שיחה על מאמר:

"דברים היוצאים מהלב"

ספר "שמעתי" - מאמר כ"ה
שיעור מה- 12.02.04

אתה נמצא כאן:

שער למתחיל > שיחת היום > מאמר: "דברים היוצאים מהלב"

"ענין דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב," - "נכנסים ללב" אחרי ש"יוצאים מן הלב", פירושו, שהלב לא יכול להיות פנוי. לב האדם, הכלי שלו, הרצון שלו, נמצא תמיד תחת השפעה כלשהי. או שההשפעה הקודמת חזקה מההשפעה הנוכחית, והוא נמצא תחת ההשפעה הקודמת. או שההשפעה הקודמת חלשה יותר ממה שמשפיע עליו עכשיו, ואז הוא מחליף זה בזה, והדברים שהיו בלב יוצאים ממנו, ונכנסים דברים חדשים.

איך האדם יכול לקבוע מה יכנס לתוך לבו ומה יצא ממנו, אם הוא רוצה להישאר במה שיש לו, או רוצה להחליף, או מתנגד להשפעה כלשהי, או רוצה להישאר בה? האם בבחירתו ובכוחו לפקח במה יתמלא לבו?

אומר בעל הסולם: "אם כן מדוע אנו רואים אפילו אם כבר הדברים נכנסו להלב, ומכל מקום האדם נופל ממדרגתו." כלומר, מתמלא בהתפעלות מרוחניות, מהרגשת הכוח עליון, ובכל זאת אחר כך, על ידי השפעה כלשהי, עוזב את המצב הזה ויורד. "והענין הוא, שבזמן שהאדם שומע את הדברי תורה מרבו", ממקור שהוא יותר גדול ויותר חשוב, ממה שהאדם חושב וקובע על עצמו, לפחות בדברים הרוחניים, "תיכף מסכים לדעת רבו". מדוע? כי נדבק לדעה שלו, ומגדול הדברים נשפכים לקטן.

"ומקבל על עצמו" מה ששומע (זה נקרא "לשמוע"), "לקיים דברי רבו בלב ונפש", כלומר, שיהיה כמו רצון שלו. שאין הבדל בין מה שאומר רבו, לבין מה שהאדם רוצה. "בלב" נקרא ברצון לקבל. ו"בנפש", בהשתוקקות לרוחניות, שהאדם מכוון לרוחניות. "בלב ונפש" העניין הוא, ש"לב" נקרא סתם רצון, ו"נפש" קובעת את הכיוון שהוא לרוחניות. הרצון שמכוון לרוחניות, הוא הרצון שקיבל עכשיו מרבו.

"אלא אחר כך כשיוצא לאויר העולם," כלומר, נכנס תחת השפעה זרה, שהיא לא מה שקיבל מרבו, ומתנתק מרבו - ויכול גם לא להתנתק, אפילו אם יהיה אלף קילומטר ממנו, כי ניתוק פנימי הוא לא עניין של מרחק. אלא "יוצא לאויר העולם" הכוונה, שהתנתק מרבו בקשר הפנימי, ונמצא תחת השפעה זרה. "אויר העולם" הכוונה לדברים שנמצאים מסביבו, ופועלים עליו כגדולים ממנו. שבמקום רבו יש עליו השפעה אחרת, שאדם חלש כלפיה.

"אז הוא רואה וחומד ומתדבק ברצונות הרבים המשוטטים בעולם," כי עכשיו הם מחליפים את רבו בהשפעתם על האדם. ו"אז, הוא ודעתו ולבו (כמו שהיה בלב ונפש) ורצונו, מתבטלים ברוב," "רוב" נקרא גדול. קודם "רוב" היה רבו, ועכשיו "רוב" הוא אויר העולם. "כל זמן שאין בידו הכח להכריע את כל העולם לכף זכות," כלומר, כל זמן שהאדם לא מסוגל להתמודד נגד העולם, ולומר שדעתו יותר חזקה מדעת העולם.

ו"בלהכריע את כל העולם לכף זכות", יש הרבה מצבים, מדרגות, דרכי התייחסות. היחס הראשון, שהדעה של האדם עצמו היא יותר צודקת, יותר נכונה ויותר חזקה. היחס השני, שהעולם מסביבו הוא גולם, שנשלח על ידי הבורא, כדי שיכריע אותו לכף זכות. כלומר, שיראה בכל המקרים הללו את כולם צדיקים, שמתנהגים כך כלפיו כדי לגרום לו הפרעות, שיתקדם בהתחזקות לבורא. וכך הלאה עוד סוגי יחס נוספים.

ו"אז הם", שהוא נכלל בתוכם, עם המחשבות הזרות, "מכריעים אותו ומתערב ברצונותיהם ואז הוא כצאן לטבח יובל," אין לו שום אפשרות לקבוע את דעתו, אלא הלב והרצון והדעת שלו נמשכים אחר כל העולם. כלומר, הוא נופל מדרגת דבקות ברבו לדרגת דבקות ברוב. "ואין לו בחירה והוא מוכרח לחשוב ולרצות ולחשוק ולדרוש, את כל מה, שהרבים דורשים," כי קיבל על עצמו את רצונותיהם, במקום את רצונותיו של רבו. "ואז הוא בוחר במחשבותיהם הזרות ובתשוקות ובתאוות הנמאסות מה שהם זרים לרוח התורה, ואז אין לו שום כח שיוכל להכריע את הכלל," את השפעת הכלל עליו.

"אלא עצה אחד, יש לו אז," אפילו שנמצא בשליטתו המלאה של הרוב, בכל זאת יש לו פתח אחד, "שיתדבק ברבו, ובספרים, שזה נקרא מפי ספרים, ומפי סופרים, ורק בהתדבקותו בהם הוא יכול לשנות אז דעתו ורצונו לטוב". לא שיגיד, שעכשיו הוא נמצא לגמרי בשליטת הכלל, ואין לו שום בחירה. כי אם אין לאדם בחירה, אין על מי לדבר, הוא נופל וזהו. אלא בנפילה משאירים לו פתח שמאפשר לו יציאה מהמצב, בכך ששולחים לו תזכורת, מחשבה, שיש עניין של רבו וספרים וקבוצה. ונותנים לו הזדמנויות של מגע רגעי עם הקדושה, שיוכל להידבק אליה חזרה דרך נקודת המגע הזאת.

