שיחה על מאמר:

"אהבת ה' ואהבת הבריות"

מתוך ספר "פרי חכם - מאמרים", דף פ"ט
פרקים: "כל ישראל ערבים זה לזה", "למה ניתנה התורה לישראל"

שיעור מה- 14.11.03 ש' חלק ד'

אתה נמצא כאן:

שער למתחיל > שיחת היום > מאמר: "אהבת ה' ואהבת הבריות"

לבעל הסולם היה מה לומר והיה מה להסתיר. וכאשר כתב מאמר, כתב אותו בכמה שלבים. קודם טיוטה, אחר כך בצורה אחת, ולאחריה בצורה אחרת, בהתאם למה שראה לנכון להסתיר או להבליט. לכן מכל מאמר נשארו כמה נוסחים, אופנים שונים, שמעניין להשוות ביניהם, ולראות מה כתב. כמו למשל להשוות בין המאמר הזה למאמר "הערבות".


"כל ישראל ערבים זה לזה"

"ועם האמור נבין מאמר מפליא בחז"ל שאמרו: "כל ישראל ערבים זה לזה". - ולא עוד, אלא שרבי אלעזר ברבי שמעון מוסיף: "שהעולם נידון אחר רובו". אשר לפי זה אנו ערבים גם בשביל כל אומות העולם, אתמהה. - שלכאורה הוא דבר שאין הדעת סובלתו כלל. כי איך יערב לחטאים של אדם שאינו מכירו כלל? והרי מקרא מפורש "לא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו".

ובאמור מובנים הדברים בתכלית הפשיטות, שהרי נתבאר, שאי אפשר כלל שהתורה ומצוות יבואו לכלל קיום, אם לא בהשתתפות כל האומה. נמצא, שכל אחד נעשה מאליו ערב לחבירו. כלומר, שפורקי עול גורמים לשומרי התורה שישארו בזוהמתן, כי לא יוכלו להשתלם באהבת זולתו ובהשפעה לזולתם בלי עזרתם, כמבואר. נמצא שאם חלק מהאומה חוטאים, הרי הם גורמים לשאר האומה לסבול בגללם.

וזה שכתוב במדרש: "ישראל אחד מהן חוטא וכולן מרגישין". והמשיל על זה רשב"י "משל לבני אדם שהיו יושבין בספינה, נטל אחד מהם מקדח והתחיל קודח תחתיו, אמרו לו חביריו מה אתה יושב ועושה, אמר להם, מה אכפת לכם לא תחתי אני קודח? אמר לו שהמים עולין ומציפין עלינו את הספינה". והיינו כפי שבארנו לעיל, שמתוך שפורקי העול משוקעים באהבה עצמית, הרי הם עושים במעשיהם גדר של ברזל, המעכב על שומרי התורה, מלהתחיל אפילו בשמירת התורה והמצוות על היכנם.

ועתה נבאר מאמרו של רבי אלעזר ברבי שמעון שאומר: "לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה. שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה".

אנו רואים שרבי אלעזר ברבי שמעון, מפליג יותר בדבר הערבות, שהרי אומר: "שהעולם נידון אחר רובו". וזאת, משום שלדעתו, אינו מספיק אומה אחת לקבלת התורה והמצוות," שאם כל האומה, נאמר האומה הישראלית, תיכנס לערבות, תסכים לקבל תורה ומצוות, זה לא מספיק. "ודעתו זו למד או מהמציאות שלפנינו, שהרי אנו רואים שסוף סוף עדיין לא הגיע הקץ, או שקבל את זה מרבותיו." הוא אומר, שלא הגענו עדיין לתוצאה של מימוש הערבות, מפני שהערבות חייבת להתבצע בכל העולם. כלומר, "או שקיבל את זה מרבותיו", הכוונה שמעמד הר סיני היה בשורשים, מפני שכל שורש עליון חייב להגיע לענף התחתון שלו. אבל אחר כך עליו להתבצע בכל פרט ופרט ובכל כללות, כמו שיציאת מצרים וכל המצבים האחרים צריכים להתבצע בנו.

