שיחה על מאמר:

"לך לך מארצך"

"שלבי הסולם" כרך א' - בראשית, פרשת לך לך, עמ' 75

שיעור מה- 03.11.03

אתה נמצא כאן:

שער למתחיל > שיחת היום > מאמר: "לך לך מארצך"

האדם צריך לצאת מכל הרצונות, מהארציות שלו - "ממולדתך", "מבית אביך", מכל התכונות שנמצא בהן, ולקנות מעמד חדש הנקרא "ארץ אשר אראך". והאדם לא יודע מראש מה הן התכונות הללו שעליו לרכוש, אלא הבורא מתגלה אליו, והתגלות הבורא נותנת לאדם להבין מה הן התכונות הנדרשות ממנו, ובכך נותנת לאדם כוח לקבל את השינוי הזה, והבנה איך לבצע אותו. ואז גם התכונות עצמן מתבצעות בתוך האדם, שאז נקרא, שהאדם "רוכש" אותן, כלומר, נכנס לרצונות, לכוונות החדשות, ל"ארץ אשר אראך".

ולפני שהבורא מתגלה ומראה לאדם, גם את השינוי וגם את התכונות החדשות, האדם לא מסוגל לדעת אותן. אלא רק הבורא בכבודו ובעצמו, הוא חייב להראות לאדם את השינוי ממצב למצב. וכך קורה בכל דרגה ודרגה שהאדם משנה את עצמו. ובמיוחד נכון שיקרה, וברור שחייב להיות במדרגה הראשונה, שהאדם עובר לרצון להשפיע. אבל גם לאחר מכן כשהוא גדל, האדם בכל פעם גדל לפי כל השינויים שהעליון מראה לו, לפי הדוגמאות שנותן לו העליון, לפי צורות הרצון שהעליון מראה לו - איזה רצונות, איזה כוונות מיוחדות חייבות להיות באדם, כדי לרכוש את המצב הבא.

ואף פעם אין לאדם יכולת להבין את המדרגה הבאה, אלא חייב תמיד לקבל דוגמה, ואת הכוח לקבל אותה. וזה מה שהבורא אומר לאברהם, שהרצונות החדשים שהוא הולך להשיג, הוא יקבל אותם ממנו. הוא בעצמו יראה לו אותם, ויעביר אותו למצב הבא שלו. ולמה דווקא "מארצך", "ממולדתך", "מבית אביך"? כי גם את הרצונות שישנם בו עכשיו, האדם קיבל מהבורא, גם אותן הבורא בנה בו, את כל אותן התכונות שעכשיו נראות לו כביכול בזויות, לא טובות, כלפי המדרגה הבאה. אבל האדם לא יכול לחשוב ולהתכונן למדרגה הבאה, ל"ארץ אשר אראך", מבלי לצאת מ"בית אביך".

השינוי הזה, הוא מה שבונה באדם את כל אותם הכלים, שבהם יקבל מאוחר יותר את התגלות האלוקות. כלומר, למרות שהמצבים הנוכחיים נראים לאדם לא טובים, עליו לכבד את המצבים האלה, את התכונות הרעות שמתגלות בו, לעומת המדרגות הבאות שנראות לו נאורות וטובות. ולהבין שהוא עובר רק בין המצבים הללו, על ידי השינויים, כוחות, הבנות, שהעליון מראה לו, כדי לאסוף מכל השינויים הללו השכלה עליונה. ידיעת השינויים הללו עוזרת לאדם להבין את הבורא ולהידמות לו.

זה כמו שאנחנו לומדים בחוכמת הקבלה, שפרצוף מחליף את המצב שלו בהתפשטותו מלמעלה למטה, שנקרא "טעמים", עד שמגיע לביטוש האורות ויוצאים פרצופי נקודות, כל אחד ביציאות וכניסות, עד שמזדכך פרצוף טעמים כולו. מכל המצבים האלו הכלים והאורות מעורבבים, ורשימות עולות ויורדות בתוך הכלים. וכל זה הוא כדי לבנות בפרצוף מצבים, כלים, הבחנות, הרגשות חדשות, שזה בעצם הכלים האמיתיים, מה שפרצוף רוכש.

אותו דבר ברכישת מדרגה הבאה. לא חכמה להיות במצב "בית אביך", ולא במצב "ארץ אשר אראך", אלא המעברים האלו של "לך לך", הם אלה שבונים בתוך האדם את הכלים המיוחדים שדווקא בהם, בפגישות בין המצבים המנוגדים, בין השינויים החדים הללו, האדם רוכש הבחנות חדשות, "כיתרון אור מתוך חושך", וזוכה לכלי שלם להרגשת תכלית הבריאה.


מהו העיקר?

כתוב "שעיקר הגדלות הוא המעשה", ובשיעורים לומדים, שעיקר הגדלות היא הכוונה. מהו המעשה ומהו הכוונה? ברוחניות הכוונה היא המעשה.


האם צריך לחשוב על רווח או לא?

צריך לחשוב על הרווח. כל ההבדל הוא במה הרווח. ואז מה רע שמחפשים רווחים, וכמה שיותר גדולים, והם נמצאים לפני האדם כמטרה? כי אם לוותר על שכר נחשב למטרה, לרווח, אז אם האדם מגיע למצב הזה, בעיניו הוא הרוויח.

