שיחה על מאמר:

"הערבות"

אות י"ח - אות י"ט

שיעור מה- 09.11.03

אתה נמצא כאן:

שער למתחיל > שיחת היום > מאמר: "הערבות"

"כל ישראל ערבים זה בזה", או זה לזה. ויש הבדל. "זה בזה" ערבים במצב, שנמצאים ב"אדם הראשון", במצב שנמצאים בו מלכתחילה. המצב השלם, שנבנה כך מלמעלה. ואליו עלינו להגיע בעצמנו, מלמטה, מהעולם הזה - "בעודם נמצאים כאן בחיי חיותם בעולם הזה".

מהמצב שבו נשמת אדם הראשון נמצאת בדבקות עם הבורא, שהנברא נמצא בדבקות, בשלמות, בנצחיות, בהתאמה מלאה לבורא, מהמצב הזה באים אלינו כל החוקים, שאנו הנמצאים בדרגה האחרונה, הרחוקה ביותר מהמצב הזה, חייבים בהדרגה לממש, לקיים, ליישם אותם על עצמנו, ובכך להתקדם ולחזור לאותו המצב.

כלומר, הערבות היא החוק הכללי, שחייב להתקיים בינינו, אם ברצוננו להגיע לתיקון, למצב של נשמה אחת, שמקבלת את התגלות האלוקות, שמתמלאת עם הבורא. והחוק הזה, כמו כל יתר החוקים והעצות לתיקונינו, בא מהמצב העליון ההוא.

ובמאמר "הערבות" בעל הסולם מסביר מהו המצב, שבו נמצאים כנשמה אחת. שהמצב המקולקל שלנו, מקולקל רק כלפינו, ובעצם נמצאים באותו מצב, ושום דבר לא משתנה - "אני הוי"ה לא שיניתי". כי למקובלים שמשיגים את המצבים המתקדמים, בעלייה במדרגות הרוחניות שלב אחר שלב, מתגלה ששום דבר לא משתנה, הכל קיים, רק כלפינו הוא נסתר, ורק על ידינו יכול להתגלות.

וכל החוקים הללו, שמוזכרים במאמר, תכליתם לגלות לנו את המצב האמיתי, היכן אנו נמצאים. ולגלות אותו ניתן רק ביגיעה עצמית, לרצות לחזור לאותו המצב. כמו שבעל הסולם מסביר ב"פרי חכם - אגרות" (מכתב בדף ס"ד), שמתחילת דרכו, משך כל העלייה עד גמר תיקונו, האדם ביגיעתו העצמית רק הולך ומשיג את אותו מצב הראשון של דבקות כנקודה בשורש. אלא שעל ידי יגיעתו, הוא מוסיף את הכרתו ומרחיב את התמונה, מרגיש אותה פי תר"ך פעמים יותר ממה שהרגיש אותה קודם.

קודם הוא היה כטיפת זרע, כנקודה שדבוקה בבורא, וכעת שחוזר אליה ביגיעתו העצמית, הוא זוכה למצב, שמקבל את כל הקומה, כל קומת הדבקות שלו עם הבורא, ונעשה שווה בקומתו לבורא. למצב הנקרא "זו"ן דאצילות נמצאים בזיווג דלא פסיק בקומה שווה".

והתיקונים הללו באים בזה אחר זה. בהתחלה התיקון בא רק לאדם אחד, שנקרא "אברהם", ולקבוצתו הקטנה, למשפחתו ותלמידיו. שהם לא נזקקו לערבות, מפני שהעביות שלהם, הקירבה שהיתה ביניהם, כמות האנשים שהיתה להם, היתה כמות כאיכות, כי הרצון לקבל עוד לא נגלה בהם.

אבל כמות נחשבת גם "מיעוט הרבים הם שניים", ואם שניים יכולים לעסוק בכל דבר, אז למה נאמר שהכמות חייבת לכלול אנשים רבים? משום שיש כאן גם עניין איכותי, של ירידת עם ישראל למצרים כדי לספוג מהמצרִים רצון לקבל נוסף. הכוונה לא לתהליך ההיסטורי, למצב שהגופים ירדו למצרים, אלא לשלבים של התפתחות הרצון לקבל בבני אדם, קודם לעביות א' וב' ואחר כך לעביות ג' וד', שבכל שלב של שינוי ברצון לקבל, זקוקים לתיקון שונה.

רואים את השלבים האלה בכל מה שעוברת האנושות. מה עוברים עמים אחרים במקביל לעם ישראל. בתקופת האבות, שעם ישראל לא נצרך עדיין לתורה, אלא הספיקו לו העצות שמסר אברהם, כדי שכל אחד ואחד יוכל לתקן את עביותו הקטנה, ולהגיע לדבקות עם הבורא, ולהרגיש את האלוקות, כפי שכתוב, שאבותינו קיבלו את כל התורה כולה מתוך זיכוכם, גם ביתר העמים לא נזקקו למסגרות מיוחדות של דתות, אלא כל התרבויות של העמים היו עדיין יחס אישי כלפי הטבע.

ובזמנים שעלתה העביות בעם ישראל, והשתדלו לתקן אותה, כמו שקרה ביציאת מצרים ובתקופות בית ראשון ובית שני, התחילה, בזמן יציאת מצרים, תקופה של שינויים ביוון, ובתקופת בית ראשון ובית שני, החלה בהתאמה גם בעמים אחרים התפתחות של הדת. רומא החליפה את יוון והמיתולוגיה היוונית נפלה יחד עם העביות הקודמת, והתחילו להתפתח הדתות - ברומא הנצרות, בהודו הבודהיזם, בסין קונפוציוס, ועוד.

כלומר, העביות שעולה בכל העולם, בכל האנושות, היא שגורמת לתגובה כזאת באדם, שהוא בהתאם לזה מתחיל לחפש. לכן הקבוצה של אברהם שהיתה בדבקות עם הבורא, היתה חייבת עם עליית העביות, לקבל שיטה חדשה איך להישאר בדבקות ולהוסיף עליה. איך לעשות עוד צעד לכיוון החזרה למצב של "אדם הראשון". ולכן היו צריכים לקבל את התורה, ולהיות ביניהם בקשר ברמה אחרת לגמרי מזו שהיתה קודם, בעביות הקלושה.

אלא שלאחר התפתחות העביות, כתוצאה מהרוחניות גם בגשמיות, הם יורדים למצרים ואחר כך יוצאים ממצרים. ומשום שכל מעשה בגשמיות, הוא תוצאה מהתפתחות פנימית בנשמות, לכן היו חייבים לקבל שיטה, איך לשמור אותו רעיון של דבקות עם הבורא, בעביות החדשה. והשיטה הזאת היא נקראת "תורה".

