שיחה על מאמר:

"הערבות"

אות כ"א - אות כ"ב

שיעור מה- 11.11.03

אתה נמצא כאן:

שער למתחיל > שיחת היום > מאמר: "הערבות"

אות כ"א

"ואלה הם דברי רבי אלעזר ברבי שמעון באמרו, העולם נידון אחר רובו וכו', שכוונתו על תפקיד האומה הישראלית, להכשיר את העולם להזדככות מסוימת עד שיהיו ראויים לקבל עליהם את עבודתו ית', לא פחות משהיו ישראל עצמם ראויים בעת קבלת התורה, שזהו נקרא בלשון חז"ל שכבר השיגו רוב זכויות, באופן שהמה מכריעים על כף החובה שהיא האהבה העצמית המזוהמת.

ומובן, שאם הכף של הזכויות שהיא ההבנה הגבוהה בטיב אהבת זולתו היא רבה ועולה על כף החובה המזוהמת, נעשים מוכשרים להכרעה ולהסכמה, ולומר נעשה ונשמע כמו שאמרו ישראל, מה שאין כן קודם זה, דהיינו בטרם שזוכים לרוב זכויות, אז ודאי האהבה העצמית מכריעה שימאנו לקבל עולו ית'.

וזה אמרו: עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, כלומר כי סוף סוף מצטרף חלקו הפרטי של היחיד מישאל בשיעור ההכרעה הסופית, כמו השוקל שומשומים ומוסיף והולך על כף המאזנים אחד אחד עד שגומר ההכרעה, הרי ודאי כל אחד נותן חלק בהכרעה זו, שבלעדו היתה ההכרעה בלתי נגמרת, ועל דרך זה אומר על מעשה היחיד מישאל, שמכריע את כל העולם כולו לכף זכות, כי בזמן שנגמר הדבר והוכרעה כף הזכות של העולם כולו, הרי לכל יחיד ויחיד חלק בהכרעה זו שלולא מעשיו היתה ההכרעה חסרה.

והנך מוצא אשר רבי אלעזר בן רבי שמעון אינו חולק על מאמר חז"ל, שכל ישראל ערבים זה לזה, אלא רבי אלעזר בן רבי שמעון מדבר לענין התיקון של כל העולם העתיד לבוא, וחז"ל מדברים בהוה, אשר רק ישראל בלבד קבלו עליהם את התורה."

היחס בין משפחת אברהם לעם ישראל, או בין ישראל לאומות העולם, הוא אותו היחס. קודם צריכים לבצע את החוק הנדרש הזה של ערבות הדדית, בתוך עם ישראל, ואחר כך מצטרף אליה כל העולם. ובסופו של דבר כל אחד ואחד, בלי יוצא מן הכלל, חייב לקיים את החוק הזה. למרות שבעל הסולם כותב, שאפילו במצבים המתקדמים ביותר, שנקראים "דור האחרון", יהיו אנשים שלא יוכלו להבין את חומרת קיום החוק הזה של "ואהבת לרעך כמוך", חוק הערבות ההדדית. ויצטרפו אליו גם ללא השגת הנחיצות שבו.

אלא מפני שבנשמה הכללית של "אדם הראשון", ישנם סוגי נשמות רבים ושונים באופי, בעומק ההשגה, בהבנה, בהשתתפות, לכן ההשתתפות היחסית של כל סוג נשמות בקיום הערבות יהיה שונה, ובהתאם ליכולת, להשגה, לעמקות הרצון ששולט בהם, או שנשלט כבר על ידם. אבל למרות זאת כולם יהיו חייבים להגיע בהדרגה לקיום הזה.

קודם ישראל, אלו שמשתוקקים לבורא, שלפי דברי בעל הסולם, צריכים לעשות אגודה קטנה, שיתנהלו בה חוקים כמו בכל מדינה. ואחר כך יצטרפו אליה עוד ועוד קבוצות ויתחברו יחד, עד שהחוק הזה יהפוך לדוגמא בכל העולם. אבל אלה שיצטרפו אליה, כותב בעל הסולם, הם יצטרפו לפי הבנת האחריות שמוטלת על כל אחד ואחד, שנמצא בקבוצה הזאת, שהתקנון שלה הוא הערבות.


האם גם אומות העולם חייבות לקיים את תנאי הערבות?

רבי אלעזר בן רבי שמעון כותב, שכולם חייבים להגיע לקיום תנאי הערבות. כי אין אפשרות אחרת לחבר את הנשמות בכלי אחד, אם לא על ידי תיקון ביניהם, הנקרא "ערבות". ערבות היא סך הכל יישום של החיבור, ולא איזה תנאי מלאכותי, צדדי, שנובע מסיבות אחרות. הכל הוא סיבה אחת - דבקות. דבקות נשמות זו בזו, שלפי מידת הדבקות ביניהן, הן משתוות לאור ודבוקות באור.

לכן לא יתכן שנשמה כלשהי, רצון מסוים, מכל הרצונות הכלולים ב"אדם הראשון", יצטרף ויתחבר לא על ידי תנאי הערבות, שמוסר את עצמו לכלל, לכל יתר הנשמות, כחלק בלתי נפרד ודבוק אליהם. ובעולם שלנו העיקרון הזה מתבטא בצורה כזאת, שגם ישראל וגם אומות העולם, נכללים באותו חוק הערבות.

אלא לאחר שישראל בזמן גלותם, התערבבו בין אומות העולם, נוצר מושג אחר של ישראל ואומות העולם, כי איש לא יודע איפה נמצא ישראל. אף אחד לא מכיר את השבטים, ולא את סוג ההתערבות שנעשתה. ולכן בקרב אומות העולם, קורים מקרים רבים של התעוררויות, שאין בעם ישראל, ואי אפשר לשפוט אותן ולקבוע שהן אמיתיות או לא. אלא אם נשמה מתעוררת, סימן שביכולתה להגיע לתפקיד הזה.

כלומר, כל מי שמסוגל לקבל על עצמו, להגיע לתיקון הנקרא "ערבות", הוא נקרא "ישראל", כלפי כל היתר שעדיין לא הגיעו לרצון הזה. ואותם אלה שרוצים להגיע לתיקון של ערבות, צריכים להתייחס לאחרים כאומות העולם, ולתקן אותם, לחבר אותם, לדאוג להם. החלוקה הזאת לא נעשית לפי השתייכות לאומית או חלוקה לעמים, אלא לפי חלוקה פנימית - מי שמשתוקק לבורא, נקרא "ישראל", ומי שעדיין לא משתוקק, נקרא "אומות העולם".

