מאמר מתן תורה

אותיות ז'-י'

שיחה עם הרב המקובל מיכאל לייטמן  מהתאריך 03.12.03

אתה נמצא כאן:

שער למתחיל > שיחת היום > שיחה על מאמר מתן תורה

אות ז'

"אולם כאן עמדו חכמי הקבלה ושאלו, למה לא בראנו מתחילה בכל אותה הרוממות הרצויה להדבק בו ית', ומה היה לו ית' לגלגל עלינו את כל המשא והטורח הזה של הבריאה והתורה והמצוות? והשיבו, דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולא באפיה וכו'. פירוש, כי מי שאוכל ונהנה מיגיע כפיו של חברו מפחד הוא להסתכל בתואר פניו, כי נעשה מושפל והולך עי"ז עד שמאבד צורתו האנושית. ומתוך שמה שנמשך משלימותו ית' ויתעלה לא יתכן שימצא בו חסרון, לכן הניח לנו מקום להרויח בעצמינו את רוממותינו הנרצית על ידי מעשה ידינו בתורה ומצוות.

ודברים אלו המה עמוקים מכל עמוק, וכבר בארתי אותם במתכונתם בספרי פנים מסבירות לעץ החיים בענף הראשון, ובספר תלמוד עשר הספירות, הסתכלות פנימית חלק א', וכאן אפרשם בקצרה, שיהיו מובנים לכל נפש."

בעל הסולם מקשה ושואל: "מה היה לו יתברך לגלגל עלינו את כל המשא והטורח הזה של הבריאה והתורה והמצוות?" כלומר, בשביל מה אנחנו צריכים להיוולד מקולקלים, נבזים, "שאין כמונו לגנות", וצריכים לתקן את עצמנו על ידי פעולות שנקראות "תורה ומצוות", ורק אז להגיע למצב שנקרא "מתוקן", "הרצוי", ל"סוף מעשה במחשבה תחילה"? הרי הבורא הוא כל יכול, ולמה עשה כך?

כלומר, אנחנו לא יודעים איך אפשר לבצע את הפעולות, בלי בושה, עם בושה, לקבל, להשפיע, השאלה היא רק למה הבורא עשה אותם דווקא בצורה כזאת. אין לנו מושג באיזו צורה אחרת אפשר לעשות, כי אנחנו בנויים מתכונות מסוימות, מכלים מסוימים, ויכולים לחשוב רק מתוך מה שיש בנו. אין לנו יכולת לתאר את עצמנו ואת הבריאה בצורה אחרת מהצורה שנמצאים בה, ורק מתוך תכונותינו.

אבל מתוך הנחה שהבורא הוא כל יכול, למה בחר דווקא בסדר כזה, שיש אדם, והוא מחולק לשני מינים, ולבני אדם רבים, שחיים בתנאים כמו שאנחנו חיים, ומהצורה הזאת מתחילים את העבודה, ועוברים אותה שלב אחרי שלב, לפני שמגיעים להתאמה, לדבקות בבורא, בַּכוח, בַּרצון שברא אותם? למה צריך את כל המשא הכבד הזה?

ומה שמתרצים, שכל התהליך הזה הוא כדי שלא נרגיש בושה, גם הוא עניין מאוד תמוה. מה פירוש "שלא נרגיש בושה", הרי לא יכול להיות שאדם לא ירגיש בושה? בהמה לא מרגישה בושה, אבל אדם שמרגיש את עצמו מקבל, הוא מרגיש בושה. לכן התירוץ הזה הוא לא תירוץ, הוא מובן לנו עכשיו מתוך המציאות שבה אנו נמצאים, שכך האדם נברא, אבל אין ספק שהיה אפשר לברוא אחרת.

אלא שמאוד עמוקים הדברים האלה, למה הבורא ברא מציאות מיוחדת, נוספת, שנקראת "בושה", כלומר, למה יצר את ההבדל בינו לבין הנברא כהרגשה של בושה, שרק על ההבדל הזה בין בורא לנברא, שהנברא מגלה, שייך מושג הבושה. איך יכול להיות, שההבדל הזה, שהבורא הוא הנותן והנברא הוא המקבל, גורם לאדם בושה, הרי האדם בנוי לקבל מהבורא?

הרצון לקבל שלנו בא מהבורא, ובהפעלת הרצון לקבל לא צריך לחוש בושה, כי האדם רק מקיים אותן פעולות שכולן באות מהבורא. אין שום פעולה שבאה מהאדם עצמו, לא מחשבה, לא רצון, לא מעשה. אלא, בעל הסולם כותב ב"הסתכלות פנימית", שהבושה היא עניין מאוד מיוחד, שמתגלה רק לנשמות גבוהות במדרגות הרוחניות. שבהן משיגים משהו שיש ביני לבין הכוח העליון, שהוא נקרא "בושה", שאם מתקנים את ההֶרגש הזה, מגיעים לדבקות עם הבורא.

מה שלא יהיה, הבושה היא בריאה בפני עצמה. תופעה שנבראה במיוחד, כדי לתת לאדם אפשרות להגיע להשתוות הצורה עם הבורא. ללא הרגשת הפער הזה שמכונה "בושה", האדם לא יכול היה להגיע להשתוות הצורה, כי היה נשלל מהרגשת הפער. לכן בעל הסולם כותב: "ודברים אלו המה עמוקים מכל עמוק", כי במצבנו עדיין קשה לנו לעסוק בהם וצריך לקבל אותם כעובדה.


