שיחה על מאמר:

"הערבות"

אותיות כ"ד - כ"ו

שיעור מה- 14.11.03 ש' חלק ב'

אתה נמצא כאן:

שער למתחיל > שיחת היום > מאמר: "הערבות"

איך הפצת חוכמת הקבלה ברחבי העולם תקדם את הקבוצה לדרוש ערבות?

אין מה לדרוש מהעולם. צריך לדרוש רק מהקבוצה שבה אני נמצא, או מקבוצות שנכללות איתה בקבוצה גדולה, שהתחייבו להיות חלק מקבוצה גדולה. אבל הדרישה כלפיהן צריכה להיות מוגבלת מאוד ורכה, רק כעין משחק. ואילו הדרישה הרצינית והאמיתית היא מהקבוצה שלי. במידה ויתחברו אליה קבוצות אחרות ברצינות ובמסירות, אז תהיה דרישה גם מהן. ובינתיים הערבות של כל חבר וחבר בקבוצה, היא רק בתוך הקבוצה הקטנה שלנו.

אבל בעל הסולם כותב, שהערבות צריכה לבוא מכל העם, ואפילו מכל העולם, אז איך נוכל לבדנו? אנחנו לא יודעים איך נוכל. עלינו לעשות כמה שאפשר בהפצה, אבל בעיקר לעשות בתוך הקבוצה. אם נבצע בקבוצה את חוק הערבות בצורה פנימית, רוחנית, זה יספיק לכל חבריה כדי לעבור את המחסום.

מספיקה קבוצה קטנה, שבה מתקיים החוק הזה, התנאי הזה, כדי לעבור. מה שאם כן העולם כולו, ככל שיתמוך באותה קבוצה פנימית, ככל שיחזק אותה, ככל שחברי הקבוצה יתחזקו על ידי זה שהם מפיצים ומשפיעים לכל העולם, אז הקבוצה עצמה תתחזק, ולמרות הכל תבצע בתוכה את התנאי הזה של הערבות.

ההפצה מחוץ לקבוצה, מחזקת אותה מבפנים, ונותנת לחבריה את הכוח לבצע ביניהם ערבות. ולא שעליה לחכות, שכל העולם יתחיל להשתוקק להיות ערבים זה לזה. לערבות עולמית עוד ארוכה הדרך. אלא על חבריה לצפות ולקוות שעל ידי כל פעולות ההפצה שהם עושים, ובעיקר בארץ, הם יגיעו לערבות פנימית. שהתגובות הטובות והרעות שהם יקבלו מבחוץ, ישפיעו עליהם כך שיחייבו אותם להיכנס לערבות, אחרת הם ירגישו שבדיוק כאן הוא "מקום קבורתנו". ואז היא תתקיים.

האדם מורכב משכל ורגש. ואם רוצים להביא אותו למצב שנחשב בעינינו הרצוי והראוי, חייבים להשפיע גם על השכל וגם על הרגש שלו, רק תלוי למי פונים ובאיזה אופן פונים אליו. כך עושים בסרטים. יש סרטים אמריקאים שמתחילת הסרט ועד סופו, עוסקים רק במה שקורה בין כותלי בית המשפט, ואנשים צופים בהם וחיים כל רגע במשפט. ואחרים לא מסוגלים לצפות בסוג כזה, אלא אוהבים רק סרטי מתח ופעולה.

המטרה של כל סרט היא להביא את האדם למצב מסוים, להתרגשות מסוימת. ובסרטים יש מענה לכל סוגי האנשים ולכל המצבים שהם נמצאים. וכך צריך להיות גם אופן הפצת חוכמת הקבלה. הוא חייב להיות מותאם לכל קהל ולכל מצב. אבל אם לוקחים את כל הספרים, כל הסרטים, כל המוסיקה והשירים, כל מה שעשתה ועושה האנושות, ומכניסים בהם רק גורם אחד, שגלום בתוכם קשר עם הבורא, גומרים את כל ההפצה. ואין צורך יותר בכלום, וגם אין יותר.

