שיחה על מאמר:

"מאדם רע אסור לשמוע דבר טוב"

"שלבי הסולם" כרך א' - בראשית, פרשת לך לך, עמ' 89

שיעור מה- 06.11.03

אתה נמצא כאן:

שער למתחיל > שיחת היום > מאמר: "מאדם רע אסור לשמוע דבר טוב"

למה מאדם רע אסור לשמוע דבר טוב? ואיך בכלל יכול להיות טוב באדם רע? האם יכול להיות ההפך, רע באדם טוב? כנראה שכן. הפלא בבריאה, שהאדם לא יכול לקבל, שלהתקדם לשלמות ונצחיות יכולים רק מההפך מהן. שהרצון לקבל ביסודו הוא לא טוב ולא רע, אלא על ידי זה שנכנס בו האור, הוא נותן לרצון לקבל כוונה להשפיע.

וללא כוונה להשפיע, הרצון לקבל הוא חומר. אין לו אפילו דרגות עביות. אלא דרגות עביות מתחילות להיווצר ברצון לקבל, במידה שהוא מתחיל להשתמש בכוונה. אם על מנת לקבל, אז דרגות עביות הן שורש, א', ב', ג', ד', לעצמו. ואם בכוונה על מנת להשפיע, הן שורש, א', ב', ג', ד', לבורא. והעביות עצמה היא לא לעצמו ולא לבורא, אלא החומר עצמו, שנהנה ומרגיש רק את מציאותו בעולם.

וכנגד החומר הזה אין שום דבר, שצריך להתהפך או צריך להשתנות. אלא מתוך הכוונות על מנת לקבל, שהחומר הזה מגלה שרוכבות עליו, הוא מגלה שהן לא טובות. הוא מגלה את הכרת הרע שבו בתוך החומר, שהכוונות הן רעות. שהוא לא יכול להנות, בגלל שהכוונות שלו לא נכונות, שהוא רוצה רק להנות. ואז משתדל להחליף את הכוונות, לכאלה שיכול להנות על-ידן, ומגלה בהדרגה שהן כוונות על מנת להשפיע. ולחומר עצמו הכוונות אינן שייכות.

והאדם לא מבין, ולא רוצה להסכים, שהבורא ברא את הבריאה בצורה כזאת, שההפך מהתגלות האלוקות, הוא מה שמעורר את אותנו. שהיצר הרע הוא בעצם האמצעי היחידי, הנאמן, שמקרב את האדם למטרה. שלא נותן לו להישאר כדומם, ללא תנועה. שכל הזמן מזיז אותו עוד יותר ועוד יותר למצוא ולחפש ולראות עד כמה הוא מפסיד על ידו, ולא מסוגל להשיג דבר טוב.

ובלעדיו, בלי היצר הרע, האדם היה נעצר. כי אם הוא הולך בעצתו של היצר הרע, הוא מרגיש את עצמו נכנס לצרות, ואז מתחיל לשנוא את היצר הרע, ומגיע לפתרון הנכון. שרוצה את היצר הטוב, את הכוונה על מנת להשפיע, להחליף במקום הכוונה על מנת לקבל. ובכך היצר הרע גומר את תפקידו.

לכן עלינו לאהוב את היצר הרע. לא לאהוב אותו, אלא לכבד את תפקידו, מה שהוא עושה עבורנו. באיזה אופנים שונים הוא פועל כלפינו, כדי לסובב אותנו לכיוון הבורא, ולהיות העזר כנגדו. לכן אברהם אומר ללוט: "אם תלך לשמאל, אני הימינה, ואם תלך ימינה, אני שמאלה". ולא מפני שאברהם לא ידע לאן ללכת, אלא אם לוט בוחר דרך, אברהם יודע שדרכו שלו היא ההפוכה.

ובלעדי לוט הוא לא היה יודע. בלעדיו הוא היה נשאר חפץ חסד, במצב ללא כיוון. ורק לשם זה קיים היצר הרע. ולמרות שהוא נראה לאדם, לעיתים רע ולעיתים טוב, צריך תמיד לא לשמוע בעצתו, אלא לשמוע ההפך מעצתו, איך על ידה הוא מכוון לכיוון הנכון.

