אהבת הבורא ואהבת הבריות

שיחה (9.6.04) על המאמר

אתה נמצא כאן:

שעל למתחיל > מאמרים מדעיים >  שיחה (9.6.04) על המאמר

למה שיטת הקבלה לא ניתנה לדורות הקודמים

"באופן כזה פתרנו את שלוש השאלות הראשונות, אבל נשארת שאלה אחת: איך אפשר לקיים את זה, אם במבט ראשון זה נראה בלתי ניתן ליישום? ודע, שחוכמת הקבלה לא ניתנה לדורות הקודמים, אלא לצאצאים שלהם - לעם שלם, שמנה שש מאות אלף איש בני שלושים שנה ומעלה, לאחר ששאלו אותם את השאלה, האם כל אחד מהם מוכן לקבל את ביצוע העבודה הזאת ואת הייעוד הגבוה הזה? וזה התאפשר רק אחרי שכל אחד מהם אמר "נעשה ונשמע"."

כמו שכתוב, האבות הם "האבות עם המרכבה", עביות דשורש. יש להם זְכות, ולנו זְכות שהזכים ביותר נכללים בתוכנו. "אברהם", "יצחק", "יעקב", הן חסד, גבורה, תפארת, עדיין בחינות דראש בתוך זעיר אנפין. זעיר אנפין עצמו הוא נצח, המלכות שלו היא הוד, התוצאה משניהם היא יסוד, והתכללותו ממלכות, היא המלכות דזעיר אנפין.

היינו, לאבות לא היתה עדיין עבודה, לכן כל העבודה שעשו אברהם, יצחק ויעקב, היתה קביעת שיטת העבודה של קו ימין, קו שמאל וקו אמצעי, אבל לא עבודה על העביות עצמה. בעביות שלהם לא היה צורך בשיטת הג' קווים עצמה, רק יסדו אותה, ורק אחרי יציאת יעקב. לכן הם לא קיבלו את התורה.

על איזו עביות אפשר היה לקבל את התורה? האבות לא היו זקוקים ל"עם", כי על עצמם, על עביות דשורש, אי אפשר היה שתתגלה עביות יותר גדולה. ולכן, אחרי שמתגלה שיטת התיקון בג' קווים, ב"אברהם", "יצחק" ו"יעקב", מתחילה להתגלות העביות של גלות מצרים. ועוד יעקב נכנס לגלות מצרים. דווקא בזכותו, בהמשך שלו, ביוסף הצדיק. "יוסף" הוא יסוד. יעקב הוא קו אמצעי רק בחג"ת, ויוסף הוא קו אמצעי גם בנה"י.

כשמתגלה עביות של מצריִם, כלומר, שמתגלה הפער בין חלקי הרצונות האגואיסטים, אפשר היה לתת להם את השיטה, איך לעבוד נגד האגו של כל פרט ופרט, כדי לבטל אותו. ואז בביטול של כל החלקים, כדי שיתחברו יחד, יכולים בביטול הכללי לפנות לבורא.

וללא התגלות העביות, בעביות דשורש כמו של האבות, אין פנייה לבורא, אלא דבקות מתוך זַכות. ולאחר שמתגלה העביות, אי אפשר לתקן אותה, אלא אם כן העביות הגדולה הזאת שנקראת "עַם", ירגיש את עצמו כמחולק בינו לבין עצמו, באותה מידת העביות, באותה מידת האגו, באותה מידת הריחוק אחד מהשני, כפי שהם מחולקים מהבורא. ואז בתיקון הקרע הזה, הפער הזה בין חלקי ה"עם", הם יתקנו את היחס שלהם כלפי הבורא.

וכך יוצא, שמזמן האבות והלאה, לא כולל האבות, וגם כיום, מי שרוצה לתקן את עצמו כלפי הבורא, הוא חייב לתקן את היחס שלו כלפי העם, כלומר, כלפי יתר הנשמות, כדי שעל ידי אותו היחס לזולת, הוא יוכל לבוא ליחס עם הבורא. ואין לאדם שום אמצעי אחר ושום אפשרות אחרת להגיע ל"ואהבת את ה' אלקיך", אלא מתוך "ואהבת לרעך כמוך".

אבל האדם חייב בכל תיקון היחס שלו לזולת, מלכתחילה להתכוון ללכת לתקן את היחס לזולת, כדי להגיע לאותו היחס עם הבורא. שהבורא יהיה המטרה שלו בכל פנייה ובכל פעולה כלפי הסביבה. כי אם האדם לא מתכוון לכך, ורוצה להתחבר עם הזולת בכוונה אחרת, איזו שלא תהיה, שהבורא לא נמצא בה כמטרה, הכוונה שלו נשארת אגואיסטית, לטובת עצמו, למרות שנראה לו שהוא פונה ופועל למען הזולת.

ופעולה כזאת לא תִּצְלַח. היא לא תצא לפועל כראוי ולאורך זמן, ולא תביא שכר טוב לא לאדם עצמו ולא לאחרים. מפני שכל הפעולות מסודרות מלמעלה למטה, כדי להביא את האדם לדבקות עם הבורא. ולכן כל פעולותיו של האדם חזרה, חייבות בהכרח להיות גם הן באותה הכוונה, להביא את האדם לדבקות עם הבורא. ואם הפעולות אינן מסודרות בכוונה הזאת, הן מתגלות בסופן כשגויות, כדי שעל ידי הכרת הרע בתוצאה שלהן, האדם ילמד על הטעות שהוא עושה בַּכוונה שלו. ויתקן בכל פעולה ופעולה את הכוונה שלו, כדי שמלכתחילה תהיה להידבק בבורא.

