מאמר מתן תורה

אותיות ז'-י'

שיחה עם הרב המקובל מיכאל לייטמן  מהתאריך 08.12.03

אתה נמצא כאן:

שער למתחיל > שיחת היום > שיחה על מאמר מתן תורה

אות ז'

"אולם כאן עמדו חכמי הקבלה ושאלו, למה לא בראנו מתחילה בכל אותה הרוממות הרצויה להדבק בו ית', ומה היה לו ית' לגלגל עלינו את כל המשא והטורח הזה של הבריאה והתורה והמצוות? והשיבו, דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולא באפיה וכו'. פירוש, כי מי שאוכל ונהנה מיגיע כפיו של חברו מפחד הוא להסתכל בתואר פניו, כי נעשה מושפל והולך על ידי זה עד שמאבד צורתו האנושית. ומתוך שמה שנמשך משלימותו ית' ויתעלה לא יתכן שימצא בו חסרון, לכן הניח לנו מקום להרויח בעצמינו את רוממותינו הנרצית על ידי מעשה ידינו בתורה ומצוות.

ודברים אלו המה עמוקים מכל עמוק, וכבר בארתי אותם במתכונתם בספרי פנים מסבירות לעץ החיים בענף הראשון, ובספר תלמוד עשר הספירות, הסתכלות פנימית חלק א', וכאן אפרשם בקצרה, שיהיו מובנים לכל נפש."

הבורא הוא כל יכול, ובכוחו לסדר את הבריאה, שהנברא ייהנה ויקבל את כל המילוי, ללא הרגשה בלתי נעימה של בושה. אלא הרגשת הבושה היא הרגשת המאציל, הרגשת הנותן, לעומת הטבע של הנברא, המעמד שלו עצמו. ובכך שהבורא סידר הרגשת לוואי כזאת לנברא, הוא מודיע לנברא עד כמה הוא פחות דרגה לעומת הבורא.

והרגשת הבושה הזאת כוללת בתוכה פרטים רבים, שהם בסופו של דבר עוזרים לנברא להגיע לדרגת הבורא, לדבקות בבורא. מכאן רואים, שהנבראים לא נבראו כדי לקבל בתוך הרצון לקבל שלהם מילוי, שזו לא התכלית, שעליה חשב הבורא. אלא הרצון לקבל הוא הבסיס לבנות עליו את הרגשת הבושה, הרגשת השוני. שיהיה אפשר מהרגשת השוני, להגיע להשתוות הצורה עם הבורא.

לכן, האדם לא צריך לעבוד כדי לנטרל את הבושה, ולא לשים לפניו מטרה להיפטר ממנה, אלא לרצות להרגיש את הבושה כהבדל בינו לבין המאציל, בכל פרט ופרט, כדי לנצל את ההרגשה הזאת, את הכרת הפער הזה, ולבנות את עצמו כדומה בכל הקומה לבורא.

כלומר, הרגשת הבושה היא הרגשה מיוחדת, שנבראה בצורה מיוחדת בשבילנו בלבד, שהיה יכול לברוא אותנו גם בלעדיה, ועל האדם לחפש את ההרגשה הזאת. וב"הסתכלות פנימית" של חלק א' ב"תלמוד עשר הספירות" בעל הסולם כותב, שהבושה הוכנה לנשמות מיוחדות, גבוהות, שלא כל אחד מגיע להרגיש אותה. אבל מי שמתחיל להרגיש אותה, בהחלט מוכן ומזומן להשוות צורתו למאציל, להיות דומה לו.

אם הבורא נותן לנברא הרגשת הבושה, סימן שרוצה שהאדם הזה יהיה דומה לו. לא כל אחד זכאי לה, צריך לשלם עליה הרבה. ולמרות שההרגשה הבושה מורגשת כלפי הטבע שלנו כלא נעימה, היא מגיעה לאדם רק בתנאי שביכולתו לסבול אותה. אין בנברא הרגשה יותר כואבת מהרגשת הבושה. זו פגיעה ב"האני" שלו. ולכן רק לפי מידת הנכונות לסבול, הבורא יכול לתת לנברא להרגיש את הבושה. כי להרגיש את הבושה פירושו להרגיש את הבורא בתוך הכלים של הנברא.


מהי הרגשת הבושה?

הרגשת הבושה היא הרגשה שעל-ידה האדם מתחיל להתרומם, ולקבוע את דרגות השוואת הצורה שלו לבורא, לבנות את הקומה שלו.


אות ח'

"כי הדבר הזה דומה, לעשיר אחד שקרא לאדם מן השוק ומאכילהו ומשקהו ומעניק לו מכסף וזהב וכל חמדה יום יום, ובכל יום מרובים מתנותיו על הקודם לו וכן מוסיף והולך, לבסוף שאלהו העשיר אמור לי האם כבר נתמלאו כל משאלותיך? וענהו, עדיין לא נתמלאו כל מבוקשי, כי מה טוב ומה נעים היה לי אילו כל הרכוש והחמודות הללו הגיעוני על ידי עסקי עצמי כמו שהגיעו אליך, ולא להיות מקבל מתנת ידך בחסד. ויאמר לו העשיר, אם כן לא נברא עוד איש שיוכל למלאות משאלותיך.

ודבר זה טבעי הוא, כי הגם שמצד אחד הוא טועם תענוג גדול, ומוסיף והולך כפי שיעור ריבוי מתנותיו, הנה מצד שני קשה לו לסבול מבושה את ריבוי ההטבה הזו, שהעשיר הולך ומרבה עליו בכל פעם. כי חוק טבעי הוא בעולם, שהמקבל מרגיש כמין בושה ואי סבלנות בעת קבלת מתנת החנם מאת הנותן מחמת חסדיו ורחמיו עליו. ומכאן נמשך לנו חוק שני, שלא יצוייר בעולם מי שיוכל למלאות חפצי חברו במילואם כי סוף סוף לא יוכל ליתן לו את האופי והצורה של קנין עצמי, שרק עמה נשלמת כל ההרחבה מכל השלימות הרצויה.

והנה זה אמור רק כלפי הנבראים, מה שלא יתכן ומתאים כלל כלפי שלימותו הנעלה ית' וית'. וזהו שהכין לנו על ידי היגיעה והטרחה ועל ידי העסק בתורה ומצוות להמציא את רוממותינו בעצמינו, כי אז כל העונג והטוב המגיע לנו ממנו ית' דהיינו כל הכלול בדבר דבקותו ית', יהיה כל זה בבחינת קנין עצמינו, שהגיע לנו על ידי מעשה ידינו, שאז אנו מרגישים עצמינו בבחינת בעלים לדבר, שאין לנו טעם של שלימות זולתה, כמבואר."

