שיחה על מאמר:

"מהו מעשים טובים של צדיקים הם התולדות, בעבודה"

"שלבי הסולם" כרך א' - בראשית, פרשת נח, עמ' 67

שיעור מה- 02.11.03

אתה נמצא כאן:

שער למתחיל > שיחת היום > מאמר: "מהו מעשים טובים של צדיקים הם התולדות, בעבודה"

ברוחניות יכולים להשיג כל דבר רק בהקדם כלים. כי המטרה היא, שהנברא יגיע בעצמו, בכוחותיו, ביגיעתו, לדרגת הבורא. מלמעלה למטה, כאשר כל הבריאה באה מהבורא, יוצאת ומתפתחת ממנו, משלם לבלתי שלם, אז האורות קודמים לכלים, והם מולידים את הכלים, מסדרים את הכלים. אלא שהכלים מתגלים כלפי האורות בלבד, ולא כלפי עצמם. כלומר, אין עדיין נברא.

נברא מתחיל להיות רק כאשר משתלשלים כל הכלים, ומסתיים הקשר בין הכלי לאור, והכלי נמצא ללא אור, נמצא כביכול ברשות עצמו, בניתוק מן האור, המאפשר לכלי עבודה ויגיעה כדי לגלות את רצונו, ועל פני רצונו להרכיב ולבנות השתוקקות.

ההשתוקקות אינה תלויה ברצון, היא לא באותו כיוון, והיא לא טבעית - לא שבאה מן האור וגם לא מתוך טבע הכלי, אלא הכלי משיג בעצמו השתוקקות לבורא ולא למילוי. העבודה הזאת היא עבודת הכלי, ובה הוא רוכש חופש ועצמאות.

ואם האדם מתוך עצמו, מתוך הנתונים שישנם בו, בונה את מידת השתוקקותו לבורא, להיות כבורא, שאינה טבעו ואינה נטייה שלו, אבל ביגיעה שלו ובעבודה שלו, אז הוא בונה בו, בתוך עצמו, הבחנה פרטית, אישית, מיוחדת ועצמאית. שאת ההבחנה הזאת על כל אחד ואחד לבנות.

יוצא מכך, שאדם המתחיל לעבוד, הוא לא יודע איך ללכת, ומה הדרך בה הוא הולך. ולכן, צריך לעשות בדיקה פשוטה, האם כוונתו להגיע "לשמה" או לא. אם האדם לא עושה שום פעולות, אין לגביו שאלה. אבל אם הוא עושה פעולות, אז לגביו נשאלת השאלה, האם פעולותיו הן עם כוונה להגיע למצב מיוחד הנקרא "לשמה", לדבקות עם הבורא, שנמדדת לפי מידת התגלות הבורא אל האדם. היינו, מידת השתוות הצורה לבורא, מביאה להתגלות הבורא, לדבקות עם הבורא, לחיבור מוחשי עם הבורא, שמתגלה בכל קומת האדם.

או שהאדם בכל פעולותיו, לא מציב לפניו מטרה, אלא עושה פעולות במעשה, שקורא להן "מצוות", ולא מחשיב את המטרה, אלא סופר את המעשים שלו, ולפיהם מצדיק את עצמו שעושה נכון.

ומשתי הגישות הללו, צמחו שתי תורות, תורת הכלל ותורת הפרט. תורת הכלל, שעוסקים במעשה בלי לדרוש תוצאה, אלא המעשה בעצמו הוא התוצאה. האדם מסתפק בלקיים מה שמוטל עליו, ודורש שכר בעולם הזה או בעולם הבא, או אפילו לא דורש שכר. כי אם הוא לא דורש שכר, הוא כאילו "לא כאן ולא שם" ונחשב לצדיק גמור. כלומר, המעשים בעצמם הם כביכול כל מה שצריך להיות לאדם.

אלא כמו שנאמר: "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי-בתים". ובתורת הפרט, האדם נראה לעצמו כל הזמן יותר גרוע. שכל המעשים שהוא עושה לא מביאים לו שום דבר. שהיגיעה והלימוד והרצון להגיע למשהו, רק מגלים לו יותר חסרונות, ומרחיקים אותו מהשגת השלמות. ואפילו למה שרוצה להגיע, לא מתגלה לו שמגיע.