מהי הרגשת הבושה - הפער בין האדם לבורא או בין הבורא לאדם?

הרגשת הבושה היא הרגשת הפער בין המקבל והנותן, שמחייבת את המקבל להגיע לדרגת הנותן. ורק אז ההרגשה השלילית הזאת של הבושה מנוטרלת, משותקת. אבל קשה לדבר על המצב הזה, כי כביכול משתמע ממנו שהאדם פועל מתוך משהו שלוחץ עליו, שמפריע לו, ואז כדי לנטרל אותו הוא מגיע להשתוות הצורה עם הבורא. כביכול מתוך הרצון לקבל, מתוך פגיעה באגו, בכבוד.

לכן בעל הסולם אומר, ש"דברים אלו המה עמוקים מכל עמוק", מפני שעניין הבושה נמצא ביסודה של הבריאה. המונח הזה "בריאה", "בר", "חוץ" מהבורא, מתייחס רק להרגשת הבושה שיש באדם. רק אז האדם נחשב מחוץ לבורא.

לא ברצון לקבל של הנברא, לא ברצון להשפיע של הבורא, וגם לא שהנברא רוכש אותו. לא בחומר של הכלים עצמם וודאי לא במילוי. אלא הבושה היא הרגשה, הבחנה, שמתעוררת בתוך הנברא במצב מיוחד, במעמד מיוחד בינו לבין הבורא. לא מן הסתם על הרצון לקבל שהוא בא מהבורא. אלא ההרגשה הזאת היא על הפער בין האדם לבורא, שכביכול לא בא מהבורא. אם האדם מקבל, מפני שהבורא ברא אותו בצורה כזאת, לא נחשב שהוא מתבייש. הבושה היא התפתחות נוספת על פני הרצון לקבל הזה. לכן הבושה נחשבת לבריאה בפני עצמה, כמו שאומר רב"ש.


ממה נובעת הרגשת הבושה בעולם הזה?

כל מה שמפעיל אותנו בעולם הזה, זה פגיעה ברצון לקבל. גם בעל הסולם נותן דוגמה כזאת במאמר. כאשר מישהו מקבל ממישהו, יש לו אי נעימות, כי כך הוא נברא. ואז אי הנעימות מחייבת אותו לתחבל תחבולות כדי לכסות על אי הנעימות, לתקן אותה. כלומר, הפגיעה בכבוד, ברצון לקבל, מכריחה את הנברא לעשות פעולה כזאת.

אבל אין שום קשר בין התיקון הזה לכוח הבושה, למושג הבושה, שאליו מתכוון בעל הסולם. אותה בושה רוחנית שמניעה את האדם להגיע להשתוות הצורה עם הבורא. אלא היא מתלבשת בעולם שלנו בצורה כזאת של אי נעימות, שנובעת אך ורק מפגיעה בכלים דקבלה, שהאדם או מנטרל את אי הנעימות הזאת כדי לקבל, או אי הנעימות הזאת לא מאפשרת לו לקבל. אבל דרכה לא מגיעים להשתוות הצורה עם הנותן.


האם הבושה שהנברא מרגיש יותר גדולה מהבושה שהביאה את מלכות דאין סוף לצמצום א'?

הבושה שמלכות מרגישה בצמצום א', מתפתחת ומתבהרת על פני שבירת הכלים. שאז מלכות לא רק מרגישה את עצמה עומדת מול הנותן, אלא מרגישה בכל פרט ופרט, שבו יש ערבוביה בין הכלים דקבלה לכלים דהשפעה, את הפער והקשר בין הכלים, בין התכונות. ומתוכם הנברא מגיע להבנת השוני בינו לבין הבורא. אבל השוני הוא לא בין מקבל לנותן, כי המקבל שנמצא בשליטה מלאה של הנותן, ומשיג אותה במדרגות רוחניות, אין לו בושה ממנה, אלא ההבחנה של הבושה היא מזה שהוא לא מסוגל להחזיר.


מאיפה יש לנברא כוח התרוממות להשתוות הצורה עם הבורא?

לנברא ישנם כל האמצעים להשוות בינו לבין הבורא. יש לו רצון להנות, יש לו הרגשת הנותן, לצדו הוא מרגיש רצון של הנותן לתת, את ההנאה שהנותן נהנה, מזה שנותן. ואם הוא משתמש בכל הנתונים הללו, אין לו שם בעיה להעמיד את עצמו בצורה נכונה כלפי הנותן.


מה מקור הפער בין הנברא לבין הבורא?

הפער הוא לא בכך, שהאדם מקבל והבורא משפיע. כי גם "המקבל" של האדם, נובע מהמשפיע של הבורא, ולא שייך לאדם עצמו. הרגשת המקבל לא מביאה לבושה. ילד לא מתבייש לקבל מאימא, אלא ההפך, הוא דורש ממנה. כלומר, מידת הקירבה, הכרת הדבקות, הכרת השייכות, היא לגמרי כנגד הרגשת הבושה והפער.

והפער הוא במשהו אחר, לא שהבורא נותן והאדם מקבל, אלא שהאדם לא יכול להחזיר. הוא לא מתבייש מזה שמטבעו הוא מקבל, כי את הטבע הזה הבורא ברא, אלא הוא מתבייש מחוסר היכולת שלו להגיע להשתוות הצורה עם הנותן, להחזיר לו אהבה. זו ההתפתחות של הנברא.


