שיחה על מאמר:

"תפילת ראש השנה"

"דרגות הסולם" כרך ב' - מאמר תקל"ז

שיעור מה- 16.09.03

אתה נמצא כאן:

שער למתחיל > שיחת היום > מאמר: "תפילת ראש השנה"

מהי ההתאמצות שעל-ידה האדם זוכה לבחינת זכירה?

התאמצות, יגיעה באיזה דבר, היא נותנת חשיבות לדבר. אם האדם משקיע במשהו, הדבר הזה נעשה לו חשוב. אם הוא נעשה לו חשוב, הוא לא שוכח אותו. לכן, כל דבר שהאדם רוצה להפוך אותו לחשוב לו, לגדול בעיניו, הוא צריך כל הזמן לחשוב עליו. והיגיעה בעצמה גורמת לחשיבות. והחשיבות גורמת לאדם להיות כל הזמן בתשומת לב על הדבר ולא לשכוח עליו.


איך אפשר לא לשכוח ולזכור כל הזמן את הבורא?

אימא לא שוכחת את הבן שלה. כי מרגע שהיא מתעברת, באופן טבעי כל המחשבות שלה על העובר, ואחרי שהיא יולדת, כל המחשבות שלה על הילד. הבן שלה נעשה הדבר החשוב ביותר בשבילה. כך בטבע. איך לעשות שאותה מידת חשיבות שיש לה בגשמיות, תהיה לנו כלפי רוחניות, כלפי הבורא. שכל הזמן נהיה ממוקדים בבורא, כסיבה לכל מה שקורה לנו, וכמטרה שאליה אנחנו רוצים להגיע.

מה יש לאדם חוץ מבורא? משם באים לו כל הכוחות, כל הרצונות, כל המעשים, שהוא תוצאה מהם. עליו רק להוסיף חשיבות ותשומת לב מעצמו. אם האדם מתייחס כך לבורא, נקרא שהוא ממליך עליו את הבורא. ואם האדם ממליך עליו את הבורא, כבר אין לו שום בעיה לעבוד עם הכוחות שלו לטובת הבורא.

בהתחלה יש דרגות, שהאדם מעדיף את הבורא וחושב עליו, מפני שזה לטובתו וכדאי לו. ואחר כך יש דרגות אחרות, שהבורא לא לטובתו, ולא כדאי לאגו שלו. שהאדם כבר נבדל מהאגו שלו. הוא והאגו שלו כבר לא אותו דבר. אלא כדאי לו מפני שהבורא חשוב, מפני שזה נקרא רוחניות. וכך עד שהאדם מקבל דרגת חשיבות וכוח כזאת, שאין לו שום פניה לעצמו, אלא הכל רק לטובת הבורא. הדרגה הזאת היא מעבר לתכונות הבינה.

אז, הכל תלוי בתשומת הלב לבורא. איך עושים זאת? בינתיים על ידי מאמץ.


מה המאמץ שהאדם צריך לעשות כלפי הבורא?

מלמעלה נותנים לאדם נקודה שבלב, השתוקקות לרוחניות. הוא עדיין לא יודע מהי רוחניות, אלא רק רוצה משהו. אחר כך הוא מתחיל קצת יותר לברר, מתחיל ללמוד, להיות בקבוצה, להקשיב למורה, ומתחיל להיות לו יותר ברור, שרוחניות היא כוח עליון. הוא מתחיל לחשוב, שמשם באים כל הכוחות, כל הרצונות שלו, ומתחיל להרגיש שהוא תלוי בכוח הזה. הוא מרגיש שאם הוא חושב על הבורא ולא על עצמו, אז אין לו שום כוח, מפני שהרצון לקבל שלו לא תומך בזה. או מרגיש ההפך, שהרצון לקבל שלו כולו נעשה כעבד בידי הכוח העליון, וכו'.

האדם הולך ועובר שלבי הרגשה, שמתחיל באופנים שונים לראות איך הוא קשור עם הכוח העליון. פעם אחת הוא רוצה את הכוח העליון, פעם שניה הוא לא רוצה אותו, והלוואי שלא יהיה. פעם הוא תלוי בו, ולא יכול לשלוט על עצמו בגללו, ופעם הוא רוצה לשלוט על הבורא. הוא מפחד ממנו. הכוח הזה מתחיל להבדיל בינו לבין הרצון לקבל, עד שהוא מתחיל לשנוא את האגו שלו, ומתחיל לחשוב איך לעשות טוב לבורא. אומרים לו שכך צריך להיות, שאם לבורא יהיה טוב, אז גם לו יהיה טוב. שאם הוא לא חושב על הכוח העליון, אז יהיה לו רע.

האדם מתחיל לעבור צורות שונות של יחסים עם הבורא. המקובלים אומרים לו שהוא צריך קבוצה, שבלי קבוצה הוא לא יוכל לקבוע את היחס שלו לבורא. שהיחס שלו לבורא צריך להיות כמו לאדם זר. אם הוא יאהב אדם זר, אפילו את השונא הכי גדול שלו, בלי שום סיבה גשמית שמועילה לאגו שלו, אלא ימצא שהתייחסות כזאת לזולת היא לעצמה דבר נעלה וגדול, אז נקרא שהוא נמצא בתכונת הבורא.

