שכל הפועל

שיחה (14.6.04) על המאמר

אתה נמצא כאן:

שעל למתחיל > מאמרים מדעיים > שיחה (14.6.04) על המאמר

מטרת הבריאה, המטרה שבשבילה נברא האדם ונבראה כל המציאות, היא רצונו של הבורא להנות לנבראים. כלומר, לברוא מישהו שיקבל כל טובו, שיקבל הטבתו. הטבה שיכולה להיות רק שלימה ונצחית כמו הבורא עצמו, ולא פחותה ממנו. כי הוא לבדו קיים, ופחות מדרגתו אין ולא קיים. ומה שנידמה לאדם שהוא קיים בדרגות פחותות ממנו, במצבים שונים משלמות ונצחיות, במצב אחר חוץ ממצב הבורא, זו אשליה בלבד. לכן כתוב "אין עוד מלבדו", שחוץ ממצבו לא קיים שום מצב אחר.

וכדי שהאדם יגלה באיזה מצב הוא נמצא וקיים, הוא חייב להשיג את ה"שכל הפועל", את דרגת הבורא. להשיג אותה בסדר של פעולות השגה, שעוברות עליו ובונות בו חוש מיוחד. דרכן הוא רוכש גם את השכל הפועל. מתוך מה הוא רוכש אותו? מתוך "ממעשיך היכרנוך". שהאדם לומד על עצמו את כל פעולות הבורא, שאז נקרא שהוא עוסק בעבודת ה'. כלומר, ה' עושה את העבודה, והאדם לומד אותה.

ומתוך זה, שהאדם לומד את פעולות הבורא עליו, הוא לומד את הכוונות שלו, את התכונות שלו, את השכל שלו, שהוא הסיבה לפעולות. וכך הוא מגיע מלימוד הפעולות, מהרגשת הפעולות, לקניית שכל הבורא. הדרגה הגדולה ביותר בהתפתחות האדם, הדרגה היחידה שבה הוא קיים. וכל מה שפחות ממנה נקרא "דרגות ההסתרה", שאותן האדם עובר בכוונה, כדי לאט לאט על ידי לימוד פעולות הבורא עליו, לגלות את השכל של הבורא.

בדומה לנגר שעושה שולחן, אומר בעל הסולם, שיש לו כוונה מיוחדת, מחשבה, רצון, שהם כולם מתבטאים בפעולה שלו. אבל מי יודע מהו השכל שלו, אלא "ממעשיך היכרנוך". כלומר, לפי המעשה שלו לומדים על השכל שפעל במעשה. כך הנבראים, אין להם אפשרות אחרת להגיע לדרגה של הרגשת פעולות הבורא עליהם, להכרה או לדרגה של הבורא עצמו, לשכל שלו, אלא רק להרגיש פעולה אחר פעולה, לפענח אותה נכון, שהיא לטובתם, וכך לגלות יחס הבורא אליהם, היינו, את ה"שכל" שלו.

וכדי לתת לאדם יכולת לגלות את יחס הבורא בצורה עצמאית, להרגיש את פעולותיו ולהשיג את השכל הפועל, הבורא חייב לבנות אותו מחומר הפוך ממנו, מרצון לקבל. שירגיש את כל פעולות הבורא בצורה הפוכה, מטיב הפעולה שהבורא מפעיל עליו. שיוכל "כיתרון אור מחושך", מהניגודיות שהוא מרגיש בפעולת הבורא עליו, לגלות את השכל של הבורא, את כוונותיו. וכך האדם מפתח את ההבנה וההרגשה וההכרה של פעולת הבורא, מהמצב הנגדי בפעולה ובהרגשה, עד למצב דומה לבורא בשכל ובכוונה.

ולכן כל הדרך הזאת של התפתחות האדם, היא כוללת תמיד שלושה מצבים:

א) ברצון לקבל מרגישים הפוך.

ב) משתדלים להכיר איך זה בבורא עצמו.

ג) במה שיכולים, נדבקים בשכל הפועל. וזה נקרא "קו אמצעי".