"וכן הכתוב מסייעו שמבטיח לנו לעת הגאולה: "ומלאה הארץ דעה" וכו'. וכן "ונהרו אליו כל הגויים". ועוד הרבה פסוקים. ועל כן תלה הערבות על כל העולם כולו, לומר לך, שגם היחיד אי אפשר לו לבוא לגמר הנרצה, מקיום התורה והמצוות, זולת בסיוע של כל בני העולם, כמבואר.

ועל כן: כל מצוה ומצוה שהיחיד עושה, נמצא מכריע את כל העולם. והוא, בדומה לאדם השוקל קטניות במשקל מסויים, אשר כל קטנית וקטנית שהוא נותן על המאזנים גורם להכרעה הסופית הרצויה - כן כל מצוה שהיחיד עושה בטרם שתמלא הארץ דעה, הריהו גורם שיתפתח העולם ויבואו לכלל זה.

וזה אמרו "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה", כי על-ידי החטא שהוא עושה, הריהו גורם להפחתת המשקל, כמו שאחר עומד ונוטל חזרה אותה הקטנית שהוא הניח על המאזנים. ונמצא מחזיר את העולם אחורנית."

בעל הסולם אומר, שאף אחד לא יכול להגיע לערבות, אם לא תהיה ערבות כללית של כל העולם. במאמר "הערבות" עצמו, אין התייחסות כל כך ברורה כלפי אומות העולם. ובמאמר הזה הוא יותר כביכול פורץ.


"למה ניתנה התורה לישראל"

"ובזה מתבאר היטב השאלה, למה ניתנה התורה לאומה הישראלית, ולא נשתתפו בה כל אומות העולם. כי האמת היא, שעניין תכלית הבריאה מוטלת על כל המין האנושי, איש לא נעדר. אולם מתוך שיפלותו של טבע הבריאה, וחוזקו על הבריות, לא היה שום דרך שהבריות יוכלו להבין להכריע ולהסכים להתרומם ממנו, ולא היו מגלים רצון לצאת ממסגרת האהבה העצמית, ולבוא להשואת הצורה, שהיא הדביקות במדותיו יתברך. כמו שאמרו חז"ל: "מה הוא רחום אף אתה רחום" וכו'. ומתוך זכות אבות, עמדה להם ההצלחה לישראל, שבמשך ארבע מאות שנה התפתחו והוכשרו והכריעו את עצמם לכף זכות. ונכנסו כל אחד מחברי האומה, בקבלה זו של אהבת הזולת, בהיותם אומה יחידה קטנה בין שבעים אומות גדולות, אשר כנגד כל אחד מישראל נמצאים מאה נכרים ויותר כנגדו. וכאשר קבלו עליהם אהבת הזולת, ניתנה התורה דווקא לאומה הישראלית ולהכשרתה עצמה.

אמנם האומה הישראלית הותקנה בזה בבחינת "מעבר", אשר באותו שיעור שישראל עצמם יוצאים מצורפין על-ידי קיום התורה, כן מעבירים את כוחם לשאר האומות. וכאשר גם יתר האומות יכריעו את עצמם לכף זכות, אז יתגלה משיח ה', אשר תפקידו מלבד מה שישלים את בני ישראל למטרה הסופית לדביקותו יתברך, כן יבוא ללמד דרכי ה' אל כל האומות. כמו שכתוב "ונהרו אליו כל הגויים"."

למה במעמד הר סיני אומה אחת קבלה את התורה, והיום חייב כל העולם להגיע לערבות?

כל מה שקורה ברוחניות, כל מה שצריך לקרות מהתחלת הבריאה ועד סופה, חייב להתרחש בעולם הזה בגשמיות, בחומר. אפילו פורים קרה. לא כגמר תיקון, שכל עמי פרס העתיקה התחברו לישראל, וקיבלו את דעת ישראל, אלא שישראל ניצחו בדעה שלהם. הם הרגו את הקליפות, הבדילו את עצמם מהקליפות, וחזרו לבנות את בית המקדש. בסוף גלות בבל.