אלא שלאדם עצמו אין שום טעם בזה ולא שום תועלת. אין לו שום נטייה ושום יחס לאדם זר. אבל אומרים שרק כך אפשר לבדוק אם יש לי יחס לבורא, שהשפעה היא תכונתו וכך הוא מתייחס אלינו. ואם הבורא מתייחס אלינו בצורה כזאת נקרא שהוא אוהב אותנו, הרי אם אני מתייחס למישהו זר, אני לא מרגיש שהיחס הזה הוא מהלב, שהוא נקרא אהבה. ואז האדם נמצא במבוכה ולא יודע מה לעשות. אין בו שום הכנה להיות במשפט הזה שהמקובלים אומרים לו על אהבת הזולת.

כל העבודה של האדם היא לברר את כל הקשר שלו, את היחסים שלו, של תלות או כפירה, כלפי הבורא. ברוב המצבים והמדרגות שהאדם עובר, הוא לא מרגיש שהם כלפי הבורא, אלא כלפי החברים, כלפי החברה, כלפי מושגים שונים מהי רוחניות. אבל למעשה הם כלפי הבורא, שנסתר אחריהם.

ומהו "ראש השנה", המצב המיוחד, הנקודה החשובה שקובעת לאדם את כל הדרך הלאה ולהבא? שהאדם ממליך את הבורא על כל מה שקורה, וקובע בוודאות שהוא תלוי בו. רצון לקבל שמסיבות קודמות וממצבים שעבר, מגיע להחלטה שהבורא הוא המלך על "כל הארץ", על כל הרצונות שלו הבורא הוא השולט, ומתוך זה הוא שם את הבורא בראש הדרך שהולך בה, נמצא ב"ראש השנה". מהידיעה הזאת ההתפתחות שלו היא כבר נכונה.

ואז כל תכונה וכל מצב, כל יגיעה שלו לכיוון כלשהו, מה הוא רוצה כתוצאה ממנה, הוא קושר ליתר התקרבות לבורא. וגם את מושג הבורא הוא כל הזמן משנה, נעשה איתו יותר ויותר אמיתי. זאת אומרת, יותר רחוק מהרצון לקבל שלו ויותר קרוב למושג ההשפעה. ובהתאם לזה הוא בהדרגה משנה בתוכו מידה אחר מידה את ההבנה מהו עניין העל מנת להשפיע שקיים בבורא, ומסכים למידה הזאת אפילו שהיא לא נמצאת בו. הוא מבין שהיא דבר חשוב ונעלה, וחייבים להתרגל אליה ולטכס עצות וכוחות כדי לרכוש אותה.

האדם צריך כל הזמן לעבוד שההשפעה כמושג, ולא חשוב מה יש בתוך המושג הזה, נמצאת לפניו במקום כל המילים האחרות, "עולם העליון", "בורא", "כוח עליון", "שלווה", "מנוחה", שמתארות משהו למעלה מהעולם הזה. מפני שהוא נוטה להחליף. כי "עליון" נקרא אצלו מה שטוב, מה שממלא את האגו שלו. הוא יכול להשתחוות לכל דבר שהאגו שלו מקבל ממנו מילוי. וזה נקרא "עגל הזהב" - דמות כלשהי.
לכן רצוי לבנות את הדמות הזאת לפני כמושג מופשט הנקרא "השפעה", ואז כל העבודה היא לברר את המושג הזה כל פעם יותר ויותר מנותק מהרצון שלי. ואם האדם כל הזמן מחזיק את המושג הזה בראש, ב"ראש השנה" של ההתפתחות שלו, אז לימוד, וספרים, ומורה, וחברים, וקבוצה, וכל היגיעה שהוא עושה בהם, הם בדיוק האמצעים להבנה ולהשגת מושג ההשפעה, שהמושג להשפיע זה הרוחניות, הבורא. כי אם האדם מחליף, אפילו רק את המילה "השפעה" במילה אחרת, הוא מיד מתחיל לבנות לעצמו פסל, דמות, שמובנת לרצון לקבל שלו, לאגו שלו, ומשקר לעצמו שהדמות הזאת היא רוחניות, היא הבורא.


איך ניתן להשיג את מושג ההשפעה?

להתחיל לעסוק בו. יש לפני מושג שנקרא "השפעה" אותו אני צריך לברר, וחוץ ממנו שום דבר. המושג הזה דבר יבש בשבילי, לא מובן, אני לא יודע מה הוא מכיל, אבל המילה "השפעה" חייבת להיות מרכז כל ההתעניינות והיגיעה של האדם, המטרה שלו. על האדם להבין זאת וכל הזמן להתייחס אל המושג הזה, למדוד את עצמו כלפיו, להשיג אותו ולהתחבר אליו, לאהוב אותו, להשתוות אליו, להשתחוות אליו. ואז הוא לא יטעה, אלא ידע שהשפעה היא הכל, הרוחניות, הבורא, הזולת, הקבוצה.

מה שחסר לאנשים הוא להודות כלפי עצמם למה עליהם להשתוקק. הם שמים תחת מושג הרוחניות, אלוקות, עליון, מה שמפרש הרצון לקבל שלהם. שעליון הוא עליון, הוא גדול, כמו ילד שמסתכל על גדול, שהוא ענק, הוא שולט, הוא ימלא אותו. כלומר, הרצון לקבל ימלא אותם. הם מתייחסים אליו שהוא קובע להם את כל הגורל. כמו תינוק, כמו ילד קטן, שמתסכל בפליאה על העולם. זאת השתחוות לכל הכוחות והמילויים למיניהם, ששולטים וממלאים את הרצון לקבל של האדם, ולא בורא. ממנו אי אפשר לחכות שימלא את הרצון לקבל. הוא שולט על רצון לקבל, אבל בצורה שרומס אותו לאט לאט.