ובאמת כל דבר קשור לבורא, רק הקשר הזה נסתר מאיתנו. זַמר שר על אהבה מפני שבא אליו ניצוץ מהבורא. כל דבר שהאדם עושה, לא חשוב מה, צופה בסרט מתח, עושה מין, עוסק בספורט, קשור ללהוציא מבפנים ניצוץ שקושר אותו למקור. ומה שחסר, הוא רק לחבּר בין השניים. בסופו של דבר על מה האדם שר? מה הוא רוצה לבטא בעולמו? איך הוא מתייחס לתענוג, בלבד. אין לו יותר על מה.

בשביל מה עוד האדם צריך שכל? השכל שלנו הוא כדי להביע איך אני מתייחס לתענוג. אפילו אצל אדם שכותב דוקטורט בפיסיקה קוואנטית, מביע בכתיבה זו איך הוא מתייחס לתענוג. התענוג מלובש אצלו בנוסחאות שכביכול אין בהן זכר לרגש, אלא שהמילוי מגיע אליו דווקא בצורה כזאת. כך גם ספורט, גם בורסה, הכל צינורות בהם מגיע המילוי. ויותר מיחס למילוי אין לאדם מה לבטא, מהאדם הקדמון ועד לאדם המודרני.

לאדם צריך להביא את הרגש והשכל מחוברים יחד בצורות שונות, שתמיד ימצא בהם מענה. צורות החיבור האלה תלויות בתרבות, בזמנים ובגורמים נוספים. התקופה שלנו היא תקופה של שירים, שהופכים עכשיו משירים לראפ, לדיבור מלווה במוסיקה. שהאדם יכול להביע את עצמו בצורה חופשית יותר, שלא קשורה למשבצות מוגדרות כמו בשיר. וסביר להניח שבעתיד יבואו צורות אחרות, כמו שקודם היתה אופרה ולפניה צורה אחרת. ובהפצת הקבלה צריך למצוא איך להתלבש בכל הצורות הללו.


איך להשתמש נכון להפצה, בכל מה שקיים בעולם?

הכל קיים, רק צריך לחבר אותו עם הבורא, עם התכלית. שיש מקור, שהוא מקור החיים, שהתחלת החיים וסופם גם הם אצלו. מילים כאלה צריכות להופיע בתוך השירה. במוסיקה קצת יותר קשה לבטא את הרעיון הזה, כי היא יותר מופשטת. ואם לא יודעים על מה היא מדברת אפשר לטעות בה.

אנשים רגילים, ששומעים את ניגוני בעל הסולם, בוכים מהם. הם לא מבינים על מה מדברת המוסיקה של בעל הסולם, אבל היא גורמת להם לבכות. ומקובל ששומע אותם, הם מביאים לו התרגשות אחרת. לא בכי, אלא הפוך, התפעלות ותקווה. הוא רואה בהם אור, משהו ורוד, משהו לבן ואוורירי. ובעיני רוב האנשים הניגונים האלה מדברים על מוות, על סוף החיים. על איך החיים קשים ואיך הם נגמרים.

אצל המקובל הם מעוררים התפעלות ותקווה ואור קדימה, ואצל אחרים חושך קדימה. כלומר, רגש בעצמו בלי שכל, הוא מאוד מופשט. אם מסתכלים על אדם בוכה לא יודעים אם הוא בוכה מכאב על איזה אובדן, או משמחה גדולה שפרצה בו.


מהי הפצה נכונה בתוך הקבוצה?

אם מצליחים להחזיק את החברים בהתפעלות והתרגשות מתמדת לקראת הבורא, אין יותר טוב. לא צריך חוץ מלהתרגש מהכיוון, מאחדות, מחיבור, מהכוח, מהמטרה, שהם בעיקרם, מגדלות הבורא. על ידי ההתפעלות הזאת מעוררים אורות מקיפים, והם מתקנים אותנו.

אין צורך במאומה חוץ מהתפעלות. אם האדם נדבק לעליון, הוא נעשה כמוהו. מה פירוש "כמוהו"? הוא מתחיל לקבל מהבורא כל מה שצריך. לא צריך שום דבר, חוץ מהרגשה שאני נדבק לבורא, שממנה אסור לאדם להירגע, אחרת היחס שלו נקרא "חסידות". ואם הוא נדבק אל הבורא, כדי עוד יותר להתקדם אליו, או לתוכו, היחס הזה נקרא "קבלה".