אם הפעולות הקטנות שעושים ביומיום, לא מכוונות לזולת, אלא לשרת את עצמנו, אפשר אמנם לגלות זאת כל פעם שנתקלים בתוצאות לא טובות, אבל בדרך כלל לא רואים את הסיבה להן, כי התוצאה לא מספיק בולטת כגרועה, ולכן ממשיכים. אבל אם האדם, בפעולות שיכולות להיות מועילות מאוד להתקדמות, היינו, פעולות כלפי הזולת, כדי להגיע לאהבת הזולת, כדי להגיע להתעלות, לא מכוון אותן לבורא, אז התוצאות מהן כואבות מאוד ובולטות כרעות וכלא מוצלחות.

וברור למה. כי ככל שהאדם מכניס בפעולה שלו מידת עביות יותר גדולה, כך הוא "זוכה" לראות ממנה תוצאה לא טובה ולא נכונה. "מידת העביות" הכוונה, עד כמה האדם מוכן לוותר בפעולה שלו על אהבה עצמית, כדי לקבל משהו אחר חוץ מדבקות לבורא. כך הוא מקבל תוצאה יותר גרועה. כמו שקרה בקומוניזם ובקיבוצים, אותן חברות שרצו לבטל את האהבה העצמית למען אהבת הזולת, אבל לא למען אהבת ה'.

אבל מתוך זה, שנשמת אדם הראשון התחלקה לשישים ריבוא נשמות, וכל החלקים שלה התערבבו זה בזה, הוכן לאדם מקום לתיקון. משום כך לא תיתכן שום פעולה לקראת הבורא, אלא על ידי חיבור של כל חלק וחלק עם יתר החלקים האחרים. ואין לתאר שום התעלות רוחנית, אלא בחיבור יתר בין החלקים של נשמת אדם הראשון, היינו, בין בני האדם, למען שוב להתחבר בסופו לבורא. כי לשם כך הם התחלקו והתרחקו, ולשם כך הם צריכים להתחבר ולהידבק חזרה.

וחוכמת הקבלה היא השיטה, הלימוד, המעשה, איך לתקן את הכלי הכללי הזה למען מטרת הבריאה. כלומר, חוכמת הקבלה היא החוכמה איך לקבל את מטרת הבריאה, את התגלות האלוקות, את השפע האינסופי, שאפשר לקבל אותם רק בכלי מאוחד.

למה בכל פעולה של התחברות עם החברים חייבים להתכוון לבורא?

הבורא יצר כלי. כלי שחייב לבוא לדרגתו ולחיבור עימו. אבל מצד הכלי אין אפשרות לבצע פעולה כזאת, מפני שהכלי הוא כולו רצון לקבל. לכן כדי לתת לרצון לקבל אפשרות לעבוד בלקבל על מנת להשפיע, אותה פעולה יחידה שבכוחו לעשות כפעולת השפעה, כפעולה דומה לבורא, הבורא הכניס, החדיר בתוך הכלי, ניצוצות של השפעה. וכך אחרי כמה פעולות, נוצר כלי שכולל גלגלתא עיניים ואח"פ, שאחר כך על ידי השבירה, נכנסים בו כלים דהשפעה, גלגלתא ועיניים, לתוך האח"פ.

כלים דהשפעה יכולים להיכנס לרצון לקבל רק על ידי השבירה, על ידי איבוד המסך, על ידי איבוד הכוונה על מנת להשפיע. דווקא אז נוצרת בכלי הצורה הרצויה, של כלי מנותק מהבורא, שכולו בכל רצון ורצון שלו, כלול משני סוגי כלים, מרצון לקבל ומניצוצות השפעה, ויכול להיתקן בעצמו, אבל רק על ידי האור העליון. כלומר, אם הוא מזמין את האור העליון, אם הוא מושך אותו, אם הוא מבקש תיקון, אז האור העליון פועל עליו כך, שהוא מגיע לתיקון. לא הכלי כולו מגיע לתיקון, אלא כל חלק וחלק אגואיסטי שלו, שמנותק מיתר החלקים, כי כך יותר קל לתקן כל חלק וחלק שבו.

וכך ישנם היום שמונה מיליארד חלקים, שכל חלק צריך לתקן את היחס שלו כלפי יתר החלקים, ולכוון את עצמו בשביל מה הוא מתקן את היחס הזה, למען התחברות עם הבורא, אותה המטרה שנקבעה מלכתחילה. כי כל הפעולה הזאת של ירידה ושבירה, והתערבבות, והכנה, היא כדי בסופו של דבר לאפשר לכלי הכללי להתחבר עם הבורא, על ידי השתוות הצורה עימו. לכן כל חלק וחלק מתקן את עצמו רק בתנאי, שהוא חושב על אותה המטרה. ואם הוא לא חושב על אותה המטרה, אז הוא ממשיך לפעול באותו מישור גשמי, שבו הוא נמצא.

לא תיתכן התעלות מלמטה למעלה, אלא אם כן בפעולה שעושים, ישנה כוונה להגיע לדבקות עם הבורא. כי מאותה הפעולה, מאותו השורש, מאותה הסיבה, היתה ירידה, ושבירה, והתערבבות. וכך יוצא, שלא יכולה להיות שום פעולה נכונה, מהעולם הזה לקראת העולם הבא, לקראת הבורא, לקראת מטרת הבריאה, אם היא לא מתוך כוונה להגיע לדבקות. אם הסיבה שהאדם עושה פעולה כלשהי, אינה בכוונה הזאת, אז אין שום צורך בפעולה הזאת, אין ממנה שום תועלת.