ובכל זאת כאשר מגיעים לבדיקה, הביקורת היא לפי התוצאה. ואז יש להבין, שכל השגגות וכל הזדונות, שהאדם עובר בראשית דרכו, הופכים רק מאוחר יותר לכלי אמיתי שנקרא "מצוות" - "זכויות". כלומר, "שגגה" ו"זדון" - עביות יותר ויותר גרועה, עבה - מתגלה באדם בתור כישלונות, שהאדם רוצה להגיע למעשה דלהשפיע, לפעולה שנראית לו רוחנית, ומגלה שהוא לא יכול, ולא מסוגל, ולא רוצה, ושהוא בכלל נגדה.

וכאשר מתגלות לו תכונות עצמו בדרגה כזאת, שרואה עד כמה הוא ההפך מהכל, ואשם בכל, והגרוע ביותר, ובגללו כולם סבלו וסובלים, אז הוא מגיע לקביעה שהם שגגות וזדונות. רק לאחר שהולך ונכשל בהם פעם אחר פעם, ומגלה את הכישלונות של עצמו, הם נאספים למידה הזאת, שהם הופכים לזכויות.

ולא על האדם לתקן את הטבע שלו. וגם לא לכוון את הטבע שלו כלפי הבורא, ולהאשים אותו בטבע הזה, אלא עליו להבין שכל הזדונות והשגגות, הם סימנים לגילוי הפירוד, כדי שיבנה עליו תפילה נכונה, בקשה נכונה, תביעה נכונה. לא מתוך רצון שהתכונות הללו ייעלמו, אלא שהתכונות האלה ההפוכות לגמרי מתכונות הבורא, יתהפכו כמחויב לדומות לבורא.

אם האדם מתרומם מעל התכונות שלו ורואה אותן כמועילות, כשלמות מצד הבורא, אז התפילה שלו היא בהחלט נכונה. הוא מגיע לחיסרון הנכון, לתיקון כל הפגמים שלו בעל מנת להשפיע לבורא. ולא שאדם מצטער שהוא עושה נזק לו ולאחרים, והוא רע. כי אין רע. כל גילוי הרע הוא רק כדי שהאדם יראה את ההפכיות שלו כלפי הבורא.

לכן, כל עבודת האדם צריכה להיות מכוונת איך לבנות את פנייתו, איך לסדר את מה ששולח לבורא, בצורה נכונה, בנוסחה נכונה, שמביעה את הנכונות שלו לקבל את התיקון של הבורא. כי אם האדם בונה נכון את הפנייה שלו לבורא, סימן שהוא מכיר את עצמו, ויודע מה צריך להתהפך בו, ומוכן להיפוך שיבוא מצד הבורא, ואז הבורא מבצע אותו באדם.


מהי בדיקת התוצאות בזמן ההכנה?

בזמן ההכנה אפשר לבדוק את התוצאות, למרות שעוד לא מגיעים לגילוי הפעולות ולגילוי התוצאות, לפי הסימנים שנותנים המורים שלנו:

בדיקה חיצונית - האדם עם החברה - אם האדם נמצא בחברה, והחברה כל הזמן לוחצת עליו ושומרת עליו, שלא יברח. והוא מרגיש את עצמו תמיד זקוק ונצרך להגביר את הכוחות שלו, כדי להחזיק את עצמו בחברה ולא לברוח, גם במעשה, וגם ברצון, וגם בכוונה, זה נקרא שהוא מתקדם.

בדיקה פנימית - האדם עם עצמו - באיזה קצב משתנים בו כל המצבים הפנימיים, כל המעשים הפנימיים, עד כמה מהר הם משתנים בו. האדם חייב לעבור משך היום שינויים רבים. ככל שהאדם מרגיש שעוברים עליו שינויים משך היום, זה טוב. לא חשוב כמה מצבים עוברים עליו, אבל הוא לא מרגיש, הכל נופל והולך, נופל והולך, מה שחייב לעבור דרכו, שיעבור. לפי זה בודקים את הקצב. אבל הם עוברים מפני שהאדם משתוקק לדבר אחד, ואז הפרעות שונות שעוברות, הוא לוקח אותן בחשבון לאותו רגע, והן מחליפות אחת את השניה, בגלל שהוא גומר אותן מהר.