מושג רוחניות ומהי המטרה, לא ברור להם. ולכן צריך להסביר לאדם מה כדאי לו לעשות ומה לא. אם המושג הזה יהיה יותר ויותר בולט לעיני האנשים, אז ממילה אחת יהיה מובן לאדם שפעולת התחברות, קבוצה, ואהבת לחברך כמוך, שרוצים ממנו, הולכת לקראת מושג ההשפעה, שהם היינו-הך.

ואם יש לו הזדמנות להשיג את מושג ההשפעה הזה, או להתקרב אליו, להבין אותו, לעסוק בו, לא יהיה צריך להסביר לו, כי מיד יהיה מובן לאדם מהי ההזדמנות שניצבת לפניו. ואחרת צריך להסביר, קודם מהו מושג השפעה, בשביל מה צריך אותו, מה הקשר שלו לפעולה, וכך הלאה. צריך יותר ויותר להעמיד מול האדם את התיבה הנקראת השפעה, שיבדוק מה היא בדיוק כוללת.


איך אפשר לברר מהי השפעה?

רק על ידי שהאדם עושה מאמץ לכיוון של השפעה. שהוא משקיע בדיוק בלהשפיע, ועושה מאמצים לקראתה, מהרגע שהוא שומע שיש עניין השפעה, שבתוך ההשפעה הזאת נמצא הבורא, נמצאת החברה, כל הזולת חוץ ממנו, כל מושג הקבוצה, הלימוד, עולמות עליונים, מה שהוא יכול לתאר לעצמו חוץ מהאגו שלו. וזה לא משהו קטן, אלא ההפך, כל מה שמחוץ לאדם. כתוב על ידי איזה מאמצים ועל ידי איזה מעשים מגיעים להשפעה.


מה יש חוץ מהאגו של האדם הרי יש לו רק אגו?

כל מה שהאדם יכול להתייחס אליו ולהרגיש אותו שהוא נמצא מחוץ לו, נקרא השפעה. צריך להתחיל לברר. קודם כל שלפחות לא תהיה טעות, שאם אומרים "בורא", אז אומרים "השפעה", תכונת ההשפעה. אם האדם כל פעם יאמר כך, מיד יהיה מובן לו עד כמה הוא משקר לעצמו, עד כמה הוא מדמיין את הבורא בצורה לא נכונה.

אם בכל מושג, בכל מובן, בכל פעולה שמדובר על הבורא, במקום המילים שכתובות, מכניסים את המילה "השפעה", אז אם נאמר: "הגדול, הגיבור, הנורא", מיד מובן כלפי מי מדובר, שמושג ההשפעה נראה כך כנגד הרצון לקבל. וכל עניין "ראש השנה" הוא לברר את מושג ההשפעה, ולהעמיד אותו בראש הדרך.


איפה נעשה הבירור הזה אם לא בתוך האגו של האדם?

הבירור נעשה בתוך האגו של האדם. אבל בתוך האגו הוא מתחיל להרגיש, שבתוך הלב שלו יש עוד חלק, נקודה שבלב, שלאט לאט מתרחב, וכבר רוצה להבין במה הוא שונה מהלב עצמו. הוא רוצה להיבדל מהלב, ולראות את עצמו כמשהו שלא שייך ללב. מתוכו בא הדחף של האדם לברר את מושג ההשפעה.

אם לא היה בנו את הדחף הזה, אם הנקודה שבלב לא היתה מתרחבת מנקודה לשטח קטן, אז לא היינו מרגישים בה תכונה כלשהי. לא היינו מקבלים כנגדו הארת אור מקיף, ולא היינו מרגישים שיש שוני בינה לבין הלב, ולא היתה לנו שום נטייה לחקור אותה.

מתוך שמתחילים לחקור את הנקודה שבלב, באה השאלה הזאת. ולחקור אותה, או לחקור את הבורא, או לחקור את הזולת, זה אותו דבר. כי אין בורא ואין זולת מחוץ לנקודה הזאת. אלא באדם עצמו נוצרים שני מושגים קוטביים "לב" ו"נקודה שבלב", וביניהם הוא מברר את "האני" שלו, שנמצא באמצע, כקו אמצעי העתידי ביניהם. אם כך, מראש כדאי לקרוא לנקודה שבלב בשם "השפעה", ובהדרגה היא תהיה כקו ימין.


איך פועלים האגו, הנקודה שבלב, ו"האני" שבאמצע?

יש רצון לקבל שהוא בעצמו לא טוב ולא רע. יש כוונה על מנת לקבל שהיא הרע, היא "הלב". ויש כוונה על מנת להשפיע שהיא הבורא, מושג ההשפעה. וכוונות האלו על מנת לקבל ועל מנת להשפיע הם לא של האדם עצמו, אלא הוא נמצא ביניהם ועליו לבדוק מה להעדיף על פני מה.

איך אפשר לבדוק מה עדיף על פני מה? אם היינו בתכונת הבינה, כלומר, מנותקים מכוונה על מנת לקבל, ונמצאים לא בעל מנת לקבל ולא בעל מנת להשפיע, אז אפשר היה לעמוד על הרצון לקבל ולקבוע מה עדיף. אבל אנחנו לא נמצא בתכונה הזאת. לכן עלינו להתחיל מעל מנת לקבל בהמי. כשמתחילים מעל מנת לקבל הבהמי, מוצאים כוחות, עצות, תחבולות, דרך קבוצה, דרך לימוד, באור מקיף, והאדם מגיע למצב שהוא רוצה לצאת מעל מנת לקבל, מהכוונה על מנת לקבל, במישור של העולם הזה.