הרגשת הבושה באה על פני הרגשה של הנאה מקבלה. היא חייבת לרכוב על הרגשת ההנאה. כלומר, אם הנברא מרגיש הנאה מקבלת המילוי מהבורא, אם הוא מרגיש שנמצא במצב של קבלת תענוג ממנו - מורגש בו שמקבל תענוג וברור לו שהוא בא מהבורא - אז יחד עם ההבחנות הללו הוא מקבל את הרגשת הבושה מהקבלה של התענוג.

שתי ההרגשות הללו בונות באדם את כל הידיעה הנחוצה, כדי להגיע להחלטה, להביא אותו לבחירה, מה עדיף לו במצב הזה. ועליו לעבוד על ההחלטה להעדיף להידמות לבורא, על פני שימוש ברצון לקבל שלו להנאת עצמו.

הדברים נשמעים פשוטים כאשר מספרים עליהם במילים, אבל במצב המתואר יש הבחנות עמוקות. גם בסיפור שמביא בעל הסולם, שנראה לכאורה פשוט.


מתי נחשב שסובלים מבושה?

האדם צריך להרגיש את הנותן, את הבורא, בהתאם להרגשה הזאת הוא יכול להרגיש בושה. אדם שסובל מפני שחסר לו כסף או כבוד או בריאות, לא נחשב סובל מבושה. כלומר, לפני גילוי הבורא, אי אפשר לדבר על בושה. לא כל סבל נקרא "בושה". בושה היא סבל של גיהנום - האדם מרגיש עד כמה הוא הפוך מהבורא מדבקות עימו. מהו "גיהנום"? "גיהנום" היא הרגשה הפוכה מדבקות ו"גן עדן" היא הרגשת הדבקות.


באיזה כלים מרגישים את הבושה?

הכלים שלנו נקראים רצון להנות. בכלים הללו האדם נהנה, מקבל מילוי. אם כך, איפה מרגישים את הבושה? מפני שהאדם כלול משני סוגי כלים, מחלקי בינה ומחלקי מלכות, מהניגוד הזה הוא מרגיש בושה.

למה באין סוף בחינה א' אינה מרגישה בושה כאשר היא מקבלת, ובחינה ד' מרגישה בושה, הרי בחינה ד' מקבלת כמו בחינה א'? ההבדל הוא שבחינה ד', מלכות, באה אחר הבינה. בינה נקראת "התגברות", "גבורה עילאה", ומלכות נקראת "גבורה תתאה".

בינה מולידה את מלכות. מלכות ביסודה היא תוצאה מבינה. אילמלא בינה לא היתה מלכות, אלא הכל היה נגמר בבחינה א'. בכך שמוסיפים לבחינה א' את בחינה ב', יוצאת פעולה של בחינה ג', שמחליטה שרוצה לקבל - בחינה ד'. והפער הזה במלכות, בין מה שהיא מקבלת, לבין הרגשת הנותן, שמרגישה בחלק הבינה שמושרש בה, הפער הזה בין שני היוצרות שלה, הוא הגורם לה בושה.


מה ההבדל בין חלק הבינה לחלק המלכות, שמביא להרגשת הבושה?

כלי דבינה וכלי דמלכות הם שני סוגי כלים שיש בנברא, ולא כלי אחד. בכלי דבינה מרגישים את הנותן ובכלי דמלכות לא מסוגלים להרגיש את הנותן. כלי דמלכות הוא ל"ב האבן שיש בנברא, חוסר הכרת הבורא. לחלק הזה אין תקווה להיתקן בצורה הרגילה, כי בינה לא חודרת, לא נכנסת, לא נמצאת בו. בכל יתר הכלים חוץ מכלי דבינה, הנברא מרגיש רק פער בינו לבין הבורא כמקבל, אבל לא יכול לתקן את עצמו.

הרגשת הנותן והרגשת התענוג באות בשני סוגי כלים, ששניהם נמצאים באותו נושא. ועבודת הנברא היא לעשות את ההשוואה ביניהם. הוא צריך לעשות עבודה גדולה, קודם כל כדי להביא אותם להשוואה, ואחר כך כדי להביא את ההשוואה הזאת לביצוע. ואם לא היה בתוכנו חלק של בינה, לא היינו יכולים לדבר על היכולת להרגיש את הבורא, את הנותן.

דומם, צומח וחי לא כוללים בתוכם חלקי בינה. אין בהם "נשמת אדם" שעוברת שבירה. ולכן אין להם יכולת להרגיש את השוני, ולא חובה לעשות תיקונים. אלא הם נשארים באותו הטבע שבו הם נמצאים. ורק האדם שכלול משני החלקים כתוצאה מהשבירה, קיים בו פער בין הרגשה בבינה להרגשה במלכות, ולכן הוא נמצא בבעיה תמידית של פיצול.

בחלק הבינה השבור, האדם מרגיש את הבורא, עד כמה הוא לא כמו הבורא, ובחלק המלכות הוא מרגיש רק רצון להנות לעצמו. שתי ההרגשות מתנגשות באותו רצון לקבל, ועבודת האדם היא איך להסדיר את היחס ביניהן כך, שהרגשת הבושה, הרגשת הכרת הגובה של האלוקות, תדחוף אותו להגיע לדרגת הבורא. ברשימו שלנו המהלך הזה כבר מושרש, ועלינו רק לעבוד על מימושו.


האם הבושה היא המניע לשינוי מצב הנברא?

הבושה היא המניע. אם האדם לא ירגיש פער בינו לבין הנותן, מה יביא אותו לשינוי? אם חלקי הבינה בתוך המלכות עדיין לא מתעוררים, ולא גורמים לאדם הרגשה של אי נוחות במצבו, אז הוא משתמש ברצון לקבל שלו רק לפי חשבון לטובת עצמו, כמה הוא יכול למלא את הרצון שלו בהתאם לסביבה, בהתאם לכמה שמרשים לו לקחת לעצמו.

אבל אם ביחד עם הרצון לקבל, אפילו במצב שהוא יותר גדול ויותר גרוע, יותר אגואיסטי, גדלה גם הנקודה שבלב, הנקודה של בינה, אז האדם מתחיל להרגיש לעומת הרצון לקבל, את נקודת הבינה שלא נותנת לו מנוח. הוא נעשה חסר מנוחה וחייב למלא את הכלי הזה במשהו, אבל זו כבר תביעה להרגשת המאציל, והיא הנקודה של בינה. אלא שהרגשת המאציל מורגשת באדם ההפך, היא יוצרת כאב. הפער בין הרגשת המאציל, שהבורא הוא הנותן, ובין ההרגשה בכלי שאני המקבל, זו הרגשת הבושה.

