שיחה על מאמר:

"לך לך"

"שלבי הסולם" כרך א' - בראשית, פרשת לך לך, עמ' 78

שיעור מה- 04.11.03

אתה נמצא כאן:

שער למתחיל > שיחת היום > מאמר: "לך לך"

מה הם השלבים שהאדם עובר לפני שמגיע למטרה. מפני שאנחנו מתחילים מהחומר, והחומר שלנו הוא הרצון לקבל, רצון להנות, יוצא שהדרך היא להפוך, לעבוד, עם הרצון הזה נגד כוונתו הטבעית. כאשר לומדים על ההשתלשלות מלמעלה למטה, לומדים את יצירת החומר, דרך ד' בחינות דאור ישר, עד לרצון לקבל. והרצון לקבל שהוא משתלשל עד שמגיע לשבירה, הוא כולו נמצא בתכונה, שהוא עדיין לא הרצון לקבל המוכר לנו.

אלא מאוחר יותר לאחר שעובר שבירה, ונכנסים לרצון לקבל הזה ניצוצות הבינה, ניצוצות השפעה, שהם נעשים בתוך הרצון לקבל, ככוונה בעל מנת לקבל. למרות שהם באים מהבינה, אבל גם מלכות וגם בינה עוברות שבירה. וכך יוצא שהוא לקבל לעצמו, להנות לעצמו, בכוונה ממש להנות לעצמו, שכל כולו סגור בתוך עצמו, גם במעשה וגם בכוונה.

ולכן העבודה שלנו, היא לא כמו שכלי החליטה באין סוף, שהיא רוצה לעשות על מנת להשפיע, ששם חומר של העולמות, שמלכתחילה אין יצר רע, אין כוונה "על מנת", שישנה רק לאחר מכן בעולמות בי"ע דטומאה. אלא מתחילים מהמצב ההפכי. ולכן קודם כל צריך לעבור תיקון הנקרא "דרגת האמונה", "דרגת הצדקה", שהכוונה של האדם תשתנה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע.

צריך להגיע למצב שנקרא "צמצום א'", שלא משתמשים ברצון לקבל אם הוא לא לעל מנת להשפיע. ומדובר ביחס לבורא, לא מדובר על דברים גשמיים, שהאדם בדרך כלל נכנס דרך הקליפות למחשבות שונות, שאז אסור לו לאכול, ולשתות, ולהגביר את הרצון שלו למגוון חיים של העולם הזה. אלא בכל דבר ששייך לבורא, בכל המחשבות והמעשים ששייכים להתפתחותו הרוחנית, האדם חייב להיות בכוונות על מנת להשפיע - להשתדל להגיע להשתוות הצורה.

להיות בהשוואת הצורה לבורא בהשתוות הכוונה. כי בהשתוות המעשה האדם לעולם לא נמצא עם הבורא שכולו רק להשפיע, אלא יכול רק לקבל או לא לקבל. אבל אם אנחנו כל אחד ואחד מגיעים לכוונה "לא לעצמי", אלא רק לטובת הבורא, נמצאים עימו בהשתוות הצורה. והתיקון הזה נקרא "אמונה". ואז המעשה של האדם על מנת להשפיע, הוא נקרא "צדקה".

כלומר, אם האדם מגיע למצב, שלא מצפה לקבל שום תמורה ממה שחושב או עושה, נקרא שעושה צדקה. ואם הוא מגיע למצב האמיתי הזה שמשתדל לעשות צדקה, אז הוא מתחיל לגלות שהוא לא מסוגל ולא רוצה. שהוא בשום פנים ואופן לא יכול ולו רק להתקרב לדרגה כזאת. ואז מתבררת בו דרגה הנקראת "אבירי לב". שהאדם נעשה בוטה ומקטרג על הרוחניות ועל הבורא, ולא רוצה להגיע לצדקה, וגם לא לדרגה שאחרי הצדקה, הנקראת "שלום".

לכן, אומר בעל הסולם, שמארבעת המלאכים הללו, שהם ארבע התכונות העיקריות, שבהן הבורא רוצה להביא את האדם, את הרצון לקבל, לתיקון, הדרגה האחרונה - "שלום", אומרת שהרצון לקבל "הוא כולו קטטה", ולעולם לא ירצה להיות בשלום. ובאמת כך הוא, כי הרצון לקבל לא מסוגל לרצות להגיע ל"לקבל על מנת להשפיע".

אבל מלמעלה, ולא בתוך האדם, לא בתוך ארבע התכונות הללו, ארבע המדרגות האלה, יש אמצעי הנקרא "האור המחזיר למוטב", אור מקיף, מאור שמתקן את הרצון לקבל, ואז הוא באמת מגיע. ובעניין הזה יש שני מצבים:

א) מצב שהאדם יכול לעשות הרבה מעשים וללמוד תורה, אבל נמצא במצב, כמו שאומר רבי אבא, שלמרות שעושה הכל, הוא לא רוכש את דרגת האמונה. חושב על עצמו שהוא צדיק, כי לפי מעשיו הוא באמת צדיק, אבל אינו משיג את דרגת האמונה, מפני שהתורה שלומד, אינה מעוררת עליו אור מקיף. הוא חושב את עצמו בלבד לצדיק, ועל הדרך השניה הוא דווקא מקטרג, מבלי לראות שנמצא בעצמו במבוי סתום.