ואין ביכולתו של האדם לדמיין לעצמו, איך הבורא שהוא כל יכול, היה יכול לברוא אחרת. הוא לא יודע למה הבורא ברא כך ולא אחרת, כי המחשבה הזאת היא לפני בריאת האדם, ואת המחשבות הללו הוא לא משיג. וברור שיכול היה. אלא שלא היתה לו עצה אחרת, אפשרות אחרת, לברוא נברא, מישהו מחוץ לו, ולכוון אותו אליו, שיהיה דומה לו בכל התכונות, בכל הקומה, בכל העוצמה, אלא אם כן על ידי חומר שמרגיש תענוג, וכוונה שמכוונת את החומר בצורה הפוכה.

ואחרת החומר הזה היה נשאר תמיד בשליטת הבורא, ונדבק אליו בהתאם לעוצמת הרצון, ונמצא כל הזמן בעביות דשורש, בביטול עצמו - בעביות דשורש של עצמאות. אבל מפני שמגיעות לחומר הזה כוונות הפוכות מהבורא, הוא מצד אחד מתרחק מהבורא, אבל מצד שני מקבל את הכיוון איך להידבק אליו. ואז בהתרחקותו הוא רוכש עצמאות, ובדבקותו הוא רוכש מידת השתוות הצורה לבורא, ונעשה כמוהו. וללא עזרת היצר הרע, החומר של האדם, הרצון לקבל בעצמו לעולם לא היה יכול להיות בקומה שווה עם המאציל.


מי מדריך את האדם איך ללכת?

היצר הרע הוא המדריך של האדם. המדריך הנאמן שעל ידו לבטח נגיע למטרת הבריאה. רק תלוי באדם איך הוא מקבל את המדריך. אם הוא מקבל אותו בתוך הרצון לקבל שלו, או שהוא מקבל אותו בצורה הפוכה - קורא אותו נכון - שהוא אומר לו איך לא ללכת.

אם היצר הרע עובד יחד עם הרצון לקבל ובא אל האדם בצורה טבעית, הוא מראה לו את כל הבורות בדרך, לאן האדם נופל. ואם האדם קורא אותו נכון, שבכך שהיצר הרע מושך אותו, הוא מושך אותו רק לדברים רעים, על מנת שיתגבר עליהם, ויעדיף במקומם להידבק לבורא, אז מתוך זה מתגלה לו העזרה שלו בצורה נכונה.

אין דרך אחרת לבנות עצמאות. אלא אם היצר הרע מתחיל למשוך את האדם לאיזה צד, והוא כמו אברהם, אם היצר הולך שמאלה, הוא ימינה, ואם ימינה, הוא שמאלה. הוא יודע, שאם הוא יתגבר על המשיכה שלו לאותו כיוון, להנות ממשהו או לעשות, ובמקום להימשך לכיוון הזה הוא ידבק לבורא, אז הדבקות שלו בבורא, היגיעה הזאת, אותה הוא הרוויח.

והיצר הרע מושך אותו ימינה, ושמאלה לכיוון כלשהו של "בוא נהנה שם". אם הוא מתגבר עליו, אבל לא על ידי שהורס את הרצון לקבל, הולך למנזר, וכו'. אלא כלפי כל מה שמושך אותו, הוא רוצה להעמיד בורא, גדלות שלו, נצחיות שלו, שלמות שלו, כיותר גדול מהמשיכה הזאת. ואז הוא צריך לבקש מהבורא שיתגלה, שיתן לו כוח, שיתן לו קבוצה, שהקבוצה תשפיע עליו גדלות הבורא, אז הוא לא ימשך לא ימינה ולא שמאלה, ולמרות כל המשיכות האלה הוא ישאר בכיוון הבורא וידבק אליו.

וכך כל המשיכות שהיצר הרע מושך את האדם, ימינה ושמאלה לכל מיני תענוגים שונים באופי שלהם ובמה שיש בהם, מעורר באדם בדיוק אותם כיוונים, אותם אופנים, שעל-ידם הוא בונה את צורת ההימשכות שלו לבורא. בכך הוא בונה את הפרצוף שלו, את כל הצורות שלו, את הפרצוף דקדושה שלו. ויצר הרע עושה בדיוק את העבודה הנכונה, בכמות ובאיכות, ובזה אחר זה, בסיבה ומסובב, ובכל הצורות שהוא מתגלה בו, הוא נותן לאדם בדיוק אותם הפיתויים, שאם האדם הופך אותם ועל פניהם משתוקק לבורא, הוא מוסיף ומוסיף לפרצוף דקדושה שלו.


האם תוצאה דומה יכולה לבוא מיצר טוב במקום מיצר רע?