ואם האדם שם לב לכל מה שעובר עליו, שהוא בא מתוך השכל הפועל של הבורא, שפועל על החומר של האדם, בדומה לשכל הנגר, שפועל על העץ כדי לבנות שולחן, אז הוא נמצא תמיד, כל רגע בחייו, בחקירה של פעולות הבורא, בהשגת שכל הבורא. וכך מקצר את הזמנים בצורה המועילה ביותר, ומגיע לקניית שכל הבורא בעצמו, ובכך קונה את דרגת הבורא.

דווקא בהשתוות בין שכל האדם לשכל הבורא, הם נמצאים באותה דבקות, שנקבעה מראש על ידי הבורא כמטרת הבריאה. כלומר, אין לאדם דרך אחרת, אלא לעבור על כל פעולות הבורא, להרגיש כל פעולות הבורא עליו, ולהכיר בטיב כל פעולה ופעולה. שמצד הבורא היא על מנת להשפיע, לטובתו, ולא כמו שתמיד נראה לו מלכתחילה, שהיא ההפך. להגיע להצדקת הפעולות, ומתוך כך להבין את השכל, את המטרה שלהם.

רק על ידי היחס שלו האדם יכול לזרז את התפתחותו. היינו, לראות כל מצב ומצב כפעולת הבורא עליו, ולגלות בכל מצב ומצב את ה"אחד יחיד ומיוחד" שפועל, ה"אין עוד מלבדו" שפועל. שכדי להכיר את השכל הפועל, חייבים להשתוות, להזדהות, להתחבר עם הפעולה, להצדיק אותה, ללמוד אותה, לקבל אותה, ומתוך זה להכיר את השכל הפועל שבה. כך קונים כל מדרגה ומדרגה מלמטה למעלה, וכך מגיעים למטרת הבריאה.

למה צריך לגלות את השכל הפועל, אם שכל רק משרת להרגשה?

השכל הזה הוא כוונת הבורא בבריאת הנבראים. ההחלטה מהי כוונת הבריאה, מהי מטרת הבריאה, היא השכל. מאיפה באה ההחלטה הזאת? היא באה מאהבה, מטבע של "טוב ומטיב". ש"טוב ומטיב" הפעיל את השכל, לעשות פעולה בצורה מסוימת, שהפעולה הזאת תגלה את השכל, כדי להבין שהשכל נובע מהאהבה, מטוב ומטיב.

אם כך, למה מספיק להשיג את השכל הפועל? דרך השכל הפועל האדם צריך להגיע ליחס שלו כלפינו. היחס שלו כלפינו הוא בדיוק הכוונה שלו. אבל כשהאדם מגיע לשכל הפועל, ומבין מה הוא עשה לו, מתעוררת בו אהבה, בדיוק באותה מידה כמו אהבת הבורא אליו, שהפעילה את השכל ואת הפעולה. לכן הפקודה היא "ממעשיך היכרנוך". לכן המטרה היא דבקות.

מהי דבקות? השתוות הצורה. למה היא לא יותר מהשתוות? כי מתוך הדבקות, מתוך השתוות הצורה, השתוות הפעולות, השתוות התכונות, האדם מתחיל להרגיש מה הבורא מרגיש. בבורא הוא לא יכול להרגיש, מה הבורא מרגיש. אלא הוא עושה את עצמו דומה לבורא, ואז מרגיש מה הבורא מרגיש.

בדומה למה שקורה בעולם שלנו. אם האדם עצמו לא עבר מצב דומה לאחר, הוא לא יכול להזדהות איתו. רק אם עבר עליו מצב דומה למה שעובר על האחר, אז הוא מבין אותו, ומשתתף עימו בשמחה ובצער. רק כך נוצרת ביניהם הרגשה משותפת. רק מתוך השוואת המעשים, השוואת הפעולות, באים להשוואת הרגשות. כי רגש אי אפשר למסור. אלא צריך לבנות כלי שירגיש אותה התפעלות, אותה התרגשות, כמו שמרגיש השני.

לכן על ידי זה, שמגלים את הפעולות ועושים אותה פעולה כמו הבורא, משיגים את השכל שלו באותה הפעולה, ואז משיגים את הרגש של אותה הפעולה.

איך אפשר לפרש את מעשי הבורא בצורה נכונה?