האם היכולת להחזיר היא רכישת עצמאות של הנברא?

כן ולא. כי האדם לא עושה את הפעולות האלה כדי להיות עצמאי. אפשר לפרש את הפעולה הזאת, כאילו האדם שומר על האגו שלו, להיות בלתי תלוי, להיות עצמאי, להיות כמוהו. אבל התיקון הזה לא בא בשום אופן ומשום זווית, מתוך שמירה על הרצון לקבל. למרות שבעל הסולם מתאר אותו במילים כאלה, שהאדם מתבייש ולא רוצה להתבייש, ולא נעים לו, לכן כדי לשמור על הרצון לקבל הוא חייב להגיע להשתוות הצורה.

אם מדברים על מצב "לא לשמה", השפה שלנו מוכנה לקראתו. אבל אם רוצים לדבר על לאחר מכן, על "לשמה", על עניין הבושה שמתחיל רק בצמצום א', בעולם אין סוף, ומיועד לנשמות גבוהות בלבד, אז אין מילים, וקשה לבטא את המצבים הללו, כי הם לא במונחים של נותן ומקבל.

לבורא לא חשוב אם האדם מקבל או לא מקבל, אלא הוא ברא את הבושה כדי להביא את האדם לבגרות מסוימת במשהו אחר. לא שיתבייש לקבל ויעשה קצת על מנת להשפיע ואז יקבל, לא שיגיד תודה ואז יקבל, אלא על ידי הבושה האדם גדל להיות כבורא. כלומר, הבושה היא בפרמטר אחר לגמרי מהפרמטר של לקבל או לא לקבל.


מהי ההתגברות הנכונה על הבושה?

התגברות נכונה על הבושה היא להגיע על ידה להתאמה לבורא. לתת עוד לא נחשב בורא. להשיג השתוות הצורה עם הבורא אינו סתם להשפיע, אלא להגיע למחשבת הבריאה "להיטיב לנבראיו", שזו המטרה. האדם צריך להתכלל במחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו, באותה מידת אהבה. כלפיה יש לו בושה. ולתת או לקבל על מנת להשפיע הם רק אמצעים לביטוי היחס הזה. אבל כפי שבעל הסולם אומר, הדבר עמוק מכל עמוק, לכן קשה להתעמק בו.


אות ח'

"כי הדבר הזה דומה, לעשיר אחד שקרא לאדם מן השוק ומאכילהו ומשקהו ומעניק לו מכסף וזהב וכל חמדה יום יום, ובכל יום מרובים מתנותיו על הקודם לו וכן מוסיף והולך, לבסוף שאלהו העשיר אמור לי האם כבר נתמלאו כל משאלותיך? וענהו, עדיין לא נתמלאו כל מבוקשי, כי מה טוב ומה נעים היה לי אילו כל הרכוש והחמודות הללו הגיעוני על ידי עסקי עצמי כמו שהגיעו אליך, ולא להיות מקבל מתנת ידך בחסד. ויאמר לו העשיר, אם כן לא נברא עוד איש שיוכל למלאות משאלותיך.

ודבר זה טבעי הוא, כי הגם שמצד אחד הוא טועם תענוג גדול, ומוסיף והולך כפי שיעור ריבוי מתנותיו, הנה מצד שני קשה לו לסבול מבושה את ריבוי ההטבה הזו, שהעשיר הולך ומרבה עליו בכל פעם. כי חוק טבעי הוא בעולם, שהמקבל מרגיש כמין בושה ואי סבלנות בעת קבלת מתנת החנם מאת הנותן מחמת חסדיו ורחמיו עליו. ומכאן נמשך לנו חוק שני, שלא יצוייר בעולם מי שיוכל למלאות חפצי חברו במילואם כי סוף סוף לא יוכל ליתן לו את האופי והצורה של קנין עצמי, שרק עמה נשלמת כל ההרחבה מכל השלימות הרצויה.

והנה זה אמור רק כלפי הנבראים, מה שלא יתכן ומתאים כלל כלפי שלימותו הנעלה ית' וית'. וזהו שהכין לנו על ידי היגיעה והטרחה ועל ידי העסק בתורה ומצוות להמציא את רוממותינו בעצמינו, כי אז כל העונג והטוב המגיע לנו ממנו ית' דהיינו כל הכלול בדבר דבקותו ית', יהיה כל זה בבחינת קנין עצמינו, שהגיע לנו על ידי מעשה ידינו, שאז אנו מרגישים עצמינו בבחינת בעלים לדבר, שאין לנו טעם של שלימות זולתה, כמבואר."

הדוגמה שבעל הסולם נותן היא דוגמה שנתפסת נכון בעולם שלנו. המקבל מרגיש שוני בינו לבין הנותן בכך שהוא מקבל. האם המקבל מסוגל להגיע למצב שיהיה כמו הנותן? הוא בכלל לא משתוקק להיות הנותן, הוא משתוקק להיות בתכונות הנותן. הוא רוצה שיהיה לו כל מה שיש לעשיר, אבל גם להיות כמוהו, להיות בעל יכולת לתת. כלומר, לא בדיוק לקבל ממנו ולהחזיר, לקבל על מנת להשפיע, אלא מתוך זה שהאדם מקבל מהנותן כדי לעשות לו טובה, הוא מגיע למצב שעומד אחרי זה, למעמד הנותן. ואז האמצעי הזה שנקרא "בושה", הוא ניתקן.


