שיחה על מאמר:

"הערבות"

מבוא - חלק ב'

שיעור מה- 07.11.03 ש'

אתה נמצא כאן:

שער למתחיל > שיחת היום > שיחה על מאמר הערבות, מבוא - חלק ב'

איך בקבוצה אדם מוצא את המקום שממנו הוא מפיק תועלת מירבית?

במאמר "הערבות" לומדים, שכל מה שצריך לקרות לאדם, הקבוצה מבצעת. היא נותנת לאדם בטחון כזה, הרגשת הערבות, שהוא מתחיל להשפיע. ובהתאם למה שהוא משפיע, הוא הופך להיות כלי לאור העליון. אם כך, מה חסר לאדם? רק להשתתף בקבוצה כזאת ולומר יחד עם כולם: "נעשה ונשמע".

לפי זה אפשר להבין, מהי הפעולה, המקום, היחס הטוב ביותר, שיכולה קבוצה לתת לאדם ואדם לקבוצה. אם האדם מקבל כזאת התרשמות מהקבוצה, הוא בשמים. הבעיה היא, שהאדם לא יכול לקבל יחס כזה מקבוצה, אם הוא לא פועל בתוך הקבוצה לקראת זה. אבל אחרי שכל החברים מחליטים "נעשה ונשמע", לא צריך שום דבר יותר. מכאן ואילך מופעל המנוע דלהשפיע, והכל מתגלגל ובא אחד אחרי השני. זו נקודת המוצא שממנה צריך לחשוב על התקנון של הקבוצה.

המאמרים הללו הם מאוד החלטיים, למרות שבעל הסולם עטף אותם חיצונית. אבל בפנים הם כתובים בצורה כזאת, שלא נשאר לאדם לאן לברוח, הם סותמים לו את הפה, ובאים לו ישר לפרצוף. עוד יהיו הזדמנויות רבות לגלות את העמקות שלהם. אפשר אותם ארבעה-חמישה מאמרים לחזור ולסובב כל הזמן, ואין צורך לגלות חוץ ממה שיש בהם.

 

***

"וזהו דבר הערבות אשר כל ישראל נעשו ערבים זה לזה, כי לא ניתנה להם התורה בטרם שנשאל כל אחד ואחד מישראל אם מסכים הוא לקבל עליו את המצוה של אהבת הזולת בשיעור הכתוב, "ואהבת לרעך כמוך". מלכתחילה צריכה להיות הסכמה כללית, בעלמא. לא שהאדם נמצא במצב הזה, לא שהוא חייב, יכול, מסוגל, אלא הוא רוצה שכך יהיה.


האם צריך לדעת מה רוצים שיהיה?

אי אפשר לדעת. מדובר על השגת תכונות חדשות. אי אפשר לפני שמשיגים אותן, לדעת מה הן. אף פעם לא נמצאים במצב שיודעים למה הולכים. יש רק הסכמה, ולכן המצב הזה נקרא "נעשה ונשמע" - למעלה הדעת.


לֵמה מסכימים?

האדם מסכים ומוכן שיבצעו בו ניתוח, שיעשו בו מה שחושבים שטוב עבורו. הנכונות הזאת היא נקראת ללכת למדרגה יותר עליונה. רק בעולם שלנו יש ידיעה קודמת של מה ואיך, שאדם יודע מהו למשל נתח בשר טוב ודורש שיתנו לו. יש לו טעמים, יש לו רשימות, יש לו ידיעה, מהו המצב הבא, ואז המצב הזה בא.

ידיעה לא נקראת לטפס ממטה למעלה. מלמטה למעלה אין אף פעם ידיעה מה נמצא למעלה. אם כך, מה אז נקרא לרצות? "אני רוצה" נקרא למעלה מהדעת, למעלה מהשכל, למעלה מההרגשה, שהאדם לא יודע מה זה, אבל יש בו משהו שרוצה את המצב הזה. הרצון הזה נקרא להסכים.

 

***

"דהיינו שכל אחד מישראל יקבל על עצמו, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה למלאות כל צרכיו לא פחות ממה שהוטבע באדם לדאוג בעד צרכי עצמו, ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד ואמרו נעשה ונשמע, הרי שכל אחד מישראל נעשה ערב שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה," איך כל אחד ואחד יכול להיות חסר שכל עד כדי כך, שהוא מתחייב כלפי כולם שלאף אחד לא יחסר מאומה, מי הוא - בורא? על סמך מה הוא מתחייב? מה הוא יכול לעשות? איך הוא יכול למלאות מישהו במשהו? כלומר, ההסכמה היא בעלמא, רצון להיות במצב הערבות, להיות בתכונה הזאת.

כל אחד יודע מראש, שאפילו אם הוא ירוץ מהבוקר עד הערב, הוא לא יצליח למלא ולו אחוז אחד באף אחד. אז מהי ההבטחה הזאת, שנותנים לכולם לדאוג להם, הרי היא כמו התחייבות של תינוק קטן לכל העולם, שאין מה לדאוג, כי הוא כבר ידאג לכולם?


על מה האדם צריך להפסיק לדאוג, על הגוף הבהמי או על הנשמה?

לא ידוע אם מדובר על צרכים גופניים או רוחניים, אלא מדובר שאין לחברים מה לדאוג, שהכול מסודר והם יכולים לשכוח על עצמם.

 

***

"אשר רק אז נעשו ראויים לקבלת התורה ולא זולת, משום שבערבות הכללית הזאת נפטר כל יחיד מהאומה מכל דאגותיו לצרכי גופו עצמו," אבל איך כל אחד מתחיל להאמין לכולם, הרי חובתו לבדוק אותם, כמה יש להם בבנק, מה מצבם הבריאותי, מה היכולת שלהם, אם יש להם קשיים במשרדי הממשלה וכו'? איך עושים את הסכם הערבות?

אם כל אחד מוכן להסכם הערבות, והחברה מקבלת את ההסכם הזה על עצמה, אז החברה משפיעה על האדם בעל כורחו לקבל את ההסכם הזה. בדומה לשטיפת מוח שעובר כל אחד שנכנס לחברה ומקבל דעת החברה. כך האדם בנוי, זו הבחירה החופשית שלו. אם בונים חברה על בסיס של ערבות הדדית, החברה מחזירה לאדם את אותו הביטחון, שמספיק לו כדי לא לדאוג יותר על כלום. החברים כולם מקבלים בעל כורחם מהחברה את ההבטחה, שלאף אחד לא יחסר דבר. וההבטחה הזאת מרימה כל חבר מעל לצרכי עצמו.

"ויכול לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך בכל שיעורו וליתן כל מה שיש לו לכל נצרך, היות שאינו דואג עוד בעד קיום גופו עצמו כי יודע ובטוח הוא ששש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו עומדים הכן לדאוג בשבילו." מצד הגוף יש תנאי, שהאדם חייב לסתום אותו, אחרת הוא לא יכול לעלות מעליו. החברה סותמת אותו לאדם, ואז הוא נמצא מעל הגוף, ומוקיר את החברים שעשו לו את התיקון, שהוא בעצמו לא מסוגל לעשות. רק החברה יכולה לספק לאדם הבטחה, שכתוצאה ממנה הגוף שלו שותק ומאפשר לו לעסוק בהשפעה.