רק בתנאי שהאדם לא תלוי בטבע שלו. לכן כדי לגלות את פעולת הבורא בצורה הנכונה, התיקון הוא להתנזר, להתנער, להתרחק, מכל נגיעה עצמית בדבר. שהוא אינו אני. לא להכניס שום הפרעה בפעולה.

כך רוצים לפעול תמיד בתחום המדע, לא להיות מעורבים במדידה. אלא שזה בלתי אפשרי, משום שבכל דבר שהאדם בודק או מודד, חום, קור, לחץ, הוא תמיד מעורב במדידה. הוא מכניס בה משהו מעצמו ואז מודד את התגובות. ומדידה כזאת אינה אובייקטיבית, כי האדם מודד איך הוא מתפעל, איך המכשיר מתפעל ממשהו, אבל לא את הנושא עצמו.

ובחקירת השכל הפועל צריך לצאת מההגבלה של המדידה, כפי שהיא בעולם הזה, ולמדוד את הפעולה איך היא בעצמה. לכן הרוחניות נקראת "למעלה מהדעת". כי האדם צריך להתעלות מעל לכל נגיעה עצמית בפעולה. לראות אותה לגמרי נקייה, כאילו הוא לא קיים ולא נמצא כלל במציאות.

אבל אם הפעולה עוברת על האדם עצמו, על החומר שלו, ולא על מישהו אחר, אז איך הוא יכול להיות לא קיים, אם הוא האובייקט שעליו מתבצעת הפעולה? הוא חייב לעשות צמצום, להתעלות מעל ההרגשה שלו, וכך ב"שכל קר", כפי שאומרים המדענים, ללא שום נגיעה עצמית, לראות את הפעולה על עצמו בצורה בלתי תלויה בו. ומתוך הפעולה עצמה, שהאדם צופה עליה, חוקר אותה, כאילו היא אינה עליו וכאילו הוא אינו קיים, הוא מכיר את הפעולה ואת השכל הפועל.

לכן היחס הזה לפעולה נקרא "למעלה מהדעת". הבורא עושה תרי"ג פעולות על האדם, שעל האדם להידמות אליהן. העליון נותן דוגמא ומורה איך לעשות, שזה נקרא "נה"י דאמא שיורדים לתוך זעיר אנפין". וזעיר אנפין חוזר ומעתיק את הפעולה הזאת, חוזר עליה. ומתוך זה שהוא עושה אותה בצורה בלתי תלויה, הוא מתחיל להבין את השכל של אמא.

לעליון ותחתון יש אח"פ דאמא משותף. גדלות דֶמִין הא' היא על ידי זה, שגלגלתא עיניים דתחתון יכולים להשתוות עם האח"פ דעליון, להתחבר איתם. התחתון לא משתמש עם האח"פ שלו, הוא משתמש עם האח"פ דעליון. משלים אותם לעשר ספירות, ועל ידי כך יכול לעשות פעולה כלשהי. זה נקרא שהעליון עוזר לתחתון לבצע פעולה, עושה יחד עימו פעולה. העליון נותן לתחתון את כל הכוחות וכל ההבנות, ומהתחתון נדרש רק רצון להשתתף, "גלגלתא ועיניים".

ומתוך כך התחתון, "גלגלתא ועיניים", לומדים את הפעולה עצמה. ואחרי שהם לומדים, יש להם שכל איך לעשות את הפעולה. כלומר, יש להם כוח ורצון. הם הבינו מהי הפעולה הזאת, איזה טיב טוב יש לה, ואז הם מבקשים כוח, לוקחים את האח"פ שלהם ומבצעים את הפעולה בעצמם. והביצוע הזה נקרא גדלות דֶמִין הב', הגדלות הרגילה.

ועל ידי זה שהם משיגים את הפעולה, את השכל הפועל, ומבצעים את הפעולה, מגיעים לדבקות, להתאמה. ומתוכה מרגישים מה מרגיש הבורא בזמן שפועל. כך הנברא מרגיש ממה שהוא פועל באותה הפעולה. וההרגשה הזאת היא נקראת "להטיב לנבראיו". שהנברא מתחיל להרגיש מה הבורא מרגיש. הרגשה שאין יותר ממנה. להרגיש שלימות ונצחיות בהשפעה. אהבת הבורא לבריות מורגשת בנברא כאהבת הבריאה לבורא, בדיוק באותה עוצמה. כלומר, הנברא משיג את השכל ואת השורש של השכל, את "רצונו להטיב לנבראיו".