מה פתאום? איך יכול להיות באדם יצר טוב, אם הוא כולו תוצאה משבירת הכלי, שנשבר כליל? איך יכול להיות בו משהו טוב? גם נקודה שבלב לא נקראת "טוב". הנקודה שבלב לא מושכת את האדם לדברים טובים. היא מושכת אותו לתענוגים מעבר לאלו שמלובשים סביבו בכסף, בכבוד, במושכלות וכו'. אבל לתענוגים.

ולהימשך סתם כך לתענוגים יותר גדולים, לא נקרא טוב. אדם הסתפק באלף דולר לחודש, ופתאום נמשך למאה אלף דולר והולך לגנוב, מה טוב בזה? הוא פשוט נמשך ליותר. אבל "טוב" לא נקרא להימשך למשהו יותר גדול. אם יש לאדם מסך, רצון יותר גדול זה טוב, אבל אם אין מסך, זה רע. סתם רצון לקבל יותר גדול, לא נקרא "טוב". הוא גורם הכרחי שצריך להתגלות בדרך, אבל הוא לא חיובי. יש עוד שאלה האם בכוחנו לעשות ממנו חיובי.

סתם משיכה לדברים יותר גדולים, יכולה להיות רעה מאוד. ואז "שב ואל תעשה עדיף". הרבה פסוקים מדברים על זה. בקבלה מורים לאדם, להישאר בצמצום עד שיהיה לו מסך לעשות על מנת להשפיע. לעורר רצון לקבל רק באותה מידה שהוא יכול להשתמש בו בעל מנת להשפיע. מטרת הבריאה היא להידבק לבורא, ולא סתם לשבת על שק רצונות, שאין להם שום תיקון. להיות בקדושה אפילו מעט, זה נקרא "טוב", ולא ההפך מזה - להיות בגדלות בקליפה.


מתי יגיעה היא לכיוון הטוב?

המשפט הזה: "אם מעשה דורש יגיעה, כנראה שהוא לכיוון הטוב. ואם הוא לא דורש יגיעה, כנראה שהוא לכיוון הרע", אינו מגדיר נכון מהי יגיעה. לפעמים אדם מזיע, אבל בתכנון איך לפרוץ בנק, שהוא לעצמו עניין לא פשוט, שדורש כמה אנשים שיעבדו ויכינו הכל - הרצון מחייב אותו. השאלה היא כנגד מה היגיעה. אם היגיעה הולכת יחד עם הרצון, כדי לבצע אותו ולהנות, ללא שום קשר עם הבורא, זוהי יגיעת היצר רע.

ובקבלה היא אינה נחשבת ליגיעה. האדם יכול להזיע כל החיים כדי להרוויח משהו, ששם לעצמו כמטרת חיים, אבל המאמץ שלו לא נחשב יגיעה. ברוחניות יגיעה הוא רק מה שמביא את האדם לדבקות בבורא, שמשפר אותו להיות דומה לבורא. ויתר הדברים הם לא יגיעה. בהתאם לזה לומדים דברים מעניינים בהלכות שבת. מהי "עבודת השבת"? בשבת ישנם מצבים שהאדם יכול להזיע, אבל לא נחשב שהפר את השבת, שחילל שבת. כי הם לא שייכים לעבודה כנגד יצר הרע, כדי להידבק בבורא.


איך בודקים אם המעשה נכון או לא?

אם האדם במקום לשבת וללמוד הולך ועושה עבודה אחרת, שיותר נתמכת מצד הגוף, או נעלם לו הרצון או הכוונה, איך האדם בודק שהוא עושה מעשה נכון או לא? קשה לומר. האדם לא יכול לעשות חשבון עם כל הסיבובים שלו איך הוא באמת החליט, והוא לא יכול לרדת לעמקות דעתו, מה הוא עושה כדי להחליט שכדאי לו או לא וכמה ולמה. מעורב בזה כבוד שהאדם מקבל מהחברה, נחיצות שהאדם מרגיש מתוך עצמו, או מהחבר שמזמין אותו להצטרף לעבודה למען הקבוצה. מעורבים בזה אלף ואחד גורמים, שביניהם יש יחסים ומדידות כאלה, שאנחנו לא מסוגלים עכשיו למדוד ולהעריך נכון.