כלומר, הערבות היא תנאי. אם לפני המצב של "מצרים", ב"אבות", בשורשים, בחג"ת, אין עדיין עביות. והמצב בתוך הנשמה הוא חסד גבורה תפארת, כנגד כתר חכמה בינה, שהעביות עדיין לא נחשבת עביות, אלא שורשים לנצח, הוד, יסוד, התחלת נה"י, התחלת הרצון לקבל, אז התנאי שהכלי יהיה מתוקן וראוי לדבקות, לקבלת האור, הוא ערבות בין חלקי הכלי.

הערבות היא היגיעה, מפני שצריך להשיג בכוחות עצמנו, מלמטה למעלה, את המצב שנברא מלכתחילה על ידי הבורא. העלייה מלמטה למעלה בדרגות הדבקות, היא בלא ידיעה, בלא כוחות, בלא הבנה, בלא הסכמה מראש למה שיהיה, אלא רק בהבעת רצון בעלמא, למה שעדיין אינו ידוע, שהולכים ומתוך המאורות המקיפים מעוררים מהרוחניות חן דקדושה. מבינים שהמצב הזה הוא הרצוי, מפני שהוא עליון, ואז פועלים לערבות. כלומר, לתיקון שבתוך הכלי, לגלות את האור שנמצא וממלא את הכלי.

המצב שהבורא נמצא בתוכנו, הוא קבוע וקיים, אבל לגלות אותו אפשר רק על ידי פעולה בינינו הנקראת "ערבות". לכן ככל שהעביות הולכת וגדלה, צריך ערבות יותר ויותר חזקה. רואים את זה גם לפי התהליך ההיסטורי. ביציאה ממצרים כאשר עם ישראל ספג עביות, הוא היה חייב לקבל על עצמו את הדרגה הראשונה של הערבות, הנקראת "מעמד הר סיני", "כאיש אחד בלב אחד" באותה העביות שהתגלתה וכך זכה לתורה.

ולאחר מכן היו צריכים יחד להגדיל את ההשתתפות בערבות, לכן הלכו במדבר ועשו עבודות ביניהם, כולל התחלקות של העם לשבטים, והתחלקות לכוהנים, ללויים ולעם, שגם הסתדרו לפי סדר החלקים שנקבע שם. שאם מתעמקים בהם, רואים שכולם תיקונים לאותו הכלל הנקרא "ערבות", חיבור לכלי אחד בצורה מתוקנת, שכל אחד מקיים קשר עם האחרים לפי שורש נשמתו.

ובבניית בית המקדש מגיעים בקשר ביניהם לקיום הערבות בצורה ממלכתית. כלומר, למרות שהתנאים הפנימיים משתנים בכל אחד ואחד, כי הרצון לקבל כל הזמן גדל ובוער, ומתוכם משתנים גם התנאים החיצוניים של כל האומה, שמִדרגת בינה והלאה מגיעים לארץ ישראל, נכנסים אליה, נלחמים נגד האומות ומתחילים להיבנות, ועניין הערבות מתחיל לקבל כל פעם צורות נוספות, בכל זאת נשמרת בו אותה האידיאה שחייבים להיות ערבים זה לזה וזה בזה. "זה לזה" בצורה הגשמית, ו"זה בזה" בצורה נפשית, הרוחנית, שמתערבים זה בזה בנשמה, שכל נשמה כוללת את כל הנשמות.

ובבית המקדש הראשון, לאחר שהרצון לקבל שוב פרץ, היה צורך להגיע ליתר תיקון של הערבות, של ההתחברות אחד עם השני, בדרגה גבוהה הרבה יותר של רצון לקבל, אבל מסיבות פנימיות ומסיבות חיצוניות, שגם הן מתוכננות, הם לא יכלו, ולכן נחרב בית המקדש, ועם ישראל יצא לגלות בבל. ובהתכללות עם הגלות, שוב מקבלים תוספת רצון לקבל, אבל מתחברים כפי שמסופר במגילה על מרדכי ואסתר. ובהשתדלות להתחבר למרות הגלות, זוכים לחזור במקצת לעניין הערבות, אבל לתקופה אחרת.

בחיבור שהיה בתקופה בית ראשון, הנהיגו את העם הנביאים, שהיו בקשר הדוק עם הבורא, בדרגה מיוחדת מאוד של חיבור. באותם זמנים כל העם היה בחיבור עם האלוקות, אבל הנביאים היו מחוברים עם הבורא בצורה מיוחדת, גלויה, לפי עביות מיוחדת שהיתה בהם. שגילו הרבה יותר מהעביות שהיתה מיתקנת בעם. אבל לאחר גלות בבל, חוזרים לתקופה אחרת, שנקראה "תקופת חז"ל", בית שני, שבה לא היתה נבואה, אלא התקשרות עם האלוקות של מוחין דנשמה. שהערבות בעם לא היתה ערבות כוללת, אלא חלק מהעם נמצא בערבות, ולכן בהשגת האלוקות, וחלק מהעם כבר לא נמצא בה.

אלא שגם הערבות הזאת החלה להידרדר, עד שהגיעו לשנאת חינם. האגו עלה, הרצון לקבל גדל עד כדי כך, שלא ניתן היה לעשות עליו תיקונים, והפסיק להתקיים החוק המחייב להיות ערבים זה לזה. והקלקול הזה בין הנשמות התגלה בפועל בגשמיות, בחורבן בית המקדש השני וביציאה לגלות רומי.

גלות הוא מצב מיוחד, שבו אי אפשר להיות ברצון לערבות ובקיום הערבות. קיימת בו הסתרה על מושג הערבות בכללותו, שצריך להיות ערבים זה לזה, שקיים דחף כזה, שצריך לגלות את עניין הערבות. הרעיון הזה נעלם מהמודעות, עד שבֵּסוף כל אחת מהגלויות, שוב עולה עניין הערבות לראש דאגת העם, ומתחילים להבין שתלויה בו כל הגאולה והחזרה למצב המתוקן. כך היה בגלות בבל בימי אסתר ומרדכי, וכך גם בדורנו אנו.

ולכן קיבלנו, אומר בעל הסולם, את מדינת ישראל ואת היכולת לחזור אליה. וכעת עלינו לקיים בה את חוק ומשפט הערבות, ובכך נזכה לקבלת התורה ולגמר התיקון. כי מה שעתיד להתגלות בנו, יתגלה בנו ברמת העביות הגדולה ביותר, אחרי כל הקלקולים וכל התיקונים, שעברו הנשמות בירידתם לדרגה הנמוכה ביותר. ואם במצבנו נקיים את הערבות, אז נגמור את כל העבודה שעל הנשמות לעבור בהתלבשותן בגופים.

הערבות היא התיקון היחידי שעלינו לבצע, הכולל בתוכו את כל יתר התנאים שצריך לקיים, וכל התכונות שצריך לרכוש, כדי להיות כלי אחד להשראת האור העליון. ולכן צריך ללמוד אותו, ולפי קנה המידה הזה למדוד את מידת ההתקדמות, והאם היא בדרך הנכונה.