ואז הוא מעמיד את עצמו בנקודה נייטרלית, לא על מנת לקבל ולא על מנת להשפיע הרוחני. אין לו רצון לקבל רוחניות, אין לו כוונה על מנת לקבל ולא כוונה על מנת להשפיע לרוחניות. אז הוא כביכול עובר את המחסום, נמצא במחסום. במצב הזה מתחיל להיות על מנת לקבל הרוחני, ועל מנת להשפיע הרוחני, ועבודה האדם. וכל מה שהאדם עשה עד שהוא הגיע למחסום היה כהכנה, כהבנה, איך עובדים עם על מנת לקבל הגשמי, אבל עדיין לא כלפי הבורא.


מה נותן לאדם כוח להישאר נייטרלי, להיות בין כוונה על מנת לקבל לבין כוונה על מנת להשפיע?

רק האור מקיף, הכוח מלמעלה. באדם עצמו אין שום אפשרות לקבל כוחות לזה.


איך צריך לבדוק כל פעולה שעושים?

הרצונות עצמם הם לא טובים ולא רעים. על שום פעולה של האדם, כלפי רוחניות ולא במישור האנושי, אי אפשר לומר שהיא טובה או רעה. צריך רק לבדוק אם הפעולה הזאת היא לטובת הבורא או לטובת האדם עצמו, ולא לבדוק את הרצון. למשל מישהו גנב ממישהו. יכול להיות שבכך הוא עושה פעולה מצוינת, חשובה מאוד. אולי פעולת ריגול לטובת המולדת, לטובת הצלת האנושות מכוחות רעים, מי יודע? אי אפשר להתייחס לפעולה עצמה, ולהגיד עליה שאסור לעשות אותה.

בעל הסולם כותב, שכל דבר צריך להיות בצורה מלובשת בחומר ולא בצורה מופשטת, כלומר, לטובת מה הוא נעשה. הוא מדבר שם על מושג האמת. שאם האדם יהיה סתם דבוק במושג האמת, אז לא חשוב שהורגים אותו האמת היא אמת. אבל התורה אוסרת על זה ואומרת שהאמת היא אמת, אבל חיי אדם קודמים. שצריך להתייחס לא לפעולה, אלא לטיבה. ולכן צריך לבדוק לטובת מי נעשה הדבר. ואם כל הזמן חושבים על מושג ההשפעה, אז כבר מובן מאליו לטובת מי בודקים, כי השפעה היא כלפי מה שמחוץ לאדם עצמו.


מאיזה צד צריכה להיות הבדיקה של צופה או של מעורב?

הבדיקה צריכה להיות מהצד "האני", החיים שלי, הגורל שלי, שחוץ ממנה אין לי מה לברר בעולם הזה. אם בכל המישורים שהאדם נמצא בהם, הוא לוקח את החיים שלו כדי לבדוק בכל רגע, בלי להתחייב על תוצאות, בלי להגיע מסקנות, בלי צורך לממש אותן, אלא סתם לצורך הבדיקה, הוא מתחיל בכל שלב ושלב לברר את היחס שלו למושג ההשפעה, מזה הוא מקבל חשיבות של המושג הזה.

מכל מיני התייחסויות של הרצון לקבל שלו למושג הזה הוא מקבל בו נפח ומתחיל לחיות בו. בסופו של דבר כל הפעולות האלה הם חקירה של הבורא, ובניית היחס של האדם כלפי הבורא. ההתייחסות שלנו אל הבורא, אל התכונה הזאת של ההשפעה. העבודה היא רק לבדוק אני והוא. לכן, לא חשוב מבפנים או מבחוץ, אלא גם כך וגם כך.


למה כדי לחקור את מושג ההשפעה צריך לצאת מהרצון לקבל?

אם האדם לא מבדיל בינו לבין הגוף שלו, הרצון לקבל שלו, הוא לא יכול לבדוק ולהתייחס למושג השפעה. קודם הוא צריך להבדיל בינו לבין הרצון לקבל שלו. בכמה שהאדם יכול להיבדל מהרצון לקבל שלו, במידה הזאת הוא יכול לחקור. אחרת איך הוא יחקור? איך אפשר לחקור את מושג ההשפעה אם חוקרים אותו רק מתוך הרצון לקבל? מה נקרא אז "אני חוקר"? מי חוקר?

לכן לפני הכל צריך להשיג תכונות הבינה, להיות באמצע בין כתר למלכות. להשיג לפחות את כוח המחשבה, כוח התפיסה, אם לא את התכונה הפנימית, שמקנה לאדם יכולת להתייחס לשני המושגים האלה, גם לרצון לקבל וגם רצון להשפיע, כמושגים זרים לו.

על האדם לבדוק ולהישמר היטב להיות כל הזמן בקו האמצעי ביניהם. כי גם כשהוא הולך כביכול לבדוק מה טוב במושג דלהשפיע ולמה, אם הוא לא בודק אותו כצופה לא משוחד, אז למה שהשפעה פתאום תמשוך אותו? מהי גדלות הבורא שהוא צריך לברר כאן? מה איכפת לו אם הבורא גדול או קטן, שולט או לא שולט? במה הבורא 'קונה' אותו שוב ברצון לקבל שלו? בשביל מה עליו לבדוק שהבורא גדול? במה הוא יכול לבדוק את הגדלות שלו, בזה שהוא אינסופי, מושלם, נצחי, דברים שהוא בלאו הכי מבין שהם טובים?

האדם מתחיל לראות עד כמה אין לו שום הכנות פנימיות להעריך את הבורא מצד ההשפעה. שמושג ההשפעה הוא לגמרי בלתי מושג לגביו. כי כל דבר שהאדם הולך לבדוק במושג הזה, הוא בודק מצד הרצון לקבל. האדם רואה זאת רק בתנאי שהוא בכוח מעמיד את עצמו תמיד כבלתי תלוי לא בלקבל ולא בלהשפיע.