כל התהליך שהתרחש בשורשים, התבצע בענפים. החוק הזה חייב להתקיים. בענפים התהליך מתבצע בעביות קלושה ביותר, בעביות דשורש, היכן שהרוחניות והגשמיות נוגעות זו בזו. במקום שהרוחניות יורדת לדרגה הקטנה ביותר, והגשמיות היא הזכה ביותר, יש כעין נגיעה, ושם מתרחש המאורע. לכן אברהם אבינו שהיה חסד, זך, קיבל את התורה בצורה זכה. וגם העם לאחר גלות מצרים, קיבל את התורה בצורה זכה, ורק אחר כך הגיע לשבירות ולהתגלות הרע.

גם במעמד הר סיני וקבלת התורה, שכל העם קיים את התורה, ובנה מיד את בית המקדש, ששימש אותם בתהליך שעברו ארבעים שנה במדבר, ומיד ביצע בו את כל עבודות הקודש, הם היו דבוקים בבורא גם במעשה וגם בכוונה. אלא שהדבקות הזאת התבצעה בעם אחד בלבד, שהיה צריך להיות כמו בשורש הרוחני, בגלגלתא ועיניים, או כמו אדם הראשון, בכלים דהשפעה בלבד.

והדבקות הזאת לא היתה מעורבת באח"פ, שזו תכלית הבריאה. התכלית היתה שהדבקות תתקיים באח"פ, באומות העולם. לכן צריכים לעבור שבירות. הירידה למצרים לא היתה אחרי השבירה, אלא בגלל שכלים דגלגלתא ועיניים לא יכולים להתקדם בעצמם. הם מרגישים שהם רוצים להשפיע, ואין להם במה להשפיע. זה נקרא שהם מרגישים "רעב", "רעב בארץ ישראל", ב"ארץ כנען".

ואז הם יורדים למצרים. הם חייבים לקחת משם כלים דקבלה, אחרת הם לא יוכלו לממש את הרצון להשפיע. כלומר, כמו שבכלים דקבלה, בלי קבלה האדם נשאר רעב, כך בכלים דהשפעה, בלי השפעה האדם רעב. והשפעה בכלים דהשפעה היא לקחת כלים דקבלה, ועל-ידם להתחיל להשפיע. לכן גלות מצרים נקראת "שורש של כל הגלויות", מפני שהיא לא גלות אחרי שבירת הכלים, אלא כמו בשורש.

הירידה למצרים היא מתוך רצון דלהשפיע. אמנם כמו בכל יתר הגלויות, גם הגלות הזאת קורת מחוסר הופעת האור בתוך הכלים, אבל היא בשורש, כי הם לא חטאו, אלא התגלתה בהם חוסר עביות. "שורש" נקרא שהנושא מתגלה כהכרחי מצד המבצע עצמו. כלומר, לעומת בית המקדש, ששם הם ידעו שצריך להגיע לשבירה, אבל לא היתה בהם דרישה להגיע לשבירה, בגלות מצרים היתה בהם דרישה לרדת לגלות.


מה ההבדל בין הערבות במעמד הר סיני לבין הערבות לאחר הגלות האחרונה?

בעל הסולם אומר, מהו התנאי שאחרת לא מתקיימת ערבות. אם היא תהיה לא כלפי אומה אחת, כמו שהיה בשורשים עם האומה הישראלית, אלא כלפי כלל האומות, כמו שהיא צריכה להתקיים לאחר שבירת הכלים.

יש הבדל בין גלות מצרים לגלות האחרונה, שבה נמצאים אחרי כל הגלויות וכל השבירות, שכלים דקבלה וכלים דהשפעה התערבבו כבר יחד. בגלות מצרים לא היתה התערבבות, כי היא לא היתה גלות "רגילה", היא לא התרחשה לאחר שבירה. כל יתר הגלויות התרחשו לאחר שבירת בית המקדש, שהעם נפל מדרגת קיום קודמת. ואילו בגלות מצרים היתה תוספת עביות.