למה צורת חיים של קיבוץ לא מספיקה לערבות?

החברה יכולה להיות בנויה מעניים מרודים שאין להם כלום, קבוצה שחסר לה ממש לחם ומים. עם מה יצאו בחיפזון ממצרים? עם מעט קמח ומים. במה הם יכלו למלאות איש את צרכי חברו? כמה צריך כדי למלא את הצרכים של הזולת? הרי כל העולם לא יספיק לאף אחד. גם אם תהיה מלך העולם, לא תהיה מסוגל למלא את צרכי הזולת, אז מה יש להבטיח לו? איזה קיבוץ יעזור לו? גוף לא יכול להסתפק בחדר אוכל, בחדר כביסה, שהכל מוכן בשבילו, אם הוא דורש הרבה יותר. בערבות לא מדובר על סיפוק גשמי שאין לו סוף. אלא על סיפוק רוחני, שהאדם לא רוצה יותר, מספיק לו, שהוא לא מרגיש חיסרון.


האם "ואהבת לרעך כמוך" דורש מהאדם לחשוב על כולם ולא על עצמו?

האדם לא יכול לחשוב על האחרים, בלי לחשוב על עצמו. לאחר שהם יחשבו עליו, הוא לא יחשוב על עצמו. לא דורשים מהאדם שלא יחשוב על עצמו, זה בלתי אפשרי.

 

***

"ומטעם זה לא היו מוכנים כלל לקבל התורה מזמן אברהם יצחק ויעקב, אלא עד שיצאו ממצרים והיו לאומה שלימה בפני עצמה, כי אז נעשתה המציאות שכל אחד יהיה מובטח בכל צרכיו בלי שום דאגה והרהור כלל," איזו משמעות יש לכמות? אפילו אברהם, יצחק ויעקב לא יכלו לספק הבטחה למשפחה, לחמולה, לקבוצה, שמנתה רק כמה מאות איש. ואילו עם ישראל שיצא ממצרים, שברח מהמצרִים, במה הם מסוגלים להבטיח איש את רעהו, הרי הם נמצאים במדבר חסרי כל, עומדים באמצע הדרך בלי דעת מה יש באמתחתם, איזה הבטחות הם יכולים לספק לכל אחד? צריך לקרות דווקא הפוך, שהאדם יצעק לבורא שיתן לו, שידבק אליו איך הוא מפקיר אותו, שיקבל ממנו. אבל לא, דווקא שם הם מתחייבים לספק אחד לשני את כל מחסורו. איך יכול להיות? אין להם מה לעשות אלא רק טיפול פסיכולוגי כללי באשליה קבוצתית לכל האומה, מין מדיטציה שכל אחד דואג לשני, שלא איכפת, לא חשוב, שיותר אף אחד לא ירגיש שום חיסרון? איזה שיגעון זה?


מה נחשב לצרכים של האדם?

צרכים של האדם יכולים להיות אצל אחד אלף קלוריות ליום, ואצל השני שחי כבדואי במדבר, מספיק שלוש מאות קלוריות ליום. וכל אחד מהם, אם הוא יודע שהכמות המספיקה מובטחת לו, הוא יכול מאותו רגע ואילך לעסוק בהשפעה בלי לחשוב על עצמו.

במאמר "מתן תורה", שהוא חלקו הראשון של מאמר "הערבות", בעל הסולם אומר, שכל אחד חייב לקבל לפי כמה שמרגיש שחסר לו - כרית אחת, שתיים, שלוש. וכל אחד חייב לספק לשני כל מה שהשני רוצה, ללא שום הגבלה. בלי לקבוע מה מספיק לו.

הצורך של האדם הוא אין סופי. הכלי של האדם הוא אין סוף, בלי גבול, רצון להיות מעל לכל. אבל מדובר על תיקון ולא על מילוי לפי הצרכים. אפשר לתת לאדם, לדחוס לו בכוח, כל מה שיש בכל העולם, ולא למלא לו אפילו אחוז אחד. לא מדובר על למלא עם מה שיש, אלא לתת לרצון לקבל פיצוי, תיקון, מילוי, בצורה כזאת שהוא לא דורש ולא תובע.

 

***

"מה שאם כן בהיותם עוד מעורבים בין המצרִיִים הכרח הוא אשר חלק מסוים מצרכיהם היה מסור בידי הנכרים הפראים הללו המלאים אהבה עצמית, ונמצא שאותו שיעור המסור בידי הנכרים יהיה בלתי מובטח כלל לכל יחיד מישראל," חייבת להיות קבוצה שבה כולם אומרים פה אחד "נעשה ונשמע", ואם יש ביניהם כאלה שלא רוצים ולא מסוגלים לתנאי הזה, הם מקלקלים את המעמד וחייבים לברוח מהם.


מהו צורך של ישראל?

צורך של ישראל הוא להידבק בבורא. להידבק בבורא על ידי יצירת כלי משותף - אהבת הזולת שמביאה לאהבת ה'. לאהבת הזולת אפשר להגיע אם יוצאים מאהבה עצמית. מאהבה עצמית אפשר לצאת אם האדם מרגיש מהחברה תיקון שנקרא "סיפוק צרכי". "סיפוק צרכי" האדם יכול לקבל מהחברה, אם כל החברה, כולל האדם עצמו, מסכימה שכך יהיה לכל אחד, וכולם דואגים לכל אחד ואחד. ולמרות שלכל אחד אין כלום, אם כולם חושבים לדאוג לכולם, אז כולם מרגישים שיש להם הכל, ומוכנים ויכולים סוף סוף לא לדאוג לעצמם, ולהמשיך לעסוק באיחוד הקבוצה כלפי הבורא.

 

***

"כי חבריו לא יוכלו למלאות לו מחסוריו אלו משום שאינם בידיהם," אם בין ה"יהודים" ישנם "מצרִים", כאלה שאינם חושבים על האחרים, "וכבר נתבאר שכל עוד שהיחיד מוטרד בדאגותיו עצמו אינו מוכשר כלל אפילו להתחיל בקיום המצוה של ואהבת לרעך כמוך", שכל אחד מרגיש כמו כלב שרץ אחרי הזנב: "איך אני אדאג לאחרים אם אני דואג לעצמי?" "איך הם ידאגו לי, אם הם דואגים לעצמם?" "איך אנחנו נדאג לכולם, אם כל אחד נמצא בתוך עצמו?"

אז איזו הסכמה צריכה להיות שכך יקרה, כדי שהערבות תתרחש?


איך קבוצה שבה אף אחד לא יכול להסכים בשום דבר עם השני, פתאום מסכימה לתנאי הערבות?

בעולם הזה האחד לא יכול להסכים עם השני בשום דבר, כי אנחנו שונים אחד מהשני בכל. כל אדם הוא משורש נשמה אחר, עם רשימות אחרות, בדרגת התפתחות אחרת. לכן ברור שאין הסכמה בין אחד לשני. ואם מגיעים להסכמה היא מפני שמוותרים על משהו, וברגע לאחר מכן כבר לא מוותרים עליו, ושוב יש קטטה.