אפשר לתאר את התהליכים הללו כתגובת שרשרת. למעלה נמצא בורא. הבורא בורא כלי. הכלי הזה צריך להגיע לדבקות עימו. להגיע לדבקות עם הבורא קשה ובלתי אפשרי לכלי, לכן הוא חייב תחילה שיכנסו בו ניצוצות של השפעה. להתחלק לשישים ריבוא נשמות, לשש מאות אלף חלקים, שיתחלקו עוד ועוד, ולערבב בין החלקים, כדי שיהיה קל יותר לתקן כל חלק וחלק. ובפעולה שרוצים להידבק לבורא, במקום להידבק בבורא הם ידבקו אחד בשני. שבפעולה שנדבקים אחד עם השני, אין להם פיצוי מצד הבורא, וכך יכולים לעשות את הפעולה הזאת למען הבורא, בצורה מנותקת לגמרי מהתעניינות אישית, מרווח אישי, ובאמת על מנת להשפיע.

כלומר, אלה כל התנאים, שהאדם יכול ממצב כנגד הבורא, להגיע לדבקות עימו. בלי לשתף את הרצון לקבל, בלי לטעות, ולבצע את כל הפעולות כך, שהרצון יהיה מצדו, והכוח יהיה מצד הבורא, על ידי האור המחזיר למוטב. ואם לומדים את כל התמונה רואים, שבלתי אפשרי היה לבנות מצב התחלתי יותר טוב לתיקון, מהמצב שבו אנו נמצאים.

למה אין לאדם פעולות או אמצעים להזמין מחשבה על הבורא?

בעולמנו אין לאדם שום פעולות, או אמצעים, או סיבות, להזמין מחשבה על הבורא, רצון להידבק בו, אלא רק בתחילת הדרך. אז מתעוררת בו מלמעלה כוונה לרצות את הבורא, לרצות להתחבר עימו. קל לו לחשוב עליו, כי לא מתעוררת בו עדיין עביות. הוא חושק ומתעורר אל הבורא מתוך שמתעוררת בו הנקודה שבלב, אבל אחר כך בעצמו הוא לא מגלה שום צורך לזה, מפני שהכוונה על מנת להשפיע לבורא, היא כוונה על טבעית, היא כנגד הרצון לקבל.

הרצון לקבל בעצמו אף פעם לא יכול להתעורר כדי לחפש חיבור עם הבורא, במצבנו, בעולם שלנו, שבו הבורא נסתר, נסתר כשולט, נסתר כמקור כל התענוגים. אין לו צורך לחפש את הבורא, אלא הוא רק מחפש אפשרות לשלוט כדי להתמלא בתענוגים. אם הבורא היה מתגלה, האדם היה משתוקק לקשר עימו. אבל אם הוא לא מתגלה לו כשולט, כחזק, כעשיר, משהו שהאדם מרגיש שאיתו אפשר להתמלא בתענוגים גופניים, בכסף, בכבוד, במושכלות, אז אין לו מה לחפש בו מי הוא ומה הוא.

הבורא נעלם לגמרי משדה הראייה של האדם, כי העיניים של האדם, החושים שלו, מחפשים רק תענוגים גופניים, כסף, כבוד, מושכלות. והבורא אינו כנגד מילוי הרצונות האלה, לכן הוא לא נראה לאדם, אלא נקרא שהוא "נעלם", שהוא "בהסתרה". אבל אם יהיו לאדם רצונות אחרים, שכלפיהם הוא יתגלה, אז ההסתרה תחלוף, והוא יראה את הבורא. אם יש לאדם רצון להשפיע, אז הוא מיד מגלה אותו, כי אחרי צמצום א' הבורא יכול למלא לאדם רק כלים דהשפעה. ואם אין לו כלי דלהשפיע, אז הוא לא מרגיש את הבורא, וכלל לא יכול לפנות אליו.

בדומה להבדל בין אדם לבהמה. בהמה אוהבת לאכול עשב, כי יש לה רצון לעשב. והאדם שאין לו רצון לעשב, הוא לא רואה בו מקור לתענוג, הוא נעלם ממנו. הוא לא רואה דשא כמילוי למה שמחפש, בעוד פרה רואה מיד איך להתמלא ממנו. זו נקראת "הסתרה". הסתרה מהחושים, שהחושים לא מרגישים. חוש הוא רצון לקבל. רצון לקבל שלא מרגיש דבר מסוים כמקור תענוג, הוא נעלם ממנו, כלומר, האדם לא חש אותו. הדבר הזה נמצא בהסתרה ממנו.

רק אם יש לאדם אותו רצון שהבורא ממלא, רק אז, באותו רצון, לפי מידת הרצון, הוא מיד מגלה את הבורא. לכן הבורא מתגלה במסך ואור חוזר, ולפני כן האדם לא מגיע להרגשת העולם הרוחני. כי "עולם" הוא מידת התגלות הבורא. אם האדם רואה את הבורא במעורפל, הוא מתגלה במידה מועטת ולא מלאה הנקראת "עולם העשיה". אם האדם מחשיב אותו ורואה בו מילוי בשבילו, לפי מידת החשיבות שלו, האדם מגלה אותו מעט יותר, במידה הנקראת "עולם היצירה", או "עולם הבריאה", שלו כלפי הבורא. הכל תלוי רק בחושיו של האדם, עד כמה הוא בונה את החוש שהבורא הופך להיות המילוי שלו. זהו כל עניין ההסתרה.

לכן הקבלה אומרת, שגם עכשיו האדם נמצא בעולם אין סוף, אלא שהוא נעלם כלפיו, כי אין לו כלים להרגיש אותו, לחוש אותו, הוא לא יכול לתפוס אותו בכלי שלו, אבל עולם אין סוף קיים כאן ועכשיו. לכן החוכמה כולה נקראת "חוכמת הקבלה", "חוכמת הקליטה", איך להכין בתוך האדם את החוש לגלות איפה הוא נמצא, בדומה לעיקרון של מקלט רדיו. כלומר, צריך רק רצון לקבל מכוּוַן לבורא, ואז הבורא מתגלה.

