שיחה על מאמר:

"ענין מחילה סליחה וכפרה"

"שמעתי" - מאמר רל"ג

שיעור מה- 03.10.03

אתה נמצא כאן:

שער למתחיל > שיחת היום > מאמר: "ענין מחילה סליחה וכפרה"

ג' המצבים הללו, מחילה, סליחה וכפרה, עוברים על האדם כלפי תפיסתו בהשגחת הבורא עליו ועל כל העולם. האדם שמתפתח מגלה לפרקים, כשאור מאיר לו, ומביא לו הרגשה, שמה שיש לו בא מן האור, מהבורא, הוא מתחיל לגלות שכל המצבים שלו הם ממקור אחד, גם הנראים לו כטובים, וגם הנראים לו כרעים.

וכל עבודת האדם היא לייחד את כל המצבים שלו למקור אחד. ואחר כך להתייחס לכל המצבים הללו כטובים, הבאים ממקור אחד שהוא "טוב ומטיב". וכשאדם מגיע למצב הזה, נקרא שתיקן את הכלים שלו, כלי התפיסה שלו, כלי ההרגשה שלו, בעולמו של הבורא.

כל התהליך הזה אנחנו צריכים לעבור. ואז כשמגלים אותו, מגיעים לגמר תיקון הכלים, שהם נמצאים בהחלט בהרגשה הנכונה של הבורא, שאין למעלה ממנה, והיא לא משתנה, שהבורא "טוב ומטיב לרעים ולטובים" בצורה קבועה ומוחלטת. הגילוי הזה בונה את האדם מאפס. מיצור בהמי בעולם הזה, הוא בונה בו "אדם" הרוחני. מהמילה "אדמה" לעליון.

הבורא ברא את הסביבה סביב האדם. הוא ברא אותה בכמה שלבים. כי האדם הוא מרצון לקבל, וכדי שתהיה לו יכולת להידמות לבורא, צריך שבתוך הרצון לקבל תהיה תכונת הבורא, היינו, השפעה. לכן צריך לצרף את בחינת הבינה לתוך בחינת המלכות.

ההתחלה נעשתה בנקודות דס"ג. נקודות דס"ג, פרצוף הבינה, ירד למטה מטבור, והתחבר עם פרצוף המלכות - התפשטות המלכות שנמצאת למטה מטבור דא"ק. ומתוך ההתחברות שלהם נעשה קודם צמצום ב'. פרצוף אחד שקיימים בו, חלק הבינה בג"ר דנקודות דס"ג שלמטה מטבור, וחלק המלכות, למטה מפרסא דנקודות דס"ג שלמטה מטבור. ופרצוף שמזדכך, שעולות למעלה מראש דס"ג רשימות גם מבינה וגם ממלכות יחד. רשימות ב' א' מבינה שרוצה לעשות פעולה מצומצמת, וממלכות רשימות ד' ג' שמוכנות להצטרף לבינה.

ואז נעשתה שבירה, כלומר, כניסת תכונות הבינה לתכונות המלכות. על ידי השבירה התערבבו התכונות האלה זו בזו ללא שום גבול בכל האפשרויות. ומתוך הערבוביה נולדו עולמות אבי"ע שהם עולם התיקון, מערכת התיקון. אבל זה לא מספיק. חסר החלק העיקרי שממנו יצא האדם. אחרי שיצאו עולמות אבי"ע, שהם מערכת התיקון לאדם שעתיד לבוא, נולד אדם. אבל הוא עוד לא אדם, למרות ששמו "אדם הראשון". היינו, עוד הראשון, רק המקור של האדם העתידי.

פרצוף "אדם הראשון" נולד דומה לפרצוף נקודות דס"ג לאחר הצמצום. יש בו חלק הבינה עד החזה הנקרא "רצונות של כל עצי הגן". והתפשטות המלכות מחזה ולמטה הנקרא "עץ הדעת טוב ורע". גם "אדם הראשון" משתמש קודם בחלק הטוב, שמותר לו. ורוצה להמשיך ולעבוד עם החלק הלא מבורר, למטה מחזה, כלים דקבלה, וגם הוא לא יכול לעמוד בכך כמו בנקודות דס"ג.