לכן כתוב: "לא יצאו ישראל לגלות, אלא כדי לצרף להם נשמות גויים". כלומר, מתוך ההתערבות ישנם גויים, שיש בהם השתוקקות, חלק ישראל חזק מאוד, שנובע מהתכללות כתוצאה מהשבירה ומהגלות שנקבעו מלמעלה. מה שאם כן בזמן העתיק, לפני הגלויות, כמעט ולא היו תופעות כאלה. למרות שמסופר בהיסטוריה, מה שאפשר ללמוד גם משורשים רוחניים, על גרים רבים, רבי עקיבא, נעמי, אונקלוס, ואחרים, שללא התערבות כתוצאה משבירת הכלים וחורבנות, בכל זאת היתה בהם השתוקקות. אפילו אצל אברהם אבינו בעצמו. כלומר, התהליך הזה שמתוך הנשמה מתעוררת השתוקקות לבורא, הוא תהליך שקורה לכולם. אבל יש חלק שמתעורר תחילה, וחלק שמתעורר אחריו, מתוך התערבבות.


מה קובע איזה חלק מתעורר קודם?

סדר ההתעוררות קורה בהתאם לעביות. הכלים הזכים מתעוררים תחילה, ומתבררים ומיתקנים תחילה.


האם הערבות משתנה בהתאם לעביות הכלי?

חוק הערבות לא תלוי בעביות. הוא אמנם מתממש אחרת בהתאם לעביות, בהתאם לכלי שהוא רוכב עליו, אבל אין הבדל בחוק הערבות לפי עביות הכלי. גם אברהם אבינו ובני משפחתו קיימו את חוק הערבות. בלעדיו אי אפשר. הכלים צריכים להיות דבוקים זה בזה במידה מסוימת, כדי לגלות השראה מסוימת, שתעלה אותם לדרגה של קיום רוחני, של חיות רוחנית.

אבל אברהם, יצחק ויעקב ובני משפחתם, שהגיעו אחר כך אפילו למצרים, שהיא כבר עניין התהוות הנשמות, כמעט ולא היו צריכים להתאמץ כדי לקיים את חוק הערבות. הם היו נשמות כל כך זכות, שהיה מובן להם, שעליהם להידבק ולמסור את עצמם אחד לשני, ועל ידי התחברות ביניהם להגיע להשוואת הצורה עם האור. שבאותה המידה, שכל אחד מהם ימסור את עצמו לקבוצה, הוא יזכה להשתוות לאור. וכך כל הקבוצה תגיע לעוצמת חיבור כזאת בין החברים בעל מנת להשפיע, למידה מספקת כזאת, שהאור ישרה בתוך הקבוצה הזאת. אלא בעביות דשורש.

אבל כשמגיעה בקבוצה התהוות עד עביות א', חייב חוק הערבות להתממש בצורה אחרת על פני העביות שגדלה, וזו כבר בעיה. לכן צריך שיטה ואורות מיוחדים לתיקון הכלים, הנקראים "תורה". מה שאם כן, בכל התהליך שעברו האבות, לא צריך תורה, כי מתוך זיכוך הכלי בעביות דשורש, היה מובן להם למה צריך להיות בהתחברות ובערבות הדדית, כדי להגיע לדבקות עם האור, עם הבורא.

ולאחר שנוספת עביות בתוך הנשמות, הכלל הזה שלפני הכל צריך להיות בערבות, הסיבה הזאת הולכת ונעלמת ונעשית לא מובנת. העביות מתחילה להסתיר את האלוקות. האור הולך ומתרחק, ולאדם מפסיק להיות מובן למה קודם צריך להשיג ערבות. הרצון לקבל דורש לעצמו מילויים למיניהם, שיוצרים באדם ערפול על התפיסה, שהעולם מסודר לפי חוק אהבת הזולת. עד למצב של קלקול כזה, שהאדם בכלל לא מאמין, שכל המציאות מתקיימת לפי חוק של אהבת הזולת. וכל אחד ואחד מתייחס לזולתו לפי הרצון לקבל שלו.

ככל שהרצון לקבל גדל, הוא יותר מבלבל את האדם, ואז האדם הולך ויורד. כמו שקורה בעבודה רוחנית, שנמצאים בהתרוממות ואחר כך בירידה. רגע אחד האדם מרגיש, שהוא מסוגל למסור את עצמו, ולרצות להיות בביטול עצמי, ורגע אחריו כבר לא. פתאום הוא מתחיל לעשות חשבונות יותר גשמיים, יותר ארציים, ונראה לו שזו דרך העולם. שצריך לחיות לפי הרצון לקבל, שאלה החוקים ששולטים בעולמנו.

הכל לפי הרצון שמדבר באדם, או גובר הרצון לקבל, או שהולך ופוחת. ובהתאם לגודל הרצון הזה מתרחשת כל ההיסטוריה. הרצון לקבל שגדל מאפס עד בחינה ד' בכל האנושות, בחלק היהודי ובחלק של אומות העולם, הוא הסיבה לכל התהליך ההיסטורי. להתפתחותם של העמים והמדינות, להתפתחות המדע והטכנולוגיה, לעבדות ולחירות, לבואם של הנצרות והאיסלם, לשליטה של פרס או של מדי, לעליית יוון או לעליית רומי, שכל אחת מהן היתה תרבות שונה. הכל הוא תוצאה מרשימות מהעביות שמתגלה. וכך קורה גם באדם הפרטי.


מהי "כף המאזניים" שאליה מתכוון בעל הסולם?

כל רגע ורגע בחיי האדם, האדם נמצא ביישום רק של דבר אחד - הערבות. כל אחד, רוצה או לא רוצה, מתקדם להכרת החשיבות הזאת, או בדרך תורה, או בדרך ייסורים, גם בעם ישראל וגם בכל העולם. אין עוד לאן להביא את האנושות, אלא רק לערבות. להיווכח שנחוץ לה חיבור הדדי, להגיע מ"ואהבת לרעך כמוך" ל"אהבת ה' אלקיך". שזה התהליך היחידי שצריכים לעבור כולם, כל הנשמות.

ולכן כל מה שקורה עם כל הנשמות, ועם כל אדם בצורה פרטית, בכל רגע בחייו, הוא אך ורק התקרבות לקיום החוק הזה. ולמרות שנראה לנו, שכולנו מסתבכים, ואף אחד בכל האנושות לא יודע איפה נמצאים ומה עושים, בכל זאת הכל רק בירורים על גבי בירורים, כדי בסופו של דבר להגיע להכרעה הזאת, שבכל אחד, בכל אומה ואומה, תלויה כף המאזניים. "כף המאזניים" היא האחריות לקיום הערבות שמוטלת על כל אדם ואדם.