באיזה מידה צריך לעסוק בעבר?

בעבר לא לעסוק. אם האדם מתעסק עם העבר, הוא אוכל את עצמו. חי או באשליה הטובה או באשליה הרעה. העבר לא שייך לאדם, כמו גם העתיד. מה שלא מתלבש עכשיו בגוף, איתו לא עובדים, הוא לא קיים. העבר כבר עבר, והעתיד לא ידוע מה. אף צורה של העתיד אי אפשר לשער מראש, לצפות אותה נכון איך היא תיקרה. לכן אין מה לעסוק בהם.


אם כך מתי עושים בירור נכון?

הבירור הנכון הוא אם האדם בכל רגע של מציאותו בחיים, בהכרה - "חיים" נקרא בהכרה, שהאדם חי ומרגיש את עצמו, ויש לו משימה מסוימת - אם הוא מדביק את עצמו לבורא. איך אומרים באיזה שיר: "יש רגע קט בין עבר ועתיד והוא נקרא החיים". את הרגע הזה האדם צריך להדביק, אותו הבורא נותן לו. וכך האדם מברר את הרשימות.

אין יותר מהעבודה הזאת. וטוב מאוד אם מתרכזים רק בה. כי העבר והעתיד שבאים ממצבים מדומים, הם כמו קליפות, הם מולידים בנו כל מיני חשבונות, פחדים, הרגשות שונות, שאינם קשורים למציאות.


האם היחס הזה כולל גם עבודה שמפרנסת?

לא מדובר בעבודה רגילה, שבה האדם עובד עם הדומם, עם אנשים, עם תוכניות, עבודה שצריך לדעת איך לבצע. אלא מדובר על הבחנות פנימיות, רוחניות, הקשורות לרוחניות, היינו, לאלוקות.

ועם האלוקות החשבון פשוט. האדם אינו בעל הבית לא על עבר, לא על הווה, לא על עתיד. עבודתו היא רק מה שיש לפניו כרגע, מה שהבורא נותן, אותו רשימו האדם חייב עכשיו לממש. המימוש של האדם ברשימו הזה, הוא דבקות בבורא ברגע הנוכחי. נקודה.

לא צריך להתייחס כך לחיים בכללם, אלא לרוחניות שבחיים, למצבים הרוחניים שלנו. ועבודה אפשר לתכנן לחודש ימים, לשנה מראש ולעשות אותה, זה לא שייך אחד לשני. בעבודה עובדים עם הדומם.


האם אפשר לקשור את החיים הגשמיים לעבודת ה'?

מי שקושר רוחניות לגשמיות, דומה לכל האלה שרואים בכל תנועה סביבם יד ה'. שהוא כביכול עשה כך וקרה כך, שהם עושים לו כך, והבורא מחזיר להם, בידיים, ברגליים, כאילו רוחניות ומלאכים מסתובבים כאן. הגישה הזאת לא נכונה, ורק מבלבלת את האדם.

הרוחניות היא למעלה מהדעת, היא בעל מנת להשפיע, היא טבע שלא נמצא בחומר של האדם. היא מעבר לחומר שלנו. אם האדם רוצה לגלות אותה, הוא יכול לגלות, רק אם הוא עובד בשני מישורים לגמרי מנותקים האחד מהשני, גשמיות בגשמיות ורוחניות ברוחניות.

אחרת האדם מתבלבל כמו כל אותם אלה, שכאילו עוסקים ברוחניות. ואז הם מסתכלים על כוכבים, ולפי מה שאומרים בהורוסקופ, ובקלפים, והסימנים על הפנים, ושמים חוט אדום, שאפשר לשים גם לפרה כדי שתיתן יותר חלב, כי חומר משפיע על חומר. אבל העניין הפסיכולוגי הוא לחוד, שהאדם מרגיש מזה חיזוק פסיכולוגי, אבל הוא לא רוחניות.

