שיחה על מאמר:

"הערבות"

אות י"ט - אות כ'

שיעור מה- 10.11.03

אתה נמצא כאן:

שער למתחיל > שיחת היום > מאמר: "הערבות"

אות י"ט

"ורבי אלעזר בנו של רשב"י מפליג עוד יותר בדבר הערבות, ולא די לו שכל ישראל ערבים זה לזה, אלא כל העולם נכנסים בדבר הערבות. אמנם לא פליגי, כי הכל מודים שמתחילה דיה ומספיקה אומה אחת לקיומה של התורה והיינו רק להתחלת תיקון העולם, מפני שאי אפשר היה להתחיל בכל אומות העולם בבת אחת, כאמרם ז"ל שסבב הקב"ה עם התורה לכל אומה ולשון ולא רצו לקבלה, כלומר שהיו שקועים בזוהמת האהבה העצמית עד למעלה מחוטמם, אלו בניאוף ואלו בגזל ורציחה וכדומה, עד שלא היה אפשר להעלות על הדעת בימים ההם, לדבר עמהם, אם מסכימים לפרוש מאהבה העצמית.

ולפיכך, לא מצא הקב"ה שום עם ולשון שיהיו מוכשרים לקבלת התורה זולת בני אברהם יצחק ויעקב שזכות אבותם עמדה להם, וכמו שאמרו רז"ל האבות קיימו כל התורה עוד בטרם שניתנה, שפירושו שמתוך רוממות נשמתן היתה להם היכולת להשיג ולבא בכל דרכי ה' בבחינת רוחניותה של התורה, הנובעת מדביקותו יתברך בלי הקדם הסולם של המעשיות שבתורה, שלא היתה להם האפשרות לקיימם כלל, שבלי ספק הן הזיכוך הגופני.

והן הרוממות הנפשית של אבותינו הקדושים פעלו הרבה מאד על בניהם ובני בניהם אלה, וזכותם זו עמדה להם לאותו הדור אשר כל אחד ואחד מחברי האומה קיבל עליו את העבודה הגבוהה הזאת, וכל אחד ואחד אמר בפה מלא נעשה ונשמע. ומטעם זה נבחרנו מתוך הכרח לעם סגולה מכל העמים. ונמצא, שרק בני האומה הישראלית לבד נכנסו בערבות הדרושה ולא בני אומות העולם כלל, כי לא השתתפו בדבר, וזה פשוט כי מציאות היא, ואיך יוכל רבי אלעזר לחלוק עליו."

מדברי בעל הסולם עולים הדברים הבאים:

א) מטרת הבריאה מיועדת לכל הנשמות, לכל אדם ואדם, ולכולם יחד.

ב) להשיג את המטרה, אי אפשר כולם יחד, כי ישנם כאלה שבהם מלכתחילה לא יכולים להתעורר תנאי הערבות, אלא רק בהקדם של עבודת נשמות אחרות.

בעל הסולם אומר, שהאבות לא היו צריכים את הערבות, בגלל שהנשמות היו זכות. ומתוך רוממות, מתוך זכות, הן היו כבר בדבקות בבורא, מבלי לעשות "פעולות מעשיות". כלומר, בלי לעשות תיקונים מוקדמים, בלי לעשות מצוות. "פעולות מעשיות" הוא קורא לאותן הפעולות שמביאות לערבות.

והאבות גם לא היו צריכים להגיע לתנאי "נעשה ונשמע", מפני שמתוך זיכוך הנשמה - עביות קטנה ונשמה זכה - הנשמות שלהם נמצאו מלכתחילה מוכנות להיות בערבות, בלי לעשות את כל היגיעה שנדרשת היום בעביות הקשה שלנו.

אבל לאחר שהנשמות הזכות הללו, מתוך זכותן מקבלות את התורה, את קיום התנאי "ואהבת לרעך כמוך". כלומר, מתוך זכות מתקיימת באבות הערבות, ומתוך קיום הערבות, מתמלא בהם התנאי "ואהבת לרעך כמוך", ובו מתלבש אור התורה, המביא לדבקות בבורא. אז מגיע שלב הנקרא "זְכות אבות על בנים". שבאות נשמות שיכולות להצטרף לנשמות הזכות הללו בעביות יותר עבה.

על ידי התחברות עם האבות, על ידי התכללות איתם, הבנים משתמשים בנשמות הזכות הללו, כדי שגם בהם יוכל להתקיים חוק הערבות, אבל כבר בעבודה מסוימת, בהקדם של מעשים. איזה מעשים? כל אותן הפעולות שיכולות להביא להם את התנאי של הערבות. ולאחר שהם מגיעים לערבות, הם זוכים ל"קבלת התורה" - לאור ולשיטה איך לתקן את העביות שלהם, כדי להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך", לכלי משותף ביניהם, שבו ישרה הבורא.

במעמד קבלת התורה, מספיק שהתנאי הזה יהיה בעלמא, "נעשה ונשמע", הסכמה שיהיה לנו כוח הערבות, שנרצה לקיים ערבות, שתבוא היכולת הזאת מלמעלה. וכאשר מקבלים את כוח התורה, מתחילים לממש אותו ונעשים "כאיש אחד בלב אחד", בכלי אחד, וזוכים לקבלת התורה. ואז צריכים לממש אותה, להתחיל בתיקונים.