התרגשות, הרגשת הקשר, חייבת להיות. התרגשות משיר, שבתוכה יש כיוון למטרה מסוימת נעלה. כמו שכתוב: "הלב מבין" - "לב" ו"מבין" (בינה מהמילה "הבנה") שלכאורה סותרים זה את זה - מלכות שמחוברת עם בינה. מלכות היא כלי לאור חכמה ובינה לחסדים, להרגשה. בינה היא רק הרגשה, וחכמה היא רק שכל ושתיהן חייבות להיות מחוברות יחד.


מה ההבדל בהעברת המסר בין הקהל הרחב לקבוצות לימוד?

העברת המסר לקהל הרחב, אינו בצורה שמעבירים אותו בקבוצות. בקבוצות צריך להסביר וללמד שחייבים לעבוד יחד, שכל אחד חייב להשתתף בהכנות ולהופיע, מפני שזו קבוצה.

ובהופעות בפני קהל, אסור שתהיה הפתעה. הפתעה נקרא "אין כלי". לא מועיל שהצופה יושב ומסתכל עלינו בפה פעור, זו לא השתתפות ולא התחברות. כמו כן, אסור שהעברת המסר תהיה בצורה, שמקשה על האדם להתחבר למסר. שיר חייב להיות קליט, שהלב מיד מתחיל להגיב אליו בקצב מסוים. וצריך לעשות רק דברים, שפועלים לאיחוד של כולם, להשתתפות של כולם.

הופעות במסגרת ישיבת חברים עולמית הם פעולה פנימית. אבל בהפצה חיצונית הכללים הם אחרים. אמנם גם שם, זמרים שרוצים לקרב את הקהל, לחמם אותו ולשבור את הקרח, מתחילים לשיר ולמחוא כפיים יחד עם הקהל. אבל בעיקרה הגישה לקהל צריכה להיות כזאת, שמוסרת את הרגש הזה בצורה מאוד יפה, זהירה ומדודה.


איך אפשר להעביר את הרגשת הבורא לכלל העם?

אומרים לכל העם, שיש לנו למכור לו את הדבר הטוב, החשוב, היפה, הנחוץ מכל. ואז באים ומוכרים. מה מוכרים? תרופת הרגעה, ביטחון. מערכות לעתיד של ביטחון, של חינוך, של תרבות. מביאים לו כל מה שחסר לו, וכל מה שהוא רוצה ולא יכול למצוא.

איך מביאים? אומרים לכל אדם בעולם: "במקום כל הצרות שיש לך, אני מביא לך עכשיו את הדברים הטובים ביותר". מראים לו, שאם הוא רוצה להיות מלך בארמון המלך, שיש בו הכל, במקום בדירה שלו (אם יש לו), עם אישה וילדים, ובעיות עם מנהל העבודה, אז אנחנו עכשיו בצ'יק מביאים לו את המצב הזה בהרגשה.

אבל ישנו אותו סיפור על העגלון, שחי חיים קשים, שבקושי פירנס את משפחתו, ולמרות זאת היה לו טוב. היו לו אישה וילדים, היו לו סוס ועגלה, והיה מתפרנס פרוטות מעטות מהעברת מטלטלים, וחי מרוצה מהחיים. יום אחד מתה עליו אשתו, ואחריה מתו הילדים, ומת הסוס, והכל הלך והתדרדר, עד שבסופו של דבר, אחרי כל מה שעבר בסוף ימיו, מת גם העגלון.

ואז הוא מגיע לגן עדן - כמו שאנשים חושבים, שאחרי הסבל שהם סובלים בעולם הזה, מגיע להם גן עדן - ושם מתלבטים מה אפשר לתת לו, לאדם שסבל כל כך הרבה. ואז נותנים לו, אישה, וילדים, ובית, וסוס, ועגלה, שייסע עם העגלה, וירוויח כסף, ויפרנס את משפחתו, ויחיה איתם חיי כל טוב. כי הוא לא מבין מהו טוב אחר.

לכל אדם מושג אחר של טוב, של גן עדן. לערבים מציירים אותו בצורה מסוימת, וליהודי בצורה אחרת. אבל אצל כולם הוא בדומה לאותו עגלון, שאין אצלו שום ההבדל בין מה שמרגיש בגן עדן, ובין מה שהרגיש בחייו הטובים בעולם הזה.