וכמו שעניין מתן תורה, מעיד בעל הסולם, התעכב עד זמן יציאתנו ממצרים, משום שאי אפשר היה לקיים את הערבות בדרגת עביות קטנה, באין השגת הקרע, השוני והפיזור בין הנשמות, כך בזמננו שיצאנו מהגלות, והגענו למקום אחד, בהדרגה מתגלה לנו עד כמה אנו מפוזרים ורחוקים אחד מהשני, ולא רוצים ולא מסוגלים לערבות הדדית. לא לערבות הדדית כדי להתקיים כגופים בעולם הזה, אלא לערבות ההדדית כדי להיות כלי כללי להשראת השכינה.


האם ערבות היא עבודה אישית או כללית?

לערבות מגיעים על ידי עבודה של כל אחד, ובין כולם. להסכמה שהערבות היא דבר נחוץ, שבלעדיו אין ביכולתנו להתחבר, שהיא התנאי לחבר את כל הרצונות וכל הנשמות יחד. ואם מחליטים שרוצים בערבות זה לזה, אז מפני שנמצאים, למטה מהמצב המתוקן שקיים, בכך שרוצים להיות בו, מזמינים ומושכים ממנו אור מקיף. אמנם לא יודעים ולא מבינים מה הוא, אבל מספיק הרצון להיות בו.

ואם מסכימים להיות בערבות, מגיע הכוח הזה, האור מלמעלה, בתור אור מקיף, ומתחיל לשנות ולתקן אותנו כך, שמההסכמה להיות "ערבים זה לזה", באים להיות "ערבים זה בזה", שמתגלה ההתכללות בנשמות. ובכך מגלים את המצב האמיתי שקיים, את הכלי. ובמידה שמגלים את הכלי, מתגלה בו האור. חוזרים למצב היחיד שקיים. וכל יתר המצבים שנדמה לנו שנמצאים בהם, הם רק דרגות שונות של חוסר הכרה.


אם הבקשה לתיקון היא פניה אישית, איך יכולה להיות בה ערבות?

בכל המאמרים כתובות עצות המקובלים, שכל אחד ואחד חייב לחשוב בזמן הלימוד, לעורר אורות מקיפים ממצבו המתוקן בנשמת "אדם הראשון", ואז האור המקיף הזה בא, ומתקן אותו, ומקרב אותו, למצבו המתוקן. כלומר, מעלה אותו, מנקה אותו, מתקן אותו, ומחזיר אותו למצב הטוב והמתוקן. אם כך, איך אותם מקובלים, שפונים בדרך כלל לכל אחד ואחד בצורה אישית-פרטית, אומרים גם שחייבים לדאוג לערבות, הרי יש סתירה בין זה לזה?

אין שום סתירה, אלא הערבות מתקיימת כאשר כל אחד ואחד משתוקק לחזור למצב המתוקן, כלומר, להיות מעורב עם האחרים "כאיש אחד בלב אחד". והעצה של המקובלים, לחשוב בזמן הלימוד, ולעשות עבודה אישית בקבוצה ובהפצה, בכוונה שרוצים להתקדם, למשוך אור מקיף, להיות קרובים לבורא, כל תכליתה לקבל כוחות, תיקונים פרטיים, להתכלל באחרים, ליצור כלי אחד. כי אין לאדם על מה לחשוב חוץ מעל תיקון הכלי. ותיקון הכלי הוא חיבור עם החלקים האחרים. האור נמצא במנוחה מוחלטת, ורק הכלי צריך להיתקן.

לכן כל ההשתוקקות בעבודה פרטית, וכל התוצאה מהעבודה הפרטית, צריכה להיות להתכלל בכלי הכללי, כחלק בלתי נפרד הכולל את כולם, וכולם נכללים בו. ורק לכיוון הזה צריך לעבוד. ההתקדמות הפרטית של כל אחד היא דווקא להגיע לנחיצות להתכלל עם כולם, ולמימוש ההתכללות הזאת. רק התכללות בכלי הכללי נקראת "תיקון". תיקון הכלל הוא בהתחברות של כולם בהסכמה לערבות. ואם מממשים אותה, אז נעשים כלי להשראת האור. האור מתחיל להתגלות בנו, כלומר, עוברים מחסום ולפי מידת הערבות מגלים את המדרגות הרוחניות.

ככל שהכלי נעשה יותר מחובר, יותר עולה בו הרצון, האגו, ולמרות זאת עולה הערבות, ההתערבבות אחד בשני, המסירות אחד לשני, הכלי נעשה יותר מועיל ויותר חזק בעל מנת להשפיע, ובהתאם לזה מתגלה בו יותר אור. התהליך הזה נקרא לעלות במדרגות. אין עליות מלמטה למעלה, אלא ככל שמתגלה בין כולם יותר רצון לקבל, ועל פניו מגלים יותר חיבור וערבות, מזה נעשה הכלי. אין יותר מה לעשות חוץ מהחיבור הזה.

מסקירה היסטורית שאפשר עוד ועוד לפרט אותה, לומדים שכל התהליך ההיסטורי נובע מהעביות. שתמיד צריך לעבוד על העיקרון האחד, שגם אבותינו עבדו על אותו עיקרון, רק בעביות שלהם לא נדרשה שיטה מיוחדת, תורה. להם היתה שיטה פשוטה, הם הבינו והיה ברור להם, שזו המציאות. הם הרגישו את האלוקות מתוך זכות הנשמה. בדומה לבדואי שחי בטבע ומרגיש את כל הטבע, גם מה שנמצא במרחק אלפי קילומטר ממנו, כי הוא קשור לטבע.

אבל כאשר עולה העביות, צריך שיטה, אמצעי, תורה, שמלמדת איך להגיע לאותו חיבור שהיה לאבות, רק בדרגה אחרת של רצון לקבל. ברצון לקבל שעולה, צריך לעשות יותר פעולות, כל אחד ואחד בעבודתו האישית וכל הקבוצה בעבודתה הכללית. לאבות לא היה צורך בערבות ביניהם. היתה להם ערבות בלי שהיה צורך לעבוד עליה, כמו באהבה של אימא לתינוק. היה ברור מאליו, מתוך גילוי האלוקות, שאי אפשר להתקיים אחרת. זו היתה רמת קיום לגמרי אחרת.

מה שאם כן, כשמתגלה רצון לקבל ועולה העביות, כל אחד מתחיל להתנתק מהאחרים. וכדי לדלג על הנתק, על הקרע, על הניתוק זה מזה, חייבים שיטות, יגיעות, אמצעים. צריך לעסוק בלימוד. האבות לא היו צריכים ללמוד תורה, הכל היה פשוט, מתוך הטבע הם הכירו איך להתקדם, ואיך להחזיק את הקשר עם האלוקות. ובדורנו חייבים לעבור שלבים שונים של לימוד שיטה והפצה שלה כדי להגיע לאלוקות.