למה האדם מרגיש את מעשי הבורא קודם כל כניתוק ממנו?

האדם מרגיש את מעשי הבורא עליו, א - בניתוק מהבורא, שלא יכול לייחס אותם לבורא, ב - בצורה הפוכה מהבורא, כדי לתת לנו אפשרות להתנער, להתנזר, להתנתק, מנגיעה עצמית בדבר. אם האדם היה רואה את הפועל, אם הוא היה מרגיש את הפעולה כטובה, שהפועל נותן תענוג, או הפעולה נותנת תענוג, הוא לא היה יכול להתנתק מהם.

מפני שהפועל נסתר, והפעולה מורגשת בנו כשלילית, יש לאדם יכולת לצאת ממעורבות אישית בפעולה ולצפות על הפעולה בצורה בלתי תלויה, שזה נקרא "לקנות כוח הבינה מעל הרצון לקבל". ואז לחקור את הפעולות שמעל הרצון לקבל בצורה אובייקטיבית. ללא שום קשר למר ומתוק, אלא לחקור אותן רק לפי אמת ושקר.

על ידי איזה אמצעים או פעולות אפשר להתעלות מעל ההרגשה?

הרגשה היא מר או מתוק ומעל ההרגשה נבחן כאמת או שקר. "אמת או שקר" שייך לתכונות הבורא, איך האדם מעריך ושוקל אותן. "מר ומתוק" הם הרגשה בתוך האדם, ללא שום קשר כביכול לבורא. אם האדם קונה חשיבות הבורא, חשיבות הקשר עימו, יותר מאיך הוא מרגיש, החשיבות הזאת נותנת לו אפשרות לעשות צמצום, להתעלם מהרגשתו. להיות בתוך טיב הפעולה ולא בהרגשה איך לעת עתה הפעולה מורגשת בכלים שלו.

בחיים שלנו אין דוגמאות בולטות לחשיבות שמדכאת כאב. אבל כל החיים שלנו הם חשבון ארוך של חשיבות מול סבל. אפילו אדם שסתם יושב, הוא סובל מלחץ על הגוף, מאי נוחות, שמביאים אותו לשקול מה כדאי, אם עדיף לעשות אחרת, לשקול חשיבות כנגד סבל. רווחים לא במישור הגופני, אלא במישור אחר, נפשי, שעוזרים לו, לא לראות את הסבל, לא להרגיש אותו, שלא נוח ולא נעים לגוף, אלא ההפך, להיות שמח בפעולה.

ללדת ילדים, לטפל בהם ולגדל אותם, אינן פעולות נעימות במיוחד, אבל מי לא רוצה אותן? אלא עושים שיקול. כלומר, אפילו בחיים הגשמיים, האנושיים, האדם לא פועל לפי אינסטינקטים, בניגוד לחיות ובהמות שמולידות ומגדלות צאצאים מתוך דחף טבעי, ברמה אינסטינקטיבית. אלא האדם שוקל. הוא לוקח בחשבון נתונים נוספים, שמחשב אותם ליד תענוג או ייסורים גופניים, שגם הם מקבלים אותו צביון כמו אותו תענוג או ייסורים. יכול להיות הפסד של כסף יחד עם בריאות, יחד עם כבוד, עם אהבה או שנאה, או עם פעולה שעלולה לקלקל את הבריאות ועוד. הכל הוא שוקל, והשיקול הוא תמיד של תענוג לעומת ייסורים.

כל הרמות של עיסוקי האדם הם רק שיקול של כל אחד ואחד מהנתונים, שמביא את כולם לאיזו משוואה. אם כך, איך אפשר להתעלות מעל התענוג או הייסורים? על ידי קניית חשיבות הבורא. אם הוא חשוב, אז המזוודה הכבדה ביותר, האדם מרגיש כמו תיק קטן. כל הבעיה היא לקנות חשיבות. חוץ מזה אין שום דבר. אבל אי אפשר לגלות חשיבות, אלא בהקדם מאמצים של האדם עצמו. אם החשיבות היתה מגולה, הכל היה פשוט מאוד. העבודה הקשה היא להכיר בחשיבותו של מי שנסתר. ואחריה כבר יש כוחות וכל מה שצריך.