במצב הזה האדם שרוי במבוכה ולא יודע מה לעשות. ואז הוא צריך להחליט, או שהוא משתמש בהרגשת המאציל כפעולה יצירתית לבניית עצמו בהתאם למאציל. או שהוא סותם את הרגשת המאציל, שמביאה לו כאב, בכך שמשקיע את עצמו במילוי הרצון לקבל כמה שאפשר, כדי לפחות להנות ממשהו, אפילו אם הוא מתמלא פחות מקודם.

האדם מוכן להקטין את הדרגה שלו ולא לגדול בגובה, בהתאמה להנותן, אלא להישאר ברצון לקבל קטן. כלומר, לא לגדול בדרגת המדבר, בקומת המדבר, במושג המדבר, אלא לרדת לקומת החי. כי בשביל מה לו אם "מוסיף דעת מוסיף מכאוב"? והבחירה של האדם היא להיות מוכן להוסיף. למרות הכל לחכות להרגשת הבושה כדי עליה לבנות קומה דומה לבורא, קומת ה"אדם", "אדמה לעליון".


מתי נשמה גבוהה דיה כדי לקבל הרגשת הבושה?

האדם שמשתמש ברצון לקבל ובהרגשת הבושה, כדי על פני הרצון לקבל לבנות קומת אדם, נקרא שיש לו "נשמה גבוהה", שמשתוקקת לגובה. הכוונה לא למי שנמצא בתוך רצון לקבל בלבד, או למי שמוריד את עצמו בכוונה להיות כמקבל ולא יותר. לא פשוט להיות נשמה גבוהה, יש הכרחיות בנכונות לסבול. לא מן הסתם הרגשת הבושה נקראת "הרגשת גיהנום".

הרגשת הבושה היא ההרגשה הגרועה ביותר שיכולה להיות, היא שורפת את האדם. אין הרגשה יותר גרועה מלהרגיש ההפך מהנותן. האדם מוכן לעשות הכל, רק כדי לנטרל את ההרגשה הזאת. לנטרל אותה על ידי יגיעה נוספת, כדי לעשות ממנה, להפוך אותה, לקומה דומה לבורא. או לנטרל אותה על ידי שמתעלם ממנה ולא משתמש בכוח הבינה שמרגיש בו את הנותן, אלא מעדיף לבלום אותו. ואז האדם הולך בדרך ייסורים במקום בדרך תורה.

עד שהייסורים בתוך מלכות והתעוררות כוח הבינה, מביאים לו הרגשות כאלה שהוא מוכרח להבין שכדאי לו לגדול כאדם. אבל הדרך היא דרך ייסורים לא דרך תורה. מהי דרך תורה? במצב שהאדם מרגיש בושה, הוא מיד משתדל להגדיל את חשיבות הנותן, את מושג הנותן. שלהיות הנותן יהיה בשבילו מעל כל הרצון לקבל, מעל כל תענוג שיכול לתאר. ואז המושג הגבוה נותן לו כוח לבצע את הפעולה ולסבול. "לסבול" הכוונה, ללכת למעלה מהדעת. לרכוש תכונות הבינה, להעדיף את תכונות הבינה, על פני תענוגים בכלים דקבלה.


באיזה שלב מתקיים התהליך הזה?

התהליך הזה מתקיים רק בתנאי שהאדם מוכן אליו. היינו, הוא מתברר בהדרגה לקראת כניסת האדם לרוחניות. התהליך ההדרגתי הזה נקרא "הכנה ללשמה". וכאשר האדם נכנס לדרגות "לשמה", מתחיל המעמד הזה של השוואה בין שני סוגי הכלים שבתוך האדם, בין כלים דמלכות וכלים דבינה, שלפיה הוא בונה את הקומות שלו.


אות ט'

"אמנם כן ראוי לנו להתבונן בעיקרו ומקורו של חוק טבעי זה, ומבטן מי יצא לנו פגם הבושה ואי הסבלנות, שאנו מרגישים בעת קבלת החסד ממי שהוא? אולם דבר זה מושכל מחוק הידוע לחכמי הטבע אשר כל ענף טבעו קרוב ושוה אל שורשו, וכל הענינים הנהוגים בשורש יתרצה בהם גם הענף שלו, ויאהב אותם ויחמדם ויפיק תועלתו מהם. ולעומתם, כל הענינים שאינם נהוגים בשורש, גם הענף שלו מתרחק מהם לא יוכל לסובלם וגם ניזוק מהם. וחוק זה מצוי בין כל שורש וענף שלו ולא יעבור.

ומכאן נפתח לנו פתח להבין מקור כללות התענוגים והיסורים הקבועים בעולמנו, כי מתוך שהשי"ת וית' הוא השורש לכל בריותיו אשר ברא, לפיכך כל הענינים הכלולים בו ית' ונמשכו לנו הימנו בהמשכה ישרה, יבושמו לנו וינעמו לנו, משום שטבענו קרוב לשורשינו ית'.

וכל הענינים שאינם נוהגים בו ית', ולא נמשכו לנו הימנו בהמשכה ישרה זולת על פי קוטבה של הבריאה עצמה, יהיו אלה נגד הטבע שלנו, ויהיה קשה לנו לסובלם. דהיינו, אנו אוהבים את המנוחה, ושונאים מאד את התנועה, עד שאין אנו עושים שום תנועה אם לא להשגת המנוחה, והיה זה, מפני שהשורש שלנו איננו בעל תנועה זולת בעל המנוחה, ואין תנועה חס ושלום נוהגת בו כלל, ולפיכך תהיה זו גם כן נגד טבענו ושנואה לנו. ועל דרך זה, אנו אוהבים מאד את החכמה ואת הגבורה ואת העושר וכו', שהוא משום שכל אלה כלולים בו ית' שהוא שורשנו, ועל כן שונאים אנו מאד את הפוכם, כמו הסכלות והחולשה והעניות, משום שאינם מצויים כלל ועיקר בשורש שלנו, שזהו עושה את הרגשתנו מאוס ושנוא וגם גורם מכאובים לאין סבול."