וכמו האבות כלפי הבנים, כך גם עם ישראל כלפי כל אומות העולם, לאחר שמתקן את עצמו. כמו שכתוב במדרש, שהבורא לא יכול היה למצוא מיד את הכלי הכללי שיכנס לערבות, לכן תיקון הנשמות מתחיל מהכלים הזכים ועובר לכלים העבים. קודם מקבל את התורה, החלק הזך של הנשמות, הנקרא "ישראל". ואחר כך על ידי התחברות והתכללות עימו, גם החלק העב של הנשמות הנקרא "אומות העולם". שבו כולם בלי יוצא מן הכלל, מצטרפים לתנאי הערבות, ומגיעים למצב "כאיש אחד בלב אחד" - על המצב הזה מדבר רבי אלעזר בן רבי שמעון, שמדבר תמיד מדרגת גמר התיקון. רבי שמעון מביא אותנו עד לדרגת גמר התיקון, ובנו, ההמשך שלו, הוא דרגת גמר התיקון.

וכמו שמאבות לבוא לבנים, היו צריכים עביות נוספת, והשיגו אותה בגלות מצרים. כלומר, בזמן השהיה במצרים התערבבו עם המצרים, ולקחו מהם את הכלים, וגם חלק מהמצרִים הצטרפו לישראל, שזה נקרא "התרבו", נעשו ממשפחה לעם, כך כמו שכתוב: "לא יצאו ישראל לגלות אלא לצרף להם נשמות הגויים", גם הגלות האחרונה בקרב אומות העולם, היתה כדי לצרף לכלים הזכים את הכלים העבים.

ובזמן הגלות גם הכלים הזכים נמצאים בנפילה, בירידה, אחרת המצב הזה לא נקרא "גלות" ואין התחברות. אבל לאחר הגלות, יש להם אותו תנאי כמו שהיה ביציאת מצרים, שכל אלה שיוצאים מהגלות, שמוכנים לצאת מהגלות, יכולים להגיע למעמד של "כאיש אחד בלב אחד", וגם בהם יכול להתקיים התנאי של הערבות וקבלת התורה.


מה הם "מצוות מעשיות"?

"וכמו שאמרו רז"ל האבות קיימו כל התורה עוד בטרם שניתנה, שפירושו שמתוך רוממות נשמתן היתה להם היכולת להשיג ולבא בכל דרכי ה' בבחינת רוחניותה של התורה," להשיג רוחניות, תכונות רוחניות ומילוי, "הנובעת מדביקותו יתברך בלי הקדם הסולם של המעשיות שבתורה, שלא היתה להם האפשרות לקיימם כלל" כלומר, הם היו רק שבעים נפש, לכן לא יכלו לקיים את תנאי הערבות. והבנים כדי להשיג את הערבות, היו צריכים לעשות פעולות שמביאות אותם לערבות ונקראות "פעולות מעשיות". שהאבות לא היו צריכים לעשות אותן, כי הנשמות היו זכות, ותנאי הערבות ממילא התקיים בהם. כלומר, המצוות המעשיות האלה הן לא המצוות המוכרות לנו. גם מצוות רוחניות, הן פעולות שמביאות לערבות ולרוחניות.


מי חייב לקיים את תנאי הערבות?

אותו חלק שחייב להגיע לערבות, כמו ביציאת מצרים וכמו עכשיו ביציאה מהגלות, אותו חלק חייב לקיים תנאי הערבות. הנשמות שיוצאות היום מהגלות, צריכות כדי לקבל תורה, התגלות האלוקות, ולהגיע למימוש מטרת הבריאה, לקיים את התנאי של הערבות, בדרגה שלהן, בעביות שלהן, כמו אותן הנשמות שהיו אז במעמד הר סיני. התנאי הזה לא יכול להשתנות. הוא תנאי של השוואת הכלי לאור. לפי החוק הכללי של כל המציאות, שרק לפי השוואת הצורה בין כלי לאור, האור שורה בתוך הכלי, הבורא מתחבר עם הנברא.


ומה עם כל העולם?

כמו אחרי מעמד הר סיני. אחרי שהחלק הנקרא "ישראל" מגיע לערבות, החלק הזה מתרחב וכל העולם מצטרף אליו בהדרגה. לבוא לקיום תנאי הערבות, לא יכול כל העולם, אלא רק אלה שיוצאים מהגלות.

למה ביציאת מצרים דאז, לא באו מצרִים וגם לא כל העולם, אלא רק אותו חלק שיצא ממצרים, שהרגיש את עצמו שהוא יוצא, שיש לו דחף? כי ביציאה מהגלות יש פנימיות וחיצוניות. יש כאלה שמרגישים, שהם חייבים לצאת מהגלות, שמרגישים את הגלות. ויש כאלה שלא מרגישים את הגלות, עד כדי כך שחושבים אותה לחירות, וחוזרים לפיזור בין האומות.

ואין להם משיכה לארץ ישראל לפי ענף ושורש, כדברי בעל הסולם, שמי שמשתוקק לרוחניות נמשך דווקא לאדמת ארץ ישראל. אין לו שום קשר למטרת הבריאה, הוא לא מרגיש שחובתו לקיים משהו, להשיג משהו בחייו, אלא נמצא עדיין בהתפתחות קודמת, שמספיקים לו תענוגי העולם הזה, ולא נמשך למילוי מעבר להם.


האם משיכה לרוחניות באה בתורשה?

הרי כתוב, שהתורה לא עוברת בתורשה, אם כך מהי "זכות אבות"? "זכות אבות" היא שיש בעביות הגדולה, העבה, ניצוצות שעל ידם, אפילו מי שנמצא בעביות הגדולה, מרגיש משיכה, למה שנמצא מעל העביות הזאת.

