שיחה על מאמר:

"ענין החסד"

"שלבי הסולם" כרך א' - בראשית, פרשת לך לך, עמ' 83

שיעור מה- 05.11.03

אתה נמצא כאן:

שער למתחיל > שיחת היום > מאמר: "ענין החסד"

הרצון לקבל הוא כל החומר של הבריאה, אבל רק במידה שהרצון לקבל מתוקן בתכונת הבינה, בעל מנת להשפיע, אפשר להשתמש בו בצורה נכונה ולהביא אותו לשלמות ונצחיות. ולכן אברהם, שהגיע ראשון לתיקון הזה נקרא "אב האומה", וקיבל תוספת "ה" - מ"אברם" ל"אברהם", כלומר, השיג את תכונת הבינה.

והוא כראשון שקיבל את תכונת הבינה, נקרא "תכונת חסד". כי בינה שייכת לג"ר, וכאשר היא מוסרת את התכונה שלה לז"ת, לכלים דקבלה של התחתונים, אז תכונתה היא חסד. ותכונת החסד היא מה שהאדם צריך לרכוש כדי לעשות תיקון לכלי הנשמה שלו.

במידה שהוא רוכש את התיקון של בינה על המלכות שלו, במידה הזאת נמדדת הרמה הרוחנית שלו, והיכולת שלו לקבל על מנת להשפיע. כלומר, הכל נמדד לא לפי המלכות, אלא לפי כמה שאפשר להשתמש במלכות בהתאם לתיקון של הבינה בה.

וכדי להביא את הנברא למצב שיוכל לעסוק בתיקון המלכות על ידי הבינה, הנברא יוצא כתוצאה משבירת הכלים, שכל תכונות הבינה נכנסות לתכונות המלכות, ומתערבבות זו בזו לפי הרצון לקבל של המלכות. שבכל מקום במלכות, שנמצאת בו תכונת הבינה, היא נמצאת במידה שהמלכות מסוגלת לקלוט אותה, לרכוש את התכונה הזאת לטובת עצמה.

הערבוביה הזאת בין בינה ומלכות לא די שתהיה בדרגה הרוחנית, אלא היא חייבת להיות גם בדרגה הנמוכה ביותר לפי רצונה של מלכות. כי רק בצורה כזאת ניתן לברר ולתקן את המלכות, שבכל מצב ובכל רצון תשתמש בתכונת הבינה, כדי לאמץ לעצמה אופי של בינה, במקום לשייך את הבינה לעצמה.

כלומר, במקום להיות קליפה, במקום להשתמש בקדושה לטובת קבלה לעצמה, עליה לעשות אחרת. להדביק את עצמה לבינה, וקודם להשתמש רק בתכונות הבינה, להשפיע על מנת להשפיע, ולאחר מכן לשתף את עצמה בתכונות הבינה, לקבל על מנת להשפיע.

כל השימוש הנכון בבינה הוא עבודת האדם. עליו מוטל לברר, לבצע ולממש את תכונת הבינה. לקנות את תכונת החסד ולעשות אותה הראשית, הגבוהה והמכובדת מכל יתר התכונות, הבחינות והבחנות. ואז מתגלה לאדם שהרצון לקבל נברא כאמצעי להגיע לדרגת הבורא. מפני שעם כל עוצמתו הוא מצטרף לתכונת החסד, לתכונת הבינה, לתכונת הבורא, ללהשפיע.

הנברא מצטרף לבורא. כאשר המלכות מצטרפת לבינה היא מגיעה לכתר. היא משתמשת בתכונת הבינה בכל עוצמתה. מכאן רואים, שכל העניין הזה של שיתוף מלכות ובינה, חוץ מהיותו כל הדרך שלנו וכל עבודתנו הרוחנית, הוא שייך לציווי שהבורא מצווה על אברהם - "לך לך". כי האדם שמקבל מהטבע שלו לטבע שלו, תוספת בינה, יש לו כבר אפשרות לעבוד. בידיו נמצאים שני האמצעים, שדי בהתמזגות נכונה ביניהם ובעבודה נכונה איתם, כדי להגיע למטרת הבריאה.


מה פירוש, שבינה היא תכונת החסד?

בינה היא תכונת הבורא. ג"ר - כתר, חכמה, בינה. הן שייכות ללמעלה מהגוף, למעלה מהנברא. והנברא מתחיל מז"ת, כמו שלומדים מד' בחינות דאור ישר. מהבורא מתפשט אור, ההתפשטות הזאת נקראת "בחינת שורש", או "כתר". "יש מאין" מוציא בחינה א', רצון להנות ממנו, מן האור.

הרצון הזה הוא בא ישירות מן האור, בצורה ישירה, לכן מכנים אותו "ד' בחינות דאור ישר". ודאי שהרצון הזה הוא לא עצמאי, הוא כולו כלול באור - האור מתפשט ובתוכו בהדרגה מתהווה הרצון. כלומר, אי אפשר לומר שעדיין יש בו משהו חוץ מן האור, לכן התהליך עצמו נקרא ד' בחינות "דאור ישר".