ולכן, אל לנו להלביש זה בזה. אין קשר בין רוחניות לגשמיות. נתק מוחלט. לכן כל הפעולות הגשמיות במסגרת קבוצה הרוחנית, לא מולידות רוחניות, אלא אם האדם מכניס בהן כוונה להגיע לרוחניות. אם עושים סתם אהבת חברים היא מביאה לההפך ולא למטרה. כי הפעולה עצמה לא עושה כלום, אפילו עושה ההפך, היא מגלה לאדם כמה שהוא לא עושה כלום, ונקרא שאז היא הורסת אותו. לכן להכניס גשמיות לרוחניות וההפך, היא גישה לא נכונה.

במצבנו, רוחניות היא רק איך לדמיין לעצמי חיבור עם הבורא - אין עוד מלבדו, טוב ומיטיב כלפי, בכל המחשבות שלי, ובכל מה שביכולתי לחשוב עליו. גם זה גורם בילבול, מפני שאין לנו עדיין יכולת להבדיל בתוכנו יחס לחיים הרגילים ביחס לרוחניות. אבל בהדרגה זה יקרה. ואחר כך שמגלים את האלוקות בפועל, בהדרגה רואים איך האחד מתלבש בשני. אבל בצורה אחרת ממה שביכולתנו לדמיין עכשיו.

והשגיאה של כל העולם, בכל השיטות והדתות, שמכניסים רוחניות לתוך הגשמיות, מורידים אותה וחושבים שבצורות שונות, בעצמים שונים, באובייקטים למיניהם, בכל מיני גופים, יש חלק מרוחניות, מקדושה. מנשקים יד, משקים עץ, איזה תמונה, בובה. זה כל הבלבול של האנושות.

וכמה שהיהדות נלחמה בתופעה, לא כלפי חוץ, אלא מבית, היא לא הצליחה לשרש אותה מקרב העם, שממשיך להשתמש במה שנקרא "סגולות". עושים קמעות, שמים חוטים אדומים, שותים מים חיים, מחליפים שמות, וחושבים שעל-ידם מושכים על עצמם ההארה טובה מלמעלה, שפע מלמעלה. עושים שימוש בפסיכולוגיה של אדם, בכוחות הטבע, וחושבים שעוסקים ברוחניות.

במישור העולם הזה, אפשר לעשות הרבה בכוח האדם, בכוח המחשבה, בכוח הרצון. ובעולם שלנו ישנם חוקים רבים, שלא מובן לנו עדיין מה קורה ולמה, ומייחסים אותם לרוחניות. אבל זה לא פשוט, לגלות להבדיל קשה.

אפילו אנשים שמתעסקים בתורה, חושבים שהלימוד שלהם הוא רוחניות. מה רוחני בלימוד הזה? הרוחניות נותרה עוד בחורבן הבית, למעלה, מנותקת מאיתנו, והם מתעקשים לקרוא ללימוד שלהם רוחניות, למרות שהחיים מוכיחים שאין בו דבר, ורואים מה קורה לכן עם כל העם שלנו. אבל הם בטוחים שכל עיסוקם הוא ברוחניות. כלומר, הבלבול הוא מאוד עמוק.


איך מתוך החיים האלה בתוך מצב לא ברור, האדם יכול לגרור את עצמו ולצאת לרוחניות?

אפשר לתאר, שהאדם חי בצורה כזאת, שמגלים לו מידה מסוימת של "מי אני, מה אני", ואז האדם רואה שהוא לפעמים לא כל כך בסדר, עושה לטובת עצמו ולא לטובת הכלל, שקודם כל חושב על הרווח של עצמו, ולא על קרובים או חברים. כלומר, האדם רואה את הרע שלו, במידה שמגלים לו. אם לא היו מגלים לו, הוא לא היה רואה.