אם נשמה נמצאת בעביות דשורש, אז היא מרגישה משיכה לרוחניות, לבורא, לדבקות, ומשיכה לערבות, לחיבור. היחס הזה לרוחניות פשוט ומובן, למה? מתוך קירבה של תכונת הכלים לאורות. ואין צורך במעשים קודמים ובתנאים מיוחדים, אלא ברור שבתנאי כזה מתקיימים, ומקבלים את התורה, את התגלות האלוקות, חיים רוחניים. מגיעים להשפעה שמורגשת בכלי הזך כדבר מיוחד, גבוה.

ואם הכלי עבה, כלומר, יש לו רצונות דלקבל מפותחים יותר, קשה להבין שהשפעה יכולה למלאות את הכלי, לתת סיפוק, ושתנאי הערבות, של יציאה מעצמי לשרות הזולת, לחיבור עם הזולת, להתחברות דווקא עם הרצונות של הזולת, כדי למלא אותם במקום רצונותיו עצמו, יכול להיות טוב ונעלה. התנאי הזה כלל לא מורגש בכלי עבה כמציאותי.

אבל אם הכלי העבה בא כתוצאה מהתפתחות בכלים הזכים, קיים בתוכו חלק זך שהיה בקרבה לאור, ובמימוש תנאי הערבות בדרגה של עביות דשורש. ואז אפילו שהכלי נמצא בעביות א', ישנה בתוכו הכנה שנקראת "אבות", שאותה אפשר לעורר. שאפשר בפעולות, שבעל הסולם קורא להן "פעולות מעשיות", לדכא את עא' דעביות וכביכול לחזור לעביות דשורש. שזה נקרא להשתמש בזכות האבות.

אם לזמן מה עושים פעולה כזאת, שמסכימים לא להשתמש באגו הגדול שבוער, אלא להגיע לשימוש ברצון לקבל הזך, אז שוב מגיעים לתנאי הזה הנקרא "ערבות". אבל לא בכלים של עביות שורש, אלא עביות שורש של א' דעביות, שנמצאת בתוך עביות א'.

ובכלים הללו, כאשר על ידי המעשים שעושים על עביות א', כדי לנטרל אותה שלא תפריע, אלא תשתתף בערבות בצורה, שהיא לא ממש יוצאת לשימוש בכלים דקבלה שלה, מתחילים בצורה כזאת להתחבר ולהגיע לתנאי הערבות, זו כבר ערבות שבאה אחרי המעשים ונקראת "נעשה ונשמע". ואז מקבלים מלמעלה כוח שמחבר וממלא, הנקרא "תורה".

עם הכוח הזה מתחילים לאט לאט לתקן את הכלי דעביות א' עצמו. וזה נקרא ש"יוצאים למדבר סיני", ותוך ארבעים שנה מעלים לבינה את המלכות הזאת, את העביות הזאת, ומתקנים אותה. עד שבתום ארבעים שנה מגיעים לארץ ישראל, למלכות מחוברת עם בינה, ל"ארץ" "ישראל", לרצון ישר לאל. ואז זוכים למצב שבונים את בית המקדש. כלומר, שיש כלי שיכול להכיל בתוכו את האור העליון. כלי שהבורא מתגלה בו ושורה בתוכו.

ובינתיים שעוברים במדבר, אוכלים רק מ"ן, ויש "ענני כבוד", תיקונים למיניהם, שהבורא כביכול מתגלה, רוכב עליהם, אבל עוד לא התגלות, בית המקדש, שכבר יכולים להתחיל לעבוד עם עביות עוד יותר גדולה. שאז מתחיל כל עניין הקרבת הקורבנות, פעולות מיוחדות בבית המקדש, שעל ידי הקרבת הרצון לקבל, מתקרבים לבורא. "קורבן" בא משתי מילים, להקריב ולהתקרב.

וכל הפעולות הללו הן המשך מאותו כוח, שמשיגים בערבות. כוח הערבות משיגים על ידי זה, שהם מעוררים בתוכם את זכות האבות. מתחילים ממצב, שמעוררים רק את החלק הזך שבנשמות, ואחר כך על ידי זה שמקבלים מלמעלה את כוח התורה, מתחילים לתקן חלקים יותר ויותר עבים.

בעל הסולם מסביר עניין זה גם בסוף "הקדמה לספר הזהר". שגם בימינו תיקון העולם מתחיל ממי שנקרא "עם ישראל". מאלה בעם ישראל שמתעסקים בתורה, ויחליפו את ההתעסקות שלהם בחיצוניות התורה לעיסוק בפנימיות התורה. ויתקנו את אותו קלקול שנעשה לפני אלפיים שנה, מחורבן בית המקדש השני, שעד אז עסקו רק בפנימיות התורה, ברוחניות.

מה פירוש "עסקו ברוחניות"? מתוך זכות הנשמות, היה ידוע לכל אחד ואחד על העולם הרוחני. והמנהיגים הרוחניים של העם היו "נביאים", אותם אנשים שנמצאו בקשר עם הבורא, עמוק יותר וגבוה יותר מהעם כולו. אבל לאחר שהעם נפל מדרגתו, נעלמו הנביאים מקרבו, והתחילה תקופת חז"ל, שהחלו לעסוק בחיצוניות במקום בפנימיות, במקום לעסוק בקבלה התחילו לעסוק בגמרא. וכך זה נמשך עד לימינו אלה.