איזה הבדל צריך להיות?

האדם חי ממילוי פנימי בלבד. מה מביאה לו הקבלה? היא מביאה לו מילוי פנימי מהארת האור מקיף, וכך היא ממלאה אותו. מה ההבדל בין מצבנו עכשיו, למצב שהאדם מגיע לגמר התיקון? רק בהרגשה הפנימית. והפצה נכונה של הקבלה משנה באדם את ההרגשה הפנימית.

ההרגשה הפנימית הזאת יכולה להיות חיצונית בלבד, שהאדם מרגיש את עצמו טוב מהתקווה. והרגשה שיכולה להיות פנימית, שהאדם מרגיש טוב מהתקווה, ורוצה להשיג אותה בפועל. אבל זה שלב שני, שכרגע לא נוגעים בו בהפצה. אלא אומרים לאדם, שיש לנו במה להמתיק לו את החיים.

במקום סמים, במקום אלכוהול, במקום לגמור עם החיים, הוא יקבל מהקבלה הרגשה של חיים טובים, ולא יהיה איכפת לו בעיות עם האישה, עם הילדים, עם המנהל בעבודה. עם כל הגורמים האלה הוא יוכל להסתדר, ואפילו יהיה לו טוב.


מה ההבדל בין הבטחה של הקבלה לחיים טובים לבין ההבטחה של כל הדתות?

בצורת ההפצה הזאת מכניסים לו תמונת העולם, עם מה שהוא מקבל תמורת זה. כמו כל דת. הדת עושה בדיוק אותו דבר. אלא הקבלה נותנת לאדם תמונת ההתפתחות, שהתמונה הזאת מביאה לו אורות מקיפים. למה הדת נכשלת ונאלצת לרדת לפנאטיות או להיעלם? מפני שלמעלה היא לא יכולה להתקדם, היא לא ממשיכה אורות מקיפים. חייבים לתת לאדם מכשיר, שעל ידו הוא ימשוך אורות מקיפים.


האם לעולם נרגיש חיסרון בגשמיות?

בעולם הזה אין שום אפשרות לתת לאדם מה שהוא רוצה. רק פסיכולוגים חושבים שיעוץ של מומחים, שיגידו לאנשים בדיוק מה לעשות, באיזה צורה להסתדר בחיים, יביא להם מילוי. העולם הזה אף פעם לא יכול לתת לאדם מילוי, כי העולם הזה נברא כדי לתת לנו חיסרון, שהמילוי יהיה רוחני.

חייבים לתת לאדם הרגשה של מילוי רוחני, כנגד כל החסרונות הגשמיים שלו. לא יכול להיות אחרת. בגשמיות אף פעם לא ממלאים אותו. עד כדי כך שאפילו בגמר תיקון, הוא לא מתמלא מגשמיות. הוא מתמלא בהרגשה שכולם נותנים לו, אבל הוא בעצמו לא מקבל. הוא מקבל רק לפי נחיצות, רק כמה שהגוף שלו צריך, ולא יותר. הגשמיות, העולם שלנו, לא מסוגל לתת יותר לאדם.


ממה החיסרון שלנו יכול להתמלא?

אנחנו פועלים תחת צמצום א'. האדם, כפי שאינו מסוגל להכניס לבטנו מעל כמות אוכל מסוימת, לא יכול להכניס לכלי שלו שום מילוי בצורה ישירה. הוא יכול לחיות רק מהמילוי מעל הכלי, שנקרא "בכלי דאור חוזר", "בכלי דהשפעה". רק בו האדם יכול למלא את עצמו, אם יש לו כלי כזה. וכל זמן שאין לו כלי, הוא יכול לחיות מאור חוזר, שכביכול יש לו את הכלי הזה. כי אור חוזר עומד כנגד הכלי, שהאדם בונה מעל הכלי שלו.