"אבל בויכוחים ובפלפולים מחודדים", שיש לו למשל שתי דעות מה טוב ומה רע, ומתחיל להתווכח עם דעת הרבים, על ידי דעה שקיבל פעם מרבו, "לא יעזרו לו אז, לשנות את דעתו," כי נמצא תחת השפעת הרוב, ולא תחת השפעת רבו. אז הוא יכול לעשות רק דבר אחד, לברוח דרך נקודת המגע שנתנו לו, להיזכר שיש עניין של רוחניות, ובחזרה מהר מהר להידבק: לפתוח ספר, לברוח לקבוצה, ועוד.

כך בעל הסולם אומר: "אלא רק בסגולת הדביקות, כי היא סגולה נפלאה שהדבקות מחזירו למוטב". "הדבקות" הכוונה, שמבטל את כל מה שיש לו, בכל מה שאפשר, מכל מה שקיבל מהרוב, ונדבק בלי שום שכל, ובלי שום פלפולים וויכוחים, לדעת רבו, ואז חוזר חזרה וניצל. רואים שהכניסה להשפעת הרוב, היתה כדי שיעשה את הדרך חזרה, ויצא מהשפעת הרוב להשפעת הרב. שירכוש מזה תוספת דבקות.

"ורק בזמן שהוא נמצא בתוך הקדושה," כלומר, תחת השפעת הרב, "אז הוא יכול להתוכח עם עצמו," כי נמצא תחת השפעת הקדושה. "ולפלפל עם פלפולים יפים", עם אותה דעת הרוב שקודם היה נמצא תחתיה, איך הם שלטו עליו, ואיך הם סיבבו אותו, ומשכו אותו, ושלטו עליו. ואחרי שלא נמצא תחת שליטתם, אלא תחת שליטת רבו, הוא יכול בלי לצאת משליטתו, להתפלפל, ולהתווכח, ולבדוק, איך היה לו תחת שליטת הרוב, עם כל הדעות, והרצונות, והכוונות, והמטרות, שמשוטטות בעולם. "ולפלפל עם פלפולים יפים איך שהדעת מחייב שילך תמיד בדרכי ה'", כי נמצא תחת השפעת הרב, לכן הוא רוצה ללכת בדרך ה', ויכול להשוות את כל הדרכים והנטיות.

"אבל את זה הוא צריך לדעת שגם אחרי כל החכמות והודאות שיש לו שיוכל כבר ללכת עם השּׂכליות האלו לנצח את הסטרא אחרא, הוא צריך לחקוק במחשבתו, שכל זה כלום לא שוה". עד כמה שיש לו נכונות, ושכל, והשתוקקות, להילחם ולהרוס את הסיטרא אחרא, כל ההחלטות האלה, וכל הגבורה והבריונות הללו, לא שוות כלום. למה? מפני שכל ההרגשה הזאת, שיש לו כוח, שהוא גיבור גדול, "שאין זה כלי זיין שיוכל לנצח את המלחמת היצרי משום שכל אלו השּׂכליות הוא רק תוצאה, שהשיג אחרי הדבקות הנ"ל," כלומר, תוצאה מהימצאותו תחת השפעת הרב, ולא שהוא בעצמו בעל כוח לנצח את מחשבות הרוב.

"זאת אומרת, שכל השּׂכליות שעליו הוא בונה את כל הבנין שצריכים ללכת תמיד בדרכי ה'," שמרגיש גיבור וצדיק, "הוא היסוד שהוא דביקות ברבו," מהדבקות הזאת נובע כל כוחו וחוסנו. "וממילא אם יאבד לו היסוד, אז כל השּׂכליות אין להם שום כח, משום שחסר לו עכשיו היסוד," שהוא הדבקות.

"לכן לא להסתמך על שּׂכלו, אלא שוב להתדבק בספרים ובסופרים ורק זה יכול לעזור לו". כי האדם בנוי כך, רוצה או לא רוצה, שהוא חייב להיות תמיד תחת השפעה כלשהי. או תחת השפעת הרב, או תחת השפעת הרוב, אין שלישי. אין תחת השפעת עצמו. דבר כזה לא קיים. לכן צריך לזכור תמיד לא לצאת מהשפעת הקדושה.

"אבל לא" יעזרו לו "שום שּׂכל ותבונה משום שאין בהם שום רוח חיים." אלא המסקנות שהאדם מסיק, הן תמיד תוצאה מתחת איזו שליטה הוא נמצא באותו זמן. ולפעמים יש לו מחשבות כאלה, שהוא גדול ויכול לצאת לבדו לאוויר העולם, ולא איכפת לו מכלום, כי הוא גיבור ויכול להתקיים לבדו.

ואם בודקים את המאמר הזה היטב, רואים עד כמה הוא צודק. שהמשימה היחידה שלנו היא להיות כל הזמן רק תחת השפעת ספרים וסופרים.


איך דעת העולם יכולה להיות יותר חזקה מדעת רבו?

יש עניין של מדרגות. האדם צריך לעלות במדרגות. לעלות כל הזמן, כל הזמן להחליף מצב, כל הזמן להיות יותר קרוב למטרה. לכן נותנים לו "דעת רבו", את מצבו המתוקן, שהוא נמצא תחת השפעת הקדושה. ואחר כך נותנים לו אח"פ דעליון, קו שמאל שמתעורר בו, והוא חייב להימצא ברצון לקבל יותר גדול.

דרך הרצון לקבל היותר גדול שמתעורר בו, הוא רואה תענוגים שיכול לרכוש, למלא, שיש ממה לחיות, לעומת דעת רבו, שהיא מדרגה יותר קטנה מזו שיש בו עכשיו. לפני שמגיע לתיקון, הוא רוכש כלים יותר גדולים. אבל אחרי שרוכש כלים יותר גדולים, שלא באשמתו הוא יוצא לאוויר העולם. וחייב להיות כך, אחרת הוא לא יגדל.