אלא מדובר כאן, שכולם רוצים להתעלות מעל לכל החשבונות וההשוואות בין אני, אתה, הוא והיא, ורוצים שיבוא מצב כזה לעולם, שעלי ועל כולם תרד ותנחת לפתע מחשבה כזאת, שכולם יתחילו לחשוב רק על האחרים ללא שום דאגה על עצמי.


איך אפשר להגיע למצב הזה?

איך מתנהגות אמהות לתינוקות? על מה הן מדברות? רק על תינוקות. מה הן עושות? רק מה שצריך בשביל התינוק. כך פועל הטבע. כך שיקרה גם לנו לפי הטבע, שכל העולם יהיה תינוק בידיים שלנו, ונדאג רק לו, ולעצמנו לא. העולם יהיה הדאגה שלנו.

בעולמנו רואים איך לפי הטבע, גדולים מרעיפים אהבה על תינוק קטן, שנעשה בשבילם כל החיים, שאין יותר חוץ ממנו. ברגע שאישה מרגישה שהיא בהריון, כל המחשבות שלה רק על מה שגדל בתוכה, על מי שמתפתח בה, ולאחר שהוא יוצא ממנה החוצה, היא חושבת רק עליו.

למה שלנו לא יהיה יחס כזה? אם הטבע עשה בגוף אחד, הוא יכול לעשות בגוף שני, לבטח יש לו את הכוח לעשות זאת. ואז גם אין חשבונות, שהוא לא מסכים, וההוא לא רוצה, או רוצה אחרת, אלא כפי שכתוב: "על כל פשעים תכסה אהבה", האדם נעשה מכור לאהבה הזאת וזהו. כלומר, "ואהבת לרעך כמוך" 'נוחת' על האדם כתיקון, והוא שרוי בו. ובעל כורחו אי אפשר לחייב אותו באהבה.

 

***

"מה שאם כן בהיותם עוד מעורבים בין המצריים הכרח הוא אשר חלק מסוים מצרכיהם היה מסור בידי הנכרים הפראים הללו המלאים אהבה עצמית, ונמצא שאותו שיעור המסור בידי הנכרים יהיה בלתי מובטח כלל לכל יחיד מישראל, כי חבריו לא יוכלו למלאות לו מחסוריו אלו משום שאינם בידיהם, וכבר נתבאר שכל עוד שהיחיד מוטרד בדאגותיו עצמו אינו מוכשר כלל אפילו להתחיל בקיום המצוה של ואהבת לרעך כמוך." חייבים לספק לאדם מילוי, שלא ירגיש טִרדה מצד הגוף. שהוא מרגיש אותה כמו הַטְרדה של שכן רע או רשע. ועד שהגוף לא יעזוב אותו, הוא ימצא בחרדה כי חייב כל הזמן לדאוג.

לכן אי אפשר לבוא ולגעור באדם, למה הוא לא באהבת הזולת, ב"ואהבת לרעך כמוך". הוא לא יכול, הוא בנוי בצורה כזאת שהוא דואג לעצמו. יש לו מטריד פנימי, שלא נותן לו להסתכל על משהו אחר חוץ מלדאוג לו. בדומה למצב שיש לאדם שונא. הוא לא פנוי, הראש שלו כל הזמן עסוק בשמירה איך שלא יתנפל עליו. הוא לא חופשי. במצב כזה אי אפשר לחיות ולהתפנות לדברים אחרים. כל אחד מכיר את הטִרדות האלה בחיים. ואז אי אפשר לעשות "ואהבת לרעך כמוך", הראש לגמרי עסוק בשונא.


איך אפשר להגיע להכרה, שהגוף הוא הגורם שמרחיק אותי מאהבת הזולת?

אם האדם היה מרגיש שהגוף שלו מטריד אותו, ולא נותן לו להתפנות לאהבת הזולת, שממנה מגיעים לאהבת ה', אז הוא היה מחפש איך להיפטר ממנו. וכרגע הוא לא מוטרד איך להיפטר ממנו, אלא דואג למלאות אותו. איך ניתן לבצע את השלב הזה, לצאת מדאגה תמידית לגוף, ולהתחיל להתייחס אליו בצורה ביקורתית, לראות שהוא היצר הרע שלי?

להגיע להכרת הרע שהגוף הוא בור בלי תחתית, שכל הזמן דורש ואוכל את האדם, וכמה שהוא לא נותן לגוף, העבודה על הגוף שורפת ומכלה את ימיו, במקום שיפנה לעסוק בהשגת שלמות ונצחיות, במשהו נאור וגדול. לשנות את היחס לצורכי הגוף כהטרדה וכהפרעה, על החברה לספק לאדם כדוגמא, מתוך דוגמאות של החברים, מתוך הרוח שישנה בהם, לספק לו הסתכלות על הגוף כמו על שונא.

יש אמהות שבאות לבכות, שהילד שלהן גונב כסף מהבית, והולך לשחק קלפים, ולקנות סמים, והורס להן את החיים ואת הבית עם משטרה וצרות אחרות, והן לא יודעות מה לעשות. אבל אין מה לומר לאמא כזאת, כי אין לה רצון לתקן את הבן שלה, כי כמו תמיד בחיים, האהבה סותמת את השכל. אלא צריך להביא אותה למצב, שהיא תראה בעצמה, שהוא רע.

אם נותנים לה תרופה והיא קצת מפסיקה להרגיש, והמוח והלב מתחילים להיות יותר מאוזנים, היא מתבוננת על הבן שלה ומתחילה לבקר את הילד הזה, איך הוא מתנהג לא יפה ומה הוא עושה לעומת ילדים אחרים. אם נותנים לה תרופה יותר חזקה, הביקורת שלה נעשית עוד יותר חריפה, והיא מוכנה לתקן אותו עד כדי להיפטר ממנו, שיקחו אותו לבית סוהר ויעשו איתו מה שצריך, כדי שיותר הוא לא יתנהג כך. היא כבר מוכנה לצאת מהאהבה העיוורת שלה.

רק חברה, רק כוח זר, יכול לעשות פעולה כזאת, לייצב באדם יחס אחר. ולא שום הטפת מוסר כמו שנהוג בחינוך הרגיל: "תסתכל על עצמך איך אתה נראה, איזה בן אדם אתה" וכו', שכלל לא משפיעה עליו. אלא הדוגמא שהחברה נותנת לאדם, ששוטפת לו את השכל, היא יכולה להביא לו מבט יותר בריא על עצמו.

 

***

"והנך מוצא בעליל, אשר ענין מתן התורה, היה מוכרח להתעכב עד זמן יציאתם ממצרים והיו לאומה בפני עצמה, דהיינו עד שכל צרכיהם יהיו מסורים בידיהם בלי תלות באחרים, אשר אז הוכשרו לקבלת הערבות האמורה ואז ניתנה להם התורה." כאן נמצא התקנון איזו חברה צריך לבנות; שתסלק את המצרים, ושכולם יגיעו בה למצב שהם מרגישים, שהכל מסור בידיהם. ואין להם יותר מה לבוא ולהתלונן שהובטח להם שיעברו גמר תיקון. אלא, אומר בעל הסולם, "עכשיו, הכל מסור בידיכם!" - ומעמיד את כולנו עם הגב אל הקיר.