ולכן התנאים שהיו בהר סיני לקבלת הערבות, היו כלפי אומה. למרות שללא ספק חוק הערבות התקיים גם אצל אברהם, וגם אצל בני יעקב שירדו למצרים, רק הוא לא היה בצורה בולטת, והם לא נצרכו לקבל אותו על עצמם. כי הוא התקיים בהם ממילא, ולא הצטרכו לא ערבות ולא תורה. מה שאם כן לאחר גלות מצרים, שנוספה להם עביות, הם קיבלו את הערבות בצורה של "נעשה ונשמע", במעמד כזה שנקרא "הר סיני".

ובזמננו, קבלת הערבות חייבת להיות על כל הכלי שצריך להתגלות. והכלי הזה, כותב בעל הסולם, הוא מתוך הערבוביה של זה בזה. אלא שמצד אחד, בגשמיות ישנו הבדל בפועל בין אומות העולם לעם ישראל, ומצד שני, ברוחניות לא יודעים איפה הוא נמצא. וגם בגשמיות לא ידוע מי נכלל בעם ישראל, לפי ההגדרה ההיסטורית, יכול להיות שאחרת לגמרי ממה שחושבים ורואים.

לכן קיימת שאלה, איך הערבות צריכה להתבצע. ובעניין "עיקבתא דמשיחא" כל המקובלים לא אומרים כלום, או מפני שלא יודעים, או לא יודעים הכל, או יודעים ועוד יותר מסתירים. ובעל הסולם כותב שהעירוב הוא עד כדי כך, שפתאום עשוי להתברר, שכל העולם חייב להיכנס בצורה כלשהי לדעה הזאת של גמר תיקון וערבות. אולי לא לקיים את כולו, ולא כולם בבת אחת, אולי יש חלק שישראל יעשו קודם, ואחר כך היתר, אבל יתכן מאוד שישראל לא תוכל לבצע, אם באומות העולם לא יתבצע תהליך כלשהו או החלטות לקראתו.

היום אי אפשר לומר משהו בצורה ברורה. אלא ככל שמגלים יותר ויותר את עניין הערבות, הוא נעשה מצד אחד יותר ויותר קשה, ומצד שני יותר ויותר רחב, שקיימת תלות הדדית בין כל העמים בכל העולם.


מה נכתב במאמר הערבות לעומת המאמר הזה על התלות ההדדית?

ממאמר "הערבות" אפשר להבין מצד אחד, שקודם ישראל מקיים את הערבות, ואומות העולם לא יודעות עליה ולא איכפת להן, וגם לישראל לא איכפת מה הן יודעות, ואחר כך הערבות עוברת גם אליהן. ומצד שני מופיעים דברי הנביא, שעמי העולם ייקחו את בני ישראל על כתפיהם ויביאום לירושלים, כלומר, יופעל לחץ על ישראל מצד אומות העולם.

ובמאמר הזה בעל הסולם כותב, שהערבות חייבת להיות בצורה הדדית, וכלל לא חשוב איפה ישראל ואיפה האומות, כי אחרי השבירה ההתערבבות היא כזאת, שיתכנו ניצוצות ישראל אפילו במישהו רחוק, שחי במקום נידח אי שם בעולם, וההפך. אם מגיעים לגמר התיקון, לפחות מבחינה רוחנית חייב להיות, שכל אחד ואחד יתעורר בצורה כלשהי לעניין הערבות.

אבל איך תתקיים בו הערבות, ומה פירוש שהוא גם ערב ובאיזו צורה, אי אפשר לומר. אלא רק לקחת בחשבון את הנתון הזה. והתפשטותה של חוכמת הקבלה בכל העולם, בצורה של הפצה רחבה, מעידה שבעניין הערבות יש כנראה תהליך טבעי סלול.


האם אפשר לראות את התהליך בתוך "תלמוד עשר הספירות"?

לא, התהליך הוא מה שמתגלה. כמו בעבודה הפרטית של האדם. למרות שהאדם קורא הרבה, ותוך כמה שנים כותש את כל החומר ונעשה חכם בכל הפסוקים, בכל זאת כשהמצבים הללו מתגלים בו, הוא מגלה אותם פתאום כאילו לראשונה. אחר כך הוא מוצא שהכל כתוב, אבל על שום דבר שקורה, הוא לא יכול לומר מראש, שעכשיו קורה בו מה שכתוב ומה צריך להמשיך ולקרות. כי מצבים שלא היו אף פעם בחומר, תמיד באים בצורה כזאת.


