אהבת הבורא ואהבת הבריות

שיחה (6.6.04) על המאמר

אתה נמצא כאן:

שעל למתחיל > מאמרים מדעיים >  שיחה (6.6.04) על המאמר

כלל ופרט

האמרה הזאת היא אחת מהאמרות הידועות והמצוטטות ביותר. לעתים קרובות ניתן למצוא אותה מנוסחת גם בצורה של "דעלך סני לחברך לא תעביד" (מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך). אף על פי שהאמרה הזאת ידועה לכול, עלינו נחקור האם אנחנו מבינים את משמעותה.

המלה "כלל" מורה על סכום של פרטים, כאשר כל פרט מהווה חלק מהכלל הזה, וחיבור כל הפרטים יוצר "כלל". אם כן האמרה הזאת "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה" אומרת לנו, שבסיכום הפרטים,  כל 612 התיקונים של התכונות האגואיסטיות של האדם, נוצרת התכונה של  "ואהבת לרעך כמוך"."

"ואהבת לרעך כמוך" היא אימרה יפה מאוד, שאין איש בעולם, שיכחיש אותה או יצא נגדה, אלא אם כן בהקדם הקשר או הסבר רחב, למה אין זה בדיוק כך. אבל על צורתה הרגילה כולם מסכימים. ולא רק שמסכימים, אלא היו אנשים רבים שרצו לקבוע לפיה את יחסם לעולם, ואף להחדיר בכוח סדר לפי הכלל הזה "ואהבת לרעך כמוך". מהקומוניסטים והקיבוצים בזמננו, דרך תקופות רבות במהלך ההיסטוריה ותנועות למיניהם, ששוב ושוב היה עולה בהם הכלל הזה "ואהבת לרעך כמוך", ואנשים חשבו שאם הם יקיימו אותו, הם יפטרו מכל הצרות והבעיות, ויגיעו לחיים יפים ומאושרים.

כך הכלל הזה נשמע. כי על פני כדור הארץ יש הכול, ונראה שאם רק נתייחס יפה איש לרעהו, אז החיים שלנו יהיו מאושרים, בטוחים וטובים. משום שהאדם, הוא מי שעושה את חייו מלאי ייסורים ובעיות, חסרי ביטחון ומלאי חרדות. ולא שהטבע או גורם אחר, הם שמקלקלים לו, וממררים לו את החיים. לכן הפיתרון הזה "ואהבת לרעך כמוך", נראה לכולם ברור ומובן.

אבל העניין הוא, שלמרות שניסו לבצע אותו, לא הצליחו. ועד היום ישנם אנשים, שמתעוררים אליו כביכול לראשונה בהיסטוריה, וחושבים שלמרות הכל אפשר לממש את הכלל הזה. ורואים איך הם לא יכולים ולא מצליחים לממשו, מעבר להטפה כללית לכולם, שצריך לאהוב אחד את השני.

ואם אדם מסכים איתם שצריך לאהוב, אבל לא מסוגל לאהוב, הם לא מבינים איך אפשר להסכים ולא להיות מסוגלים לבצע. הם לא מבינים שיש בטבע עביות, אגואיזם, שדורש למלא את עצמו. הם לא מכירים בו. הם לא רואים על עצמם שגם הם כאלה. אלא כל אחד מהם חושב, שהוא כולו בהשפעה, ומעל האגו שלו, ואוהב את כולם.

ולא רואה את עצמו, שסביבו רצים עשרים משרתים, והוא נוסע ממקום למקום, ועבור האימרה הזאת: "צריך לאהוב את כולם", הוא מקבל כסף רב. את עצמו הוא לא מרגיש, וחושב שבהטפה הזאת הוא משפיע לעולם. אבל כמה אנשים מתקנים את עצמם אחרי דבריו? זאת השאלה.

זו דוגמא לכך, שאנחנו לא מבינים את הכלל הזה. שהוא כלל אמיתי, שהתורה מגדירה אותו "כלל גדול בתורה". כלומר, החוק הכללי של כל המציאות. כי "תורה" פירושו כל המציאות, וכל המצוות הם חוקי המציאות. כמו שבעולם שלנו מגלים חוקים שונים של הטבע דעולם הזה. אם האדם ירחיב את טווח החקירות שלו לאותו מרחק, שכרגע הוא לא מרגיש אותו, הנקרא "רוחני", היכן שנמצאים הכוחות, המחשבות ההחלטות כלפיו. אז שם הוא יגלה תרי"ג כוחות הפועלים עליו. וסכום כל תרי"ג הכוחות הללו, הוא נקרא "כלל גדול", כולל, ששמו הוא "ואהבת לרעך כמוך".

מכאן מובן, שלהגיע לקיום הכלל הזה, לא פשוט. אלא צריך לגלות את כל תרי"ג הכוחות, ולקיים אותם. ולאחר שיודעים ומקיימים את כל תרי"ג החוקים הללו, אז מגיעים ליישום ולקיום הכלל הזה "ואהבת לרעך כמוך". ואם האדם יקיים כך את כל חוקי המציאות, אז ודאי שיהיה לו טוב. ולא כפי שחושבים כעת, שהטוב הוא לברוח מהרע, אלא טוב אמיתי. אבל אליו צריכים להגיע. ולפני כן צריך כוחות רבים, הבנה, שכל, חקירות, והתעלות רוחנית, נפשית ומוסרית.