ב) ורבי חזקיה אומר, שאי אפשר להגיע לדרגת שלום, אפילו לדרגת צדיק, לדרגת האמונה, מבלי לעבור את השלב הנקרא "אבירי לב". שהגוף מתנגד, ולא רוצה, ונמצא בקטטה, בוטה בכל, לא מסכים לשום דבר בדרך הזאת, כי רואה שרוצים לתקן אותו ולכופף אותו. ואם האדם ממשיך תוך שמזמין את המאור המחזיר למוטב, אז הוא נלחם עם אבירות לבו ועובר אותה, שובר את הלב. מגיע למצב הנקרא "למשבירי לב - שמחה" - זוכה שהתורה ממלאה את לבו השבור, מתקנת אותו, ואז מעבר לשבירה הזאת ולתיקון של עצמו, הוא מגיע לשלום.

לכן יש כביכול שתי דרכים, כי אחת מהן היא דרך ללא מוצא, של כל אלה שלומדים תורה ללא כוונה לתקן את עצמם, להזמין על עצמם אור המקיף. אבל אותו אור אפשר להזמין רק על ידי לימוד הקבלה בכוונה להיתקן, לעורר אורות המקיפים, לראות את הרע, לתקן אותו, להגיע ל"אהבת לרעך כמוך", ואז מרגישים את אבירות הלב, ואת הקטטה נגד הדרך, ורק משבירה מגיעים לתיקון.

ובדרך האחרת, שלומדים ועושים מעשים, וסופרים לפי המעשים, לפי שעות הלימוד, ודפי הגמרא שיודעים בעל פה, כמה יש לפי הכמות. שעושים חשבון לפי הימים שלמדו ולפי הדפים שעסקו בתורה, יוצא שללא השגת האמונה, ללא השגת דרגת השלום, בלי להרגיש שנמצאים כנגד זה, חושבים את עצמם לצדיקים. כל ההבדל הוא בין לעורר את אבירות הלב, לבין לעבור אותה בלי להרגיש, ולחיות כל החיים בריחוק מהתיקון.

הדרך הזאת שלא מגלה את הרע שבאדם היא יותר נעימה, האדם נמצא באשליה, חי בשלמות שקרית שטוב לו. ומי שמגלה את ההתנגדות של הלב שלו, מכל הקטטות, מכל הכבדות הלב, מרגיש שרע לו, מרגיש את עצמו עני. וכך יוצא שדרך תורה הפוכה מדרך בעלי-בתים. דרך בעלי-בתים היא הדרך של מי שסופר כל הזמן כמה יש לו, ובאמת עוד יום עשה מצוות, ועוד יום למד, עוד דף גמרא, ועוד יום עסק במשהו שעשה רצונו של קב"ה.

אבל מי שמתקדם בדרך העבודה, רואה כל יום שפוחת, שיותר מרוחק, שאינו בהסכמה עם הדרך, שהרצון לקבל שלו לגמרי הפוך מהמטרה, וחושב את עצמו שמתרחק, ואז אין לו מה לספור, ולכן הוא לא נקרא "בעל בית". אלא עושה חשבון, לא לפי כמה שיש לו, אלא לפי כמה שמרגיש את עצמו בהפכיות הצורה מבעל הבית, ולכן נדרש לתורה. מהסיבה הזאת דרך התורה הפוכה "מדעת בעלי-בתים". כי "בעל בית" לא צריך תורה,ב המחזירה למוטב, כמו שכתוב: "בראתי יצר רע בראתי לו תורה תבלין", אלא לספור את הרכוש שלו בתורה.

והחלוקה הזאת לעובדי ה' ולעושי מעשים קיימת גם בכל אדם ואדם. תלוי לפי מה הוא בודק את עצמו בכל פעם שנמצא במצבים שונים, גם בין אלה שנמצאים בדרך התיקון. עליו לבדוק את עצמו כל פעם ולהיות שמח. לא לפי הרגשתו, אלא בהתאם למה שקורה איתו, שנמצא בדרך הנכונה. לכן כתוב: "לך לך", ללמדך שלא פשוט ללכת בדרך הזאת, אלא רק בציווי הבורא, ובעזרת המאור שמתקן ומעביר משלב לשלב, אפשר באמת להגיע. מ"לך לך מארצך ומבית אביך", "אל הארץ אשר אראך" - לעבור מרצון אחד, מתכונות דלקבל, לתכונות דלהשפיע.


איך האדם בודק אם הוא נמצא בדרך או לא?