מה מראה לאדם הבירור הזה של מושג ההשפעה?

הבירור הזה מראה לאדם, שהוא כל הזמן מברר את מושג ההשפעה בתוך הרצון לקבל. אם הוא אומר לעצמו שהוא משתוקק לבורא, להשפעה, ורואה שהוא לא משתוקק, סימן שיצא בבדיקה מהנקודה הנייטרלית הזאת. בכל ההבחנות האלה הוא דווקא מגיע למצב, שאין לו שום נגיעה, שום השגה, שום תפיסה, מהי השפעה.

ואז מתוך שלילת מושג ההשפעה, מתחיל להתברר אצלו יחס יחסי, רלאטיבי, אל הבורא. בכך שהיחס הזה נבדל מכל המצבים שהאדם יכול לתאר בתוך הרצון לקבל שלו. ומתוך זה האדם מתחיל להתייחס אל הבורא בצורה מיוחדת ומכובדת. הוא מתחיל להעריך את הבורא כעליון ממנו, שלא מושג על ידו.

כל הדקויות האלה מתבררות בדרך בחקירות האדם. לא כפילוסופיה, אלא מתוך ההרגשה שלו ומתוך עדינות המצבים. מתוכן האדם מגיע למצב נואש, שהמושג הזה בהחלט נעשה בו חשוב. הוא מבין שהבורא עליון, שהוא מנותק, שנמצא במימד, בחלל, אחר לגמרי ממנו. ומגיע למצב שהבורא לא רק נעשה לו חשוב, אלא הוא מתחיל לרצות את הבורא. ואז הוא מגיע למחסום.


בהקשר הזה מהו מצב "לא לשמה"?

בדיוק הבירור הזה, שהאדם מבין שהוא נמצא בתוך רצון לקבל, ועד כמה הוא לא רוצה להיות בו, ולא לחשוב ולהבין מתוכו, וכל הזמן הוא מברר שבכל זאת הוא חושב וחוקר רק מתוכו. המצב הזה נקרא שנמצאים ב"לא לשמה". אבל גם את המושג "לא לשמה" חייבים לראות לא מתוך ה"לא לשמה" אלא מחוץ לו, ואז יכולים לקבוע שהוא "לא לשמה".


מה הם כל השמות והמידות שיש בתוך עניין השפעה?

כל העבודה מול הבורא היא עבודה מול מושג ההשפעה. השמות והמידות הם בדיוק מה שהאדם מברר במושג הזה, אין יותר. כדי שיהלא להתבלבל, אפשר להתעלם מכל החומר של העולם הזה ולהתייחס רק לכוחות. ואז יש לנו רק שני מושגים, על מנת לקבל ועל מנת להשפיע, על פני הרצון. אין יותר חוץ מזה. ועם זה מתחילים לעבוד. רואים שכל החומר של העולם הזה עובד בעל מנת לקבל, וצריך לחפש מה זה בעל מנת להשפיע, מה זה נקרא "השפעה".


איפה בעבודה על ההשפעה מתממשת בחירתו החופשית של האדם?

הבחירה החופשית היא בבירור מושג ההשפעה, שיש לאדם שבוחר לברר אותו. לברר את מושג ההשפעה אפשר רק בפועל, בכלי מיוחד של העולם הזה שנקרא "זולת". עליו אפשר לראות עד כמה נמצאים או לא נמצאים ברצון להשפיע. ואם לא נמצאים בו, עד כמה הרצון לקבל שולט עלי, ועד כמה מושג ההשפעה זר לי. בצורה מאוד פשוטה.

מה זה "זר לי"? לקחת סתם בן-אדם מהרחוב, שישלוט עליך במקום שאתה תשלוט על עצמך. אין לנו בעולם שלנו שום דבר אחר להכניס בתוך התיבה הזאת "השפעה", אלא עבודה בקבוצה. לברר את המושג הזה השפעה בצורה מועילה, ומהירה, ובדיוק בדרך שלב אחר שלב להבחין, ולבחון, ולברר, ולבנות אצלנו את מושג ההשפעה. לא להשיג אותו, אלא לבנות את היחס שלנו כלפיו. אין לנו עוד איפה.


למה השפעה אפשר לברר רק כנגד עבודה עם הזולת?

אם האדם כבר קבע לעצמו שבורא נקרא השפעה, ואת המושג הזה הוא חייב לבדוק, להכיר, להתקרב אליו, לקנות אותו, במקום כל הטבע שלו, שיהיה בתוכו המושג הזה כשולט היחידי, וכל זה עליו לעשות בכוחות עצמו, עכשיו השאלה איך לבצע. אומרים לו, שמושג ההשפעה נמצא בחברה. בעוד כמה אנשים שגם הם משתוקקים כמוהו לאותו נושא. ובעבודה הדדית ביניהם הם יכולים לברר אותו גם מצדו הטוב וגם מצדו הרע, בסוגי יחסים שונים ביניהם.

למה צריך לבחור חברים כאלה, שגם הם משתוקקים למושג ההשפעה בצורה אמיתית, כלומר, תלמידים שלומדים קבלה ורוצים להגיע לבורא? מפני שהם יכולים יחד לעזור אחד לשני, "איש לרעהו יעזור". וכל אחד יכול להיות כדוגמה לשני, ולהיות לו ככוח, כעזר. בעולם הזה אין לאדם צורה אחרת להתקדם, חוץ מלראות את הזולת כמטרה. ובחברה שרוצה להגיע לבורא, הזולת גם יכול לעזור ולהיות בשבילי כמקור לכוחות ותמיכה.