"וברור מעל לכל ספק, שאם לשש מאות אלף איש לא יהיה עיסוק אחר בחיים, מלבד לעמוד על משמר תועלתו של הזולת שלא יחסר דבר, ועוד יותר מכך, הם יפעלו מתוך אהבה אמיתית, מכל הלב, ויתמסרו לה בכל מאודם, אז ללא ספק, לאיש מחברי האומה, לא יהיה צורך לדאוג לעניינו האישי, מפני ששש מאות אלף אוהבים נאמנים ידאגו שלא יחסר לו דבר."

זו הצורה איך צריך להתגלות היחס של האחד כלפי השני, כיחס ברור של השפעה. רק עדיין יחס שלא מחוברת אליו הכַּוונה כדי להידבק בבורא, שבלעדיה אין תיקון. אבל מידת התיקון, מידת היחס של האחד כלפי השני, חייבת להיות כזאת, שהאדם באותה מידה, שהוא בנוי לדאוג לעצמו, למלא את כלים שלו, חייב למלא את הכלים של הזולת.

האדם עצמו לא יודע מה הם הכלים של הזולת, הוא לא יכול להרגיש מה מרגיש האחר, הוא מרגיש רק את עצמו. אם כך, איך הוא יבצע מילוי של הזולת? אם הוא אוהב דבר אחד והחבר אוהב דבר אחר, האם עליו להחליף את הרצון שלו לרצון של החבר? הוא יכול להשתמש ברצונות שלו בעל מנת להשפיע, כלומר, אותם הדברים שהוא רוצה בצורה טבעית וחושב שהם טובים לו כמילוי, להפנות אותם לזולת. אבל אם הזולת לא רוצה אותם, האם עושים לו טוב?

איך אפשר לדאוג לזולת שלא יחסר לו דבר? איך אפשר להרגיש אותו כאב, אותה דרישה שיש לו, כלפי דברים שכלל לא מרגישים השתוקקות אליהם? אלא שכאן נפתחת אפשרות להבין מהו "חיבור הכלים". שמתוך אהבה, מתוך רצון להתחבר עם הזולת, כל אחד מתחיל להרגיש חסרונות של הזולת באותה צורה כפי שהם נמצאים בזולת. ובכך נוצר חיבור בין הרצונות, והם נעשים כרצון אחד.

רואים זאת מתוך חוק האהבה שמתקיים בעולמנו. אדם שאוהב אדם אחר, הוא מתחיל לחשוב מה השני רוצה, מה הוא אוהב, מה הם מילויים בשבילו. וכך מתחיל לחיות כביכול בתוך הרצונות של השני ולשמש לרצונות שלו, לדאוג שהם יתמלאו. במה הוא דואג? בכוחות וברצונות של עצמו. ואז הוא הופך להיות כאמצעי למילוי של השני. כלומר, בכוחות עצמו הוא ממשיך אורות, כדי למלא את הרצונות של הזולת. ובדרך זו הוא מתחבר לרצונות של הזולת, והרצונות של השני הופכים להיות כלי דהשפעה שלו עצמו. כך רוכשים כלים דהשפעה.

לדוגמה בעולם הזה, לאהוב אחרים נחשב לדאוג להם. כלומר, לקבל את הרצונות שלהם ככלים, שהמשימה היא למלא אותם, בדומה לאמא שדואגת לילדים. "אהבה" נקראת להתחבר לרצונות של הזולת, להשפיע לו, ובכך הופכים להיות "המשפיע". אבל השאלה היא, האם "המשפיע" הזה הוא בכוונה להתחבר עם הבורא? אם ההשפעה הזאת היא בכוונה להתחבר עם הבורא, הפעולה שעושים כלפי הזולת מכוונת כלפי הבורא, ובמידה הזאת הבורא מתגלה.

במידה הזאת היחס כלפי הזולת, הוא לא למלא את הזולת. אלא היחס כלפי הזולת הופך להיות כלי, שבו מתגלה הבורא וממלא אותו. היחס לזולת הופך לאמצעי כדי לבנות כלי כלפי הבורא, ולא כפעולה סופית שבה נגמר הכל, כי לא פונים למעלה, אלא נשארים במישור הזה בלבד. אלא הפנייה לזולת היא כדי לצאת ממישור העולם הזה כלפי הבורא.

כלומר ההבדל הוא, שאם פונים לזולת ללא פנייה לבורא, אז יש כלים של האדם עצמו וכלים של הזולת. אבל אם פונים לזולת כדי להתחבר עם הבורא, אז הכלי המשותף, היחס לזולת, הופך לכלי חדש כלפי הבורא, ובו מתגלה כל האור העליון. והכלי הזה לא נשאר באותו מישור, ביחסים בין האדם לבין האחרים, אלא בין האדם לבין הבורא.

ואם הרצונות של הזולת שונים מהרצונות שלי?

אדרבא, זה יותר טוב. ככל שהרצונות של הזולת שונים מהרצונות של האדם עצמו, זו בשבילו עזרת יתר להשתמש בזולת כעזר, כדי להגיע לדבקות עם הבורא. כי בולט לאדם שהרצונות האלה באמת לא בשבילו, והוא מרגיש התנגדות בפנייה אליו. לכן כתוב: "מיהו הגיבור שבגיבורים? העושה שונאו לאוהבו".

אם הזולת הוא חבר קרוב, זו אינה עבודה, אלא סתם בלבול. אבל אם הזולת הוא אדם רחוק, ששנוא עלי בכלים הטבעיים שלי, העבודה אמנם יותר גדולה, אבל הבירור הוא יותר חד, שכל מה שעושים בשבילו, עושים אותו כנגד הרצון.