האם אהבת-אם נחשבת מעשה אנושי?

אותה אימא, אם היא היתה חיה בג'ונגל, היא גם היתה יולדת תינוק ומתייחסת אליו באהבה. סימן שהיחס הזה בהמי ולא אנושי. "אנושי" נקרא כל מה שבא לאדם מהחברה, מתוך הסביבה, לא מהקרובים אליו שנקראים "להקה" ומה שמקבל מהם נקרא "בהמי", אלא מאלה שאין לו קשר דם איתם, שהם זרים לו. גם ביולוגיים ידועים שאהבה לתינוק היא בהמית.


האם יש לחברה כוח להעלות את עצמה מגשמיות לרוחניות?

לחברה יש כוח כזה. מאיפה? אם החברים באותה חברה רוצים להתייחס בצורה כזאת, הם כבר נמצאים בה, רק המצב הזה סגור בפניהם, נסתר מהם, והם מזמינים מאותו הסתר שבו הם נמצאים יחד כגוף "אדם הראשון", הם מושכים ממנו אור מקיף.

בעולם שלנו, בצורה שכלית והגיונית, אי אפשר בשום פנים ואופן למצוא כוח כזה. שום חברה, גם לא החברה האמריקאית, אין לה יכולת לספק ולמלאות ולו אחוז אחד באף אחד. אלא ההפך, חברה שחיה בג'ונגל ולפי השקפת עולמנו אין לה כלום, האנשים בה שמחים באמת, לא חשוב להם כלום.

מי קבע שצריך נכסים גדולים? אם הקיבוצים בארץ לא היו מתפתחים, אלא רק משתפרים כל הזמן בהתחברות לכוח העליון, אולי הם לא היו פורחים כלכלית, בתוצר שלהם, כמו שחלקם היום, אבל לא היה חסר להם מאומה. מה פירוש "לא חסר"? לא היה להם מה שיש היום, אבל הם לא היו צריכים את זה.


איך חברה שלא נמצאת מעל הטבע, יכולה לעורר חוקים שהם מעל הטבע?

איך חברה שאינה מעל הטבע, יכולה לעורר חוקים מעל הטבע שישפיעו עליה, בלי רצון וללא קשר אליהם? כל הנתונים הללו נמצאים בפנים בתוכה, והיא כביכול משתוקקת אליהם. מה המקור להשתוקקות הזאת? יש בה הכנה כזאת, הנקראת "אח"פ דעליון נמצאים בגלגלתא עיניים דתחתון". והדוגמה לכך היא, שהתינוק בוכה ואימא עושה, כמו שכתוב: "תבוא האם ותקנח את בנה". למה? כי הוא צורח.

קיימת מערכת שבנויה לצורך זה. השגיאה שלנו היא במחשבה שצריך לעשות ולבצע. האדם לא מבצע בחייו שום דבר. הוא צריך רק לתת הסכמה, רק נכונות. כמו שבעל הסולם כותב במאמר "בחירה חופשית", מהי בחירה? להתחזק במה שהבורא אומר: "לך רק בשביל הזה, אל תברח לשום מקום". והאדם שומר על עצמו להתקדם בו הלאה. רק שומר וכל הזמן צועק לבורא: "תחזיק אותי! תחזיק אותי!", כדי שיחזיק אותו ביד והוא יוכל להתקדם. כלומר, אם הוא צועק, אז שהבורא יבוא לעזרתו ויחזיק אותו. ויותר מזה לא צריך.

לא שהאדם עצמו מבצע, רואה היכן הדרך והולך בעצמו, אלא הכל מוכן. וגם לחברה הכל מוכן. בעל הסולם אומר מהו התנאי, שהחברים צריכים למלא כדי להיכנס לדרגה הבאה. לא לבנות דרגות, לא לתכנן ולא לשפר את הטבע שלהם, מי הם שיעשו זאת, הרי האדם בעצמו לא יודע מי הוא ומה הלאה. האדם צריך רק לתת מין הסכמה כזאת של "אני רוצה", כמו שתינוק צועק "אני רוצה", וזה מספיק. את ההסכמה הזאת החברה צריכה, והיא מה שחייב להיות כלול בתקנון.


איזו צעקה "אני רוצה" נחשבת הסכמה לערבות?

נדרשת צורת צעקה מסוימת. לא צעקה כזאת: "טוב, אז אני רוצה", כמו בדוגמא של רב"ש, אם ילד צועק ברחוב, אף אחד לא שם לב אליו. אבל אם מבוגר בוכה ברחוב, כל אחד מסתכל. למה? כנראה שקרה משהו. מדובר על רצינות הצעקה, שחייבת להתבסס על הטבע הבהמי של האדם, על מה שיש לו.

אין טעם לצעוק: "בורא אני רוצה אותך", בלי לדעת מי רוצה? מה רוצה? לאן רוצה? אלא צריך לרצות את הבורא רק על ההבחנות, שהאדם מגלה בעצמו, ולא יותר, לא מעל הדרגה שלו. כדי לצעוק ולעורר את העליון, לא צריך להיות בדרגת העליון.

צריך רק להתחיל, ולא לברוח מהמערכה. כמו שבעל הסולם אומר בפשטות, להסכים "נעשה ונשמע", בעלמא, מעל הדעת, לצעוק. ואז כולנו נראה, איך ה'שואב' הזה ישאב אותנו ישר פנימה לתוכו. הגישה הזאת היא נקראת להשתדל לעבור מחסום.

 

***

"והנך מוצא בעליל, אשר ענין מתן התורה, היה מוכרח להתעכב עד זמן יציאתם ממצרים והיו לאומה בפני עצמה," כלומר, לא היו להם הפרעות אחרות, לא בכל אחד בתוך עצמו ולא ביניהם. "דהיינו עד שכל צרכיהם יהיו מסורים בידיהם בלי תלות באחרים," שהם בטוחים, שרק בהם, בידיהם, נמצא הפתרון, והם לא תלויים באף אחד אחר. אף אחד לא יכול לקלקל להם או לעזור ולהוסיף, הכל בידיים שלהם. בכך הם נמצאים במצב, שביכולתם לספק לעצמם את כל המשך הדרך. בלי היכולת הזאת איך הם יגיעו ל"הר סיני"?

"דהיינו עד שכל צרכיהם יהיו מסורים בידיהם בלי תלות באחרים"! אין לו שום תירוץ. לא שאין לו תירוצים, אלא האדם בטוח שרק הוא יכול. "אשר אז הוכשרו לקבלת הערבות האמורה ואז ניתנה להם התורה", אם הכל תלוי אך ורק בחברים, והם מסוגלים, ואף אחד לא מפריע להם, ולא יכול לעשות להם שום דבר, ובתוכם הם נחוצים ודרוכים לזה, אז לא צריך יותר כלום. הם בערבות ובתנאי לקבלת התורה. ו"קבלת הערבות" הכוונה, שהאדם לא מוציא שום דבר מתוך עצמו, מהבטן שלו, אלא נדרש ממנו רק לקמט קצת את עצמו.