ומה שקורה בדרך הזאת של התפשטות האור, שבאור הזה, וברצון שמתהווה ממנו, נוצרת תגובה על האור, שהרצון רוצה להיות דומה לאור. הרצון רוצה חזרה להידבק לאור, שזו בחינה ב'. ברגע שהרצון מרגיש שונה מן האור, אבל מתפשט יחד עם האור, הוא חוזר, הוא רוצה להידבק לאור. התכונה הזאת באה לו מהאור.

והרצון הזה, שרוצה להידבק לאור, שיש לו תגובה מסוימת משלו, אמנם שגם היא לא שלו, אלא תגובה ישירה מפעולת האור על הרצון, אבל תגובת נגד על הראשונה, תוספת על הראשונה והפוכה, הוא מתחיל לחשוב, על ידי מה הוא יכול להיות כמו האור, חוץ מהרצון שלו, האם ביכולתו לעשות אותה פעולה כמו האור. ואז הפעולה שהוא עושה נקראת בחינה ג' - "זעיר אנפין", שהוא כבר התחלת הנברא, שורש לנברא.

ובקבלה לומדים, שבזעיר אנפין יש שש בחינות - חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד. לאחר שנוצרה תגובה בזעיר אנפין, התפתחות מצדו, בא רצון נוסף, להמשיך את התענוג מעבר לתענוג שהיה בבחינה א', ובחינה ב', ובבחינה ג', להמשיך את התענוג שיש בשורש, באור עצמו - בחינה ד'.

והנברא מתחיל מז"ת דבינה, שהיא הראש שלו, והוא בעצמו מתחיל מתכונת החסד. לכן, כאשר באה התפתחות מהשורשים לענפים שנמצאים בעולם הזה, כאשר נגמר כל התהליך של ההתפתחות מ"אדם הראשון" דרך "נוח" ל"אברהם", אברהם הוא בחינת החסד. "אדם הראשון" ו"נוח" שייכים לראש המדרגה, ו"אברהם", חסד, הוא התגשמות תכונת ההשפעה במקובל הראשון, שהתחיל לכן לפתח את השגת הבורא, ולממש אותה, ולמסור אותה לאחרים.

כל עבודת ה', כל השאיפה להשגת הרוחניות, כל הידיעה על עולם מעבר לעולם שאנחנו מרגישים, שבו גם עכשיו אנחנו קיימים וגם בטרם התלבשותנו בגוף וגם לאחר יציאת הנשמה מן הגוף, כל הגישה והשיטה באה מאברהם אבינו. הוא החוקר, הוא המקובל הראשון, הוא הראשון שבו באופן פעיל התממש הקשר בין בינה ומלכות.

מתוך קשר הזה הוא התחיל להרגיש את השאלה "מהו הטעם בחיינו?", לשאול את עצמו "היש מנהיג לבירה?" - לשאול על הכוח הכללי, על הבורא, על מי שברא ומנהל את כל הטבע. ומתוך השאלות האלה, אומר המדרש, הוא הגיע לחקירה ולגילוי הבורא. בעזרת מה? מתוך שהתגלה בו הקשר בין בינה למלכות.

בנקודת ההתנגשות בין שתי התכונות בינה ומלכות, בהשוואה ביניהן, שם האדם חוקר ומבין מה השוני ומה הקשר בין שני סוגי הבריאה, בין בינה שהיא הרוחניות, לבין מלכות שהיא הגשמיות. ובגבול ביניהן, בשילוב ביניהן, הוא בונה את עצמו.

לכן אברהם נקרא ה"יהודי" הראשון. הראשון שהגיע לייחוד עם הבורא, על ידי שילוב נכון, תיקון נכון של המלכות על ידי הבינה. זו הסיבה שנכתב עליו: "לך לך מארצך" - מהרצון של המלכות ועד לרצון של הבינה. ומפני שבו התגלה הייחוד כמו בשורש, לכן הוא נקרא "אב האומה", המקובל הראשון, שייסד בחייו את כל אותם התנאים והכללים, שלפיהם נוהגים עד היום כל המקובלים, בלימוד שיטת הקבלה והפצתה. כל מה שיש בעיסוק הזה, רואים שקרה והיה לאברהם.


למה היה צריך "לברוא את העולם במידת הדין"?

קודם נבראה המלכות, ואחר כך הצטרפה אליה הבינה בצורה מקולקלת. אבל איך בינה יכולה להיות מקולקלת? בינה לא התקלקלה, אלא מלכות משתמשת בתכונה של בינה לפי רצונה, כדי באמצעותה להנות יותר. השימוש בבינה להנאת המלכות, הוא נקרא "שבירת הכלים" - "צורה מקולקלת".

אמנם אפשר לטעון, שהבורא היה יכול לעשות התערבות אחרת בין בינה ומלכות, ששתיהן לא יתקלקלו, אלא יתערבבו בצורה נכונה. אלא שאם היתה מעורבות נכונה ביניהן, האדם לא היה משיג שום דבר, כי המצב לא היה בשליטתו, לא היה שלו, אלא של הבורא. ובנוסף לזה, לא היתה לאדם יכולת להבדיל בין התכונות הללו, לבחור איך להשתמש בהן, להגיע לעצמאות.