האם צריך לדעת את צרכי הזולת?

האדם חייב לדעת מה הם צרכי הזולת. להגיע למצב שהוא רוצה לדעת אותם בצורה טבעית. כי אם מחפשים אהבה, "אהבה" פירושו למלא את הרצון של הזולת, את כל צרכיו. אין מושג של אהבה ללא מילוי של הרצון לקבל. בעולמנו יש לאדם רק פעולה אחת, למלא את הרצון לקבל, או שלו עצמו, או של זולתו - על מנת לקבל או על מנת להשפיע. אין לו יותר שום פעולה לעשות, או שהוא חושב על עצמו, או שהוא חושב על הזולת. לטובת עצמו או לרעת הזולת. במצבו הנוכחי אין לו שום פעולה אחרת.

כל הפעולות של האדם במישור העולם הזה, הם רק כדי למלא את עצמו. למרות שנראה שיש לאדם רגשות רבים, שנאה, אהבה ועוד, אבל הם כולם פעולה אחת, איך למלא את עצמו. אין פעולות אחרות חוץ מאותה הפעולה איך להנות. נראה לנו שעסוקים בפעולות רבות, אבל עוסקים בפעולה אחת בלבד. שכנגדה יש פעולה שניה, איך למלא את הזולת. או למלא את הזולת למען הבורא, או למלא את הבורא.

ברוחניות אין יותר חוץ מפעולה של מסך ואור חוזר, מעל אותו רצון לקבל שנברא. ישנם בה אופנים רבים, אבל כולם הם צורות כתוצאה מט' ראשונות. והפעולה היא או מט' ראשונות לתוך המלכות, או ממלכות בהשתוות הצורה לט' ראשונות. לכן בלימוד תע"ס לא צובעים פעולות שלומדים באופנים רגשיים למיניהם, כי פעולה רוחנית היא אחת - אור עליון, עביות, מסך ביניהם וזיווג דהכאה.

ובלשון תע"ס גם הפעולה בעולם הזה היא אחת - ניצוץ של אור עליון, נר דקיק, שפרץ לתוך העולם הזה, ועביות. כל הפעולות הן הארה מועטת שפורצת מלמעלה, ונכנסת לרצון לקבל של האדם, אבל היא מורגשת בו כעולם ומלואו. לכן בקבלה מדברים בצורה טכנית, בלי לתת לפעולה צביון, צבע, אופנים רגשיים, איך האדם מרגיש ומפענח את אופני הקבלה. כי יש רק טכניקה אחת פשוטה. בדומה לחוק המשיכה, שהוא חוק אחד, נוסחה אחת, שפועלת על אין סוף פרטים ואופנים ומקרים.

ואם מתבלבלים, צריך לחזור לצורה היסודית של הפעולה, ולראות האם בצורתה היסודית היא מכוונת, כלפי הרצון לקבל או כלפי הבורא. כוונה לא יכולה להיות כלפי הזולת. כי כלפי הזולת היא מכוונת, או שוב כלפי האדם עצמו, שמנצל את הזולת, או שהיא מכוונת כלפי הבורא, אם פונים לזולת כדי להתחבר עם הבורא. אבל הזולת כביכול לא נמצא, נמצא רק האדם עצמו והבורא.

בעניין זה קיים בלבול. חושבים שיש שלושה: אני, בורא וקבוצה. אבל אין שלושה. קבוצה היא אמצעי, אותו כלי שהאדם רוכש, אם הוא פונה דרכה לבורא. ואם הוא לא פונה דרכה לבורא, אז הקבוצה אינה כלי, אלא ניצול, אמצעי למלא את עצמו. אין לאדם יותר מלהעמיד את עצמו מול הבורא. העבודה היא תמיד של האדם כלפי הבורא. אם הרצון של האדם הוא להתעלות ממישור דעולם הזה, ולא לחיות באותו מישור, אלא לגדול לגובה, להיות "אדם", להידמות לבורא, בהתעלות הזאת אין לו שותף אחר חוץ מהבורא. והקבוצה היא כאמצעי. האמצעי היחידי, החשוב, הנחוץ, אבל אמצעי בלבד.

למה לוקח שנים עד שהאדם מגיע לדרישה לגילוי הבורא?

האדם שנמצא בתהליך שנים, לא מבין למה צריך לעבור דרך כל כך ארוכה, עם חודשים רבים של בירורים לא מבוקרים, שעוברים על האדם בתת ההכרה, שכל יום דומה כביכול לחברו. למה לוקח שנים על גבי שנים, למרות שכל יום תיתכן איזו התגלות, בעוד אופן, בעוד זווית מסוימת של העבודה כלפי היחס לבורא, אבל הקצב הכללי הוא איטי מאוד וביגיעות מרובות. קשה לו להבין למה העבודה חייבת להיות אפלה, מעורפלת, לא מורגשת בצורה ברורה בתוכו בכל ההבחנות שלה, למרות שאומרים לו, שהאדם עובר כל רגע ורגע עוד ועוד הבחנות, אבל הוא לא מרגיש אותן יותר מפעם בכמה ימים, ולפעמים עוברים חודשים עד שהוא מרגיש משהו.

העניין הוא, שכל רגע קיים וישנו במציאות, מפני שהאדם עובר שינויים. גם אצל מי שעדייו חי בצורה גשמית, גם אצל אלה שנכנסים לעבודה רוחנית, אבל עדיין לא יודעים היכן הם נמצאים, וגם אצל אלה שמבצעים את הפעולות ביחס כלשהו, ובגילוי מהות הפעולה שהם עושים. אין לנו מושג כמה הבחנות הכלי צריך לעבור כדי להגיע לגילוי הראשון. ואחר כך לכל יתר הגילויים, ובסופם לגמר תיקונו. הכלי הזה הוא אדיר ואינסופי.