אבל אחרי שיצא לאוויר העולם, משאירים לו פתח לחזור חזרה, ואותו אסור לו לפספס. אחרת מאריכים את הזמן, כאילו בורחים מהעבודה. ברגע שאדם נמצא תחת שליטת העולם, ומזכירים לו שיש דרך אחרת וקיום אחר, הוא חייב לתפוס את נקודת המגע הזאת, את המחשבה הזאת, ולהידבק אליה, ולחזור מיד, וכמה שאפשר להגדיל כל הזמן את המגע עם הדרך הרוחנית. כלומר, להכניס את עצמו בכוח תחת שליטת הרב, או תחת מה שנקרא "שליטת היחיד" - רב נקרא "יחיד".


האם המחשבות משך היום הן הכנה לשיעור בוקר של מחרת?

לא דווקא לשיעור בוקר. אבל שיעור בוקר הוא העיקר, היכן שהאדם צריך לראות שהוא מתמלא ומקבל. ומשך היום זה הכלי, שאם מכינים אותו נכון, אז כל יום בשיעור בוקר יש התחדשות.


אם האדם מפספס את הפתח שפותחים לו, במה הוא התרשל?

אם האדם מפספס את נקודת המגע שנותנים לו, שמזכירים לו על הדרך הרוחנית, על ההתפתחות הרוחנית, ולא מיד מתחיל לקחת ספרים ליד, ולבוא לקדושה, לקבוצה, לחזק את עצמו בכל הדרכים האפשריות, אז מי יודע מתי הדבר יקרה לו שוב.

אם יש לו הרגל לבוא ולהתכלל בקבוצה, אז ממילא הוא בא ונמצא בקבוצה. אבל יכול להיות שלא יוצא ממחשבות הרוב, אפילו שנמצא בקבוצה, כי לא עושה מאמץ אישי כדי לצאת מהן, שזו המטרה שבשבילה הכניסו אותו למחשבות של הרוב. לכן אפילו שנמצא בגופו בתוך הקבוצה, זה לא מספיק, כי לא הכין כלי, רצון, השתוקקות, להיות בה. וכך האדם יכול לשהות חודשים בקבוצה, ולהישאר תחת השפעת הרוב.

הכל תלוי בכלי, עד כמה הוא משתוקק להיות תחת השפעת הקבוצה, תחת השפעת ספרים וסופרים.


האם כוח הערבות מכסה את מחשבות הרוב?

הערבות לא מכסה כלום, אם אדם לא נמצא בתוך הערבות. הערבות יכולה לדאוג לאדם בצורה גשמית. כלומר, לבוא אליו הביתה, לנער אותו היטב, להביא אותו בכוח לקבוצה, להתחיל להשפיע עליו בדרכים שונות, לחייב אותו לרקוד, לצחוק, לשיר, להיות יחד עם כולם, ועוד. כל הדברים החיצוניים, שיכולים להשפיע עליו, ולעורר בו את נקודת המגע, אותו פתח שנותנים לאדם כדי לחזור ולהיות מושפע מרבו. "רב" הכוונה למושג עצמו, מושפע מהדרך הרוחנית. כל ההזדמנויות שנותנים לאדם.

אבל את העבודה בעצמה, את העבודה האישית, כוח הערבות לא מבטל. האדם חייב בכוחות עצמו, להחזיר את עצמו למצב, שהוא נכנס בכוח תחת השפעת הרב, אחרת זה לא יקרה. אף כוח ערבות לא יכול לעשות עבודה פנימית במקום האדם עצמו. כוח הערבות מזכיר לאדם, במקום הבורא, שקיימת דרך אחרת. הוא מביא את האדם מחוסר הכרה להכרה. הוא עוזר לו, נותן לו הזדמנויות, אפשרויות, להידבק בחזרה, מפני שבמקום סביבה זרה, הוא נותן לו את סביבת הערבות, את הקבוצה.

וכאשר האדם רוצה לקבל את הערבות, אז הוא מקבל אותה באותה מידה שרוצה לקבל. כלומר, הערבות היא כמו חברה גדולה, במקום החברה הזרה שיש בחוץ, שמספקת לאדם כל מה שהוא צריך, כדי להתקדם בדרכו האישית למטרה. ולכן אי אפשר בלי ערבות, אבל הערבות אינה הכל. אי אפשר לקבל את כוח הערבות, אם לא משתתפים בה. ללא השתתפות של האדם היא לא קיימת כלפיו.

כדי שתהיה ערבות, לא באים לאיזה מקום, נכנסים ומקבלים משם. אלא צריך כלים כדי לבוא, להיכנס ולקבל. והעבודה הזאת היא אישית-פרטית של האדם. לכן, השמועות שלא צריך ערבות, אלא מספיקה המשימה של "אין עוד מלבדו", אינן נכונות. ודאי שהמשימה היא "אין עוד מלבדו", אבל לא מספיק ללכת ולבצע רק אותה.

למה כל העולם נוטה בקלות רבה מדי ללכת רק ב"אין עוד מלבדו"? פעם, בתקופת המיתולוגיה היוונית, חשבו שיש אלפי אלים, והיום כבר יש הבנה לאנשים הבנה, שאם יש כוח, אז הוא כוח אחד שפועל. קל להם להסכים עם העובדה הזאת, היא לא נגד האגו של האדם. ההפך, האגו רק גדל ממנה, כי האדם חושב על עצמו: "אני אחד, וגם הוא אחד". בדומה לאל השמש, באחנטון(אטון?) שרצה להכניס את עניין הכוח האחד, אבל המצרים העתיקים לא הסכימו שיהיה כוח אחד והשמידו הכל בלי להשאיר שום זכר. הוא רצה לחולל מהפכה כזאת, אבל לא רצו לקבל אותה.

הבעיה היא, שלומר "אין עוד מלבדו" לא מבטל את האגו, ולא מחייב את האדם לבטל את האגו שלו, ולהיות בהשתוות הצורה עם "אין עוד מלבדו". ב"אין עוד מלבדו", הוא אחד ואני אחד, והוא שולט ומפעיל אותי. אם מצהירים כך בכל העולם, כולל בפורומים מדעיים, כולם מסכימים, כי יחס כזה לא מתנגד לטבע האדם, ולא מתנגש עם הדעות שלהם.