לנו קשה לקבל, שאם לא מנענעים את האדם, שום דבר לא מתרחש, שאחרת לא נכיר בחשיבות. נפילה באה מחוסר קשר. ומהיכן נוצר הקשר? מהרגשת הייסורים. איך מהייסורים מרגישים חוסר קשר? על ידי שמוסיפים ייסורים בטיב אחר, מחוסר הקשר. העליון לעולם לא נותן דברים טובים, כי הוא רוצה לעורר התקרבות לצמצום, לניתוק מהרצון לקבל. מצד העליון המצב הפוך, כל החיבוקים והרֵגשות הטובים כביכול מחלישים את הנברא. אבל מצד התחתון, מצד האדם עצמו, מצד הקבוצה, מצד החברה, חייבים כל הזמן לעורר חיוב, כי משלילה אי אפשר לחיות. לכן הכרח לעורר בחברה גדלות הבורא וחשיבות המטרה.

כדי להגיע לפעולה כמו הבורא, האדם חייב להתנער ולהתנזר מהשתתפות עצמו, מרווח לעצמו. והבורא כדי לעזור לו, מכניס בו את מצבים הללו. לפיכך נאמר: "דרך תורה הפוכה מדעת בעלי בתים". ואנחנו לא מבינים את פעולות הבורא, וצועקים כמו ילד קטן. לא מבינים מה הן הפעולות שנעשות מלמעלה, ותמיד חושבים שהן לא בסדר. אבל איך באים לקבלה? מתוך השאלה "מהו הטעם בחיי?", שאין לאדם שום טעם בחייו ומחפש הצלה לעצמו. לכן אי אפשר לקבל כל רגע ליטוף, כי התהליך כולו הוא כדי לצאת מעל הרצון לקבל ובצורה הדרגתית מאוד, ש"פרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול". ורק בגמר החשבון נותנים לאדם מסך.

לכן בעל הסולם כותב, שיש לטפס להר המלך, עד שמגיעים לארמון. וכל זמן שמטפסים, אין לאדם לא רוויה, ולא רווחה, ולא חניית ביניים, באיזה מקום טוב ונוח באמצע הדרך. אלא כל החנַיות וכל המנוחות אפשריות רק על ידי גדלות הבורא. שהמלך שיושב שם למעלה, הוא כל כך גדול בעיני האדם, שהוא לא מרגיש שום קושי להגיע אליו. עד כדי כך הוא מנותק לגמרי מכל אי-נוחות אישית.

האם פעולת הצמצום נעשית על ההרגשה?

לעולם אי אפשר לצמצם הרגשה, אלא רק להכניס בה עוד נתון אחד. רצון לקבל אי אפשר לצמצם. אי אפשר להרוס אותו, למחוק אותו, להרוג אותו. אי אפשר לעשות איתו שום דבר. אלא ליד הרצון לקבל לבנות איזו חשיבות בנוסף לו, מפני שיש באדם רצון לקבל, כמו בבחינה א', והבורא נתן לו חוץ מרצון לקבל, גם את הרגשת הנותן, הרגשת עצמו, שממנה התפתחה בחינה ב'.

לכן אין לאדם חוץ משני הנתונים הללו:

א) רצון לקבל, שמרגישים בו תענוג או ייסורים.

ב) חשיבות הנותן, חשיבות בעל הבית כגדול או קטן, שאפשר לפתח ליד הרצון לקבל.  

אם בעל הבית יותר גדול מההרגשה ברצון לקבל, אז לא איכפת לאדם מה יש ברצון לקבל שלו. האחד מדכא את השני. לכן לא צריך לדאוג לשום דבר חוץ מגדלות בעל הבית. ואז הרצון לקבל לא קיים, לא איכפת לאדם מה קורה בו, עד כדי כך שהוא מתחיל להשתמש בו לטובת בעל הבית, לטובת הרגשת בעל הבית.