מה ההבדל בין יכולת להשפיע לבין מעמד הנותן?

השפעה היא כמו אימא אוהבת, שמתוך האהבה שלה עושה כל מיני פעולות. הפעולות שלה יכולות להתפרש בתוך המקבל כפעולות נכונות, לא נכונות, טובות, לא טובות, כואבות, מחויבות. אימא יכולה גם להכאיב, בינה הרי נקראת "גבורה עילאה". אבל על ידי השתוות הצורה, על ידי שהאדם מקבל ממנה על מנת להשפיע לה, הוא משיג ומגיע למצב שהוא רוכש אותו הטבע שיש לאימא, את האהבה שעומדת אחרי הפעולות שלה. והתהליך הזה נקרא "ממעשיך הכרנוך". ולכן לא הפעולות חשובות, אלא המעמד שהנברא רוכש.


איפה מתרחש השינוי ברצון, מרצון לרכוש תכונות השפעה, לרצון להשיג את מעמד הבורא?

החשבון הזה נעשה בראש הפרצוף. אין פעולה רוחנית ולו הקטנה ביותר, שאין ביסודה להגיע ליישום מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו. אליה הנברא רוצה להגיע בכל פעולה רוחנית. לא יכולה להיות פעולה מעבר למחסום, שאינה להשגת התכלית. כל מדרגה ומדרגה בסולם המדרגות היא מידה מסוימת מהשגת התכלית הסופית.

האדם לא נמצא במדרגה מספר עשר ולא יודע כלום על סוף הדרך, אלא הוא יודע על סוף הדרך מידה של מספר עשר. כי כל המדרגות בנויות מאותם המרכיבים. לכל פרט נמצא כל המבנה, הוי"ה, ספירות דאור ישר וספירות דאור חוזר. ההבדל הוא רק במידת ההתקרבות לתכלית ובמידת ההתבהרות של התכלית. אבל בכל מדרגה ולו הקטנה ביותר, ישנם כל הנתונים.

ולכן מהפעולה הקטנה ביותר, שהאדם מבצע בכניסה לרוחניות, הוא מבצע אותה מתוך רצון להשיג את התכלית "להיטיב לנבראיו". הוא רוצה להשיג את הפעולה האחרונה שבאה ממנו, או את טבע הבורא, שממנו נובעת פעולת הנתינה. ולא שהבורא נותן והאדם מקבל בשביל שיהיה נעים לבורא, ובכך נגמרת הפעולה. אלא המטרה הסופית בפעולה שלו לעשות כמוהו, היא להשיג את השכל של הבורא, את היחס שלו. והפעולות הן רק אמצעים.


איך משיגים את מעמד הבורא?

להשיג את תכונות הבורא כלפי הנבראים נקרא להשיג את מעמד הבורא. על עצמותו לא מדברים. מתוך התאמה במעשה מגיעים להשתוות הצורה. צורה היא מה שנמצא לפני המעשה, מה שמחייב את המעשה.


האם על הנברא להשיג דבקות רק עד מעמד הבורא?

אין ביכולתנו לדבר על סוף המדרגות. בפשטות מדובר על זה, שהנותן הוא נותן, והנברא מזה שמקבל או רוצה לקבל, מרגיש בושה, מרגיש את הפער בינו לבין הנותן. כדי לסלק את הרגשת הבושה הוא מחויב לעשות פעולות בעל מנת להשפיע. המניע הוא לא, שהאדם א יתבייש או לא יסבול, אלא המניע הוא הרצון להגיע לגדלות הנותן, שמחייבת אותו להיות כמוהו. לא מטעם שמירה על האגו שלו, כמו שנראה בדוגמה של עולמנו.

אבל החזרה מצד הנברא על אותה פעולה כמו הבורא, זה אמצעי הקשר ביניהם, שאחרי האמצעי נמצא משהו שבו הם דבוקים. במה? בכך שהנברא משיג את תכונת הבורא ולא את פעולת הבורא, אלא את תכונת הבורא שעומדת אחרי הפעולה ונקראת "להיטיב לנבראיו". הנברא נכלל בהרגשה הזאת, באהבת הבורא כלפי הנבראים.

ההשגה הזאת היא מעמד הבורא. אחרי כן ישנן עוד עליות בהשגת דברים עוד יותר פנימיים, שעליהם המקובלים לא מספרים. אבל אנחנו צריכים להגיע למחשבת הבריאה הנקראת "להיטיב לנבראיו", לאותה מחשבה שיש לבורא, לפני שהוא עושה פעולות כלפי הנברא. להגיע אליה נקרא להכיר את הבורא. כי מכירים מי הוא הבורא, שפירושו "בוא" ו"ראה", כשהאדם יכול להגיע ולהכיר אותו, שיש לו כלים להגיע לזה. גם השם "בורא" מכיל בדיוק את המושג הזה.

ומה שלפני כן, מעל מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו, לא שייך לנברא ולבריאה. למרות שגם לאחר גמר התיקון יש עליות והשגות נוספות, אבל עליהן המקובלים לא מדברים.


מאיפה נובע הרצון להידמות לבורא?