אז התנאי הזה "ואהבת לרעך כמוך" כלל לא יראה דומה, למה שהיום נחשב אצלנו "ואהבת לרעך כמוך", אלא יהיה תנאי שונה לגמרי, ממה שהאדם מתאר לעצמו. אם האדם יגדל תחילה על פני הכרת המרחב הרוחני, עם כל החוקים שלו, הכוחות שבו ודרכי המחשבה שלו, אז הוא יהיה אחר, וכך הכלל הזה יראה לו אחרת. לכן אין ביכולתו של האדם לקיים, מה שהוא מתאר לעצמו היום כחוק של "ואהבת לרעך כמוך", כי כיום הוא בכלל לא שייך לחוקי הטבע. אלא האדם בונה לעצמו תנאים תיאורטיים, לא ברי קיימא, שלא קיימים בטבע, לא טבעיים, ורוצה להחדיר אותם ולהכניס אותם בצורה מלאכותית, שהם יתקיימו בתוך החברה.

אבל האדם צריך קודם כל לעלות בעצמו לגובה הרוחני, ואז מתוך ההשגה שלו וההכרה שלו, לדעת מהו הכלל "ואהבת לרעך כמוך" בצורתו טבעית, איך שהוא נדרש מן הטבע, ובהתאם לזה לקיים אותו בעצמו.

האדם קיים במרחב הנקרא "מציאות", שנמצא תחת השפעת הכוח העליון. השפעתו של הכוח העליון על המרחב הזה, קובעת למרחב הזה חוקיות, תר"ך חוקים, שהאדם הנמצא בתוך החלל הזה, בתוך המרחב הרוחני הזה, נמצא תחתיהם. במידה שהוא דומה, זהה, משתווה לאותם החוקים, בהתאם לזה הוא מרגיש את עצמו יותר טוב. וככל שלא מקיים אותם, הוא מרגיש את עצמו יותר רע.

בדיוק כמו באותו חלק מהמרחב הזה, שפתוח לפניו ומגולה לו, הנקרא "העולם הזה". שבהתאם לידיעת החוקים שלו, האדם מצליח טוב יותר להסתדר, להרגיש, לשרוד. או ההפך, לא מצליח ככל שהוא יודע עליו פחות. אפשר לומר, שבהתאם לכמה שהאדם מסוגל לקיים את חוקי העולם, במידה הזאת הוא סובל יותר או פחות. כלומר, מטרת האדם היא לדעת כמה שיותר חוקים של העולם, גם הגשמי וגם הרוחני, ולקיים אותם. וככל שהוא מקיים יותר חוקים, הוא מרגיש את עצמו יותר טוב.

לכן המגמה של האדם היא תמיד קדימה. להתפתח על ידי התפתחות הרצונות. מרצונות גופניים לרצונות אנושיים של כסף, כבוד, מושכלות, ולרצונות רוחניים. ומהי כל ההתפתחות הזאת? יותר להכיר את חוקי הטבע, כדי לדעת איך להשתמש בהם להנאתו. והחוק הכללי, שעל ידי ידיעתו וקיומו אנחנו מגיעים למצב הטוב ביותר, הוא נקרא "ואהבת לרעך כמוך".

במצבנו הנוכחי, אנחנו לא מסכימים איתו, ולא מרגישים בו נחיצות, אבל לא סתם נאמר עליו, שהוא "כלל גדול". כי אם נחקור את כל הטבע הגשמי והרוחני לעומקו, נגלה שכך הוא. ואם נגלה ונראה, אז ודאי שנקיים. מפני שהאדם נוטל תמיד כל מה שלטובתו, לא חשוב איך הוא נקרא. אין כפיה ברוחניות. אם הוא רואה שקיום של משהו מביא לו רווחים, הוא מקיים.

בדומה לשאלה הנפוצה בעניין קיום המצוות, האם מי שלומד קבלה צריך לקיים מצוות? שאלה שהיא בכלל לא רלוונטית. כי לַמה שיהיה איכפת לאדם מה לקיים, אם אחרי לימוד שיטת הקבלה הוא מגלה בחושיו, רואה במו עיניו, שהפעולה הזאת מביאה לו מיד רווח? מה איכפת לו אם קוראים לפעולה הזאת "מצוות", או "חוקים", או "פעולות", או "עבודה"? הבעיה שלנו כרגע, שהאדם לא רואה סיבה ומסובב, הוא לא רואה את התשלום על העבודה, ואף אחד לא דורש ממנו לקיים או לא לקיים, כי הכלל הוא שאין כפיה ברוחניות. אלא אם הוא מגלה, שהפעולות הללו הן לטובתו, אז הוא עושה אותן מרצונו, ולא חשוב לו איזה פעולות הן.

ומי יודע מה מחכה לנו, שנגלה את המציאות האמיתית? במה היא תחייב את האדם? אבל החיוב הזה יחייב אותו, מתוך שהוא יראה את הרווח, ואז הוא ישמח בחיוב שיוטל עליו. וגם את הכלל "ואהבת לרעך כמוך" נקווה שאי פעם נוכל לקיים בשמחה, מתוך שנראה את הרווח.