ומי שלא מתוקן, גם אחראי בכל רגע להכריע את הכף?

גם אדם לא מתוקן, ככל שהוא מתקרב ומקרב את עצמו להגיע להבנה, לידיעה, להכרה, של החוק הזה, שחייבים לקיים, מתוך התכללות נשמתו עם יתר הנשמות, הוא משפיע על כל העולם, שגם בהם הולך ומתברר החוק הזה. ובכך הוא עוזר לאחרים להגיע ליישום שלו. אבל עד שאחרון האנשים לא יקיים את החוק הזה, לא נגיע לגמר תיקון השלם.

ואותם האחרונים, מפאת חוסר התכללות של גלגלתא ועיניים באח"פים, כמעט שלא יהיו מסוגלים לתפוס את חשיבות הערבות, שהערבות חייבת להתקיים. מפני שבתוך הנקודה שבלב הם לא מסוגלים להשתוקק לדבקות עם הבורא, וליישם את הערבות מתוך עצמם. אלא רק מתוך זה שכל יתר הנשמות נכללות בהם, הם יקבלו הארה מסוימת, שתביא אותם לקיים את חוק הערבות.

הם יראו שאנשים אחרים מקיימים, ולכן יקיימו. אבל בתוכם לא ירגישו שום חשיבות. עד כדי כך תגיע התכללות הנשמות לאפסיות, שיהיו כאלה שיקיימו את הערבות, רק מתוך התכללות נשמות אחרות בהם.


האם חייבים לקיים את הערבות בפועל, או מספיק לבצע פעולה מחשבתית, רצונית, נפשית?

בעל הסולם מסביר במאמר "מתן תורה", שבהשפעה ישירה לזולת, האדם לא מסוגל למלא אף אחד, אפילו לא את הזולת הקטן ביותר, הצנוע ביותר, מכל האנושות. בצורה כזאת, שאני הולך ומשפיע בפועל לאנשים, שיהיו מאושרים, האדם רק שורף את עצמו, בכישלון ידוע מראש, שלא מביא לשום תוצאה טובה.

אושר הוא לא עניין כלכלי ולא מדיני, וגם לא עניין פסיכולוגי, שהולכים לחפש אותו אצל פסיכולוגים. אושר מגיע מהרגשת הדבקות בעליון, שמכסה על כל הכלים וכל הרצונות של האדם, שבהם הוא מרגיש חוסר מילוי. ולאושר הזה צריך להביא את האנושות. לדאוג שהאדם יבין, שמילוי אפשר לקבל רק על ידי האור, ולא על ידי לבושים של העולם שלנו, שמהם האדם לעולם לא שבע, וגם האחר לעולם לא ישביע אותו.

צריך לדאוג שהאנשים יבינו את העיקרון, יבינו את האמצעי, וירכשו את האמצעי להגיע לאושר, למילוי שימלא אותם באמת. את זה צריכים להשפיע לעולם. מהדוגמאות שהוא נותן, איך צריך להשפיע לעבד ולאחרים, ואיך האדם לא מסוגל למלא את עצמו, לא כל שכן ללכת ולמלא אחרים, רואים שמילוי גשמי אינו הדרך, והוא בלתי אפשרי. גם מהדוגמאות של העולם הזה, בכל המעשים של יפי נפש שרוצים להיטיב לעולם.

לפי דברי בעל הסולם, כעשירית מאוכלוסיית העולם הם אנשים שמרגישים תענוג מהשפעה לאחרים, אלטרואיסטים כביכול, שהמטרה שלהם נשארת למלא את עצמם, אלא שהם בנויים בצורה כזאת, שהם נהנים מנתינה, ולכן נותנים. ומה יוצא ממעשיהם הטובים? למי הם גורמים טוב? הם אולי ממתיקים את סבלם של בני האדם, אבל מי אמר שהם עושים טוב? הסבל נשלח מלמעלה כדי להתקדם, כדי על ידו לברר משהו, והם בהמתקה שלהם יתכן ששמים לאדם רגל בדרכו. אין טעם להיכנס לכל החשבונות האלה, אבל השאלה היא לא רק מהי מידת התועלת של ההשפעה בפועל, אלא הרבה יותר מזה.

לקיים את הכלל "ואהבת לרעך כמוך" הוא קודם כל להשתדל להביא את כולם להבנה, איך הם יכולים למלא את עצמם על ידי השפעה לזולת. ועל ידי זה שהאדם משתדל להבין את חוק הזה של השפעה לזולת וערבות הדדית, הוא ממילא מתחיל לחיות בצורה כזאת, שאין לו צורך ליותר מקיום, וכל היתר מוקדש להפצת הקבלה, למסירת העודף שלו מחוץ לו. שם הוא חי באמת. אולי לא נראה שזו נתינה, אבל האדם מוסר את כל כולו להפצה, את כל המרץ והמחשבה.


האם הערבות חייבת להיות הסכם בחברה, או יחיד יכול לקיים אותה בלי הסכמה חברתית?

צריך ללמוד מאברהם. לא מן הסתם אברהם נקרא "אב", העם, האומה, הקבוצה. הוא דוגמא לכל אחד, למרות שהיו אז תנאים אחרים. הוא האחד, הראשון, שהתחיל לקיים את חוק הערבות, בכך שארגן עוד ועוד אנשים, והסביר להם יותר ויותר מהו החוק הזה. שחייבים לחיות יחד, ביחסים של אהבה לזולת, כדי שהבורא יתגלה בינינו, כדי שנרגיש את הקיום הרוחני האמיתי, ואת המציאות שבה אנו קיימים.

וכמו אותו אדם אחד, שהתחיל את כל התהליך, כך כל אחד יכול, ללכת בדרכו של אברהם אבינו, אין בזה שום חידוש. אבל אם קיימת קבוצה, שמסכימה לקיים את תנאי הערבות, שבהתאם להתפתחות שלה מקבלת על עצמה דוגמא יותר עליונה להגיע הערבות, ונראה לחברים שיוכלו להשיג אותה בתיקון עצמם, בתמיכה הדדית בין חברי הקבוצה, אז זו כבר התקדמות, התקדמות עצמית.

וחברה כזאת משפיעה על כל חבר, וכל חבר משפיע על החברה. לא צריך לעשות הרבה חשבונות. אלא לדחוף את הכלל הזה בפנים בתוכנו. ולהבין שבלי קשר הדדי, לא נהיה דומים לאור.


האם האדם תלוי במחשבות החברים, או מספיק שהוא מאמין שהם חושבים עליו?