הרצון להידמות לבורא מגיע כתוצאה בלתי ישירה מהבורא. בצורה ישירה מהבורא מגיע הרצון להנות מהאור, שברא את הרצון להנות. ובצורה בלתי ישירה מתוך ההשגה באור מגיעה ההרגשה של המשפיע, שמעוררת בתוך הרצון לקבל התעוררות להיות דומה למשפיע. אחרי שהאדם עושה את הפעולה דומה למשפיע, ודרכה משיג מה פירוש להיות משפיע, הוא משיג את הפער בין המשפיע לבין עצמו, ואז מתעוררת בו בושה בבחינה ד' של מלכות דאין סוף.

בבחינה א' של ד' בחינות דאור ישר הוא משיג את הרצון להנות. בבחינה ב' הוא משיג את תכונת הבורא. בבחינה ג' הוא מבצע פעולה של מקבל על מנת להשפיע, פועל כביכול עם שני הנתונים הללו בתוכו, וכתוצאה מכך יש לו רצון לדרגת הבורא, מצב של בחינה ד'. ובחינה ד' שמשיגה את התוצאה, היא משיגה מה פירוש להיות מקבל ומשפיע יחד, כי השיגה את האור שממלא אותה.

האור שממלא אותה, הוא מביא לה כלפי הרצון לקבל שלה, בדיוק את הרגשת הבושה. כלומר, אחרי שהנברא עשה בדיוק אותה פעולה כמו שעושה הבורא, הוא מרגיש שהפעולה שרצה להחזיר לבורא, למרות שהיא כמו פעולת הבורא, אבל היא כדי להידמות לבורא מטעם הרצון לקבל, ולא פעולה שנובעת מאהבה. והפער הזה, הוא שמביא לו בושה.

הבורא נותן לו והוא מוכן לשלם לבורא, להחזיר לו, לתת לו, לתרום כל מה שצריך, כל מה שיגיד לו. אבל ממה נובע הרצון הזה? מהרגשת אי-נעימות בתוך הכלים שלו, שקיבל מהבורא. עכשיו האדם רואה שהפעולה הזאת היא פגם. שהוא התעורר אל הבורא לתת לו מפני שלא נעים לו. ורוצה להתעורר אל הבורא מפני שהוא אוהב אותו. הנברא מבין שאין לו מן הסתם הרגשת האהבה.

לבורא הכל התחיל מלאהוב, עוד לא היה נברא ולא כלום. הבורא לא חייב לברוא את הנברא, אלא יש בו אהבה, ומתוך האהבה הזאת הוא מתחיל את כל הפעולות שלו, לברוא את הנבראים ולמלאות אותם. ובנברא בא יחס חזרה לבורא מתוך החומר, מתוך הפעולות של לתת ולקבל, להחזיר כמוהו, וכו'. אין לו הרגשת אהבה שבאה מאפס. אלא היא באה כתוצאה מהרגשת הבושה, הרגשת הפער, מאי נעימות.

ועל המצב הזה יש לו בושה. הבושה נובעת מכך, שהאדם לא יכול להיות בעל הבית. שאצל הבורא קודמת לכל אהבה, ואצל האדם השורש לפעולת ההשפעה שלו הם אי נעימות וחיסרון בכלים. כך אומר העני: "מה טוב ומה נעים היה לי אילו כל הרכוש והחמודות הללו הגיעוני על ידי עסקי עצמי כמו שהגיעו אליך" - העני רוצה להיות בדרגת העשיר. לא לתת או לא לתת, אלא להיות בנקודה התחלתית כמו של העשיר.


מה פירוש הדבר "כמו שהגיעו אליך"?

"כמו שהגיעו אליך" פירושו, אני רוצה להיות בשורש שלך כמוך, שווה לשורש שלך. למלכות דאין סוף לא חסר מאומה היא נמצאת בדבקות עם הבורא. אז מה בכל זאת חסר? הנקודה מעל הדבקות, מעל הכלים דלקבל והכלים דלהשפיע. נקודת הדבקות הזאת היא נקודת ההשתוות הצורה עם האהבה, שהיא בלתי תלויה, שנמצאת לפני הפעולות הללו.


איך על ידי כל התיקונים שהנברא עובר, הוא מגיע לא למצב שיצא ממנו, אלא למדרגה מעליו?

למה צריך לכל הפעולות הללו של שבירה ובירור הפער ותיקון? איך מהן מתברר הפער בין הנותן ומקבל? איך מתוך בירור הפער בין אורות וכלים והתיקון שלהם האדם מברר את מעמד הבורא, הרי העבודה שלנו עם הכלים והאורות, ומעמד הבורא נמצא לפני כלים ואורות? איך על ידי זה שהאדם מתקן את היחס בין הכלים לאורות הוא מגיע למדרגה קודמת, למדרגת האהבה, האהבה שמתוכה הבורא התחיל לברוא את הנבראים? איך האדם ששייך לפעולה והוא בעצמו פעולת הבורא, מגיע לאותה מחשבת הבריאה שנמצאת לפני פעולת הבריאה?