מה פירוש "נשאל כל אחד מישראל", אם הוא מסכים לבצע את תנאי "נעשה ונשמע"?

"נשאל" הכוונה, שכל אחד ואחד בודק את עצמו. ומי שואל אותו? לא הבורא. הוא לא עובר בין כולם עם פנקס ושואל מי מסכים ומי לא, אלא כל אחד ואחד עובר מצב כזה, שהוא בודק את עצמו, ורואה שהוא מוכן לתנאי הזה. מתגלה בו החיסרון לערבות והנכונות אליה. הוא גם רוצה וגם יכול.


איזה תהליכים צריך לעבור עד שבאים לגמר תיקון?

צריך לראות נכון את כל מה שפרוש לפנינו, כדי לדעת שאין חוץ מחיבור. חיבור יתר בין כל הנשמות בכלי אחד, על פני כל העביות שמתגלה, על פני כל הפלגים וכל ההתנגשויות בין כל הנשמות. מה שיש הוא רק חיבור בין כולם. לכן רבי אלעזר אומר באות י"ט, שלא רק ישראל, אלא כל העולם חייב להיכנס לערבות ולהיות חלק ממנה. העיקרון הזה נובע מכלי "אדם הראשון". אין עוד מהיכן להמציא חוקים ותנאים. הכל ברור.

קיים מצב גמר התיקון, שבחינה ד' המתוקנת נמצאת מלאה באור. והאדם נמצא במצב מסוים מחוץ למצב המתוקן, בעביות אחרת, ובהתאם לה בקלקול אחר, ותפקידו הוא לגרום לתיקון הכלי. מתווספת לו עביות, ובהתאם לה הוא צריך להוסיף תיקונים. אין לו עבודה אחרת. לעבור מחסום, לעלות לעשיה, ליצירה, לבריאה, לאצילות, הכל אותה עבודה.

אין לאדם לאן להסתכל, אלא לתוך הקנקן הכללי, של כל האנושות. כל מה שלומדים, וכל מה שעושים, וכל מה שהאנושות מתבלבלת ומבולבלת ממנו, הוא רק כדי לגרום לכולנו לבוא להבנת הערבות. אין יותר.


איך צריך להתייחס להתגלות דרגת העביות?

לא צריך לדאוג אם מתגלה עביות או לא, אלא צריך לדאוג לחיבור בין כולם באותם תנאים שמקבלים. מקבלים את דרגת עביות עם הקושי והבלבול וההפרעות שמותאמים לאותה העביות, ולטבעו של כל אחד שחייב להיות כזה ולא אחר. ועל זה אין מה להתרעם או להעביר ביקורת, למה קורה לי כך ולא אחרת. אין לנו שום הבנה במה שקורה. מתגלה כלי כללי, שאין לנו שום השגה בו, אפילו לא בחלק הקטן ביותר ממנו, שהוא אני עצמי. לכן אין מה לומר על זה, אלא צריך ללכת למעלה מהדעת.

אפשר ללכת ולחקור, אבל צריך להיזהר שכל החקירות האלה, לא יטו אותנו מהפעולה עצמה. כי יש רק מגמה אחת. ועוד יתגלו דרגות עביות, ויתגלו הפרעות, ויתגלו תנאים פנימיים וחיצוניים, ואת כולם צריך לקבל, מפני שכל פעם מתגלה עוד שלב ועוד שלב, שעל פניו צריך לעשות את החיבורים. וכיום לפי מה שמתגלה, חייבים לעשות חיבורים בין אלה שמוכנים. ובין אלה שלא מוכנים ולא יודעים, לעשות הפצה מוגבלת.

המשימה כיום היא לעשות עבודה של חיבור בפועל, בגלוי, בידיעה הדדית, בהסכמה הדדית, בין אלה שמתגלה בהם נכונות לחיבור. וביתר העולם, שלא מכיר, ולא מוכן, ולא יודע איפה הוא נמצא, בהתאם למוכנות שלו, לפזר את הידיעה הזאת בצורות שונות, שתיתפס בהם לפי הקלקול והבלבול שלהם.


אות י"ח

"ולכן הסביר התנא דבר הערבות בדמיון לשנים שהיו באים בספינה, והתחיל אחד קודר תחתיו ולעשות נקב בספינה, אמר לו חברו למה אתה קודר? אמר לו מאי איכפת לך, הלא תחתי אני קודר ולא תחתיך, אמר לו, שוטה! הרי שנינו נאבדים יחד בספינה, עד כאן לשונו. (ויק"ר פ"ד). והיינו כדאמרן, כי מתוך שפורקי העול משוקעים באהבה עצמית, הריהם עושים במעשיהם גדר של ברזל המעכב על שומרי התורה מלהתחיל אפילו בשמירת התורה והמצוה על היכנה, דהיינו בשיעור הכתוב ואהבת לרעך כמוך, שהוא הסולם להגיע לדביקותו יתברך כנ"ל, ומה צדקו דברי המשל, שאומר לו: שוטה! הרי שנינו נאבדים יחד בספינה."

בכלי הכללי, השלם, בצורתו האידיאלית, כולם חייבים להיות לגמרי מסורים לכולם. והאדם שלא נמצא בחיבור הזה, מקלקל את חלקו בכל אחד ואחד. כמו שלומדים משבירת הכלים, שכל תכונה "נשברה", נכנסה בתכונתה המקולקלת לכל יתר התכונות. מזה נובע שבכל אחד ואחד ישנו כל אחד ואחד. על ידי השבירה, הכלי השיג את התנאי שקיים חיבור נפלא בין כולם, אלא שהחיבור הזה פועל בצורה לא נכונה, למרות שהוא קיים.

לכן נקרא, שנמצאים בשבירה. גם עכשיו כולנו נמצאים בחיבור אחד עם השני. אין שום הבדל בינינו, אין נשמה שלא כלולה בכל יתר הנשמות, ורק צריך לעשות את הקשר הנכון. אלא בעל הסולם אומר, שלא יכול להיות תיקון כללי בלי תיקון פרטי של כל אחד ואחד. כלומר, חוק הערבות הוא חוק החלטי, שחייב להתקיים במלואו בכל אחד, ואז הוא מתקיים בכל יתר הנשמות. ואם אחד לא מקיים אותו, אז כולם לא מתוקנים באותה המידה שהוא כלול בהם.


מהי ההכנה שצריכה להיות, כדי שהאדם ירצה לקיים את חוק הערבות?

הכנה צריכה להיות כמו בכל חוק. למשל, בן אדם לא רוצה לקיים את החוק שמחייב לעבור במעבר חציה. פעם ראשונה צועקים עליו, אבל הוא ממשיך לא לקיים אותו. פעם שניה נותנים לו קנס, והוא מתחיל לבדוק מתי אפשר ומתי לא, ואם אין אף אחד, אז הוא כרגיל עובר על החוק. פעם שלישית חולף כלי רכב ודורס אותו, ורק אז הוא מתחיל לעבור רק במעבר חציה. כלומר, מטבעו האדם לא רוצה לקיים את החוק. כדי להתנגד לטבע שלו, הוא חייב למצוא מידת נחיצות לקיים אותו.