לא מוותרים על השכר, אלא תלוי מהו השכר - משתנה ההגדרה של השכר. כי האדם תמיד חייב לעבוד לשם משהו. בעל הסולם אומר, רק תינוק או לא שפוי בדעתו, הם עובדים ללא מטרה. אי אפשר לעבוד ללא מטרה, הגוף שלנו חייב להשתמש במטרה כחומר דלק. מאיפה הוא מקבל חומר הדלק? מחשיבות המטרה. אם המטרה נראית לו חשובה, אם היא מאירה לו מרחוק, אז הוא עובד לשם המטרה הזאת. אחרת הוא לא יכול לעבוד.

הרצון לקבל לא נעלם, הוא נשאר, ועובד תמיד כדי למלא את עצמו. השאלה היא רק למען איזה מילוי. תמיד נשארים לעבוד עם הרצון לקבל למען שכר, אפילו כאשר מכנים אותו רצון להשפיע. לא עובדים עם המקום הריק ועם רעיון מופשט, אלא חייבים לעשות ממנו ציור פנימי מספיק מושך, שיאפשר לעשות מאמצים גדולים מאוד, עד כדי כך שהרצון יעבוד, ורצון חזק מאוד וגדול מאוד. צריך להזיז "עגלה" גדולה מאוד, מערכת שאין כמוה בכבדות ובעביות. ואם לא מגדילים את המטרה, אין כוחות להזיז אותה. לכן הכל תלוי בהגדרה מהי המטרה.


אדם שלא חושב על עצמו, האם איכפת לו לקבל מילוי?

מה פירוש לחשוב או לא לחשוב על עצמי? שהאדם מתאר לעצמו מצב אחר. האדם תמיד עובד עם עצמו, עם הכלים שלו. אין בורא שנמצא מחוץ לאדם. כל מה שהאדם מתאר, הוא מתאר בתוך הכלים שלו. גם קבוצה, גם כל הכוחות שמתאר בחיצוניות, הכל הוא מתאר בתוכו. אין חוץ מכלי.

בקבלה אומרים, שהעולם שהאדם רואה ומרגיש הוא רק תגובת החושים שלו, על מה שקורה מחוץ לו. ומבחוץ לא קורה דבר, אלא האדם מרגיש, שכביכול משהו קורה מחוץ לו. אבל אלה רק שינויים פנימיים שלו. אם כך, מי הם כל התכונות האלה, אברהם, בורא, וכו'? הם כולם פנימיות באדם. אז איך האדם לא עובד עם הכלי שלו? הוא תמיד עובד עם הכלי שלו, אפילו שמגדיר את מצבו כנמצא בצמצום או לא מקבל.

ואפשר גם לומר אחרת, שאותו כלי אין סוף, שמלכתחילה נמצא בגמר התיקון, אחר כך מתאר לעצמו שהוא לא מקבל, לאחר מכן שהוא מקבל קצת, ובונה את העולמות, בונה את הנשמה. וכל המצבים הללו הם סך הכל תיאורים שאותו כלי אין סוף מדמיין לעצמו, שהוא כביכול נמצא בהם. אבל הוא נמצא תמיד רק במצב הראשון.

וכל המצב השני שהכלי עובר בתוכו, הוא איך לקבוע יחס נכון למצב הראשון, והוא נקרא המצב השלישי. ולעולם הוא לא יוצא מהכלי, אלא בתוך הכלי הוא מתאר לעצמו הבחנות שונות, יותר פנימיות, יותר חיצוניות, נברא, בורא. הכל בתוך הכלי.


האם החברה היא חוק, כמו שהבורא הוא חוק?

איך שהאדם מתאר לעצמו, מה היא חברה ומה הוא בורא, מי היא חברה ומי הוא בורא, כך יש לו. הבורא הוא לא משהו מחוץ לנו. אלא איך שהאדם יכול לתאר את התכונה הזאת.


הבורא הוא תכונת ההשפעה ומהי החברה?

הבורא הוא תכונת ההשפעה וחברה היא לא תכונת ההשפעה. החברה היא כמוני, אנשים שאני מקבל אותם בתור דוגמה. שהם מהווים בשבילי דוגמא למשהו בחיים, בקיום שלי. ומפני שהבורא נסתר, האדם לא יכול לתאר אותו, כמה שהוא לא מנסה. הוא משתדל לבנות את דמותו ולא מסוגל. לכן במקום זה הוא מחליט לעשות מהחברה כוח המחייב, כוח העליון, שיביא אותו להכרת הבורא שנסתר, שהוא לא מסוגל לתאר אותו לעצמו. אם האדם היה מתאר אותו לעצמו, הוא לא היה זקוק לחברה.


איך החברה יכולה לתת דוגמה אם היא בנויה מאנשים כמוני וכמוך?

מפני שמלכתחילה האדם בנוי בצורה כזאת שהוא תלוי בחברים. יש לו אגו, יש לו קנאה, יש לו כבוד עצמי, שהוא תלוי בהם, כדי למלא את הכלים האלה.


מהי הקנאה הזאת שיש לי בחברים?

אני מפחד שיהיה להם יותר ממה שיש לי - זאת קינאה.

במה אני מקנא בהם?