"ונמצא משום זה, אשר גם אחר קבלת התורה, אם יבגדו מעטים מישראל, ויחזרו לזוהמת האהבה העצמית מבלי להתחשב עם זולתם, הרי אותו שיעור הצטרכות המסור בידי המעטים מטרידים לכל יחיד מישראל לדאוג עליו בעצמו,"


איך לאחר הסכמה פה אחד על הערבות, נותרה בהם אהבה עצמית?

לאחר שהם רוצים להגיע להחלטה לקבל את הערבות, ולהיות מועמדים לכוח העליון, ולהתעלות בפנימיות שלהם מעל כל המציאות, איך לאחר שהם החליטו פה אחד, שוב מתקלקל הכול? כי נוסף להם רצון לקבל. הם עדיין לא נמצאים בגמר תיקון, אלא רק בקבלת התורה.


מהיכן באה הכרחיות ודריכות לקראת הערבות?

אם באמת רוצים להגיע לערבות, מגיעים כמו שכתוב, או לקבלת התורה או "כאן יהיה מקום קבורתכם". למצב הזה צריך להגיע. החברים צריכים להכניס את עצמם לרצון להשיג ערבות עד כדי כך, שההרגשה הזאת תבוא.


מה ניתן לעשות בפועל עם מי שלא רוצה להגיע לערבות?

בפועל מתקיים החוק הכללי הגדול ביותר ברוחניות, הנקרא "חוק השתוות הצורה". הבורא ברא מצב שהנברא שווה לבורא. ומהרמה הגבוהה הזאת הכל הולך ומשתלשל כך, שקיום החוק הזה הולך ופוחת, וכל מדרגה יותר תחתונה נמצאת ביתר קלקול.

אם החברים בקבוצה משתוקקים לקיום החוק הזה, להיות בהשתוות הצורה עם הבורא, ברוחניות, בדביקות, כל אלה שאין בהם השתוקקות, יברחו ממנה, הם יגלו בעצמם, שהם לא עם הקבוצה. לכן אין צורך לגרש אף אחד, אלא הם בעצמם יפלו וילכו. ככל שהחברים בקבוצה יהיו יותר דרוכים להסכם הערבות, יותר מכוונים אליו, אלה שאינם משתוקקים ינשרו ממנה יותר מהר.

לא צריך לדאוג ולהתחיל לסנן את החברה מי בסדר ומי לא. אלא רק בתנאי שרואים מישהו, שמלכתחילה לא נמצא בראש אחד עם הקבוצה, ויש לו כל מיני חשבונות אחרים. אז לא לרחם, ולנתק באכזריות, כי מדובר בחיים ומוות והוא שם רגל לחיי כל החברים.


איך מבדילים בין סטייה מן הדרך לבין נפילה?

מה ההבדל בין אדם שסוטה מן הדרך, שלפתע מתגלה שהוא בכלל לא נמצא בכיוון לבורא, לבין מצב רגיל של נפילה? איך ניתן להבדיל בין שני המקרים האלה, שבהם האדם לא רוצה להשתתף ולא רוצה לעבוד ומצפצף על כל החברים?

ההבדל פשוט מאוד: ברגע שאדם נופל, הוא מת, ואז גם בנפילה אין לו חשבונות אחרים. יכולה להתגלות בו דאגה רגעית לכסף, או לאיזה תענוג בהמי מהצד, אבל הוא לא מחליף את מטרת החיים שלו למשהו אחר. מה שאם כן, מי שמתגלה לפתע שהוא לא עם החברים, רואים שיש לו מטרה אחרת, שהוא רוצה להשתמש בקבוצה למטרה אחרת, או שהקבוצה תקבל צביון אחר וכו'. הוא נמצא בקבוצה כמו מצרי, שרוצה להנות על ידי ישראל.


מה פירוש לקמט את עצמנו?

לא עושים זאת בפעם אחת. החברים צריכים להכניס את עצמם כאילו, אבל לא ב"כאילו", אלא במשחק רציני, לרצות להגיע למצב שיקבלו כוח הנקרא "ערבות", שישפיע עליהם עד כדי כך, שסוף סוף הם לא יצטרכו לחשוב על עצמם, ויהיו משוחררים לעסוק בערבות, להיות פטורים מהדאגה לעצמם ולדאוג רק לזולת. לאיזה זולת? לכל מי ששייך לקבוצה, להיות מסור בלב ונפש, כדי להתחבר איתו לכלי קיבול להשראת הבורא.


האם הנחיצות להגיע לערבות היא מידית?

היא לפנינו! אחרת לא היינו עוסקים בצורה כזאת במאמר "הערבות". חייבת להיות ברית כזאת. למה קוראים להם "עם", "עם ישראל"? כי הם כולם יחד מלוכדים, מאוחדים ישר לאל, לבורא, בהשתוקקות שלהם לבורא, הנקראת "ישראל".

 

***

"כי אותם המעטים לא יחמלו עליו כלל," - על אותם המעטים שהם מצרִים, הציבור לא ירחם כלל, אלא יחסל אותם. "וממילא נמנע קיום המצוה של אהבת זולתו לכל ישראל כולם כנ"ל," הם לא מפריעים לאדם לקיים "ואהבת לרעך כמוך", להגיע לתיקון, אלא בפנים בתוכו הם מכניסים את הרצונות שלהם, "באופן אשר אותם פורקי העול גורמים לשומרי התורה" לאלה שרוצים להגיע לערבות, "שישארו בזוהמתם באהבה עצמית, שהרי לא יוכלו לעסוק במצות ואהבת לרעך כמוך, ולהשתלם באהבת זולתם בלי עזרתם, כאמור." בעל הסולם אומר מה יקרה הלאה, בסיבוב השני, לאלה שהסכימו ונחלשו.

 

***

"והנך מוצא בעליל, אשר ענין מתן התורה, היה מוכרח להתעכב עד זמן יציאתם ממצרים" להיפרד ממצרִים, "והיו לאומה בפני עצמה," בלבד, בלי אלה שלא מסוגלים לרעיון הזה. "דהיינו עד שכל צרכיהם יהיו מסורים בידיהם בלי תלות באחרים, אשר אז הוכשרו לקבלת הערבות האמורה ואז ניתנה להם התורה." ניתנה להם התורה, ואז מה הלאה? "ונמצא משום זה, אשר גם אחר קבלת התורה, אם יבגדו מעטים מישראל, ויחזרו לזוהמת האהבה העצמית" כלומר, למרות שהם מישראל וגם הם קבלו את התורה, בכל זאת הם ו"נסוגה". "מבלי להתחשב עם זולתם, הרי אותו שיעור הצטרכות המסור בידי המעטים מטרידים לכל יחיד מישראל לדאוג עליו בעצמו, כי אותם המעטים לא יחמלו עליו כלל, וממילא נמנע קיום המצוה של אהבת זולתו לכל ישראל כולם כנ"ל, באופן אשר אותם פורקי העול גורמים לשומרי התורה שישארו בזוהמתם באהבה העצמית," כלומר, אלה שאחרי קבלת התורה מוכנים להמשיך בדרך, נקראים "שומרי תורה". אלה שאחרי קבלת התורה לא מסוגלים, מפני שעלה בהם הרצון לקבל, התחלפו בהם הרשימות, הם לא מצרִים, הם נקראים "פורקי עול", ואותם חייבים לתקן, להרוג, שגם זה תיקון. מוות זה תיקון. כמו שנהגו בתשעה באב, שכל הדור היה נשכב בתוך קברים.