הבושה אינה על לקבל ולתת. גם העני לא אומר שיש לו בעיה עם לקבל ולתת. הוא מחזיר לעשיר אהבה, ויכול גם לא להחזיר כי העשיר אוהב אותו ללא תנאי, ומוכן לתת לו הכל. התרעומת שלו היא למה הוא לא מגיע ללפני כן, למעמד של העשיר. לא שהוא עשיר, אלא לרצון שלו לתת בלי שמישהו נותן לו ומעורר את הבושה, את הפגם ברצון לקבל. הנברא לא רוצה להתעורר אל הבורא מתוך שמרגיש את עצמו פחות, פגום ומתבייש בזה, אלא להתעורר אליו מאהבה כמו שלו, בלתי תלויה בדבר. שאליה מגיעים לאחר כל התיקונים.

והשאלה היא איך אנחנו שנבראנו פחות ממחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו, על ידי פעולות של שבירת הכלים וכל מה שעובר עלינו, כולל חלק שאנחנו פועלים בו בהכרתנו וביגיעתנו, איך על ידי כל התהליך מגיעים לא למצב ממנו יצאנו, אלא למדרגה מעליו, שההבדל בין המדרגות הוא בין בורא לנברא, שעולים מדרגת פעולה לדרגת הפועל? לא מן הסתם אומרים שהמטרה להיטיב לנבראיו היא מחשבת הבריאה, מחשבה.

מילים לא יכולות לברר את המצבים האלה. למרות שהדוגמאות שבעל הסולם נותן הן נכונות והכי קרובות למה שיש, אבל גם בינן לבין מה שמתרחש ברוחניות, המרחק עוד גדול.


מהי כוונתו בתשובה: "אם כן לא נברא עוד איש שיוכל למלאות משאלותיך"?

בתשובה "אם כן לא נברא עוד איש שיוכל למלאות משאלותיך" הוא מתכוון, אי אפשר למלאות את מה שאתה מבקש בדרגה שלך. אתה מבקש יותר ממה שאפשר להגיע באורות וכלים. אלא צריך לעבור שבירה ויגיעה וחושך. ואם מתוך החושך מתחילים להתאפס בשמירת הדרגה האחרונה, אז מגיעים לדרגת העשיר. לא לעשירות, אלא לרצון להיטיב, ללא שום צורך בו, ללא שום חיסרון. אלא החיסרון נובע מתוך אהבה, שלא מתבססת על חיסרון קודם.


מאיפה הנברא מרגיש חיסרון להיטיב?

החיסרון לא מתעורר מקשר בין כלים לאורות, אלא הבורא יצר תופעה מיוחדת שנקראת "בושה". לכן אומר רב"ש, שבושה היא בריאה בפני עצמה. כי היא הפער האמיתי בין הדרגה האנושית שיכולה להידמות לבורא, לדרגה האלוקית.

אם הנברא היה נשלל מהפער הזה, אז היה מקבל על מנת להשפיע, היה עושה את הפעולות, ולא מגיע למחשבת הבריאה, אלא מגיע לפעולות הבריאה, ללקבל על מנת להשפיע, שאצלו נחשב להשפיע. אבל מתוך זה הוא היה מגיע להתאמה לפעולות הנותן, ולא למדרגה עוד יותר עליונה, להתאמה לנותן.


האם ניתן להשלים את הדחף שעומד אחרי כל פעולה?

הדחף הזה עומד אחרי כל פעולה ואי אפשר להשלים אותו, מפני של"ב האבן נשאר ללא השלמה. הוא נסתר בדיוק בל"ב האבן שלנו, שלכן אין אור כדי לתקן אותו. כי הוא עומד כגילוי הנברא על הבושה, דווקא על הבושה.

במילים אחרות, לקבל על מנת להשפיע האדם יכול עד הסוף, כי על הפעולות האלה אין ל"ב האבן. ל"ב האבן הוא על הכוונה, שהאדם לא יכול לתת, שלא מתוך חיסרון קודם. "ל"ב האבן" הוא עניין איכותי.


איפה באורות וכלים נרשמת התופעה הזאת?

התופעה הזאת נרשמת בל"ב האבן. באותו הכוח שמתבהר מאוחר יותר, כבלתי ניתן לתיקון. ואיך הוא ניתקן? על ידי שעושים את כל הפעולות במלואן ונעשים בדיוק מתאימים לבורא, הכוח הזה כביכול מתברר במלואו, ואז הוא ניתקן.


למה החלק הזה בלתי נפרד מהנברא?

החלק הזה בלתי נפרד מהנברא, מפני שהנברא מגלה אותו באין סוף. אבל לא משיגים אותו עכשיו מיד. כל הבושה שלנו היא לא בושה, אלא פחד מפגיעה ברצון לקבל, בכבוד, ב"האני". לבורא אין בכלל עניין "האני", הוא לא חושב אם הוא קיים או לא. והבושה של האדם נובעת רק מזה, לכן ל"ב האבן לא יכול לעבור תיקון.

הבושה היא תופעה בנשמות גבוהות מאוד, שהן בלבד מגיעות להרגשה הזאת. ורק בדרגות הגבוהות הללו מתחילה העבודה עם הישג הבושה, עם השגה של הבושה. ולפני כן עניין של העבודה אפילו על מנת להשפיע, הוא עדיין לא בנשמות הגבוהות.



האם ללא בושה אין נברא?

עד לדרגה שהוא מתקרב לבורא ומרגיש בושה, האדם לא נקרא נברא. למרות שנמצא בעבודה רוחנית, בהתקדמות ובהשגה, הוא עדיין לא נקרא נברא.