אני כביכול עושה השוואה, מה יש לי בתוך הכלים שלי, לעומת מה שיש בכלים שלהם. מפני שכולנו נמצאים בתכונות דומות, כאשר האדם נמצא בחסרונות, לראות שהשני שרוי בטוב, בשבילו זה ייסורים.

אם הצרה היא צרת רבים, אז היא חצי נחמה - אם לכולם רע, אז לא כל כך נורא, לכולם. והאדם לא מגדיל את הכלי שלו על ידי האחרים. אבל אם יש לו קצת פחות מאחרים, האדם מרגיש את זה כמצב נוראי. וזאת מפני שהכלים שלו כוללים את החיסרון שלו ואת החיסרון של האחרים.

מלכתחילה, משבירת הכלים, יש לכל אדם את ההכנה הזאת להרגיש את הזולת. ויש אותה רק לאדם. ואין לדומם, צומח, וחי. אין בהם קנאה. הם פשוט לא מרגישים.


איך צריך לבנות חברה שתהיה חברה מתקנת?

עלינו להשתמש בכוחות האלה, שמלכתחילה עושים אותנו ליצורים חברתיים, קינאה, שנאה, כבוד עצמי. בכל התכונות האלה, שיש לאדם חסרונות לעומת הציבור, לעומת החיצוניים, צריך להשתמש בהם בצורה נכונה. כי האדם רוצה או לא רוצה, הוא מקנא בשני, מודד את עצמו כלפי שני, כמה יש לשני לעומת מה שיש לו. האדם לא יכול לתאר לעצמו יותר רווחים ממה שיש לכל העולם.

לכל אדם יש אותו חלום ידוע, שאין יותר אנשים בעולם, אלא רק אני לבדי. אני עובר ברחובות, הכל שלי, אני נכנס לכל הבתים, לכל החנויות, ואין מלבדי. האדם לא יכול לתאר לעצמו משהו יותר מהכלי הזה, אבל לכלי הזה, אליו הוא נמשך.

ובדחפים האלה משתמשים כאשר בונים חברה. כלומר, התכונות הטבעיות האלו נמצאות באדם, ועכשיו עליו רק להשתמש בהן למטרה הנכונה. לבנות מערכת שתחייב אותו להתאמץ בתכונות האלה כמה שיותר. כלומר, לפעול ההפך, לקבוע תנאי כזה שהחברה תטפל בו, ותטפל בתכונות שלו שרוצה לשפר. שכנגד התכונות האלה, החברה תפעיל את הבושה שמרגיש כלפיה, את הכבוד העצמי, וכו'. שלא תהיה לאדם ברירה, אלא לטפל ברצונות שמצריכים טיפול.


האם העבודה הזאת מחייבת את החברים להיחשף אחד כלפי השני?

לא צריך להיחשף אחד כלפי השני. אלא תלוי איך האדם מסדר את עצמו מבפנים כלפי החברה. ובחוץ החברה צריכה רק לקחת את המידות שאליהם החברה בכללות רוצה להגיע, ולטפח אותם כערכים החשובים ביותר. ואז כל אדם שלא קונה את הערכים הללו יתבייש מפניה, יפחד להיפגע מהחברה, הוא יראה שהוא פחות מהחברה וירצה לקנות אותם

אם החברה תעלה את הערכים האלה של גדלות הבורא, גדלות המטרה, השתוקקות למטרה, השקעה בחברה, אהבת הזולת, התעניינות באחרים, כדבר הגבוה ביותר, אז האדם יפחד שלא יהיו בו הערכים האלה, כי החברה תבזה אותו.


האם החברה צריכה לחשוף את עצמה?

הכל תלוי איך החברה מסדרת את עצמה, ואיך האדם מסדר את עצמו כלפי חברה. העבודה הזאת של האדם לא צריכה מצדו להיות באופן גלוי. אבל מצד החברה, הדרישה שלה צריכה להיות גלויה. היא חייבת לדבר על זה שקנה המידה שלה הוא גדלות הבורא, גדלות החברה, גדלות ההשפעה, גדלות האהבה, וכו'. ומצד האדם אין צורך. הוא לא חייב לגלות את ההרגשה שלו כלפי החברה, אלא חייב להרגיש אותה בתוך עצמו, ועל פניה מיד להשפיע לחברה את מה שהיא דורשת ממנו, את גדלות החברה, גדלות המטרה, וכו'.


וחברה שמחייבת את האדם, האם לא נחשב שלוקחת ממנו את החופש שלו?

איזה חופש החברה לוקחת ממנו? קודם הוא היה שפוט של הטבע הבהמי שלו, ללא שום חופש, וגם כעת הוא ללא שום חופש. גם קודם הוא היה תחת השפעה של חברה, חברת סתם, שלא היתה לו שום בחירה תחת מי להיות, וכעת הוא בוחר בחברה כדי להגיע להיות חופשי. אבל בינתיים בודאי שהוא לא חופשי. הוא נמצא עדיין במצב שלא רכש תכונה חופשית.

התכונה שלו יכולה להיות חופשית, רק בתנאי שהוא ירכוש התאמה כלשהי לבורא. אין דבר כזה להיות חופשי, האדם נמצא או תחת הרצון לקבל, או תחת רצון להשפיע. ומה שבאמצע מכנים "שליש אמצעי דתפארת", מתוך זה על האדם להחליט. כאשר האדם בונה את השייכות לבורא, במקום את השייכות לרצון לקבל, בכך הוא בונה את השליש אמצעי דתפארת - קו אמצעי.