בקבלה לומדים את העיקרון הזה בצורה אחרת, פשוטה יותר. האור בורא את הכלים, בונה את הכלי, והכלי רוצה להנות בדיוק ממה שיש באור. מה פירוש שאנחנו אוהבים את המנוחה, את החוכמה, את הגבורה ואת העושר? אוהבים להנות מהם, מרגישים תענוג מהם. ולמה צריך להגיע? לרכוש אותם לעצמנו. לא להנות מכל מה שנראה לנו נעים, מהחכמה, מהגבורה, מהאושר, שיש בבורא, אלא להיות בנויים מהתכונות הללו. וזה ההבדל.


מה פירוש הדבר ש"טבענו קרוב לשורשינו"?

הרצון לקבל של האדם בנוי כך, שהוא נהנה מכל דבר שיש בבורא. וההפך, ממה שאין בו. אם האדם מרגיש משהו אחר ממה שיש בבורא, הוא סובל. אבל יש הבדל עצום בין להנות מהדבר, ובין להיות כלול ממנו, להיות בנוי ממנו. לכן מה האדם צריך? מכל תכונה שבאה מהבורא והוא נהנה ממנה, על פני הנאתו לבנות את אותה תכונה בתוכו.

מהבורא בא משהו שמורגש באדם כתענוג. והאדם מהרגשת התענוג הזאת רוצה לבנות בתוכו תכונה, תגובה, כמו אצל הבורא. הוא מרגיש תענוג מגבורה, מביטחון, מעושר, מכבוד, ורוצה במקום להרגיש מהם תענוג, להיות בעצמו בעל התכונות הללו. לאדם עצמו אין תכונות כאלה, הוא רק נהנה שיש אותן לבורא, שהוא מספק לו בטחון, חכמה, גבורה ועוד. והאדם צריך במקום להנות מהן, לבנות בתוכו אור חוזר עליהן. כלומר, באור חוזר הוא הופך את התענוג מהאושר, בכך שבונה את תכונת האושר בתוך עצמו.

כל תכונה שבאה לאדם גבורה, אהבה וכו', הוא נהנה ממנה, אבל הוא לא מרגיש אותה. כאשר יחד עם ההנאה הוא מתחיל להרגיש אותן, נקרא שיחד עם התענוג הוא מרגיש את הבורא, את הנותן, ואז נוצרת בו בושה. ובבושה הוא משתמש, כדי לבנות מהרגשת התענוג את אותה תכונה בתוכו. הוא לא מתחשב בתענוג, אלא רק כדי בעצמו להיות בעל הבית על התכונה הזאת, או הפרט הזה. במקום סתם להנות מתכונות הבורא, להעתיק אותן על עצמו, על הרצון לקבל שלו.


מה ההבדל בין התכונות האלה לבין

מכל תכונות הבורא, האדם יכול להנות בלבד. לבורא יש תכונות טובות רבות, והאדם מנצל אותו והבורא מוכן לזה. בדומה לילד ליד אימא, שמרגיש את כל החולשה של אימא כלפיו, והופך אותה למכונה שמספקת לו כל מה שהוא צריך. כך האדם מנצל להנאתו, למילוי הכלים שלו, את מלוא התכונות שיש בבורא, שבסופו של דבר הן רק תכונה אחת, תכונת האהבה, "טוב ומיטיב".

והאדם יכול להתחיל לבדוק וללמוד מה הן התכונות האלה, שמהן הוא נהנה - להשתדל, לרצות, להתעורר, להימשך, דווקא להכיר את הנותן - "דע את ה' אלקיך". ואז "ועבדהו" - לעשות מעצמו, מהחומר שלו, דומה לבורא. במקום להנות מכל התכונות וממה שמגיע אליו, הוא יכול להפוך אותן בחזרה לנטיות ולהבחנות כמו שהן נמצאות אצל הבורא. אבל האדם בונה אותן על פני הרצון לקבל.

התכונות הללו אצל הבורא הן הטבע, ואצל האדם הן לא טבע, טבע האדם הוא רצון לקבל. אבל כאשר האדם בונה כוונה על הרצון לקבל, הוא נעשה כמו הבורא. כל התכונות שיש לבורא מטבעו, גבורה, אושר, כבוד, כל מה שמורגש בתוך הרצון לקבל כחיובי, האדם על ידי הכוונה על מנת להשפיע, בונה מבחוץ על הרצון לקבל, שביסודו הוא בעל תכונות זוועתיות, אותן התכונות כמו הבורא, את דמות הבורא. כאילו התכונות הללו קיימות בו בצורה טבעית. רק מבחוץ כך נראה, אבל בפנים הוא נשאר רצון לקבל. והבושה היא המאפשרת לו את כל הבנייה הזאת.


למה הכרחי שהאדם יהנה מהתכונה כדי לרכוש אותה?

האדם מחכה לתענוגים. כמה שיש לו יותר תענוגים, הוא יותר נהנה, ויותר נכנס להבחנות, שעוזרות לו להכיר את התכונה עצמה מתוך התענוג. כי מזה שהאדם רואה איך הבורא בנה אותו, באיזו צורה הוא נהנה, ואיך הבורא ממלא אותו, הוא לומד את תכונת הבורא ורוצה להידמות אליו.

אם כך, כדאי לו למלא את כל החללים שיש בו, כי הם בדיוק כמו כפפה, שהופכים אותה כלפי חוץ. הם עוזרים לאדם לעשות מתוך הרגשת התענוג את ההפך, מה שנקרא כבר תכונה דלהשפיע. כלומר, בכך שהאדם בונה כוונה על מנת להשפיע על פני רצון להנות שנהנה, כי אחרת אין לו יכולת לבנות כוונה על מנת להשפיע, הכוונה על מנת להשפיע שלו דומה בצורתה החיצונית לתכונה של הבורא להשפיע.


האם יש לו בושה מהתענוגים שמקבל בזמן שרוכש את תכונת הבורא?

אין לו בושה, הבושה הופכת לכבוד. מפני שאצל הבורא הנתינה היא כבוד, לכן גם אצל האדם, אם הוא נותן, הנתינה הופכת לכבוד. כל הרגשת הבושה, על כל צורות האופי שלה, בכל אופניה שמתגלים, היא דווקא גורמת ההפך, היא עוזרת לאדם, כי ממנה הוא עושה את צורת הבורא.

מהי הרגשת הבושה? הרגשת המאציל, הרגשת הנותן, בבינה השבורה שבאדם. ואם האדם מתקן את הבינה השבורה, הוא עושה בתוכו את צורה נכונה של המשפיע, שהיא דמות הבורא.


למה רצוי שהרגשת התענוג תהיה מלווה בהרגשת הבושה?

