שיחה על מאמר:

"הערבות"

אות כ"ז

שיעור מה- 16.11.03

אתה נמצא כאן:

שער למתחיל > שיחת היום > מאמר: "הערבות"

מאמר הערבות אות כ"ז

"אולם על פי כל אותם הדברים שביארנו מראש המאמר עד כאן, מתבארים הכתובים על מתכונתם, כתפקידם הראוי להיות לדמות משא ומתן של הצעה והסכמה, דהיינו שמציע להם באמת בדברים אלו כל צורתה ותוכנה של ענין העבודה של התורה והמצוות, ואת כל מתן שכרה הראוי להשמע.

כי צורת העבודה שבתורה ובמצוות מתבטאת בכתוב "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", כי ממלכת כהנים פירושה, שתהיו כולכם מקטון ועד גדול כמו כהנים, דהיינו כמו שהכהנים אין להם חלק ונחלה ושום קנין גשמי בארץ כי ה' הוא נחלתם, כן תהיה כל האומה מסודרת בכללותה, באופן אשר הארץ וכל מלואה, כולה מוקדשת לה' ית'. ואין לשום פרט לעסוק בה, אלא כדי לקיים מצות השי"ת ולמלא את צרכי זולתו שלא יחסר כלום ממשאלותיו, באופן שלא יהיה לשום פרט לדאוג מה לצרכי עצמו.

שבאופן זה נמצאו אפילו העבודות של חולין - כקצירה וזריעה וכדומה, נבחנים ממש בדוגמת עבודות הקרבנות שהכהנים היו עושים בבית המקדש, כי מה לי העסק במצוה של הקרבת עולה לה' שהיא מצות עשה, ומה לי אם מקיים מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", ונמצא שהקוצר שדהו כדי להאכיל לזולתו, דומה כעומד ומקריב קרבן לה'. ולא עוד, אלא שהסברא נותנת אשר מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך, היא עוד יותר חשובה ממקריב הקרבן, כמו שהוכחנו לעיל (באות י"ד ט"ו, עש"ה)."

למה המצווה "ואהבת לרעך כמוך" יותר חשובה מהקרבת קורבן לה', המעשה הגבוה ביותר שהאדם יכול לעשות בכל מציאותו, כלפי הכוח העליון, כלפי הבורא? מפני ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא המעשה שמביא את האדם לתיקון. ואחריו הוא יכול לעשות הקרבה, שהיא אותו התיקון שיש במעשה "ואהבת לרעך כמוך".

מהו קורבן? שהאדם מתקן רצון מסוים מתר"ך הרצונות שלו בעל מנת להשפיע, נקרא שהוא עושה קורבן לה', על ידי התיקון הזה הוא מתקרב לה'. "קורבן" בא מהמילה קרוב, להתקרב.

לכן כל הכוונה של הקרבת הקורבנות שעושים לדומם, צומח וחי, בעולם הזה, היא תיקון הדרגתי של כל תר"ך הרצונות של האדם בכוונה על מנת להשפיע. ולא צווי מה לעשות עם הבהמה או החיטה, או יין ומים ודם, בקורבן שמעלים על המזבח, אותו ציור שמקבלות הפעולות הללו בעולם שלנו. אלא הצביון האמיתי שלהם הוא ברוחניות, שמתקנים את הנשמה הכלולה מתר"ך רצונות.

ובתיקון הרצונות, אומר בעל הסולם (במאמר "מתן תורה" אות י"ד ואות ט"ו), מצוות בין אדם לחברו יותר מועילות ממצוות בין אדם למקום. למה? כי האדם צריך לתקן את הכוונה של הרצונות שלו מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. ובעבודתו עם החברים, שקרובים אליו לפי השתוות הצורה, לפי המטרה, הוא יכול לעשות את התיקון הזה בצורה יותר מועילה, מאשר עם הבורא.