מצד אחד, האדם תלוי במחשבות של האחרים, הוא תלוי במה שהחברים חושבים עליו. מצד שני, אם הוא נמצא בהתרוממות, הוא יכול להשפיע על החברים, יותר ממה שהם משפיעים עליו, כי בעלייה שלו הוא נמצא מעל החברה. לכן בזמנים כאלה האדם צריך להשפיע על החברה יותר.


אות כ"ב

"וזהו שמסתייע רבי אלעזר בן רבי שמעון מהמקרא "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה". כי כבר נתבאר לעיל (אות כ'), אשר הרגש ההתפעלות המגיע לאדם בעסק המצוות בין אדם למקום, הוא שוה לגמרי עם הרגש ההתפעלות המגיע לו בעת עסק המצוות שבין אדם לחבירו, כי כל המצוות מחויב לעשותם לשמה בלי שום תקוה של אהבה עצמית, כלומר, שאין שום הארה ותקוה חוזרת אליו על ידי טרחתו זו מתשלום גמול או כבוד וכדומה, אשר כאן בנקודה הגבוהה הזאת מתחברים אהבת ה' ואהבת חבירו לאחת ממש (כנ"ל אות ט"ו).

נמצא שהוא פועל בזה שיעור מסויים של התקדמות בסולם של אהבת זולתו בכל בני העולם בכללם, כי מדרגה זו שאותו היחיד גרם במעשיו אם מדה גדולה או מדה קטנה, סוף סוף נמצאת מצטרפת לעתיד בהכרעת העולם לכף זכות, כי גם חלקו הוכנס ומצטרף שם להכרעה (כנ"ל אות כ', במשל שוקל השומשומים).

והעושה עבירה אחת, שמשמעותה שלא יכול להתגבר ולכבוש את האהבה העצמית המזוהמת ועל כן פורץ בגנבה וכדומה, נמצא מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף חובה. כי בגילוי זוהמתה של אהבה העצמית, הרי הטבע השפל של הבריאה חוזר ומתחזק, ונמצא שהוא גורע שיעור מסוים מתוך ההכרעה לכף הזכות הסופית, בדומה כמו שאחד חוזר ונוטל מן כף המאזנים אותו השומשום היחיד שחבירו הניח שם, שנמצא אשר בשיעור זה חוזר ומגביה מעט את הכף של חובה למעלה, ונמצא שהוא מחזיר את העולם אחורנית, וזה אמרו וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, שבשביל שלא יכל להתאפק על תאותו הקטנטנה, גרם לדחיפה אחורנית לרוחניותו של העולם כולו."

מאיפה נובע העיקרון, שכל אחד יכול להשפיע טובה או רעה על כל העולם? מתוך התכללות הנשמות. מתוך שבירת הכלים, מתוך שבירת הכלי היחיד שנברא, הנקרא "נשמה הכללית", "אדם הראשון", שבה מלכתחילה כולם נכללים בחיבור נפלא. אבל החיבור הזה היה על ידי האור שברא את הנשמה האחת, ובנוכחותו כל הרצונות היו נכנעים, ונמתקים, ומחוברים, ונמצאים בכוונות להשפיע אחד לשני. הכל היה מצד האור, שהחזיק את כל הרצונות בצורה הזאת, מרגע שהוליד אותם, ברא אותם, יצר אותם, עשה אותם, וכך הרצונות היו מחוברים.

אחר כך נעשתה שבירה. מהי השבירה? האור שהסתלק מתוך הכלי, גרם לכלי להישאר בתכונותיו הטבעיות, שאף פעם לא היה בהן, כי מלכתחילה האור ברא את הכלי. ובשלב שבו האור עוזב את הכלי, מפני שהוא עוזב את הכלי, הכלי נשאר כפי שהוא, ואז נחשף הטבע שלו, שהוא רצון להנות. והרצון להנות שאינו מרגיש את האור, את טבע הנותן, מתחיל להיות שקוע בתוך עצמו, מרגיש את עצמו בלבד, חושב ובודק ועושה חישובים רק לפי הרצון לקבל, כל אחד בשלו.

וכך נוצר ניתוק בין כל הרצונות, שאף פעם לא הרגישו אחדים, אלא תמיד הרגישו שהם רצון אחד, כגוף אחד, מחוברים יחד ופועלים יחד. שאף חלק ממנו לא צריך לחשוב, איך לעזור לחלקים אחרים, אלא לכולם ברור שהם מערכת אחת, שלא יכולה להתקיים אחרת. פתאום התגלה בכל אחד ואחד רצון, שאינו קשור לרצונות האחרים. וכל אחד התחיל לדאוג רק על קיומו הפרטי. מה שגרם מיד לניתוק בין כל חלקי הנשמה הכללית, הכלי הכללי, נשמת אדם הראשון.

ובדרגת העולם הזה, מה שמתגלה, דומה למה שקורה בגוף, שלפתע מתפוררים בו כל האיברים והתאים, עד לרמה של מולקולות ואטומים, עד לפרטי פרטים, לאותם חלקיקים אלמנטריים שישנם בגוף במאות אלפי צורות. לכן קשה לנו להבין מתוך התמונה הסופית הזאת, איך אנחנו צריכים להיות מחוברים כולנו יחד בתפקוד נפלא, מלא ושלם.

מהפירורים הקטנים האלו, שכל אחד מכונס בתוך הכלי הקטנטן שלו, אף אחד מהם, מתוך השכל האגואיסטי הקטן שלו, לא יכול להבין, שכל החלקיקים מתחברים יחד, למערכת של מולקולות, ואחר כך של איברים, עד לגוף שלם, שצריך לתפקד למען מטרה נעלה. שמעל הגוף הזה ישנו גורם נוסף, שנקרא "בורא", שהתחברות עימו, שהתגלות שלו, מהווה קיום מיוחד ושונה. לחלקיק אלמנטרי כמותנו, בלתי אפשרי להבין עובדה זו.

אבל חוסר ההבנה אינו פוטר איש מאיתנו, מלהיות תחת החוק הזה, הנקרא "ייחוד בורא עם נברא". כי למרות הכל, כולנו מופעלים מאותו מצב, שהיה לנו טרם ההתפוררות, בטרם נעלם בינינו הקשר הנקרא "ערבות". ומאותו מקום כולנו מונהגים, כדי לחזור אליו בהכרה עצמית, דווקא מתוך מצבנו הנוכחי. שכולנו נמצאים מפוררים ומנותקים בתוך חלל, שכל אחד מרגיש את עצמו בלבד, אבל כבר מתחיל לשמוע, שקיים מצב של חיבור מלא ושלם, או שקיים חיוב להידבק, להתקרב, להתחבר, על ידי כוח עליון.