איך יתכן שאחרי קבלת תורה תהיה בהם נסיגה?

כל רגע ורגע עולות רשימות חדשות, ועולה הרצון לקבל, וחייבים להשיג תורה. מהי "קבלת התורה"? נותנים לאדם כוח להתחיל לתקן את הרצון לקבל, שבכל פעם עולה. וככל שהרצון לקבל עולה, גובר ההכרח לממש את התורה, להשתמש בה, על פני הרצון לקבל. השימוש בתורה על פני רצון לקבל שהולך וגדל, מביא את האדם לתיקונים, לבנייה הדרגתית של פרצוף רוחני.

אבל אם הרצון לקבל עולה, והאדם לא יכול להשתמש בתורה כדי לתקן אותו, אז הרצון לקבל שלו נעשה יותר גדול מהתורה שהוא מקבל, והוא הופך ל"פורק עול". מה צריך לעשות? לתקן. אבל מפני שהאדם נמצא בקשר אחד, במנגנון אחד, במערכת אחת, עם כל יתר הנשמות הנקראות "ישראל", הקלקול שלו מקלקל את כולם, ולכן הם לא יכולים לזרוק אותו, אלא חייבים לתקן אותו.

אבל בהבדל ממנו, מי שנמצא בנפילה, בירידה, שלא מסוגל, כי "נפל תחת משאו", כתוב שצריך לעזור לו. ויש בזה חוקים. הגמרא אומרת, אם רואים בדרך, שהחמור שלו נפל, חייבים לעזור לו - לפרוק את המשא מהחמור ולהעמיד את החמור. ואם הוא נופל שוב, שוב צריך לפרוק אותו ולהעמיד אותו על הרגלים.


איך היחיד צריך לנהוג - להתבטל בפני החברה או להנהיג אותה לעבר הרעיון הזה?

אם מוסכם על החברים שהולכים בדרך, וברור להם שהסכם הערבות קורה ביניהם, אז אלו שלא מוכנים לקיים את ההסכם והתקנון, מיד נושרים, לא חשוב איך, או יוצאים לקבוצת חוץ, או לקבוצה יותר חיצונית. והחברים עצמם ממשיכים ופועלים בצורה מירבית כדי שיתקיים בהם כלל הערבות.

החברים על ידי החיבור ביניהם רוצים, וכל הזמן חושבים ומייחלים, לקבל את הכוח שנקרא "ערבות", שאף אחד לא ידאג לעצמו. ופתאום חבר אחד נופל, ואחריו שני ושלישי. אבל לאחר שיש הסכמה על הערבות, החברים חייבים להתייחס אליהם כנופלים בדרך, ולחזק אותם, ולטפל בהם, מפני שהחברה כלולה מהם והם מהחברה, והמחלה מתפשטת. המצב הזה נחשב שחבר נפל, ולא שהוא "עריק" או "מצרי".


איך צריך להתבטא רצון כללי לערבות?

הערבות צריכה להתבטא יותר ברצון פנימי, בכוונה, במשיכה, בציפייה, ולא כל כך במעשים חיצוניים. בדרך כלל בחיצוניות עושים מספיק ודי, אבל חלשים בנחישות הפנימית. מעשים מרובים לא נותנים מקום לפעולה פנימית. חייבים קצת לנוח ולפנות מקום במוח למחשבה על הערבות. צריך לחשוב על זה. אבל כנראה שגם ביטוי פנימי של הערבות, צריך להיות על ידי החברה, רק ביחד, רק בהסכמה, וכל פעם מחוזק מאוד על ידי החברה.


מה משמעות הדבר לחפש ערבות?

האם הערבות צריכה להיות בראש דאגתו של האדם, משך כל זמן הימצאותו בהכרה בעולם הזה, לא כולל זמני שינה וכו'? כמה הוא צריך לדאוג ואיך, מתי יקרה לו ולחֵברה שלו נס הערבות, שהוא יקבל מהחברה הרגשה של ביטחון, את הרגשת הערבות, ויפסיק לדאוג לעצמו.

הביטחון הזה לא צריך לבוא מהבורא או מהלימוד כישועת ה', אלא האדם חייב להרגיש שהחברה מספקת לו אותו, עד כדי כך האדם נעשה מכור לחברה, ומסור לה בלי קשר לרצונו. הבורא כביכול הלך ולא משתתף, ושם מין תנאי כזה, שאם רוצים שיתגלה, צריך ליצור מצב שהוא יהיה בפנים, בתוך הקשר בין החברים.


האם הערבות היא פעולה רצונית אישית או קבוצתית?

ה"ערבות" היא כוח שבא מהחברה אל האדם, שעוזר לו לא לדאוג לעצמו, ואז הוא נעשה חופשי ופנוי לדאוג לחבריו. אם האדם רוצה לדאוג לזולת ולא לעצמו, ודואג שזה יקרה, ומצפה לכוח הערבות, ועושה את המאמצים הללו יחד עם עוד ועוד אנשים שנמצאים איתו במעגל, הדבר קורה. ולא חשוב למי צועקים, יכולים לצעוק לבורא או לצעוק אחד לשני, כל אמצעי הוא טוב, רק העיקר לצעוק יחד, ורק לכיוון קבלת הערבות.


איך צריך להתייחס לערבות בקבוצה העולמית?

הקבוצה העולמית מקבלת הכל מהקבוצה הפנימית. מה שיהיה בה, הם יקבלו ויפנימו. אצלם הדבר הרבה יותר פשוט. הבעיה נמצאת בקבוצה הפנימית בישראל.


האם דרישה לקבל את כוח הערבות חייבת להיות 24 שעות?

מה עוד צריך לרצות בחיים, אם לא לקבל תורה? לכוח הערבות חייבים לדאוג 24 שעות ביממה. איך אני יכול? אני לא יכול. אלא החברה בהקרנה הדדית של הרצונות הללו אחד על השני, יכולה לספק לכל חבר את הנחיצות בערבות.

בסוכות הרגשנו, שאם מתאספים במקום אחד ועושים פעולה אחת של כמה ימים, הדבר אפשרי, אז צריך לעשות אותה פעולה גם בתנאים אחרים. והקבוצה העולמית, יש לדעת, היא לגמרי תלויה בקבוצה הפנימית בישראל. אם הערבות תתרחש בקרבנו, אצלם לא תהיה שום בעיה. הם נכנעים, הם מוכנים, הם יעשו הכל כדי שכוח הערבות ישרה עליהם מאיתנו.

ולכן אנחנו אשמים במצבם. אולי מוקדם לומר אשמים, אבל אנחנו קובעים את מצבם, ובסופו של דבר אשמים.


מהו התנאי שלפיו יש לבדוק את ההתאמה לערבות?