איך מודדים?

האם אפשר לומר על ילד בן עשר שהוא בן אדם? מתי הוא נחשב בן אדם? מה המידה? איך מודדים שהגיע לבגרות? וגם אחרי בגרות איך מודדים שיוכל לעמוד ולבצע מה שצריך לבצע? במה היא הבגרות? האם עובד בכלים דהשפעה או גם בכלים דקבלה? האם תיקן את הכלים דהשפעה שלו, ונותר לו לתקן כלים דקבלה, ואז הוא מודד אותה? או האם בכלים שמברר מלכתחילה, כי כל כלי שבור כלול מכל הכלים, הוא כבר צריך לברר את ל"ב האבן שלו ובדיוק את הפער בינו לבין הבורא?


אות ט'

"אמנם כן ראוי לנו להתבונן בעיקרו ומקורו של חוק טבעי זה, ומבטן מי יצא לנו פגם הבושה ואי הסבלנות, שאנו מרגישים בעת קבלת החסד ממי שהוא? אולם דבר זה מושכל מחוק הידוע לחכמי הטבע אשר כל ענף טבעו קרוב ושוה אל שורשו, וכל הענינים הנהוגים בשורש יתרצה בהם גם הענף שלו, ויאהב אותם ויחמדם ויפיק תועלתו מהם. ולעומתם, כל הענינים שאינם נהוגים בשורש, גם הענף שלו מתרחק מהם לא יוכל לסובלם וגם ניזוק מהם. וחוק זה מצוי בין כל שורש וענף שלו ולא יעבור.

ומכאן נפתח לנו פתח להבין מקור כללות התענוגים והיסורים הקבועים בעולמנו, כי מתוך שהשי"ת וית' הוא השורש לכל בריותיו אשר ברא, לפיכך כל הענינים הכלולים בו ית' ונמשכו לנו הימנו בהמשכה ישרה, יבושמו לנו וינעמו לנו, משום שטבענו קרוב לשורשינו ית'.

וכל הענינים שאינם נוהגים בו ית', ולא נמשכו לנו הימנו בהמשכה ישרה זולת על פי קוטבה של הבריאה עצמה, יהיו אלה נגד הטבע שלנו, ויהיה קשה לנו לסובלם. דהיינו, אנו אוהבים את המנוחה, ושונאים מאד את התנועה, עד שאין אנו עושים שום תנועה אם לא להשגת המנוחה, והיה זה, מפני שהשורש שלנו איננו בעל תנועה זולת בעל המנוחה, ואין תנועה חס ושלום נוהגת בו כלל, ולפיכך תהיה זו גם כן נגד טבענו ושנואה לנו. ועל דרך זה, אנו אוהבים מאד את החכמה ואת הגבורה ואת העושר וכו', שהוא משום שכל אלה כלולים בו ית' שהוא שורשנו, ועל כן שונאים אנו מאד את הפוכם, כמו הסכלות והחולשה והעניות, משום שאינם מצויים כלל ועיקר בשורש שלנו, שזהו עושה את הרגשתנו מאוס ושנוא וגם גורם מכאובים לאין סבול."

אם מקבלים את הדוגמה של העני והעשיר כפשוטו, אז ברור, שהעני כדי לא להרגיש בושה, עושה את כל הפעולות כדי להחזיר לעשיר אותה הרגשה, כמו שהעשיר התייחס אליו. מאיפה העני יודע מה צריך ומה לא צריך להחזיר? יש חוק טבע, אומר בעל הסולם, שמה שהאדם מרגיש כטוב, נמצא בשורש שלו, בבורא. ומה שהוא מרגיש כרע, מורגש ומתקבל גם בבורא כדבר רע.

ולכן ישנה לאדם אפשרות לפעול בחזרה, תוך הבנה שהוא עושה פעולה נכונה, רק מתוך ההרגשה שלו. לפי החוק הראשון בתיקון הכלים, שאומר: "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך" - תרגיש אם הדבר טוב או רע בשבילך, וכך תדע מה טוב או רע לחברך. היכולת הזאת היא בדיוק מה שמביא לקשר בין הבורא לנברא. אם הנברא מתחיל לקבל הרגשה בכלים שלו, הוא מסוגל להתחיל לפענח את ההרגשה שלו, במה הוא יכול להחזיר לבורא.


מה גורם לבורא לעשות פעולות אהבה?

קשה לדבר על הדברים הללו בפשטות, מפני שמה שעומד אחריהם, לא קיים בעולם הזה. מה שנמצא מעל הבורא נקרא "מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו". כי הבורא הוא "בוא" ו"ראה" מפעולותיו למטה מהאהבה. מעל האהבה לא עולים. אלא אומרים ש"רצונו להיטיב לנבראיו". למה? מפני שיש לו אהבה. מאיפה? מאיפה האהבה שלו, עדיין לא מושג לנו. ומהנקודה הזאת מתחילים.

הסיבה היא אהבה, והפעולה היא נתינה. אם אוהבים, רוצים שמישהו ירגיש את האהבה. במה אפשר להראות אהבה? בכך שבונים במישהו חיסרון, וממלאים את החיסרון שלו, במה שנעים לי. לכן, כדי להביע אהבה למישהו, צריך תחילה לברוא חסרונות, רגשות לא נעימים, ולאחר מכן למלא אותם. כלומר, אם אוהבים מישהו, סובלים מזה שהוא לא רוצה כלום, שהוא לא נמצא בסבל. כדי לתת לו חייבים שהוא יהיה חסר במשהו. ואת החיסרון הזה הבורא ברא.


