שיחה על מאמר:

"הערבות"

אותיות כ"ד - כ"ו

שיעור מה- 14.11.03 ש' חלק א'

אתה נמצא כאן:

שער למתחיל > שיחת היום > מאמר: "הערבות"

מאמר הערבות אות כ"ד

"ולפיכך מתוך ההכרח האמור, ניתנה התורה ביחוד לאומה הישראלית גזע אברהם יצחק ויעקב בלבדה, כי לא היה מקום אפילו להעלות על הדעת ששום זר ישתתף עמה. אמנם בגלל זה, נתקנה האומה הישראלית כמין מעבר, שעל ידיהם יזרמו ניצוצי ההזדככות לכל המין האנושי שבעולם כולו.

באופן שניצוצי ההזדככות הללו הולכים ומתרבים יום יום כדמיון הנותן לאוצר, עד שיתמלאו לשיעור הנרצה, דהיינו עד שיתפתחו ויבואו לידי כך, שיוכלו להבין את הנועם ואת השלוה השרויים בגרעין של אהבת זולתו. כי אז יבינו להכריע את כף הזכות ויכניסו את עצמם תחת עולו ית', וכף החובה יתבער מן הארץ."

בעל הסולם כותב, שקודם צריך לעשות ערבות בישראל. כמו שהוא כותב בסוף "הקדמה לספר הזהר", שדווקא בישראל, ודווקא בקרב אלה שעוסקים בתורה רק בחיצוניות, בהם חייב להיות הזרז הזה שיתחלף לפנימיות, ויגרום למבנה הפירמידה להסתדר.

על איזו ערבות מדבר בעל הסולם? על לפני הערבות. שקודם חייבת להיות מוכרת החשיבות בלימוד חוכמת הקבלה, כדי להגיע לקשר עם הבורא, בקרב אלה שעוסקים בחיצוניות, ואז הם יעסקו בפנימיות. ועל ידי העיסוק בפנימיות הם יתקרבו להסכם הערבות, ויתכן שיתחילו להתחבר לקבוצות או לקבוצה אחת גדולה, ולהגיע למצב שכל העם ייכנס להסכם הערבות, ותתגלה בו אותה הערבות שהיתה בהר סיני. ואז כל אומות העולם יסתדרו ביחס מזך לעב סביב הערבות, כמו גלים או גלדי בצלים.

אפשר לתאר כך ואפשר גם אחרת, כי לא ברור איך צריך להתבצע המהלך הזה.


איך יכולה להתקיים צורה הפוכה של גלגלתא עיניים ואח"פ?

גם בתוכנו גלגלתא ועיניים ואח"פ נמצאים בצורה מגולגלת והפוכה, ולא גלגלתא ועיניים למעלה, ואח"פ למטה. עובדה שאצלנו חשיבותם של כלים דהשפעה, לא נמצאת למעלה. גם אנחנו עדיין נמצאים בפירמידה הפוכה, עוד לא הגענו למצב שרוצים להשפיע.


באיזו מידה המצב הפוך?

בקבלה מדברים שהיום המצב כולו הפוך. ואפילו לא ידוע באיזו צורה הוא הפוך. בעל הסולם מתאר את הצורה הנכונה בסוף "הקדמה לספר הזהר", שמי שנמצא בפנים, בתוך העיסוק בתורה בגשמיות, חייב להיות בפנים התורה ברוחניות. בגשמיות הכי פנימיים הם האורתודוכסים, היהדות החרדית, לכן עליהם להתחיל לעסוק גם בפנימיות התורה, ואז תשתווה הפנימיות החיצונית עם הפנימיות הפנימית - הם שקועים בחיצוניות והם חייבים להחליף אותה לפנימיות.


למה הם הזכים ביותר?

הם הזכים ביותר, מפני שהם אוחזים בתורה. אמנם בעל מנת לקבל, אבל כולם מתחילים מעל מנת לקבל. בהקדמה לתע"ס בעל הסולם אומר, שהספר הזה כתוב למי שתעורר בו רצון, למי ששואל: "מהו הטעם בחיי?" לכן כל אלה שנמצאים ביהדות ומרגיעים את עצמם, על ידי זה שכביכול יש להם משהו ביד, לא תקפוץ בהם השאלה: "מהו הטעם בחיי?", אלא רק בסוף, אחרי כולם.

וכך אלה שנמצאים ביניהם והתעוררו, מדברים על כל היתר שעדיין לא התעוררו, שהם יהיו האחרונים להתעורר. ולכן צריך ללמוד את הדברים, אבל לא לקשור אותם, ולא לקבוע איזה תהליכים צריכים להיות, ובאיזו צורה עלינו ללכת, וכביכול לשנות את מפת העם.