בודקים תמיד רק לפי הכישלונות. האדם לא מסוגל לבדוק את עצמו לפי הישגים טובים. בעבודה רוחנית ההישגים הם הכרת הרע. ככל שמתגלה יותר רע באדם, זה המודד שהתקדם.

בדומה לאדם שאומרים לו, שעד שהוא לא מרים מאה קילו, הוא לא עובר לשלב הבא. ואז הוא שם לפניו כמטרה את ההישג של המאה קילו, ומתחיל להתקדם. שמים לפניו עשרים קילו הוא יכול להרים אותם. שמים לו עשרים וחמישה קילו הוא לא מסוגל להרים. ואז אם הוא מתקדם, הוא מרים אפילו עשרים וחמישה, אבל באותו זמן הוא מסתכל על המאה - "מה יעזור לי עשרים וחמישה?". ואז נותנים לו שלושים קילו, ושוב הוא לא יכול, שוב הוא עובד על זה, עד שמרים אותם ושום מסתכל על המאה.

כלומר, האדם כל פעם רואה יותר ויותר קושי. הוא לא סופר את ההישגים שלו, שכבר הרים עשרים קילו, שלושים קילו, ארבעים. למה? כי הוא מסתכל על המאה. וכך יוצא שההישגים הטובים שהשיג בינתיים, הם לא מורגשים אצלו כהישגים, כי המאה קילו הוא נטל כל כך גדול ביחס למה שהשיג, שהוא רואה רק כמה הכבדה יש לו כל פעם. כמה הכבדה מוסיפים לו.

ולכן הדרך היא קשה. אבל, זה בעצם מה שעוזר לאדם, לאט לאט לקבוע יחס נכון לשלבי ההתקדמות. שהוא לא מסתכל על איך שהוא מרגיש, אלא מסתכל על זה שהוא נמצא בהם, עם מי הוא נמצא. שמעריך את הייחודיות של יחס הבורא אליו, שהוא נמצא בקבוצה, שהוא למרות הכל עושה דבר מיוחד, אפילו שהוא לא מרגיש.

האדם בהדרגה מתחיל לבנות ערכים אחרים, שקודם בדק אותם בכלים דקבלה. ודווקא מפני שפעם אחר פעם מקבל אכזבות. הן בונות בו יחס אחר לשקול את המצב, כל פעם בכל מצב. בינתיים בדרך הוא שוקל גם לפי המצב רוח וגם לפי האמת, אבל בהדרגה הוא עוזב את המצב רוח, ולא שם לב אליו במיוחד, ולא כל כך נמצא בשליטתו. ממר ומתוק הוא לאט לאט עובר לאמת ושקר. כלומר, שם את הקשר עם הבורא, עם המטרה, עם מה שמעל לחיים האלה, כדבר הגדול ביותר כמעט בלי להתייחס לאיך הוא מרגיש, אם טוב או רע.

בהדרגה הוא קונה כוח התנגדות לאיך הוא מרגיש ולא שם לב לזה. נבנית בו מערכת אחרת של הסתכלות על החיים. עוד לא אצל מתחילים, אלא מאוחר יותר זה קורה. עד שמגיע למצב שדורש את זה מהבורא. כל פעם מהכבדה, הוא דורש מהבורא, על ידי הלימוד והמעשים שלו, לזכות שהאור מקיף יבוא ויתקן אותו, ויביא לו את דרגת האמונה.

מהי "דרגת אמונה"? שהאדם לא שם לב לרצון לקבל שלו. הרצון גדל והאדם על ידי משיכת אור מקיף מתקן את עצמו. הוא רוכב למעלה מעל הרצון לקבל, שיותר לא לוחץ על האדם ולא מחייב אותו, לקבוע את מצבו לפי מה שהוא מרגיש ברצון לקבל. אלא האדם הופך למשפיע על מנת להשפיע. כלומר, הוא מפסיק להתחשב ברצון לקבל שלו. למה? כתוצאה מהשפעת האור. לא בכוחותיו של האדם לבצע אותה, אלא הוא גורם שהאור מקיף ישפיע עליו. כלומר, הפעולה הזאת אינה ישירה, היא פעולה שהאדם מזמין על עצמו. ואז האור מחזיר אותו למוטב, והוא מגיע לתיקון.

הדרך מתחילה מדרישת האדם שהבורא יתקן אותו. הוא מגלה מהירידות שהוא חייב את התיקונים האלה. בהתחלה הוא מגלה בירידות רק חושך - רע לו וזהו. נאבד לו הטעם, הוא נכנס לייאוש, הוא לא יכול לזוז - "טוב לי מותי מחיי". כלומר, הוא קורא למצב שלו "רע לי". לא אמת ושקר, אלא מר ומתוק - מר. בהדרגה עם ההתקדמות שלו, האדם מצרף את המר הזה לאמת. שאמנם מר לו, אבל הוא נמצא בהתפתחות הנכונה. ואז המר מקבל המתקה.