לכן בעל הסולם אומר בסוף "הקדמה לספר הזהר", שאם נחזור מהעיסוק בחיצוניות התורה, לעיסוק בפנימיות התורה, ובמקום לעסוק בתלמוד ובגמרא ובפעולות חיצוניות, נעסוק בפעולות פנימיות, שרק בכוחן להביא אותנו לערבות הדדית, אותה ערבות שאבדה לעם בימי בית ראשון ושני, ואובדנה נקרא "חורבן פנימי" של בית המקדש הראשון והשני, אז על ידי התעסקות בפנימיות התורה, יבוא המאור שיביא אותנו לקיום הערבות.

ואם נחזור לקיומה של אותה ערבות, אז נתקן את עצמנו, כלומר, נגיע בינינו לתנאי הערבות, ונזכה לקבלת התורה, לאור העליון שישרה בינינו, בין הכלים, בין הנשמות. ומתוך הערבות שתתרחש בינינו, יצטרפו אליה כל העמים. מפני שלאחר הגלויות, נעשתה התערבבות, עירוב כזה בין כל הנשמות, שהיום אם החלק הקטן, הזך, מחליף חיצוניות לפנימיות, וזוכה להגיע לערבות ולקבלת התורה, אז כל העולם יכול להצטרף אליה, ולקבל דרך החלק הזך, את האור שיתקן גם אותם לתנאי הערבות. ואז האור העליון, הבורא, ישרה בכל הנשמות.

מכאן אנו רואים, שהכלל נשאר אותו כלל. שהכוח העליון פועל על החלק הזך, לפי השוואת הצורה. והחלק הזך, מתוך שהוא מעורב עם החלק העב, עושה אחר כך תיקון הדדי. כלומר, הוא מעביר לחלק העב את ה"תורה שלו", הכוחות, האורות, השיטה, והחלק העב עובד כלפיו כרצון העב, שעל ידו מגיעים למימוש עמוק יותר של הערבות וקבלת התורה, ודבקות עם הבורא.

הדברים הללו פשוטים. פועל בהם רק כלל אחד. בכל התורה, בכל הקבלה, בכל המציאות, פועל חוק אחד פשוט. רק קשה לנו לראות אותו דווקא בגלל הפשטות שלו, כי בפשטות שלו הוא רחוק מאוד מאיתנו, מפני שהוא פשוט בהשפעה, ולא בקבלה.


איך ישראל נחשבים לחלק הזך, אם הם יותר עבים מכולם?

ישראל הופך לחלק הזך במציאות, לאחר שמתקן את עצמו. הוא נראה העב מכולם, מפני שמתגלה בו עביות לצורך תיקון, שבאומות העולם עדיין לא התגלתה. אבל כאשר יגיע תורם לתיקון, תתגלה בהם יותר ויותר עביות. ובינתיים אין בהם גילוי של העביות האמיתית.

איך ישראל מגיע לערבות? על ידי זה שהם מדכאים בתוכם את הכוחות של אומות העולם, ומעוררים את החלק הזך, משתמשים ב"זכות אבות". אבל זכות האבות הזאת היא בעלמא. לכן הם צריכים לעשות מעשים בחלק הזך, כדי להגיע איתו למצב הנקרא "ערבות" - להכנה פנימית של החלקים הזכים שבין כל הנשמות. אם משתמשים רק בהם ובצורה נכונה, כלומר, מביאים אותם לתיקון הנקרא "ערבות", אז בהתחברות בין החלקים הזכים הללו נבנה הכלי הראשון, שבו יכול לשרות האור העליון ויכולה להתרחש קבלת התורה.

ורק בצורה כזאת אפשר להגיע לקבלת התורה. ומי שחושב שיש לו תורה, שכבר קיבלנו תורה פעם אחת, כדאי שידע שלא מדובר על ספר שעומד על המדף בחדר, אלא על האור העליון, ששורה בתוך נשמת האדם, ומביא לאדם את הקיום הרוחני שלו בחייו.


ממה נובעת הנכונות בעם ישראל להגיע לקבלת התורה?

הנכונות בעם ישראל להיות הראשון להגיע לקבלת התורה, נובעת מהיותו החלק הזך מכל הנשמות בעולם, שכבר בימי אברהם אבינו התחיל להתברר כחלק זך, שמרגיש קשר לאור עליון ולמילוי שלו, לקיום בהשוואת הצורה, בהתאם לאור העליון.

וכך מכל הנשמות, התחילה להתברר קבוצה קטנה, קומץ נשמות, שלפי זכות הנשמה, הרגישו צורך בקיום כזה, והתחילו לתקן את עצמם על ידי קשר עם האור העליון. הקבוצה הזאת לא התגבשה לפי לאומיות - אברהם לא היה יותר מאשר אחד מאנשי אוּר כַּשְדים הקדומה - אלא לפי זכות הנשמות.

אם כך, מי נקרא "בני אברהם"? מי היא כל הקבוצה שבגשמיות יצאה ממנו? תוצאות שיצאו ויצאו עוד ועוד מהנשמות הזכות, רק בקומות יותר עבות. ובעולם שלנו התהליך הזה מתבצע, שמאבות נולדים בנים. כלומר, אותן הנשמות שבאות מאברהם, מתלבשות דור אחר דור בגופים של צאצאיו (כולל הדורות שהיו במצרים). אלא שהיום, מתוך התכללות, יש גם באומות העולם נשמות זכות, שמרגישות את חלק ישראל שהתערב בהן.

וגם אין לדעת מה הם החשבונות עם כל השבטים, איפה הם נמצאים. לאחרונה התחילו לדבר, שבפקיסטן ישנם כ-22 מיליון איש ששייכים לעם ישראל. ובשנים הקרובות עוד צפויות להתגלות פזורות נוספות, שאיש לא מתאר לעצמו מאיפה ואיך. אבל אותו חלק שכבר היום מזוהה בעולם הזה כיהודי, חייב מתוך שורש נשמתו, מתוך שהוא התפתחות ישירה מאותן הנשמות, מתוך החיוב, החוב שיש עליו, להגיע לערבות.