למה לא מקיימים את הכלל "ואהבת לרעך כמוך" בכל רמה ורמה, אלא רק בסוף?

"כלל" נקרא, שהוא כולל את כל יתר החלקים. אי אפשר להגיע לקיום הכלל הזה, אם לא מכירים את כל הכוללים שלו, את כל פרטיו. כל חוקי הטבע שהאדם מגלה, גם הגשמי וגם הרוחני כאחד, חוקי המשיכה, חוקי האלקטרו-סטטיות והמגנטיות, חוקי הביולוגיה, שמתגלים לנו בעולמנו, ומה שעוד מעט נגלה במרחב הרוחני, הם כולם ביטוי בכל הרמות של הרצון לקבל, בחומר דומם, צומח, חי, מדבר, ובחומר הרוחני בצורות של על מנת להשפיע, של הכלל הזה "ואהבת לרעך כמוך".

לכן אם מקיימים את כוח המשיכה, מקיימים את הכלל "ואהבת לרעך כמוך", במידה ובאופן שהוא נמצא בחוק הזה הפרטי שלו. כל מה שיש בחוק הזה, הספיגה, המשיכה, הדחיפה, הוא ביטוי של אותו החוק. וכך בכל חוקי הטבע. למה? כי "ואהבת לרעך כמוך" הוא ביטוי של יחס הבורא לנבראים, רק בשפתנו, מצד האדם, הוא נקרא "ואהבת לרעך כמוך". אבל מצד הבורא הוא "טוב ומטיב לרעים ולטובים".

ומיחס הבורא לנברא "טוב ומטיב לרעים ולטובים", מתפרשים ומשתלשלים כל החוקים עד העולם הזה ובכל עוביו של העולם הזה. ואם האדם מגיע בחקירותיו ובהתפתחותו לקלוט וללמוד את כל החוקים הללו מלמטה למעלה, הוא מגיע לצורה כזאת של לימוד ולקיום כל חוק וחוק לפי מידת ידיעתו בו, ואז תוך כדי עלייתו, כל החוקים האלה מצטברים יחד לחוק האחד "ואהבת לרעך כמוך". "ואהבת לרעך כמוך" מצדנו, הוא כמו מצד הבורא "טוב ומטיב לרעים ולטובים".

מה הם כל המצבים היומיומיים שבהם האדם מגלה אהבת הזולת או לא?

בכל מצב שנמצאים בו, האדם חייב להיות במצב שהוא מקיים אותו ובמצב שהוא לא מקיים אותו, שהוא בצורה חיובית או שלילית מתייחס לסביבה, והסביבה מתייחסת אליו בצורה חיובית או שלילית. כל מה שקורה לו הכרחי לצורך החקירה, לצורך ההבנה, ואי אפשר לגלות תופעה כלשהי, אלא רק מהמצב שכנגדה. ולכן בדרך ישנם תמיד מצבים חיוביים ומצבים כביכול שליליים. אבל הכל חיובי ולצורך חקירה וכדי להגיע למצב הזה.

*

"וקשה להבין, איך ההוראה הזאת יכולה להוות "כלל" לכל אותם התיקונים שההשגחה העליונה, באמצעות ייסורים, מחייבת אותנו לעשות. יכול להיות שהתכונה הזאת של "ואהבת לרעך כמוך" יכולה לשמש כהוראה כוללת כיצד על האדם להתייחס אל החברה הסובבת אותו, אבל איך יכולה התכונה הזאת לקבוע את היחס של האדם אל הבורא?"

הבורא מתייחס לנבראים "טוב ומטיב לרעים ולטובים", אבל אם אחד הנבראים מתייחס ליתר הנבראים, ליתר הנשמות, לאותם לשישים ריבוא (לשמונה מיליארד) חלקים, שנכללים בנשמה הכללית, שנקראת "אדם הראשון", כמו שהבורא מתייחס לכולם - לא "טוב ומטיב לרעים ולטובים", שלהטיב להם, לעשות להם טוב, זה מצד הבורא, אלא מצד "ואהבת לרעך כמוך", כי האדם הוא אגואיסט, וכך נשמע הביטוי שלו כלפיהם - אם הוא מתייחס כך לכל יתר הנשמות, האם בכך הוא קובע את יחסו הבורא? למה יחס ליתר הנשמות, כמו שהבורא מתייחס אליהן, שווה ליחס כלפי הבורא וקובע את היחס כלפי הבורא?

אם כלל הנשמות והבורא הם שני דברים שונים, והבורא נמצא בדרגה גבוהה והוא משפיע על הנשמות, אז מה הקשר בין יחס כלפי הנשמות לבין יחס לבורא? אם בעולמנו יחס יפה לבני אדם לא מעיד על היחס לאלוקות, אז למה שעולים למצב, שמכירים את כל חוקי הטבע הרוחני, כלומר, את המציאות כולה, ומרגישים את כל הנשמות, ומתייחסים אליהן ככלי כללי אחד, כנשמה אחת, למה יחס כזה כלפיהן הוא בדיוק אותו דבר כמו יחס לבורא? האם "כל הנשמות" שווה "בורא"? האם חוץ מיחס כלפיהן לא צריך לקבוע שום דבר? או ביחס כלפי הנשמות האחרות, האדם חייב לקבוע שיש ביחס הזה קשר לבורא, שדרכם הוא מתייחס אל הבורא?