אבל איך בכל זאת להחליט בכל מצב ומצב? אם המעשים לא נובעים מנחיצות של החברה, כי בחברה שמתקיימת חייבים להיות סדרים קבועים וברורים של תורנות ועוד. אם המעשים לא באים כ"מצוות שהזמן גרמן", אז צריך לבחור תמיד במעשים שבהם יכולים להיאחז עוד יותר בכוונה על מנת להשפיע, בכוונה להיות דבוקים למאציל. כי אם מתרחקים מהכוונה הזאת, אם מאבדים את הקשר הזה, אולי נמצאים במעשה מועיל ובעבודה למען הקבוצה והפצה, אבל ההשתוקקות של האדם כבר לא מעוררת אור מקיף על ידי היגיעה שלו, אלא מאיר מכללות היגיעה, מכללות העבודה שלו.


איך האדם יודע שהוא משפיע או לא?

להיות משפיע זה עניין מאוד קשה. קודם כל צריך לראות למי משפיעים, ולגלות האם יש לו רצון לקבל, לקבל מה שאני רוצה להשפיע לו. ואז לראות האם אני משפיע, ואם הוא מקבל ונהנה מהשפעתי. והאם אני משפיע ומקבל תענוג מזה שהוא נהנה או מההנאה שלי, שאז לא נחשב שאני משפיע. כי המעשה הוא השפעה אבל לצורך הנאה עצמית. יש ברצון להשפיע הרבה גורמים. כלומר, להיות משפיע זה מעמד שצריך לבנות אותו בהדרגה עם כל היסודות והמרכיבים שלו.


מה פירוש לאהוב את היצר רע?

"לאהוב את היצר הרע" הכוונה היא שצריך לאהוב אותו על עבודתו. לראות כמה המלאך הזה עובד עלינו בקפדנות, בנאמנות, בשקדנות, ומבצע את משימתו כל פעם לעורר אותנו לכיוון הנכון. אופן העבודה שלו הפוכה, ממה שהאדם צריך לעשות, אבל העבודה שלו היא עבודה בלתי פוסקת עלינו, בצורה ממש יוצאת דופן.

ואפשר ללמוד ממנו. כלומר, לא צריך לעשות שום דבר, אלא רק כל הזמן להיות ער, איך המצבים הללו באים, ושהם באים לא על ידי החומר שלי, אלא על ידי כוח זר שנמצא בי, ומעורר אותי בלי הפסקה לכיוון ההפוך מהבורא. ואם האדם מתמיד ועושה ההפך ממנו, לקראת הבורא, הוא בדיוק נמשך לבורא. כך לפי כמות, לפי איכות, לפי אופי, לפי סדר הפעולות שהוא מזמין בנו של מחשבות ורצונות, הוא בונה באדם תא אחרי תא את הפרצוף הרוחני שלו.


האם יש הפסקות בפעולת היצר הרע?

אין הפסקות ביצר הרע. הוא הגן הרוחני שלנו שמתפתח. ומפני שהוא נמצא אחרי שבירת הכלים, הוא מושך אותנו לכיוונים ההפוכים מהבורא. ועלינו רק לתקן את הכוונה עליו, על הגן הזה, ואז הוא יתפתח בצורה נכונה. הגן עצמו כל הזמן מתפתח. הוא היה כרשימו פשוט, שעכשיו מתחיל לתפוח יותר ויותר ויותר כמו בצק, שעל האדם רק לתת לו צורה.

מה קורה אם האדם יושב ולא עושה כלום?

אותו יצר הרע מעורר את האדם על ידי חסרונות לכל מיני מעשים. שאם אדם הולך יחד עם היצר הרע ועושה את המעשים האלה, הוא מגיע למצב שרע לו, שהתוצאות שלו הן רעות. והתוצאות הרעות שלו הולכות ומתגברות ומתחברות יחד, עד למידה כזאת שהאדם לא יכול לסבול אותם. ואז הוא לא מסכים יותר עם צורת התפתחות כזאת ומתהפך, עושה מהפכה פנימית, עושה משהו עם עצמו. אבל לאחר זמן הוא שוב ממשיך והולך עם היצר רע.

וכך שוב ושוב ממשיך עם היצר רע. עד שבימינו מגלים שעוד מעט מתקרבים לסף מצב כזה, שאם נמשיך להתפתח עם היצר הרע, אז החיים שלנו יהיו גרועים ממוות, שייאוש וסמים ימלאו את העולם. שבני האדם יהיו או בייאוש או בסמים, לא תהיה להם ברירה אחרת. ובכך על ידי שנאה למצבו האדם יגלה סוף סוף שהוא חייב לשנות את כל היחס שלו לחיים, למציאות ואל עצמו. ואז תגיע מהפכה פנימית בהסתכלות על כל החשבון שהאדם עושה, עם הטבע שלו ועם צורת ההתפתחות שלו.