אם האדם מכיר בכך שהוא לא רוצה לקיים, ומתחילה בו הבנה שכדאי לקיים, אז נקרא שהבורא שם ידו של אדם על גורל הטוב ואומר לו: "קח לך את זה". ועל האדם מוטל להמשיך ולהתחזק. כלומר, האדם לא יכול מן הסתם לרצות רוחניות. אבל כאשר מתעוררת בו המחשבה הזאת, הווה אומר שנותנים לו את הרעיון הזה, שכדאי לו לקיים את חוק הערבות, אפילו בלי רצון.

וכאן מתחילה עבודת האדם. אם הוא מחפש תמיכות, עצות, נחיצות לקיים, כנגד הרצון של העצלות שלו, כנגד יצר הרע לא לקיים, אז הוא מגיע למצב שהוא רוצה לקיים. כלומר, בתוך האדם נפתחת אפשרות נוספת, והוא נעשה מפוצל לשניים. בתוך הלב האגואיסטי לגמרי, שאין בו יותר מצורך למלא את עצמו, ולשם כך לחסל את כולם ללא שום עקבות, מכניסים נקודה שבלב, שאינה ידועה ואינה מוכרת לאדם, אבל פתאום הוא מתחיל לשמוע משהו ההפך מטבעו. היכולת החדשה הזאת, שמתבטאת במוכנות להתחיל לשמוע וללמוד, נקראת "חלק אלוקי ממעל".

מרגע שהיא מתהווה באדם, הוא מתחיל להרגיש פיצול, שממנו מתחיל חופש הבחירה שלו. עליו למצוא עצות, ועל ידי העצות למצוא כוחות, להתנגד לטבע שלו, שהוא בעצם לא שלו, אלא הבורא הכניס בו את הרע הזה. הבורא ברא את הרע. חוץ מרע הוא לא ברא דבר. הוא ברא רצון לקבל, שחוץ ממנו ישנו רק אור, שהוא הבורא בעצמו. וכנגד הרע הזה האדם צריך למצוא תמיכה, כוח, להיפטר מהרע או לתקן אותו. להסתדר בדרך כזאת שהטבע שלו לא ישלוט עליו, אלא שירצה לקיים את החוק.

"להתחזק בבחירה" נקרא לחפש איך להיפטר מהרע, ולא היכולת להיפטר ממנו. כלומר, אנחנו לא מסוגלים להגיע למצב של התחברות בלבבות, שאז מגיעים לכלי אחד, וזוכים להשראת האור. אלא עלינו לחפש עצות איך לרצות להתחבר, להגיע לנחיצות לחיבור. הרגע שמוכנים נקרא "נעשה ונשמע". מוכנות בלבד בלי לדעת ובלי להבין מה עומד לפנַי, כי עולים מדַרגה תחתונה לדרגה עליונה. ודרגה יותר עליונה נקרא לא לדעת, לא להבין ולא להכיר. אם האדם חכם ומבין ומרגיש, הוא כבר נמצא על המדרגה. בטיפוס אליה הוא לא מבין שום דבר, אלא ישנה בו הנחיצות בלבד, שהיא נקראת "נעשה ונשמע", הנכונות שיבצעו עליו את הפעולה.


איזה מנגנון צריך לבנות, שיעזור לנו להגיע לנחיצות בחיבור?

לבנות חברה. לומדים עניין זה במאמר "בחירה חופשית". מהי הבחירה החופשית של האדם? מתוך התכונות הפנימיות שלו, ומתוך התנאים החיצוניים שישנם סביבו, האדם יכול לפעול באופן חופשי רק בבחירת הסביבה. כי האופי שלו וכל התכונות שלו נקבעו בו מראש. ואם האדם לא בוחר את החברה, היא פועלת עליו לפי בחירתה. הוא נמצא ברשותה ומקבל ממנה הכל ללא התחשבות ברצונותיו.

לכן לבחור את הסביבה, לעשות בחירה במצב שמסוגלים לעשות אותה, שנותנים מלמעלה הזדמנות לבחור, והאדם בוחר לתת יגיעה ומאמץ בזה, היא בלבד הבחירה החופשית שלו. כלומר, או שהאדם בוחר בסביבה טובה, שמקדמת אותו לערבות ולגמר התיקון, או שהוא בובת מריונטה שאין לה שום בחירה חופשית. ואז אין שכר ואין עונש, אין את מי לשאול ואין על מי להתלונן, אלא הכל מתנהג בדרך הטבע.

אם כך, מי נחשב רשע? מי שרוצה להיות צדיק. מי נמצא בבחירה חופשית? רק מקובלים. ומי הם כל היתר? כדברי הכתוב: "כולם כבהמות נידמו". לכן אין מה לדרוש מאף אחד מהם, החל מהאדם הפשוט ועד לכל שליט ורודן, כולל היטלר. אין בהם שום בחירה. החוקים סגורים בצורה כזאת, שהאדם או בוחר בערבות, או לא בוחר כלל. בדומה לעיקרון שהיה נהוג פעם בבחירות ברוסיה. מודיעים על עריכת בחירות לראש העיר. וכמה מועמדים יש? אחד. ולמה בכל זאת הולכים ומצביעים? ככה.

לא מן הסתם הם רצו להתקדם לקומוניזם, שכולם יהיו ערֵבים. לפי העיקרון הזה מסודר הקשר עם הבורא. ממה הוא נובע? אם הדבר הוא אמת, צריך להיות אחד ולא עשרה. "עשרה מועמדים" פירושו, שאחד אמין וכל היתר שקרנים. הרעיון של הרוסים היה עיקרון נכון. לא בוחרים אחד מתוך עשרה, אלא יש רק אחד נכון, והבחירה היא האם אני בוחר בו או לא. הבחירה היא בדיקה עצמית, האם אני מסכים עם המצב המתוקן. רק זה נקרא בחירה.


מה הם השלבים להשגת הערבות?

כל דבר שרוצים להתקדם בו, יכולים לממש אותו רק על ידי האור שבא מלמעלה. מאיר קצת יותר, האדם יותר מבין. מאיר קצת יותר, האדם יותר מרגיש. נעשה בירור בשכל ובירור בלב, ובהשוואה ביניהם האדם מבין מה שולט עליו. או שהוא הולך לפי מר ומתוק, או לפי אמת ושקר. כלומר, כל העבודה שלנו היא למשוך אורות מקיפים, ועל ידם לראות באיזה מצב אנחנו נמצאים כלפי עניין הערבות, כלפי התיקון של הכלי הכללי.