ואותם חלקיקים אלמנטריים קטנטנים, אם הם עושים מאמצים, והם לא צריכים לעשות יותר, כי הם לא מסוגלים ליותר, אלא רק לרצות שהאור העליון יאסוף ויחבר אותם שוב. שיתן לכל אחד ואחד מהם, רצון להתחבר עם האחרים, למערכת אחת. שכל פעם ההתחברות ביניהם תהיה למטרה אחרת של קיום, כדי להתקיים לצורך גבוה יותר. אם הם מבקשים זאת מן האור, אז כוח האור, כמו שברא אותם והחזיק אותם במעמד הגבוה, כך הוא מחזיר אותם לאותו מצב השלם.

אבל בהבדל אחד. מהו ההבדל? שכעת הם מולידים את עצמם - מחברים את עצמם, מתקנים את עצמם, ומקיימים את עצמם מתוך החלטה שלהם. בכך הם רוכשים עצמאות, שכל, חכמה, השגה, הבנה, וחוזרים למצבם הקודם מצוידים כבר בהבנה של כל מבנה המציאות. ומתוך זה שמכירים את עצמם, מכירים את פעולות האור, מה עשה כדי לברוא אותם ולחבר אותם, ולכן מגיעים לדרגת המאציל, "ממעשיך הכרנוך".

אבל הערבות היא רק בסיס לאהבת הזולת. חוק הערבות הוא לא אהבת הזולת, אלא החוק שלפיו מתייחסים אחד לשני. שמתחייבים לתת לכל אחד, הרגשה שלא חסר לו כלום. החברה נותנת לאדם תיקון על הרצון לקבל, פיצוי על הרצון לקבל, שהרצון לקבל נמצא בצמצום. הוא לא פורץ מתוך האדם, לתבוע את המילוי שלו, אלא בטוח כבר עכשיו, שלא חסר לו כלום. מפני שהוא מקבל מכל יתר הנשמות תיקון כזה, השראה כזאת, שאין לו מה לדאוג, שהם דואגים לכל מחסורו.

וכך כל אדם ואדם, נעשה חופשי לפתח את הכלים דהשפעה שלו. והכלים דהשפעה שהוא מפתח, הם הכלים של "ואהבת לרעך כמוך". הערבות היא רק חצי מהדרך, היא נועדה להשתיק את הרצון לקבל. אבל להפוך אותו בהדרגה לשימוש הזולת, לאהבת הזולת, זו כבר עבודה שבאה לאחר מכן. וכאשר האדם מגיע לעסוק באהבת הזולת, בעבודה הזאת הוא מגיע להשתוות הצורה עם הבורא.


על ידי איזה אמצעי אפשר להרגיש, שניתוק מטיפול תמידי בערבות, זו נפילה?

על ידי נפילה בעבודה, האדם באופן אישי גורם עוול לכל העולם, ומה שהוא גורם לכל העולם, חוזר אליו. איזה אמצעים ומערכות אפשר לבנות בנו כדי למנוע התנתקות מטיפול בערבות? איזה כוח הרתעה? רק חברה יכולה להעלות באדם את ההרגשה הזאת, ההכרה הזאת, להכניס בו חשיבות כזאת, שבלי ערבות הוא מרגיש את עצמו במצב נורא. הכל עניין של חשיבות. קוראים לפעולה הזאת חשיבות, אבל אפשר לקרוא לה בשמות אחרים.

בעל הסולם אומר, שכל העניין הוא גילוי הרע. אדם שיש לו מיקרוסקופ, רואה שחיידקים הם דבר איום ונורא. ואם אין לו מיקרוסקופ, אז מה איכפת לו, הוא שותה את המים ישר מהברז. אבל אם הוא מסתכל על המים האלה במיקרוסקופ, הוא נחרד ממה שרואות עיניו, איזה חיות, איך הן אוכלות אחת את השניה, שעוד מעט הן יאכלו אותו. ואז הוא תופס מרחק.

לכן כל העניין הוא לגלות את הרע שיש בדבר. אלא שהאדם בעיניו לא מסוגל לראות את הרע. אבל אם אלף איש סביבו מדברים על חשיבות הערבות, אז ניתוק ממנה נעשה בשבילו פי מיליון יותר מורגש. אלא יש תנאי, האדם צריך להיות מוכן לשמוע את החברה, והחברה צריכה להיות מספיק חכמה, כדי לבנות את תהליך ההפצה כלפי האדם, השכנוע שלו, בצורה כזאת שיחדור אותו. כי כל חבר וחבר הוא אטום, הוא לא מסוגל, וצריך לשבור את הקליפה שלו ולהיכנס פנימה. ואת כל העבודה הזאת החברה צריכה לבצע.


מי זאת החברה שצריכה לעשות את עבודת השכנוע?

חברה היא כל אותם אנשים שנמצאים בהסכמה בעלמא להגיע למטרה הנקראת "דבקות בבורא". הם עוד לא הגיעו להסכמה, ואפילו עוד לא מסכימים להגיע, אבל הם קובעים לעצמם שזו מטרתם. הם ראו שכך כתוב, ומרגישים שזו הדרך, והם מתחילים לבנות בקבוצה מערכות, שלבי עבודה, יגיעה, שיאפשרו להם להתקרב למטרה.

בסופו של דבר הם מגלים, שהתקדמות היא רק על ידי האור, שמתקן ומסדר ומדביק יחד את כל חלקי נשמת אדם הראשון. ואז כל הפעולות שלהם נקבעות בהתאם לכמה אור מתקן הן יכולות למשוך עליהם. לפי המדד הזה הפעולה נקבעת כחשובה יותר או פחות, שחשוב לחשוב עליה כל הזמן, או רק בחלק מן הזמן.

כל פעם יש גילוי אחר, הבנה אחרת של האמצעים, אבל תמיד ההכרה הנכונה היא שהאור מברר ומתקן את הכלים, ועלינו להמשיך אותו, למשוך אותו, ועל ידי איזה פעולה נוכל לעשות זאת בצורה המועילה ביותר. כלומר, איזה פעולה היא המתאימה ביותר שיבוא אור מקיף ויתקן אותנו. פעולה קבוצתית שמשתוקקים לחיבור בינינו, על מנת להגיע לדבקות בבורא.