ובמצב המקולקל, אם האדם מתוך המלכות, בוחר להיות בשליטת הבינה, בוחר לרכוש אותה, ודווקא להידבק לתכונתה, הוא בכך בוחר לצאת מטבע אחד לטבע השני. וזו כל הבחירה, כל בניית האדם שבנו. כי גם במלכות וגם בבינה אין שום דבר מצדנו, מפני שמלכות היא תכונה שהבורא ברא לפני שברא אותנו, וגם בינה היא תכונה שהבורא ייסד.

מצד האדם נותר רק לבחור, לברור ולהעדיף את תכונת הבינה על פני תכונת המלכות. לשים את המלכות תחת שליטת הבינה, ולא להפך כמו התוצאה לאחר שבירת הכלים, שבינה נמצאת בשבי של מלכות.


איך האדם יכול להשיג את מחשבות הבורא, אם הוא אף פעם לא שם?

כמו שכתוב: "ממעשיך הכרנוך". אם האדם עושה אותם המעשים, מעשי השפעה, כמו שבינה עושה, כמו שבינה רוצה לעשות, הוא מכיר את מחשבות הבורא. מה אומרת בחינה ב'? "אני רוצה להיות כמוך". מה פירוש "כמוך"? כמו כתר. בחינה ב' לאחר שמגלה בתוך חכמה את פעולת הכתר, היא לא רוצה להיות כחכמה, ולא רוצה להנות מאור החכמה שממלא את כלי דחכמה, אלא רוצה להיות כמו השורש, כתר, שנותן תענוג לחכמה.

ובינה שרוצה להגיע לפעולה כמו כתר, היא מבצעת את הפעולה הזאת בזעיר אנפין. היא נותנת ומשפיעה כמו כתר, ובכך מגיעה להבנה מה הם התענוגים שיש בכתר - תענוגים להנות. ואז היא רוצה להנות מהתענוגים האלה דווקא. לכן מלכות רוצה להנות מדרגת הבורא, מדרגת הכתר, מזה שהוא נותן.

כמו תינוק, שהגיע להנות ממה שאימא נותנת לו, וחושב איך לתת לאימא את ההנאה שלו, שיהיה לה טוב, הוא עושה משהו בשבילה. אבל מתוך המעשה הזה הוא מגיע להבנה, עד כמה אימא נהנית מזה שהיא נותנת לו. שתענוג "המשפיע" של אימא מנתינת הסוכרייה, הוא לא מהתענוג שהתינוק מרגיש בסוכרייה, ולא התענוג שמעביר לה ובזמן האכילה שלה. אלא כאשר הוא מקבל ממנה סוכרייה ונהנה, התענוג שלו נמדד אצל אימו פי מיליון סוכריות.

ואז התינוק בעצמו רוצה להנות מתענוג הזה של פי מיליון סוכריות, שמתגלה באימא שלו. הרצון הזה הוא נקרא שיש לנברא במלכות, בבחינה ד', רצון נוסף שלא היה קודם, שהנברא בעצמו השיג אותו. לכן הבחינה הזאת נקראת "מלכות", בחינה שלא באה בצורה ישירה מהבורא, שהיא שורש הנבראים. היא עדיין קשורה לבורא, היא עדיין מלאה באור ולא נבדלת מן האור, אבל הרצון שבה, הוא לא בא ישירות מן האור.

התינוק השיג שאימא נהנית פי מיליון מהסוכרייה, כאשר היא נותנת לו. למה היא נהנית כל כך? כי היא אוהבת אותו, היא רוצה להשפיע, יש לה מידת השפעה עצומה. ואז גם התינוק רוצה להנות כמו אימא. ולכן, על הרצון הנוסף הזה, שלא בא ישירות מבחינת שורש, הנברא לא יכול לעשות מסך. הוא לא יכול לומר שהוא רוצה להשפיע, להיות כמו בורא, כי הוא לא מסוגל. עכשיו הוא רוצה להנות מההשפעה - כמו שהבורא נהנה מהשפעה, הנברא רוצה להנות מההנאה הזאת, להרגיש את ההנאה הזאת ולהנות ממנה ברצון לקבל שלו. ולכן ביכולתו רק לעשות צמצום. ויש שאלה גדולה, מאיפה הוא מגיע לכוחות לעשות צמצום. כלומר, מתגלה פער בינו לבין הבורא, הנקרא "בושה". ויש עוד שאלות לא פשוטות. אבל בכל זאת, הוא מבצע צמצום.

אלא שלאחר הצמצום, לעשות פעולה דומה לפעולתה של בינה בזעיר אנפין, לקחת את הרצון החדש שיש במלכות, ועם תכונת הבינה להפוך אותו בעל מנת להשפיע, הנברא לא מסוגל. כי גם מה שהנברא לומד מבינה שהיא משפיעה, הוא לומד בצורה לא מספקת למלכות. בינה יכולה לאזן רצון שיש בחכמה, אבל לתת למלכות את כל העוצמה להיות בלקבל על מנת להשפיע, היא לא מסוגלת. כאן על האדם להבדיל מה הוא מסוגל ומה הוא לא מסוגל. הרצון החדש שהוא קונה הוא ל"ב האבן.


מהו השורש לרצון של המלכות להשיג את מעמד הבורא?