אות י"ט

בעל הסולם מוסיף ואומר, שגם בקבוצה קטנה ההתפתחות של הערבות הולכת מקל לכבד. מעביות קטנה לעביות יותר גדולה. ככל שמצליחים באים כישלונות, וצריך שוב לממש את החיבור בינינו. אבל בסופו של דבר:

"ורבי אלעזר בנו של רשב"י מפליג עוד יותר בדבר הערבות, ולא די לו שכל ישראל ערבים זה לזה, אלא כל העולם נכנסים בדבר הערבות. אמנם לא פליגי, כי הכל מודים שמתחילה דיה ומספיקה אומה אחת לקיומה של התורה והיינו רק להתחלת תיקון העולם, מפני שאי אפשר היה להתחיל בכל אומות העולם בבת אחת, כאמרם ז"ל שסבב הקב"ה עם התורה לכל אומה ולשון ולא רצו לקבלה, כלומר שהיו שקועים בזוהמת האהבה העצמית עד למעלה מחוטמם, אלו בניאוף ואלו בגזל ורציחה וכדומה, עד שלא היה אפשר להעלות על הדעת בימים ההם, לדבר עמהם, אם מסכימים לפרוש מאהבה העצמית.

ולפיכך, לא מצא הקב"ה שום עם ולשון שיהיו מוכשרים לקבלת התורה זולת בני אברהם יצחק ויעקב שזכות אבותם עמדה להם, וכמו שאמרו רז"ל האבות קיימו כל התורה עוד בטרם שניתנה, שפירושו שמתוך רוממות נשמתן היתה להם היכולת להשיג ולבא בכל דרכי ה' בבחינת רוחניותה של התורה, הנובעת מדביקותו יתברך בלי הקדם הסולם של המעשיות שבתורה, שלא היתה להם האפשרות לקיימם כלל, (כנ"ל אות ט"ז), שבלי ספק הן הזיכוך הגופני, והן הרוממות הנפשית של אבותינו הקדושים פעלו הרבה מאד על בניהם ובני בניהם אלה, וזכותם זו עמדה להם לאותו הדור אשר כל אחד ואחד מחברי האומה קיבל עליו את העבודה הגבוהה הזאת, וכל אחד ואחד אמר בפה מלא נעשה ונשמע. ומטעם זה נבחרנו מתוך הכרח לעם סגולה מכל העמים. ונמצא, שרק בני האומה הישראלית לבד נכנסו בערבות הדרושה ולא בני אומות העולם כלל, כי לא השתתפו בדבר, וזה פשוט כי מציאות היא, ואיך יוכל רבי אלעזר לחלוק עליו."

בעל הסולם מסביר, שהתהליך הוא תיקון הכלים. מהכלים הזכים, הגדלים תחילה ומתקנים תחילה, ועד לכלים העבים. לכן, קודם התגלו הנשמות הזכות, שהיה להן קל לגלות אלוקות, להרגיש את הבורא, ולחיות לפי החוק הרוחני. ומשך הזמן כאשר גם בהן עלתה העביות, "יצאו צאצאים", התפתחות הרצון לקבל, אז מהאבות נולדו בנים, ומהבנים נעשו השבטים, ומהשבטים נוסד כל העם כולו, עד שכל העם התחלק לשניים, ונעשתה בו עוד ועוד התפצלות. התפתחות שגורם לה הרצון לקבל, שהולך וגדל ונעשה יותר ויותר בוער.

וההתפתחות הזאת של ישראל צריכה להמשיך ולהתפשט הלאה בקרב אומות העולם. אלא שבישראל היא עוברת מאבות, שהיו מלכתחילה בגילוי האלוקות, לבנים שגדלו בעביות, על ידי שהם נכללים עם האומות במצרים ובבבל. כלומר, תיקון ישראל ותיקון אומות העולם הוא תיקון שונה. לישראל יש הכנה של גלגלתא ועיניים, שקודם מתקנים אותם, ואחר כך מצרפים אליהם את החלק של אומות העולם שבישראל, את האח"פ, כאח"פ דעליה, ומתקנים אותם.

ואילו התיקון של אומות העולם הוא שונה. הם צריכים לתקן את הגלגלתא ועיניים, שחלק ממנו אינו שלהם, ובגלגתא ועיניים שלהם הם מחוברים עם ישראל, כי הגלגלתא ועיניים שנמצא בהם שייך לחלק ישראל שבהם. כלומר, התיקון של האח"פ האמיתי שלהם, תלוי בגלגלתא ועיניים שלהם, אבל תלוי גם בישראל שהם הגלגלתא ועיניים העיקריים, שדרכם נוצר החיבור עם האור. לכן התיקון של אומות העולם תלוי באופן מוחלט בתיקון של ישראל.

כמו שבתוך ישראל התיקון בא מכלים זכים לכלים עבים, כך באומות העולם, התיקון בא מכלים זכים לכלים עבים, אלא שנוספת להם התלות בישראל. אבל מבחינה רוחנית, "ישראל" נקרא כל אחד שמשתוקק לבורא, לא חשוב מי הוא ואיפה הוא נולד. כלומר, כל אדם שיוצר קשר אישי עם הבורא, הוא נקרא "ישראל". ובעולם שלנו חובה שהערבות תתגלה תחילה בפועל בעם ישראל. אלא שבעל הסולם כותב בסוף "הקדמה לספר הזוהר", שעד שלא נבצע את הערבות במלואה, נשאר במצב לא טוב ולא מתוקן. לכן עניין הערבות שייך לכל העולם, ואין איש שנמצא מחוץ לכלי הכללי הזה, הנקרא "נשמת אדם הראשון", ולא מחויב לקיים את התנאי של הערבות במלואו.


האם ניתן לזכות להתגלות הבורא בכלי שאינו מתוקן במלואו?

תלוי בגודל הכלי, ברמת התיקון שלו, בעוצמה שלו. בתיקון הכלי יש חמש רמות עיקריות: שורש, א', ב', ג', ד'. אם מתקנים את הכלי במידת שורש, יש בו התגלות האלוקות הנקראת "עולם העשיה". אבל הכלי הכללי של כל העולם, כל הנשמות, לא חייבות להיות מחוברות בעביות דשורש המתוקנת, אלא בצורה יחסית למה שצריך להתגלות.

העניין הוא שבזמננו, ככל שתתגלה יותר עביות, יותר כלים פרטיים יצטרכו להתחבר לכלי הכללי. אבל במאמר "דור האחרון" בעל הסולם כותב, שאפילו בגמר התיקון תישאר שכבה מסוימת של אנשים, שלא ירגישו ולא יבינו, אבל יהיו מוכנים ללכת אחרי האחרים. לא תתגלה בהם מודעות ונחיצות מתוך עצמם, כי מתוך טבעם הם לא מסוגלים, אבל אפילו מתוך דרגתם, הם ירגישו שלמות ונצחיות. מידת ההתערבות שלהם בערבות הכללית תהיה רק של "אני חותם, לא חשוב על מה", כי ישנו סוג של אנשים מאוד קרוב לדומם.