כל זמן שאומרים "אלוקים", "טבע", הכל בסדר. המושגים האלה מקובלים על המדענים. כי הם בעצמם בחקירה שלהם לאט לאט מגיעים למחשבה, שיש כוח אחד כללי. למה? מפני שכל חלקי המציאות, מסביר בעל הסולם, מחוברים וקשורים ביניהם. ובאמת רואים מתוך החיים, שכל העולם הוא כפר קטן, ובמחקרים מגלים, שכל גוף עובד כמכונה אחת, על משימה אחת, בכוח אחד שמפעיל אותו. ואז יכולים להסיק, שגם כל המציאות מופעלת כנראה על ידי כוח אחד.

בתפיסה הזאת האדם נשאר אגואיסט, וממשיך לגדול כאגואיסט. אלא אם כל אחד מקבל על עצמו, בנוסף ל"אין עוד מלבדו", עוד תנאי אחד הנקרא "כאיש אחד בלב אחד". כי "אין עוד מלבדו" לא מקבל כל אחד ואחד בכלי האישי שלו, אלא כולם יחד בכלי כללי של אדם הראשון. ולכך עוד צריך להגיע, ש"אין עוד מלבדו" עומד כנגד הכלי המשותף. ולהגיע לכלי המשותף חייבים "כאיש אחד בלב אחד", ב"ואהבת לרעך כמוך". תנאי שבדרך כלל רק מדברים עליו, שזה לעצמו טוב ויפה, אבל אף אחד לא מסכים לקיים אותו, וכולם שוכחים ממנו. וזו הערבות.

הערבות היא לא הכל, היא לא "אין עוד מלבדו", אבל שני התנאים הללו חייבים להיות, ולאורך כל הדרך. למה? כי בכוח ערבות עושים כל פעם כלי, בכל מצב ומצב, ומ"אין עוד מלבדו" מקבלים כוח לעבור מכל מצב, למצב יותר מתקדם. לכן חייבים את שניהם. "כאיש אחד בלב אחד", בכוח הערבות, לעשות כלי, וב"אין עוד מלבדו" לתקן ולמלא אותו. שני התנאים הללו הם כלי ואור.

אם עובדים רק עם אחד מהם, אז בכוח הערבות בלבד, יוצא קיבוץ או קומוניזם, כפי שכותב בעל הסולם, שהם ממש כוח הרסני. ואם עובדים רק עם "אין עוד מלבדו", לכל אחד יוצא מה שהוא רוצה. אפילו לנאצים, שגם הם האמינו בו ש"אין עוד מלבדו" או לאמריקאים שמטביעים על הדולר "אין עוד מלבדו". ההצהרה הזאת לא מחייבת בכלום, היא לא מחייבת ביחס כלשהו. לא נותנים לו שום צביון, מלבד הקביעה שהוא אחד. אבל איזה אחד הוא, קובעים על ידי "ואהבת לרעך כמוך". על ידי הערבות, אומרים מה אופיו של אותו אחד, שהוא אהבה והשפעה.


מהי השכליות ביחס ללב ונפש?

"שכליות" הכוונה למחשבות של האדם, שאין להן בסיס מציאותי, אלא כך האדם חושב. למשל, אדם שנמצא תחת השפעת הקדושה, היא פועלת עליו, ומתוך זה הוא מרגיש חזק. נראה לו שהוא עצמו חזק, ולא שהוא תוצאה מהשפעת הקדושה. הרגשת הביטחון הזאת, שיש לו כוח כלשהו, שהוא קיים בזכות עצמו, לבדו, ויכול להתמודד עם כל דבר, היא נקראת "שכליות".

האדם לא מודה, ולא מבין, ולא מרגיש, שהוא תמיד כלי בלבד. ומה שיש בתוך הכלי, המילוי, הוא הקובע מי הוא. האדם עצמו הוא ריק. הוא רק היכולת לקבוע תחת איזו השפעה להיות, או דבוק לבורא, או דבוק לכוח ההפוך ממנו, שגם אותו הבורא עיצב, כדי שהאדם יבדיל ויעשה את ההבחנות, ויבנה את הכלי שלו.

אבל "האני" עצמו, הוא מי שיכול לקבוע תחת איזו השפעה להיות, או למי להיות דבוק, כולל להידבק בבורא דרך הדבקות בחברה. אותה בדיקה שעליו לעשות לצורך רכישת כוונת ההשפעה. ואין לו חוץ מהיכולת הזאת.


איך שכל ותבונה יכולים להיות תוצאה מדבקות?

ב"שכל ותבונה" מדובר על התכונות כולן, כלפי בירור הדרך בחיים. ולא איך להסתדר בחיים האלה על פני האדמה, בלי לעלות מעלה כלפי הכוח העליון, אלא להסתדר בארציות כמו כל הבהמות והחיות. לא מדובר על המוח הגשמי-בהמי, על שכל ותבונה גשמיים שיש לכל לאחד ואחד, איך להסתדר יותר טוב בעבודה, בחברה, במקצוע ובמשפחה.

מדובר על שכל ותבונה שעוזרים לאדם לעלות ממדרגה למדרגה, כלומר, להגיע למטרת הבריאה, ולא על להסתדר בחיים. בלהסתדר בחיים יש אנשים הרבה יותר מוצלחים וחכמים ממקובלים. השכל שלהם הוא אחר לגמרי. הוא שכל בהמי, ערמומי, שמַצריך תכונות אחרות וגישה אחרת, שדורשת התמצאות במערכות מלאכותיות, שטחיות, שבני האדם עיצבו משך אלפי שנים בעולם הזה. ללמוד אותם בצורה אגואיסטית, אנושית.

מקובל לא עוסק במערכות האלה. הוא לא צריך להיות יותר חכם מכל אותם אלה, שמשחקים בבורסה ומיומנים במקצועות שלהם, אותה התפתחות מלאכותית שהאדם קבע לעצמו משך הדורות. בקבלה ההתפתחות הזאת נחשבת לא מטרתית, שהיא לא מביאה את האדם בצורה ישירה למטרה, אלא בצורה עקיפה. כל המטרה של ההתפתחות האנושית הזאת, הכוללת התפתחות טכנולוגית, כלכלית, חברתית ותרבותית, היא רק להראות לאדם, שהיא דבר שלילי, שאין בו צורך אמיתי. שהיינו יכולים להמשיך לחיות במערות ולהיות אנשים מאושרים. ולא לחיות היום במדינות עם ממשלות וטכנולוגיות מתקדמות, בלי לדעת מה לעשות עם עצמנו.