ואם היו מגלים לו יותר, הוא לא היה יכול לסבול את עצמו, והיה בורח, יוצא מעורו, עף מעצמו, רק לעזוב את כל התכונות האלו. אבל את זה לא נותנים לו. אולי אם היו נותנים לו פעם אחת לראות, אז למרות הקושי לסבול והרגשת הגהנום, הוא היה צועק עד כדי כך, שהיה נפטר מהתכונות האלה. אבל גם זה לא נותנים. אלא מחזיקים את האדם על אש קטנה משני צדדיו, והופכים אותו פעם כך ופעם כך. זה מה שקורה לאדם בחיים.

ואז מכאן באה השאלה, מה יהיה הסוף? מגלים לי מי אני במידה מעטה מדי, שלא מספיקה, לא לחיים גשמיים טובים, שלא יודעים על רוחניות, וחיים כרגיל בהבלי העולם הזה, ומשלימים עם חיים כאלה, עם עיסוקים כמו בגן ילדים, כמו שרואים בחדשות, שעולם כמנהגו נוהג. וגם לא לצאת לרוחניות. לעבור את השלב הזה, שאני סובל מהטבע שלי ורוצה טבע אחר, ולהגיע למצב שאני לא נמצא בעל מנת לקבל. אבל אולי כך עדיף. אז שיגלו לי. אולי התקופה תהיה קשה, אני אסבול עד שאני אראה מה יש לי לעומת הבורא - הפכיות שתהיה מורגשת בי לא טוב - אבל נעבור אותה וזהו.

אם האדם כבר נמצא בהחלטות מהסוג הזה, הוא במצב טוב, כי הוא מראה נכונות גבוהה לתקוף את המצב ולעבור אותו, ולא להישאר בין שמים וארץ. וכאן האדם זקוק לתומכים, לבורא או לקבוצה, כדי לתת את סכום היגיעה הנדרשת ומהר לעבור את השלב הזה.

אבל בכל פעם שהאדם מרגיש כך או אחרת, שמרגיש את עצמו טוב, או לא טוב, ולפעמים רע מאוד, שמנצל את הזולת, וכו', המצבים האלה לא תלויים בו. אלא מגלים לו מעט אמת. ואז הוא צריך, כמו הגישה של חוקרי משטרה, שכדי להתקדם נכון בשלבי החקירה, עוצרים כל פעם ושואלים: "למי המעשה הזה היה כדאי?" - לעצור כל פעם ולשאול על מה שעובר עליו - מה הבורא עושה איתו? מה הוא רוצה להשיג ממנו?


למה לא מספיק לבקש שיוריד כבר את המשא הזה ממני?

אפשר להאמין שבקשה של אדם, שיורידו ממנו את הרצון לקבל, היא בקשה מכל הלב, הוא סובל ורוצה להיפטר ממנו. אבל יש בתהליך הזה עוד כמה שלבים. קודם כל, עדיין לא גילו לו את כל העבריינות שלו, מה הוא עוד עשה. יש לאדם הרבה 'תיקים' שם. שכל אחד מהם פותחים לפניו ומראים לו מה עשה. ואז האדם מתוודע לפשעיו, ומודה שביצע כל אחד ואחד מהם, ובהתאם לזה סוגרים לו את התיקים, תיק אחר תיק.

ובהתאם לעמקות שהאדם רואה את הרצון לקבל שלו, עד כמה הוא בכל זאת באמת אגואיסט, למרות שחשב לפני כן שהוא כבר לא, הוא יחד עם זה מגלה, שקודם הוא לא ביקש להיפטר מהרצון לקבל עצמו, אלא ביקש להיפטר ממנו, מפני שהיה לו רע מהרצון הזה. הוא לא ביקש להיפטר מתכונת הקבלה בעצמה, בצורה שמנותקת מעצמו. שהוא שונא את הרצון לקבל, לא בגלל שרע לו ממנו, הוא שונא את הרצון הזה מפני שהוא נגד הבורא.

וגילוי הזה מתגלה בהדרגה יחד עם גילוי הרצון. כלומר, כמה שהאדם יורד למטה לפי כמות האגו שלו, הוא רואה איכותית באיזו מידה, לא ביקש להתנתק מהרצון לקבל, מפני שהוא הרצון בעצמו, התכונה בעצמה, אלא כי לא היה לו טוב איתו.