אם מגיעים למצב, שחשיבות בעל הבית יותר גדולה, ממה שקורה ברצון לקבל, נקרא שמגיעים לצמצום. שמעכשיו והלאה לא איכפת לאדם מה יש ברצון לקבל שלו, גם אם כולו ריק. הרגשת בעל הבית מדכאת את הריקנות הזאת, את הסבל הזה. אבל בשביל זה הבורא צריך להתגלות. וההתגלות שלו היא נקראת "עדות", "עדות הבורא", שהאדם "לא ישוב לכסלו עוד".

ואז האדם חי בגדלות הבורא. בתוך גדלות הבורא הוא חושב מה בכוחו לעשות למען הגדלות הזאת. הוא מעורר הרגשה בתוך הרצון לקבל שלו ומצרף אותה לגדלות הבורא, כדי לבנות את עצמו שווה לאותה גדלות, לאותה צורה, כדמות בעל הבית שמתגלה.

אין חוץ משני הנתונים הללו. לכן אין לאדם שום עבודה ללא רצון לקבל. או עובדים בתוך הרצון לקבל, ואז נקרא שנמצאים בעולם הזה. או מפתחים גדלות הבורא, שנותנת לאדם אפשרות להתעלות מעל הרצון לקבל, פעולה הנקראת "למעלה מהדעת", ולעבוד בגדלות הבורא, שאז נקרא שנמצאים ב"עולם הרוחני", ב"ט' ראשונות", ב"עולמות רוחניים". העקרונות הם פשוטים מאוד, כי אין חוץ מבורא ונברא. ובנברא מתגלים שני הנתונים האלה, גם הרצון להנות וגם בעל הבית, המאציל.

איך אפשר לתאר מהי גדלות הבורא במילים של העולם הזה?

גדלות הבורא היא י"ג מידות הרחמים, מה שמתגלה מראש דאריך אנפין. ובמילים שלנו אפשר לראות בסידור תפילה איך מבטאים גדלות הבורא לפי שפת הענפים. בדרך כלל מתארים אותה כ"אחד יחיד ומיוחד", "שולט בכל", "אין עוד מלבדו".

אי אפשר להגדיר במילים מהי גדלות הבורא. כמו שמראה אותו סיפור מספרי החסידים, על הרב הגדול לוי יצחק מברדיצ'ב, שערך סדר פסח יפה והסתובב מתגאה בו, פתאום הוא שומע מהשמים את הבורא אומר: "הסדר שלך היה טוב ויפה, אבל סדר פסח שעשה משה העגלון, הוא יותר חשוב לי". מיד הלך למשה העגלון לחקור איך עשה את "הסדר".

תחילה לא הבין העגלון, מה הרב הגדול רוצה ממנו, לאחר מכן התרצה והתחיל לספר לו, איך באותו היום הוא היה כל כך טרוד בעבודה, שבכלל שכח שהגיע ערב פסח. אבל פתאום הוא נזכר, ששבוע יהיה אסור לשתות וודקה, אז התחיל לשתות ולשתות, עד שנרדם. לפנות ערב מנערת אותו אשתו: "קום! צריך לעשות קידוש, הגיע ליל הסדר". הוא קם, הסתכל על השולחן, ראה שיש מה לאכול, שהכל יפה וטוב, מילא את כוסו יין וברך: "תהיה בריא!", ושוב נרדם.

כלומר, בברכה לבורא "תהיה בריא!", הוא אמר כל מה שיש לו בלב. ובאמת, איך אפשר לבטא הרגשה? באיזה מילים? בסידור תפילה אפשר לראות איך עושים. אבל אי אפשר לספר הרגשה בכמה בחינות וספירות. אלא, מה בעל הסולם עושה בכתביו, הוא נותן לאדם נתון טכני, שאם האדם מבצע אותו על הרצון לקבל שלו, אז הוא מרגיש על מה בעל הסולם מדבר. ולכן הקבלה נקרא "תורת הנסתר".