מלכות שרוצה להנות, כמו שבחינת שורש נהנית, מזה שהיא הולכת להשפיע, זה הרצון הראשון כלפי הנבראים - "רצונו להיטיב לנבראיו", והוא נקרא "מעמד הבורא". הוא נטו מה שאימא מרגישה כלפי התינוק שלה. אז הנברא מגלה את מעמד הנותן, את המצב שיש בנותן, ורואה איזה תענוג עצום זה להשפיע. לא לפי הסוכרייה שהוא מקבל, מה שיכול להעריך, מה שיכול להרגיש, אלא הוא מרגיש מה שקורה בפנים בתוך המשפיע.


למה הרצון להשפיע הזה לא היה בבחינה ב'?

כי רצון להשפיע של בחינה ב', נולד מהרגשת התענוג שמרגישים בבחינה א', מהרגשת הסוכרייה.


האם בחינת שורש היא המצב הגבוה ביותר?

בחינת שורש זה המצב הגבוה. ולמעלה מזה אנחנו לא יכולים לדון. היתר זה רק פילוסופיה.


מה דוחף את האדם להשפעה?

הגורמים שדוחפים את האדם להשפעה:
א) הצפייה לתענוג המקווה.
ב) הייסורים שמרגיש במצבו.

אבל כאשר האדם הולך בדרך, אם הוא היה רואה תענוג גדול מהשפעה, אם היו מגלים לו רווח מהשפעה, בתוך הרצון לקבל שלו, והוא היה כמו גנב רץ אחרי תכונת ההשפעה כדי להרוויח תענוגים, היינו הולכים בעקבות הקליפות, היינו נכללים רק בריצה אחרי התענוגים של הקליפות, ולעלום לא היינו יכולים לצאת מהם.

לכן הדרך הרוחנית נקראת "כי מציון תצא תורה", דרך של יציאות, של אכזבות, של בלבולים למיניהם, ובכלל ללא תענוגים. כי אם היא משופעת בתענוגים, אז היא דרך הקליפות. הקליפה קונה את האדם, נותנת לו תענוג, ומשעבדת אותו לעבוד בשבילה.

וכל זמן שאין זה קורה, סימן הוא שהאדם הולך בדרך הנכונה. שהפעולות שמבצעים עליו מלמעלה, הן פעולות במטרה לבנות ממנו המשפיע. הדרך הזאת לא פשוטה, היא דרך קשה, שעוד לא יודעים איך ללכת בה, כי בכלים דקבלה, בראיה האגואיסטית שלנו, אי אפשר לראות איך ללכת. אבל הדרך היא ודאי ללא תענוגים. לא נותנים בה שום תשלום שכדאי לעבוד למענו. רק רעיון מופשט כמו גדלות הבורא, גדלות הקבוצה ועוד, ובפועל אין בשביל מה.

לכן לאדם שמתחיל ללמוד קבלה, אומרים כדי למשוך אותו, שעל ידי לימוד הקבלה הוא יתחיל מיד לגלות את המציאות, לדעת איך ללכת ולסובב את הגורל. כל מה שיקרה לו רק מעל המחסום. לאחר שיקבל שכל, שיקבל מודעות עליונה, שידע איך צריך להתנהג, ובשביל מה כדאי לחיות, במידה הזאת יפתחו לו את היכולת לשלוט בעולם, במידה שיהיה בהשוואת הצורה לבורא.

ולא משקרים לו, רק לא מסבירים שהוא קודם צריך לתקן את עצמו. להצטייד בסדר הנכון, בשכל הנכון, ובהבנת כל התהליך, וכל המציאות. אחרת מה הטעם? על איזה גורל לתת לו לשלוט? במה להרוויח, בבורסה, בתענוגים גופניים? ודאי שלא. לכן לא מספרים לו. כמו שרב"ש מלמד, שצריך לספר רק על החצי השני. ועל החצי הראשון לא משקרים, אלא פשוט לא מדברים עליו.

ואם האדם רואה שאינו מתקדם על ידי תענוגים, אז אין לו מה לחשוש, הוא לא יקבל תענוגים, אלא רק במידה שיוכל לבצע פעולת השפעה, יוכל להנות ממנה רק בעל מנת להשפיע. לשחק משחק כפול מכור מראש.


איך עובדים עם מושגים מופשטים ולא עם תענוג?

באים לקבוצה ודורשים מהחברים: "חבר'ה, אתם חייבים כל הזמן להשפיע עלי גדלות הבורא". מה איכפת לי לדרוש להם, הרי זה לא עולה לי כסף. אני באגו שלי לוחץ על החברים, שהם בשבילי כוח זר שאני יכול לדרוש ממנו. מעצמו האדם לא יכול לדרוש, אבל מהחברים הוא יכול לדרוש שישפיעו לו גדלות הבורא. ואז החברים מתחילים להשפיע לו גדלות הבורא, והאדם נכנע.


האם גם אז לא הולכים אחרי התענוג?

החברה משכנעת את האדם, מפני שהוא בנוי בצורה כזאת, שהוא נכנע תחת דעת החברה. ודאי שיש לו תענוג מההתכללות בדעת הרבים, שנותנת לו ביטחון, שנותנת לו הרגשת השייכות, דברים שהם נמדדים בכלים דקבלה. והאדם מתחיל לרוץ אחרי גדלות הבורא, מפני שכדאי לו להיות לידו, אבל בלי לראות את התענוגים הללו.