כמו בחיים הרגילים. בן-אדם שרוצה להיות פרופסור, כל הזמן רע לו. הוא לא הולך לדיסקוטק, הוא לא עושה חיים, אלא יושב בספריה, עסוק בלימודים, ולעת עתה ממתיק את החיים שלו מהמטרה. אותו דבר בדרך הרוחנית, אלא שבה ההמתקה באה מתמיכת הקבוצה, ומהאמונה שאני מגיע למשהו, שלא רואים. פרופסור רואים מה זה, רואים בעיניים מעמד מכובד וטוב.

בכך שהאדם רואה את הרע, ומבקש שייתקן, כלומר, מבקש להעריך את המצבים הללו לפי האמת, ולא לפי ההרגשה, אז האור פועל עליו כך, שמביא לאדם תיקון על מנת להשפיע. את התיקון הזה האדם מבקש, הוא לא רוצה להיות שפוט תחת ההרגשה. הוא מסכים להרגשה רעה ברצון לקבל, אבל בלי שתשלוט עליו. אלא להיות דבוק קרוב יותר למטרה, ובלי להתחשב עם כואב לו או לא.

כמו שהאדם מוכן לתת יד חולה לרופא, שיטפל ויחתוך אם צריך. למה? כי הוא יהיה יותר בריא. הוא בכלל לא מתחשב אם יש לו או אין לו הרגשת כאב. עד כדי כך שאם זאת אמת, והאדם דבוק לאמת, הוא לא מרגיש כאב. איך יתכן דבר כזה? האור מקנה לאדם את היכולת הזאת. שנקראת להגיע לדרגת אמונה, מצב שההרגשה ברצון לא שולטת על האדם, אלא רק גדלות המטרה, גדלות הבורא. זה המצב שנקרא להגיע לצדקה, למצב ללא תמורה, לרצון לקבל ללא תמורה. מה שיש ברצון לקבל לא מורגש יותר, אין התחשבות בזה.

ולכן המצב הזה של חפץ חסד, להשפיע על מנת להשפיע, נחשב כבר לדרגת השתוות עם הבורא. מפני שמתקיים בו כבר התנאי של צמצום א', שכמו שהבורא לא חושב על עצמו, האדם לא חושב על עצמו אם הוא קיים או לא קיים. ולאחריה יש דרגה אחרת, להפוך את הרצון לקבל לעל מנת להשפיע. דרגה שלא נקראת "צדקה", אלא דרגת "שלום". תוספת משובחת מאוד ומסובכת.

ובתהליך שלנו בחברה, צריך לכבד מצבים שהאדם יכול לעבור אותם בלי להרגיש נפילה או עליה בהרגשה שלו. אלא לקבוע ירידה או עליה בהתאם לכמה שמעריך את חשיבות הבורא, את ההתקרבות אליו, את חשיבות החברה, ואת הדבקות בחברה. כלומר, לא לפי ההרגשה באיברים, מה שהרצון מרגיש, אלא לפי האמת. לפי הערכה רוחנית ולא לפי הערכה גשמית. את היחס הזה צריך לכבד בחברה, להתייחס אליו בהערכה, שיהיה מכובד בחברה.

וכמו בכל מצב שעדיין לא מתוקן, יש בו גם מצב נכון וגם לא נכון. מצב נכון הוא שהאדם עושה את הדרך הזאת, מבצע את התהליך הזה, ונמצא בשמחה. אדם כזה נמצא בהליכה נכונה. ומצב לא נכון, שהקליפה מורה לאדם לסבול, שמהסבל הזה הוא מתקדם. לכן הבדיקה אם האדם נמצא בהערכה נכונה, שהשפעה מכובדת יותר מהרגשה טעימה, היא השמחה. האם למרות הכל האדם שמח, שנמצא בתהליך הזה. וכאן תמיכת החברה זה עניין הכרחי, שבלעדיו בלתי אפשרי.


מי מקנה לאדם את הרגשת החשיבות - החברה או האור?

החברה נותנת לאדם תמיכה. היא מהווה בשבילו אבן בוחן, אמת מידה, האם הוא מתקדם נכון או לא נכון, איך הוא נראה מבחוץ. כנגד כל מצב שלו וכל יחס שלו הוא מקבל תגובה מהחברה. גם בעל הסולם וגם רב"ש לא מדברים רבות על החברה, אלא רק נוגעים בזה. למה? כי אחר כך הם מסתכלים מתוך האדם. כי ברור שהכל בא מתוך האדם דרך החברה לבורא, והדיבור הוא רק על ההבחנות שבתוך האדם.