מה הם "דברים היוצאים מן הלב"?

"דברים היוצאים מן הלב" היא אותה דבקות, אותה השפעה, שהיתה על האדם קודם לכן, ועכשיו עוזבת אותו ותחתיה נכנסת בו השפעה אחרת. ואיך האדם קובע תחת איזו השפעה להיות? "אדם" נקרא לקבוע במי להיות דבוק, בבורא או בההפך ממנו, בשליטת הרבים.

הבחירה של האדם היא למה להיות דבוק, או לשליטת הרב או לשליטת הרבים. והבחירה שלו היא להתחזק ולהיות כל הזמן תחת שליטת הרב, כלומר, לא לתת לדברים הללו לצאת מן הלב. ואם הוא יוצא, ולבו נעשה מלא בשליטת הרוב, בהזדמנות הראשונה שניתנת לו, לחזור שוב ולהיות תחת שליטת הרב.


למה דבקות נקראת סגולה?

"סגולה" נקרא כוח מלמעלה. אין בכוחו של האדם להיאחז במצב מסוים, אלא הוא עושה איזו פעולה, שעל ידה הוא רוכש כוח להיאחז במצב הזה. איזו סגולה יש לילד קטן לחיות בעולם הזה? להיות דבוק לאימא. תינוק רוצה כל הזמן להיות קשור, להיות דבוק לאמו, לגופהּ ממש. כי הדבקות הזאת נותנת לו קיום, סגולה.

מהי הסגולה? בדבקות הזאת הוא רוכש את הכוח של אמו, שמגן עליו, שעושה לו את הכל. כלומר, בעצמו אין לו את הכוחות, אבל יש לו אפשרות להשתמש בכוח זר. לקנות את הכוח הזה או להידבק אליו, להיות קשור אליו, להיות תחתיו, זו נקראת "סגולה".


האם הדבקות היא המטרה?

דבקות היא לא המטרה. דבקות היא רק סגולה, שעל ידי הדבקות האדם רוכש כוח השפעה. וכשיש לו כוח השפעה, הוא מגיע לאותו מעשה כמו הבורא, הוא משפיע לבורא. ובכך הם משתווים ואפשר לומר שהם דבקים. אבל דבקים בכך שהם משפיעים אחד לשני, שנמצאים בזיווג הדדי דלא פסיק. את הדבקות הראשונה צריך כדי לרכוש כוחות, כוח להשפיע. ועל ידי הכוח דלהשפיע מגיעים לדבקות בפועל, שעושים עם הבורא זיווג הדדי, השפעה הדדית אחד לשני, שזאת המטרה.

שום כוח, או מעמד רוחני, לא מושג, אלא על ידי דבקות. אבל מה נקרא "דבקות"? דבקות היא בדומה לזרע, או עובר, או תינוק שנולד, או קצת יותר גדול, או עצמאי. עד שהאדם לא נעשה עצמאי, הדבקות היא בכך שרוכש כוחות. אחרי שהוא נעשה גדול ועצמאי, הדבקות היא אחרת, היא על ידי שנותן. הוא כבר קיבל את כוחות הסגולה, את הכוחות הסגוליים, ועכשיו הוא רק נותן, בדרגת ג' וד' דעביות המסך. אז כבר הדבקות באה מצדו.


האם התגברות עושים על ידי הערבות או על ידי התבטלות?

כדי להגיע לערבות צריך להתבטל. אין סתירה, אין הבדל. הבדל יש כאשר דברים מנוגדים במשהו. אבל אין ניגוד בין הערבות להתבטלות, הן שייכות לאותה פעולה. ללא התבטלות אי אפשר להיכנס לתנאי הערבות. הערבות כוללת בתוכה כמה תנאים. התנאי הראשון הוא לבטל את עצמי כלפי החברה. לרצות להיות תחת השפעת החברה. להיות מוכן לתרום לחברה בלבד כל מה שאפשר. לרצות דבקות בהם, לקבל ידיעה וכוח מהם. כדי להחזיר ולמסור להם אותם. כלומר, התבטלות היא ביטול עצמי, ודווקא כלפי החברה, למען להגיע לדבקות בבורא. זהו התנאי שבלעדיו לא מגיעים לערבות. לכן אין ניגוד ביניהם.


כלפי מי צריך לעבוד, כלפי קבוצה קטנה או כלפי קבוצה גדולה?

לא חשוב כלפי מי עובדים, כלפי קבוצה גדולה או כלפי קבוצה קטנה. הכל תלוי ביכולתו של האדם, מה יותר קל לו, מה נמצא בהישג ידו. רבי אלעזר בן רבי שמעון קובע, שכל העולם חייב להיות כקבוצה אחת. אבל איך האדם יכול לקחת בחשבון את כל העולם? רבי אלעזר אומר, שתבוא דעת אחרת למוח האדם, שהאנשים יתחילו להתעורר, ולפתע ירגישו שזה כך.

פעם הרגשה הזאת היתה בכל העם. לפני החורבן עם ישראל מנה מיליוני אנשים, שכולם חיו בהרגשה של דבקות בבורא. לכולם היה ברור שכך חיים. הם הבינו, ראו והרגישו את הדבקות, כמו שאנחנו מרגישים את החיים שלנו היום. וילדים שנולדו מיד חונכו בעל מנת להשפיע, גם ביחס לחברה וגם ביחס לבורא.

בעל הסולם מציין בכתביו, שכל העניין הוא פסיכולוגי, איך האדם מקבל את החיים שלו, את הגישה שלו. כולם נמצאו באותה תפיסה, והאדם היה נמצא תחת השפעת הרוב, אבל השפעת הרוב והשפעת הרב היו אותו דבר. כולם היו שרויים בחיים כאלה, ולא הבינו שאפשר אחרת. הם ראו על העמים האחרים שאין להם תפיסה כזאת, אבל היה ברור להם, שיש רק יחס של דבקות.