הלוואי שעל כל הרגשת תענוג שאנחנו מרגישים, תרכב עליה הרגשת הבושה, אז מיד היינו מוכנים לעבוד עם משהו. הבעיה היא שבושה לא מתגלה בתענוגים גופניים. ובינתיים צריכים להשתמש כבזמן הכנה, לתאר אותה לעצמנו בזמן הסתר פנים.

לכן להסתר יש הגדרה אחרת, ההסתר הוא דווקא על הבושה. אם הבורא יתגלה, האדם ירגיש את הפער בינו לבין הבורא, פער שכרגע נסתר ממנו. מפני שהאדם לא יכול לסבול, לא מוכן לסבול אותו, הבורא לא מתגלה. רק כאשר האדם מסוגל לסבול, הוא נמצא בגילוי פנים.

רק אחרי שהאדם מכין בתוכו נכונות לסבל הזה, להרגיש את הנותן ולעמוד מולו, לא חשוב מה שיהיה, ולעשות בצורה נכונה ומועילה את התיקון, מהרגשת הבושה שרואה את הבורא, אז במידה הזאת נפתחת לו אפשרות להיכנס לגילוי פנים. כי הרגשת הבושה היא הרגשה נוראית, היא גיהנום. לכן פותחים אותה לפי הנכונות לסבול.

ו"רשעים" נמצאים ב"גיהנום", ו"צדיקים" ב"גן העדן", הם שני מצבי התיקון שהאדם עובר כל פעם זה אחר זה. ורק מי שמסוגל ומוכן לעבור את השלבים הללו, פותחים ומגלים לו את הבורא. האנשים האלה הם בעלי נשמה גבוהה.


למה בעל הסולם מסביר על הרגשת הבושה כבר במאמר הראשון שפונה לעם?

אי אפשר אחרת. הבושה היא המנוף, הכלי, כלי המדידה, שעל ידו האדם מרגיש מי הוא כלפי הנותן, מה הוא צריך לעשות כלפי הנותן, לפיו הוא בודק כמה עשה וכמה תיקן את עצמו. הבושה היא אותו מחוג, שבלעדיו אין לאדם מושג לאן לזוז, הוא בכלל לא יודע איפה הוא.

הבושה היא דבר עמוק וגדול, שמתגלה רק באדם שמוכן ללכת ולסבול, ולהרגיש את הנותן, ולהשתמש בהרגשה הזאת בצורה מועילה, אפילו שחותכים אותו, ורק ממנה הוא יכול לבנות על עצמו את צורת הנותן. אבל מה קורה במצבנו, בזמן ההכנה? איך אנחנו יכולים להכין את עצמנו? איך מושג הבושה מתלבש בנו, הרי בהסתרה פועלים אותם כוחות?

אם האדם מוכן להעמיד את עצמו מול חברה שבונה, ולראות כלפי החברה, שהוא מקבל ולא נותן, שהוא לא מסוגל להרכין את הראש כלפי חברה וחייב. אם האדם בונה בעצמו את המעמד הזה, אז החברה כלפיו היא כמו בורא, והוא יכול להראות לעצמו את מצבו ולהכין את עצמו לכך, שיפתחו לו את העבודה עם הבורא זה מול זה. אבל רק במידה שבזמן ההכנה, בזמן ההסתרה, הוא בונה את החברה במקום בורא, ומוכן לסבול כל מה שהחברה תדרוש ממנו באהבה ובהבנה, כמועיל להיבנות ממנו, לבנות את עצמו ממנו.


איך האדם מרגיש בושה כלפי חברה?

האדם מרגיש בושה כלפי החברה, אם הוא מתחיל לחשוב, איך היה עליו לאהוב אותם ולבטל את עצמו כלפיהם, ומגלה ורואה כל רגע, עד כמה הוא נמצא בצורה הפוכה - כל הזמן רק מנצל אותם, ובודק אם האגו שלו לא ניזוק, ואם הם לא יכולים להיאחז בו, ולפגוע ברכושו הפרטי, בכבוד, במעמד וכו'. בחברה הוא בודק את עצמו, ויכול להיות כל שניה בבטישות פנימיות בלתי פוסקות.

אין דבר יותר מועיל מלהיות בחברה. האדם כל הזמן נמצא בבטישות. החברים לא מרגישים אותן, אלא האדם עצמו מרגיש ביחס שלו אליהם. עד כמה שהוא בודק, ורוצה להתבטל בתוכם, ולהשפיע להם, בהתאם לזה הוא מרגיש כמה הוא ההפך, וזו הרגשת הבושה.

עד כמה שהאדם מסוגל, למרות כל ההרגשות הלא נעימות, להכניס את עצמו בפנים, ולהיות בתוכן. ההרגשות האלה הן לא מזוכיזם, אלא הרגשות מועילות, שעל פניהן הוא רוצה להיתקן ולבקש מהבורא שיתן לו אפשרות אמיתית להיות כלפי החברה, כוח מועיל, נותן, אוהב, כמוהו, כמו שהוא מתייחס לכלי הכללי, לנשמה הכללית.

אם בזמן ההכנה האדם מתחיל להתייחס כך כלפי החברה, ומצד אחד עושה זאת כדי להגיע למעמד כלפי הבורא, ומצד שני פונה לבורא ומבקש ממנו כוחות להידמות לצורה שלו כלפי החברה, אז לפי היחס הזה בודקים עד כמה הוא מוכן. וברגע שהוא מוכן, ועשה יגיעה מספיקה כלפי החברה, הבורא מתגלה אליו מתוך החברה, והאדם מתחיל לעבוד מולו.


מהו כישלון או טעות?

כישלון הוא תמיד מתנה מלמעלה. כתוב: "אלף פעם יפול צדיק וקם" או "אין אדם עושה דבר מצווה, אלא אם כן נכשל בה". כל פעם צריך לחטוא וכל פעם לטעות, ואחר כך לעמוד על הטעות. ולא יכול להיות אחרת. מה פירוש לטעות? האדם מגלה את הכלי שלו, איך הוא בצורה הנוכחית האמיתית, על מנת לקבל, עם כל העמקות שמסוגל לגלות, מסוגל לסבול. לא פותחים יותר. לפי המדרגה הקודמת, בהתאם למה שהצליח לבצע ולעשות במצב הקודם, מאפשרים לו מעט יותר. כמו בכל שיטות הלימוד, שנותנים לפתור בעיה קצת יותר גדולה, במדרגה יותר גבוהה.