אנשים משווים את עצמם למקובלים גדולים כמו האר"י או בעל הסולם, בצורה כרונולוגית, מתי הם התחילו לעבוד על עצמם, כמה זמן לקח להם להגיע לעולם האצילות ולגמר תיקון, אבל שוכחים שהם לוקחים דוגמא מנשמות מובחרות, מובחרות במובן זה, שהן בסיסיות בנשמת אדם הראשון, שהיו חייבות להתגלות, כדי שהכלי עצמו יתוקן במלואו.

נשמת אדם הראשון בנויה בדומה לגוף האדם, שיש בו איברים חשובים, שבלעדיהם הוא לא יכול להתקיים: מוח, לב, כבד, כליות ועוד. הגוף יכול להסתדר בלי ידיים ובלי רגליים, אבל הכרחי שיהיו בו אותם איברים עיקריים שפועלים למען המערכת כולה. והנשמות המיוחדות של המקובלים הם בדומה לאותם איברים עיקריים בגוף. הן מתגלות כדי להביא שיטה, לכן הגדילה שלהן לרוחניות אינה דומה לשלנו. אלא היא תפקיד. הם לא בני אדם רגילים. הם עושים עבודה בדומה לבני אדם, אבל קצב הגילויים שלהם מותאם לתפקידם המיוחד.

לכן אי אפשר לקחת מהם דוגמא. האר"י היה בגיל שלושים בגמר תיקון. ורב"ש מספר על בעל הסולם איך הוא היה שוכב על הספה בוורשה ומדבר בקול רם על הברקות והבחנות של דרגות בחוכמת הקבלה. הוא הגיע בגיל צעיר לגילויים כאלה גדולים, שכבר עם הגיעו לארץ, התחיל לכתוב פירוש ל"עץ חיים". אבל אלה שעוסקים היום בעבודה רוחנית, נמצאים במצב הפוך. הם הדור הראשון שעולה מלמטה למעלה, באותה צורה שצריך להיתקן כל כולו של "אדם הראשון". וכל הנשמות המובחרות שהיו לפניהם, הן שהכינו להם את התשתית, הן שמחזיקות אותם כאיברים. והבאים אחריהם הם כל יתר הנשמה הכללית.

ולכן הפעולות שעוברים בזמננו, הן בקצב אחר ובהתקשרות אחרת בין הנשמות. אבל כולם עוברים את התיקון. יתכן שהתיקון של הדורות הבאים, יהיה יותר מהיר בזכות ההכנה שעושה הדור שלנו, אבל למרות זאת הם יצטרכו לעבור כל פרט ופרט. אפשר לקצר את הזמנים, אבל עדיין לא כדברי הכתוב "משלוש עד חמש שנים". מספרים על רב"ש, שלפני עשרים שנה, הוא סרב לקבל תלמידים מעל גיל ארבעים, למרות שהיה איסור להתחיל ללמוד קבלה לפני גיל ארבעים, מחשש שאם האדם יתחיל ללמוד, הוא לא יוכל להגיע לתיקונים.

ולא מפני שלא רצה תלמידים, הוא רצה כל אחד, כי כל רגע וכל פעולה, שאדם עובר בחייו לקראת התיקונים, הם רווח. אלא על האדם עוברות שנים רבות, שנראות לו כביכול ללא שום תועלת, מפני שאין לו הבנה מה היקף הפעולות, העבודות והמעשים שנעשים בתוכו או מתבצעים עליו. כדי שיתגלה בחושיו של האדם, שינוי כלשהו מאתמול להיום, הוא חייב לעבור בתוכו אלפי פעולות. בדומה לתִּכנוּת מחשב.

כמה פעולות של אלקטרונים וסדרים ומתחים ויחסים חייבים להשתנות בתוך המחשב, כדי שיופיע על הצג סימן אחד קטן בנוסף לסימן קודם. למשל, אות ב' ליד אות א'. המערכת כולה חייבת לעבור זעזוע כדי להיות מכוונה בכל פרט ופרט שלה. הכל בה חייב להשתנות, כל האלקטרונים, כל המתחים, כל היחסים, כדי שעל המסך יופיע שינוי אחד קטן. אותו דבר קורה בתוך האדם, כדי שיקבל הרגשה או הבנה חדשה מאתמול להיום. לצורך זה חייבת לעבור זעזוע כל המערכת של "אדם הראשון".

לא האדם עצמו, ברצון ובשכל שלו, אלא בנשמת אדם הראשון, מערכת שאי אפשר לתאר את ההיקף שלה, שתלויה גם בעבודתם של האחרים. אחרי מחשב אחד אי אפשר לעקוב ולראות בכללות, מה הם השינויים שמתחוללים, לא כל שכן בנשמת אדם הראשון. שבה חוץ מהאדם עצמו, פועלות עוד אלפי נשמות ומיליוני גורמים. ולא שהאדם מפעיל אותם בלבד, אלא גם הם משפיעים עליו.

לכן צריך כמה שיותר לעשות כדברי הכתוב: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה", ויחד עם זאת להיות בהצדקה מלאה. אבל לא בגישה כזאת, שמספיק להיות ברצון להשפיע, ולא איכפת מה קורה. אלא האדם חייב להיות אכפתי מאוד למה שקורה ולדרוש, אבל גם להבין שכל פעולה היא תוצאה מאין סוף פעולות.

למה אחרי מאמצים ללא תוצאה, לא מגיעים לדרוש תוצאה?