ואז יתגלה לנו שמתחילת הבריאה, או יותר נכון, מחורבן בית ראשון ובית שני, התפתחנו בצורה לא נכונה. שהקלקול התרחש כבר אז, ורק עכשיו מתגלה. ולמעשה חייבים ללכת לא לפי עצת היצר רע, אלא הפוך מעצתו. לקבל ממנו צורה, אבל בדיוק לכיוון ההפוך - לא לכיוון הרצון לקבל, אלא לכיוון המאציל. יצר הרע נותן עצה על ידי מה להנות, אבל להנות לרצון לקבל. ועל ידי זה האדם הופך את אותה צורה ומהנה לבורא. היצר הרע נותן לאדם תבניות מוכנות איך לבצע ומה לעשות.


איך לפני המחסום הופכים את היצר הרע לטוב?

לפני המחסום האדם חייב להחליט, שהוא רוצה רק להיות דבוק בבורא. להגיע ל"חולת אהבה אני".


מה לעשות אם נמשכים לאיזה כיוון?

אם האדם מרגיש משיכה לאיזה כיוון, הבעיה שלו היא איך לא להיפרד מההכרה, שעכשיו עובד עליו כוח מיוחד, שליח, שרוצה לכוון אותו לבורא. ולבדוק האם הוא נמצא בקשר מספיק עם הבורא או עם החברה, שיעזרו לו לא להתנתק מהכיוון הנכון. ויתר הבירור הוא בתוך האדם.

בכל מצב ומצב, העיקר הוא במידת האפשר, לא להרשות לעצמך להתנתק מהקשר עם הבורא. בכך האדם עושה יחד עם היצר רע את העבודה לכיוון הנכון. יצר הרע מושך לכיוונים שונים, והאדם על פניהם נשאר בקשר עם הבורא.


ואם המחשבה על הקשר היא מלאכותית?

החברה צריכה לספק לאדם חשיבות מספקת להחזיק בקשר עם הבורא. שהחשיבות הזאת והפחד להתנתק מהקשר, יתנו לאדם כוח למרות כל ההפרעות, להישאר בקשר, במחשבה, בדבקות ב"אין עוד מלבדו". המצבים הללו לא פשוטים ולוקח שנים עד שהאדם עובר אותם. אבל אפילו שהאדם לא יכול לעשות חשבון. מספיק בינתיים רק להישאר בקשר.


במה העבודה הזאת של שמירת הקשר עם הבורא שונה ממי שנמצא מחוץ לחברה הרוחנית?

ההבדל בין היחס לבורא בעבודה הרוחנית לעומת מי שנמצא בחוץ, שלהם אין הפרעות. הם לא מרגישים שזאת העבודה שלהם. שלמרות כל ההפרעות הם צריכים רק דבר אחד - להישאר בקשר עם הבורא.

האדם עוד לא יודע איך אפשר להפוך את המעשים שהיצר הרע מעורר בו, ולבצע אותם בעל מנת להשפיע. הוא לא יכול לתאר לעצמו מה הצורה שצריכה להיות. זה משהו ההפך, משהו אחר. אבל בינתיים הצורה הנכונה בשבילו היא רק להישאר בדבקות.


איך אפשר לשמור על ערנות במלחמה הזאת?

לא להיכנע למלחמה, כלומר, לא לשכוח, ורק חברה יכולה לתת לאדם חשיבות כזאת. לאדם בעצמו להגיע לחשיבות הזאת עולה בהרבה ייסורים, היא צריכה להיות חרוטה בבשרו, וזה לוקח שנים רבות. וחברה יכולה לעלות לו את החשיבות לדרגה כזאת, שהאדם כל הזמן ער ומפחד מניתוק, כמו שבעל הסולם מתאר, שניתוק לרגע אחד מהבורא, הוא העונש הגדול ביותר בעולם.


איך האדם נשאר כל הזמן בנכונות לשמור על קשר עם הבורא?

אם הבורא חשוב לו, הוא שומר על קשר. החברה צריכה כל הזמן לטפטף לאדם חשיבות וגם האדם עצמו. האדם צריך לא להתנתק מהבורא, ולחפש כמה שיותר להיות בנקודת החיבור. והאמצעי לזה, הוא החשיבות של המצב להיות מחובר לבורא.