הבורא נסתר, תגובותיו לא מורגשות בנו, והיחס אליו חייב להיות קבוע כמו כל החוקים שלו כלפינו. ואנחנו נמצאים עדיין בכלים לא מתוקנים, במצבים שכל הזמן משתנים, נעלמים, ובצורה כזאת אי אפשר להיכנס לקשר איתו, לקשר שיעבוד עלינו בצורה מועילה. לכן המעשה המועיל והמקדם ביותר לתיקון שנשאר לאדם, הוא רק קשר בין חברים.

ולכן מצוות בין אדם לחברו קודמות למצוות בין אדם למקום. או במילים אחרות "ואהבת לרעך כמוך" היא המצווה החשובה ביותר, מכל "הקרבת הקורבנות" והיחסים אחרים כולל בין האדם לבורא. הקשרים עם החברים קודמים, מפני שהם המועילים יותר לתיקון הנשמה.


מה הן מצוות בין אדם למקום?

"מצוות בין אדם למקום" - אחרי שכל הכלים של האדם מתוקנים, הוא בכל הכלים המתוקנים האלה עושה זיווג דהכאה עם האור העליון. האדם צריך לעשות שתי פעולות:

א) תיקון הכלים
ב)
ג) מילוי הכלים.
ד)
תיקון הכלים הוא המועיל ביותר, ועושים אותו באהבת הזולת. תיקון הכלים הוא חיבור בין חלקי "אדם הראשון". ולחיבור הזה צריך את הבורא, את האור העליון, כדי שיתן כוח, דבק, בין הנשמות, לחבר אותן לכלי אחד. משתמשים בו כדי לבנות יחס נכון ושווה בין החברים, בין כל האנושות, שהכלל "ואהבת לרעך כמוך" יכלול את כל העולם.

רק לצורך הזה האדם צריך כוח עליון, בורא, להשתמש בו לצורך תיקונים. בזמן התיקונים כאשר התיקונים הם החשובים ביותר, מתייחסים לבורא רק כמסייע לתיקון. ואחרי שגומרים את התיקונים, מתחילים להתייחס אל הבורא. בכלי המתוקן עושים זיווג דהכאה, ומתחילים למלאות את הכלים.


מי האמצעי להשגת הכלי הזה בורא או חברה?

מתחילת הדרך ועד סופה, חייבים גם חברה וגם בורא. אי אפשר להיות בקשר רק עם הבורא, בלי חברים ובלי חברה. גם בהמשך האדם לא יכול להיות רק בקשר עם הבורא בלי חברה. אבל תלוי מה האדם עושה, איפה מקום העבודה שלו. בשלב הראשון מקום העבודה הוא בין החברים, שם הבחירה היחידה, לתיקון הכלים. ולאחר שנעשה תיקון הכלים, שמשיגים כלי אחד, "כאיש אחד בלב אחד", ויותר לא צריך לחשוב על החיבור הזה, מגיע השלב השני, שהוא הזיווג דהכאה עם האור העליון שממלא את הכלי.


אם העבודה היא עבודת האדם, למה קוראים לה עבודת ה'?

האדם מגלה שהבורא עושה את העבודה, שהבורא מבצע, בכוח שלו. והרצון, ההזמנה, העלאת מ"ן, היא מצד האדם. עבודת ה' היא להגיע לדרגת הבורא. ושני השלבים נקראים עבודת ה', כי בשניהם האדם מתכוון מלכתחילה להידמות לבורא.


למה יש פעולות שיוצאות מהן פעולות הפוכות?

"סוף מעשה במחשבה תחילה" - חייבים כל הזמן להחזיק את המטרה הסופית, וכל מה שעושים באמצע הוא רק כאמצעים. אם האדם לא חושב על המטרה הסופית, התוצאות של הפעולות באמצע יכולות להיות הפוכות לגמרי. בדומה לדוגמה שנותן בעל הסולם על הקומוניזם והקיבוצים, אותם הרעיונות שהאנושות חשבה לעשות לעצמה טוב על ידי שימוש בכלל הזה "ואהבת לרעך כמוך". גם בעשרת הדיברות ניסו להשתמש בחברות שונות, ומהשימוש הזה יצא רק רע והרס. מפני שהמטרה הסופית לא היתה מכוונת בהתאם למה שלשמו הותקנו המצוות האלה, ושלשמו נברא כל הטבע וכל המציאות.