איך ידיעת הערבות תבוא לכל העולם?

קשה לדעת איך הערבות תבוא לכל העולם, האם תחת שמה של הקבלה, או מתוך ידיעה פנימית, או בהכרעה, או על ידי הכרזה מבחוץ, או דרך סוגי הפצה לא מוכרים. על השאלה הזאת אין תשובה.


אז איך אפשר לדעת?

בזמן שהערבות תתבצע, אז נוכל לדעת. כמו שכתוב על המשיח. אם יבוא אדם אחד, שיתחיל ללמד את כולם, ומה שהוא ילמד אכן יתבצע, הוא המשיח. אם הוא ידע להחזיר את ירושלים, ולבנות את בית המקדש, אז הגיעו ימות המשיח.

אבל למה לנו לדאוג על "איך נדע"? אנחנו צריכים לעשות. עלינו מוטל להשתדל להגיע לערבות, לשלב הזה שאם מגיעים אליו, מקבלים את הכוח הרוחני שעל ידו מגיעים לגמר התיקון.


למה המצב הזה של "מעמד הר סיני" נחשב מיוחד?

המיוחד במעמד הר סיני שנמצאים במצב, שבו מתחברים שני קצוות. הרצון לקבל הגדול, עם כל ההרהורים שלו - "הר", אחרי מצרים. שכבר יש החלטה לברוח ממנו, אבל בלתי אפשרי עדיין. האדם בורח, אבל בצורה כזאת שהרצון לקבל לא בורח ממנו. הוא כאילו לא רוצה להתעסק ברצון הזה, אבל הרצון לקבל נמצא.

כלומר, המצב הוא ש"אומות העולם" שותקות, ו"ישראל" נמצא תחת "הר סיני". חלק מהמצב הפנימי של האדם, שנקרא "ישראל", שמוכן להצטרף ל"משה", נמצא תחת "הר סיני". ו"אומות העולם" משותקות במקום כלשהו בתוך האדם. והנקודה של "משה", היא מוכנה לעלות ולהידבק בבורא. זה המצב, המעמד הפנימי של האדם.

אם מחלקים את המעמד הפנימי הזה לשלושה החלקים הללו: אומות העולם, ישראל, משה. אז את "אומות העולם" האדם כאילו מצמצם, הם לא מדברים בו. הוא לא רוצה שום דבר חוץ מהבורא, כמו בתיאור של בעל הסולם על "חולת אהבה אני". הוא לא מרגיש את כל יתר הרצונות הנקראים "אומות העולם", שמושכים את האדם לכיוונים אחרים. ונשאר בו רק ישראל, אבל בספקות, למטה, תחת ההר, שלא יכול לעלות. ו"משה" עולה. יש נקודה אחת באדם שעולה.

להגיע לסידור הפנימי הזה, נקרא "מיוחד".


למה המצב הזה נחשב לנס?

משום שאם האדם מגיע למצב כזה, הוא כבר בנוי פנימית לקבלת הכוח העליון, להתחיל לתקן את עצמו. למצב הזה האדם מגיע על ידי ייסורים. מלמעלה שום דבר כביכול לא עוזר לו. אין בורא. האלוקות מתגלה לפעמים רק כלפי משה. וגם "משה" הוא נקודה מאוד מיוחדת. לא ידוע בכלל מאיפה הוא צץ. ידוע שחינכה אותו בתיה בת פרעה, והוא התחתן עם מדיינית.

להגיע לכל המעמד הזה כרוך בסבל מתמשך, גם במצרים, גם של פרעה הפנימי וגם של ישראל. כולם סובלים, וכל אחד שרוי בסבל משלו. עד שעם ישראל בורח ממצרים, כלומר, מבדילים בתוך האדם בין כלים דהשפעה וכלים דקבלה, העתידים, שהוא עצמו עדיין לא יודע מי הוא מה. הכל מתחיל ממצב שהאדם מצליח להרוג את הכלי דקבלה הראשון שלו - "משה שהרג את המצרי". בכך הוא מתחיל להיות "משה", שבורח למדיין, ושם מקבל תורה של כהן מדיין.