ואותו חלק מהאומה שאין עליו חוב, הוא לכן לא מוכר ולא ידוע לנו, ויכול לפתע להתגלות כמו כל אותם אתיופים ועוד רבים אחרים, שחלקם לא התגלו עדיין, כי עוד לא הגיע זמנם, גם בתוך עם ישראל, וגם בקרב אומות העולם. אבל את החשבון הזה לא עלינו לעשות, אין לנו שום מושג על התמונה הכללית, ואין טעם לעסוק בפילוסופיות. מה גם שלא נמצאת לכך שום הצדקה, לא בכתבי בעל הסולם, ולא בכתבים אחרים.

ומכל האמור יוצא, שבימינו התנאי להגיע לערבות, הוא תנאי שחייבים לקיים יהודים. ולפי מידת התרשלותם בקיום התנאי הזה, פועל עליהם הכוח המחייב, שדוחף על ידי ייסורים. וכל העולם, מפני שהוא ממתין לעם היהודי, גם כלפיו מתגלים צרות וייסורים כאלה, שגורמים לו סבל, ומתוך הסבל הוא משיג מה סיבת הסבל. ולשם זה בא הסבל, רק כדי להראות לנו איפה נמצא הפתרון.

כמו בתיאור של בעל הסולם בתחילת ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", איך הבורא מכוון את האדם לגורל הטוב. הוא שולח לחייו המלאים ייסורים ניצוץ קטן, שמאיר לאדם מבין החרכים, מרחוק, מתוך החושך הגדול. כך הוא פועל כלפינו וכלפי אומות העולם.

וכל היחסים שמתגלים היום בין ישראל לאומות העולם, הם רק כדי לחייב אותנו לעסוק ב"מעשיוֹת", אומר בעל הסולם, כדי להגיע לערבות. והכוח המחייב חייב לגלות לנו נחיצות דווקא בערבות. וגם אומות העולם מתוך הייסורים שהן עוברות, משיגות לאט לאט איפה נמצא הפתרון. שהפתרון נמצא בישראל. שישראל הוא החלק הגרוע, שגורם רע לכל העולם. הגילויים האלה הם גילויים מתקדמים מאוד, ממש עיקבתא דמשיחא.


איך להשקיע מאמצים בצורה המועילה ביותר, כדי להגיע בצורה המהירה ביותר לערבות?

איך לחלק את המאמצים כך, שהם יועילו בצורה הטובה ביותר, כדי להביא את החברים לערבות בזמן הקרוב ביותר? מה הם ה"מעשיוֹת" שצריך לעשות? עד כמה שמתגלה, רואים שה"מעשיות" הללו מתבהרות בלימוד, בקיום הקבוצה הפנימית ובהפצה חיצונית. שהם כולם ה"מעשיוֹת", האמצעי, להגיע לקיום הערבות בין החברים.

וכל אמצעי נוסף שמתגלה, כדאי לבדוק. כי בסיכומו של דבר המטרה היא אחת, שאותה קבוצת לומדים שמתעניינים ונמשכים למשהו, תבין שחובתה להגיע לערבות, והחיוב הזה יהפוך אצלה לנחיצות כזאת שתזמין מלמעלה אור, שיתקן אותם לדרגת הערבות. לֵמה שנקרא "נעשה ונשמע", שהם מוכנים לכל דבר, רק שיתקיים בהם התנאי הזה.


למה משקיעים בהפצה חיצונית יותר מעבודה בתוך הקבוצה?

בפועל מגלים, שהתעסקות בהפצה חיצונית, היא הגורם שמחבר את החברים, ונותן להם ביטחון, כוח והתרוממות. שמקבלים אותם חזרה מאותם גושים וקבוצות שהקבוצה בונה ומשרתת בחוץ. הם משרתים את הקבוצה על ידי זה שהם מחזיקים אותה ומֵחַזקים אותה. בזה שהקבוצה בונה משהו מבחוץ, היא בעצם בונה את עצמה.

אי אפשר לומר איך צריך להיות האיזון. צריך להשתדל. וההשתדלות בעצמה היא כעין מעשה של "נעשה ונשמע". הקבוצה נמצאת בשינויים מתמידים, ועליה לפעול בהתאם להבנת המצב. אין לה דרך אחרת. הדרך עצמה היא העבודה. החיפוש והבירור הם העבודה המעשית, שעל ידה עושים בירורים ותיקונים.

טוב להשתוקק לסוף, אבל על ידי הברורים והפעולות הקטנות שעושים, מולידים הבחנות שבלעדיהן לא נרגיש בעתיד את גמר התיקון. ההבדל בין גמר תיקון לבין התחלת הבריאה הוא רק בתוספת של ההבחנות שאוספים בדרך. הנברא חוזר לאותו מצב, אבל הוא נעשה יותר משוכלל, יותר משובח מבפנים, יותר כולל הבחנות מנוגדות. והן שעוזרות לו להפוך מנקודה הדבוקה בבורא, לפרצוף שנמצא ממש באותה קומה כמוהו.


איך אפשר לתרגל צמצום?