ואם העולם פונה ומתלונן: "חסר לי כסף", "חסר לי כבוד", "חסר לי בריאות", "חסר לי ביטחון". תפקידנו להרגיע אותו, שהקבלה תיתן לו הכל. מה? אור מקיף. אף אחד מהם לא יודע מהו אותו אור מקיף ואיפה אפשר למצוא אותו. אבל עוד מעט הפתרון יהיה באמת רק אור מקיף. אמנם האנושות עוד צריכה להגיע לייאוש מחוסר יכולתה למלא את עצמה בצורה ישירה, אבל התשובה היא אחת - אור מקיף.

ואף אחד, גם מי שיש לו מיליארדים, לא יכול למלא את עצמו בצורה אחרת. ועלינו להראות לו, שאם הוא דבוק לרעיון של חוכמת הקבלה, מאיר לו אור מקיף.



מהו הרעיון המרכזי שצריך להפיץ בקהל?

שהפתרון היחיד, הוא להגיע לכוח עליון. אין לאדם אפשרות לברוח מהייסורים, מפני שאת הייסורים שולח לו הכוח העליון, כדי לדחוף אותו אליו. אם האדם מתייחס כך לייסורים, יהיה לו טוב. מה פירוש "טוב"? הוא יתחיל להתקדם. ואם לא, הייסורים הולכים וגוברים, עד שהאדם שומע בקולם - ואז מתקדם. עד כמה גוברים הייסורים? עד שהאדם שומע, עד שהוא מסכים.


אחרי שהאדם שומע את הפתרון מה עליו לעשות?

אחרי שהאדם שומע מאיתנו מה עליו לעשות, הוא יוצא וממשיך את החיים שלו כרגיל. שום דבר לא משתנה, חוץ מזה שעכשיו יש לו צינור, שדרכו הוא מחובר לקבוצה רוחנית פנימית. הוא מקשיב להסברים, שומע שירים, ומחובר אליה דרך מערכות שונות של אינטרנט, טלפון, עיתון, והוא מרגיש קבוצה אחת, הוא מרגיש כולם יחד.

והקבוצה עצמה מתחייבת מצידה לתת לו את הרגשת הערבות, שההרגשה הזאת תמלא אותו. אבל את ההרגשה הזאת הוא מקבל רק בתנאי אחד, אם הוא משתוקק יחד עם הקבוצה לכוח העליון. אחרת חברי הקבוצה לא ייתנו לו את הרגשת הערבות, אחרת זו תהיה חסידות.

האדם עצמו צריך לחשוב על הכוח העליון יחד עם חברי הקבוצה. ואם הוא מחובר איתם, אז מכל מה שהם מביאים לו, הוא יודע מה לעשות ויכול להתפתח הלאה. מה שממלא את האדם הוא אור מקיף. וכנגד אור מקיף חייב להיות כלי גדול, שעומד כנגד האור הזה. וכלי גדול פירושו משותף. והכלי המשותף הזה כאשר הוא מתגבש, הוא הופך להיות הערבות, שעליה כותב בעל הסולם.


איך האדם עובר מתמיכה באידיאה להסכמה לערבות?

המעבר ממצב שהאדם מוכן לקבל את האידיאה של הקבלה, ועד למצב שהוא מקבל רוחניות אמיתית, התגלות האלוקות, הוא תהליך הדרגתי. בתחילה כדי להיות יחד עם הקבוצה, האדם מקבל על עצמו את האידיאה בעלמא. ואחרי כן שמוכן כבר ללכת קדימה, ובהדרגה להיכנס יחד עם חברי הקבוצה לערבות, כלומר, לחתום על הסכם הערבות, שכל אחד חושב על השני, אז הוא מתחייב יחד עם כולם ברצון שלו בעלמא, לרצות שיבוא הכוח העליון, ויבצע בהם את הפעולה להיות משפיע ולא מקבל.

ההסכמה לערבות היא רצון החברים לרכוש עליהם את כוח הבינה, כמו אותה הסכמה פנימית שיש בכל אחד מהם, כאילו הוא רוצה להשפיע. בפנים, בתוכו, לפי הכלים שלו, הוא לא רוצה להשפיע, אבל לפי הידיעה שלו, לפי הכיוון שלו, הוא היה רוצה להגיע להשפעה. הוא באמת לא רוצה להגיע להשפעה, אבל הוא מסכים שהיא תיקרה בו בצורה כלשהי. ההסכמה הזאת נקראת "הסכמה בעלמא" או "נעשה ונשמע".