הכל מה שקורה לא בא מהשמים. אם הבורא מתגלה, הוא מתגלה כלפי פרעה. הוא מתגלה במכות כלפי החלק של "אומות העולם", אח"פ. ואז על ידי כל המכות והבריחות, שמשה הורג את המצרי ובורח, אז מגיעים למעמד הזה. כלומר, אין שום דבר נעים, עד שמגיעים למעמד הר סיני. הכל בא מהכרחיות, על ידי הסבל. כל החלקים באדם, גם מצרִים, גם ישראל, גם משה, אף אחד מהם לא נהנה.

למה המעמד הזה מיוחד? הוא מיוחד מפני שכל הסבל שעוברים מגיע לבירורים. שאותו חלק שנפרד מאח"פ, אותו "עם ישראל" שבאדם, הוא מוכן להתלכד סביב הרעיון של "נעשה ונשמע", כלומר, הוא מוכן להצטרף למשה. אבל הוא מוכן להצטרף אליו בלמעלה מהדעת, ב"נעשה ונשמע". והמוכנות הזאת היא שנותנת למשה עביות, כוח, לקבל את התורה. אבל גלגלתא ועיניים לא מסוגלים לקבל את התורה. ברגע שמשה מקבל אותה, ויורד מהר סיני, הם כבר מתחברים עם האח"פ, עושים את עגל זהב, ואז כל מה שמשה קיבל נשבר, ונכנס אליהם.


איך יכול להיות?

כל התורה מיועדת לאח"פ ולא לגלגלתא ועיניים. לכן מיד לאחר הר סיני מתרחשת שבירה ראשונה, אבל השבירה היא לא בכלים, אלא באורות. וכך נעשים מוכנים יותר לקבלת התורה. לא שבפעם הראשונה קרתה להם תקלה. אלא אי אפשר לקבל את התורה, אלא בפעמיים - קבלה ושבירה ראשונה, וקבלה בפעם השניה. גם בחומש מתואר ההבדל בין המעמד הראשון למעמד השני.


איך צריך להתייחס לערבות בעולם הזה - לפי גשמיות או לפי רוחניות?

לערבות צריך להתייחס גם לפי גשמיות וגם לפי רוחניות. הבעיה היא שלפי רוחניות, אם כל העולם עבר שבירה והתערבבות, אז בצורה הרוחנית כולם התערבבו עד כדי כך, שאפילו אסקימוסי שחי אי שם בערבות הקרח, יש בו בחינת ישראל, גלגלתא ועיניים. ואצל ישראל, גם במי שמחזיק באילן יוחסין של כהן דכהן, שנשמר מאדם הראשון ונמסר מדור לדור (ביולוגים בודקים ומאשרים שכוהנים הם סוג מיוחד, שלא היתה בו התערבבות, מפני שעד המאה האחרונה אסור היה להם להתחתן, אלא בתנאים מיוחדים), יש בו כבחינה רוחנית מהשבירה, חלק האח"פ.

כלומר, בגשמיות יש מצב אחד וברוחניות מצב שני. בגשמיות אין שום התערבות בינינו לבין שבט באלסקה, או בדרום אמריקה, או באוסטרליה, אבל ברוחניות יש לנו חלק שלהם, ובהם, בכל אחד ואחד, יש בחינת ישראל. מדוע? כי מלכתחילה היה כך בנשמת אדם הראשון. אלא שאח"פ לא היה מעורב עם גלגלתא ועיניים. ב"אדם הראשון" כל חלק יש בו גם גלגלתא ועיניים וגם אח"פ, אבל לא מעורבים.

אלא שאף פעם אי אפשר להוציא רק גלגלתא ועיניים או רק אח"פ. אמנם יש עניין שישראל מבודדים מאומות העולם, אבל שניהם חייבים להיות יחד בעולם. אף פעם לא היה מצב בעולמנו, שקיים רק ישראל, או קיים רק אומות העולם. אולי עד האבות. אלא שעד האבות היו רק עשרים דורות, עשרים ספירות של הכנה מהאדם. לכן אין טעם לעשות חשבונות. אפשר לומר כך ואפשר לומר אחרת, ועוד יבואו ויאמרו, שעושים לא נכון וצריך לעשות אחרת.

