שיחה על מאמר:

"מתן תורה"

"קבלה למתחיל" - אות ז' עד אות ט', עמ' 113

שיעור מה- 05.10.03

אתה נמצא כאן:

שער למתחיל > שיחת היום > מאמר: "מתן תורה"

מתן תורה, אות ז':

"אולם כאן עמדו חכמי הקבלה ושאלו, למה לא בראנו מתחילה בכל אותה הרוממות הרצויה להדבק בו יתברך, ומה היה לו יתברך לגלגל עלינו את כל המשא והטורח הזה של הבריאה והתורה והמצוות? והשיבו, דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולא באפיה וכו'. פירוש, כי מי שאוכל ונהנה מיגיע כפיו של חברו מפחד הוא להסתכל בתואר פניו, כי נעשה מושפל והולך על ידי זה עד שמאבד צורתו האנושית. ומתוך שמה שנמשך משלמותו יתברך ויתעלה לא יתכן שימצא בו חסרון, לכן הניח לנו מקום להרויח בעצמינו את רוממותינו הנרצית על ידי מעשה ידינו בתורה ומצוות.

ודברים אלו המה עמוקים מכל עמוק, וכבר בארתי אותם במתכונתם בספרי פנים מסבירות לעץ החיים בענף הראשון, ובספר תלמוד עשר הספירות, הסתכלות פנימית חלק א', וכאן אפרשם בקצרה, שיהיו מובנים לכל נפש."
 

למה כל "המשא והטורח" של הבריאה?

אנחנו מתחילים לראות את הבריאה מ"רצונו להיטיב לנבראיו". לפני כן אנחנו לא חוקרים מאיפה הרצון של הבורא להנות לנבראיו. השאלה הזאת שייכת לסודות התורה. היא נמצאת לפני שהוא התחיל לחשוב עלינו. היא מדברת על הבורא עצמו לפני היחס שלו אלינו, ולכן לא מדברים עליה.

"להיטיב לנבראיו" יכול להיות רק במידת השלמות שבה נמצא הבורא, לא פחות. אחרת אין זו שלמות ולא נקרא "להיטיב". אם הוא נצחי ואם הוא שלם, הוא חייב לברוא אותנו בצורה נצחית ושלימה. ולברוא אותנו כאלה אפשר רק אם האדם בעצמו מרגיש נצחיות ושלמות.

להרגיש נצחיות ושלמות אפשר רק אם "אני מרגיש". כלומר, חייב להיות כאן דבר והיפוכו. קודם בעצמי להרגיש לא נצחיות ולא שלמות, אחר כך לבוא למצב שאני מכיר מהי נצחיות ושלמות, ואני רוצה את אותו מצב, משתוקק אליו, ומרוויח אותו ביגיע כפיי, שלא תהיה בו בושה.

יוצא מכך, שהיגיעה היא כלי שנותנת אפשרות להבין ולהשיג את כל פנימיות הבריאה עצמה, כי מגיעים מקצה לקצה - מכל התכונות ההפוכות מהבורא, להתאמה מלאה אליו.


מה פירוש "מי שאוכל ונהנה מיגיע כפיו של חברו מפחד מלהסתכל בתואר פניו"?

מכל הבעיות שלנו, אין לנו מה לפתור חוץ מבעיית הבושה. הבושה היא המקור, היא היסוד של כל הבעיות שלנו, ואין חוץ ממנה. כל הבעיות וכל הייסורים שלנו הן רק ממנה. כי אם לא היה צורך לדלג על הבושה, מיד היינו מקבלים. כלומר, אם היה אפשר להשיג נצחיות ושלמות ללא עבודה עצמית, אלא לקבל אותן בלי להרגיש בושה, אז כבר עכשיו ללא שום טורח וללא שום יגיעה, היינו נמצאים במצב של גמר התיקון. ללא "גמר" התיקון, ללא "התחלתא", ולא "כלום לי" מהתיקון, היינו מיד נמצאים במצב המושלם.

אלא רק כדי לברוא באדם בושה, שיעבוד על הבושה וישיג את המצבים הללו בעצמו, ובכך ילמד את כל הבריאה, הנהגתה והשגחתה, ויוכל להגיע לדרגת הבורא. כמו שבעל הסולם כותב במכתבו על העבד, שהמלך מעלה מעל ראש כל השרים. ואין לנו שום אפשרות אחרת להגיע לשלמות, אלא רק על ידי עבודה על הבושה. כלומר, להרוויח בעצמנו, להשיג בעצמנו, ללמוד על עצמנו, איך להיות בורא, ולהגיע לבצע זאת. כל אחד ואחד מכל הנבראים.