איך נברא פרצוף "אדם הראשון"? הוא נברא מכל הכלים דהשפעה שישנם בכל העולמות, שזה נקרא "עד חזה דעולם היצירה" בגלגלתא ועיניים, בכל מידות ההשפעה, שנעשו ככלים דהשפעה שלו, שהצטרפו אליהם נקודה דמלכות דאין סוף, כאח"פ שלו.

והפרצוף הזה, כמו עולם הנקודים בקטנות וגדלות, גם הוא עובר מצבי קטנות וגדלות, ועובר שבירה, כדי שיתערבו בו חלקי השפעה עם חלקי קבלה, כלים של גלגלתא ועיניים עם כלים של אח"פ, כלים של למעלה מחזה - "כל עצי הגן", עם כלים שלמטה מחזה - "עץ הדעת טוב ורע".

עם ההתערבבות שלהם נעשה בכל הכלים האלה רצון לקבל על מנת לקבל. בדיוק אותו תהליך כמו בנקודות דס"ג. באותם הכלים התערבבו גם בינה ומלכות בכל הצורות האפשריות. התערבבות איטית, הדרגתית, שבתורה מכנים את התהליכים שלה: "דור המבול", "דור הפלגה", "סדום", "עשרה דורות (התפשטות בעשרה כלים) מאדם הראשון עד נוח", "עשרה דורות מנוח לאברהם", וכו'.

עד שמתחילה להיבנות מערכת התיקון. אבל מערכת התיקון עדיין לא יכולה לעבוד על אדם השבור, כי לא מספיק שהוא שבור, שהוא נמצא ללא כלים דהשפעה, ללא מסכים, אלא צריכה לבוא מערכת נוספת, שתיתן לאדם הבחנות הפוכות מהאמת, מהקדושה, שהאדם כל הזמן יתבלבל, יחפש וימצא את הדרך הנכונה.

לכן, בשבירת "אדם הראשון" לא נעשה רק אותו חיבור בין בינה ומלכות בתוך האדם, אלא נולדה עוד מערכת. נולדו עולמות אבי"ע דטומאה, שהתייצבו כנגד עולמות אבי"ע דקדושה - "זה לעומת זה עשה אלוקים". מה פירוש "עשה אלוקים"? כוח הבינה הנקרא "אלוקים", בשבירתו בתוך המלכות הוא מוליד את ארבעה עולמות אבי"ע דטומאה כנגד ארבעה עולמות אבי"ע דקדושה. וכך יוצא שהאדם השבור, הנשמה השבורה, נמצאת בין שתי מערכות:
מצד ימין - עולמות אבי"ע דקדושה.
מצד שמאל - עולמות אבי"ע דטומאה.
אבל לא מספיק שהנשמה תהיה ביניהם. מפני שהאדם נמצא בתהליך הנקרא "אדמה לעליון" (על שמו הוא נקרא "אדם") המחייב אותו להגיע להתאמה לבורא. ואם הנשמה נמצאת בין העולמות האלה והם פועלים עליה, לא נחשב שהנשמה עצמה עובדת, ופועלת, ובונה את עצמה, ומתוך עצמה בונה את דמות ה', את דמות הבורא.

אלא האדם כדי להיות עצמאי בעבודה הזאת של להידמות לבורא, ולא כעין משחק מצד הבורא בין עולמות דטומאה ועולמות דקדושה על הנשמה השבורה. האדם צריך להגיע למצב של נתק מוחלט מהבורא. שהוא לא מרגיש את הבורא, לא דרך עולמות דקדושה ולא דרך עולמות דקליפה, אלא לא מרגיש אותו בכלל - נמצא בפני עצמו, שאין בורא בעולמו.

כלומר השבירה שלו נגמרת לא עד סיום רגלין דא"ק, אלא הוא חייב להמשיך להישבר, ולרדת עוד למטה מסיום רגלין, למצב הנקרא "העולם הזה". וגם במצב של העולם הזה, שהאדם לא מרגיש את הבורא, שנמצא למטה מסיום רגלי א"ק, למטה ממחסום, הוא מצב שיש בו גוונים רבים, מצבים רבים. הדרגה הנמוכה ביותר שהאדם מגיע במצב הזה, שהחלק מהקדושה שנמצא בו, הנקודה שבו, הרשימו שבו, נסתר בתוך החומר שלו.