כלומר, התיקון הוא הדרגתי בכמות ובאיכות בהתאם לעביות הכלי. לתיקון הכלים בעביות דשורש שייכים מעט מאוד אנשים בעולם. אבל לתיקון הכלים בעביות א', שייכים הרבה יותר אנשים, נגיד, חצי מיליארד איש, ולעביות ב' שני מיליארד, וכך הלאה.


איך אדם, שמתעורר בו רצון לקשר אישי עם הבורא, מגיע לנחיצות בחברים?

אדם רגיל, פשוט, אגואיסט כמו כולם, לא רע ולא טוב, שמקבל דחף לרוחניות, למשהו לא נודע, ומתחיל לשאול שאלות "איפה אני?" ו"מי אני?", איך מתחילה בו הרגשת הנחיצות להתחבר עם אחרים לכלי אחד, כדי לתקן את האגו שלו? מביאים אותו לקבוצה. מלמעלה מסדרים, זה לא תלוי בו. לו נראה שהוא הגיע במקרה. ומתוך זה שהביאו אותו לקבוצה, הוא לאט לאט מתחיל לשמוע. אבל יכולות לחלוף כמה שנים עד שהאדם מתחיל לשמוע. תלוי עד כמה פועלים עליו אורות מקיפים, ועד כמה הקבוצה דואגת לתיקון ולשיפור של כל אחד מחבריה.

אם בקבוצה כל אחד חושב ודואג רק על עצמו, ואין בה עדיין נחיצות בוערת לערבות הדדית, אותה רמה מזערית של ערבות, שרק על-ידה עוברים מחסום, אז כל אחד ואחד שנמצא בקבוצה, לא מרגיש נחיצות להתחבר, ונשאר בהשתוקקותו הפרטית לבורא. כל אחד משקיע ועובד בחברה ובהפצה, ועושה את כל העבודות שנדרשות ממנו, מתוך ציפייה לקבל שכר לעצמו. אבל בֵּקבוצה לא מגלים נחיצות בחיבור לכלי אחד, ובלעדיו אין התגלות.


מי נכלל בהסכם הערבות?

בתוך ההסכם נכלל מי שנכנס לתנאי הערבות. בקבוצה יכולים להיות מאה איש ומתוכם רק חמישה עשר נמצאים בערבות. הערבות צריכה לנבוע מנחיצות פנימית, להיות תלויה בנו, למרות שמסדרים אותה מלמעלה. כי אם כמה מאנשי הקבוצה רוצים שהערבות תתקיים, אפילו מספר קטן, אז היא מתקיימת והם עצמם מקבלים התגלות יחסית.

אבל החשבון הוא לא עם קבוצה אחת, אלא עם כללות העולם, ולכן התנאים לערבות הם אחרים, הם איך לקדם את הקבוצה בהתאם לכל העולם - מהי מידת הטיפול של הקבוצה הקטנה בעולם כולו, כמה היא משקיעה בו.


למה יש קושי מלמעלה לגרום לכל העולם להתחבר?

בעל הסולם כותב על הצורה האידיאלית, על הנשמה הכללית של אדם הראשון, שבנויה משישים ריבוא נשמות, שהן מיליארדים של בני אדם, שבכל אחד מהם ישנה נשמה, והם כולם חייבים להתחבר. הקושי מלמעלה הוא לא לגרום לחיבור - שינוי קטן באור וכל העולם מתחיל להשתגע לכיוון שאליו מאיר האור - אלא הקושי הוא לגרות את העולם להגיע בעצמו להכרת הרע, שיכיר שהוא נמצא במצב שדורש שינוי.


האם האדם אשם שהוא נשאר בדאגה לעצמו?

האם האדם עצמו אשם שהוא דואג לעצמו? האם יש לו ברירה אחרת? האם הכלל יכול להשפיע עליו לחשוב אחרת? איך יכול להיות שכולם מתאמצים להגיע לערבות, ויחיד אחד לא? איך יתכן שביחיד יהיו 599,999 חלקים מתוקנים, ורק חלקו לא מתוקן?

בעל הסולם נותן רק כעין דוגמא, כמצב תיאורטי, שעד הפרט האחרון, כל אחד ואחד בתוך תכונותיו וכולם יחד, חייבים להיות מתוקנים. במה? מחוברים בערבות הדדית. הערבות היא התנאי לכלי כללי מושלם, שבו מתגלה האלוקות כולה, לכלי שווה לבורא.


איך אפשר לפתח עבודה פנימית בתוך קבוצה?

בקבוצה מפתחים עבודה פנימית דרך חיצוניות ודרך פנימיות. חייבים לעבוד בשני המישורים יחד. בפנימיות להפעיל כוונות ורצונות נכונים, ואם יוצאים לרגע מהכוונות והרצונות הנכונים, יכולים לחזור לעסוק בהם רק על ידי החיצוניות.

אבל איך אפשר לעבור מפעולות חיצוניות בקבוצה לעבודה בפנימיות? הכל תלוי בקבוצה. הפתרון לכל טענה על מצב פרטי, נמצא בידי הקבוצה. אין לאדם את מי להאשים, רק את הקבוצה. אבל להאשים אותה בכך, שהוא עצמו לא משפיע על הקבוצה להשתנות, כדי שהיא תשנה אותו.


איך האדם יודע שהוא שומע את עצות המקובלים?

הבדיקה היא פשוטה מאוד. עד כמה בוערת בו הדאגה להתחבר עם האחרים, כדי שיתגלה בכולם האלוקות, הבורא, האור העליון. שהצורך להתחבר לא נסתר ממנו על ידי תמונות אחרות שצריך להשיג. לא צריך להשיג שום דבר חוץ מחיבור עם האחרים, גם לא את הבורא. לכן כתוב: "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו". מהי "תורתי"? עניין הערבות, שבתוכה מקופלים כל חוקי התורה. ואם האדם מתייחס למציאותו בעולם ובקבוצה בצורה כזאת, אז הוא עושה בדיקה נכונה.


האם אלה שלא שומעים משפיעים לרעה על מי שכן שומע?

רק במידה שהם מתעצלים. במידה והם לא מסוגלים עדיין לשמוע, אבל מצטרפים, הם לא מפריעים. לא מדובר על מי שלא שומע, כי הוא מתחיל, או נמצא בתסבוכת פנימית, או נמצא בנפילה שלא מסוגל לשמוע. מדובר רק על מי שיכול ומתעצל, או שיש לו הפרעה לשמוע.