בכל מה שהאדם משתמש מעל דרגת הבהמה, מעל דומם, צומח וחי, בדרגה האנושית, היכן שיש לו בחירה חופשית, וחייב להשתמש בה כראוי. אם הוא משתמש מעל דרגת הבהמה ללא מטרה להגיע לדבקות עם הבורא, כל פעולה שלו ולו הקטנה ביותר, כבר הורסת את המציאות. וככל שהיא יותר גדולה וחשובה היא הופכת יותר מזיקה. כי כל המציאות נבראה רק לצורך זה, שהאדם ידביק את הבחירה החופשית למציאות שלו כבן-אנוש, כבן-אדם, ובכך כל המציאות תחזור להיות דבוקה בבורא.

בכל הפעולות של האדם ולו הקטנות ביותר, ששייכות לדרגת אדם, ולא לגופו בלבד כמו אצל בהמה. ואין כמעט דבר בעולם שלא נכלל בהם. אם מתחילים לחשוב במה איננו פועלים כבני אדם, יוצא שגם מה שמוגדר כהכרחיות, שעליו אין לא שכר ולא עונש, ולא משפט, נכנס להגדרה האנושית. כי גם הכרחיות האדם כל פעם מודד מה היא. ואז יוצא שרק הפעולות הגופניות, שמבצע הגוף הבהמי בלי הכרת האדם, וכל מה שפחות מהן, כולל גם בטבע מסביבו, שם הפעולות שאין בהן לא שכר ולא עונש, ולא יכולת להשתמש בהן בתוספת כוונה.


ממה מתחילים את ההתקדמות?

לא צריך לשנות שום פעולה, אלא רק לסדר לכיוון הנכון את כל הפעולות שעושים בחיים. ההבדל הוא רק בכיוון. אין לאדם פעולות טובות או רעות. כל הרצונות נשארים כפי שהם, וצריכים להתמלאות במילוי שלהם. לפני צמצום א' מלכות היתה מלאה, וגם בגמר תיקון היא מלאה. וצמצום א' פועל רק כדי שנרכיב על כל רצון ורצון כוונה על מנת להשפיע.

האדם בכלל לא צריך לחשוב על הפעולות שלו, לכן בקבלה לא עוצרים אותו ולא אוסרים עליו, אלא רק מלמדים אותו את הקשר עם הבורא. ומתוך הרצון לסדר את הקשר שלו עם הבורא, שדבקות תהיה המצב הסופי, והמטרה לעת עתה תהיה למצוא את הקשר, את קצה החוט, האדם לומד קבלה איך לתפוס את קצה החבל, ולאחר מכן איך להתמיד ולעלות בחבל הזה של הכוונות, שנקרא לעלות מדרגות מעולם לעולם, וכך עד שהוא מגיע לכוונה מלאה ולקשר שלם.

והרצונות יהיו בהתאם לכוונות. תשתנה בהם מהות הפעולה, אבל הפעולות בעצמן תישארנה כמו שהן. האדם ימשיך לאכול ולשתות, ולהביא ילדים, ולעבוד, הכל ישאר כשהיה. רק בהתאם לכוונות הוא בצורה טבעית יעשה בירורים גם על הפעולות שלו, אבל לא יהיה לו צורך להגביל את עצמו, אלא הפנימיות שלו תעשה סינון מסוים ויחס שונה בין מחשבות לפעולות. מתוך התפתחות פנימית שלו ללא שום דיכוי חיצוני מצד גורם כלשהו.