קו אמצעי נבנה, מפני שהאדם עצמו בוחר להיות דומה לבורא, להיות בכלים שלו, לקחת על עצמו טבע של הבורא. אבל הבחירה הזאת היא חופשית, כי הבורא לא מחייב את האדם. מצדו אין חובה להגיע אליו. הוא לוחץ על האדם ומחייב אותו רק להיות בבחירה. אבל כשהאדם מגיע לבחירה הוא עוזב אותו, ומצדו אין שום לחץ.


איך האדם מגיע למצב שהוא בוחר חופשית להיות דומה לבורא?

איך ניתן לתאר מצב כזה, שהאדם לגמרי חופשי, נמצא בין שני הכוחות, ולא נמצא תחת אף אחד מהם, ובכל זאת בוחר להידמות לאחד מהם? על סמך מה אם כך האדם בוחר? האדם יוצא למישור אחר של בחירה. הבחירה שלו היא לא בין רצון לקבל ורצון להשפיע. הבחירה שלו היא להידמות לבעל הבית, להנותן. לא להיות משפיע, אלא להיות כנותן. דבר שבכלל לא שייך לכלים שלו.

ואחרי שהוא בוחר להיות כנותן, הוא מסתכל בכלי שלו, ורואה שלהיות כנותן הוא חייב להשתמש בכלי שלו, בלקבל על מנת להשפיע, ואז הוא עושה את הפעולה הזאת. ואם הוא היה יכול לעשות אחרת, הוא מבצע "להידמות לבורא" בצורה אחרת. אז המעשה כבר לא חשוב, השימוש בכלי שלו הופך להיות רק כאמצעי.


מה ההבדל בין להיות משפיע לבין להיות הנותן?

ההבדל בין המשפיע למעמד המשפיע, שהאדם מתחיל אז להשתמש בכלים שלו כבאמצעים, כמו הבורא, שרצה להיטיב לנבראיו, לכן ברא את הרצון לקבל כגורם ההכרחי כדי להיטיב. אבל במחשבת הבריאה, הרצון לקבל הזה לא קיים. קיים רק השורש, הרצון להיטיב. ובשורש הזה מתחילה להיות איזו מין נקודה כהה, התחלת הרצון לקבל. אבל היא יצאה כתוצאה מהמחשבת הבריאה.

אותו דבר בעניין הבחירה. האדם מגיע להחלטה, שהוא רוצה להיות כמו בורא. מה פירוש כמוהו? המשפיע. ומה פירוש הדבר להיות המשפיע במצבנו? להשתמש בכלים דקבלה. לכן הבחירה החופשית היא למעלה מהרצון לקבל. מה שלומדים שיש בראש הפרצוף. בראש לא עוסקים במחשבה הראשונה איך להפעיל את הגוף. אלא בהתחלה עוסקים באיך להיות כמוהו, ברצון להיות כמוהו.


למה קשה כל כך לעבוד על גדלות החבר בחברה רוחנית?

בכל חברה שנמצאים בה בחוץ, יש לה דרישות כלפי אנשיה, שלפי הדרישות האלה החברה מטפלת בחברים שלה ומחנכת אותם. בחברה אנושית יש חברות רבות כאלה, ועוד בונים חברות מיוחדות: ממשלה, משרד החינוך, משטרה, כוחות עזר שונים, חברות סוציאליות למיניהם, בית ספר, גן ילדים. כולם הם חברה, כלפי האדם, סביבה. השאלה כמה הסביבה הזאת דורשת מהאדם.

והחברה שהקמנו לא דורשת, היא לא מספיק דורשת מכל אחד. ואז האדם לא מרגיש שאם הוא לא מקיים, הוא ניזוק - שמקבל בושה, שמקבל פגיעה ב"האני" שלו מהחברה. אלא הוא מוצא לעצמו תירוצים שונים, כדי לא לבצע מה שהחברה שמה לה כמטרה, כאמת מידה שחייבים לקיים אותה. והחברה מצדה לא מספיק עומדת על דרישותיה כלפי כל אחד ואחד מחבריה.

ואז הכל בוער על אש קטנה, ולא נותן דחף גדול להתקדמות, שהאדם מרגיש, שהוא חייב לדעת מה הדרישות של החברה כלפיו, כי אם הוא לא יעשה מה שנדרש ממנו, הוא לא יוכל לחיות בין החברים האלה, הם יביישו אותו, יעשו ממנו צחוק ויפגעו בו. כלומר, צריך להשתמש בתכונות מאוד חשובות לחברה, כדי שהאדם יוכל להילחם נגד עצמו.


למה בחברה החיצונית עבודה עם חברים הרבה יותר מועילה, מעבודה בחברה שעוסקת בעבודה רוחנית?