אין פעולה מהאדם כלפי הבורא, וגם מהבורא כלפי האדם, שלא צריכה לעבור דרך המגבר הזה, זכוכית המגדלת הזאת, המערכת המפענחת, הבחינה הזאת, המערכת שבדיוק מסדרת את הכוונות והרצונות של האדם, שנקראת "חברה". אין אף פעולה, אף יחס של האדם לבורא, ובורא לאדם, שלא עובר דרך הכלי הכללי הזה, הנקרא "אדם". כי שם בתוכו שורה הבורא, ודרך כל הכלי כולו, דרך כל החלקים שלו, שנמצאים ביניהם באחדות גמורה, שם מגלים את הבורא.

לכן אין שאלה אם מקבלים דרך החברה או לא, פשוט אין דרך אחרת. ואין אפילו מה לדבר על זה. כי אם מדברים על "על מנת להשפיע", כבר מגדרים מה כוללת הפעולה הזאת. שהאדם מגיע להתחברות עם יתר החלקים, ללא שום הבדל בינו ובינם. שדרך היחסים האלה בינו לבין כל יתר הנשמות, האדם מגיע להרגשת הבורא ששורה בתוך הכלל הזה, בתוך הסכום הזה של כל הנשמות, של כל היחסים האלו, ללא הבדל ביניהם. אלא שאי אפשר כל הזמן לחזור על זה.

אבל מכל הפעולות שאנחנו עושים, אין פעולות אחרות מתרי"ג, מתר"ך, הפעולות, חוץ מפעולות החיבור, ומתוך החיבור יחס למילוי. זה כל מה שיש. אף אחד לא מתקן את עצמו, כולם מתקנים רק את הקשר ביניהם. ולפי מידת הקשר ביניהם מתגלה הבורא. ברגע שהאדם משיג את הקשר בינו ובין יתר הנשמות, כבר ברור לו איך להתייחס למילוי, כי לפי הקשר הזה מתגלה המילוי. מילוי מתגלה לפי השתוות הצורה.

אם כך, יש מקום לשאול, אחרי שהאדם עושה פעולות ומגלה את הקשר בין החלקים, וקושר את הקשרים בין הנשמות, האם הוא עושה פעולות מיוחדות כלפי המילוי שבתוכם, או לא? האם האדם מגיע לקשר בין הנשמות, כאשר הוא נעשה כפרצוף שלם? הפרצוף השלם הזה שהוא מתייחד, כלפי מי עושה פעולת השפעה? מה ההבדל בין פעולת ההשפעה של האדם כלפי יתר הנשמות, ובין פעולת ההשפעה שלו כלפי האור שנמצא בתוכם, ביחסים ביניהם? בפשטות אפשר לומר, הפעולה שהאדם מתחבר עם כל יתר הנשמות, נקראת "תיקון הכלים" - להשפיע על מנת להשפיע. ולאחר שמתקן את החיבור הזה, והכלי בלהשפיע על מנת להשפיע, הוא מתייחס לאור, לקבל על מנת להשפיע.

אז בקשר בינינו, שאנחנו רוכשים כלי של אמונה, כלי של בינה, כלי של צדקה, שלא חושבים על עצמנו, אלא מקבלים כל אחד כמונו, במידה שווה, הוא נקרא שמתקנים את הכלי, מחברים אותו חזרה לאחר השבירה. אבל לאחר שחיברנו אותו חזרה, עשינו את הדבק בינינו, שאין יותר הפרש בין הכלים, נקרא שהגענו לדרגת האמונה, העלינו את מלכות לבינה, הגענו ל"קטנות". אבל משורש, לא' דעביות ולב' דעביות. ועכשיו אנחנו מתחילים להפעיל את הרצון לקבל שבכל אחד מאיתנו בהתכללות. לא בכל אחד ואחד, אלא בהתכללות הרצון לקבל הכללי כלפי המילוי, לקבל על מנת להשפיע. והפעולה הזאת היא כבר כלפי הבורא. כי הוא זה המשפיע, והשפע - אור חכמה, בא ממנו. ואז כולנו ביחד עובדים עימו.

החברים אחד כלפי השני לא יכולים לעסוק בעבודה של לקבל על מנת להשפיע. הם רק מתקנים את הכלים שלהם בלהשפיע על מנת להשפיע. להשפיע על מנת להשפיע הוא תיקון הכלים, תיקון הכוונה. ולקבל על מנת להשפיע זה כבר המעשה. שעובדים עם הרצון לקבל בקבלת התענוגים. כלומר, בהתחברות בהרגשת הבורא בתוך הנברא.

כך בפשטות. אבל כל המצבים משתלבים זה בזה. לקבל על מנת להשפיע קיים במידה יחסית גם ביחס בין הכלים. ויחס של להשפיע על מנת להשפיע קיים גם בין הכלים לבורא, להאור. אבל יותר קל לומר, שלהשפיע על מנת להשפיע הוא תיקון כלי דאדם הראשון, ואחרי זה לקבל על מנת להשפיע עושים עם הבורא. כלומר, אלה שני שלבים. מה עלינו לעשות בינינו, ומה עלינו לעשות עם החברה - שכר ועונש ואהבה נצחית.