רואים שלא עוזר שום דיכוי, לא של משטרה ולא בבתי-סוהר בכל העולם. חינוך יכול להיות רק מתוך דוגמה, ורק כדי לתת לאדם קשר עם הכוח העליון, שממנו הוא מקבל הכל. ומתוך הקשר הזה האדם משתנה. אי אפשר לשנות את האדם על ידי שום אמצעי אחר. משך ההיסטוריה פיתחו את כל השיטות, ואף אחת לא הועילה. מפני שחוץ מלשנות את הכוונה, אין לנו מה לעשות במציאות.


איך קושרים את המעשה הנוכחי הקטן לסוף הדרך?

בכל מעשה שהאדם עושה, הוא מקווה שעל ידי הפעולה הזאת יבוא אליו כוח ויקדם אותו. שעל ידי המעשה הזה הוא ימצא קשר עם האלוקות, עם הכוח העליון, ויגלה אותו, שהכוח הזה יתגלה אליו. אפשר להלביש את מעשים בכל מיני צורות. אבל האדם צריך להיזכר על תכלית המעשה, אפילו בצורה מלאכותית. ואם הוא לא נזכר, סימן שהקבוצה סביבו עובדת לא טוב.

אם האדם נזכר בדרך כלשהי, אפילו בלי רצון (שזה המצב המועיל ביותר), בפעולה הפנימית שצריך לעשות, שעליו לצרף לכל העבודה ולכל רגע בחייו את המטרה הסופית, שהיא להגיע לדבקות ולצאת לנצחיות ושלמות, אפילו שבאותו רגע אין לו רצון, והרעיון הזה שנוא עליו, ונמאס לו מהכל, עדיין נחשב שהוא נמצא בקשר עם העליון. אבל אם הוא נמצא בניתוק מהתכלית, סימן שהקבוצה שלו לא עובדת מספיק טוב, כדי בכל רגע לעורר בו את המחשבות האלה.


מתי מצרפים את הכוונה?

כוונה נכונה צריך לצרף לכל פעולה לפני הפעולה, ובזמן הפעולה עצמה לחדש אותה בכל רגע, מפני שהכוונה כל הזמן בורחת. ההבדל בין השניות הוא בשינוי הכוונה. אם חושבים רק על כוונה, מגלים שהכוונה משנה את המעשה. מגלים שבכוונה משנים את המציאות, ולא במעשים. האדם מגלה שהוא נמצא בעולם של כוונות. שהשדה שהוא נמצא בו, של רגשות טוב או רע, של תענוגים או ייסורים, של מידע, של מידה, של יחסים למיניהם, אינו אלא שדה של כוונה. ואז היחס בינו לבין הבורא הופך מהפוך לגמרי לתואם לגמרי, שאין חוץ ממנו.

ככל שהכוונה של האדם נהיית דומה לבורא, הוא רואה את עצמו בתוך הפעולה עצמה. אין פעולות, אלא הוא כבר רואה איך הן מתבצעות. כי אין פעולות, גם לא בעולם שלנו. מה שנראה לנו שעלינו לעשות, נובע מחוסר התאמה בין הכוונה למעשה, בין הכוונה הרצויה לכוונה שלנו. הגילוי הקטן ביותר שמתגלה לאדם בזמן מעבר המחסום, הוא שכל העולם נמצא בתוך אותו שדה, וכולם מבצעים את פקודות השדה היכן שהם נמצאים, כל אחד לפי הפוטנציאל שלו, לפי הנשמה שלו, כלפי השדה הזה. וכל אחד מבצע את הפקודות הללו עד תום. ואם הוא משנה את המיקום שלו בשדה, בהתאם למיקומו החדש הוא מבצע משהו אחר.

לעיתים האדם מרגיש, שכל מה שראה והרגיש וידע, פתאום נעלם ממנו. כאילו הוציאו לו את הדיסקֵט כמו במחשב, והכל נמחק, ריק. אחרי כמה רגעים או כמה שעות, מכניסים בו משהו אחר, והוא כמו בובה שהפעילו אותה, פתאום חוזר להתמלא. לפני שמתחילים ללמוד קבלה, האדם זוכר ושולט בעצמו, ולאחר שמתחילים ללמוד, פתאום הוא מתרוקן לגמרי, פתאום הוא מתמלא. הוא נכנס למצבים כאלה, שהוא לא שולט, שמרגיש שהוא לא הוא, כאילו מכניסים ומוציאים ממנו את הדיסקֵטים.