אחרת הולכים בדרך שמתאר בעל הסולם, שפעם כדי להגיע לצורת ההשפעה, האדם היה מסתפק בפת במלח ומים, בחיי עוני וייסורים, כדי לא לתת לרצון לקבל שלו יותר מקיום מינימלי, ואת כל היתר היה מפזר לכולם. וכך על ידי שבירת הרצון לקבל היו מגיעים להשפעה. מי שרוצה ללכת בצורה כזאת יכול, אבל הרצון לקבל בדורנו כבר לא יכול להיתקן ממעשים כאלה, אלא רק על ידי מעשים שמושכים את "המאור המחזיר למוטב", ובשום אופן לא על ידי שבירת הרצון לקבל בדרגה של היום.

אם היינו בדרגת עביות שורש או א', היינו מתקנים את הרצון לקבל שלנו בצורה הזאת. אבל בדרגת העביות שיש לנו בדורנו, אנחנו כבר לא מסוגלים לסיגופים. לכן במקום לחיות חיי צער ועוני, ולפזר הכל, ולעבוד למען האנושות, ולהתייגע בתורה יומם וליל, שאנחנו לא מסוגלים יותר לבצע את הדברים האלה, כבר חכמי הגמרא וגם חכמים לפניהם הכינו עבורנו את "המאור המחזיר למוטב", את האור מקיף ככוח המתקן, לראות בעזרתו את מושג הרע ולתקן אותו.

הם לא זה תמורת זה, אלא השיטה הקודמת במצבנו היא פסולה, אי אפשר לעשות אותה עם רצון לקבל גדול. רק ההודים שעושים את הרצון לקבל שלהם קטן, מסוגלים לעשות כך וזוכים לנירוונה. ולמה הם עושים? כי אין להם אפשרות אחרת. אם היה להם יותר מכוס אורז ביום, אז הם היו עושים משהו אחר. כל השיטות האלה צמחו מתוך עוני ולא מתוך הכרחיות להגיע לאלוקות.


האם צריך להסתיר את עניין ההשפעה מתלמיד מתחיל?

אם פונים לתלמיד חדש ואומרים לו, שבקבלה צריך להגיע להשפעה, ופירוש הדבר לאהוב את האחרים ולשנוא את עצמי, לחשוב רק עליהם ועל עצמי לשמוח שאני לא חושב, וכו'. האם שמים מכשול בפניו?

קודם כל, בצורה הזאת לא תוקפים, אלא ההפך, אומרים לו שהקבלה היא שליטה על הגורל, ושיטה להינצל מהייסורים, ולהגיע לחיים טובים. ואז האדם שומע את הכל בתוך האגו שלו. אין לו במה עוד לשמוע. בכך כביכול תומכים בו. זה נקרא שחייבים להגיד ל"נשים", ל"ילדים" ול"עבדים" מה שהם מוכנים לקבל עד "שיתחכמו חכמה יתרה" ואז לאט לאט לפתוח להם יותר ויותר. כלומר, לפי הנכונות לסבול למען השגת האמת.

חוץ מזה, בעל הסולם שהיה לא פחות חכם מכולנו יחד, והבין את העניינים האלה מהשורש. בכל זאת ב"מתן תורה", במאמר הראשון שכתב בפניה לאומה, הוא אומר פשוט "ואהבת לרעך כמוך". הוא לא סוטה מהאמת, ומכניס את אהבת הזולת כתנאי ראשון עוד לפני המאמר. בראש המאמר הוא שם "ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה" והולך ומפרש עניין זה בגוף המאמר.

משך שנים לשקר את האנשים שרוחניות היא לא בדיוק זה, אלא עולמות עליונים, להשיג את הבורא, לרחף אי שם בכל מיני מרחבים, רק מורח את העניין, וצריך לקצר את התהליך הזה. אדם שנמצא בלימוד מספר חודשים, כבר צריך להתחיל לקבל בירור יותר נקודתי על השפעה, ואז לבדוק את עצמו אם כן או לא, וכל הזמן להתמודד עם זה.

ודאי שהוא ירצה לברוח, אבל באין ברירה יחזור שוב, ויקח את המושג הזה כהכרחי ושנוא, אבל כבר יתמודד מולו. ולא שאומרים לו, שממחר או שהוא מקבל את מושג ההשפעה, או שהוא הולך מכאן. אלא דואגים שהאמת הזאת כל הזמן תהיה לפניו.

בעל הסולם רצה להוציא עיתון שבו הוא כתב את המאמרים "מתן תורה" ו"ערבות", שאנחנו צריכים לאהוב כל אחד בישראל, ואחר כך לאהוב כל אחד בעולם, ושכל העבודה שלנו היא לא להתגאות, "לאומיות" הוא קורא לזה שם, אלא הפוך, להשפיע לכולם ולגרום לכל העולם לבוא לתיקון.


האם אנשים יכולים לא להבין נכון את מושג השפעה?

לא יכולים לא להבין נכון, כי מושג ההשפעה הוא מושג ברור ונפוץ. רק צריך להסביר שהוא בהחלט לא שלנו. ובקבלה הוא מפורש לא כמו שפרשו אותו קיבוצניקים, או הקומוניסטים שכבר לא נמצאים ובדיוק נעלמו מן העולם. במאמר "דור האחרון" בעל הסולם כותב דברים עוד יותר חמורים כביכול, שצריכים להיות במימוש המושג הזה. אז אי אפשר לברוח ממנו. ומי שלא הולך להסביר אותו לאחרים סימן שלא הסביר אותו לעצמו.