אדם שאין לו חשיבות של דרך האמת, מה בכוחו לעשות?

חשיבות מקבלים רק מחברה. את כל החשיבות, חוץ מהחשיבות הבהמית, מה טוב לאכול, לשתות, איך לישון, להזדווג (להיות משפחה) וכו'. כל הדחפים הגופניים שיש לאדם בלי שום חברה, גם אם הוא יחיה באי בודד. אם הגוף שלו בריא, כך הוא ירצה. האדם מרגיש שזה חשוב, וכנגדם הוא מרגיש חיסרון.

אבל האדם לא מרגיש חיסרון לעסוק בכסף, בכבוד. למרות שכבוד יש לכל אחד, גם לאיש פרימיטיבי. אם הוא דרגת אנוש, הוא יותר מבהמה, ואז יש לו עניין של כבוד. רואים איך בעמים פרימיטיביים (הם לא פרימיטיביים, אלא זו תרבות מיוחדת), יש להם ריקודים מיוחדים, חלוקה לפי דרגות, ראש שבט וקטנים ממנו, וכו'. אבל האדם מקבל אותם מהחברה, שנולד וכך גדל. יש לאדם את הנטיות האלה מפני שהוא נולד בן-אדם ולא פרה, אבל החברה מספקת לו את המידות עצמם, כלומר, את המילוי שלהם.

מה נקרא "כבוד"? כמה שהאדם גונב יותר, הוא יותר מכובד, כך מקובל בחבורות של גנבים. כמה שהאדם יותר מרמה את האחרים, הוא יותר מכובד. כמה שהוא יותר מסובב את האחרים, הוא יותר חזק ומכובד, כמו בפוליטיקאים למשל. וכך עוד ועוד. כל חברה שהאדם משייך את עצמו אליה, נותנת לו ערכים שונים. בלי חברה האדם לא יכול.

ואם האדם בוחר, שהדרגה שברצונו לכבד היא חיבור עם הבורא, אז הוא צריך להיכנס לחברה כזאת שמחשיבה חיבור עם הבורא. כל עניין החינוך בנוי בשיטה כזאת. אם הורים רוצים שהבן שלהם ילמד לנגן, הם שולחים אותו אחר הצהרים ללמוד מוסיקה, לוקחים אותו לסרטים על מלחינים גדולים, וכו'. ובכלל לא חשוב להם שכל הילדים משחקים מחבואים בחצר, והוא במקום לשחק הולך לבית ספר למוסיקה, ומרגיש שהחיים שלו שחורים, שהם לא חיים, ושהוא שונא מוסיקה.

אז איך באותה צורה נוכל לחנך את עצמנו, שאנחנו ילדים קצת יותר גדולים? גם עכשיו כל אחד מאיתנו נמצא באותו מצב. הגוף רוצה לברוח למקום יותר נוח וטוב. או אפילו בתוך החברה לסובב את החברה כך, שלא תהיה בית ספר למוסיקה, אלא משהו אחר, בתוכו לשחק משהו אחר. כל הזמן רוצים לעוות את המשחק הנכון. וצריך בתחכום כנגד הרצון הפנימי הזה, בכל זאת לסדר את החברה, שהיא תביא לאדם הערכה שהמוסיקה היא הדבר הגדול ביותר. שאז האדם יבזה את כל משחקי המחבואים וילמד רק מוסיקה.

האדם לא יכול לעשות זאת לבד. הוא יכול לעשות אותו על מישהו אחר, ומישהו אחר עליו. ואז בונים חברה בהסכמה הדדית, שהחברה חייבת להיות כזאת, שתשפיע על כל חבר וחבר ערכים שאין לו אותם. כי אם היו לו, הוא לא היה צריך את החברה. אבל אין לו אותם עכשיו, והוא בכוח קובע בחברה ערכים שאותם הוא רוצה לקבל.


איזה ערכים האדם קובע בחברה?

לא הרבה ערכים, אלא רק ערך אחד. שחיבור עם הבורא הוא הערך העליון. וכל מה שפחות ממנו לא שווה כלום. הערך הזה חייב להיות הדבר היחידי, שמתוכו אני קובע את כל יתר הדברים. אם הם אמצעי להשיג אותו, כדאי. ואם לא, אז לא. והאדם עצמו צריך לברר עם החברים וביחד עם הכתובים, מה חשיבות הערכים והאמצעים, שמביאים למטרה.


האם אפשר לפתור בעיות בחברה בעזרת אור מקיף?

אין באפשרותנו לדעת איזה פעולות מביאות אור מקיף יותר גדול או יותר קטן, ואיך לשקול את כל הפעולות האלה. אבל אפשר למדוד לא את התוצאה, אלא את הפעולות עצמן. ככל שהפעולות הן יותר לחיבור בגודל ובגובה, הן פעולות יותר מועילות.