יוצא מכאן, שהבושה היא המקור לצמצום א', ואותה האדם מתקן. כל הייסורים שלנו נובעים ממנה. לכן בצורה התמציתית והקצרה ביותר, לומר איך אפשר לדלג על הבושה, נקרא "על מנת להשפיע".


איך אדם מגיע לבושה?

לבושה אפשר להגיע בתנאי שהאדם רואה, שמישהו נותן לו. אם הוא מכיר שהוא נותן לו, אם הוא מרגיש שלא מגיע לו, שזו מתנה, שהוא לא משלם עליה, לא נותן תמורתה. להגיע לבושה זה עניין לא פשוט. כמו שבעל הסולם כותב ב"תלמוד עשר הספירות" חלק א' ב"הסתכלות פנימית", ש"בושה" היא הרגשה המוכן לנשמות גבוהות מאוד ולא מן הסתם למישהו.

בעולם הזה, דרגות דומם צומח וחי, לא מתביישים. וגם האדם מתחיל להתבייש רק לפי מידת ההתפתחות שלו. אבל כלפי הבורא, האדם מתחיל להרגיש בושה רק לאחר התגלות הבורא. אם הבורא לא מגולה, איזו בושה יכולים להרגיש? לכן, כל הבושה מתחילים להשיג אחרי המחסום.


מהו שורש הבושה?

שורש הבושה, שאין קבלה בבורא, אלא רק השפעה. ואם האדם משתמש בקבלה, הפעולה הזאת עצמה היא המביאה לבושה. וכמה שהאדם יותר משתמש, הוא יותר מתבייש. בגלל ההפכיות שלו מהשורש, הוא מרגיש בקבלה אי-נעימות. כי קבלה לא קיימת בבורא. חוץ ממנה הכל קיים בו. הרצון לקבל לא קיים בו. ולכן שימוש ברצון לקבל כדי לקבל הוא מביא את הרגשת השוני. הרגשת השוני הזו היא נקראת "בושה".


מתן תורה, אות ח':

"כי הדבר הזה דומה, לעשיר אחד שקרא לאדם מן השוק ומאכילהו ומשקהו ומעניק לו מכסף וזהב וכל חמדה יום יום, ובכל יום מרובים מתנותיו על הקודם לו וכן מוסיף והולך, לבסוף שאלהו העשיר אמור לי האם כבר נתמלאו כל משאלותיך? וענהו, עדיין לא נתמלאו כל מבוקשי, כי מה טוב ומה נעים היה לי אילו כל הרכוש והחמודות הללו הגיעוני על ידי עסקי עצמי כמו שהגיעו אליך, ולא להיות מקבל מתנת ידך בחסד. ויאמר לו העשיר, אם כן לא נברא עוד איש שיוכל למלאות משאלותיך.

ודבר זה טבעי הוא, כי הגם שמצד אחד הוא טועם תענוג גדול, ומוסיף והולך כפי שיעור ריבוי מתנותיו, הנה מצד שני קשה לו לסבול מבושה את ריבוי ההטבה הזו, שהעשיר הולך ומרבה עליו בכל פעם. כי חוק טבעי הוא בעולם, שהמקבל מרגיש כמין בושה ואי סבלנות בעת קבלת מתנת החנם מאת הנותן מחמת חסדיו ורחמיו עליו. ומכאן נמשך לנו חוק שני, שלא יצוייר בעולם מי שיוכל למלאות חפצי חברו במילואם כי סוף סוף לא יוכל ליתן לו את האופי והצורה של קנין עצמי, שרק עמה נשלמת כל ההרחבה מכל השלמות הרצויה.

והנה זה אמור רק כלפי הנבראים, מה שלא יתכן ומתאים כלל כלפי שלמותו הנעלה ית' וית'. וזהו שהכין לנו על ידי היגיעה והטרחה ועל ידי העסק בתורה ומצוות להמציא את רוממותינו בעצמינו, כי אז כל העונג והטוב המגיע לנו ממנו ית' דהיינו כל הכלול בדבר דבקותו ית', יהיה כל זה בבחינת קנין עצמינו, שהגיע לנו על ידי מעשה ידינו, שאז אנו מרגישים עצמינו בבחינת בעלים לדבר, שאין לנו טעם של שלמות זולתה, כמבואר."
 