מה משמעות המושג "תוהה על הראשונות"?

האדם "תוהה על הראשונות", שמתחיל לחשוב בשביל מה הוא נכנס לכל העניין של לימוד הקבלה. כלומר, מתחיל להאשים את עצמו, ואת האחרים, ואת הבורא, בהחלטה שלו ללכת בשביל הזה, בדרך הזאת. יותר טוב היה מסתפק בגשמיות, והכל היה בסדר, מה יש לו עם כל אלה, הקבלה שהכיר, הקבוצה הזאת, הרב הזה? מה הוא צריך אותם ואותו? הכל שקר, אי אפשר לבוא למצב, הכל לא בשבילנו, ומי מסוגל לזה?

אם האדם מגיע ל"תוהה על הראשונות", ונכנס למחשבה כזאת, ומרשה לעצמו להיות בה, אז הוא עף מכל הדרך. התהייה הזאת היא ניתוק, הפכיות הצורה. הוא תולה הכל בגשמיות ולא בבורא. ויוצא מכל השביל הזה.


מה מהדרגה העליונה האדם צריך לראות בעולם הזה?

האדם צריך תמיד לראות לפניו את התגלות השכינה. איך היא מתלבשת בכל העולם, בכל מה שיש בו ובחברים ובכל העולם. איך הכוח היחיד והמיוחד הזה מייחד את כל הפעולות בעולם, והוא עצמו נמצא בשליטת הכוח הזה. בדיוק כמו שמתואר בהמאמר "אין עוד מלבדו". את המאמר הזה כל הזמן צריך להחזיק מול העיניים.


מה פירוש הדבר "לא להתבלבל עם הגשמיות"?

"לא להתבלבל עם הגשמיות" הכוונה, לא ללכת לפרש פעולות גשמיות, בטרם שמתגלה לאדם המצב האמיתי, הגילוי שהשכינה מלובשת בכל העולם. לא להתחיל להסביר ולפרש כל פעולה ופעולה גשמית, כאילו היא קורת מסיבה רוחנית. ולא לייחס לכל אובייקט גשמי או לסתם חפץ, כוח רוחני מתוך החלטה שאני יודע שיש לו.

איזה כוח מיוחד יש לחוט אדום? אמנם מוזכר ב"זוהר" מונח כזה, אבל לפי מה קוראים את ה"זוהר", לפי ענפים או לפי שורשים? אם מתייחסים למונח "חוט אדום" בשורש, ומתחילים לעסוק בו כמו שכתוב שם, אז הוא אכן פעולה רוחנית. אבל מה היא שייכת לפעולה הגשמית שקושרים חוט אדום על היד או על הרגל, מה יש לאדם מזה?

משתמשים בסימנים האלה כדי לחזק את האדם, כמו שעשו בחסידות. לפני אלפיים שנה אבותינו לא הלכו בלבוש המקובל היום אצל חסידים. הלבוש הזה מחזיק את העם, מחזיק אותנו במסגרת, מבדיל את המעשים והמחשבות שלנו ומכוון את האדם, אבל לא לשייך להם כוחות קדושה.

אלא בדרגה בהמית, הפסיכולוגיה שלנו בנויה כך, שהחיצוניות משפיעה עלינו בצורות שונות ומחזקת את האדם. בכל הזרמים ובכל המפלגות משתמשים בדרך הזאת וישתמשו בה תמיד. גם בצבא יש דוגמאות כאלה - סימנים שונים: דגל, הימנון, וכו', רק כדי לחזק את האדם. לפסיכולוגים יש תורה שלימה איך להשפיע על האדם. אבל אין מה לשייך לזה כוחות של קדושה.


מה משמעות הדבר לראות איך הבורא מתלבש בכל הבריאה?

"לראות איך הבורא מתלבש בכל הבריאה" הכוונה, לא שרואים את ההתלבשות הזאת והולכים לפענח אותה, אלא רוצים שהוא יתגלה לנו. רוצים להרגיש איך קורת ההתלבשות שלו בי, שזה אכן קיים. אבל לא שלפני שזה קורה, מתחילים לעשות לפי השכל שלנו קשרים בעולם הזה.