"מכיוון שחוכמת הקבלה היא שיטה לתיקון האדם ולהעלאתו לדרגת הבורא, אז ברור, שהמטרה של המדע הזה היא להביא אותנו למצב, שבו נוכל לקיים את ההוראה "ואהבת לרעך כמוך"."

"ואהבת לרעך כמוך" מצד הנברא ו"טוב ומטיב לרעים ולטובים" מצד הבורא, הם השתוות הצורה בין נברא לבורא. לכן בקיום הכלל הזה, הנברא מגיע להשתוות הצורה לבורא, וכביכול לדרגת הבורא. על ידיו הוא עולה לדרגת הבורא. וחוכמת הקבלה, משום שהיא השיטה, שמביאה את האדם ל"ואהבת לרעך כמוך", לכן היא החוכמה הנחוצה והחשובה ביותר.

"כאשר חוכמת הקבלה מצביעה על החוק "ואהבת לרעך כמוך", היא רוצה לומר, שכל הבריאה נבראה על פי החוק הזה, ורק העולם שלנו פועל בניגוד גמור, "ואהבת לעצמך כמוך". ואם האדם בעולם שלנו רוצה להתאים את עצמו לחוק הכללי של הבריאה, הוא צריך לשנות את עצמו בהתאם לחוק הזה. והעובדה, שאנחנו מנוגדים לחוק הכללי הזה - היא הסיבה לכל הייסורים בעולם."

"עולם הזה" נקרא אותו מרחב פנימי של האדם, שבו התכונות שלו, נמצאות בהפכיות הצורה לכל תרי"ג הכוחות, החוקים הרוחניים. ברוחניות יש תרי"ג חוקים, שכל חוק וחוק פועל בהשפעה, מתוך פרט כלפי הכלל. וכל החוקים האלה מהווים את השפעת הבורא לנבראים.

במצבו הנוכחי האדם לא נמצא בקיום תרי"ג החוקים הללו, הוא לא מסוגל, הוא לא מבין אותם ולא מרגיש אותם. הוא נמצא כלפי תרי"ג החוקים הללו בצורה הפוכה. כל תרי"ג החוקים האלה קיימים בו, אבל הוא מקיים אותם בצורה הפוכה, בעל מנת לקבל, בלדאוג לעצמו, ב"ואהבת לעצמך כמוך". אם לאותם החוקים הוא יתייחס בצורה הפוכה, אחרת, הוא יגלה בתוך חושיו מציאות אחרת, הנקראת "רוחנית".

כלומר, צריך רק לשנות את היחס למציאות. בכך שהאדם מקבל את השפעת הבורא, את כל תרי"ג ההשפעות ממנו, בצורה לא זהה לבורא, לא בהשפעה, אלא בקבלה, היחס הזה הוא מקור כל הייסורים והצרות שלו. וככל שהאדם עוד מנסה בהתפתחותו, להגיע למימוש, ליישום, לניצול, כל תרי"ג החוקים הללו לטובת עצמו, הוא יותר ויותר סובל. וכך בהתפתחותו משך היסטוריה האדם נכנס ליותר ויותר צרות ובעיות. כי הניצול הזה בעצמו, הוא הגורם להפכיות הצורה מהמשפיע, שזו סיבת הייסורים.

ולהתפתחות הזאת יש מטרה. שבסופו של דבר האדם יראה, שהסיבה לצרות שלו נעוצה באי קיום חוקי הטבע בצורה נכונה. באין ברירה מתוך ייסורים. אבל אם הוא הולך בדרך תורה, בהבנה, בחקירה, בגילוי האור המחזיר למוטב על ידי חוכמת הקבלה, השיטה שמביאה לו אותו, האדם מגיע למצב שהוא הופך את כל היחס שלו לחוקי הטבע, לחוקי המציאות, לתרי"ג החוקים, ליחס הבורא כלפיו, במגמה זהה לבורא, בעל מנת להשפיע. ומתוך השתוות הצורה עימו הוא מרגיש טוב. כמה טוב? בכמה שהוא רוצה לנצל את החוקים הללו בעל מנת להשפיע.

"תחילה יש לברר מה משמעותה של ההוראה "כמוך". הפירוש המילולי הוא - לאהוב את הזולת באותה מידה שבה אתה אוהב את עצמך. אבל אם זה כך - אז ההוראה הזאת היא בלתי ניתנת ליישום. אפילו אם היה כתוב "ואהבת לרעך, כמו שהוא אוהב אותך" - גם אז רק מעטים היו יכולים לקיים את ההוראה הזאת במלואה. אבל איכשהו זה היה מתקבל על הדעת. אך לאהוב את הזולת כמוך - בלתי אפשרי."