בהדרגה מתקדמים להסכמה לערבות. מעוררים אורות מקיפים והם עושים את העבודה, מבצעים את הפעולה. אחרי שהאור מקיף, שהאדם מעורר בכל פעם, גומר עליו את הפעולה הזאת, והוא מקבל את המסך הראשון, האורות נכנסים פנימה, והופכים פנימיים במקום מקיפים. ואז האדם רואה ובטוח ויודע שזה כך.

מעמד הר סיני, שבעל הסולם מתאר, שבו אומרים "נעשה ונשמע", הוא תהליך, ולא איזה "בום!" מלמעלה, שנופלות כמה אבנים על ראשם של בני ישראל.


מה ישמור על האדם קרוב לקבוצה עד שיסכים לערבות?

יש לצפות שהקבוצה תוכל לפתח בתוכה מצב כזה, ששייכות לקבוצה תקרין על האדם אור מקיף, ביטחון, תקווה, תמיכה מסוימת בחיים שלו בחוץ, שיהיו בינתיים כל כך לא טובים וכל כך נוראים, שההקרנה הזאת תספיק לו, כדי להישאר ליד הקבוצה.


איך קבוצה שומרת על מי שנמצא איתה במגע, שלא יתנתק ממנה?

הקבוצה לא צריכה לשמור עליו. כל חבר צריך לעשות לפני הכל את העבודה האישית והפרטית שלו בתוך הקבוצה. ואם הקבוצה תהיה חזקה, אז יסתדרו סביבה כל יתר הגורמים בהתאם לחוק השתוות הצורה יותר קרוב ויותר רחוק.

חובתה של הקבוצה לעשות מאמצים בהפצה, שההפצה שלה תהיה יותר מובנת, יותר חודרת ללב של כל אחד. והיתר לא עניינה, ולא שייך לה. אלא לאור מקיף, לבורא, לתהליך שקורה ברשימות, שמתגברות בהתמדה ובאות עם עביות יותר גדולה, שמביאה לכל העולם יותר ויותר צרות, יותר רוחניות במקום גשמיות.

אין צורך להיות בעל בית על כל העולם. ולא צריך לרצות לשאול, ואפילו לדחות שאלות כאלה. מי אנחנו שניתן תשובות על כל השאלות שעתידות להתעורר? הגישה הזאת להיות חכם וגדול היא גישה לא נכונה. צריך להיות כמו ילד, טיפשון וקטן. תשובות נקבל בזמן שיגיע לנו לקבל תשובות, וכרגע על הקבוצה לבצע את משימתה. ומה יהיה עליה לעשות לאחר כן, מי יודע.


איך אפשר ללכת קדימה בתוך אי ודאות?

למה לאדם ללכת לפי השכל שלו כך ולא אחרת, אם הוא עדיין לא קיבל מלמעלה ידיעה ברורה? למה שיתעסק בפילוסופיה? למה שיתחיל לייצר משהו מתוכו, שלא מתבסס על גילוי מה שיש? צריך להיזהר מלעשות תוכניות ארוכות טווח, כי אז לבטח טועים. צריך לחיות מהיום למחר, וזו החכמה הגדולה ביותר.

ובהחלט לא ידוע מה יהיה. הקבוצה נמצאת במצב, שכל פעם מנסים משהו ולפי זה לומדים. כך הם כל החיים. ואם מתחילים לעשות תוכניות, אז נופלים, מפני שאף לא אחת מהן תתקיים. אין ברירה, זו הדרך. מה שיש בכלי. אין מה לעשות. אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. מה שהאדם משיג זה מה שיש לו, והיתר לא. היתר הינו צורה שלא מלובשת בחומר, ועליה אי אפשר לומר כלום. ומי שאומר עליה משהו, הוא לא אחראי.

ובעניינים אלו גם אי אפשר ללמוד מניסיונם של אחרים. איך אפשר להבין מה שהם עברו ומה שהם כתבו? גם אז זו השגה שלי במה שהם עשו. לא ניסיון שלהם, אלא איך אני מבין אותם. לכן, להיות טיפש זה דבר לגמרי לא פשוט.