אם האדם היה רואה אותם, הוא היה רץ בעצמו. אבל הוא לא רואה, לכן הוא זקוק לחברה שתספר לו, שכדאי ללכת. כמו ללכת ולשכנע ילד קטן, שכדאי לו להיות פרופסור. הוא לא רואה תענוגים בלהיות פרופסור. אבל בהדרגה על ידי זה האדם מזמין על עצמו אורות מקיפים, והם משנים אותו. הפעולה בעצמה לא נעשית על ידי האדם, אבל את האמצעי הוא צריך לספק.

האדם רוצה את הבורא רק מפני שהחברה מחייבת אותו להחשיב את גדלות הבורא. הבורא נסתר, האדם לא צריך אותו, אלא החברה משכנעת אותו שהוא צריך בורא, ואז האדם כביכול צריך, וכביכול בורא, ובלי לדעת מי הוא ומה הוא עושה איזו פעולה כלפיו. וכנגד הפעולה הזאת בא אור מקיף ומבצע בו את העבודה.

הכל נעשה בניתוק מהרצון לקבל. בפעולות האלה הרצון לקבל לא מרגיש שום דבר. בפועל אין לו שום רווח. מבחוץ יכול להראות שבעבודה הרוחנית סובלים או אולי נהנים ממציאות עליונה מעל לדרגה הבהמית, אבל למעשה אין לאדם שום דבר. וזה סימן שהוא מתקדם בצורה נכונה - ללא התערבות הרצון לקבל. כך זה נמשך עד שהאור מקיף בא ומשנה את האדם.

ואין מנוס, אין אמצעי אחר. ולכן כל פעם האדם נמצא ביאושים, ואין לו במה להתגאות, והוא בכלל לא יודע מה יהיה הסוף, ואיפה המחסום וכו'. בכל פעם יש מצד אחד, יותר כוחות וצוברים ניסיון, מצד שני הם לא נותנים לאדם שום בסיס. הכל המצב הזה הוא כדי לנתק את הרצון לקבל מהתוצאה, שגם כך לא שייכת לו. אלא עד שאומר: "רוצה אני", שמקבל מהאור מקיף חן דקדושה, שרוצה ולא מסוגל אחרת. למה? אין תשובה. הוא קיבל חן, פשוט אוהב וזהו.

האור בונה את המשיכה הזאת. אבל בשכל, בהרגשה נכונה, בהצדקה, אין שום יסודות לזה. לכן אי אפשר בצורה משכנעת לצאת עם חוכמת הקבלה לרחובות, ולומר שיש לנו ביד משהו פי מיליון יותר טוב. כי אין מה להראות. הלוואי שכל אחד מאיתנו ישכנע את עצמו ללכת קדימה. כי את האחרים האדם משכנע מצד הגאווה שלו והאגו שלוחץ עליהם.


מהו רווח?

רווח הוא מופשט. רווח יכול להיות רק כנגד רצון שיש, שכנגד הרצון הזה האדם רואה איזה מילוי שעתיד להגיע אליו, שהוא יכול להרוויח אותו. להרוויח אותו בהשקעה פחותה, מהתענוג שהוא מקבל. ואז הוא נקרא "רווח" - משקיע תשעים ותשע ומקבל מאה. אבל על האדם להיות ברצון לדבר, וברצון יותר ממה שמשער לעצמו את היגיעה. אחרת החשבון שלו בתוך הרצון לקבל יהיה כזה, שהרצון לקבל לא יאפשר לו לתת יגיעה. כך אנחנו מתחשבים כל פעם בכל התענוגים וחסרונות ומאמצים שלנו.


למה שמתאספים החברים צריכים לדבר על רווחים?

הרווח שהאדם רוצה מהתהליך שהוא עובר בעבודה רוחנית, הוא רווח שלא ניתן להביא למישהו אחר. אם האדם נמצא עדיין בהשגת רווחים מאוכל, מנוחה, משפחה, מין, תענוגים גופניים, או תענוגים של כסף, כבוד, מושכלות, אז אי אפשר במקום התענוגים שחסרים לו, להראות לו תענוגים מופשטים שלא לבושים במה שהוא מבין. הוא לא ירגיש אותם. הכלי שלו צריך להיות שונה.

מלכתחילה הכלים של האדם, הם כלים שהוא מרגיש בהם תענוגים שמלובשים בלבוש של העולם הזה - בשליטה, בידיעה, בדעת, בתענוגים גופניים שמרגישים בחמשת החושים. וככל שהתענוג יותר קרוב לאדם, הוא יותר מוחשי ויותר גדול. בתענוגים הגשמיים חוש המישוש הוא הגדול ביותר וחוש הראיה. אחריהם באים תענוגים יותר מופשטים, של כסף, כבוד, ועוד, דברים שצריכים התפתחות. אבל גם הם באים בלבושים - משתחווים לאדם, מכבדים אותו, האדם יודע עם מה הדבר כלול ואיך הוא מסתובב. דעת-מושכלות היא סוג של שליטה, קצת יותר מופשטת, אבל שייכת בכל זאת להתפתחות השליטה.