הנוסחה היא מאוד פשוטה. אבל הבעיה היא שכאשר מתחילים לממש אותה, שוכחים בשביל מה. אין כוונה מספיק מבוררת בכל פעולה ופעולה. ולא רק שהכוונה אינה מבוררת דיה בכל אחד ואחד, היא גם אינה דומה בין אחד לשני, ועל זה הכרחי לעבוד. אבל אין צורך לעשות הרבה פעולות. אם מצרפים לפעולות הקטנות ביותר כוונה מבוררת, הכרחית, נחוצה, תובענית, נחושה, היא פועלת בצורה הרבה יותר מועילה ויעילה, מפעולות רבות שבהן הכוונות לא ברורות.

חסרה בעבודה איכות הכוונה. והבעיה הזאת קיימת תמיד, בכל מצב, בכל מקום, בכל קבוצה, שעושים הרבה פעולות, אבל הכוונה חסרה או לא מספיקה. הכוונה חייבת להיות מגובשת ומבוררת בכל קבוצה לפי מידת התפתחותה. כי תפקיד הכוונה להיות כעין מוט ניגוח בדומה למלחמות של פעם, שהיו לוקחים בול עץ גדול ופורצים את השער.


האם כל חבר בקבוצה חייב לחשוב על הערבות, או אפשר להקים צוות שידאג לערבות בשביל כולם?

בכל עבודה ובכל מבצע גדול, אם רוצים להצליח, מחלקים את העבודה לצוותים, וכל צוות אחראי על תחום מסוים, חשמל, קירור, חימום, מטבח, ניקוי וכו', ואז מצליחים. כל אחד חושב על ההצלחה הכללית, אבל עסוק בתחום אחריותו. אלא שכל חבר וחבר חייב לחשוב על ההצלחה כללית. ומה בנושא הערבות, האם מספיק להקים צוות שיעסוק בה?

צוות צריך להקים, ובקבוצה ישנם צוותים לכל מבצע שעושים. אבל לכל אחד ואחד חייבת להיות אותה כוונה להגיע להצלחה, שההצלחה במקרה הזה היא להגיע למימוש תנאי הערבות. שכל אחד ירגיש, שהוא עצמו יצַא לחירות מהרצון לקבל שלו, שעשה "יציאת מצרים", שהיא התנאי לקבלת התורה, לבואו של הכוח העליון הנותן לאדם אפשרות לעבוד עם הכלים דקבלה עצמם.

הרצון להגיע למצב הזה, צריך להיות רצון של כל אחד ואחד, אחרת אין לו מה לעשות בחברה כזאת. אלא כל אחד עושה פעולות בחברה, מתוך אופי נשמתו, לפי היכולת שלו, לפי מה שהוא מסוגל, גם פיסית וגם מחשבתית ועיונית. אבל כוונה צריכה להיות לכולם. אי אפשר שחלק מהחברים יעסוק בכוונה של החברה, והאחרים יעסקו במעשה. בעל הסולם אומר, שהערבות חייבת לחול על כל אחד עד לפרט האחרון. שכל אחד מכריע את כולם לכף זכות או לכף חובה.

אי אפשר להפיל את הנטל הזה על אחרים, כי לכל אחד כלי משלו, שחייב לתקן אותו בתיקון הערבות. כל חבר וחבר צריך לספק לכולם את הערבות שלו מתוך הכלי שלו. ומתוך שכולנו נכללים אחד מהשני, אם אחד יחסר, אז חסר לקבל את חלקו בערבות, ואז כל חבר יהיה בחיסרון. בכל זאת כל אחד יהיה בהרגשה שחסר לו. אמנם חברה טובה תעזור במשהו, אבל האדם עצמו ישאר חסר.

והאדם לא צריך לדאוג מתי הוא יתמלא בערבות הזאת, הוא לא יודע מתי. אלא פשוט מגיע מצב שהאדם מתנתק מהרצון לקבל שלו. לא מצב שהוא מזלזל בחיים, אלא מצב שעוזר לו מהשלב הזה והלאה להתחיל בהשפעה. המצב הזה נקרא "לעבור מחסום". את המחסום לא עוברים בצורה ממש חדה, כמו שנוטים לחשוב, שבא "בום!" ועוברים, למרות שגם כך זה קורה, אבל כבר לפני כן מתבצע מעבר להשפעה.


איך לגרום שכולם יחשבו על מטרה אחת?

אין לעניין הזה פתרונות מוכנים לכל רגע ורגע בחיינו. צריך לחפש. זו העבודה שלנו. מה לחפש? לחפש איזה קשר, איזו צורה, צריכים להיות אצלי בכל רגע, כדי לעורר על עצמי אור מקיף, שיתן לי התרוממות לרוחניות - לקיום חוק הערבות, לאהבת הזולת ולדבקות בבורא.

כל הנתונים נמצאים בנו. יש לנו רצון לקבל עם כל הזוועה שיש בו, וכנגדו מאיר אור מקיף במידה מסוימת. והאדם רק צריך להיות ער לפער בינו לבין האור מקיף שמאיר, ומתוך זה לכוון את עצמו להגיע לתיקון. להגיע למצב שהאור מקיף יפעל בדיוק על הכלים הלא מתוקנים, על הכוונות הלא מתוקנות שלו.

האדם לא צריך לחפש שום דבר, הוא צריך רק לברר כל פעם מצב. אבל לברר את המצב, להיות דרוך אליו, אפשר רק על ידי חברה שנותנת לאדם חשיבות. שמראה לו שהוא חולה, שבפנים יש לו מחלות נוראות, שאם הוא לא יגלה אותם, הוא ימות. שלכן כדאי לו להסתכל פנימה לתוכו ולראות מה שיש.

ובעולם הזה רואים, איך אנשים דוחים את ההליכה לרופא, בתקווה שעוד שבוע הכל יעבור. ורק אם חוזרים ומספרים להם עוד ועוד דברים איומים ונוראים, שיכולים לקרות להם אם לא ילכו, אז האדם רץ לרופא, למרות שלא מרגיש כאב. וזה מה שאנחנו צריכים. נמצאות בנו כל היוצרות, האור מאיר והכלי מקולקל. אבל החשיבות היא שמחייבת אותנו להתחיל לעסוק בבירור ובתיקון.


איך חייבים לפעול בעם ישראל שתפקידו להיות דוגמה לערבות?

אם עם ישראל חייב להיות גם דוגמה וגם מקור כוח כלפי כל העולם. להיות דוגמה לכל העולם לערבות הדדית, ולמה שנקרא "אהבת ישראל", ולהשתוקקות לדבקות בבורא. ובנוסף לזה להיות מקור כוח, ששופך לכל העולם עוצמת ביצוע, שכתוצאה ממנה כל העולם יכנס לערבות, ולאהבת הזולת, ולדבקות בבורא. אז ברור שהמימוש של כל התיקונים הללו, חייב לעבור קודם על ישראל במלואה, אף אחד לא יחסר, כמו שכתוב, שאפילו אחד שלא נמצא יחד עם כולם, כבר חסר לכלי שלם. ואחר כך יוצאים לתיקון העולם.