בחוץ האדם עובד עם כלים שלא משתנים, כלפי החברה הזאת הכלים שלו לא משתנים. בעבודה בקבוצה רוחנית יש כל הזמן שינוי בכלים. האדם מגלה כל פעם יותר ויותר, עד כמה הוא מגושם, עד כמה הוא נמצא באגו שלו, כמה לא איכפת לו מחברה. הכל משתנה בו כדי לקדם אותו בשיפור עצמו. לכן נראה לו שהוא נמצא כל פעם בכישלונות. אבל הם לא כישלונות, אלא מוסיפים ומוסיפים לו עוד ועוד הכבדת הלב. אין ברירה אחרת.


איך עובד תקנון?

"תקנון" נקרא שבוחרים את הדברים החשובים. מהדברים החשובים האלה בוחרים נאמר שלוש דרגות, דברים שהם הכרחיים, דברים שמומלצים, ואלה שהם רק נדרשים או רצויים. ואחרי שבוחרים אותם ומסכמים עליהם, צריך לסכם איזו דרישה תהיה לקיים אותם. כמו בחוקי המדינה - חברה אחת קובעת שמי שגונב פרוטה, כורתים לו ידו. ובחברה אחרת קובעים, שעד מאה שקל זה לא גניבה, כי כולם כאלה, וכן הלאה.

כלומר, בנוסף לקביעה מהי דרגת החשיבות של כל דרישה כלפי כל חבר וחבר, צריך לקבוע מהי דרגת הדרישה - דרגת העונש. כמה נבזה את היחס שלו, אם הוא יהיה שונה מהנדרש כרמה אצלנו בחברה. וכל פעם לבדוק. הדברים הללו חייבים להופיע בתקנון כמו בספר חוקים, כמה האדם יקבל מאסר, כמה מכות, כמה מדליות, וכו'. חייבים לעשות את כל הדירוג הזה.

וזה נותן לחברה מושג עד כמה היא בונה בתוך האדם סולם ערכים. וככל שהיא עומדת עליו, היא בונה את האדם.


לפי מה קובעים את סדר החשיבות בתקנון?

לפי מה שנראה לחברים בקבוצה כחשוב להשגת המטרה העיקרית. אם חשובה לחברה אהבת חברים, אז מה שיותר קרוב ומועיל לעניין הזה, גם השכר וגם העונש עליו, צריכים להיות יותר גדולים. ואם העניין הזה פחות חשוב, אז גם השכר וגם העונש יהיו בהתאם.

אבל איך יודעים על מה לשים דגש ועל מה לא? צריך לדון בחברה, עד כמה הדברים חשובים להשגת המטרה, או לא. מה זניח לעומת יתר הדברים, שעליהם החברה כלל לא נתנה את הדעת, מי מקיים אותם ומי לא מקיים, וכו'.

צריך לעשות ואפילו לטעות. ואז לחרוש את המאמרים, וללבן את אמות המידה האלה עם חברים, וכך לראות מבפנים ממה אנחנו כלולים, ועל מה לשים דגש. לבנייה של תקנון צריך להקדיש זמן. התקנון לא יכול להיות קבוע.


כמה זמן רצוי להקדיש לבניית תקנון?

מדי פעם כדאי להקדיש זמן. לראות מי אנחנו, מה אנחנו. בניית התקנון היא מעין בדיקה עצמית. תקנון הוא בדיקה עד כמה התקדמנו לעבר קניי המידה שהצבנו לעצמנו. כי כמו בשאלה הראשונה "מי זה הבורא?" שהאדם מתאר לעצמו תכונה כלשהי ונותן לה שם "בורא". כך שואלים מי היא החברה? ובהתאם לזה בונים דמות מסוימת ואומרים איך החברה צריכה להיות.

מה החברה צריכה להיות? מצד אחד דוגמה בשבילי, ומצד שני כוח המחייב אותי להגיע לאותה דוגמה. שבעצם במעשה החיצוני של האדם כלפי החברה, הוא בסופו של דבר מדמה את עצמו לבורא. ההבדל הוא זה, האדם עובד כלפי החברה, אבל בעצם הוא נעשה דומה לבורא. יש בזה איזו הצלבה כזאת במה ההבדל.


למה מפחדים להשתמש בעונשים, כמו למשל לגרום לאדם בושה?

מפני שמפחדים מעונשים. הפחד הזה מגיע לאדם מתוך התפתחותו הפנימית. אבל אם מדברים על ענישה כזאת בחברה, אם מתחילים להעריך את העונשים האלה בחברה, אז כבר מזמינים אורות מקיפים כלליים והם משפיעים על כל חבר וחבר, ומבפנים הוא מתחיל להיות רגיש. החברה עצמה לא צריכה להפעיל כוחות. אם החברה שמה לב על ההבחנות הללו, אז מהארה הכללית שהטיפול של החברה מעורר עליה מלמעלה, האדם מקבל רגישות אליו.

אם מעלים בחברה מידת חשיבות כלפי משהו. למשל, שחשוב שכולם יתחתנו. כולם יחשבו וידברו על הנושא בצורה חיובית, לא שלילית, שלהתחתן זה תנאי הכרחי שמחייב את כולם, בלי לדבר ובלי ללחוץ על הרווקים. אבל הם לא יוכלו להתקיים בחברה, הם או יתחתנו או יעזבו את הקבוצה. כי דעת החברה, וחוץ ממנה גם האור שמעוררים כנגד ההבחנה הזאת מלמעלה, הם ישפיעו עליהם, והם מיד יראו.