כך עד שהתחילו ליפול בחורבן בית ראשון ובחורבן בית שני. בחורבן בית שני כל העם התנתק מהדבקות. אבל בחורבן בית ראשון התנתק רק חלק מהאומה, והתחיל לקבל השפעה זרה, השפעה של היוונים. הם התחילו לקבל מהם את הנימוסים שלהם, כלומר, את פילוסופיית החיים שלהם. למה? כי נכנסו תחת השפעתם, איבדו את השפעת הרב וקיבלו את השפעת הרוב. הכל תלוי תחת איזו השפעה האדם נמצא.

ובהתאם לרצון לקבל שכל הזמן הלך וגדל, העם התפלג והחינוך התקלקל. עד שהמכה האחרונה פגעה בתלמידי רבי עקיבא. האנשים הגדולים ביותר איבדו לפתע את השפעת הרב, השפעתו של רבי עקיבא, שלימד אותם "ואהבת לרעך כמוך", וקיבלו את השפעת הרוב, שנאת חינם.

והיום כולנו נמצאים במצב, שלא מסוגלים להאמין ולהבין איך יכול להיות שאומה שלימה, מיליוני אנשים, חיו בהרגשה רוחניות כזאת. אבל כך היה. לכן בעל הסולם כותב ב"הקדמה לתע"ס", שהוא רוצה להחזיר את החוכמת הקבלה, ולפוצץ את מחיצת הברזל, שמכבידה עלינו במידה כל כך רבה מחורבן הבית ואילך, ומעוררת פחד שהחוכמה הזאת תשכח מישראל. כלומר, שלא תיווצר בנו נקודת המגע, אותה היכולת, האפשרות, לחזור לחיות בדבקות עם הכוח העליון.


איך אפשר להיות ערב לקבוצה עם הרבה אנשים?

הבעיה היא לא קבוצה של ארבעים איש. ההפך, הסכנה היא בקבוצה של חמישה איש. שבה מתחילים מאבקי כוחות, קבוצות למיניהם, תחרות לא טובה. בקבוצה גדולה האדם באופן טבעי רואה לפניו רק כמה חברים. לכן לא מומלץ ללכת על קבוצה קטנה מאוד.


מה ביציאות מהשפעת הרב ובכניסות אליה תלוי באדם עצמו?

על האדם עצמו להיות כמה שאפשר, וכמה שיותר חזק, תחת שליטת הקדושה, תחת שליטת רבו. שליטת הקבוצה ושליטת ספרים וסופרים. רק זה תלוי בו. ואם הוא יוצא ממנה, לחזור בכל הדרכים האפשריות ברגע שמזכירים לו עליה. ואם לא מזכירים לאדם שיש השפעת הרב, נקרא שהוא נמצא בחוסר הכרה, בחוסר הכרה מהעניין הרוחני, שלפי שעה אינו קיים בשבילו.


למה קשה להחזיק בהשפעת הרב?

להחזיק בהשפעת הרב זו עבודה קשה, מפני שכל פעם גדל הרצון לקבל, וכל פעם באות הפרעות אחרות, שהאדם חייב לברר אותן.


איך הערבות נעשית כלי לאור שהוא "אין עוד מלבדו"?

הערבות היא כוונה בעל מנת להשפיע כלפי האחרים. וכלפי האחרים או כלפי הבורא נחשב אותו דבר, אומר בעל הסולם. ואם האדם יוצר כלי כזה, כוח כזה של השפעה, הוא בהחלט קשור עם "אין עוד מלבדו". ולא רק אומר שהבורא קיים, ומתייחס למה שהבורא מסובב לו, כאילו הוא מרמה אותו ומשחק איתו בכל מיני משחקים. אלא בכך שהאדם מתייחס אל הבורא מתוך הכלי המשותף, מתוך הרצון להשפיע שלו, הוא מתייחס אל "אין עוד מלבדו", לפי אופיו וטבעו של הבורא, כדי להתקרב אליו ולהידמות לו.

לכן אם יש בקבוצה את שתי דעות, אחת שאומרת, שמספיק להיות ב"אין עוד מלבדו". ואחרת שאומרת, שהערבות יותר חשובה. הולכים לפי דברי בעל הסולם, שהערבות יותר חשובה מ"אין עוד מלבדו". שבינתיים צריך לעזוב את הבורא, כי אוחזים ב"אין עוד מלבדו" רק כאגואיסטים. אמנם גם השלב הזה הכרחי בהתפתחות, אבל "אין עוד מלבדו" צריך להשיג, ולא רק לקבוע בצורה פילוסופית שהוא קיים, ולהתפלפל כמו מדען או פילוסוף, ומשיגים אותו רק על ידי כוח הערבות.


איך האדם מגלה שיש כוח שמסובב לו את הכל?

אדם שמתקדם, הוא כל פעם מתקדם בלגלות כל מיני אופנים בעבודת ה', שבינתיים לא יכול לקשור אותם יחד. האם הוא צריך להתבטל, או דווקא להשפיע ולומר את דעתו. ואם הוא צריך להיות ב"אין עוד מלבדו", ולקבל שהבורא קובע הכל, אז איפה "האני" שלו. אם הוא צריך את הקבוצה, אז הוא צריך לקבוע בקבוצה, או ההפך, לקבל מה שיש בקבוצה.

מכל אותם אלפי פרטים האדם נמצא במבוכה, עד שלאט לאט הוא מתחיל לקשור אותם יחד. אבל הוא קושר אותם יחד בצורה תיאורטית, לפי השמועה, ולא שהם כבר מתגבשים בו. לכן אומרים שהם כולם כלי ואור. שכלי בונים על ידי כוח הערבות, והיחס של הכלי לבורא הוא "אין עוד מלבדו".


מהי בניית הכלי?

בניית הכלי היא בניית כוח ההשפעה. "כלי" נקרא כוונה על מנת להשפיע, אור חוזר.


איך בונים כלי?

בונים אותו על ידי זה שהאדם מבטל את עצמו כלפי החברה. ובסופו מגלים את כל הערבות. הערבות נקראת הדבק שמחזיר לתפקוד נכון את כל החלקים המופרדים, המבודדים, שהתפרקו מהכלי היחיד שנברא, הנקרא "אדם הראשון". מה שמדביק אותם נקרא "ערבות".