הפעולות המעשיות, שבהן מצמצמים חלק מהנטיות, מהרצונות הגרועים והעבים, ומשתמשים רק בזכים הנקראים "ישראל", הם החוקים שרוצים לממש אותם בקבוצה במסגרת התקנון. בהתאם לחוקים האלה בוררים את חלק ישראל, החלק הזך ביותר, הקרוב יותר למושג הערבות, להתחברות, להידבקות בחלקים אחרים. וכל יתר הרצונות העבים, התכונות הרחוקות מנתינה, מצניעים אותם, ומאוחר יותר מפעילים אותם בהדרגה.

רואים שלא כל העם בא לקבלת התורה. קודם באים משה ואהרון, שהם כנגד זו"ן דכלים. "משה" ו"אהרון" הם נצח והוד, באים ל"פרעה", למלכות עצמה, ורואים שהם לא יכולים להוציא איתם יחד (נצח, הוד, יסוד, מלכות) את פרעה ממצרים לקבלת התורה, שזו המטרה. מהי המטרה? במצרים נמצאים משה ואהרון ו"עם ישראל", יסוד (הסיכום שלהם), וצריך לקחת את פרעה בשתי ידיים ולהוציא אותו ממצרים לקבלת התורה. לא צריך עד הר סיני, אלא מספיק שישרה האור ב"מצרים", במקום הנמוך ביותר. אבל משה ואהרון לא מסוגלים, ולכן הם בורחים ממנו, ומוציאים רק את החלק הנקרא "עם ישראל", שבינתיים נעשה במצרים עבה. מתוך האבות נעשו כבר בנים, עביות שונה לגמרי. "אבות" הם חג"ת ו"בנים" הם נה"י.

וגם כאשר באים להר סיני, רק משה עולה לארבעים יום להר סיני. כלומר, רק החלק הזה מיתקן. וגם ההבחנה הזאת "משה", מיהו משה? משו אותו מן המים, לא ידוע היכן נולד, גידלה אותו בת פרעה, התחתן עם בת כוהן מדיין. רואים שכולן הבחנות, שמוציאים את החלק הזך, שיכול להיות בקשר עם האידיאל הזה של "כאיש אחד בלב אחד", ובהן יש התחברות, קיום של הערבות. ורק אחר כך יכולים לצרף להן את כל העביות, עד העבה ביותר. שכל העם מסכים לקבל אותה ומקבל במידה כלשהי, ומיד נופל, ושוב מקבל, ונכנס למדבר, שהם כבר תיקונים.

לכן בקבוצה רוחנית, שרוצה להתחבר לפי חוק הערבות, כל אחד חייב לדכא בתוכו את הרצונות העבים, ולטפח ולהבליט את הרצונות הזכים. ועושים זאת על ידי פעולות הנקראות "מעשיות": הפצה, לימוד, חברה. שדרכן רוצה כל חבר לקבל עדות, כוחות, להשתמש רק בחלק הזך, להחשיב אותו כחשוב, להחשיב את המטרה, את ההשפעה, להגיע למצב שיכבד אותה, למרות שבינתיים הוא לא מכבד, שתהיה לדבר גדול בעיניו. כלומר, כל חבר עושה בירור בתוכו של החלקים הזכים, שהם הבנים מאותם האבות, כדי שיוכלו להתחבר.


איך פעולות צמצום חיצוניות פועלות בצורה פנימית?

כל הפעולות שמבצעים בחיצוניות, הן כדי לגרום לשינוי פנימי. משום שלחולל שינוי פנימי, האדם בעצמו לא מסוגל, הוא לא יכול לגעת שם. לכן נכתב: "אין אסיר מציל את עצמו מבית האסורים", מפני שכוח התיקון נמצא בבורא, באור. ועל האדם לבצע פעולות שונות, כדי להזמין את האור הזה על עצמו. והפעולות הללו הן בעיקרן לימוד, ובזמן הלימוד לרצות איכות היגיעה, ובלי הרף לחשוב מה אני צריך מהלימוד, שאני צריך את האור הזה שמתקן אותי.

וכדי לגרום לרצון שהאור יבוא ויתקן, צריך לבצע פעולות חיצוניות, שיגרמו לגירוי הרצון, שיתנו הרגשת נחיצות לתיקון. ובנקודה הזאת צריך את כוח הקבוצה ופעולות חיצוניות של הפצה, כדי שיהיה חשוב לאדם לקבל תיקונים, וחשיבות של מטרת הבריאה. אבל גם כל המעשים מתחלקים ליותר פנימיים ויותר חיצוניים. והמעשה הפנימי ביותר הוא הלימוד, שבו על ידי הרצון, האדם מעורר מלמעלה את הכוח המתקן. אבל כדי לעורר אותו, חייבים לעסוק בהרבה פעולות מסביב, כדי ליצור בנו נחיצות לעורר את האור.


מהי התפילה הנכונה בזמן הלימוד?

בזמן הלימוד התפילה הנכונה ביותר היא אות י"ז מהקדמה לתע"ס: "לפיכך מתחייב הלומד לפני הלימוד להתחזק באמונת ה'.." וכן הלאה, שאני פותח את הספר כדי לקבל את כוח האמונה. "כוח האמונה" נקרא כוח ההשפעה, הכוח המאפשר לאדם להיות מעל הרצון לקבל שלו ולצאת לחיבור עם האחרים, עם נשמות אחרות, ולקיים את תנאי הערבות.


האם הערבות היא תיקון שמיועד לאומות העולם?