אנחנו כולנו נמצאים בקצה השני מהבורא, שהוא כולו משפיע, אנחנו מקבלים. ההשפעה של הבורא מתראה בתרי"ג השפעות, שהבורא קבע אותם כחוקים, ואנחנו הפוכים מהם. לכן אנחנו עוד לא מבינים את הכלל הזה "ואהבת לרעך כמוך". אלא נמצאים בהסתרה ממנו, רק שומעים את האימרה. אנחנו לא יודעים את החוקים הרוחניים, לא מסוגלים לראות אותם, אפילו במקצת, וגם לא להבין ולא להשיג אותם, אפילו אם מדמיינים אותם, לא כפי שהם ברוחניות, אלא בגשמיות, ברצון לקבל הקטן ביותר, שכלפי הרוחניות כלל לא נחשב כרצון.

למה? כי בקבלה לומדים, שמלכות דאין סוף עשתה צמצום, וכל האור הסתלק ממנה. ומאותו רגע ואילך, אין מקום במלכות דאין סוף שנכנס בו אור, אם אותו רצון הוא על מנת לקבל. אבל למרות זאת, אחרי כל ההשתלשלות מלמעלה למטה דרך כל העולמות, נותר מכל המציאות מצב, מִרְוַוח, שטח מסוים, שנקרא "העולם הזה", שבו הרצון לקבל יכול להרגיש תענוג, למרות שהוא בעל מנת לקבל, ולא בעל מנת להשפיע.

כלומר, בעולם שלנו נמצאים במקום כל כך קטן בתוך כל הרצון של מלכות דאין סוף, שאפילו לא נחשב לרצון. הוא לא רצון לבורא, הוא לא רצון לאורות, הוא לא רצון לנצחיות ושלמות. הוא רצון נבזה עד כדי כך, שאפילו אפשר שיאיר בו אותו תענוג הנקרא "נר דקיק", שיחייה אותו. כל ההנאות, בכל הרצונות של העולם הזה, אפילו הגדולים ביותר, שאפשר 'להתפוצץ' אם חשובים עליהם, הם לא יותר מ"נר דקיק". כלומר, ניצוץ קטן שפרץ נגד חוק דצמצום א', לתוך הרצון שנקרא "העולם הזה", כדי להחיות אותו, כדי שהאדם יוכל להתקיים לפני יציאתו לרוחניות.

ואם בתוך הרצון הקטן הזה, עם התענוג הקטן הזה, שהאדם חושב לנצל אותו לעצמו, בלתי אפשרי לתאר, שניתן להפוך אותו לעל מנת להשפיע לזולת, אז איך אפשר לתאר מצב, שנרכוש רצונות רוחניים אדירים עם תענוגים רוחניים אינסופיים, ואותם נהפוך להשפעה לזולת? אבל לעת עתה, אפילו במסגרת העולם שלנו, כמה שמבינים מהו "ואהבת לרעך כמוך", לאחר שבמידת מה מגלים מהי הדרישה הזאת, רואים שהכלל הזה לא בר קיימא. שאין לנו לא רצון, ולא כוח, ולא שליטה עליו. אלא כל אחד ואחד הוא כולו בהמה, שרק רוצה להנות, ואם נופלת לידיו הזדמנות לנצל את הזולת, הוא לא חושב פעמיים.

"?ןיטולחל ירשפא-יתלב אוהש רבד םייקל םדאה תא םיבייחמ האירבה לש יללכה קוחהו הנוילעה החגשהה ,ןכ םא ,ךיא ?"והומכ םלוכ תא בוהאל" - ונממ תשרדנש הטושפה הרוצב ותוא אלמל לגוסמ היה אוה םאה ,ןוצר ול היה םא וליפאו .הליבשב דובעל ןוצר וב ררועתיש ידכ ,קיפסמ הבושח הביס םדאל ןיא - הרבחה יכרצל עגונב לבא .בר ןוצר ךותמו ןמזה לכ םאולמב ויכרצ תא אלממ ומצעל ותבהאב םדאה .ומצעל ןמז ול ראשיי אל ,ומצע תא בהוא אוהש ומכ םלוכ תא בוהאל ליחתי םדאה םא ירה .םדא ינבב אלמ םלועהשכ יאדובו יאדו ,ירשפא יתלב היה הז זא םג ,רבחהמ ץוח דחא ףא םלועב היה אל םא םגו"

כלפי חבר אחד, נראה לאדם שהוא מוכן לקיים את החוק הזה. כי עם חבר אחד, האדם יכול לראות עד כמה יהיה לו טוב ביחד, באהבה הדדית, ואז הרצון לקבל שלו מסכים לאהוב את האחר, כמו שהוא אוהב את עצמו. היחסים האלה שאם תלויים אחד בשני, מרגישים כגוף אחד, הם מוכרים בחברה. אבל אז קיום החוק הזה הוא מתוך רצון אגואיסטי, שהאדם מחשיב את החבר כחלק בלתי נפרד מעצמו.

אבל אם מדובר על כלל המציאות, האדם לא יכול לקשור אותה אל עצמו בצורה פשוטה, כמו עם חבר אחד או כמה חברים, היא לא מורגשת בו כחלק ממנו, שכולם יחידה אחת. לכן האדם לא מרגיש, שהוא מסוגל לקיים את הכלל "ואהבת לרעך כמוך", אפילו בצורתו הגשמית, על מנת לקבל. הוא לא רואה ולא מאמין ולא מרגיש, שאם יאהב את הזולת, יהיה לו טוב.