למילה הזאת ישנם פירושים נוספים: "חופה", "כתובה", "זיווג בין בורא לנברא", שגם המשמעות שלהם היא ערבות, אבל לא בין כלים שונים כדי להידבק לכלי אחד, אלא בין שני משפיעים. גם בקבוצה משפיעים כביכול אחד לשני, ועל ידי זה נדבקים. וגם השפעה של הכלי לבורא מביאה לדבקות. ערבות הוא אותו הכוח שנבנה על השפעה הדדית.


אם יש ערבות גם בין בורא לנברא, בשביל מה צריך קבוצה?

השפעה של האדם לבורא נקראת "ערבות". אבל אי אפשר להגיע לערבות עם הבורא, אם אין כוח הערבות, כוח המשפיע. ואת כוח המשפיע רוכשים בקבוצה. בלי לרכוש כוח המשפיע מהקבוצה, אין עם מה לבוא אליו. והאדם נשאר אגואיסט בעולם הזה, והבורא משפיע עליו מלמעלה. אמנם הוא נעשה כוח אחד שאין עוד מלבדו, אבל בכך הכל נגמר. והאדם נעשה חוקר אמת.

מהו "חוקר אמת"? הוא מגלה שבכל הדברים ישנו כוח "אחד יחיד ומיוחד", והוא באמת שולט בכל הטבע. מה שהמדענים יגלו בעוד מאתיים שנה. אבל אם אומרים למדענים או לאנשים רגילים, שיש כוח אחד, שפועל ומשפיע ושולט וקובע הכל בכל העולם. והוא שמפעיל את האטומים, והמולקולות, והתאים, וכל הגופים, וכל היקום, וכל העולמות, העובדה הזאת מתקבלת על דעתם. העיקרון הזה נראה להם הגיוני, והוא גם מה שמתגלה להם בהדרגה בחקירת הטבע, שהכל הוא כוח אחד, מוח אחד, מחשבה אחת, "שדה אחד", כדברי איינשטיין.

אבל בתפיסה הזאת חסר מה נדרש מהאדם. אם לא נדרש ממנו שום דבר, אז האדם נשאר כפי שהוא. הוא יכול להמשיך ולהתפלל לכוח העליון הזה, שאם הוא יחיד ומיוחד, אז שיגרום לו טוב, כי הוא היחיד שמשפיע עליו. מקבלים שהוא היחיד, אבל בתנאי שהכוח הזה לא ישכח אותנו, וישמור נא עלינו. אוהבים אותו, כדי שיאהב אותנו. ובשביל זה מוכנים להיות ילדים טובים.

"אין עוד מלבדו" אינו מנוגד לאגו של האדם, אלא ההפך. כל הדתות והאמונות הולכות לאותו כיוון, שיש אנחנו, ויש הוא, ולמזלנו הוא משפיע לנו. ואם נקבל שכך הוא, ונתפלל אליו, נוכל להסתדר איתו, ואז יהיה לנו טוב. בצורה כזאת אין לאנשים שום צורך להתפזר ליתר הדברים. והאדם שמרגיש כך ממש מהלב, ובגישה כזאת הולך ומפתח את הקשר שלו לכוח העליון, הוא רואה את הכוחות האלה בכל מיני דברים, ורואה דרך האחרים את הכל, כאילו זו השפעת יד ה', הוא נקרא "אדוק". וישנם רבים כאלה, בלי קשר לאיזו דת הם שייכים, שמתייחסים לכוח עליון בלבד.

רק מה הם אומרים לאדם? שיהיה קצת יותר טוב, כדי לקבל ממנו יחס טוב. מלמדים את האדם איך להתנהג אליו, כדי להוציא ממנו את היחס הטוב ביותר כלפינו. כלומר, לשום דבר בחיינו לא מתנגדת הכרת הבורא, ככוח אחד יחיד ומיוחד, שמשפיע עלינו, ששולט בנו בכל דבר, במחשבות, ברצונות, בחברה. האדם לא נמצא, אלא הכל הוא כוח הבורא. וגם זה בסדר גמור.

מתי הגישה הזאת פסולה? אם היא לא הולכת יחד עם רכישת הכלי הנכון. אדם שמשליט על עצמו את הכוח עליון, לא מחייב את עצמו בשום שינוי. והגישה הזאת היא נגד הכוח העליון, ביסודו. הוא לא ברא אותנו כדי לשלוט על האדם, או כדי שנגלה אותו כשולט. הבורא לא צריך את ההכרה שלנו, שנכיר בו כשולט. אלא הוא ברא אותנו כדי שנהיה דומים לו.

והגישה הזאת היא המנוגדת לטבע האדם, ולכל הדעות, ולכל הדתות, ולכל מה שפיתחה האנושות. זו הגישה של חוכמת הקבלה, ואין כמוה בשום מקום. לכן ודאי שיש התנגדות כלפיה מכל הדעות, מכל התפיסות, מכל הדתות, כי היא מבטלת לגמרי את הגישה האחרת לחיים, את הגישה של המקבלים. ההבדל יהיה בהתנגדות כלפיה שתהיה גדולה מאוד. כך יווצרו שתי שליטות, שליטת הרב ושליטת הרוב, שמקבלת את "אין עוד מלבדו", שהרוב חושב כך ומכבד את הדעה הזאת.


מהו "אין עוד מלבדו" שמוסכם על כולם?

לאנשים לא איכפת להסכים, שיש כוח עליון, שאין עוד מלבדו. התפיסה הזאת לא חשובה להם, היא לא מנוגדת לדעתם. גם מדענים לא מתנגדים לה. את אותם הכוחות הם מגלים בכל תחומי המחקר, בפיסיקה, בכימיה, בפסיכולוגיה, באנטומיה. הם מגלים את אותו הכוח שפועל ברמות שונות.

בכל העולם מתגלה עד כמה העולם סגור ומשפיע אחד על השני. אם במקום אחד מתפוצץ משהו, אז במקום השני קורה משהו אחר. כבר מתייצבת הדעה הזאת, שיש כוח אחד. מקבלים ומסכימים שהוא כוח עליון, שהוא משפיע עלינו, שביכולתנו מעט להיטיב. כל מדען לא מוציא מכלל אפשרות, שאפשר להשפיע לכוח הזה. שיש גורל ואפשר לדעת אותו, לדעת מה יהיה לטובתו.