אבל אם התענוגים עוד יותר מופשטים, הם לא נאחזים, לא מתלבשים בתוך הכלים דקבלה. הם שייכים לבינה שבתוך המלכות. אפילו קליפות הם תענוגים שמתקבלים בבינה שבתוך מלכות ולא במלכות עצמה. וכבר אי אפשר להסביר עליהם לאנשים שאין להם את זה. חייבת להיות בהם התפתחות קודמת לזה.

לכן על השאלה: למה הקבלה מתגלה? עונים, שכולנו חיים במצב, שלא יודעים מה ילד יום, מתקיימים בחיים לא טובים, נגררים לסמים, אין משפחה, הילדים לא קשורים להורים, לא יודעים מה יקרה בעוד רגע, ונכנסים לתסבוכת כזאת בחיים שחייבים לדעת מהי המציאות, איך לשלוט בגורל, ללמוד איזה פעולות יביאו לי תענוג, ביטחון, חיים טובים. כי אי אפשר להסביר להם בצורה אחרת יותר מופשטת. את הצורה הזאת הם מבינים.

ומי שמתעניין איך עושים את זה, מציעים לו לבוא וללמוד. כמו שצריך ללמוד בכל מקצוע, אם פועלים בצורה הגיונית בחיים האלו, אפילו בסנדלרות ישנם כמה סודות שצריכים לגלות אותם וללמוד איך לבצע, ורק אחר כך עושים. לא כל שכן בקבלה. לא משקרים. רק לא מסבירים להם מה שהם לא מסוגלים לתפוס, מה ששייך להשתוות הצורה, שחייבת להיות. כדי להיכנס למציאות הנכונה האמיתית, חייבים לרכוש עוד טבע שני, כדי להיות בכל הנפח של המציאות. על זה לא מדברים, כי הרעיון הזה לא נתפס אצלם.


איך אפשר לשכנע את החברים להתקדם בדרך?

בצורה מלאכותית להכניס להם שמחה ומרץ. באים לחברה, שם כולנו יושבים בלי מצב רוח, מפעילים רדיו, הוא מתחיל לנגן, כי הוא דומם. ואמנם שהם דרגת חי לעומת הדומם, אבל הדומם הזה יכול להפעיל אותם.


מהי שכינה?

"שכינה" נקראת מידת ההשפעה שמתגלה במלכות. מלכות המחוברת עם בינה נקראת "שכינה". מלכות בעצמה היא מלכות, בינה לעצמה היא מופשטת, תכונת דלהשפיע. ושכינה היא אוסף של כל הנשמות בצורה המתוקנת - החיבור בין בינה ומלכות בצורה האידיאלית. ושם בשכינה הבורא מגולה.


אדם שנהנה מהלימוד מהחברה ולהיות בתהליך, האם ההנאה הזאת פסולה?

השאלה היא בעצם - מה המחייב? מה הסיבה? הרבה האנשים באים וכולם באים מפני שרע להם, ומחפשים שיהיה להם טוב. הם באים מאלף ואחת סיבות, שהמקור לכולן הוא בסופו של דבר חוסר הרגשת העתיד, מה שנקרא אצלנו "ביטחון". וביטחון הוא תוצאה מהשגת האמונה.

אבל השאלה, אם זה הגורם שמפעיל אותנו, ואם אנחנו פועלים ממניע ש"רע לי עכשיו ויהיה לי טוב אחר כך", האם כל אחד מאיתנו משנה את הערכים שלו בדרך? האם האדם נשאר ברצון שיהיה לו טוב, באותה מידה, באותם כלים שהיו לו קודם, או הכלים שלו כל פעם משתפרים? האם הוא בכל זאת נמשך למשהו מעבר לחומר, ומתחיל להתקרב לחן דקדושה?

האם האדם כבר לא מפרש לעצמו את הטוב כמו בהתחלה, ש"טוב" זה נקרא למלא את עצמו בתענוגים גופניים למיניהם, בעיקר של כבוד ושליטה, אבל גם מושכלות וידיעות. או שהוא כבר מתחיל לראות ששליטה ומושכלות, לא מביאים אותו לתכלית, ולהרגיש עד כמה הדבר ריק בעצמו?

אם ההרגשה הזאת נמצאת בתהליך, אז סימן שהוא מתפתח. אבל אם לא, סימן שנשאר כמו שהגיע, והוא נפלט מהקבוצה. אם האדם לא משנה את הערכים שלו, הוא לא מסוגל להיות בקבוצה, הוא יהיה בשינוי הצורה, וירגיש שהקבוצה פולטת אותו, מוציאה אותו החוצה.


עד שהתענוג היחידי הוא איזה?

עד שהתענוג היחידי יהיה בהשגת הקשר עם הבורא. שהאדם לא מכיר ולא יודע בדיוק, אבל זה מין שיגעון כזה. למה? כי אף אחד לא רואה, גם האדם עצמו לא רואה ולא יודע, אלא נמשך וזהו. המצב הזה הוא תוצאה מאור מקיף שמאיר לו מרחוק, ובונה באדם את ההשתוקקות אליו. כמו בתיאור של בעל הסולם: עד שמסתובב סביב הקוטב הזה כל היום וכל הלילה, מצב הנקרא "קישוי", שהאדם מאוד מאוד רוצה.


איך אנחנו יכולים לבנות תקנון?