כתוב: "יכניסו את עצמם תחת עולו יתברך" - למה הקשר עימו מורגש כעול?

"עול" נקרא, שהאדם מקבל חוקים רוחניים על עצמו, על הרצון לקבל שלו, ומתחיל לקיים אותם. במצב הזה הוא נקרא "לוקח עול". הרצון לקבל לא בנוי להשפיע, לכן ההשפעה נקראת "עול" שמרכיבים על הרצון לקבל, בדומה שרותמים את בהמה, כדי להשתמש בה.

כדי להנהיג את הרצון לקבל נכון, צריך להלביש עליו "רתמה", כוונה על מנת להשפיע, שהיא מנוגדת לו. ולעולם חיה לא רוצה להיות מונהגת, צריך הרבה לפתות אותה בטוב וברע, עד שמצליחים לאלף אותה.


אם כך למה כתוב, שהם מבינים "את הנועם ואת השלוה השרויים" בהשפעה?


כאשר האדם נמצא בכוונה על מנת להשפיע, הוא רואה עד כמה הרצון לקבל מוסיף להשפעה שלו, ובמה הוא מתמלא על ידו. אבל המילוי הוא אחר, מילוי מלהשפיע, שמקבלים בכלים דהשפעה.


האם יש דרך למשוך אור ולתקן את עצמך בלי ללמוד בספרי קבלה?

לא צריך ללמוד. אפשר לעשות מערך הפצה שדרכו האדם יתרומם. עם ישראל עמד סביב הר סיני ואמר: אנחנו רוצים להיות יחד קשורים לבורא. למה צריך ללמוד? קשר עם הבורא לא צריך לבוא דרך המוח. לא צריך ללמוד כלום, אלא רק לבוא בהתרוממות, בהתרגשות, ביראה.

כתוב: "כל התורה דבר קל הוא". אין צורך ללמוד. וגם אם לומדים, מה כבר לומדים? לומדים כדי למשוך אור, ואפשר למשוך אור גם בצורה אחרת, עם רצונות. העלאת מ"ן לא באה מהלימוד עצמו. גם האדם שנמצא בלימוד, כמה הזדמנויות יש לו למשוך התרוממות?

תמיד רב"ש היה צוחק ואומר: "מה אתם יושבים ולומדים? אני מסכן, לא יכול בלי הלימוד, אבל בשביל מה אתם יושבים לידי? איפה משהו על האש? איפה ריקודים? איפה שמחה? הם מועילים הרבה יותר". בסוכות הוא היה אומר, שהרבה יותר חשוב ומועיל לעבוד בסוכה עם הקרשים, ממה שלעבוד בשיעור עם "תלמוד עשר הספירות".


מה הסיבה שהעבודה בסוכה היתה יותר מועילה בעיניו?

אין לאדם שום אמצעי אחר חוץ מכלי של התרוממות, התעוררות, לעומת האור המקיף.


האם אפשר למשוך אנשים לקשר עם הבורא על ידי משחק כדורגל "למען ה'"?

ניתן לשער, שבעתיד יהיו שיטות הפצה דומות למשחק כדורגל. כי ישנם אנשים, שיותר גבוה מזה לא יתפסו את הרעיון. כלומר, בצורה כזאת הם יכולים להתרגש, ומעליה הם לא יהיו מסוגלים להתרגש. ובעניין הקשר עם הבורא, צריך להביא לאדם רגש, כי הכלים הם כלים דהרגשה, רצון להנות, ולא שכל. רצון להנות, ולידו שכל.

ולכן, אם נוכל לעשות מופע ענק עם מאה מדונות בליווי מאות רקדנים וזמרים, שינענע את כל העולם, מה צריך עוד?


איך יוצרים בהם התרגשות לבורא ולא סתם התרגשות?

על זה צריך לעבוד. בכל זאת להפעיל מעט שכל, בירור. הבירור של הרגש בא על ידי השכל.


האם העיקרון הוא להשתמש בכל מה שקיים כבר בעולם, אבל כלפי הבורא?

בדומה לכיול מכשיר. אם נכוון אותו נכון, יעמדו לרשותנו כל הכלים שקיימים בעולם, כדי להביא את העולם להתרגשות. מעטים בלבד מסוגלים לשבת ללמוד ולהתעמק, כדי למצוא את ההצדקה השכלית כנגד הרגשית, בליבון השיטה, בחקירות הללו. ואין צורך ביותר, כי אחרי שמוציאים משהו מהחכמות הללו, הולכים ועובדים לפי הכלל - מסדרים כלפי כל השכבות שיש בכלל, את מערכות ההפצה האלה.