ואם האדם מגלה שמושג ההשפעה דוחה אותו?

טוב מאוד שאדם מגלה, שמושג ההשפעה דוחה אותו, אז הוא נמצא בנקודת האמת.


ואם הוא בורח ממנו?

שיברח. מה יותר טוב, להיות בשקר ולא לברוח, או להיות באמת ולברוח? אמת היא הדבר החשוב ביותר. אלא צריך לפתוח לו את האמת הזאת לאט לאט, ולא להעמיד אותה בפניו כתנאי או כך או כך. אבל רואים שבעל הסולם מתחיל מתוך המושג הזה, ומעביר אותו דרך כל מה שכתב.

אנחנו חושבים ש"תלמוד עשר הספירות" ו"זוהר עם פירוש הסולם" הם העיקר. אבל הם לא העיקר. הם נכתבו לנו כדי למשוך את האור מקיף ולממש את המושג הזה, ליישם אותו בתוכנו. לכן צריך לקרוא את כל החומר הזה. והאדם שמתחיל לברר את המושג הזה על הרצונות שלו, הוא בעצמו כותב "תלמוד עשר הספירות". אם הוא מבצע את מושג השפעה, אז הוא פותח לו את העולם הרוחני, שעליו, על מושג ההשפעה, הוא יכתוב במילים של "תלמוד עשר הספירות". ויהיו לו ארבע הלשונות ושפת הקבלה וכו'


האם שיטת הפצת הקבלה צריכה להשתנות לגישה ישירה וגלויה כלפי השפעה?

אין טעם לעמוד באמצע הרחוב ולצעוק "ואהבת לרעך כמוך". אלא צריך להתייחס להשתוקקות של האדם, לנקודה שבלב שלו, שהוא לא מחפש השפעה. הוא מחפש משהו שהוא לא יודע מהו. כי אם הבורא היה מגלה לו, שהנקודה שבלב שלו היא התחלת מושג ההשפעה, האדם היה קורע את הלב שלו, היה מוציא את הנקודה הזאת, מתוכו. אלא לאט לאט הנקודה הזאת צריכה לגדול ולתפוס את כל הלב.

שיטת ההפצה של הקבלה לא משתנה. אפשר לכתוב יותר על השפעה, אבל לא שצריך לשנות אותה. צריך להתייחס לקהל כמו לתינוק שמתחילים לאט לאט לדבר אליו. מה ילד רואה? הוא רוצה להיות טייס, אבל הוא לא מבין את כל הדרך שצריך לעבור. שלפניו עשרים שנה לימוד בבית ספר, ואחר כך קורסים שונים ועבודה קשה מאוד של ישיבה בפנים בתוך המטוס וכל הזמן לבצע פעולות, ולא רומנטיקה כמו שהוא חושב. ואם מראים לו את הדרך, מה נמצא במושג הזה להיות טייס, אז הוא רואה שזה סך הכל כמו להיות נהג מונית רק יותר משוכלל.

לכן מכניסים את האדם בהדרגה לרוחניות, כדי שיוכל להעריך את הנקודה שהוא לגמרי לא רואה אותה עכשיו. עכשיו הוא רואה במושג להיות ברוחניות מילוי לכל האגו שלו. והוא צריך להחליף את הכלי לגמרי ולהיות שמח שיש לו כלי דהשפעה, ואותו הוא ממלא עד הסוף, וזה נקרא רוחניות. אז איך אפשר עכשיו לדבר על המצב ההוא.

שאלו הא הרב"ש מה צריך לומר לאנשים בהרצאה הראשונה. אז הוא פתח את המאמר "מהות חכמת הקבלה" ואמר: "צריך להסביר להם את המושג "חכמת הקבלה", ש"היא גילוי אלוקותו לנבראיו בעולם הזה", ושזה לטובתם".

התחילו לשאול אותו: אבל מה זה נקרא "גילוי אלוקותו לנבראיו בעולם לזה", הרי "בעולם הזה" ו"גילוי אלוקותו" זה רישא וסיפא סותרים זה את זה? האם אפשר לגלות את האלוקות? ואיפה בעולם הזה? הרי זה כבר נקרא העולם העליון? ומה זה בדיוק"לנבראיו"? באיזה צורה הוא מתגלה, מה נפתחים השמים, בלב שלי? איך רואים אותו, הרי אף אחד לא רואה? אז הוא אמר: "את זה הם לא ישאלו". צריך רק להסביר להם שזה לטובתם, זהו. וכדאי לשמוע מה אומר לך מקובל.


עד מתי לדבר כך?

צריך להרגיש מתי יכולים להוסיף ולהוסיף. כמו שרמב"ם כותב, שבתחילה צריך לדבר מה ש"קטנים", "נשים", ו"עבדים", מוכנים לשמוע, "עד שיתחכמו חכמה יתרה", ואז פותחים להם, "מגלים להם רז זה לאט לאט", בהתאם להתפתחות.

כל אחד רואה על עצמו כמה צריך לשמוע כדי להסכים לשמוע עוד קצת. אם מה שנאמר הוא לא לפי דרגת האדם, הוא נעלם ממנו, אין לדבר איפה לאחוז. לכן הדבר עובר. לומדים ושומעים קצת נשאר, משהו משתנה, ונקלט בתוך כלי נוסף.


מהו מילוי בכלים דהשפעה?

מילוי בכלי דהשפעה נקרא "בורא". ובמה אפשר להרגיש אותו? בכמה שאני בכלי שלי אהיה דומה לו. מה זה לו? למושג הזה שארגיש.