מה פירוש "חומר"? שבמקום העולמות, האדם מרגיש סביבה חומרית, שהתגשמה בצורה כזאת, שיש לו רצונות לעצמם כמו במערכת הטומאה, אבל הם מקבלים מילוי לא מהבורא, ולא משתוקקים לבורא, לאחוז בבורא, אלא משתוקקים לצורות חיצוניות שלא מגלות מהו מקור התענוג.

מפני שהקליפה והקדושה כאחת יודעות, שמקור התענוג הוא הבורא, רק ההבדל בין המערכות האלה הוא בסיבה, למה כל אחת מהן רוצה להנות. מערכת הקדושה רוצה להנות כדי להנות לבורא, ומערכת דקליפה רוצה להנות כדי להנות בעצמה. אבל לשתיהן ברור שהתענוג בא מהבורא.

מה שאם כן, כשהאדם יורד למטה מהן, מתחת למערכת הקליפות (מערכת הקדושה נפסקת על המחסום), הוא נמצא במה שנקרא "זיעה", הזיעה של החיים, שהיא אפילו לא קליפות, אלא תוצאות קטנות, הארת הקליפות, שישנה למטה ממחסום, שבונה באדם את ההרגשה שהוא נמצא במציאות העולם הזה.

מציאות שאין בה בורא, שלא קשורה לבורא, אלא האדם מרגיש את עצמו לבד, בסביבה שהוא קורא לה "עולם". הוא לא מרגיש שהתענוג בא מהבורא, הקשר הזה נסתר ממנו, אלא מרגיש רק שהתענוג בא דרך לבושים חיצוניים של דומם, צומח, חי, מדבר, הנמצאים בקרבתו.

וגם בעולם הזה האדם צריך לרדת עד מקום, מצב, דרגה הנמוכה ביותר, שמתקיים כיצור בהמי לכל דבר. ואחרי הנפילה הזאת עד לתהום, עליו להתחיל מלמטה למעלה את התפתחות שלו מרצונות על מנת לקבל, מרצונות גשמיים-גופניים, לאוכל, מין, משפחה, לרצונות אנושיים שמקבל מהסביבה, לכסף, כבוד, שליטה, מושכלות. רצונות שבהם הוא נמצא ביחסים עם האחרים. והתפתחות הרצונות האלה נמצאת בתהליך ממושך, היסטורי, שנראה לאדם כתהליך של זמן. הוא מרגיש בתפיסה שלו, בתוך החושים שלו, את המושגים של זמן ומקום כמציאות, כמצבים מוחשיים.

ואם האדם מגיע לשלב התפתחות כזה, שהתפתחו בו כל הרצונות, גם הגופניים וגם האנושיים, אז הוא מתחיל להרגיש את הרשימו מרוחניות הנקרא "נקודה שבלב", כלומר, להתחיל להשתוקק לרוחניות על מנת לקבל. הרשימו הזה שייך למערכת הטומאה, שנמצאת למעלה מהמחסום.

ואם על הרשימו דטומאה, הרשימו השבור הזה, האדם מתחיל על ידי לימוד, על ידי עבודה בחברה, להאיר אור מקיף, אז הרשימו הזה מתחיל להתפתח, לקבל הארה מרחוק של האור, שמתחילה לעורר בתוך הרשימו הזה את תכונת הבינה, לגדל את תכונת הבינה שבתוך הרשימו, והאדם לפי היחס בין בינה ומלכות בתוך הרשימו, מתחיל להרגיש שבעולם הזה יש בורא ונברא.

מההרגשה הזאת הוא מתחיל לקבל הבחנות, שכל הצורות והמצבים שלו, גם הפנימיים, של רצון ומחשבה, וגם המצבים החיצוניים, שנתקע בהם, הם כולם באים לא מכוח המלכות - לא שכך מסתדר בחיים, ללא שום תכלית וללא שום מנהיג - אלא הם באים דרך נקודת הבינה. הוא מתחיל לקבל דרך נקודת הבינה שבו הרגשה, שהכל מתרחש מהכוח העליון שיש לו תכונת הבינה. שהוא הנותן.