ואחרת אי אפשר. מקובל לא יכול למסור לאדם הרגשה, הוא יכול למסור לו נתונים, רשימות, מידע, איך לבצע אותה פעולה. לכן קוראים לתהליך הזה "ממעשיך היכרנוך". מתוך הידיעה על הפעולה, מביצוע הפעולה, מגיעים לשכל הפועל, להרגשה.

איך האדם יכול לייצר לעצמו גדלות הבורא?

לעולם האדם לא יכול לצייר לעצמו גדלות הבורא, וגם זיכרון לא יעזור לו, אפילו שהרגיש אי פעם התפעלויות כאלה, אלא רק החברה יכולה לעשות זאת בלבד. אם הנברא, האדם, מחכה עד שיוכל לעשות זאת לבדו, חבל על הזמן, לא יעזור לו. אלא רק חברה.

מה צריך לעשות כדי לעלות ל"הר"?

אי אפשר לעלות על ההר, אם לא מגדילים את גדלות הבורא, שהיא כוח העלייה של האדם. ה"הר" הוא הרצון לקבל. ו"לטפס" על הרצון לקבל, להיות מעל לרצון לקבל, אפשר רק על ידי גדלות הבורא, היא הכוח, אין חוץ ממנה. כי באדם יש רק שני נתונים: רצון לקבל והרגשת הנותן. לכן לא נכון לומר, שהאדם מתעלה מעל הרצון לקבל לפסגת ההר, אלא ההר בעצמו הוא הרצון לקבל שלו.

מי הם השומרים בדרך, שדוחים את האדם והאדם נלחם בהם?

השומרים בדרך הם הרצונות לקבל שמתגלים באדם. אין שומרים אחרים. נלחמים בהם על ידי זה שעובדים על גדלות הבורא. אף פעם אי אפשר להילחם נגדם יחד איתם. אין טעם ללכת נגד הרצון לקבל, להילחם איתו. האדם לא יכול להילחם עם עצמו, אלא רק אם הוא נדבק לתכונה של הבורא, אל הבורא. רק כך אפשר להינצל.

איך מגלים את גדלות הבורא?

על ידי הערבות.

מהו האמצעי להעביר איש לרעהו את גדלות הבורא?

האמצעי הוא קבוצה. אם הבורא נסתר, אין לאדם שום אמצעי מלבד הקבוצה. אין לו שום ספק, מקור, שיכול להשפיע עליו, להביא לו את תמונת הגדלות. האדם לא יודע מה קיים ומה לא קיים. החברה יכולה להכניס לו דמות כזאת, שהוא יחיה ממנה כל חייו. זהו כוח החברה. כל האנושות חיה מהכוח הזה.

אנשים רצים כל החיים אחרי דמויות שבונה להם החברה, מה גדול, מה חשוב, מה טעם החיים. האדם מוכן להרוג את עצמו לשם אותן הדמויות שהחברה מציירת לו כחשובות. לכן צריך לבנות חברה או להשתייך לחברה, שמציירת לאדם את דמות הבורא. לא חשוב אם זו דמותו האמיתית של הבורא או לא, מספיק שהחברה מספקת לו את דמות הבורא.

איך כדאי לפרסם גדלות הבורא?

תמיד חייבים למצוא תחבולות ולבושים, שפרסום הגדלות לא ידחה, אלא יתקבל ויחייב. צריך ללמוד מחֵברות, איך הן עושות פרסום ומכוונות אותו לקהל. הן משקיעות בפרסום הון עתק, ומאמצי הפקה, ותחכומים חדשים כל פעם. הרווח בהן גלוי, רואים אותו בחוש.

ואם יודעים, שתלויים בגדלות הבורא, אז רק מחפשים כל היום איך, באיזה תחכום, באיזו ערמומיות, יכולים בכל זאת לבלבל את הרצון לקבל, שיתפעל מדמות הבורא הלא נודע, שיהיה כנודע, כנמצא. אחרת כתוב: "לא אותי קראת יעקב". אחרת אי אפשר לסחוב שום דבר.

ואם החברה מפתחת את דמות הבורא כגדול, כנגד הרצון לקבל של האדם, אז אין שום קושי לעלות על הרצון לקבל, על ה"הר", על "הר סיני", על "ההר להיכל המלך". ובכך כל עניין העבודה הרוחנית.