מה האדם עושה כדי לא להרגיש רע מהבושה?

בעולם הזה אם חבר נותן לך כל טוב ואתה מרגיש מקבל, כדי לא להרגיש רע, אתה קצת דוחה אותו. אם למרות שאתה דוחה אותו, החבר לוחץ עליך לקבל, אז אתה אפילו מרגיש שאתה עושה לו טובה אם אתה מקבל ממנו. כלומר, האדם חייב בצורה כלשהי לבטל את הבושה.

למה? מפני שאם בושה נמצאת לפני האדם, היא מבטלת את האישיות שלו, את "האני" שלו, ולזה האדם לא יכול להסכים בשום פנים ואופן, כי "האני" של האדם הוא דבר נצחי וכל היתר חולף, הולך ובא, בא והולך, חיים ומוות. לכן האדם לא יכול להתעלם מהרגשת הבושה, הוא חייב בצורה כלשהי לסלק אותה, להשלים אותה.

לכן בעבודת התיקון, שחייבים לעמוד נגד הרצון לקבל ולטפל בו, ולקנות כוונה על מנת להשפיע, מתי באמת יכולים להתמודד עם הרצון לקבל? כשמרגישים בו בושה. כשהאדם מרגיש שהוא לא מסוגל, ש"טוב לי מותי מחיי". כשהוא חייב להיפטר מהרצון לקבל, אחרת הבושה אוכלת אותו, הורסת אותו, הורגת אותו. אז הוא מוצא כוחות בתפילה, בעבודה עם החברים, בכל מה שעומד לרשותו, רק כדי לא להיות המקבל.

כל עבודת האדם היא להגיע להתפתחות כזאת, שהוא יראה את הבורא, את הנותן, ואת עצמו כמקבל ואת היחס ביניהם, בין הנותן והמקבל, בצורה כזאת, שיותר הוא לא יוכל לומר "מגיע לי", אלא באמת יראה שהוא המקבל, ואין באפשרותו להימנע מקבל, וגם אין באפשרותו למנוע מהבורא לתת לו. ואז האדם מתבייש וממש מתפוצץ מבפנים, שזה מצב איום ונורא. ובעקבותיו הוא מגלה, כמו מלכות דאין סוף, שאין לו ברירה, ועליו להסתלק לגמרי מהתכונה הזאת. לא להפסיק לקבל, אלא לסלק מתוכו את התכונה לקבל על מנת לקבל.

בהתחלה הוא מרגיש, שלהיות מקבל זה בושה איומה ונוראית. אחר כך שמתפוגגת הבושה והאדם נמצא ברגיעה יחסית, מתפנה לו הראש להתחיל להכיר מה זה להיות המשפיע, מהי הגדלות הזאת, הנצחיות, השלמות. עד כמה המצב הזה הוא ללא שום גבול. ואז הוא עובר להחלטה שכדאי לו להשפיע. ומתחיל להבין שלהיות משפיע במצבו, נקרא "לקבל על מנת להשפיע". ודאי שמגיעים למצב הזה רק כשעוברים את הבושה.


למה למרות שהעשיר נותן לעני כל טוב, הוא לא מצליח למלא אותו?

אם ממלאים לך את כל הרצון מכל הלב, אבל למי שממלא אותך, יש מחשבה כלשהי על עצמו, יש לו מהנתינה הזאת תענוג, אז אתה לא מרגיש חייב לו במאומה, כי אתה ממלא אותו תענוג. ילד לא מרגיש חייב לאימא, אלא שאימא חייבת לו. לא מפני שהוא לא מפותח, אלא מפני שבנתינה שלה לילד היא ממלאה את הרצון שלה, אז למה שיהיה חייב לה? הוא לא חייב לה כלום.

אבל אם חבר בא אלי לביקור, ואני מתחנן לפניו שיעשה לי טובה ויאכל והוא רואה כמה אני סובל מזה שהוא לא אוכל, ועד כמה אני נהנה מזה שהוא אוכל, אז הוא יושב ואוכל ושותה, וכל הזמן רק מסתכל עלי כמה תענוג הוא גורם לי.