אבל רק בתנאי שבחברה יש ערכים נכונים. אז החיבור בחברה פועל טוב. אבל אם היא חבורת רשעים, שערכים שלהם לא טובים, אז החיבור ביניהם הוא רע. כלומר, צריכים לעבוד בשני מישורים:
א - למדוד את הערכים ולבדוק אותם ולחדד אותם.
ב - סביב הערכים האלה להתייחד.
אחרת החברה היא חברה מזיקה. ואז יותר טוב שלא יהיה חיבור ביניהם.


אחרי שהחברה קבעה את הערכים שלה ושסביבם צריך להתייחד, מה עושים הלאה?

אחרי שהחברים קובעים מה הם רוצים מהעבודה שלהם, ואחרי כן קובעים שסביבם צריך להתייחד, מתחילים לחפש על ידי איזה פעולות לבצע את זה.

המטרה של החברה היא לגלות את הבורא בכלי המשותף. כדי להידבק אליו, לגלות אותו, להרגיש אותו, חייבים ליצור מצב שנקרא "כלי משותף". כלומר, אם כל חבר וחבר מגיע להרגשה, שאין הבדל בינו לבין יתר החברים בקבוצה, סימן הוא שהגיע לתיקון שלו הנקרא "על מנת להשפיע", הנקרא "אמונה", שיוצא מתוך עצמו במידה מסוימת.

למה עושים את העבודה הזאת כלפי האחרים? כדי להתחבר עם הבורא. עדיין לא מודדים על מנת לקבל או על מנת להשפיע ופועלים עדיין ב"לא לשמה", אבל זה מספיק. כלומר, כדאי לאדם לוותר על עצמו ולהיות עם כולם, בכלי אחד, בכפיפה אחת, בקשר אחד, כדי לגלות בינינו את הכוח העליון, את הבורא, את הרוחניות.

הכל בינתיים סביב הרווח האישי, אבל זה מספיק. שאני רוצה את המצב הזה, ואני מוכן לעבוד למענו. המצב הזה נקרא "לא לשמה" מועיל, שממנו מזמינים אור מקיף והוא פועל ומתקן, הוא המשנה את היוצרות. אבל האדם עצמו לא מסוגל לחשוב אחרת. הוא אפילו לא מסוגל לתאר לעצמו מהו הכלי המתוקן, שאליו הוא יכול להשתוקק. הוא בכלל לא יכול לתאר אותו לעצמו. אבל זה מספיק, זה מצבו האמיתי.

מתי הוא יהיה "לא לשמה" אמיתי? אם אומרים לכל החברים, שגילוי האלוקות, התחברות עימו, זה הדבר הגבוה ביותר, וכדאי לשם זה לוותר כל אחד על האנוכיות שלו. ואז כבר יש חיבור והשפעה אחד לשני כדי להתחבר עם הבורא. לא קיבוץ, ולא קומוניזם, אלא באמת "לא לשמה" הנכון, שמביא ל"לשמה". ומתוך התהליך הזה בונים תקנון ושוקלים מה עושים.


אם יש הפרעה בהתחברות בתוך הקבוצה או בין הקבוצות, איך פותרים אותה?

תלוי איזו מין הפרעה. או אפשר לפתור אותה בהסבר, או אפשר לפתור אותה בסילוק הבעיה עצמה, או אפשר לשים אותה בצד, ולא לשים לב אליה, להסכים שלא מעוררים אותה, ואחר כך רואים שהיא רעה, והיא נעלמת.


איך לפתור בעיות טכניות של הקשר הכלל עולמי דרך האינטרנט?

לכל בעיה צריך להתייחס כבעיה כללית. צריך לבדוק מה מרגיש המקבל. לשבת מצדו השני של המסך, במחשב הביתי, ולראות מה קורה למשל אם מעבירים מצלמה מפנים לפנים, מה רואה הבן אדם במחשב בבית. כי אינטרנט לא סובל מהירות, הוא לא קולנוע. הוא גישה אחרת, כביכול פילוסופיה אחרת. יש הגבלות גם בקול וגם בראיה, שצריכים לעבוד תוך התחשבות בהם.

האנשים בקבוצה צריכים להיות מסוגלים להתלבש בהם, לרצות לעשות לטובתם. לשמור על ההרגשה הטובה שלהם להתחבר איתנו, להתלבש בהם, להרגיש אותם. איך מעבירים להם את המסר שלנו. לרצות ללמוד מהם. הפתרון חייב להיות מצד המקבל, לא הפתרון שלו הפתרון שלנו, צריך להתלבש במקבל וממנו להגיע חזרה אלינו. ואז לקבוע אצלנו מה צריכים לעשות. ולא מן הסתם מהשכל שלנו להתחיל לעשות כל מיני דברים. לאסוף את כל הבעיות.

הבעיה היא קבוצתית. שהגישה היא לא בלהתחשב עם המשתמש. כל הזמן צריך לשאול את עצמך, איך הם מרגישים, מה הם חושבים, מה טוב להם, מה רע להם, איזה ליקויים יש להם. צריך לקבל מכתבים, שאנשים יאספו מידע. אולי שם לא רואים טוב? אולי לא שומעים טוב? לשמוע את הטענות ולבצע.