אם הקבוצה לא תעשה לעצמה תקנון, מי יעשה? כלומר, שילד הולך לבית ספר, יש כבר בניין מוכן, הוא נכנס לכיתה שצוידה עבורו ומתיישב. ישנם בכתה הזאת עוד ילדים כמוהו, יש שם מורה, ולוח שלידו עומד המורה ומספר לנו. הוא מורה מוסמך שיודע מה להגיד, הוא לומד את החומר הזה כבר עשרים שנה, ויש לו תוכניות לימוד שמקובלות על הציבור. הציבור בודק אותו. הציבור שלח אותו ללמד ילדים. וכך יש בטחון שהילדים נמצאים בידיים נכונות, והמורה הזה מקדם אותם למה שרוב הקהל וההורים שלהם בתוכם, קובעים ומסכימים. כך בנויה מערכת החינוך.

ובחברה שלנו, שאנחנו שמים את החיים בכפינו, איך מתקדמים, על ידי איזה תוכנית? מי מקדם אותנו? איפה ההסכמה - הסכמת החברה או מי? אולי הבורא חתם עליה? איפה הוא שם את החותמת? איך קורה דבר כזה? תקנון נקבע לא עבור החיים העכשוויים. אם יכולים לקיים אותו, התקנון כבר נמצא בתוכנו, ואז לא צריך אותו יותר על הקיר. על הקיר צריך להיות כתוב מה שצריך להשיג. המצב העתידי הקרוב ביותר אלינו, הוא חייב להיות דוגמא מודפסת מולנו.

אבל יכול להיות שצריך להיות מודפס מולנו גם המצב העכשווי וגם המצב העתידי, הקרוב אלינו ביותר. אז מי קובע איזה מצב צריך לייצג התקנון? אולי צריך איזה מורה דרך שמכיר ויודע בדיוק את המדרגה איקס ומדרגה איקס פלוס אחד, שיכתוב את התקנון. וכל פעם יכתוב מזווית ראייה של שתי מדרגות האלה, ימדוד את המדרגה שלנו ועוד מדרגה פלוס אחד, אותנו ועוד פלוס אחד - איך אנחנו בהתאם לאיך שאנחנו מתקדמים, וכך נתקדם. כמו מורה שבא כל יום לבית ספר, וכל יום מכניס בילדים עוד מנה של ידע, עוד מנה ועוד מנה, וכך בתזוזה הדרגתית האדם גדל.

אז למה שהתקנון לא יעשה בגישה כזאת? כי הדרך הרוחנית היא דרך שהאדם בונה, והוא בונה מעצמו את האדם. הוא צריך למצוא את הרצונות ולברר אותם, ולבחור ביניהם מה נכון ומה לא נכון. האדם בונה את עצמו. החיפוש הזה הוא בונה ממנו "אדם". בבית ספר רגיל ילד רוכש את הידיעות שנמצאות כבר בעולם, רק שהוא ילד קטן ולא יודע אותן, אבל אחרים יודעים. ובעבודה הרוחנית אני צריך לבנות מעצמי אדם שעוד לא קיים. אין עדיין לא בגוף שלי, ולא בכל הרצונות שלי, ולא בכל התכונות שלי, ולא בכל מה שיש בי, משהו שאני בונה עכשיו בפנים בתוך עצמי. מנקודה האדם בונה פרצוף שלא קיים.

ורק על ידי ביקורת עצמית, וכל העבודה של האדם בין בינה ומלכות, בין כל מה שנותנים לו כתכונות ותנאים סביבתיים, הוא על ידם בונה אותו בעצמו. ואף אחד לא יכול להתערב לו בפנים. אין מורה שיכול להיכנס בפנים ולבנות במקומו, כולל בורא. כי האדם בהבחנות שלו בהדרגה בונה מהנקודה את הפרצוף.


מה לכתוב בתקנון?

מה לכתוב בתקנון, אף אחד במקומך לא יודע. תכתוב מה שאתה יודע, מה שאתה חושב. אל תשאל מה לכתוב. רק לזכור שתקנון הוא המצב שלי עכשיו ואיך אני חושב שעלי להיראות במצב הבא שלי. יותר מזה אי אפשר לומר לך. כי לא רק בחירה לוקחים ממך, אלא גם אף אחד לא יכול לקבוע אותו במקומך. איך אפשר לקחת את השכל והלב שלך, ולהתחיל לחשוב ולעשות ולבצע במקומך? החיפוש הזה בעצמו הוא שבונה את הכלים באדם. אז איך אפשר לעשות חיפוש במקומך?
גם רב יכול רק לייעץ לקבוצה בכללות, שצריך עשות חושבים, מי אתם היום ומי אתם צריכים להיות במצב הבא שלכם, בעוד יום, בעוד שבוע וכו'. אין לאף אחד יכולת להיכנס לעבודה הזאת במקום האדם עצמו.

האם התקנון צריך להיות שאיפה פנימית?

משהו דומה יש אצל מי שעוסק במוסיקה או בכל תחום של אומנות. מלמדים את האדם, נותנים לו עצות חיצוניות. והוא מקיים אותן, ופתאום מתוכן הוא מתחיל להרגיש את החומר, איך לבצע, איך הוא צריך להיות ונכנס בעצמו ליצירתיות. ואז נוצר בו בפנים מה שנקרא "אומנות".