ישנם אנשים שמגלים את העתיד. אי אפשר לברוח מהעובדה שיש באדם כוחות כאלה, גם לגלות מה הכוח העליון מכין לנו. מצד הטבע שהוא רצון לקבל, אין התנגדות לדברים האלה. ההפך, הרצון לקבל מוכן לרכוש את הדעות האלו, למה לא. רוצה להשתמש בהן, בסדר. לא רוצה היום, מחר כן. כך גם אצל חילונים וגם אצל דתיים, לא חשוב איך האדם קובע את עצמו.


מהו "אין עוד מלבדו" שבו עוסקת הקבלה?

בעבודה רוחנית, "אין עוד מלבדו" צריך להיות מחובר, עם מה שהבורא רוצה, עם מה שהוא דורש, לא רק שהוא שולט. כל העולם בצורה אגואיסטית ביותר, יכול לבוא להחלטה ש"אין עוד מלבדו", שהוא נמצא תחת שליטת הכוח העליון, וההחלטה הזאת לא מפריעה לאגו שלו להמשיך ולהתקיים במאומה. ההפך, האגו של האדם מפתח עוד שיטות למיניהן, איך להשתמש ב"אין עוד מלבדו", איך לנצל אותו. איך לעשות שאין עוד מלבדו, שמשתנה כלפי האדם, ויכול להיות בטוב ויכול להיות ברע, ישפיע עליו טוב.

ועל איך להוציא ממנו טוב, צמחו כל הדתות. דת היא כלי. שהאדם חושב על ידי השיטה הזאת, להפיק תועלת מירבית מהבורא, מהכוח העליון. התועלת הזאת היא כל עניין הדת. אבל גם בקבלה "אין עוד מלבדו" לא מביא לשום דבר, אם לא מקבלים את הצד השני של "אין עוד מלבדו", שהוא דורש מאיתנו באמת. ומה הוא דורש מאיתנו, מסבירים לנו המקובלים. הוא דורש מהאדם להידמות אליו. וזה בנוסף ל"אין עוד מלבדו".


מהי מטרת ההפצה להסביר "אין עוד מלבדו" או "ואהבת לרעך כמוך"?

בהפצת הקבלה וגם לתלמידים מתחילים צריך להסביר קודם "אין עוד מלבדו", בלי לערב בו את עניין "ואהבת לרעך כמוך", את עניין הקבוצה, ההשפעה והערבות. ולאט לאט מגיעים ומ"לא לשמה" "לשמה", במנות קטנות, כמו שרמב"ם מציע לעשות.

לכן בהדרגה מלמדים את האנשים "אין עוד מלבדו", שיבינו ויכירו את המנגנון עצמו, איך הוא פועל עלינו. על בריאת העולמות, ואיך אנחנו מופעלים ממנה, איך כל המחשבות באות מהכוח העליון, איך כל המקרים שקורים מקורם ממנו.

בינתיים בצורה כזאת, ואז לאט לאט להשחיל בתוך הלימוד הזה, מה באמת נדרש מאיתנו כלפי אותו "אין עוד מלבדו". ובמנות קטנות ואיטיות להביא אותם להכרת הנחיצות בערבות. בכללות כך צריך להיות החינוך של הקבלה למתחילים.


האם הערבות היא האפשרות היחידה להתקדמות הרוב?

הבעיה היא, שאי אפשר ללא קבוצה, ללא דעה אחת, ללא מנהיג אחד. יש לקוות שימצא פורמט לחינוך של אנשים רבים. באיזו צורה הדברים האלה יהיו, עוד לא ברור. יתכן שהדבר יתאפשר דרך קווי תקשורת, בתנאי שיקיימו תנאים מסויימים מוגדרים מראש.

מי נכנס לאותה קבוצת הערבות שרוצים שתתקיים, באיזה תנאים, איך ללמוד, ממי ללמוד, מה ללמוד, איך להתנהג בתוכה, איך לבצע הפצה במקומותיהם, איזה פעולות לעשות, באיזה קשרים צריך להיות עם הקבוצה הפנימית וביניהם. כל אורח החיים של היחיד בקבוצה, ושל הקבוצה, באשר הם שם, גם בארץ וגם בחו"ל. צריך להגדיר את התנאים הללו, שיהיה ברור לכולם, שמי שנמצא בהם, שייך לערבות. ומי שלא נמצא בהם, לא שייך אליה. ולא יכול להיות משהו באמצע (כמעט ולא יכול להיות).

יש אולי תנאים חיצוניים למיניהם, אבל צריך תקנון של הערבות. חייבים לעצב אותו, להסביר אותו, לדון בו, ללמוד למה צריך כל שורה ושורה בו, כל תנאי ותנאי, ולקבל אותם. ובהתאם לזה לשמור אותם בין כל אלה שמוכנים לקבלם.


מה צריך לדעת מי שלא רוצה להיות בערבות?

אם האדם לא נמצא בערבות, הוא לא נמצא. אבל שידע שהכוח שמקדם אותו ל"אין עוד מלבדו", כוח הערבות, לא פועל עליו. הוא יכול לעמוד בנקודת העולם הזה ולצעוק "אין עוד מלבדו", והוא יכול להתקדם כל פעם ל"אין עוד מלבדו", לבורא ממש, על מנת להיות עימו יחד, אבל כוח ההתקדמות, המכונה שהוא נוסע בה, חומר הדלק, הוא מהקבוצה שפועלת בערבות. למה? כי הוא מתייחד עם הקבוצה, בכלי יותר ויותר גדול, בכלי קבוצתי.

וככל שהוא מתקדם לבורא, הכלי חייב להיות יותר גדול. כך בכל דרגה ודרגה. ואז הוא מתקדם. לכן הוא צריך להבין, שאם הוא לא מקבל על עצמו את תנאי הערבות, הוא לא יכול לזוז ממדרגה אחת למדרגה שניה. אלא יכול לצעוק במדרגה שהוא נמצא ש"אין עוד מלבדו", אם הוא רוצה, אבל זה לא מענייננו, כי הצורה הזאת היא כבר עניין של דת, של אידיאולוגיה, ולא עניין של עבודת ה'.