ומאיפה האדם לוקח חשיבות? מכל מקור אפשרי. קורא ספרים על זה, שומע מוסיקה, הרצאות, וכו'. אומרים, שהחברה היא משפיעה על האדם יותר מכל. כלומר, גם ספרים נקראים חברה. כל מה שהאדם מתרשם מבחוץ, לא מתוכו, אלא מחוצה לו, הכל נקרא "חברה". אבל המשפיע ביותר על האדם היא דעת הקהל מסביבו. והחברה צריכה להיות מספיק גדולה וחשובה וחזקה, כדי להכניס לו את המודעות הזאת.


במה האדם קובע כאן משהו?

בכך שהוא בוחר את החברה, ומשכנע את עצמו שהחברה הזאת היא גדולה, טובה וחשובה, שאין כמוה. ואז כבר מה שהיא משפיעה לו, זה אצלו ממילא נעשה חשוב וגדול. כלומר, על האדם להכניע את עצמו כלפי החברה ועל החברה לפרסם לו מה שצריך. ואם האדם מנתק את הקשר הוא כבהמה. כי הבחירה היחידה שלו זה בחברה.


האם אפשר להתרשם מכל גודל של חברה?

אפשר להתרשם אפילו מחברה קטנה, מפני שהשפעת החברה תלויה יותר בכמה שהאדם נכנע כלפי החברה. הגורם הזה יותר חשוב. החברה יכולה להיות של תלמידים מתחילים, שלא יודעים כלום, אבל יש להם התפעלות תמימה כזאת, שרוצים משהו וזהו. ואז הגדול מתפעל מאותה התפעלות שיש בהם.

איך אימא מתפעלת מהתינוק שלה, שמה יש בו, איזה רצון ולמה? על ידי האהבה, על ידי החשיבות. שהוא חשוב לה יותר מהחיים שלה. כך הטבע סידר. ואז כל 'פיפס' קטן אצלו, אצלה הוא כל העולם, ולא רוצה כלום חוץ מזה, רק לשמוע אותו, ורק למלאות את ה'פיפס' שהוא רוצה. אז מה קובע, גודל התינוק? לא, קובעת החשיבות, האהבה, ההערכה.


ואם אין?

ואם אין, נקרא ש"אין חברה", שהאדם נמצא בידיים שלו, כלומר, של הטבע.


איך גורמים שהחברה תהיה בי כל הזמן?

איך לגרום שתהיה לנו חברה, שתשפיע לנו כל הזמן טוב, ותעלה את הנושא הזה? אולי צריך לקחת אנשי פרסום, ושיפרסמו לנו אודות זה, אם החברה עצמה לא עושה מספיק פרסום. צריך להתחיל לעבוד על זה מלאכותית. צריך לראות ולשמוע. אין ברירה אחרת. אם האדם רוצה להתקדם בדרך מבוקרת, הוא יכול רק על ידי מישהו חיצון, שמכוון אותו נכון.


האם כדי להפוך עצות של הרצון לקבל, מעלים את חשיבות היגיעה?

לא. חשיבות היגיעה היא רק בדיקה. אבל החשיבות לעשות אחרת מעצות הרצון לקבל, חייבת להיות המודעות. שהרצון לקבל, הכוונה שיש בנו, המשיכה, הדחפים שמקבלים, הם תמיד כדי לנתק את האדם מהבורא. ועל האדם להתנגד להם. וצורת ההתנהגות הזאת, כיוון התנהגות הזה, הוא המכתיב את צורת היגיעה.


מהו "לבוש של תלמיד חכם"?

"לבוש של תלמיד חכם" נקרא כוונתו על מנת להשפיע - "טליתו של תלמיד חכם". בשבילה הוא לומד, היא העטרה שלו, בה הוא רוצה להתלבש. כי "תלמיד חכם" נקרא מי שלומד מ"חכם", מהבורא, את המחשבות והמעשים שלו.


האם אדם שעייף ונרדם בכל זאת לומד תורה?

יותר טוב לשבת בשיעור, במצב שכמעט לא שומעים ונרדמים מרוב עייפות, מלהיות במיטה בזמן שנקבע לפי הזמנים שחייב להיות בשיעור. אבל צריך להשתדל לא להיות כך כל הזמן. למרות שהרבה פעמים נרדמים בשיעורים, ולא מסוגלים לקלוט טוב את החומר. אבל השאלה היא האם יש יגיעה ורוצים על ידי היגיעה להיות שייכים להשגת האלוקות. אם האדם מגיע לשיעור ונרדם מתחילתו ועד סופו, יש לו רווח, אבל לא נחשב שהוא התייגע. אלא מתייגע רק ב"באי בית המדרש".