ואם קבוצה שעוסקת בקבלה תצליח להיעזר בבעלי מקצוע כמו במאים וכו', ולבנות משהו לא בהכרח מקצועי, אבל יותר טוב ומסודר, אפילו מופע כלשהו, היא לבטח תעשה הפצה יותר חודרת ורחבה, ממה שנוכל אי פעם להשתדל ולעשות באופן אחר.


האם יש הכרח שלומדי הקבלה בעצמם יבצעו את ניגוני בעל הסולם?

אין הכרח שדווקא לומדי הקבלה יבצעו מופע או ניגונים. כמו אותו סיפור חסידי על מקובל עני, שגר עם אשתו וילדיו בכפר קטן, ואשתו היתה צועקת עליו: "אין במה לקנות לחם, הילדים רעבים, ואתה נותן גרושים אחרונים לכלייזמרים, שיבואו הביתה וינגנו לך?" ענה לה: "מה אני יכול לעשות, אני לא יכול להתעורר בלעדיהם". אז היא היתה צועקת: "ממי להתעורר? מי הם בכלל? שתיינים, זרוקים, לא יוצלחים, שעוברים מכפר לכפר וחוץ מלנגן, ולקבל קצת כסף, וללכת לשתות, לא מסוגלים לכלום". הוא, המקובל העני מכפר נידח, לא יכול היה להתעורר, בלי שהם ינגנו לו בחליל ובכינור.

כלומר, לא חשוב דרך מי מעוררים אנשים, החשוב מה הם הניגונים, מה המסר שלהם. אבל הביצוע יכול להיות של מקצוענים לגמרי. צריך לעבוד איתם, להסביר להם, לתקן אותם, כמו שעובדים בבימוי. חייבים להסביר להם איך להתייחס לניגונים האלה, מה הם מביעים, איזה רגשות ועל מה בדיוק.


מה נגן מקצועי צריך להעביר בניגוני בעל הסולם?


בחיצוניות הניגונים חייבים להיות בלבוש מסוים, בביטוי מסוים. ובפנימיות הוא חייב להיות כלי, שמעביר את הכוח הרוחני. אבל זה לא תלוי בנגנים. הנגן הוא כמו אותו כינור, או אותו פסנתר, או אותה קופסה של אלקטרוניקה. בחיצוניות מכיילים אותו שיעביר מה שרוצים ממנו, ובפנימיות הוא מעביר בלי לדעת מהו העניין. צריך להסביר לו בצורה חיצונית, לא במילים של קבלה, מה עליו לבצע, איזה רגשות פחות או יותר. ובפנים הכלי כבר מסתדר.


אות כ"ה

"עתה נשאר לנו להשלים מה שביארנו (באות ט"ז), שמשום זה לא ניתנה התורה לאבות, משום שהמצוה של "ואהבת לרעך כמוך" שהיא הקוטב של התורה כולה אשר כל המצוות מסבבות עליה כדי לבארה ולפרשה, הנה איננה ראויה לקיימה ביחידות, זולת בהסכמה מוקדמת של אומה שלימה, ועל כן נמשך הדבר עד צאתם ממצרים, שנעשו ראוים לקיימה, ואז נשאלו מקודם, אם כל אחד ואחד מהאומה מסכים לקבל על עצמו מצוה זאת, ואחר שהסכימו לדבר ניתנה להם התורה עיין שם היטב. אולם עדיין צריך לבאר, היכן מצינו בתורה שנשאלו בני ישראל שאלה זו, ושהסכימו לזה קודם קבלת התורה?"

אות כ"ו

"ודע, שהדברים האלה מגולים בעליל לכל משכיל, בהזמנה ההיא ששלח הקב"ה לישראל על ידי משה רבינו קודם קבלת התורה, כמו שכתוב (פ' יתרו י"ט פסוק ה'): "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל. ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל דברים האלה אשר צוהו ה', ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה וישב משה את דברי העם אל ה'" עד כאן.

והנה לכאורה הדברים אינם מתאימים לתפקידם, כי השכל מחייב, אם אחד מציע לחבירו לעשות איזו עבודה ורוצה לשמוע הסכמתו, הריהו צריך לבאר לו דוגמה של תוכן העבודה ההיא וגם שכרה, אשר אז נמצא מקום למקבל לעיין בה אם למאן או להסכים. וכאן בב' מקראות אלו, אין אנו מוצאים לכאורה, לא דוגמא של עבודה ולא שכר חלף העבודה, כי אומר "אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי" ואינו מפרש לנו לא את הקול ולא את הברית על מה שיחולו, אחר כך אומר, "והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ" שאינו מוכח מתוכו, אם הוא מצוה עלינו דהיינו להתאמץ להיות סגולה מכל העמים או שזו הבטחה טובה לנו.

