנת להשפיע המתוקנת. כלומר, התיקון הוא כל פעם דרך "עם ישראל", דרך הכוונה על מנת להשפיע, או המקולקלת, או המתוקנת. לכן עם ישראל נקרא "העם הנבחר". משום שבתיקון שלו, בהשתתפות שלו, תלוי תיקונו של כל העולם.

מה מידת ההשתוקקות לבורא, שצריכה להיות באדם כנגד הרגשת חוסר המילוי?

האדם כלול משני נתונים, מאור וכלי. מרצון לקבל ומכוונה על מנת לקבל, שצריכה להפוך לכוונה על מנת להשפיע. שני הנתונים הללו מתבטאים בשני קווים. "קו שמאל" שהוא הרצון לקבל, ו"קו ימין" שהוא ההשתוקקות לרוחניות. שני הקווים האלה מורגשים בנו בינתיים, כהבנה שלנו את טבע הבורא, ואת הטבע שלנו כטבע הנברא.

אבל האדם לא קובע מהי מידת הרצון לקבל שלו, שכנגדה עליו להשתוקק לבורא. אלא עליו להשתוקק ללא הרף להיות דבוק לקו ימין, לגדלות הבורא. להכיר את תכונות הבורא, ולהימצא בתוכן כמה שיותר. ומתוך ההשתוקקות הזאת, כל היתר מתפתח ביתר מהירות. האדם עצמו לא קובע מה הם השלבים, באיזה מצב הוא נמצא, משך כמה זמן. הוא לא מפעיל את המכונה עצמה, אלא על ידי ההשתוקקות שלו, הוא מוסיף לה מהירות. אבל השבילים בה היא הולכת, ומה קורה לה בדרכה, אינו בשליטתו.

רק אם האדם נמצא בהשתוקקות למטרה, רק אם הוא דבוק לבורא, לקו ימין, הוא עובר את הדרך בצורת התפעלות יפה ונכונה. כי אז כל דבר שמתגלה בו, מורגש אצלו כטוב, כאחד מהשלבים לתיקון ולדבקות. לכן, לא על האדם לעסוק בשאלה, מה עליו לעשות בכל שלב ושלב, כי כל שלב הוא צריך לעבור. אלא רק להחזיק לפניו את גדלות הבורא ואליו להשתוקק.

ורק בשלב מתקדם, לאחר שהאדם רוכש כלים דהשפעה, ומתחיל לתקן את האח"פ, אז הוא מתחיל להיות דומה לבורא, לקבל על מנת להשפיע. ומתחיל לעבוד כמו שמתואר בסידורים של מקובלים. לוקח מידה מסוימת ועושה איתה פעולה מסוימת. כלומר, עובד עם שני הקווים ובונה קו שלישי, קו אמצעי. עבודה אחרת, יצירתית, שבה האדם בונה מעצמו את דמות הבורא, ומבצע פעולות השפעה כמו הבורא.

איך אפשר להשפיע לבורא ללא קבלת תגובה ממנו?

אם האדם לא יודע שהבורא מקבל ממנו, אין לו סיפוק, וטוב שאין לו סיפוק. אבל אם האדם לא יודע, אם הוא נתן לבורא, אם הבורא מרגיש אותו או לא, אלא מנותק ממנו, אז איך הוא יכול לבנות פעולה כלפיו? האדם בונה את הפעולה שלו כלפי הבורא, מאותו כוח השפעה שהוא מקבל מהבורא. ולכן "ראש" נקרא "מעל הגוף".

"ראש" הוא מה שנבנה על ידי זיווג דהכאה. אחרי שהאדם מנתק את עצמו על ידי הצמצום, כלומר מכל התוצאות של מעשיו שיבואו מכאן והלאה. כאשר בא התענוג, שהוא יכול על ידו להשפיע לבורא, כל הראש שלו, כל ההתחשבות, כל ההפעלה, היא מעל הגוף ולא בתוך הגוף. מה זאת אומרת "מעל הגוף" ולא בפנים בתוכו? האדם מנותק מתוצאה כלפי עצמו.

ואיך האור הפנימי נכנס אחר כך לתוך הגוף, ונמצא בתוכו, והאדם מרגיש את כל התענוגים? האדם מרגיש את התענוגים האלה, שהם מעל יחס כלשהו לעצמו, ומעל לתענוג כלשהו שיהיה לו מהתענוג בבורא.

אבל מהו "לקבל על מנת להשפיע", המצב אחרי "תחיית המתים", האדם לא מסוגל במצבו הנוכחי להבין ולתאר לעצמו. ואם הוא מצליח להרגיש אפילו במעט עד כמה לקבל על מנת להשפיע מנותק מהיחס לעצמו, הוא מגיע לנקודה, שמעליה והלאה מה שמנותק ממנו, נחשב כבר לרוחניות.

אם האדם לא משייך לעצמו שום תוצאה, איך הוא יכול לדבר על גדלות הבורא?

במצבנו הנוכחי, אנחנו לא הולכים לפי הציור הזה, שאין לאדם שום דבר מפעולת ההשפעה שלו. אנחנו לא הולכים בצורה כזאת, שהאדם לא נותן לבורא, ולא מקבל ממנו, ויש ביניהם נתק. או שהאדם רק עושה, ומה שיוצא מהמעשה הוא לא יודע. הציור הזה הוא רק כדי להבהיר את הנקודה, מה זה נקרא להתנתק מהתוצאה.

אבל נכון להיום, בעבודה הרוחנית שלנו, אנו חייבים לדבר על הקשר עם הבורא, על המגע עימו, על "חולת אהבה אני". לרצות להיות בדבקות עימו, בזיווג, בחיבור, להרגיש אותו ולהיות יחד עימו בכל ההרגשות והמחשבות. אלא כאשר מגיעים לברר מהי פעולת השפעה נקייה, לאיזה יחס צריך להגיע בין שני נאהבים, אז מתחיל בירור באותה הנקודה, שהאדם לא רוצה כלום בחזרה. אבל לא שהוא לא רוצה להיות מחובר עם הבורא. הוא רוצה להיות עימו בדבקות, אבל בדבקות שבצורה אגואיסטית, הוא לא מקבל ממנה כלום.

אנחנו מפענחים את הקשר עם הבורא כ"מה יהיה לי מזה?" אבל הקשר עימו יכול להיות גם בלי "מה יהיה לי מזה?", הוא נמצא מעבר לנקודה הזאת. אבל לעת עתה צריך להשתוקק לתוצאות ברצון לקבל שלנו, שזה נקרא "לא לשמה".