למה החברה משקיעה מאמצים עצומים ולא רואה שום תוצאות?

איך החברה שלנו, שעובדת חזק בפרסום, ובלימוד, ובכל מה שרק אפשר, ואין כמוה בכל העולם, גם בגודל וגם בכוח הפצה, עדיין לא נמצאת ברמה שמגיעה לה לפי מידת השקעתה? החברה שלנו נמצאת במערכת הנקראת "נשמת אדם הראשון". היא חלק מהנשמה הזאת, בכל המדינות, שמחוברים יחד למשימה אחת, להוביל אחרינו הרבה אנשים, אם לא את כולם. ואסור לחברה שלנו להסתכל רק על עצמה.

ואם מה שמוטל עלינו כעת, הוא להוביל אחרינו מיליוני אנשים, אז עד שלא יהיה לנו את הכוח להוביל אותם, גם אנחנו מחוברים אליהם, ולא נוכל לזוז, ולו גם מילימטר אחד קדימה. לכן אין מה לבדוק את ההתקדמות שלנו במילימטרים, כי המילימטר האחד הזה יגיע, רק שיהיה לנו את הכוח לסחוב אותם אחרינו, עד אחרון המיליונים האלה, ואז נתקדם.

עלינו לבדוק את ההתקדמות שלנו, לפי כמה כוחות החברה שלנו צוברת כדי לסחוב עוד כמה ועוד כמה מהם. אמנם עוד לא התקדמנו קדימה אפילו מילימטר, אבל החברה שלנו צוברת כל הזמן כוחות. והמיליונים האלה מתחילים להיות ערים ומוכנים לזוז. כלומר, צריך לבדוק לפי קניי המידה הנכונים, ולא כמה זזנו לעומת ההשקעה שלנו. אמנם לא זזנו, אבל ההשקעה שלנו נמצאת בנו. כבר רכשנו את הכוחות הללו והם כבר נמצאים בנו, ויש המוני נשמות שמוכנות להצטרף, ומצטרפות אלינו.

הכל תוצאה מההשקעה שלנו. רק לא רוצים להסתכל עליה. מסתכלים לפי התזוזה, ותזוזה עדיין אין. ישנה, אבל מאוד זעירה, לא לפי מה שמגיע לנו, אם היינו לבד. אין אפילו מה לעשות חשבון כמה היינו מתקדמים אם היינו לבד. כי המשימה לא תלויה בנו. לא מתפקידנו לברוח ליער מבודד, ולעשות שם ייחודים עם הבורא. האדם לא בוחר את הזמנים והמצבים שבהם הוא קיים, ומה מוטל עליו לעשות.

לכן רואים שכך קורה, שיום יום מצטרפים אלינו עוד עשרות ומאות אנשים מכל רחבי העולם. והעולם מתגלגל ובא לכיוון הזה, ועוד מעט נראה את כולם מסתדרים בשורה ארוכה, ומקבלים דעה ברורה ויחס נכון לחיים. תוך כמה שנים נראה איך בלי לעשות כלום מצדנו, פתאום כולם מבינים את הראש שלנו. אבל לא שלא עשינו. היום אנחנו משקיעים, וזה מגיע אליהם בצורה כלשהי. וכבר היום אנשים הגדולים ביותר מתעניינים ומוכנים ורוצים קבלה. והכל תוצאה מהשקעה שלנו.

לכן לא בודקים לפי המסגרת הקטנה, שאותה אי אפשר לבדוק. אבל צריך להיות ערים לכך, ואסור להתייאש שכביכול דורכים במקום. לא דורכים, מוציאים עוד כמה ספרים וסרטים, ועושים עוד כמה שיעורים ועוד הרצאות ופותחים עוד כמה חוגים והדבר פועל. עכשיו ניצב לפנינו הדבר הקשה ביותר, ההפצה בישראל. ובארץ אפשר יהיה לראות בצורה מוחשית אם מצליחים או לא, וכמה ואיך.

ולמדוד את הגובה הרוחני שמגיע לנו, אנחנו לא מסוגלים. כי עד שלא נסחוב אחרינו כמות מסוימת נוספת של הציבור הכלל עולמי, איזו מסה קריטית כזאת, לא נוכל לעלות. כי היום אנחנו נמצאים לפני תיקון העולם. ולא מדובר יותר בקבוצה או בכמה אנשים שצריכים להגיע לשיפור בשיטת הקבלה. אין מה לשפר יותר. קיבלנו כבר שיטה סופית. אפשר קצת לפשט אותה למתחילים, אבל לא שמשנים את השיטה. אלא מסבירים בשפת הרחוב מה שכתוב ומה שיש בקבלה.