וכל מדרגה מתחילה מקו שמאל, שמגלים לאדם את הכלי האמיתי. והוא מתחיל לטכס עצות וכוחות ותפילות, איך לצאת ממנו. אם להרגיש את הבורא או לא, אם לברוח או לא, וכו'. ובלי נפילה אין אף פעם עליה. אבל את הנפילה צריך מלכתחילה להיות מוכנים להרגיש לא כנפילה, אלא כיצירת כלים חדשים. אם האדם רוצה להרגיש אותה כך, אז הוא מבין שתמיד הוא נטול בשליטת המצב שנמצא בו, ואין לו ראש ואין לו הרגשה מעבר לאותו מצב. אי אפשר לסחוב את הראש מהמצב הקודם למצב הבא. רק כסיל יכול לומר שלא חשוב מה שיבוא, הוא כבר חכם ויודע ובעל ניסיון. כי במצב החדש שבא, אין לאדם שום ניסיון ואין לו שום כוח. הכל חדש.

איך במצב החדש האדם יכול להיות בעל ניסיון, בעל הרגשה ובעל יכולת? רק אם הוא מכין את החברה, שבה יש זיכרון כללי, וכוח כללי, ותמיכה כללית, כדי שכאשר הוא מועד ונופל, החברים הם כמו בית חולים, כמו סביבה כלפי אדם חולה, עוזרים, נותנים ומוכנים להחזיק אותו, ולספק לו בזמן הנפילה את אותם הדברים שחסרים לו. אם האדם מכין את החברה, נחשב שהוא מכין את עצמו. לפי ההכנה הזאת בודקים עד כמה הוא מוכן.

אבל מה פירוש שהאדם מכין את עצמו? שהוא מוכן בכל המצבים שלא יהיו, להשתמש בראש, בכוח, בזיכרון, שיש בחברה. כלומר, בזמן הנפילה הוא לא מגיע לחברה עם ראש של נופל ודורש שיביאו לו, אלא הוא רואה שהוא נופל ומרכין את ראשו, ובמקומו מעמיד את הראש של החברה - המחשבות של החברים, הרצונות שלהם, הערכים שלהם - לוקח מהם הכל בלי שום ביקורת. כי איך הוא יכול לבקר אותם בזמן הנפילה? ואז לפי כל ההכנות הללו אפשר לומר על האדם, שהוא מוכן להתקדמות.


איך לאדם שמכין את עצמו בצורה נכונה בחברה יש נפילות, הרי הוא צריך רק לעלות ולעלות?

אין לו נפילות, אלא הוא כל הזמן מקבל רשימות חדשות. הוא הכין את עצמו כלפי החברה לפי הרשימו הישן ולא לפי הרשימו החדש. לפי המצב החדש אין לו קשר מספיק עם החברה, הוא לא תרם לחברה, הוא לא טרח למענה, לכן הוא לא יכול להיעזר בחברה ולקבל תמיכה מהחברים במצב החדש, כי הרצון לקבל שלו יותר גדול והמצב יותר גרוע.

בדומה לאדם שמשקיע עשרת אלפים שקל בבנק וצריך למשוך חמשה-עשר אלף, והבנק לא נותן לו. נותנים לו רק לפי כמה שהשקיע, למרות שהוא זקוק לכוח של "חמשה-עשרה אלף שקל" כדי לצאת מהירידה. ואז יש עניין "פנו אלי ואני פורע", שלוקחים בהלוואה, כמו שלומדים במאמר "השלום". אבל כל פעם מקבלים רצון יותר גדול.


איך אפשר להכין את המצב הבא?

להכין את המצב הבא אפשר רק בתנאי, שהחברים מוכנים לבנות את הספינה הכללית, שאיתה הם מוכנים לחצות את כל הים הסוער שניצב בפניהם. אם הם מוכנים לבנות את הסירה הזאת, הם מתחילים להכין אותה. במה היא ההכנה? שמוכנים לוותר על עצמם כדי לבנות את הכוח הכללי שנקרא "חברה".

אם ישנם אנשים, שמוכנים לבנות הדדיות, אהבה, השתתפות, ולא לנתק את עצמם מהעניין הכללי, ולא רוצים להשתמש ב"האני", ובודקים את עצמם עד כמה הם רוצים לנצל את החברה, ומוכנים לדכא את הדחף הזה, את הנטייה הזאת, ולתמוך ולתרום לחברה, אז זו התחלת הדרך. כי רק בכוח משותף אפשר להינצל ממה שיורד על האדם. לכן כתוב: "או חברותא או מיתותא". כי אין יותר מחברה. האמצעי להגיע לאהבת הבורא הוא רק אהבת הבריות.


אות י'

"והיא הנותנת לנו הטעם הפגום הזה של בושה ואי סבלנות בעת שאנו מקבלים דבר מאחרים בתורת חסד, כי הבורא ית' אין בחוקו חס ושלום שום ענין של קבלת טובה, כי ממי יקבל? ומתוך שאין הענין הזה נהוג בשורשנו ית' על כן הוא מאוס ושנוא לנו, כאמור. ולעומתו, אנו מרגישים תענוג ונועם ורך בעת כל השפעה שאנו משפיעים לזולתנו, להיות דבר זה נוהג בשרשנו ית' שהוא המשפיע לכל."

הטבע, הבורא, הוא משפיע. במידה שהאדם מגלה את טבע המשפיע הוא לא מסוגל לסבול את עצמו, וההרגשה הזאת הופכת למנוף, לאמצעי, לשיפור עצמי. הרצון לקבל נשאר אותו רצון לקבל, והתענוג נשאר אותו תענוג, אלא השאלה ממה האדם רוצה להנות. או להנות ממילוי הכלים, והבורא מאפשר לו למלא את הכלים שלו ולהנות ללא שום הגבלה. או האדם מעדיף להיות בהשתוות הצורה, לקנות את תכונות הבורא, במקום להשתמש בהן להנאתו.

בדומה לילד, שבמקום לנצל את אימא כמה שרק יכול, מפני שהיא רוצה לתת לו ולספק אותו, כי יש לה תכונת נתינה כלפיו. הוא רוצה לבנות את עצמו כדומה לה. ואז הוא קודם כל עוצר את עצמו. עושה צמצום, שלא רוצה להשתמש בלקבל מאימא, לנצל אותה. ואחר כך בהדרגה הוא מתחיל לקבל ממנה, לא על מנת להנות, אלא על מנת להידמות אליה.