ואז מתחילה עבודת האדם לייחס את עצמו לכוח העליון הזה, ובעבודה הזאת יש עניין של "מחילה", "סליחה" ו"כפרה". שבכל מה שקורה לו, הוא חייב למצוא יחס לכוח העליון, שזה בא ממנו - מה שהוא חושב, מה שהוא רוצה, מה שקורה סביבו, ומה שקורה עם הסביבה - הכל בא מלמעלה. מהו מה שבתוכו, ברצונות ומחשבות? היינו, במצע שלו ובדרכי התפתחות המצע. ומהו מה שמחוץ לו? בסביבה ובדרכי התפתחות הסביבה, הכל קורה מלמעלה - ממקור אחד.

איך האדם יכול להידמות למקור הזה? אם הוא קובע בעצמו שהוא רוצה להתפתח. והאפשרות שלו לקבוע, היא כל פעם לבחור להתקדם לא על ידי ייסורים, אלא בבחירה חופשית לפני שהייסורים מחייבים אותו. על ידי הקבוצה, על ידי הסביבה, לבחור את ההתפתחות שלו להיות דומה לבורא. ומיהו "הבורא"? הבורא הוא מי שהאדם רוצה לייחד אליו, כל מה שקורה לו.

אם האדם משתמש בסביבה שלו בצורה נכונה, כלומר, בוחר כל פעם בסביבה יותר טובה, קרובה יותר לבורא, שעוזרת לו לייחד את כל יתר הנתונים הפנימיים שלו, מחשבות ורצונות, וכל התנאים החיצוניים, לאותו הכוח העליון, אז נקרא שהוא מייחד את כל תכונותיו לבורא. כמו שבעל הסולם אומר, כסוס המשתדל ללכת עם רוכבו. ואפילו ממהר ללכת ולעשות תנועה לפני בעל הבית, ובכך האדם גדל כיחידה עצמאית, בדומה לבורא, אבל שעושה עצמאית, עוד לפני שהבורא מכתיב לו את רצונו.

וכך האדם גדל עד לגודל הבורא בבחירה חופשית שלו, דווקא בעזרת שני העולמות, בין שתי המערכות האלו אבי"ע דטומאה ואבי"ע דקדושה. שמשתמש בהן בצורה נכונה - כל מה שהוא מקבל מאבי"ע דטומאה הוא מייחס לאבי"ע דקדושה - שהוא בעצמו מבצע את הפעולה הזאת. וכך גדל לאורכם מלמטה למעלה עד גמר התיקון.

כל מערכת הקליפה דטומאה וכל מערכת דקדושה הוא כביכול מכניס לתוך עצמו. והעולמות, ההעלמות האלה הם נעשים דווקא ככלים להתגלות הבורא, שהאדם עושה בכוחות עצמו. ומגיע לגמר התיקון, שאין מציאות חוץ מהוא עצמו והבורא. וכל העולמות הם בתוך האדם. ואז כל הנשמות מתחברות ונעשות במבנה אחד, נשמה אחת, הנקראת "אדם". המצב הזה נקרא "גמר התיקון".

והעבודה היא עבודה שאת הכלים שלה מגלה "כהן הגדול" ב"יום הכיפורים" וב"קודש הקודשים", בשלושת התנאים האלה, שיש "עולם שנה נפש". "שנה" נקרא "יום הכיפורים", זמן. ו"נפש" נקרא "כהן הגדול", המצב של הנשמה. ו"עולם" הוא כל הסביבה, "קודש קודשים", שכל העולם מתקבץ למקום הגבוה הזה.

אם האדם מצרף בתוכו את כל התנאים הללו יחד, הוא נקרא "כהן הגדול בקודש הקודשים ביום הכיפורים". אז הוא מגלה את כל הכלי הגדול שלו לעבודה ה', להתאמה לבורא. ומצד האדם זה גמר העבודה שלו. ואחר כך במצב של כ-פורים, בפורים, הוא מקבל את המילוי השלם, שלא נקרא גמר תיקון הכלי, אלא גמר מילוי הכלי.