כך העשיר, הוא נותן הכל לעני ונותן לו מכל הלב. הוא גם מגלה לעני שהוא נהנה לתת. אבל הוא לא מגלה לעני, הבורא לא מגלה לאדם שיש לו רצון לקבל. כלומר, התכונה של הבורא היא לתת, הוא נהנה לתת לאדם, אבל לא שהאדם מקבל ממנו ומשפיע לו בחזרה תענוג, אלא הנתינה היא חד צדדית, חד כיוונית, רק מהבורא לנברא.

אם לבורא אין רצון לקבל, והוא נהנה מהרצון להשפיע שלו, הוא נהנה מהשפעה, אז גם האדם יכול לטעון שיש לו רצון לקבל והוא נהנה מלקבל. אבל למה האדם חייב להשפיע חזרה? למה הוא מרגיש בושה? האדם מרגיש בושה משתי סיבות:
א - מפני שהבורא הוא רק רצון להשפיע, ואצל האדם הרצון הוא לקבל.
ב - מפני שהוא לא שולח לבורא בחזרה שום דבר בתמורה. זו נקודה פסיכולוגית פשוטה. לבורא מספיק שהוא נותן לאדם כדי להיות שלם, כדי להיות מלא. ולא חשוב לו מה האדם חושב עליו, איך הוא מתייחס אליו חזרה, אם האדם משדר אליו או בכלל יודע עליו. אין אצלו שום קשר בין שני הדברים.

לכן כאשר העשיר שואל את העני: "מה לתת לך עוד?" ואומר לו: "נתתי לך את כל הנשמה ואני מאוד נהנה מזה. אני לא דורש ממך שום דבר בתמורה, כבר עשית לי טובה שלקחת ממני, ויופי שאתה נהנה". למה העני מרגיש בושה? למה הוא עונה לו: "כל מה שקיבלתי ממך הוא לא לעונג לי. אם הייתי מקבל זאת כתוצאה מיגיע כפיי, היה לי תענוג, ובצורה כזאת אין לי תענוג"? למה הוא מבזה את העשיר שנתן לו כל טוב? איך יתכן מצב כזה?

בעל הסולם מסביר, שהעשיר בכך שהוא מגולה כלפי העני כנותן לו הכל, רק בכך שהוא מתגלה, הוא גורם לו בושה, גורם לו אי-נעימות, גורם לו להרגיש המקבל ואין מה לעשות. הרגשת המקבל היא מולידה את הבושה, את ההרגשה שאני פחות ממנו, את הרגשה הזאת שאין בשורש ואז אין לאדם שום אפשרות להשלים את ההרגשה הזאת, אלא להגיע להיות כשורש.


איפה בכל תהליך התיקון נמצאת הבושה?

אם נמצאים בתהליך, אפילו במצבנו מרגישים לפעמים בושה. מדי פעם כשהבורא מעט מתגלה לאדם, האדם מנחש, חש כעין בושה. הוא מיד מרגיש את המצב שלו כמצב נמוך, לא טוב, נבזה. אבל איפה הבושה עצמה בהחלט מורגשת בהתאם לאיך שהבורא מתגלה. בושה נקראת "גיהנום". הרגשת הבושה בכל מדרגה ומדרגה, נקראת "הרגשת הגיהנום". אותה מכנים "אש שורפת".


איך הדבקות יכולה להיות בחינת קניין של עצמי?

רצון לקבל לא מתבטל, לא נעלם. הוא רק יותר ויותר נכנס לשימוש הנכון שלו על מנת להשפיע. אם האדם מקבל מהבורא הכל בעל מנת להשפיע, ושניהם מתחברים בראש אחד כשני אהובים, אז איזה פגם יכול להיות?

האדם מבטל את הבושה. לא שהוא לא חושב על עצמו, הוא חושב על עצמו שהוא המשפיע לבורא בחזרה. מה פירוש שני אהובים? לא כשני אפסים, שהבורא מתבטל והאדם מתבטל, אלא שניהם בקומה שווה, גדולה. מה זה נקרא שהאדם לא קיים? הוא לא קיים כמקבל. אבל כנותן. המשפיע, הוא בקומה של הבורא, בכל הגודל שלה.


אם האדם משפיע איך הוא מרגיש "אני משפיע"?