כדי שאנשים לא יתעצלו לשמוע, אפשר להפעיל משטר ולערוך בדיקות אחד על השני, אבל אין צורך להתייחס בצורה כזאת לכולם, אלא לטפל כך רק במי שקודח חור. ובכל מקרה צריך לחשוב יותר על התיקונים. אם המגמה של הקבוצה תהיה שהכרחית ערבות, אז כמו בכל יחידת קומנדו, לא יוכל להצטרף אליה מישהו שלא מרגיש שייך לעניין הערבות.

ככל שיהיה יותר ליכוד בקרב אלה שמסכימים לערבות, יגדל הפער בינם לבין אלה שלא הולכים איתם בדרך. אבל לא צריך לזלזל במי שעדיין לא נמצא בהסכמה לערבות, אלא להשתדל להבין שהאדם יכול להיות במצבים שונים, שכל אחד ימצא בהם במוקדם או במאוחר, וכל אחד זכאי לטיפול מצד הקבוצה.


איזה כוח שומר על התפתחות הערבות, מרגע שרוצים אותה?

רק נחיצות שומרת על הערבות. ומי שומר שהערבות תהיה נחוצה בעינינו? הקבוצה עצמה. ואיך קבוצה לא שוכחת ולא יורדת מרעיון הערבות, זמן קצר אחרי שחדלים לדבר עליה? על ידי התפילה. מהי תפילה? הרצון הכללי.

השאלות האלה "מי שומר?" או "איך לשמור?" נובעות ממחשבה של האדם, שהוא נמצא בעולם שאין בו חוק. אבל הבורא הוא החוק הכללי של המציאות, שפועל על כל המציאות מהרמה הגבוהה ביותר, היכן שהאדם והבורא נמצאים בייחוד, וממנה הוא מתייחס לכולם. אם האדם מקיים את החוק, הבורא מתייחס אליו בהתאם למה שהוא מקיים. מקיים יותר או מקיים פחות, בהתאם לזה היחס משתנה. החוק הכללי הוא חוק שמקיימים כמו כל החוקים האחרים של הטבע - "אלקים בגימטרייה טבע".

מה פירוש להתפלל? אם האדם מגיע לנחיצות, אם הוא משנה את הרצון, אם הוא רוכש השתוקקות, אז הוא נמצא במצב פנימי אחר, ואז הוא מגלה שהבורא כביכול משתנה. אבל הבורא לא משתנה, אלא האדם משתנה. בהתאם להשתנות האדם, מתגלה לו אור אחר, מצב אחר. והאדם כביכול מעביר אל הבורא את השינויים שלו - "אני צעקתי ובכיתי, והוא עזר לי ועשה" - אבל מה פירוש הדבר "עזר לי ועשה"? האדם מגיע למצב הזה על ידי שינוי פנימי בתוכו, לכן המצב השתנה לטובה.

לשינוי הזה האנשים קוראים "הבורא עזר". אבל הבורא לא עזר ולא עשה, אלא האדם בעצמו משנה את המצבים והבורא נשאר "אני הוי"ה לא שיניתי", שגם קודם וגם עכשיו הוא מתייחס לכולנו "טוב ומיטיב לרעים ולטובים" בהחלט ותמיד. ולא שקודם הוא היה רע, ועכשיו הוא יותר טוב. שאז יוצא, שאני כאילו תיקנתי את הבורא, ועכשיו הוא בורא יותר טוב.

בורא הוא החוק עצמו. ואם רוצים לקיים את החוק הזה בצורה בריאה, אז בעל הסולם אומר מהו המצב המתוקן ואיך עלינו להיראות בו. ועל האדם לעשות חשבון, לעשות 'חושבים', איך להיות במצב הזה. על ידי איזה אמצעים, מה יש לו לתת, מה להשקיע, מה לבנות.


במצב שלא רואים ולא מרגישים את החוק הכללי, מה מחזיק את הקבוצה?

האלקות מתגלה רק כאשר נמצאים בחיבור, אפילו הקטן ביותר. אבל אם לא נמצאים בחיבור, ולא יודעים שהבורא יתגלה, איזה טוב ידחוף לחיבור? יחס כזה לחיבור הוא יחס אגואיסטי, על מנת לקבל - "אם תראה לי שטוב להתחבר, אז אני מוכן להתחבר עם אחרים". כמו בשעת מלחמה, שכולם נעשים לפתע טובים, ונותנים טרמפ לחייל. למה? כדי שיגיע כמה שיותר מהר, למקום שנמצאים בו השונאים, ויגן עלינו מפניהם. גישה שנקראת אצלנו "להיות טובים".

גם את האלוקות רוצים לגלות בצורה כזאת. אבל התקדמות לרוחניות כרוכה בהתרחקות מהאגו של האדם. לכן לא מגולה לנו התועלת בחיבור. אבל אין מה לבכות שהתענוגים לא מגולים, אם היו מגולים לנו תענוגים, היינו רצים אליהם מתוך האגו, ונעשים יותר ויותר אגואיסטים, ופחות ופחות שקועים בהתחברות עם האחרים. הגישה הזאת לא נקראת "ערבים זה לזה", אלא ערבות שעושים בבנק או בביטוח לאומי.


ממה מקבלים חומר דלק?

חומר דלק נמצא למעלה באור המקיף. לא מדובר על קלקולים, אלא על תמיכה. תמיכה נמצאת רק באור, בכלי האדם לא ימצא תמיכה. אבל אם אין תמיכה בכלי, מה מועילה ערבות הדדית, הרי נמצאים עם יתר הכלים שהם כולם בדיוק כמוני? העניין הוא שעל ידי ערבות הדדית מגלים את האור. בעל הסולם כותב, שעל ידי הרצון שתיקרה ערבות, מתחילים לקבל ביטחון, כיסוי לרצון לקבל, שהאדם לא צריך יותר לחשוב על עצמו. יש לו ביטחון מלא שלא יחסר לו כלום.

על סמך מה, הרי החברים שלו בכלל לא מוכנים למלאות אותו? הם לא ממלאים אותו, והם לא מסוגלים למלאות אותו, והם יכולים להיות כולם תפרנים, אין לכך שום חשיבות. האדם מקבל פיצוי, כיסוי מלמעלה, שהוא לא זקוק יותר לכלום. זה כוח האור. ההתרגשות הזאת קורת לפעמים גם במצבנו. אלא שבערבות, האדם מקבל אותה בצורה קבועה ומוחלטת, שסותמת לו את הרצון לקבל. הוא מבין אז, שהרצון לקבל היה רק כדי לגרות אותו, והוא בכלל לא נצרך לקבל, אלא היה רק כדי לדקור אותו בלי הרף. וכעת הרצון הזה סתום, והאדם נעשה חופשי.

האדם מקבל תמיכה והתקדמות רק על ידי האור. גם ערבות וגם כל השלבים שלה הם רק על ידי האור. לכן בעל הסולם אומר, שאיכות היגיעה בזמן הלימוד היא החשובה ביותר. לימוד על מנת למשוך את האור שישנה אותנו. רק באור האדם מוצא את הכוחות.