או למשל, כלפי תכונות. אם מעלים תכונה מסוימת מיוחדת כלפי החברה או כלפי הבורא, לגובה הרם ביותר שרק אפשר, מיד רואים איך עולה הרגישות של כל החברה לתכונה הזאת. לא צריך עונשים. האדם מבפנים מתוך עצמו מרגיש פחד לא להיות בתוכה. החברה מחייבת אותו.

וכרגע לא מגיעים למצב, שקובעים ודורשים כמה מההבחנות החשובות ביותר, שהם יתקיימו בחברה כאש בוערת.


למה יושבים ומכינים ולא מצליחים, אין מספיק כוחות לפרוץ את המצב?

תמיד האדם ירגיש את עצמו חלש, שלא מסוגל, שאפילו ילחצו ויצעקו עליו הוא יזלזל. משך חודשים תהיה מוצבת מולו אמת מידה, דרישה, שלא יהיה מסוגל לגעת בה ולשפר את עצמו כלפיה. כך היא הדרך. עד שההרגשה הזאת תתגבר באדם למידה כזאת, שהוא יצטרך לשבור אותה מתוך שנאה אליה. כך עובדים כנגד כל תכונה ותכונה. העבודה הזאת יכולה לקחת שנים - האדם מזלזל במשהו, או לא רוצה, לא מסוגל, לא יכול. נמצא בתוך הרע ולא מסוגל להרוס אותו. וברור שהוא לא עושה, וכולם דורשים ממנו, והוא לא יכול לעשות.


איך אפשר לקצר את הזמן, להפעיל את עצמי ולא לשבת תחת הרע הזה?

רק אם לוחצים על ידי החברה. מעלים את הסטנדרט, את היחס של החברה כלפי אותה תכונה. האדם יכול לשבת עם משהו רע שחייב לבצע בו שינוי, וחודשים הוא לא מבצע. הוא יודע, והוא לא יכול. הוא לא מסוגל להרים את היד ולעשות שינוי. רק אם החברה תעלה אותו כדבר חשוב, ואז האדם יסבול ויעשה. ובצורה אחרת, יכול לקחת זמן ארוך, עד שהסבל הזה מצטרף בו לאיזו מידה, שהוא מבצע שינוי,.

אומלל האדם, שנמצא בחברה שאינה מעוררת בו רצון להתגבר, על מעשים שחייב לשנות או תכונות שחייב לתקן. חברה כזאת לא מועילה לאדם. חברה חייבת לתת לאדם הרגשת כאב כנגד כל דבר שהוא מזניח אפילו רגע, ולא מטפל בו. זו בעצם העזרה העיקרית שהאדם צריך מהחברה, מצד השלילה, מצד הביקורת. ומצד החיוב, לקיים את האהבה, את השתתפות.

לכל חבר וחבר יש בעיה כזאת. הוא יודע מה הוא צריך לתקן, לשפר, לעשות, אפילו רק במעשה, ולא בכוונה או בעבודה פנימית, ולא יכול. והמצב ימשך שנים אם החברה לא תעמוד על זה ותדרוש ממנו להשתנות. אבל צריך להבדיל האם הבעיה שייכת לאופי של אדם, או להתקדמות שלו כלפי המטרה. ללמוד להבדיל אם הקושי נובע מאופי או מגודל הרצון.


האם חשוב לעבוד רק על ערך אחד?

לא, אי אפשר לעבוד רק על ערך אחד, ולעזוב את יתר הערכים, הגישה הזאת לא עובדת. צריך לבנות סולם ערכים שכולל את מגוון הפעולות של הקבוצה, שכולן בסופו של דבר הן רק עניין אחד, לבצע בחברה מ"אהבת לרעך כמוך" ל"ואהבת את ה' אלקיך".


איך אפשר להחזיק את זה במודעות?

האדם חייב לבצע בחברה את המשימה "ואהבת לרעך כמוך", בתנאי ש"ואהבת את ה' אלקיך" ניצב מהתחלה כמטרה, ובסוף כהשגתה. ובאמצה "ואהבת לרעך כמוך" כאמצעי.

בהתחלה צריך לברר האם החברה מסכימה לתנאי הזה. שחשיבות השגת המטרה, דבקות בבורא, היא העניין הגדול, הנעלה, שחייב להיות חרוט לאורך כל הדרך במוחם ובלבם של החברים. אבל להגיע לתכונה הזאת האדם לא מסוגל בעצמו, אין לו שום נגיעה אליה, אלא רק בתנאי שהוא בונה כלי עם החברים, עם נשמות "אדם הראשון".

וכך עם הכוונה הזאת, האדם חייב להתייחס לאותה קבוצת אנשים שמקבלים על עצמם את המשימה הזאת, שבמידה שהם מקבלים את המשימה הזאת, הם נקראים חברת מקובלים. ובהתאם לזה הם קובעים ביחד את אופי הקיום שלהם, את החיים שלהם - מהו המניע, מה האמצעי ומה היא המטרה.

והאמצעי עצמו, לאיזה חלקים, לאיזה פעולות, הוא מתחלק, כדי שמה שנקבע בלבו של האדם מהתחלה, שעליו להגיע ל"ואהבת לה' אלקיך", הוא באמת ישיג אותו. כלומר, איך עליו לבנות את החברה ממה שכרגע נמצא לפניו, ואיך עליו להפעיל תהליך של התקדמות החברה, שיגרום גם להתקדמות שלו בתוכה. שהאדם ממצב של כוונה בלבד, להגיע "לאהבת ה' אלקיך", יבוא בעזרת החברה למימוש של הכוונה הזאת, התוכנית הזאת שלו.