אבל אי אפשר להסתמך על הפסוקים למיניהם. כי על מה שקורה כלפי גמר התיקון, החובה שמוטלת עלינו להתעורר החל מהמאה ה-21 ואילך, לא כתוב בצורה ברורה, וזה בכוונה תחילה, לא על חבלי משיח, לא על ביאת המשיח, לא על תיקונו הסופי של העולם, וידוע שלא כתוב. אלא בכל מקום כתוב, שכל מה שניבאו הנביאים, לא נכתב אלא לימות המשיח. לכן אין טעם להיצמד למה שכתוב, שצריך כך או צריך אחרת, אלא חובתנו ללכת ולבצע.

ומאחר שיש פנימיות וחיצוניות, שכל אדם כלול בפנימיותו מהכל, ובחיצוניות כל העולם כלול מכל הגופים. אם כל אדם, כמה שהוא מבין, יתחיל בפנימיותו להיות שייך לתהליך התיקון ולקיים אותו, אז תתברר החיצוניות. ואם האדם לוקח הכל בצורה פנימית, אז יש לו תורה, יש לו הוראה מה עליו לעשות. שעליו להגיע על ידי הקבוצה, בשיתוף עם האחרים, למצב הערבות. וכך הקבוצה תשפיע לו כוחות וגדלות הבורא ושנאת האגו, והוא יוכל להגיע למצב של "חולת אהבה אני". ואהבת החברים מביאה לאהבת ה'.

העניין הפנימי הולך ומתברר בכל הפרטים שמתגלים מדי יום בצורה ברורה. ובאותה צורה צריך להתייחס לכל מי שנמצא, ולכל מי שרוצה להתחבר לקבוצה הפנימית, ולשמוע ולקיים את העקרונות האלה. אבל איך הכל יתקיים בגשמיות, בגופים, בשכבות העם, באומות העולם, במדינות, אין ידיעה ברורה על זה, ואין לכך כלים, ושום הוכחות שאפשר לגשת איתן לאנשים ולהראות להם שכך צריך לעשות.

אסור ללכת בצורה חיצונית. לקבוע ולעשות משהו בצורה חיצונית. הנכון ביותר הוא להתייחס לכל דבר בצורה פנימית. ואז מי שמתעורר, מתעורר. ומי שרוצה להצטרף, מצטרף. ומי שנופל, נופל. לא ללכת לשום דבר בצורה שמכוונת לחיצוניות. תורת הקבלה, ההוראה איך לעשות ומה לעשות, היא רק כלפי פנימיות, ושם ברור איך עושים. תתברר החיצוניות מעצמה.

לכן אין טעם להיות מוטרדים, שלא יודעים איפה ובאיזה דרכים תבוא ההתפתחות בעולם, מי יתגלה ומתי. מחר יכולים לבוא ולהצטרף לערבות מיליוני גרמנים, שעם ישראל היה מאוד מעורב בתוכם. לא מן הסתם היתה להם רגישות לישראל מצד השלילה, פתאום יכולה להתעורר בהם רגישות מצד החיוב. אנחנו לא יודעים את הדרכים האלו, ולא צריכים לעשות חשבונות. אלא לעשות כל מה שבידינו ובכוחנו לעשות.


למה המקובלים מסכימים עם האשמה של העולם כלפי ישראל?

יבוא השלב שיתגלו בעולם תנאים, שאלות, כלים, כמו שמתחילים להתגלות בימים אלה, שיאשימו את ישראל ובצורה גלובלית, שהיא מקור הצרות של כל העולם. אנשים חכמים, מפותחים ברוח ובחומר, יתחילו לדבר על זה בצורה רצינית. לא סתם מתוך דחף פנימי לשנאה, אלא כמסקנה שנובעת ממה שרואים ממהלך כל ההיסטוריה. ואם האשמה הזאת תתחיל להתברר בצורה גלובלית, אז בעידן של תקשורת יעילה, תוך שבוע או כמה שעות, הנושא הזה עלול להפוך לעניין המתוקשר והחשוב ביותר בעולם.