למה המנוחה, הגבורה, החכמה והעושר מורגשים אצלנו דווקא כחסרונות?

המנוחה והגבורה והעושר הם נעימים וטובים לרצון לקבל, מפני שהבורא מעריך אותם. אבל הבורא רוצה שהאדם יהנה מהם, לכן ברא באדם חסרונות למנוחה, לכבוד, לכוח, לגבורה, כדי למלא את החסרונות הללו, ובכך להביע את אהבתו.


מהי מנוחה המוחלטת?

המנוחה המוחלטת וכל הטוב והעונג שהאדם משיג לבסוף, הם לא ביטול הרצונות הללו, אלא מילוי שלהם. מילוי הוא לא ביטול. "מילוי" נקרא שהאדם נהנה בתוך הרצון, ולא שהרצון נעלם, אלא הוא נהנה.

"מנוחה מוחלטת" היא לא כמו המנוחה שלנו. כי אצלנו הכל בא מתוך שלילה. מנוחה שלנו היא חוסר תנועה. אדם שלא רץ אלא יושב, נקרא "נח". וברוחניות מנוחה לא באה מתוך חיסרון, שנמצאים ללא תנועה. אלא דווקא מזה שנמצאים בפעולה עצמה, אבל משיגים דרגה יותר עליונה מהפעולה - תוצאה ממנה. וזאת התכלית.

מהי התוצאה של הפעולה שנקראת "מנוחה"?

תוצאה מכל פעולה היא דבקות. מנוחה בשבילנו היא להיות בדבקות עם הבורא ובמהירות מעשים בלתי מוגבלת. אחרי גמר תיקון האדם עושה פעולות רבות, וכל פעם גדל ומתרחב עוד ועוד בהשגות ובהרגשות.

למה המצב הזה נקראת "מנוחה"? כי הוא מושג לא מתוך חיסרון קודם. האדם כבר הגיע לאהבה, נכלל באהבה כמו שהבורא כלפיו, ומאותו רגע ואילך הוא נמצא במצב מנוחה כמו הבורא. מהי מנוחה? האדם פועל לא מתוך חיסרון, אלא מתוך השלימות.


מה הם החסרונות שיש לפני השבירה ומה הם החסרונות שמתעוררים לאחר השבירה מתוך הערבוביה והרגש הפער בין כלים דקבלה לכלים דהשפעה?

לפני השבירה אין נברא, אין הרגשת הנברא. לפני השבירה אין מי שיאמר על עצמו, שהוא נברא. אחרי שהכלים נשברו, כלומר, הפעולות הרוחניות נשברו ולא הכלים עצמם, אלא אי אפשר לבצע אותם בצורה כמו שקודם. וכך נוצר הפרש בין הפעולות הקודמות לפעולות הנוכחיות. והפער ביניהן, הרגשת הפער, היא נקראת "נברא". לא הכלים עצמם, על הכלים לא מדברים. הכלים, המילויים והפעולות הם על חשבון הבורא. ורק השוואת הפעולות מתוך אהבה או מתוך רצון לקבל, שביסודה נמצאת הבושה, היא נקראת "שורש לנברא".


אות י'

"והיא הנותנת לנו הטעם הפגום הזה של בושה ואי סבלנות בעת שאנו מקבלים דבר מאחרים בתורת חסד, כי הבורא ית' אין בחוקו חס ושלום שום ענין של קבלת טובה, כי ממי יקבל? ומתוך שאין הענין הזה נהוג בשורשנו ית' על כן הוא מאוס ושנוא לנו, כאמור. ולעומתו, אנו מרגישים תענוג ונועם ורך בעת כל השפעה שאנו משפיעים לזולתנו, להיות דבר זה נוהג בשרשנו ית' שהוא המשפיע לכל."

בשביל מה האדם צריך להרגיש את הפער בין כל הפעולות? כדי שתהיה לו תפיסה במשהו, אחיזה במשהו, כלפי הבורא.


למה בעל הסולם מתכוון "כי ממי יקבל"?

"ממי יקבל" הכוונה שהבורא הוא הקדום, ואין לפניו משהו כסיבה, שהוא כמסובב. אלא מפני שאוהב אותנו ועושה פעולה לבריאת הרצון לקבל, כאשר בורא רצון לקבל, נעשה בעצמו כחסר לקבל תגובה מהרצון לקבל.


האם הכל רק בהרגשת הנברא?

תמיד משיגים רק מה שהנברא משיג, אף פעם לא משיגים מחוץ לנברא. רק בשפתנו אנחנו מבטאים מה שמרגישים ומבינים כאילו הבורא רוצה, הבורא לא רוצה, עשה כך או עשה אחרת, חשב קודם כך ועכשיו אחרת.


האם הבורא הוא כלי בתוך האדם?

הבורא הוא גם כלי בתוך האדם, חלק שאליו האדם מתייחס כמו לבורא, ולא למשהו מחוץ לו. הוא לא יכול לדעת מה יש מחוץ לו. מחוץ לו יש עצמותו, משהו שהאדם לא יכול לקרוא לו בשם, לא יכול להתייחס אליו, אין לו שום מגע עימו.