ומה הבורא רוצה, שהאדם יקבל ויהנה או שיהיה דומה לו? מה התענוג של הבורא, שהאדם יקבל בתוך הכלים ויהנה בהם, או שיהיה כמוהו? מתוך שברא את הבושה כבריאה בפני עצמה, רואים שהמטרה של הבורא היא שהנבראים יבואו ויהיו בצורה הדומה לו.

לכן בעל הסולם כותב באות ו': "כי דבר הודעת אלקותו מגיע לנברא במדת שפעו הנעים ההולך ומתרבה אליו עד השיעור הרצוי. שבזאת מתרוממים השפלים בהכרה אמיתית להיות למרכבה אליו ית' ולדבקה בו, עד שמגיעים לשלמותם הסופית". מטרת הבורא לא למלא את הכלים דקבלה, אלא לתת לנברא, על פני הכלים דקבלה לבנות את השלמות.


האם הבורא סובל שהנברא סובל מכלים דקבלה לא מלאים?

אם הילד לא מקבל מאימא, היא סובלת. האם גם הבורא סובל, מכך שהאדם סובל, ולא מלא בכלים דקבלה? מהו "צער השכינה"? האם מזה שהנבראים לא מקבלים מהשכינה מילוי לכלים דקבלה, או מזה שהנבראים לא יכולים להידמות אליה, להיות כמוה, כנותן?

רואים ש"הנותן" זאת המטרה הסופית, ובכל רגע, ובכל שניה, ובכל פעולה, הבורא בודק ומודד את האדם רק לפי הצורה הזאת. לא מן הסתם כתוב, שהבורא שונא את הגופות. אם הרצון לקבל לא מקבל צורה של המשפיע, הוא שנוא בעיני הבורא, כי הוא צורה הפוכה משלמות, הפוכה ממנו. לכן הצורה הזאת מיד מורגשת בנברא כייסורים, כדי לתת לנברא הבחנה מהו מצב לא ראוי בעיני הבורא.


באיזו צורה הנברא שוקל את הרגשת המקבל לעומת הרגשת הנותן?

הנברא מקבל שתי רגשות. בהרגשה אחת הוא מרגיש מילויים או חוסר מילויים, ובהרגשה השניה את הרגשת הנותן. הבורא הנותן, האדם המקבל, כתוצאה יש בושה, וגודל הבושה שקול כנגד גודל הכלים דקבלה, שהאדם רוצה למלא אותם, או שממלא אותם. איך האדם משווה בין שתי הרגשות הללו?

"בושה" נקרא הרגשת תכונת הנותן כנגד הרגשת תכונת הנברא כמקבל, כרוצה להנות מהבורא. הבורא רוצה לתת לאדם תענוג. האדם מרגיש את התענוג ומרגיש כמה הוא רוצה את התענוג. לפניו עומד תענוג מעוגה, הוא רוצה אותה מאוד וכולו ממש רועד. ובתוך הרצון הזה של תשוקה לעוגה, האדם מרגיש כמה הוא דבוק רק להנות מהעוגה, ולא להיות בקשר עם הרגשת הנותן, עם תכונת הנתינה.

והאדם בודק את הפער בין הרצון לקבל הנקי שיש בו, לבין הרצון להשפיע שברא אותו. בין שני השורשים. אצל האדם נמצאת ההרגשה השורשית הסופית שבתוך הרצון לקבל, ובה הוא מרגיש הרגשת השורש דשורש דשורש שממנה הרצון לקבל שלו נברא. האדם מרגיש את התענוג שיוצא מתכונת הנותן ואת תכונת הנותן בעצמה. התענוג שיוצא מהנותן מורגש אצלו ברצון לקבל, ותכונת הנותן מורגשת אצלו בניצוץ הבינה שנמצא בו.

וכך כנגד שני הנתונים כביכול שישנם בבורא, שהם תכונת הנותן ומה שהוא נותן, האור שיוצא ממנו - הטוב ומיטיב, וההטבה שמגיעה ממנו, גם באדם ישנם שני נתונים, רצון לקבל והרגשת הנותן בתוך הרצון לקבל, מלכות ובינה. במלכות האדם מרגיש את התענוג מהבורא, ובבינה את הרצון להשפיע של הבורא. והאדם צריך את שני הנתונים הללו המלכות והבינה שבו, להפוך אותם כמו שהופכים כפפה, ואז הוא נעשה דומה לבורא.


איפה הבחירה של האדם?

הבחירה היא להתחזק על ידי החברה בגדלות הבורא, בגדלות הנותן, להגדיל את הפרמטר של הנותן על פני הפרמטר של להנות. אין חוץ מלכות ובינה, אור וכלי, בורא ונברא.

והאדם צריך לדאוג שגדלות הבורא, גדלות תכונה ההשפעה, תהיה אצלו תמיד יותר גדולה מהרגשת ההנאה. שהבינה תגדל על פני המלכות. וכך הוא תמיד יוכל לתקן את המלכות לצורה של בינה, שמלכות תתכלל בבינה. שבינה תיתן לה צורה ובתוכה תהיה המלכות, ולא ההפך, שבינה משמשת למלכות, כלומר, שעל ידי הרגשת הזולת כאדם, מנצלים את הזולת.


למה הבושה לא מגולה לעין?

אם במצבנו האדם היה מרגיש את הנותן יחד עם התענוג שמגיע ממנו, הוא היה בורח ממנו, רק לא להרגיש אותו.


איפה הבושה נמצאת בעולמות ובפרצופים?

בקבלה לומדים שיש כלים דקבלה, כלי שרוצה להנות, ותענוג שבא וממלא אותו. והמסך ביניהם נבנה מהרגשת הבושה, שהכלי רוצה להידמות להנותן. הרגשת הבושה נמצא ביסודה של הבנייה הזאת.


למה בסדר העולמות הבושה אינה מכונה כך?

הרגשת הבושה היתה לפני צמצום א'. אחרי צמצום א' אין הרגשת הבושה, כי הנברא יוצא מלהיות מקבל ומחפש איך להיות דומה להנותן. הוא לא מקבל מבעל הבית, הוא מחפש איך לתת לו. וכך כל פעולה שלו, בכל הפרצופים, בכל המדרגות מאין סוף עד העולם הזה, היא דווקא קניית הכבוד, קניית ההשפעה, "אני נותן", "אני משפיע", "אני מהנה לו", שאין שם בושה.

היכן שיש מסכים, פירושו ששורש הבושה הפך לכבוד. לא לכבוד עצמי, אלא לכבוד ה' בעיני האדם. שאפשר להחשיב אותו גם ככבוד עצמי, כי יש לי תכונת הבורא, צורה כמו שלו. לכן בכל המדרגות של הקדושה, מאין סוף עד העולם הזה, אין בעיה של בושה. וגם בעולם הזה אין בושה, מפני שהמאציל אינו מגולה.