מדובר רק בצורה אגואיסטית, למען עצמו, ולא על השפעה, על נתינה, שהיא ללא פנייה לעצמו, ללא שום רווח לעצמו, להתנזר לגמרי מהתוצאות. אפילו בצורה האגואיסטית הוא בלתי אפשרי. האדם כלל לא רואה שכולם שייכים לו. הוא מבין שהמשפחה שייכת לו, החברים, כי הוא חי עימם, והם הופכים לחלק ממנו, הוא תלוי בהם. אבל שהוא תלוי בכלל המציאות, אין לו תמונה כזאת.

אם כך, איך האדם יכול לקיים את התנאי "ואהבת לרעך כמוך" אפילו רק במסגרת העולם הזה? האם אפשר במסגרת העולם הזה לגלות את החוק, שכולנו תלויים זה בזה כגוף אחד? כותב בעל הסולם, מה שרואים גם ממהלך ההיסטוריה, שגם בקומוניזם ברוסיה וגם בקיבוצים בארץ, אנשים האמינו, שאם הם יחיו יחד כאיש אחד בלב אחד, וידאגו איש לרעהו כמו שכל אחד דואג לעצמו, הם יגיעו לאושר, לשמחה, לשגשוג, לביטחון, לשלווה ולשלום. ולַמה הדבר לא עלה בידם?

הסיבה לכך, אומר בעל הסולם, היא מלמעלה, ממחשבת הבריאה, ממנה נבראה המציאות עם תרי"ג החוקים ועם החוק הכללי "ואהבת לרעך כמוך", כדי שעל ידי קיום החוק הזה, האנושות תחזור לדרגת הבורא. ואם מקיימים את החוק הזה, בלי המטרה להגיע לדרגת הבורא, משתמשים בו למטרה הפוכה, שמחזירה מכה הרבה יותר חזקה, מכל ההפַרות האחרות של יתר החוקים הפרטיים, מתוך תרי"ג חוקי הבריאה.

המכה שמקבלים על אהבת הזולת על מנת לקבל, ורוממותה כאיזה הישג אנושי, היא מכה הרבה יותר חזקה, מכל יתר ההפרות על מנת לקבל, אפילו מלגנוב ולרצוח. החוק הזה הוא חוק רוחני, ששייך לחוק הכללי. ולכן, ככל שמֵפֵרים אותו, ומשתמשים בו בצורה הפוכה, מזמינים מכה קשה הרבה יותר, מאי קיומם של חוקים אחרים מתוך תרי"ג החוקים.

מהו הכלל "ואהבת לרעך כמוך"?

הכלל "ואהבת לרעך כמוך" הוא חוקי הטבע, ולא תנאי שאם רוצים מקיימים, כדי להיות יפים, ואם לא רוצים לא מקיימים. אם לומדים את הטבע רואים, שהיקום בנוי כולו מדומם, מאבנים, ממתכות וכו', ולימוד החוקים שלהם, הם חוקי הפיסיקה וחוקי הכימיה. וכדור הארץ, שגם תוכו כולו דומם, עליו מתקיים מעט צומח, שאם לומדים אותו, מגלים חוקים אחרים. לא חוקי דומם, אלא חוקי צומח. וכך מתגלים גם חוקי החי וחוקי המֵדבר.

כל החוקים שמתגלים, הם כולם אותו החוק "ואהבת לרעך כמוך", רק בדרגת דומם הוא לא מוכר לנו כך, משום שבדומם הרצון לקבל לא יכול לבטא את החוק "ואהבת לרעך כמוך", מעבר לאותם החוקים שנחקרים כשייכים לדומם. ואצלנו הרי הכל מתבטא בצורה הפוכה, בעל מנת לקבל, לכן מגלים אותו ככוח משיכה, ככוח ספיגה. בדרגת צומח הוא מתגלה כרצון לקַרֵב ולספוג את הטוב, או לפלוט ולהרחיק את הרע.

ובדרגת חי הוא אף מקבל כוחות לנוע, להתרחק מהרע ולהתקרב אל הטוב. כלומר, בעולם שלנו לומדים את החוקים של "ואהבת לרעך כמוך" בצורה הפוכה, אגואיסטית, בכל הרמות של הטבע, בדומם, בצומח, בחי ובמדבר. ובדרגת מֵדבר החוק הזה הוא רצון לבלוע את כל העולם כולל דומם, צומח, חי ומדבר, להנאתו, שישרתו אותו.

אבל כל פרט וכל חוק במציאות, מהחוקים שמגלים על ידי מדעי הטבע, ודרך כל היתר כולל הביולוגיה והפסיכולוגיה, הם כולם פרטים של אותו חוק "ואהבת לרעך כמוך", שקיים אצלנו בכל הרמות, אבל בצורתו ההפוכה. זו כל המציאות שלנו. אין בה יותר מהחוק הזה.

אותה המחשבה "טוב ומטיב לרעים ולטובים", שמתבטאת בצורה על מנת להשפיע, ברמות הרוחניות של עולם א"ק, ובדרגות מדבר, חי, צומח, דומם, בעולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשייה. ובעולם שלנו, ברמות מלמעלה למטה, ממדבר, דרך חי, לצומח, לדומם, אבל כבר בצורה על מנת לקבל. זו אותה המחשבה שמשתלשלת כך ומתפרשׂת לחוקים.