איך החברה תיקח אותו מהמצב, שהוא נמצא בו עכשיו כאגואיסט, שרק חושב שהוא מסכים במשהו להגיע ל"אהבת ה' אלקיך", עד למצב שהחברה משכנעת אותו, מטפלת בו, משנה אותו, על ידי זה שהיא בעצמה משתנה, בדרישותיה, בהכרת המטרה וכו', ומושכת את עצמה, ויחד איתה מושכת אותו קדימה.


***

זה עוד יתגלה. השלבים הם מאוד טובים. צריך עוד ועוד להשקיע, אבל בסך הכל ההתקדמות היא די טובה. מרגע שהקבוצה התחילה לעסוק גם עם הקבוצה הגדולה, העולמית, השינוי הוא מאוד מהותי. ושבאים שינויים כאלה מרגישים יותר חד, מתחיל להיות הדיוק יתר, נכון, לא נכון, הוא מתחיל להיות מורגש באופן יותר חד, יותר סובלני, ההפרש הזה נעשה מאוד עדין. אבל הוא בסדר.


למה לא לעזור לכל אחד לראות במה הוא לא מסוגל לעשות את השינוי?

לא עוזר לבקר את האדם. אפשר לצעוק עליו, לחייב אותו בדבר טכני. אבל אם הוא שייך לתיקון רוחני, אסור לגעת. אסור לומר לאדם שחסר לו אהבת חברים, או לשאול אותו בכללות למה הוא לא מתעסק באהבת הזולת. אפשר לברר למה הוא לא בא לשיעור בוקר, למה לא ביצע מה שמוטל עליו בתורנות. כי אלה עניינים לקיום החברה, שחייבים לקיים אותם כמו חיילים. מי שמקבל משימה חייב לבצע אותה. אבל לא לבוא בדרישות פנימיות.

ראשית, זה לא יעזור, כי כל שינוי פנימי נובע רק מתוך הכרת האדם, לפי איך שהוא מגלה בתוכו את החסרונות. אם הוא לא גילה עדיין חסרונות כאלה ומטיפים לו, הוא לא יודע מה רוצים ממנו. כמו להטיף לחתול, שלא נמצא בדרגה הזאת שהוא שומע ומבחין. אין מה לדרוש מהאדם הזה, אם הוא לא התפתח מבפנים. אפילו אם נשאר לו עוד מילימטר אחד עד שיתחיל להרגיש. המילימטר הזה מספיק כדי שהוא לא ישמע. רק אם הוא יעבור אותו, אז ישמע מתוך עצמו.

לכן אסור להראות אחד לשני דברים שנראים כפגומים. צריך לראות פגמים בתפקוד חיצוני, אבל על תפקוד פנימי לא לבוא בשום דרישה. צריכה להיות דרישה כלפי החברה, שתפתח את המשיכה הכללית שלה, ואז כל אחד יתקדם. אבל כלפי כל חבר וחבר, אסור להתייחס לפנימיות, לרוחניות, לבקר את המאמצים הפנימיים שלו. לא לגעת בכמה הוא משקיע ורוצה את טובת החברה והמטרה, בזה כל אחד צריך להיות צדיק. רק בעניינים טכניים כרשע.

אי אפשר להתייחס לרוחניות של החבר בשום צורה אחרת, חוץ מלתת דוגמה חיצונית, שמתוכה הוא יבין שהוא חייב לבדוק את עצמו. לא בודקים אותו, אלא רק נותנים לכולם דוגמה איך אנחנו. ומי הם, עליהם בעצמם לבדוק.


האם על החברה לדרוש מהאדם בדברים חיצוניים?

על החברה לדאוג לתפקידים לכל אחד ואחד, שכל אחד על ידי זה ירגיש, אם הוא רוצה או לא רוצה, אם הוא שייך לחברה, או לא. אבל לא להתחיל להטיף לו מוסר על המאמצים הפנימיים, הרוחניים שלו. אלא רק דרך החיצוניות.

אסור לבוא ולומר לאדם שאין לו אהבת חברים, לא חשוב באיזו צורה. אפילו שרואים שזה כך. אבל האמת, שאפילו אסור לראות שזה כך. לא שאסור. אבל רק אם אדם מגלה בפרהסיה שהוא מזלזל בכולם, שהוא שונא את כולם, אז מוציאים אותו החוצה מהחברה. אבל במצב רגיל לא.


איך החברה מעוררת את האדם?

חינוך היחיד על ידי חברה מתבצע בשני מישורים:

א) במישור החושי - האדם מרגיש שהוא לא נמצא ברמה שבה החברה נמצאת. הוא מגלה בחושים שלו, שהחברים יותר גבוהים ממנו. החברים לא אומרים לו על זה, אלא הוא רואה זאת במו עיניו, עד כמה הם מחזיקים במשהו שהוא יותר גבוה, יותר טוב, יותר רוחני, והוא עצמו לא.