אם האדם מתייחס לגוף זר, שבתוך הרצון לקבל לא איכפת לו ממנו, וקונה אליו רצון להשפיע, בהתאמה למושג ההשפעה, אז מושג ההשפעה שלו מתמלא עם מילוי הנקרא "אהבת הזולת", שהמילוי הזה נקרא "בורא".

חוץ מזה אין משהו אלא עצמותו. אור העליון שמתגלה בתוך כלי דהשפעה נקרא "בורא". וחוץ מזה אנחנו לא יכולים לומר עליו שום דבר. למה קוראים לו השפעה? כי יכולים לתפוס אותו מתוך כלי דהשפעה שלנו.

האם הרגשה טובה שמרגישים ממעשה טוב נקראת "בורא"?

האדם גורם טוב לחברה שלו. בזה שהוא גורם טוב לחברים שלו, הוא מרגיש את עצמו טוב, הוא מתמלא בהרגשה טובה, ההרגשה הזאת נקראת "בורא". בתוך זה שהוא מרגיש התרוממות להשפיע לאחרים, ההארה שהוא מקבל היא הארה רוחנית. למרות שהיא קיימת בכלים דקבלה, ולמרות שכל המושגים האלה הם עדיין בעל מנת לקבל, אבל הם נובעים מתוך שייכות לאיזה תיקון, לאיזה מידה רוחנית. ואז כנגד השייכות הזאת האדם מקבל הארה קטנה מלמעלה.

אבל ההתרוממות הזאת יכולה להיות גם בלי קבוצה רוחנית ובלי לימוד, אפילו לקבוצת כדורגל, שאחד רוצה להשפיע לשני כדי להצליח בליגה. גם להם יש התרוממות. בכל קבוצה שיכולה לחשוב על אהבת הקבוצה תהיה התרוממות כנגד המושג הרוחני. אבל בקבוצה שעוסקת בעבודה רוחנית ההארה היא מלמעלה. כי היא הולכת לקראת המושג דלהשפיע עצמו.

בקבוצת כדורגל העבודה שלהם לא מביאה אותם לתיקון, והעבודה של לומדי קבלה מביאה אותם לתיקון. הם יותר מבינים את המושגים האלו ומסכימים איתם. המושגים האלה נעשים בשבילם יותר יקרים והם מוכנים לסבול ולקבל אותם עליהם. הם מקווים שתהיה להם השפעה. הם משקיעים הרבה מאוד כדי שמושג דהשפעה יהיה מוסכם עליהם, ומוכנים לשלם על זה.


איך מהתרוממות לא נופלים לקליפה?

אם האדם בונה בכל ההליכה שלו סביבה, חברים שהולכים יחד, אז הוא לא מפחד ליפול. יש לו בטחון, יש לו תומכים, יש לו מסגרת שסוחבת אותו קדימה, אפילו שהוא נופל. הוא כבר לא חושב על המצבים האלה אלא ההפך, הוא בטוח ש"גם אם אלך בגיא צלמוות לא אירא כי אתה עמדי" הוא בכל זאת מתקדם.
כלומר, המושג הזה השפעה, העבודה הזאת, היא כוללת בתוכה את כל העניינים. הכל סגור בה מכל הצדדים. כל השאלות והתשובות נמצאות בפנים. לא צריך שום דבר חיצון.


מה זה משנה לאדם שיש עוד כמה שחוקרים את מושג ההשפעה?

לא איכפת לו מעוד כמה שחוקרים את מושג ההשפעה, אלא ללכד מכל העולם את האנשים שמשתוקקים לרוחניות, לאותו סוג רוחניות שהוא משתוקק אליה. ולא כל האחרים שמחפשים שיטות מיוחדות.

אנשים מתחברים לפי דרגת העביות, לפי השתוקקות מסוג מסוים, מדרגת עביות מסוימת. ואז מסוימת נוסעת להודו, קבוצה אחרת הולכת לטקבוצה בעונות, קבוצה נוספת להילינג, ועוד קבוצות למיניהם הולכות לכל מיני שיטות אחרות, שכולם חושבים שהם עוסקים ברוחניות.

ואם הוא מחפש קבוצה משלו ומוצא קבוצה, מה הטוב בקבוצה שלו? שעל החברים האלה הוא יכול לברר ולממש את המושג "ואהבת לרעך כמוך", ולהיות בטוח שהוא פחות או יותר מבין וחוקר את המושג הזה. אין לו על מי, אלא רק עליהם, הוא יכול לממש את המושג הזה ודרכו לפנות לבורא.

מה פירוש "לפנות לבורא"? אם הוא מממש את החוק הזה על החברים בצורה נכונה, הבורא כבר מתלבש בו. אם הוא משיג כלי דהשפעה כלפי הזולת הוא לא צריך כלפי הבורא לעשות פעולה מיוחדת. אלא זה הכלי שבו הוא עושה זיווג דהכאה עם האור העליון, הם היינו-הך. רק הבורא הוא הכולל והכלי הזה הם הפרטים.

אבל אין כאן אפילו שני שלבים, אלא היינו הך. האור שמתלבש בכלי דהשפעה לזולת נקרא בורא. אם יש לי כלי שהחלקים שלה הם השפעה לזולת, כלומר, הכלי הזה מתחבר לכל יתר הנשמות של "אדם הראשון", ובכלי הזה יש כבר על מנת להשפיע, אז האדם לא צריך יותר, הוא השיג את הכל. המסך כבר ישנו. עכשיו הוא רק צריך לעשות זיווג דהכאה עם האור העליון.