האם אפשר לדמיין כאילו נמצאים באור ולעלות למעלה?

לא, אסור לדמיין את המצבים, צריך להשתוקק אליהם. ולא לדמיין איך הם נעשים. כי מדמיון מתחילים לבנות צורות איך זה קורה לפי הבהמיות שלנו. למה להשתוקק, בעל הסולם כותב במאמר "אין עוד מלבדו" - להשתוקק לגילוי השכינה שהיא מלובשת בכל העולם.

ולפני שהוא מתגלה אין הרגשה ואין תמונה, אלא רק להשתוקק. ולהשתוקק שיתגלה זה נקרא לחפש בפנים. אבל לא שלפני התגלותו, האדם בונה צורות, וכבר מתאר לעצמו מה זה.


האם יש לאדם בחירה חופשית על העבר שלו?

אין לאדם בחירה חופשית לא בעבר וגם לא לעתיד. ובמה יש לו בחירה חופשית בהווה? רק בלהתחזק, בלהסכים, בלרצות שהתהליך יקרה מהר, ויקרה בדיוק כמו שהבורא רוצה. לא במעשה עצמו, אלא בביצוע של המעשה. הבחירה החופשית שלנו, שהוא יתבצע. לא להסכים שהוא יתבצע תחת לחץ, איומים וצרות, אלא מרצון לקדם את עצמו קדימה, האדם רוצה שיקרה כל מצב ומצב שמתוכנן אצל הבורא מראש.

בכל המעשים ומה קורה לנו, אנחנו לא חופשיים בכלל. כל מה שהאדם צריך לעבור חתום. וכל השלבים הם להיות יותר משפיע. ואם האדם לא רוצה את המצבים הללו, לא רוצה כל פעם ללכת ליתר השפעה ושונא את זה, אז הוא בהכרח מגלה את המצבים הללו כסבל. ומאין ברירה הוא מתקדם בסבל, ויותר ויותר סובל.

וההפך, אם האדם משכנע את עצמו שהמצבים הללו הם טובים, הם מועילים, ורוצה אותם מראש, אז הם מתגלים לו כטוב, כעונג, כשפע, כנצח. אבל כל השלבים שהאדם עובר, הם שלבים הכרחיים. והאדם רק יכול לקבוע את קצב, ולא אם להיות בכל מצב ומצב.

ועל הקצב של העבר, נקרא שהאדם לא בחר. שהיתה לו בחירה והוא לא בחר. האדם חופשי רק על הקצב. כרגע אין לנו יכולת להבין את ההבחנות האלה ביתר דיוק. אבל חייבים להאמין, וזה באמת כך, שבמצבנו הנוכחי, ביגיעה תלוי הקצב, תלויה ההרגשה איך עוברים. ההסכמה והיחס לבורא תלויים ביגיעה שלנו. אם האדם מתייגע, הוא בסופו של דבר מתייחס טוב לכל המצבים, ומצדיק אותו, ומגיע לאהבה אליו. ואם לא, אז אותם המצבים הוא עובר ברע.

אבל כלפי העבר האדם לא טעה בשום דבר.


האם כדאי להיזכר במצבים הטובים הקודמים כדי לקבל חיזוק להווה ולהבא?

כך האדם עושה לא חשוב אם כדאי או לא כדאי, אם אפשר או אי אפשר. האדם שמתקדם קצת יותר קדימה, הוא לא רוצה לקבל חיזוק מהעבר, הוא מחפש תמיד חיזוק מהבורא, בלנתק את עצמו מהעבר. לכן מצבו נקרא "כל יום יהיו ימיך כחודשים", שהכל חדש. הוא לא רוצה לקבל תמיכה מקודם. אלא הוא רוצה כל פעם לקבל תמיכה מהחיפוש שלו מתוך הקשר עם הבורא. אבל בינתיים אם הגוף דורש בצורה כזאת, אז גם בסדר. כי אין מה לעשות, אלה שלבים בדרך.