בצורה נכונה יתכן שכך צריך היה להתקיים, אם לא היה חיבור בין גלגלתא עיניים ואח"פ. אם גלגלתא עיניים ואח"פ לא מתוקנים, קודם חייבים לתקן גלגלתא ועיניים, ואחר כך מתקנים את האח"פ. אבל מתוך שבירת נשמת אדם הראשון, שכל הנשמות היו ביחד, חוץ מזה שגלגלתא עיניים ואח"פ נשברו כל אחד בתוך עצמו, הם גם התערבבו, כתוצאה רצויה מהשבירה, שבשבילה התרחשה כל השבירה.

המטרה לא היתה רק לשבור גלגלתא עיניים ואח"פ, כי אז גלגלתא ועיניים חוזרים להיות גלגלתא ועיניים בלי להשיג דבר. והאח"פ שגם קודם לא היה ראוי, גם לאחר בירורים ותיקונים חוזר להיות לא ראוי לקבל. כל התוספת, כל הרווח מהשבירה, הוא דווקא בהתערבבות ביניהם. לכן היתה שבירה, כדי לגרום להתחברות גלגלתא ועיניים בתוך אח"פ, ואח"פ בתוך גלגלתא ועיניים.

וכאן טמון השיבוש. איך עליהם להגיע למימוש הערבות? אם הם נמצאים יחד זה בתוך זה, אז מתי מתקנים גלגלתא ועיניים שנמצאים בתוך האח"פ, ומתי מתקנים אח"פ שבתוך גלגלתא ועיניים? מספרי הקבלה לומדים, שגלגלתא ועיניים נקיים לגמרי, מתקנים קודם, והם משמשים כזו"ן דאצילות בקטנותו. ואחר כך מתחילים לתקן התכללות גלגלתא ועיניים בתוך האח"פ, שהם כנגד עולמות בי"ע. ולבסוף מתקנים התכללות אח"פ בגלגלתא ועיניים, שהם אח"פ דעליה, ומהם מתברר גם ל"ב האבן, האח"פ האמיתי.

אבל בכל זאת נותרת השאלה, האם צריך להתרכז רק באלה שהיום נקראים "ישראל", כגלגלתא ועיניים, או אלה שנמצאים בתוך אומות העולם, או אומות העולם בתוך ישראל, שאיש לא יודע מי הם ומה הם. לפי מה צריך ללכת, לפי תעודת זהות? העניין הזה מעלה סימן שאלה גדול. הרי משך כל ההיסטוריה לא היה הליך כזה, שלאום יהודי נקבע לפי אמא, ולאום של גויים לפי אבא. הסיווג הזה חדש יחסית, והלאומיות הזאת רופפת לגמרי. אז לפי מה נחליט מי הם "ישראל" ומי הם "אומות העולם"? איך עלינו להתייחס לכל אחד מהם, לפי מה שנראה לעין או לפי שורש נשמה?

מי שמתעסק בהיסטוריה, רואה עד כמה הקביעות האלה רופפות וחסרות בסיס מוצק. מי הם בית המלוכה של עם ישראל, נעמי, רות המואביה, מואב? הכל היה הפוך לגמרי. לכן קשה לומר וקשה להכריע, ומי מסוגל להקיף את כל המערכת וכל המצב? מדוגמאות של המקובלים שפעלו משך ההיסטוריה, בעיקר בימי הביניים, לומדים שעניין ההתקרבות, הדבקות בבורא, הוא שווה בכל אחד שמשתוקק אליו. בתקופת ימי הביניים מקובלים לימדו גויים. איך הם יכלו לעשות זאת באותה תקופה? מפני שהם קבעו מי "ישראל" ומי "אומות העולם" לפי הרוחניות.

אחרי השבירה אין הגבלות, אלא כל מי שמתעורר בו חלק ישראל הוא כבר מסוגל, וחייבים ויכולים להתחיל בו את התיקון. כלומר, מצד אחד חייבים לטפל בכל אלה, שיש בהם התרוממות לכיוון הזה. ומצד שני, חייבים לטפל באותו חלק באומה הישראלית, שקשור לחיצוניות התורה, לקיום מצוות מעשיות ללא כוונה, ולשכנע אותו לעסוק בכוונה. כפי שבעל הסולם כותב בסוף "הקדמה לספר הזהר". שהתהליך הזה הוא העיקרי בתיקון.

ברחבי העולם חייבים לעבוד עם כל מי שמתעורר ורוצה, בכל המדינות ובכל העמים ללא יוצא דופן, כי לא ידוע מי הוא ומה הוא. אבל בתוך ישראל צריך לשים דגש על הקהל הדתי, ולגרום דווקא בו לשינוי החשיבות מחיצוניות לפנימיות. בעל הסולם קובע בסוף ההקדמה, שהשינוי הזה הוא מה שישנה את כל המציאות. אם בתוך ישראל, אותה קבוצה שמחזיקה בחיצוניות התורה, תפנה את תשומת לבה לפנימיות התורה, תשתנה כל מפת העולם. כי ישתנה החלק הפנימי, ולפיו יסתדרו כל החלקים האחרים. כלומר, העבודה היא גם עם זה וגם עם זה. אבל לא ידוע איך, אלא כל פעם מתגלה שלב חדש.


למה הפצת הקבלה לא פונה ישירות לאנשים שמתעסקים בחיצוניות התורה?

לאנשים שמתעסקים בחיצוניות התורה, לא פונים ישירות ומעוררים אותם, כי עוד לא הגיע הזמן. צריכים הכנות משני הצדדים. מצד אחד, שהמשבר שבו נמצאת היהדות, יגיע לשלב מתקדם. ומצד שני, שדעת הקהל הכללית והעולמית, שבכל זאת משפיעה עליהם, תהיה חזקה דיה כדי להשפיע עליהם להשתנות, והם יתחילו להפנות את תשומת הלב מחיצוניות לפנימיות. שעליה בעל הסולם אומר, שזו מחיצת הברזל שקיימת מזמן החורבן, בין העם לבורא ובין העם לחוכמת הקבלה.