יש כאן דיוק מסוים. האם הנתינה של הבורא מורגשת במקבל בלבד, או הבורא עצמו יודע שהוא נותן? הוא נהנה מהנתינה או לא? אז מה פירוש שהבורא לא חושב על עצמו, שאין לו פנייה לעצמו? פירושו של דבר, שאין לו רצון לקבל שמפעיל את המערכת הזאת, אלא רק השפעה בלבד. אבל בהשפעה הזאת מורגש תענוג גדול, שגם אנחנו זוכים לו. בלהידמות להשפעה אנחנו זוכים לתענוג שיש בו, למה שהבורא מרגיש, במה שהוא שורה. זה נקרא "מדרגה". כשהאדם מגיע לפעולה של הבורא, אז הוא מגיע למילוי של הבורא, לאור.

"האני" של אדם לא מתבטל, הרצון לקבל שלו לא מתבטל. הוא עובד איתו, הוא מקים את עצמו עוד יותר ועוד יותר, הוא גדל. האדם יותר משתמש ברצון לקבל שלו, יותר משתמש ב"האני". הוא קובע את עצמיותו, וגדל עד גובה הבורא. רק נתון אחד, שנקרא "מקבל" עובר שינוי - הכוונה.


איך נקודת "האני" יכולה להשפיע?

"האני" פירושו שיש פניה עצמית. אבל מישהו מבצע את זה, מישהו עושה את זה. קיים כאן גבול. האם אני חושב על נקודת "האני" מהנקודה הזאת ופנימה או מהנקודה הזאת והחוצה? האם הנקודה הזאת של "האני" היא כולה להשפעה כלפי חוץ או לי, שיש לה חשבון, הרגשה, יחסים עם הפנים שלה.

בקבלה אומרים ההפך, שהבריאה במקום להיות בביטול כלפי האור, היא מקימה את עצמה כעצמאית וגדולה.


למה הנברא צריך לדמות את עצמו?

הנברא חייב לדמות את עצמו לאותו הבורא שמתגלה בו, שמתגלה לו.


מתן תורה, אות ט':

"אמנם כן ראוי לנו להתבונן בעיקרו ומקורו של חוק טבעי זה, ומבטן מי יצא לנו פגם הבושה ואי הסבלנות, שאנו מרגישים בעת קבלת החסד ממי שהוא? אולם דבר זה מושכל מחוק הידוע לחכמי הטבע אשר כל ענף מטבעו קרוב ושוה אל שורשו, וכל העניינים הנהוגים בשורש יתרצה בהם גם הענף שלו, ויאהב אותם ויחמדם ויפיק תועלתו מהם. ולעומתם, כל הענינים שאינם נהוגים בשורש, גם הענף שלו מתרחק מהם לא יוכל לסובלם וגם ניזוק מהם. וחוק זה מצוי בין כל שורש וענף שלו ולא יעבור.

ומכאן נפתח לנו פתח להבין מקור כללות התענוגים והיסורים הקבועים בעולמנו, כי מתוך שהשי"ת וית' הוא השורש לכל בריותיו אשר ברא, לפיכך כל הענינים הכלולים בו ית' ונמשכו לנו הימנו בהמשכה ישרה, יבושמו לנו וינעמו לנו, משום שטבענו קרוב לשורשינו ית'.
וכל הענינים שאינם נוהגים בו ית', ולא נמשכו לנו הימנו בהמשכה ישרה זולת על פי קטבה של הבריאה עצמה, יהיו אלה נגד הטבע שלנו, ויהיה קשה לנו לסובלם. דהיינו, אנו אוהבים את המנוחה, ושונאים מאד את התנועה, עד שאין אנו עושים שום תנועה אם לא להשגת המנוחה, והיה זה, מפני שהשורש שלנו איננו בעל תנועה זולת בעל המנוחה, ואין תנועה חס ושלום נוהגת בו כלל, ולפיכך תהיה זו גם כן נגד טבענו ושנואה לנו.

ועל דרך זה, אנו אוהבים מאד את החכמה ואת הגבורה ואת העושר וכו', שהוא משום שכל אלה כלולים בו ית' שהוא שורשנו, ועל כן שונאים אנו מאד את הפוכם, כמו הסכלות והחולשה והעניות, משום שאינם מצויים כלל ועיקר בשורש שלנו, שזהו עושה את הרגשתנו מאוס ושנוא וגם גורם מכאובים לאין סבול."
 