אם כך, היכן ישנה בושה? כאשר מתחילים לעלות במדרגות מלמטה למעלה, בעליות, מתגלה כל פעם בושה, הפער בין האדם לבורא בתכונות הלא מתוקנות עדיין, אבל שהאדם מסוגל לתקן. לא סתם פותחים לאדם מי הוא לעומת הבורא. הפער הזה שורף את האדם. בושה היא פגיעה ברצון לקבל. נותנים אותה רק לפי המידה שהאדם מוכן לתקן, וזה נקרא "מעלין בקודש ולא מורידין בקודש".

האדם נכנס למדרגה הרוחנית הבאה, מצד שמאל שלה. הוא מרגיש את הבושה ונכנס להרגשה הנוראית, אבל ביסודו הוא בטוח, שהוא נופל ועובר את ההרגשה הזאת הלאה בעלייה. אם נותנים לאדם הרגשת הבושה יותר מהמידה הזאת, היא שורפת כליל את הכלים. הרצון לקבל לא מסוגל לקום מפגיעה כזאת. מכניסים בו כאב כזה שהוא לא יכול להתגבר, וכל הזמן רק יברח ממעמד כזה. מוכן לכל רק לא למעמד הבושה.

לכן הרגשת הבושה ניתנת לנשמה בטיפות, במנות קטנות, בהתאם לכמה שהכינה את עצמה. אין כנגד הרצון לקבל, חוץ מהרגשת הבושה. משום כך כל החוקים כלפי הזולת וכלפי החבר מתחילים מהאיסור לפגוע באדם, לגרום לאדם בושה. כל החינוך של המקובלים מיוסד על העיקרון, שלא להטיף מוסר לאדם, אלא לחכות עד שיתחכם ויגלה בעצמו את הבושה, את הפער בינו לבין המשפיע.

ברוחניות אסור להטיף מוסר לאדם. שלא כמו בעבודה בגשמיות. בעבודה פנימית האדם חייב בעצמו לעבור את כל השלבים ועל כל הנקודות, ולמצוא לבדו למה מה שהוא עושה לא נכון, ואיך לעשות נכון. אסור לומר לו כלום. המקובל יכול לעמוד ליד האדם ולראות שהוא עושה טעויות, והוא לא יאמר מילה.


מה הן העצות של המקובלים?

העצות של המקובלים הן עצות, אבל לא תמצא בספרי מקובלים הטפות מוסר. והנביאים עוד צריך להבין מה הם אמרו, הם לא פנו לעם של זמנם, אלא לדור שלנו, וזה עוד יתגלה.


האם הנאה מהשתוות הצורה אינה הנאה עצמית?

אדם שמגיע לכל מדרגת הבורא או לכולה, נהנה מהשתוות הצורה. האם להנות מהשתוות הצורה נקרא להנות לעצמי? בעל הסולם אומר: "כי דבר הודעת אלקותו מגיע לנברא במדת שפעו הנעים ההולך ומתרבה" כלומר, מהשלמות מותר להנות. ההנאה הזאת אינה נקראת על מנת לקבל, כי כבר קודם עושים את פעולת ההשפעה, אז איך אפשר להנות מהשפעה על מנת לקבל?


מהי קליפה?

קליפה היא חסרונות בקדושה. היא לא קיימת, היא דבר מדומה שלא נמצא בטבע. "קליפה" נקראות אותן התכונות שהאדם מסוגל לתקן וטרם תיקן, ולא סתם כל התכונות הלא מתוקנות. מה שהאדם לא מסוגל לתקן, לא נקרא "קליפה", האדם לא יודע עליו והוא לא קיים, ולא נחשב כעין 'זנב', שהאדם חייב או אשם בו. אלא בדרגה הנוכחית, ברגע שהאדם עדיין לא תיקן מה שהתגלה ויכול לתקן, מה שעומד לפניו כפיתוי, שהוא עוד לא מסתדר איתו, הוא נקרא קליפה.

וחוץ מזה אין מערכת קליפה. כלפי מי היא תעמוד, כלפי מי היא תהיה מגולה אם לא כלפי כלי? מדובר רק כלפי הכלים. אין דבר שקיים מחוץ ממה שאני מגלה. כל היתר קיים רק בכוח שאפשר לגלותו, אבל הוא לא מגולה, לא קיים בפועל ולא נמצא בפועל במציאות.


איך יכול להיות באדם שנמצא בעולם הרוחני רצון לקבל על מנת לקבל?

הרצון לקבל על מנת לקבל קיים ככלים השבורים, שהאדם נמצא ביכולת לתקן אותם, אבל לעת עתה הם מתגלים כשולטים על האדם. ואותו חלק שהוא חייב להחליט עליו, שהוא לא מתקן, מפני שלא מושרש בטבע שלו כוח כנגדו, נקרא "קליפה". לכן נאמר שקליפה היא דבר המדומה. כי לא קיים משהו חוץ מהבורא וייחודו. כל יתר ההבחנות מתגלות רק כדי לגלות את הייחודיות, את השלמות, שקיימת ואותה צריך לגלות.


האם גם הבושה מדומה?

הבושה גם היא דבר המדומה.


והרצון לקבל שמחוץ לבורא האם הוא מדומה?

הרצון לקבל גם הוא בצורתו הלא מתוקנת, הוא מדומה ולא קיים. הוא מתגלה רק כדי שנרגיש שאנחנו בחוסר הכרה. לכן חוץ מעולם אין סוף, לא קיים שום מצב. ויתר המצבים קיימים רק כדי שנגלה אותו ושנמצאים בו. כמו בדוגמה של בעל הסולם על בן המלך במרתף.


האם יש בקבוצה מושג של בושה?

קומנדו הוא כוח אחד, כמו אגרוף אחד, אין בו הרבה אנשים, בקומנדו יש קבוצה אחת, האם יש לקבוצה כמכלול של נשמות, ככוח אחד, מושג של בושה? אין, מפני שקבוצה היא מושג רוחני שנכלל רק מנטיות מתוקנות של כל אחד ואחד. המושג הזה נקרא "קבוצה". עד כמה שכל חבר וחבר תורם, נותן, כי רוצה להידמות לבורא, לא חשוב אם הוא יכול או לא יכול, זו כבר נתינה ממנו, פעולה נקיה שלא יכולה להיות עליה בושה.