אין צורך להטיף לאדם מוסר על זה. למשל, כולם מסכימים לא לזרוק משהו על הרצפה, וכולם מבצעים זאת בקפדנות, ומי שלא עושה, הוא מיד מגלה. וככל שהחברים מחזיקים בתנאי הזה, האדם רואה את עצמו יותר נבזה, יותר נמוך, פגוע, מכולם. כלומר, במישור הרגיל הפשוט, האדם רואה בחושים שלו עד כמה הוא לא נמצא בגובה של החברה.

ב) במישור הרוחני - החברה מחזיקה בתכונה רוחנית מסוימת כחשובה, אפילו שבחברה אין אותה, אבל החברה משתוקקת אליה, מכבדת אותה, היא מעוררת ברצון שלה אור מקיף. והאור מקיף הזה פועל על החברה בכללות ומקדם אותה מבפנים. ואז כל אחד ואחד בתוך החברה, שלא מצטרף לאותה המשיכה, אלא נמצא פחות ממנה, הוא בהתאם מרגיש הבדל בינו לבין כלל החברה. כלפי אותו כלל, כלפי אותה התכונה שרוצים להשיג בחברה, שמכבדים אותה במיוחד.

האדם לא רואה דוגמאות בחושים, אלא מרגיש את זה מבפנים. הכל תלוי בהסכמה חברתית בלבד. אם החברים מסכימים שמשהו מסוים בשבילם הוא קדוש. ואז האנשים שלא יכולים להסכים עם זה, שלא נמצאים בזה, ירגישו רע בעצמם, מבלי שיהיה צורך לומר להם אף מילה.


גם אם האדם קם ואומר שהוא לא מסכים להחלטה הזאת?

אם אין הסכמה כללית של החברה, לכבד תכונה מיוחדת, שרוצים להחזיק בה, אם אין הסכמה חברתית, אז מה עשינו? חייבת להיות הסכמה חברתית כללית. אפילו של אותם האנשים שלא נמצאים בה, או לא יודעים שהם לא נמצאים בה ונראה להם שהם כן בזה. פתאום שהחברה מתחילה להחזיק בתכונה הזאת, ולעורר כנגדה אור מקיף, ולטפח את התכונה הזאת, מידה של חשיבות כלפיה, למרות שנראה לאדם שגם הוא איתם, הוא פתאום מתחיל להרגיש עד כמה שהוא לא.

אבל מי שלא מסכים עם החלטה כזאת, אין לו מקום בחברה. אבל לא יכול להיות שהוא לא יסכים, הוא ירגיש גיהנום. הוא ירצה לעשות כל דבר מה שרק אפשר, כדי להרוס בתוכו את ההתנגדות ולהתקשר לחברה. התהליך הזה נקרא "חינוך", שהחברה מחנכת אותו. האדם ירגיש שנאה כזאת לתכונתו שמתנגדת, שהשנאה הזאת תיקרע אותו ממנה ותעביר אותו למצב אחר.


אולי הבעיה היא בשונות של האנשים בתוך החברה?

החברה היא מאוד מגוונת. עוד לא מספיק כוללת כל מיני חלקים אפילו מנוגדים, שונים, זרים אחד לשני. בעל הסולם כותב, שהחברה חייבת להיות חברה קטנה שכוללת בתוכה את האופי של כל מה שיש בעולם, שהכל ימצא בה, ואז היא מתקדמת.

מדובר לא על הקבוצה אלא על חברה רוחנית הכללית. כי הקבוצה מתחילה להעלם. עוד מעט אי אפשר יהיה לעשות משהו בחברה הקטנה בלי לקחת בחשבון את כל יתר הקבוצות. החברים ירגישו בתוכם שהם כבר לא מסוגלים אחרת, מטעם בושה, חוסר התחשבות, פחד מתגובה, מלחצים שונים שיהיו.

החברה צריכה להיות כלולה היום מכל סוגי האופי, המנטליות, הדרישות, הרמות של הנכונות להתקדם, אין ברירה, לכן לא הלך בקבוצות קטנות. אנחנו בנויים בצורה כזאת ונמצאים במצב כזה, בזמן כזה, שחייבים לבצע את התהליך דווקא בגוש גדול, ומאוד מאוד עשיר בכל הסוגים והדחפים, שיש לו נכונות למטרה אחת, או לבנות מטרה אחת, לבנות קבוצה אחת.

מלכתחילה רק נכונות כזאת. יותר ממנה אין מה לדרוש. והיתר כבר עבודה של הקבוצה הפנימית. ועד כמה שנעים לנו או לא נעים, אסור לזלזל באף פלח מכל המערכת הזאת, לא קבוצה, לא בן-אדם, אף אחד לא יודע למה דווקא הם מצטרפים אלינו. עוד נראה איזה אנשים כביכול מוזרים יצטרפו אלינו, נורמליים וברצון נורמלי, אבל שמאוד שונים מאיתנו. כי בבהמיות ההבדל הוא עצום. בפנים הנקודה שבלב היא אותה השתוקקות - ישראל. אבל בחיצוניות קשה להעריך את זה. בחוץ האדם יכול להיות כמו אותו כומר מבולגריה שהולך עם כובע ולבוש כמו אפיפיור, אבל אם מדברים איתו ומרגישים אותו, מגלים בו חבר הקרוב ביותר.