היום קיימת שנאה בין החלק החרדי ובין חוכמת הקבלה. וצריך הכנות רבות עד שהמצב ישתנה, ויעברו הפחד, השנאה ואי ההבנה מהי חוכמת הקבלה. והכנות נבנות לאט לאט, וכבר היום הן מתרחשות. ובהחלט ניתן לראות, איך בדרכים שונות הקבלה חודרת פנימה ויש כבר הסכמה. העם יותר מסכים מהמנהיגים. אבל מנהיגים מטבעם מתחלפים, ובהדרגה מקבלים את רצון העם מאין ברירה, מפני שרוצים להישאר מנהיגים. לכן, השינוי יבוא. ואסור למהר בתהליך הזה. לא מן הסתם מרגישים שמשהו עוצר בעדנו.

כך קורה גם לגבי הגישה לקהל הישראלי ולטיפול בו. שגם בה יש עדיין מעצורים רבים. ולא שאין אמצעים, או הקבוצה לא מספיק חזקה, אלא זו שמירה מלמעלה, כי עוד לא משומנים מספיק, עוד חסרים לקבוצה אמצעים והבנות, חסרות הבחנות פנימיות איך לעשות את הפעולה הזאת בצורה נכונה. טיפול מתוך הבנה של התוצאות, בדומה לטיפול של אימא בתינוק, שהיא יודעת מה לטובתו ומכירה אותו, ועוטפת אותו מכל הצדדים. עדיין אין לקבוצה את הגישה הנכונה.

ולכן, נמצאים במצב שלא מרגישים נחיצות, אפילו לא להרצאות גדולות. צריך קודם לפזר כמה שיותר ספרונים, ולעשות פעולות שהעם יקבל את הקבלה בצורה הדרגתית, מדומם, לצומח, לחי, למדבר, בצורה לא מחויבת ולא אגרסיבית, לא שמישהו לוחץ עליו ומחייב, לא כמו איזה כת שמתחילה לפעול בתוך המדינה. ההפצה חייבת להיות מאוד רכה, חלקה ולא מאיימת. וישנם עוד דברים רבים שצריך לחשוב עליהם, שעוד לא יודעים איך. הם עוד לא התבשלו, עוד לא ירדו מלמעלה.

ולמרות הרצון להזדרז, אסור למהר, כי נקבל תגובה שלילית. שתזיק לנו ולקשר בינינו לבין העם. נקווה שיש עלינו שמירה מלמעלה, ושלא תיתן לנו לבצע בתום לב או בחוסר שכל, דברים לא מתאימים שנרצה לעשות.


באיזו דרך אפשר לקדם את הרגשת הערבות בקבוצה?

בשום דרך, לא ביגיעה ולא בכסף, אי אפשר לגרום בתוך הקבוצה, להרגשה כללית שתקדם את הקבוצה. ההרגשה הכללית הזאת, שנקראת "ערבות", היא לא יותר מהרגשה, שכל אחד בטוח, שלא יחסר לו כלום, כי כולם אוהבים אותו. כמו ילד שבטוח, שההורים שלו יטפלו בו ויתנו לו הכל, לא חשוב אם הוא מתנהג טוב או רע.

ההרגשה הזאת היא עניין פסיכולוגי, עניין של הרגשה בלבד, ולא של מימוש ממש. והקבוצה לא מסוגלת לספק אותו. היא גם באה כתוצאה מהשפעת האור העליון, אבל בתנאי שרוצים שהיא תיקרה. ולזה עלינו לדאוג. צריך לדבר ולעורר ולבדוק וממש למדוד, עד כמה כל אחד ואחד מהחברים מתקדם בכך, שהשפעת החברה והשפעת הכוח העליון, מתעוררים בו יותר ויותר בצורה כזאת, שיחד עם הירידות והעליות הוא בכל זאת מרגיש, שיתכן בו מצב, שהוא לא יחשוב על עצמו, ויתפנה לחשוב על האחרים.


האם עיסוק יתר בנושא הערבות עלול לגרום לזולוּת שלו?

דיבורים או מעשים לא יוזילו את ערכה של הערבות, כי היא הנושא שעומד לפנינו, ולא איזו מטרה רחוקה כמו גמר תיקון, בורא, דבקות בו. אלא הערבות היא הניתוק מהרצון לקבל, שנקרא "יציאת מצרים", והוא מה שעומד לפנינו. זו הפעולה הראשונה, שאם היא תעבור עלינו, אז ניכנס איתה לרוחניות.

וכתוב שלא שרף ולא שליח ולא מלאך, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו, מוציא את עם ישראל ממצרים. לכן צריך להתלכד יחד, למצוא בתוכנו כוח "משה", שיכול לדבר עם "פרעה" שבנו, לשכנע את עצמנו, ולהרגיש שאנו נמצאים בעבדות ובחושך, ושיפעל עלינו הכוח העליון, שפעולתו נקראת, שהבורא עושה את המאמץ ומוציא את עם ישראל ממצרים. ולאחר מכן קריעת ים סוף. זה כל התהליך שעל ידו מגיעים לערבות. שאחריו עוברים "ג' ימי פרישה" ומגיעים ל"מעמד הר סיני", למימוש הערבות בצורה מעשית.


למה הערבות בקבוצה היא לא מעבר לחיצוניות?

בחיצוניות חיים בצורה כזאת, שכל אחד מוכן למסור את עצמו, את שעות העבודה שלו, את המאמצים שלו, את תשומת הלב שלו. אלא שזו צורה חיצונית בלבד. כלומר, במה שעומד לרשותנו מבחינה פיסית, מיצינו את עצמנו עד הסוף, והחברים לגמרי מסורים לעניין. אם כך, למה לא קרתה לנו ערבות? מפני שלא מבקשים שהיא תיקרה בתוך הכלים שלנו.

על הכלים אנחנו לא בעלי הבית, על הכלים רק האור בעל הבית. האור מתקרב, הכלי עולה. האור מתרחק, הכלי נופל. ולנו חסרה הבנה, שבכל הפעולות שלנו לא נשיג חוץ מהבנה, מהכרה, שבהן לא נוכל להשיג ולהבין שום דבר. ושהתוצאה הרצויה מהפעולות הללו היא להגיע לשבירה, למשבר, להגיע לצעקה "הצילו!" "תעזור לי!". שהכלי מבין, שהוא לא מוציא את עצמו מבית האסירים, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו, כמו שכתוב ביציאת מצרים.

מה ה' רצה להוכיח בסיפור על יציאת מצרים? שלא יעזור כלום למשה ואהרון, אם הם לא יעברו עשר מכות להבין, שהפרעה הוא הרע שלהם, וצריך לפנות לבורא. כלומר, לרצות להתנתק מפרעה, ולבקש מהכוח העליון שיעשה זאת. ואם האדם לא מבקש מהכוח העליון, סימן שהמטרה שלו אינה להידבק בבורא. אלא הוא צריך את הערבות, את קבלת התורה, למטרה אחרת.