הערבות היא תיקון על עביות של אומות העולם. אבל לא אומות העולם בבני ישראל שיוצאים ממצרים, שהתערבו, התערבבו, התהוו, רק על ידי המצרים. מה ההבדל? שעביות א' ועביות ב' לא נחשבות עביות של אומות העולם, אלא רק עביות ג' ועביות ד'. לכן בכללות אי אפשר לומר שהערבות היא תיקון של אומות העולם. אלא הערבות היא תיקון על הרצון לקבל. כי למשל בעביות דשורש כמו של האבות, שמלכתחילה היא ממש להשפעה, לא צריך ערבות, משום שהיא מתקיימת מאליה. ולכן יותר נכון לשאול, איזה סוג ערבות צריכה להיות בכל דרגה ודרגה של עביות, איזה מין, איזה עוצמה, איזה אופי. אלא שבשלב זה אין לנו מילים לתאר זאת.


האם עלינו לגלות תחילה את ה"אבות" שבנו?

להסכים ל"ואהבת לרעך כמוך" בעביות הזכה ביותר, בכלים הזכים ביותר, נקרא תנאי הכרחי לעבור למילוי הרוחני. כי "ואהבת לרעך כמוך" בעביות העבה ביותר, היא הדרגה האחרונה ולא הדרגה הראשונה. כל הדרגות, מהדרגה הראשונה שעוברים מחסום ונכנסים לרוחניות, ועד לדרגה האחרונה שמגיעים לגמר התיקון, הן כולן "ואהבת לרעך כמוך" - יציאה מעצמי וחיבור עם הזולת, רק תלוי על איזו עביות הן רוכבות כולן. למשל בעביות דשורש, לא בכל העולם, אלא בקבוצה קטנה, עם התנאי הזה של "ואהבת לרעך כמוך" עוברים מחסום. ובהמשך התנאי הזה חייב לגדול לעומק של כל הנשמות האלה, כלומר, בהתגלות העביות שבהם. וגם בהתרחבות, בהתכללות עם הנשמות האחרות.

אנחנו חייבים להבין ולהסכים, שחלק גדול מאוד מהרצונות שלנו, ימצאו במעבר המחסום תחת הצמצום, ורק אחר כך יתחילו להתגלות בעביות שורש כמו של עוּבר וכן הלאה. אבל לא עלינו לעשות את התיקונים האלה, אלא עלינו לרצות שהם יקרו בנו. ורק לרצות. כי אם רגע חושבים, האם אי פעם נהיה מסוגלים לקיים "ואהבת לרעך כמוך" אפילו בקבוצה הקטנה, אפילו אני ועוד מישהו, הדבר הזה נראה לגמרי בלתי מציאותי, שאין מי שיוכל לבצע אותו. וזה נכון. אלא שביכולתנו להגיע להחלטה אמיתית, שרק את הקיום הזה אנחנו רוצים, ולהגיע לדרוש אותו עד כדי כך, אומר בעל הסולם, שהאדם מסתובב סביב הקוטב הזה כל היום וכל הלילה. וזה מספיק.


מה צריך לברר בכל רגע?

כל רגע צריך לברר, עד כמה נמצאים בכוח המושך למרכז הקבוצה. שכל החיצוניות נשארת מאחור, וכל הפנימיות מתחברת פנימה למרכז הקבוצה. ואת הנתונים האלה כל חבר וחבר מברר בתוך עצמו. האדם בודק את עצמו והקבוצה בודקת את עצמה, עד כמה האדם נמצא כמותית ואיכותית בדאגה לראות את עצמו ואת כולם, מחוברים בנקודה המרכזית של הקבוצה.


אות כ'

"אולם הגמר של תיקון העולם, יהיה בהכנסת כל באי העולם בסוד עבודתו ית', כמ"ש "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", ודייק הכתוב "ביום ההוא" ולא לפני זה, וכן כמה כתובים: כי מלאה הארץ דעה את ה' וגו', ונהרו אליו כל הגויים וגו'.

אולם תפקידם של ישראל כלפי כל העולם, דומה לתפקידם של אבותינו הקדושים כלפי האומה הישראלית, דהיינו כמו שזכות אבותינו עמדה לנו להתפתח ולהזדכך עד שנעשינו ראויים לקבלת התורה, שלולא אבותינו שקיימו כל התורה מטרם שניתנה, כי אז לא היינו משובחים כלל משאר האומות כמובן (כנ"ל אות י"ט).

כמו כן מוטל על האומה הישראלית, על ידי העסק בתורה ובמצוות לשמה, להכשיר את עצמם ואת בני העולם כולו, עד שיתפתחו לקבל עליהם את העבודה הגבוהה הזו של אהבת הזולת, שהוא הסולם לתכלית הבריאה, שהיא דביקותו ית' כמבואר.

באופן, אשר כל מצוה ומצוה שכל יחיד מישראל עושה כדי לעשות נחת רוח ליוצרו ולא לשום תשלום גמול ואהבה עצמית, נמצא פועל בזה איזה שיעור בהתפתחות כל בני העולם. כי אין הדבר נעשה בבת אחת, אלא בהתפתחות הדרגתית לאט לאט עד שמתרבים בשיעור גדול כזה, באופן שיוכלו להכריע את כל בני העולם להזדככות הרצויה. וזהו המכונה במליצת חז"ל הכרעת הכף לזכות. כלומר, שנגמר המשקל של ההזדככות הרצויה, ודימו הדבר כמו שוקל בכף מאזנים, אשר הכרעת הכף הוא גמר המשקל הנרצה לשוקל."

האומה הישראלית, מפני שהיא באה מהאבות, מהקובלים, המבנה שלה אינו דומה לשום מבנה של עם אחר. אפילו המלכים והשרים שלה לא היו אצילים אריסטוקרטים כמו בכל האומות, אלא מלכתחילה כאומה שמקורה מקבוצה, מקבוצת מקובלים, היא התנהלה תחת חוק ברור שכולם שווים, ולאף אחד אין זכויות יתר ביחס לשני, שזכה בהם לא בכוחות עצמו, אלא בזכות אבא ואמא שלו, כמו בכל יתר העמים.