האדם בנוי כך, שכל מה שיש בשורש, מורגש בו כתענוג, ומה שאין בשורש, מורגש בו כייסורים. ומכאן החלוקה לדברים נעימים ולא נעימים בחיים שלנו, וגם מעבר להם, בכל העולמות, עד שמגיעים לאין סוף. ודווקא החלוקה הזאת עוזרת לאדם להתמצא במה נשאר לו עוד להידמות לבורא.

כי אם הוא מרגיש בדבר מסוים סבל, אי תענוג, אי נעימות, אז הדבר הזה לא נמצא בשורש, ואז הוא חייב לתקן אותו. מה פירוש לא נמצא בשורש? לא הדבר עצמו, אלא התכונה של האדם לא נמצאת בשורש, בצורה כמו שהיא מתגלה בו. אבל היא מתגלה בו כך רק בתנאי, שהאדם מרגיש מה הן התוצאות הישירות מן השורש.

לכן תענוג יכול להיות מושג רק בתנאי שישנה התאמה. זה החוק העיקרי שממנו מתחיל הכל. ולאדם אין ברירה. מפני שהוא בעל הרגשה, עליו להגיע להשוואת הצורה על ידי הייסורים. הייסורים מחייבים אותו, הם מחייבים אותו לעשות שלא יהיו לו ייסורים, כלומר, שתהיה בו אותה תכונה כמו בשורש.

הבורא לא צריך בכל פעם להמציא המצאות שונות איך לקדם את האדם למטרה, אלא הוא מגלה את עצמו מעט יותר, ואז האדם מרגיש יותר ייסורים - דברים הפוכים מהבורא, והם בעצמם, מפני שהם מורגשים בו כייסורים, מחייבים אותו בעל כורחו, לרוץ למצב של השתוות עם הבורא. אחרת הוא שרוי בייסורים.

חוק אחד מבצע את כל הפעולות, ולא שום דבר אחר. ומצד האדם, אם הוא רוצה ומשתתף בחוק הזה, הוא מקל על עצמו את הרגשת הייסורים. ואם הוא לא רוצה, אז החוק הזה יעשה את שלו.


למה הייסורים מראים לאדם מה עוד לתקן ולא איך לתקן?

בעל הסולם אומר, שאם הנהגת הבורא היתה מגולה - מי שאוכל דבר איסור נחנק, ומי שעושה דבר מצווה מקבל מיד תשלום נאה - אז כולנו בעל כורחנו היינו צדיקים גמורים. אבל מצב כזה לא נקרא "צדיק", אלא ביצוע בלבד של פעולה אוטומטית מתוך חשבון.

ולא זאת רוצים מאיתנו, שנהיה דומים לו בלחקות אותו, אם הוא כך גם אנחנו כך, אחרת נקבל מכה. בצורה כזאת אין לאדם בחירה. הוא פועל מתוך הטבע - מאין ברירה הוא שרוי בייסורים, ואז הבורא מתגלה והוא עושה - ואז מה נשאר לו? איפה "האני" שלו?

לכן האדם הולך לשנות את הפעולות שלו בצורה לא ישירה. הוא הולך לרכוש דברים לגמרי כביכול אחרים. אין לו בתוך הלב קשר ברור, שאם הוא יהיה ב"ואהבת לרעך כמוך", אז הוא יפטר מהייסורים. אלא נראה לו ההפך, ש"ואהבת לרעך כמוך" זה דבר איום ונורא, ועוד יותר גרוע מקודם. המצב הזה נקרא שנותנים לאדם בחירה. נותנים לו אפשרות ללכת בדרך אחרת, לא מטעם תענוג.


מאיזה טעם האדם פועל אם אין לו תענוג?

ודאי שהאדם בכל זאת רוצה את התענוגים, אבל הוא פונה לחברה, שאין לו בזה שום תענוג. והחברה משפיעה עליו פעולות, מעשים, מחשבות, שמלכתחילה אין לו בהם שום צורך ושום תענוג. החברים אומרים לו: "הבורא גדול", "הוא המשפיע", "אני צריך להשפיע", "לתת כל טוב לחברים", ולו עצמו אין שום טעם בזה. כלומר, הוא מנותק בפעולות האלה מתענוגים, ולכן הוא יכול להיות חופשי מהרצון לקבל שלו.