לכן החשבון אינו עם יחידים או עם קבוצה, שצריכים לבנות עוד משהו בדרך למישהו, לדורות הבאים. אין דורות הבאים, זה הדור. לפי זה היחס הוא יחס מאוד מעשי. זה בפועל מה שעכשיו צריך להתבצע. וברוחניות עד שאין את כל התומכים, כל ההכנות, כל המרכיבים, המהלך לא מתבצע עד הרגע אחרון.


האם הדבקות שלנו בבורא משפיעה על ההפצה?

כאשר אנחנו יוצאים להפיץ משהו ברחוב, מה אנחנו מפיצים, סתם ניירות שמודפס עליהם משהו? לא. מפצים מה שבלב שלנו, מה שהאדם מגדל ומשביח ומטפח בתוך החברה. בסיכומו של דבר זהו הדבר שאותו מפיצים.

אז אם קובעים, שאין עוד מלבדו ודבקות בבורא, וכיוון אליו וקשר איתו, בכל מה שקורה לנו ועובר עלינו, הוא הדבר החשוב, וניתוק ממנו זה העונש הגרוע והגדול ביותר, אז מה שהאדם לא יעשה ברחוב, אפילו שיכתוב בצורה אחרת, כמו שצריך להיות ברחוב, הוא למעשה יפיץ את מה שבלבו.


לצורך התיקון, האם כדאי לבדוק מאיזה צד, ועל ידי מה, ואיך בא, היצר הרע?

לא. כי זה יכול להיראות לי כמו אימא, שטוענת למה לך כך וכך. העניין הוא לא ההתלבשות בלבושים החיצוניים: אישה, ילדים, חברים וכו'. הלבוש החיצון שהוא בא ממנו, לא חשוב, גם לא האדם, הוא לא אשם שזה בא דרכו, ואיך הוא בא. היחס הזה לא נכון. לשנוא איזה ערפאת על זה, שהוא שולח מי שיהרוג אותנו. הכל סך הכל היצר הרע שלי, שמתגלה על ידי מישהו. כולם שליחים, שאין בהם לא טוב ולא רע. אלא שבצורה כזאת האדם מגלה את הופעת הבורא כלפיו, שמעורר אותו בצורה כזאת. אם האדם אומר אין עוד מלבדו, אין לו יותר על מה להסתכל.


מי הוא שמביא לאדם את ההתפעלות הרעה או הטובה?

איך אפשר לדבר על מישהו? הבורא מעורר הכל. אלא מי - ה"מישהו" הזה, האדם שנמצא לידי, הוא יודע איך אני צריך לגדול, על ידי איזה מעשים כאלה או כאלה שלו, ומתכנן זאת לפי הנשמה שלו והנשמה שלי, ובדיוק יודע את המצב הבא הרוחני שלי, ושולח לי הפרעות כאלה וכאלו? איך אפשר את כל זה להפיל על האדם שנמצא לידך?

כל המצבים האלה שיוצאים מתוך הנשמה הכללית, הם מאוד מסובכים. כל אחד דרכו האדם מרגיש את המציאות, לכן הוא מרגיש, שדרכו באות לו הפרעות שונות. אבל הן רק באות דרכו, בגלל שאין לאדם חושים אחרים. אם היו לו חושים יותר פנימיים, הוא לא היה רואה את הדמויות. הוא היה רואה את הכוחות, אם הוא מבצע אותם או לא, ובאיזה צורה הוא מבצע.

אז יש לאדם קשר עם כוחות, עם מחשבות. עם מחשבת הבורא שאוכפת ופועלת בעולם, ועם האני. האם הוא יכול בצורה עצמאית להצטרף אליה, או שלא מסוגל, ובמה לא מסוגל. ואם לא מסוגל, האם זה הכוח שלו עצמו, או שבצורה כזאת הבורא משחק איתו, כדי להראות לו עד כמה הבורא נמצא בו בצורה הפוכה. מעורר באדם את ההרגשה הזאת של הבורא וכנגדו, אור וכלי. כלי הוא לא סתם רצון לקבל, כלי הוא הכוונה, ההבדל בין האדם לבורא.