לעולם לא היתה בעם הזה עבדות, או דיכוי של חלק אחד ממנו על ידי החלק האחר. ומזמנו של אברהם ואילך לא היה בעם מצב כזה, שלא חינכו כל אחד ואחד להגיע לרוחניות. לא היה מצב שילד לא ידע לקרוא ולא למד לדעת בשביל מה הוא חי. מדובר על מאות רבות של שנים לפני חורבן בית המקדש. כלומר, מלכתחילה ביסודו של העם היו תנאים, חוקים, משימות, של גמר התיקון.

אלא, שכוח השבירה פעל, וכמו שכתוב, קיבלו על עצמם את נימוסי השכנים, ומתוך כך התפורר הכל. אבל עם כל ההתערבבות בקרב אומות העולם, משך אלפי שנים, מיוון, דרך רומי, סוריה, פרס, במהלך מלחמות רבות ואין ספור גלויות, לא רק גלויות שהוציאו את העם מארץ ישראל, אלא שליטות של עמים אחרים בארץ ישראל, בכל זאת בתוך האומה עצמה, לא התרחש שינוי מהותי, ולא התפתחו חוקים כאלה שמישהו יותר או פחות מאחרים, לא בחינוך ולא בתפקידים בחברה. וזאת מפני שביסודו של העם עמדו מקובלים. ובכך גם נעשה יסוד לתיקון הזה, שאותה קבוצה יכולה להביא את כל האנושות לתיקון. לא לגרום לעמי העולם תיקונים, אלא לעורר בהם צורה נכונה של תיקונים.


למה אברהם אבינו היה צריך לעסוק בקבלה?

משום שאברהם אבינו הוא התפתחות של עשרים דורות מאדם הראשון. אדם הראשון היה הראשון שהתחילה להתברר בו הנקודה שבלב, שדרגת בהמה הפכה לאדם. ועשרים דורות אחריו (עשרה דורות מאדם הראשון עד נוח, ועשרה דורות מנוח עד אברהם), הם התפתחות של אותו רצון לקבל, אותה נקודה שבלב ורצון לקבל שנמצא ליָדה. שהאדם מתחיל לדרוש את האלוקות, רוצה להשיג אלוקות, מתוך זה שמתעורר בו חיסרון, הרגשת ההסתרה.

ומה קרה באותו זמן באומות אחרות? גם יתר האומות היו בהרגשה מסוימת של קירבה לאלוקות. לכן לא היה צורך בדתות. הדתות התחילו גם אצל היהודים וגם באומות העולם, רק לאחר חורבן הבית, ולא לפני כן. לפני כן כל אחד התפלל מתוך עצמו, כל אחד הרגיש בתוכו, כל אחד השתוקק בעצמו. גם באומות העולם הרגשות היו אחרות ממה שלאחר החורבן. בכולם משך ההיסטוריה גדלה העביות, גדלו כל פעם הרשימות.

ובהיסטוריה השוואתית ניתן לאפיין את התקופות, ולראות איך ישראל ואומות העולם התפתחו בהתאם לרצון לקבל, ואיך השינויים התחוללו בצורה הדדית בעם ישראל ובתוך העמים. בזמן נפילת בית המקדש החלה הפילוסופיה היוונית, וכשנגמרה תקופת חז"ל החלה באירופה חשכת ימי הביניים. הרצון לקבל שגדל בתוך האנושות, הוא שגורם לשינויים בעם ישראל ובאומות העולם.

ומעניין לבחון את השינויים המקבילים הללו בין עם ישראל לאומות העולם, כי הם שני נתיבים שונים של התפתחות. עם ישראל מתפתח מזכות, מהאבות, לקראת התערבבות עם העמים וקלקולים. ויתר העמים מתפתחים בצורה טבעית ללא התחברות קודמת עם הבורא, ומשך תקופות שנחשבות ברבריות, אבל לא היו ברבריוּת בכלל, אלא תרבות בפני עצמה. מתקופת אברהם אבינו ועד חורבן בית המקדש, היתה תקופת יוון העתיקה ותרבות המיתולוגיה שלה. ובתקופת המעבר של ישראל מחורבן בית ראשון לחורבן בית שני, החליפה התרבות הרומאית את תרבות יוון.

כל התהליכים הולכים במקביל. ואם מתבוננים בפרספקטיבה היסטורית על ההתפתחות האנושית מהתחלה ועד הסוף, יש על מה לבסס ולהסביר לאנשים את התקופה המיוחדת שבה אנו חיים.


מה אברהם אבינו הנחיל לעולם?

אברהם לא הביא לעולם את שיטת התיקון. שיטת תיקון לרצון לקבל הביא משה. מאברהם אבינו קיבלנו רק את הקשר בין האדם לבורא. לכן הוא נקרא ה"יהודי" הראשון, מי שהגיע לייחוד מתוך עצמו, מתוך גילוי, הראשון שהגיע מתוך ההסתרה לגילוי. לפניו האנשים היו בהרגשה ללא הסתר. בדורות האלה מאדם הראשון עד נוח, ומנוח עד אברהם אבינו, דורות שנקראו "דורות הרשעים", העביות לא היתה מתגלה כדי לתת לאדם הסתר ותשוקה להתחיל מעצמו. אבל אברהם הוא התוצאה מהם.