דרישה לתוצאה נקרא גילוי הכלי. הכלי של האדם ריק, והאדם דורש שיתמלא. אלא שעדיין נמצאים במצב שלא דורשים. המצב הזה דומה לאדם שזה מכבר סיים לאכול, ולאט לאט ככל שהזמן עובר, מרכיבי האוכל הולכים ונספגים בגוף, והאדם שוב מתחיל להרגיש שהכלי שלו ריק. אבל בהתחלה ההרגשה שלו טובה, קל לו יותר, ורק אחר כך כשהרצון לקבל מילוי הולך וגדל, מתחילה בו הרגשת הרעב, עד שהוא מרגיש ממש גווע ברעב. כלומר, הדרישה שלו מתגלה בהדרגה.

כך גם בעבודה רוחנית. רק ההבדל הוא, שבבטן התהליך כולו עובר בצורה טבעית, במידה והגוף בריא (במידה והגוף לא בריא, אין לאדם רצון לאכול וצריך להכריח אותו). ובכלי רוחני, שהאדם צריך לפתח בעצמו, התהליך נעשה על ידי יגיעה בלבד. אבל גם היגיעה והעבודה המטרתית לגלות כלי ריק, רצון חדש כלפי הבורא, חייבת להיות בהתמדה, בנחישות וביגיעה עצומה. וגם למרות שמתייגעים ונחושים, כל התהליך הזה מתבצע באיטיות רבה, כפי שרואים מהתהליך שקורה בכלים הטבעיים.

מה הסיבה שלא מגיעים לדרישה נכונה?

צריך להבדיל בין רצון ובין כוונה. לדעת מהו כלי רוחני. אנשים חושבים שכלי רוחני נקרא לרצות רוחניות. אבל חסרה להם הבחנה נוספת, ההבחנה מהי רוחניות, שרוחניות היא השפעה, וצריך לרצות לעסוק בהשפעה. אלא רוצים לקבל רוחניות כתוספת לעולם הזה. כלומר, רוחניות בשבילם מתבטאת ביותר תענוגים גשמיים וביותר כסף, כבוד, מושכלות. ולשליטה וידיעה הם קוראים "רוחניות". אבל חוץ מכל המונחים האלה, יש רק השפעה לבורא. ועליה לא חושבים. לא חושבים לבנות ולהוליד כלי של השפעה. אלא אצלם הרוחניות היא המשך של הגשמיות.

לכן עד שעניין ההשפעה מתברר בהדרגה באדם ונולד, צריך להיוולד כלי חדש, כיוון חדש, הבחנות חדשות, שבהם יש "לא לשמה", ובתוך ה"לא לשמה" נמצא כבר "לשמה", והם שניהם מתפתחים. לנו לא ידוע איך הכלי הזה מתפתח, אבל מתפתח באדם משהו חדש, שהוא מהותי.

למה אין באדם דרישה אגואיסטית לבורא?

האדם לא צריך את הבורא, הוא לא רואה ממנו שום תועלת. הוא לא נראה לו גדול או חזק או שולט, הוא לא מרגיש שהבורא יכול למלא לו משהו. יש לו בחיים מקורות אחרים שהוא צריך אותם, ממשלה, משטרה, רופא, בנק, שהם במשהו משרתים את הרצון לקבל שלו. בשביל מה הוא צריך את הבורא ביניהם? כסף הוא מקבל מהבנק, כבוד הוא מקבל מהחברה, שליטה הוא מקבל בממשלה ובמשטרה, מושכלות הוא מקבל במדע. יש בעולם הזה גופים כאלה, שהאדם רוצה להידבק אליהם, כי מהם הוא יכול לקבל מילוי.

מה יתן לו אובייקט נוסף שכתוב עליו "בורא". מי הוא? מה הוא? מה אפשר לקבל ממנו? הוא לא מרגיש בתוכו חלל שהבורא יכול למלא. מה הבורא יכול למלא לו? כסף הוא לוקח מהבנק ובריאות נותנים לו הרופאים. הוא פונה לבורא רק במצב אנוש, כאשר הוא מיואש לגמרי מכל המקורות האחרים, רק במצב איום ונורא. אבל לא במצבו הנוכחי. במצב הנוכחי נקרא שהבורא נסתר. ולעומתו הכלי של האדם נסתר כלפיו. כלומר, אין לאדם רצונות כאלה, שדווקא הבורא יכול למלא.

"ולאור מה שנאמר לעיל נפתרה השאלה: למה לא ניתנה שיטת הקבלה לדורות הקודמים? משום שמספר קטן של בני אדם שלומדים קבלה, כמו שזה היה בדורות הקודמים, אינו יכול ליישם את השיטה הזאת. כמו שהוסבר לעיל, אי אפשר להתחיל בתנאים האלה את העבודה "לשמה", ולכן שיטת הקבלה לא ניתנה להם."

בדורות הקודמים, בדורם של אברהם, יצחק ויעקב, שיטת הקבלה חיה, התקיימה והתפתחה על ידי יחידים שחיו בכל דור ודור. אבל לאחר שהם "התרבו", כלומר, הרצון לקבל גדל והרגיש את עצמו מחולק לחלקים רבים, מנוגדים, אגואיסטיים זה לזה, התגלתה להם שיטת הקבלה, התורה, שהיא הנחוצה להם לצורך תיקונם. ולפני שהרצון לקבל גדל, לא מרגישים בה צורך. כך גם בדורנו. בדורות הקודמים התהליך הזה קרה בשורשים, ובזמננו הוא מתחיל בענפים.