תהליך הבדיקה הוא פשוט מאוד. כל הגברים מגיל עשרים ומעלה נכללים במה שנקרא "עם ישראל". מה פירוש הדבר? אם מלכתחילה יש לאדם רצון, והוא בא ללמוד קבלה, אין לנו סמכות להתחיל לחטט בתוכו ולבדוק אותו. אם הוא בא ורוצה, ומסכים להיכלל בתקנון, הוא יכול להיכנס אליו.

התנאי הוא להיכנס לתקנון הרוחני של הקבוצה, ולהיות מוכן לקבל על עצמו לדאוג שהוא יהיה בראש דאגתו ומחשבתו. שמה שכולל בו, הוא רוצה שיקרה לו. ומזה אפשר לקבוע תנאים חיצוניים. אבל כעיקרון זה התנאי שצריך למלאות.

"מגיל עשרים ומעלה" הכוונה מהדרגה המינימלית שבה האדם נקרא "בוגר". "ראוי למצוות" נחשב גיל עשרים ולא גיל שלוש עשרה. מי שראוי למצוות יכול להיכנס לקבוצה. הוא יכול להיות "חכם", "ותיק", שנקרא גיל שלושים, ארבעים, שישים, ויכול להיות מתחיל, שלא יודע עדיין כלום, חוץ מרצון שיש בו, שזה נקרא "גיל עשרים".


לֵמה האדם חייב לדאוג בעצמו?

האדם חייב בדו"ח יומי. הוא מחויב כלפי החברה לבדוק את עצמו בכל יום ויום כמה הוא היה או לא היה בדריכות לערבות, בכוונה אליה, אם הגיע או לא הגיע, וכו'. צריך לחשוב איך לעשות זאת, האם לפני השיעור, אחרי השיעור, בפרהסיה או כל אחד בתוך עצמו.


איך אפשר להחזיק במסר של מאמר הערבות ולהינעל רק עליו?

כאשר קוראים במאמר "הערבות" או במאמרים נוספים, תוך רגע בורחים מהרעיון הזה, והוא טובל בתוך מחשבות ושאלות אחרות. איך בכל זאת אפשר להמשיך ולהחזיק באותו רעיון? לא די שכל אחד חושש לצאת מתוך עצמו, ממשהו טוב שננעל עליו, שסוף כל סוף הבין איך החיים שלו צריכים להתנהל, עוד נוסף החשש מכל אותן ההפרעות שעלולות לבוא מהחיים האלה, שצריך לצאת לעולם החיצון, לעבודה ולבית, ששם מדברים במילים אחרות. איך אפשר לשמור על הקו הדק הזה, שרק עכשיו תפסנו אותו, ועוד רגע הוא עלול להעלם? הרי כבר אחרי דקה אף אחד לא זוכר על מה דיבר המאמר - מהי הערבות? ממי מקבלים? איך ולמה? - אז איך אפשר לשמור על אותו רעיון לאורך זמן? איך אפשר להיזכר בו וללבן אותו?

צריך להבין שאף אחד לא מסוגל להחזיק ברעיון הזה, לא כל שכן כלפי ההפרעות, שהבורא שולח לנו בכוונה, והוא הרי יודע איך לבלבל את האדם. אבל אם כל החברים בקבוצה יחליטו שהם רוצים בערבות, אז נצליח להשיג אותה. בערבות הזאת צריך לנצח את הבורא, כדברי הכתוב: "ניצחוני בני". הניצחון הזה יבוא רק על ידי זה, שכולם מחליטים כקבוצה, שעושים הסכם ערבות, ולא שכל אחד ואחד מחליט לעצמו.

 

***

"הרי לעיניך, שכל ישראל ערבים זה לזה, הן מצד הקיום והן מצד השלילה, כי מצד הקיום, דהיינו אם מקיימים הערבות עד שכל אחד דואג וממלא כל מחסורי חבריו, הנה נמצאים משום זה שיכולים לקיים התורה והמצוות בשלימות דהיינו לעשות נחת רוח ליוצרו. והן מצד השלילה, דהיינו אם חלק מהאומה, אינם רוצים לקיים הערבות, אלא להיות שקועים באהבה עצמית, הרי הם גורמים לשאר האומה להשאר שקועים בזוהמתם ובשפלותם מבלי למצוא שום מוצא כדי לצאת מעמידתם המזוהמת."

אנחנו רואים עד כמה קשה לעשות הסכם ערבות בחברה רוחנית, שהיא קבוצה חזקה וביצועית, אז איך אפשר לדבר על ערבות בעם ישראל כולו או בכל העולם? נראה לנו שלא ניתן להגיע להסכם כזה, שהוא דמיון פרוע לגמרי, מין פנטזיות כאלה שמי דרש, מי כתב. למה? מפני שחושבים שחייבים לבצע משהו. אבל צריך רק להסכים שהערבות תתרחש בנו, ואז היא תיקרה.

לכן אין לנו מה לדאוג, מה עם כל העולם? מתי העולם ירצה? מתי יתרחש הסכם ערבות עולמי? איך מכל הרשעים האלה, מאותם בורים אגואיסטים, מאותם שונאים, תצמח ערבות? איתם אין לנו בעיה, האור מסדר את הכל. בניצוץ אחד כולם מתחילים לעמוד על הראש במקום על הרגליים. אלא הבעיה היא ההכנה, האם בקבוצה הפנימית החברים דרוכים להסכם הערבות, או לא.

בעל הסולם כותב בסוף "הקדמה לספר הזוהר", שאם כל העוסקים בעבודה פנימית יהיו דרוכים לקראת הערבות, כל העולם ירצה פתאום הסכם ערבות, וגם הוא יעשה דרוך אליו, וגם בו הוא יתבצע. המפתח נמצא אצלנו, ולכן אין מה לתהות איפה כל העולם. הערבות אינה תלויה בהם, כמו שאינה תלויה בנו. אלא צריכים הכנה לערבות, הכנה בלבד. לרצות שהמכונה הזאת תתחיל לעבוד, אבל רצון של כולם יחד.

 

***

מהו תקנון?

קודם כל חייבת להיות מטרה. מי שפועל בלי מטרה נקרא "לא שפוי בדעתו". צריכה להיות מטרה ורצון להגיע אליה. כדי להגיע אליה צריך לקיים סדר פעולות מסודרות, מכוונות, מוסכמות, שעל ידן החברים בטוחים, לפי השכל שיש להם בינתיים, שהם יגיעו למה שקבעו כמטרה.

לאחר שיש מטרה ברורה, צריך להתחיל לבדוק מהמטרה הזאת ואילך, איזה פעולות ממצבנו הנוכחי ואילך יכולות להביא אותנו להשגת המטרה. הפעולות הללו נקראות "תקנון". תקנון לא חייב לכלול רק מה שמבצעים עכשיו, אלא גם את השלבים הבאים שרוצים להשיג ועניינים נוספים. אבל החשוב ביותר, מה התוצאה ממנו. התוצאה מקיום התקנון חייבת להיות, שמתוך הקבוצה נגיע לקבלת הערבות. שהקבוצה תהיה מסוגלת לספק ערבות לכל חבריה. ועל היתר בכלל לא צריך לדאוג.


אם הערבות היא המטרה, מה צריך לכלול התקנון כדי להגיע אליה?