והאדם מגלה אותה בתוך הרצון. ורואה איך החוק הזה מתקיים ברצון. ברצון של דומם, או צומח, או חי, או מדבר. כל חוק שלא ניקח, בטבע או במדע, בסופו של דבר הוא אותו חוק, רק במצבנו לא רואים בו השפעה, אלא קבלה, קליטה, בהתאם לעד כמה שהוא מבטא את עצמו באותו החומר, שבו הוא נמצא.

מהותו של החומר וכל פעולותיו, כל חוקיותו, כל חיותו, היא רק קיום החוק לאהוב את עצמו. רואים זאת בכל חוק ובכל תופעה שלומדים בעולמנו. ובעולם הרוחני מגלים מהות הפוכה. אבל הכל הוא פַּרישַתו שלֹאותו החוק הכללי, שמצד הבורא הוא "טוב ומטיב לרעים ולטובים", ומצד הנברא, "ואהבת לרעך כמוך".

אין חוקים אחרים בכל המציאות. לא חשוב מה החומר שבודקים. חומר מחשבתי, או חומר דומם, או חומר חי. שחוקרים אותו מי הוא ומה הוא, מה מקור החיות שלו, מה החוקיות שלו, מה הרצון שלו, המגמה שלו, מתגלה בסופו של דבר רק החוק הזה. לכן הוא נקרא "כלל".

האם אפשר לראות את המציאות גם בצורה אחרת?

אם האדם לא מתייחס למציאות כאילו הוא נמצא מחוץ לתמונה, וצופה עליה מן הצד. אלא שהמציאות כולה היא עולם אין סוף, והוא חוקר אותה מתוך הכלים שלו, לפי מידת תיקונם או קלקולם לעת עתה. אז האדם חוקר אותו חוק "טוב ומטיב לרעים ולטובים" או "ואהבת לרעך כמוך", כחוק אחד ויחיד שפועל בכל המציאות, בכל הטבע, בין כולם, חוץ ממנו עצמו, שמשקיף ובודק וחוקר.

והוא רואה את המציאות בעיניו, בחושיו, לפי מידת הקלקול שלו, לפי מידת אי השתוות הטבע שלו "ואהבת לעצמך כמוך", לעומת הטבע מחוץ לו, שהוא "ואהבת לרעך כמוך". כלומר, מחוץ לאדם עצמו הכל הוא "ואהבת לרעך כמוך", בורא שהוא "טוב ומטיב לרעים ולטובים". ולאדם מתגלה הכל לפי "כל הפוסל במומו פוסל".

אם החוק הוא "חוק נתן ולא יעבור", אז בשביל מה לו לאדם לפנות לבורא?

השאלה הזאת שייכת לעניין התיקון. אם כל המציאות היא "חוק נתן ולא יעבור", "אני הוי"ה לא שיניתי", אפילו "טוב ומטיב לרעים ולטובים" הוא חוק שלא משתנה, חוק מוחלט, שלא חשוב אם הוא רע או טוב, אז מדובר על טבע, "אלקים בגימטרייה טבע". כלומר, שהבורא מתייחס אלינו בצורה בלתי משתנה, קשיחה, קבועה, ולא שפתאום משהו ישתנה, לא לפי החוקיות שנקבעה מלכתחילה. אלא כפי שנאמר, "הבורא לא משנה מעשה בראשית", "עולם כמנהגו נוהג", ואין מה לחשוב על לשנות את החוקים. אם כך, מה יעזור לאדם שהוא צועק "הצילו"?

לאדם לא עוזר לצעוק. רואים לפי ניסיונה של האנושות. אלפי שנים אנשים צועקים, ושום דבר לא עוזר להם. צועקים "הוא רחמן" ולא רואים רחמנות. אבל האם בכל זאת אפשר לפנות? האם יש למי לפנות? או בדומה למחשב, שהאדם מייחס לו את הרגשות שלו, ואומר שהוא טוב או רע, עובד בסדר או לא בסדר, כך הוא מייחס את הרגשות שלו לחוקים שלפניו, אבל אחריהם אין שום רגש ושום יחס כלפיו. אפילו שהם טובים אליו, הם כולם טובים רק אם הוא מקיים אותם. אם הוא לא מקיים אותם, הם רעים. הם מערכת.

האם "יש לה לב", יחס מיוחד כלפי האדם? לומדים זאת מארבע בחינות דאור ישר. משורש "רצונו להטיב לנבראיו" יורד האור ובונה לעצמו כלי. לאור שבונה את הכלי יש מטרה אחת, להטיב לכלי. והיא נקראת "טוב ומטיב לרעים ולטובים" מצד הבורא. ואין בחוקיות הזאת, שאור בונה לעצמו את הרצון הכללי, את הכלי דבחינה א', אין בה לב, אלא היא חוק. יש תענוג, כנגדו הוא בורא רצון. אם התענוג והרצון משתווים בצורה כלשהי, יש ביניהם איזה 'קליק'. אם הם לא משתווים, אין 'קליק' שמורגש ברצון כרע. החוקים הם מוחלטים.