ובהתאם לזה ניתן להסיק, שכנראה הבורא מכין את הכלים לקליטת הידיעה על הקבלה. שכעת אפשר למצוא אוזן קשבת, דווקא בקרב אותם אנשים, שמגלים שישראל היא מקור הסבל שלהם, ועדיין לא יודעים את התשובה למה זה כך, אלא רק מאשימים את ישראל בכל דבר. וזה נכון. אבל צריך להסביר להם, שקודם כל לא יעזור להם להשמיד את ישראל. אם הם חושבים שכך יהיה להם עולם טוב יותר, אז שיידעו שלא ייצא ולא ילך להם, כמו שלא יצא עד היום. אלא ההפך, אותם עמים שניסו להשמיד את ישראל, נפלו בעצמם.

וחוץ מזה כל מה שקורה, זו הזדמנות, זו סיבה, להתגלות התהליך הנכון לכל העולם. לכך שנספר אותו לכל העולם בצורה מדעית, כמו שהשתדל לעשות בעל הסולם, וכל העולם ידע עליו. ואז יקלטו את הידיעה הזאת אנשים רבים מאוד. לא כולם ירצו לקבל אותה, אבל מאות מיליונים יקבלו אותה, מפני שהשמועה הזאת, וההרגשה הזאת, וההבחנה הזאת, נמצאת באומות העולם.

ובעניין הזה צריך להיזהר מאוד, כי הדברים הללו נשמעים משיחיים, ולרעיונות משיחיים יש התנגדות גדולה מאוד מצד ישראל עצמה, ובהתאם לזה התנגדות מצד כל הדתות. אבל זמנה של הקבלה יבוא. מתי? תלוי בסימנים מלמעלה.


האם כדי להפיץ את ידיעת הקבלה בעולם צריך לפתח שיטת הפצה חדשה?

אין שום דבר חדש. הדברים ידועים, אבל לא ידוע באיזו צורה הם יקרו, אולי הם לא יקרו בזמננו. הדברים התגלו כעת, אבל פעם הבאה הם אולי יתגלו בעוד שלוש שנים או בעוד עשרים שנה. לכן לא צריך להתחיל בשינוי מידִי, אלא איך שיתגלה מלמעלה. אבל השינוי יבוא, והוא יהיה שלב הפצה חדש.

השוני הוא לא בצורת ההפצה, שבמקום לפזר את לימוד הקבלה בצורה שקטה, שמי שנתפס בו בצורה נקודתית מצטרף ללימוד - כמו שבמקסיקו או ברזיל לומדים חמישה עד עשרה איש, כמות אפסית לעומת גודלה של המדינה, אבל בצורה איכותית, רוחנית, הם כל הרוחניות שיש שם, וכל היתר הם סתם גופים - בונים מערך הפצה אחר, שיצא בהכרזה לכל העולם. אין שום הבדל אלא יהיה יותר רעש.

אבל כדי לחולל רעש גדול ולגרום לשינוי, צריך מי שיש לו קול קטן, להעביר אותו דרך מערכות הגברה רבות, כדי שכולם ישמעו אותו. כלומר, צריכה להיות נכונות, הסכמה, התערבות של גופים גדולים ורציניים, שהם לעצמם לא יותר ממערכת הגברה, אבל שהסכימו להגביר את הנושא. הם חייבים להיות אנשים גדולים או חוגים רחבים, שמרגישים ותומכים בעניין הקבלה. ולהגיע לזה לא פשוט.

אבל הכל יתגלה יחד. ואין מה לדאוג ולתכנן את המצבים, הם יתגלו ויבואו לקראתנו. ככל שנשקיע מאמצים גדולים יותר בהפצה בתוך ישראל, נראה איך פתאום מכל העולם מתחילים לצעוק עלינו. הכל תלוי בהכנה שלנו לתת מענה, רק אז יתגלו הכלים.