אם הערבות היא לעת עתה סוף המטרה, מה שעומד כרגע על הפרק, כדי להגיע לערבות צריכים להיות דרוכים אליה, לרצות שהיא תיקרה. מה פירוש לרצות שתיקרה ערבות? שהקבוצה תשפיע לי ערבות. ואז איזה יחסים צריכים להיות לי בקבוצה ולקבוצה כלפי כל אחד, איזה מעשים צריך לעשות, איזה תנאים צריכים להיות, כל זה נקרא "תקנון".

האדם נוטה להיות ראש קטן. הוא מתבלבל בין אלף ואחד דברים שאומרים לו, ומעדיף לדעת בדיוק מה יותר טוב בשבילו, אם להיות כל הזמן בכוונה אחת או לא. אבל החיים הרבה יותר מורכבים, וכל רגע באות הפרעות, וישנם הרבה סוגי אנשים והתייחסויות שונות, לכן יש צורך לפרט מה קורה אם מתרחקים לצורה אחרת, איך מגיעים חזרה לאותה דריכות לערבות. וזהו התקנון. התקנון צריך לכלול בתוכו מצבים שונים בקבוצה, שאם האדם נמצא בהם, הוא מגיע לאותו מצב הנדרש ממנו.


איך החברה יכולה להשפיע על החבר באמצעות התקנון?

חבר בא ללמוד פעם אחת בשבוע, כי לא מתחשק לו לקום בבוקר. לכאורה אין מה לדרוש ממנו, כי יש לו לפחות דבר אחד שהוא נעול עליו ומתמיד בו. אבל הקבוצה צריכה להחליט אם הנוכחות הזאת היא מספיקה או לא, ומה נחשב נוכחות מספקת ואיך. כלומר, החברים צריכים לקשור את הנוכחות שלו בשיעור, לחיים במסגרת של קבוצה רוחנית.


מה החשיבות המיוחדת בבניית תקנון?

התקנון מדבר על מה שיהיה מחר. "מחר" פירושו עוד רגע. הולכים רגע לאכול וכבר שוכחים על התקנון. נמצאים במחשבות אחרות, במצבים אחרים, ביחסים שונים, החברה משפיעה על כל אחד בצורות שונות. ואז מה צריך לעשות? איך צריך להתנהג? האם למצוא את הדרך לבד, או החברה תבנה את מערכות העזר? אולי החברה צריכה לחייב את האנשים באמצעים שונים, כמו למשל, לחייב כל חבר לכתוב כמה פעמים הוא היה או לא היה, יצא או לא יצא, מהחשבה על הערבות?

אמנם הפעולה היא פעולה מחשבתית, רצונית, שהאדם רוצה שהחברה שלו תהיה כזאת. אבל מה פירוש "רוצה"? הרצון הזה חייב לתפוס בו נפח. סתם רצון יש לכולם. אם נשאל את כולם, כולם רוצים. אבל כדי שהערבות תתממש, מקבלים הפרעות למיניהן, והתהליך הזה של איך לבסס את רעיון הערבות על ההפרעות הללו, הוא נקרא "תקנון".


למה במסגרת של קבוצה רוחנית זקוקים לתקנון?

אם היה מדובר רק על מחשבות, הכל היה פשוט מאוד. אם האדם נמצא בהכרה עצמית, בשליטה עצמית, הוא מרגיש מתי בדיוק הוא יוצא מאותה מחשבה. מתי הוא לא חושב ולא דואג לחברה, שלכל החברים תהיה הרגשת הערבות. מתי הוא לא חושב רק על הסכם הערבות, אלא על עוד משהו אחר, ודברים נוספים נעשים לו חשובים.

אם האדם נמצא כל העת בעבודה כזאת, אדרבה. אבל החברים עוד לא נמצאים עד כדי כך בפנים. המצב האידיאלי הזה, שכל חבר הוא כמו נהג, ששולט על ההגה, ומתמרן בין כל המכוניות שנוסעות ברחוב, ויודע בדיוק מה מרחק התמרון שיש לו ואיך הוא יעבור, ושולט בפעולת הרגליים והידיים שלו, לא קורה עדיין בחברה. כל חבר נכנס לתוך הנקודה הנכונה, ואחרי רגע באות לו הפרעות, והוא בורח ממנה. ואז איפה נמצאת כל החברה עצמה?

ואז לאחר שכולם התפזרו כמו ילדים, למרחק עצום מהנקודה הנכונה, השאלה היא איך לחזור ולאסוף את כולם ולאגד אותם שוב לנקודה אחת. אם שולטים במחשבה, אז כולם שומרים להיות כל הזמן עם המחשבה באותה נקודה האחת. אבל אם יוצאים משליטת המחשבה, צריך להתלכד חזרה על ידי מסגרת חיצונית, לא מחשבתית ולא רצונית, כי במחשבה וברצון כולם כבר יצאו מהרעיון הזה. לכן קובעים מסגרת. ומסגרת יכולה להיות גם סתם איזו שריקה, שאז על כולם לחזור ולהתאגד.


איזו מסגרת חיצונית יכולה ללכד את החברה סביב רעיון הערבות?

אם מדברים בכללות, צריך לקבוע פעולות חיצוניות, לכל מצב שהאדם נמצא, כי הפרעות לא חסרות לאף אחד, וצריך לכבד את ההפרעות הללו, ולא להתרגז עליהן, אלא ההפך, אם יש הפרעות, סימן שבכוחנו לעבוד איתן. אלא שצריך לבנות מסגרת נכונה לממש את ההפרעות האלה להתקדמות. לבוא עם הפרעות לנקודת החיבור בינינו, ואז מתוך הנקודה, שנצטמצם לתוך הנקודה עם ההפרעות, נגדל כלפי מעלה. מתוך הנקודה הזאת נתחיל לעלות מעלה. ויהיה לקבוצה חוד חנית שכל הזמן יגדל.

המסגרת החיצונית הזאת היא נקראת "תקנון", ואלה פעולות ומצבים שאפשר להגדיר אותם בכתב. קיום המסגרת הזאת היא העבודה של הקבוצה, כי אותה החברים קובעים. וכמה שהם מחפשים מה יכול להועיל לחברה, חוץ מרצון וכוונה שאותם ההפרעות מיד מוחקות, ומשתדלים במסגרת החיצונית, במעשים חיצוניים שונים, בלימוד, בקשר טלפוני, במחשבה משותפת ועוד, לעשות מעשים כמה שיותר מכוונים לטובת הערבות.

אבל בלי לדרוש מכולם להתאסף כל רגע, או לטלפן כל הזמן, אלא לחפש בחכמה מעשים חיצוניים כאלה, או ליתר דיוק סימנים חיצוניים כאלה, שחבר שלא נמצא במחשבה החברתית על הערבות, ייזכר דווקא בה ולא בשום דבר אחר. ולא סתם שייזכר, שיש רוחניות ובורא, שכדי להגיע אליו צריך חברה, ובגלל זה צריך ערבות. אלא כל החכמה בבניית התקנון, היא איך להפיל על כל החברים פעולות ומצבים חיצוניים כאלה, שהאדם מיד יכנס לתוך החיסרון שאין לו ערבות. והחיפוש הזה בעצמו, הוא מה שבונה את החברה.