אבל אם הוא לא יבצע בעצמו ולא ידע, וייכשל פה, ויצליח שם, איך הוא יבנה את עצמו? זה בגשמיות, ולא כל שכן ברוחניות, ששם אפילו אי אפשר לתת דוגמאות. גם את הדוגמאות האדם צריך בעצמו להוציא ולבצע.


אם תקנון הוא עניין אישי, אז איך אפשר להתאסף ולהחליט עליו?

אם האדם תלוי בחברה, הוא צריך לדעת מי היא החברה, הוא צריך לקבוע את פניה, כי החברה הזאת היא העתיד שלו. לכן תקנון גם אם הוא אישי אי אפשר לכתוב אותו לעצמך. מה האדם יכול לכתוב לעצמו, אני במצב הזה ומחר אני רוצה להיות במצב זה וזה? הוא חייב להיעזר בחברה כדי לעבור מחר למצב הזה. אם האדם לא הולך לחברה, אם הוא לא פונה אליה, הוא לא יכול להתקדם ממצב איקס למדרגה איקס פלוס אחד.

רק אחרי שהאדם קובע שהוא צריך ללכת לחברה, כדי להגיע למצב יותר טוב, יותר מתקדם, אז הוא הולך לחברה, וכותב עם החברה שלו תקנון. איך החברה צריכה להשפיע עליו, כדי שהוא יתקדם דרגה אחת קדימה. אחרת איך? איזה עוד אמצעי יש לו כדי להתקדם? האדם צריך להיות בטוח שהם ישפיעו עליו, וישפיעו עלי בהתאם למה שהוא רוצה שיהיה לו.

האדם עצמו קובע, שהוא רוצה להיות בדרגה מסוימת, במצב מסוים הבא. ואז הוא צריך חברה שתעביר אותו ממצב הזה למצב הבא. הוא עצמו צריך להגיד להם, לקבוע בחברים את כל התהליכים, שעל ידי התהליכים הללו הם ישפיעו עליו. ואם מחר זה משתנה, אז גם מחר, וכל יום וכל רגע, זאת נקראת "עבודה". כל רגע האדם חייב לשנות את התקנון שלו בהתאם להבנתו. אם ברגע הבא הוא כבר מבין אחרת, אז גם התקנון הפנימי שלו, וגם היחס שלו לחברה, הדרישה שלו ממנה, חייב להשתנות. במאמר "בחירה חופשית", מאמר "החירות", בעל הסולם כותב על זה.


אם כל אחד יעשה חשבון רק מה הוא צריך מהחברה הוא מחליש אותה?

על כל אחד מהחברים לעשות חשבון מה הוא רוצה מעצמו, ו"לרצות מעצמו" נקרא גם להבין שהוא בעצמו לא מסוגל לבצע את זה, וחייב חברה. ואז אם האדם חייב חברה, אם היא נחוצה לו, הוא פונה אליה. אחרת הוא לא יפנה לחברה, אם האדם עצמו לא רוצה לעבור ממצב א' למצב ב', מה איכפת לו מחברה.

אבל אם הוא יודע שממצב א' למצב ב', הוא לא יכול לעבור אלא רק על ידי החברים, על ידי השפעתם, אז הוא הולך אליהם, ובמידה שהדבר נחוץ לו, הוא כבר לוחץ עליהם, ודורש מהם, ונכנס באכזריות ומשנה את הכל. ורק לפי מידת הנחיצות שלו להתקדם ממצב למצב. במידה שהאדם מגלה שבלעדיהם הוא לא יכול, במידה הזאת הוא לוחץ ומשנה ודורש מהחברה, להיות ערוכה בצורה מסוימת שתשפיע עליו לעבור ממצב א' למצב ב'.

ואם אין לאדם נחיצות כזאת, אז הוא לא פונה לחברה, ולא איכפת לו מהחברה, והוא עושה עם החברים רק סעודות וחגיגות וחיים יפים.


איפה החברה מוגבלת בהשפעה שלה על האדם?

מה פירוש שחברה משפיעה על האדם? חברה לא יכולה להשפיע על האדם, אם הוא לא רוצה את השפעתה. הוא לא יקלוט את ההשפעה הזאת. אז הוא רוקד, כי החברה רוצה שהוא ירקוד, כדאי להישאר בריקוד, ובינתיים נמצא בין החברים שמתקדמים ומתגאים וכו'. יש כל מיני חשבונות פנימיים.

לכן בלי תקנון, בלי שהחברה דואגת עליו אי אפשר להתקדם. מהו התקנון? דרישה של האדם מהחברה, איך היא תשפיע עליו. בלי חברה שמשפיעה ולוחצת, אי אפשר להצליח. צריך שהחברים יבואו ויעשו ביקורת על העבודה של כל אחד, אם היא נכונה וטובה. ואז האדם מתפעל, נכנס ללחץ, וזה משפיע עליו להשתנות. צריך לפחות לחץ כזה להרגיש כל הזמן מהחברה. ואז כולנו נצליח.

אפילו אם האדם נמצא במצב רדום ולא דורש לעבור מצב א' למצב ב', בכל אופן החברה חייבת לנענע אותו. ואם גם אז האדם לא קם לתחייה, עליה לזרוק אותו ולקבור אותו. הכל תלוי בחברה.