אבל לומדים שבחינה א' מתחילה להרגיש שיש מאציל. שיש לו לב. שהוא דואג לה. מה הכוונה "דואג לה"? לא שנותן לה מילוי שתהנה. אלא הרצון מצד המאציל, הוא להתחבר בצורה רגשית עם הנברא, באהבה. לא שהאדם אוהב את החוק, ואת התוצאה ממנו שהוא מרגיש טוב. אלא הוא מגלה מעבר לחוק, שהחוקיות הזאת היא באה מאהבה, שהיא קודמת לחוקים. והאהבה הזאת שקודמת לחוקים, היא באה כדי למשוך את האדם מדרגת הנברא לדרגת הבורא. ובה נמצא הביטוי של אהבת הבורא לבריות. ורק אם האדם רוצה לעלות מדרגת הנברא לדרגת הבורא, הוא יכול לפנות אל הבורא מעבר לחוקים שקבע במציאות.

ולכן, אם האדם יושב ובוכה שרע לו, הוא יכול לשבת ולבכות כך אלפי שנים. עד שלאט לאט יבין, כי בכל זאת הכל מתפתח בו, שהבכי הזה לא מביא אותו לכלום. חוץ מזה שדרך הייסורים מביאה אותו להכרת הרע, שלא על "רע לי" צריך לבכות, אלא על משהו אחר. כלומר, צריך לעלות את דרגת הדרישה לבורא, לא ממה שיש לאדם בתוך הכלי, אלא מעבר לכלי. לעלות מדרגת החוקיות הזאת של תרי"ג החוקים, לאהבה, למחשבה הראשונה. אבל אם אדם פונה לקשר שיש לו עם המאציל, שיורד מבחינת שורש לבחינה א', שבחינה א' משיגה בסופה, אז הוא פונה לתיקון של עצמו. לא למילויים, אלא לתיקון עצמו, בכך שרוצה לעלות לבורא מעל המציאות.

התפילה הזאת, הפנייה הזאת, היא חיסרון חדש, שהוא החיסרון הנקרא "אתם קרויים אדם". ומי שמגדל אותו בהדרגה מגיע להשתוות הצורה עם הבורא. ועל חיסרון הזה ניתן לדאוג, ולפנות, ולקבל תשובה. עליו מתפללים ועליו מקבלים עניית התפילה. וכל היתר סתם בכי סרק. כי תפילה היא רצון בתוך הלב, שלא בהכרח מודים בו ולא בדיוק יודעים מה הוא, אבל הלב בעצמו שולח גלים שרע לו.

האם ישום החוק "ואהבת לרעך כמוך" מבטל את "האני" של האדם?

האם ביטול "האני" כלפי הזולת, ביטול העצמיות, מבטל את "האני" של האדם, והוא נעלם? במאמר "סיבת הכבדות בעבודה" (ספר "שמעתי") כתוב, שמידת הכבדות בביטול האדם לה', שנראה לאדם שכולו מתבטל ולא נמצא. שכל העולם קיים, אבל איפה הוא?

העניין הוא, שלבטל את עצמו כלפי הזולת, האדם מבטל עם כל הכוחות שלו, במימוש, בהפעלת כל היוצרות שישנן בו. שום דבר לא נעלם. אלא ההפך, הוא עובד עם כל הכוח והמרץ שיש לו. אחרת לא נקרא לעבוד באהבת הזולת. מהו לאהוב את הזולת "כמוך"? כמו שאדם היה מקבל ובולע את הכל, באותה עוצמה הוא עכשיו עובד לכולם.

להם יש כלי הרבה יותר טוב משלו, הרבה יותר גדול. ואם הוא מקבל את הכלי הגדול שלהם כאילו הוא שלו, הוא דואג לעצמו בדומה לאמא שיש לה מאה ילדים, שמסתפקת בעצמה רק בפרוסה קטנה. רואים איך כל אישה, לעצמה היא לא מכינה אוכל, אבל אם יש לה ילדים, היא כל הזמן במטבח. לכן ההפך, דווקא הביטול כלפי הזולת הוא המימוש המלא של האדם, של "האני" שלו.

"אבל אל לנו לחשוב שהנאמר כאן הוא דבר מוגזם. לשם כך ניתנה לנו אזהרה, שעליה אנחנו שומרים, והיא "בל תוסיף ובל תגרע". כל המפרשים מסכימים עם זה, ואף יותר מזה - נאמר על ידם שהאדם חייב למלא את צרכי חברו, אפילו כשלא מספיק לו בעצמו. גם במקרה כזה הוא צריך לדאוג למילוי צרכי חברו, ובעצמו להישאר במחסור. בתלמוד הירושלמי (מסכת קידושין) כתוב, שהקונה עבד - קנה אדון לעצמו. אם יש לו כר אחד בלבד והוא שוכב עליו - הוא לא קיים את מה שנאמר "וטוב לו עימך". ואם אינו שוכב עליו ואינו נותן אותו לעבד - הרי זו מידת סדום. כלומר, על האדון למסור את הכר לעבדו, והוא עצמו צריך לשכב על הארץ."