לפני שהאנושות גְדלה ועוברת דרך כל הרצונות, לכסף, לכבוד, למושכלות, אין לה צורך לתקן את עצמה. היא לא מרגישה שהיא נמצאת במצב, שלא תוכל למלא את עצמה לעולם. ולכן אין לה צורך בשיטת הקבלה. אבל כעת היא מגיעה למצב, שהאגואיזם בולט בכל אחד ואחד, עד כדי כך שהאדם מרגיש חוסר יכולת לשלוט עליו, ולהחזיק את עצמו באיזו מסגרת קיימת, וכל פעם הוא נמצא בחוסר שליטה ובסכנת השמדה. עד שמתחילים לראות, שהאנושות והעולם נמצאים במצב אנוש כתוצאה מהרצון לקבל, מהאגו של האדם, וחייבים למצוא שיטה, איך האדם ישלוט על עצמו, איך הוא יסדר את הטבע שלו, אחרת הוא לא יוכל לשרוד.

רק כאשר האדם יגיע לייאוש גמור מחוסר יכולתו לשלוט על עצמו, וחייו יהיו חיי צער אומללים ונוראים, של לא למות ולא לחיות, רק אז הוא יחפש שיטה לתיקון האגו. הוא יבין שהאגו שולט עליו, ואין מה לעשות כנגד שליטתו של ה"פרעה" הזה. וכשירגיש את מצבו, הוא יבין שעליו למצוא דרך לשלוט על עצמו. ובחיפוש היכן היא, הוא לא ימצא אותה לא בפילוסופיות ולא במדעים ולא בפסיכולוגיה, אלא רק בחוכמת הקבלה. וכך תצא ותתגלה חוכמת הקבלה כשיטת התיקון של טבע האדם. לא רק תיקון כדי לשרוד בעולם הזה, אלא כדי להגיע להידמות לבורא, להגיע לדרגת הבורא.

לכן בעל הסולם אומר, שהחוכמה הזאת לא יכולה להתגלות, אלא ב"מספר גדול של אנשים", כלומר, בצורתה הגדולה והבולטת ביותר של העביות, שתתגלה בכל אחד ואחד. ואז הם ירגישו שהם "הרבה", כלומר, שהם מנוגדים. יכולים להיות מיליוני אנשים, אבל שאינם מנוגדים אחד לשני, לכן לא מרגישים שהם "הרבה". ויכולים להיות רק חמישה או עשרה, או אפילו שניים, אבל הם מרגישים "הרבה", כי הם שונאים זה את זה, ולא מסוגלים להיות אחד את השני, אין להם מקום, וזה נקרא ש"מתרבֶּה".

וכאשר תבוא התגלות כזאת של האגו, של הרצון לקבל, יצטרכו שיטה איך לשלוט עליו, ואז יגלו את חוכמת הקבלה. וחובתנו להכין את החוכמה הזאת, שתהיה מוכנה ומזומנת לקהל הרחב. ובמידה שמכינים אותה, גם הקהל הרחב מתקדם כדי לגלות את המצב, שבו יצטרך את שיטה הקבלה.

האם מגיעים לגילוי רק אם יש צורך בגילוי השיטה?

כיום הגיע הזמן לגלות את שיטת הקבלה לעולם. והקבוצה שנבחרה לגלות אותה לעולם, בודקת ומממשת את השיטה הזאת על עצמה. עליה שיטת הקבלה מתגלה בכל אופניה, והיא עוברת את השיטה הזאת על עצמה כך, שמעבירים אותה דרך אופנים וצורות למיניהם, במקום להעביר דרכן את כל העולם.

ובמידה שהקבוצה תגיע לצורה מתקדמת, העולם יתקדם ויעשה מוכן לקבל אותה ממנה. וההפך, ככל שהעולם יתקדם, בהתאם לזה הקבוצה תהיה מוכנה לתפקידה. כמו כל המקובלים, שלא חיו בשביל עצמם, אלא בהתאם למה שהדור היה צריך לקבל מהם. וברגע שהדור חדל להצטרך את תורתם, הם הסתלקו מן העולם, או השתנו. וכל הצורה שהם עברו היתה רק בהתאם למה שצריך היה להתגלות.

כך קורה לקבוצה הרוחנית של היום. במידה שהיא תהיה נחוצה לעולם, היא תתקיים. ותפקיד חבריהּ להיות מעבירים, להיות אמצעי בין הבורא לשאר האנושות. וכך עליהם לראות את כל המצבים שהם עוברים, ומה חובתם לעשות כלפי עולם. והתפקיד הזה ילך ויתגלה עוד ועוד ללא שום ספק.

הקבוצה הזאת עדיין מתקיימת באותה צורה, כמו שהתקיימו קבוצות מקובלים קודמות, שלמדו יחד, התכנסו יחד וחיו חיי קהילה. בדומה לחיים הקהילתיים שניהלו חסידי קוצק, או ניהלו אפילו במצרים. אבל חוץ ממנה, לא נראה שהעולם כולו יקבל אותה צורה של קבוצות או קהילות, שיתכנסו וילמד כך. שהצורה שבה היא מתקיימת, תתקיים בכל יתר המקומות, בעיקר אם אין מנהיג, שמחזיק את הקבוצה.

בכל מקרה אותה קבוצה עוברת תהליכים, שהעולם לא יצטרך לעבור. התהליכים הללו חייבים להתגלות, אבל מספיק שהם מתגלים בקבוצה הזאת, כדי שאחר כך העולם יקבל צורה יותר מתקדמת, ולא יצטרך לעבור בעצמו את כל התהליך, כי בלתי אפשרי שכך יהיה בכל העולם. אלא הידיעה הכללית תתפרסם כבר בכל העולם בצורה יותר נוחה וברורה לכל אחד ואחד, בלי להכניס אותו לקהילה או קבוצה, וילמדו אותה בלי להתקבץ לגושים של קבוצות קטנות.