גם יש להבין הקשר שיש כאן לסיום הכתוב "כי לי כל הארץ" אשר ג' התרגומים: אונקלוס יונתן בן עוזיאל והירושלמי, וכל המפרשים רש"י ורמב"ן וכו', נדחקים כאן לתקן את פשט הכתוב הזה, והאבן עזרא מביא בשם ר' מרינוס אשר "כי" הזה הוראתו "אף על פי" ומפרש, והייתם לי סגולה מכל העמים אף על פי שלי כל הארץ. ולזה נוטה גם דעתו עצמו עיין שם היטב. אולם פירושו זה, אינו מותאם עם חז"ל, שאמרו "כי" משמש בארבע לשונות: או, דלמא, אלא, דהא. והוא עוד מוסיף לשון חמישי: אף על פי, ואחר כך מסיים הכתוב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. וגם כאן אינו מוכח מתוכו, אם זו מצוה וחובה להתאמץ בדבר זה או שזו הבטחה טובה. גם המלות הללו "ממלכת כהנים" אין לו פירוש ואין לו חבר בכל התנ"ך, ובעיקר צריך להגדיר כאן על כל פנים איזה הבחן בין ממלכת כהנים ובין גוי קדוש, שהרי לפי המשמעות הרגילה של כהונה הרי זו בחינה אחת עם קדושה, וממילא מובן שממלכה שכולה כהנים הרי זה גוי קדוש ואם כן המלות גוי קדוש מיותרות." זה עדיין שאלה.

למה לפני קבלת התורה מתוארים שלבים קודמים כמו יציאת מצרים וחציית ים סוף?

לכל מצב צריך הכנת הכלים. אין מצב מורגש, אלא רק מתוך הכלי שהאדם מכין. ולא יכול להיות אחרת. לכן המקובלים מתארים תמיד, הכנה ומצב, הכנה ומצב. כל מעמד או מקרה שהם מתארים, מתגלה ממה שנמצא במציאות. והאדם נע ונד בסולם המדרגות, אפילו במצבנו, שמטפסים בסולם מדרגות, אבל לא אותו סולם שמעל המחסום. ולפי השינויים הפנימיים שמתחוללים בו, הוא תופס את המציאות.

והתיאורים הללו מסבירים לנו, לפי איזה כלים תופסים איזו מציאות. באיזו הכנה פנימית האדם צריך להיות כדי לראות תמונה כזו או אחרת. הכל נמצא, ערוך ומוכן כל הסרט, מהתחלה ועד הסוף, כל הפריימים, וגם האדם בפנים מוכן, ועליו רק ללמוד איך לסדר את עצמו, כדי להיות בתוך פריים זה או אחר.


איך האדם יכול לסדר לעצמו את התמונה מעבר למחסום?

המקובלים אומרים לנו, שאם האדם רוצה לעבור מחסום, להגיע לתמונה הזאת בסרט, שאחריה מתחיל משהו אחר, הוא צריך בשביל זה להצטייד ביכולות, בכלים מסוימים, שאז הוא יוכל לראות את התמונה הזאת ולעבור הלאה.

לפני האדם נמצא אור אין סוף, ובכלי שלו בלבד תלוי מה הוא תופס מהאור הזה, איזו תמונה תצטייר בכלים שלו מאין סוף. האדם עצמו מצייר את התמונה. הוא מייצר אותה ממכלול מסוים של יחסים בין כל התכונות, הרצונות והמחשבות שלו. האור הוא אור אין סוף, שאין בו כלום, שום גוון. כל הגוונים, הצבעים, הציורים, כל המכלול כולו, ואפילו בד הציור, הכל נמצא באדם. מבחוץ אין כלום.

ובכתבים המקובלים מסבירים לאדם, איך לצייר תמונה כזו או תמונה אחרת. לכן אומרים שבאור העליון יש כביכול צורות רבות ואין בו אף צורה. מפני שתלוי במקבל, בתכונותיו בלבד, איזו תמונה הוא רוצה ומסוגל לקלוט מהאור העליון. בעל הסולם מסביר עניין זה ברבים מכתביו (בעיקר בהסתכלות פנימית חלק א' תע"ס).


מהו אותו עליון שאליו צריך לשאוף?