איזה יחס צריך להיות בין קבוצה לבין הרב?

הקבוצה צריכה לכבד את הרב, בכך שהיא לא נופלת עליו, אלא רוצה להיות כמה שיותר עצמאית. ובאמת אבא שמח לראות ילד יותר עצמאי. לא שכל הזמן תחתיו וכל הזמן צריך אותו. גם הרב שמח אם הקבוצה היא יותר עצמאית. ובכך שהיא שומעת את העצות. שני הדברים, לשמוע עצות ולבצע אותן. צריך לעשות ביקורת למה זה כך, כי על ידי זה גדלים. ולהשתדל להיות כמה שיותר עצמאיים. לא להתייחס לרב ביתר תשומת לב, כי זה יוצא מעוות, והוא לא צריך את זה. ובאמת אין צורך. גם רב"ש לא דרש זאת מהחברה. צריך למצוא כל פעם יתר שיתוף פעולה.


למה לא שומעים לעצות הרב?

יכול להיות שהרב לא יכול להסביר יותר טוב, אבל אם הוא עוד פעם ועוד פעם אומר, צריכה להיות התעניינות למה ואיך, אולי הוא לא צודק. צריך לחקור אותו. כי אולי יש נושאים שלגמרי שייכים לגשמיות שבהם הוא ודאי יכול לטעות, כי בגשמיות הוא לא יותר מכל אחד אחר. גשמיות לא שייכת לרוחניות. אם הוא מציע מה לעשות במערכות טכניות, הוא לא בהכרח רואה נכון. ובהחלט מעוניין בביקורת.

והעצות שהוא נותן, הן לא בהכרח העצות שלו. עצות איך צריך לעבוד, לשבת במקום המשתמש, ומצדו לראות את התיקונים שצריך לבצע. באיזה צורה לבצע, זה כבר מומחיות שאין לו אותה. אבל הוא שומע ולכן הבין שאינטרנט הוא כלי מוגבל וצריך לגשת אליו בצורה מסוימת ומיוחדת. ואחרת יש בעיות. צריך לחשוב איך להעביר להם את החומר, לפי מה שהכלי מאפשר.


למה אין מאמרים בעניין חשיבות הנישואין?

המקובלים לא מדברים על חשיבות הנישואין מפני שזה תנאי עוד לפני שהאדם מתחיל ללמוד קבלה. רב"ש לא קיבל אדם לא נשוי כתלמיד. מי שאין לא אישה, כתוב שחסרה לו "פרה וטלית". לא לגנאי, אלא לעזר, כתוב בתורה: "עזר כנגדו" - לא טוב היות אדם לבדו, נעשה לו עזר. רק עזר, אבל בלי העזר הזה אי אפשר. לא מדברים על חשיבות להתחתן, כי זה לא חשיבות, זה תנאי. בחשיבות אומרים "יותר", "פחות" וכו'. להתחתן זה לא יותר ולא פחות, זה תנאי. גבר לא נשוי, הוא לא תלמיד. והוא לא מתחיל שום עבודה.

בעל הסולם אפילו את בנו לא לימד עד שהתחתן. למחרת שהתחתן, בגיל שבע עשרה וחצי, הוא נכנס לשיעור. ויום לפני כן לא לימד אותו ולא הרשה לו לשבת אפילו לא מרחוק. אז אין מה לדבר. אין כאן תנאים. לכן הם לא מדברים על זה. מדברים שהדלת פתוחה ונכנס רק מי שיש לו תעודה שהוא נשוי.

היום אומרים שמותר, כי אם נעשה עוד תנאים כאלה, אז אנשים בכלל לא יבואו ללמוד. לכן אומרים שמותר לבוא לא נשוי, ומותר לשבת בקבוצות חוץ מעורב נשים וגברים, זה כדי שהלימוד יהיה יותר רחב. אבל הבעיה בהחלט נשארת, ואין זה אומר שמי שלומד לפי התנאים האלה, שהם מעבר לתנאים הכרחיים, שהוא נמצא באמת בתהליך.

אז היום יש הסכמה בגלל שפתחנו את הדלת, שיכנסו כולם. אבל אדם לא נשוי שנכנס בדלת, אין זה אומר שהוא נמצא בתלם. הוא לא נמצא בדרך שמטפלים בו מהשמים. התאמה הזאת מחוייבת מהשמים. ואם אין, אפשר להמשיך ולשבת, לא זורקים היום אנשים, כי רוצים שיבואו, ועל ידי זה שיבואו וישמעו, אז יתקנו את הדבר הזה. ולהתחתן זה לא בעיה לתקן. אבל היחס מלמעלה הוא פשוט, הוא בהתאמה לשורשים. צריך להיות גבר נשוי.