"לשאוף" היא אותה צורה מתקדמת, שהאדם יוכל לצייר תמונה קרובה יותר לאור המופשט. יש לפניו תמונה הבאה כדוגמה שהעליון עשה לו. ללא אותה דוגמה, האדם לא מסוגל, הוא נמצא מול האור העליון. לכן ישנו כביכול סולם המדרגות, אבל רק כביכול, כי גם הן נמצאות בתוכנו. כל העולמות נמצאים בתוך האדם. מחוץ לאדם אין כלום.


איך האדם מזהה מהי מדרגה יותר עליונה?

מדרגה יותר עליונה היא הבורא. מה שהאדם מסוגל לתאר לעצמו היום על הבורא, זו המדרגה היותר עליונה. לכן עלינו להתחיל להידמות, להתקשר, להידבק לתכונות הללו, ליחס הזה מה שביכולתנו לדמות, שהוא הבורא. אין דרך אחרת. ולאחר שהאדם רוכש אותה, הוא רואה שבורא זה עוד יותר. ואז הוא מבין שהבורא הוא אולי בכלל אחר, ממה שדימה לעצמו קודם.


מהי הדרך הנכונה להקנות לאדם מן השורה מדרגה יותר עליונה?

האדם כלול ממוחא וליבא. אי אפשר על ידי התרגשות בלבד להביא אותו לנחיצות בתיקון. צריך לעורר בו סבל, לעורר בו התרגשות מדברים טובים ורעים. אבל אחרי שנוגעים בו עם ה'סיכה' הזאת בנקודות שונות, ומעוררים בנשמה שלו רגשות טובים ורעים, צריך לרצות ממנו משהו, לא רק סתם כך לעורר אותו שלא יישן.

צריך להראות לו, שכל הדברים הללו מצטרפים ומתחברים יחד לתמונה מסוימת, שהיא תמונת המציאות, תמונה טבעית, שיש לה סיבה, ויש ממנה תוצאה. ולהראות לו חוץ מהמצב הזה, מצב פלוס אחד, מתקדם יותר, לקראת מטרה כלשהי, שהוא עצמו יעשה את הצעד הזה. אולי להיפטר מהרע, או להימשך לטוב, אולי כלפי אידיאל מסוים, או הרגשה מסוימת. אבל חייבים להכניס לו מעט שכל בין הרגשות שמעוררים, אחרת העבודה שעושים עליו, לא מועילה לו.

כמו שבעל הסולם כותב (מכתב בדף ס"ד, "פרי חכם - אגרות"), שבהמה מרגישה ותו לא, ואילו האדם מכניס להרגשה שכל. כלומר, הוא מבין איך לעבור, על ידי השכל, על ידי מאמץ נגד הרגש, למצב רגשי מתקדם. לשכל אנו זקוקים כדי לעבור מרגש לרגש. האדם הוא רק כלי הרגשה, רצון להנות. אבל כדי להגיע לאיך להנות בצורה נכונה, הוא צריך שכל.

לכן, לשאלה האם הפצה יכולה לבוא רק דרך הרגש? התשובה היא שכן, אבל צריך הסבר בין מצבי הרגש. כלומר, אחד שר, ואחר כך שני מסביר מהו השיר הזה, על מה הוא ואיך. וכך בכל שיר ושיר. או ההסבר יכול לבוא בתוך השיר. אבל השיר וההסבר חייבים להיות משולבים יחד, אחרת האדם לא יודע מה רוצים לתת לו, ורק סתם מתפעל.

השילוב חייב להיות יפה ונכון, ומותאם לסוג האנשים, לרמת ההתפתחות שלהם, לאופי הכללי של האומה. כי מה המטרה בהפצת הקבלה? להביא את האדם, מהעולם הפנימי שלו, מסכום הרגשות וההבנות שיש לו היום, למצב אחר שגם הוא כלול משכל ורגש, אבל כבר בצורה אחרת. לכן כל פעם, שמעבירים את האדם ממצב למצב, עד שמביאים אותו למצב הרצוי, חייבים לעבוד גם על הרגש וגם על השכל שלו.

לכן גם בזמן שיעור בוקר, רוצים לעורר על ידי הלימוד רגש - למה לומדים? באיזו כוונה? למי פונים? מה הטעם בחיי? בשביל מה אני לומד? בשביל מה אני מתייגע? מה ההבדל בין איכות היגיעה לכמות היגיעה? אבל השאלה "מה הטעם בחיי?" חייבת להישאל לפני הלימוד, אחרת בשביל מה ללמוד? חייבים להכניס רגש בתוך השכל, אחרת לא נשאר מהלימוד, אלא סתם פילוסופיה.