ממה נובעת התופעה הזאת? התופעות האלה קורות, מפני שהאדם משתנה, ועובר בשדה ממקום אחד למקום שני, והוא בעצמו כלי, שמתמלא בהתאם למיקום שנמצא בו. אם האדם משתנה, זז למקום אחר בתוך השדה, מהמקום החדש בא כל המילוי שלו, לכן הוא מרגיש מרוקן, שנעלמת לו ההרגשה שלו, הפנימיות שלו, שבקושי מכיר את עצמו. ופתאום הוא מגלה שהוא נמצא במצב אחר, במילוי אחר. כי האדם הוא כלי, והשדה הוא האור, ותלוי בכוונה של האדם היכן הוא יהיה, ומה ימלא אותו. ואז האדם מרגיש שהכוונה היא שמזיזה אותו בתוך השדה, ובהתאם לכוונה שלו הוא מתמלא.


איך האדם יכול לקבל כוחות להיות 24 שעות ב'טריפ' של כוונה?

החברה יכולה לחייב את האדם. לא בכוח, אלא להשפיע עליו, שירצה להיות בכוונה נכונה, שכל היום וכל הלילה יהיה נעול עליה ולא יעזוב אותה. שבמקום מעשים, האדם יכנס לחיות בתוך הכוונה, למימד אחר. שהוא לא חי בתוך מעשים ויחסים, אלא בתוך הכוונה. הוא כל הזמן בתוך "אני והבורא" ו"איך אני מתייחס אל הבורא".

אם האדם נשאר במצב הזה 24 שעות, נקרא שעבר מחסום, ונכנס לעולם הרוחני. כי העולם הרוחני הוא יחס של האדם לבורא, שמתקיים על פי הכוונה של האדם כלפי הבורא. הוא מתמלא עם משהו אחר, יש לו דאגה אחרת. הוא חי בתוך הכוונה.

ואין מה לפחד מהמצב הזה. בכל מה שהאדם עושה בעולם הזה, לומד, אוכל, שותה, מבלה, הוא נמצא עם הכוונה הזאת. המעבר לכוונה הוא קל וטוב ומעניק לאדם הרגשת נצחיות וחיים ומילוי. הוא לא מכביד על האדם, אלא הוא מרגיש שהכוונה היא החיים.


מה האדם מרגיש לפני שהוא מרגיש שהכוונה זה חיים?

לפני שהאדם מרגיש, שלחיות בתוך הכוונה זה חיים, נראה לו שזה מוות. ואז מה עליו לעשות? לבקש מהקבוצה. ואין לו ברירה כי הוא בעצמו לעולם לא ירצה בה.

לחיות לפי הכוונה, לפי היחס לכוח העליון נקרא לעלות מרמה בהמית לרמה רוחנית. האדם מגלה את הבורא, חש אותו, חי בו, ונמצא בהרגשה של חיים נצחיים. המימד הזה מביא לאדם יחס שונה לגמרי לכל דבר. אם כל החיים, משך 24 שעות ביממה, האדם נעשה נעול על הבורא, אז הוא חי באותו מישור עם הבורא, בסוג קיום אחר.


איך פונים לקבוצה?

צריך לדרוש מהחברה ולא לבקש. להכניס בה את הנחיצות להגיע לכוונה נכונה. אפילו אם הנחיצות הזאת לא קיימת באדם עצמו, הוא יכול ללחוץ על החברים. הרי תמיד אנחנו לוחצים על מישהו, ומתוך האגו רוצים לכפות את דעתנו על אחרים. ואם האדם לוחץ על החברים, הלחץ שלו חוזר אליו כשכנוע מצדם.


איך עניין של ערבות משתלב עם מבנה פירמידה שקיים גם בקבוצה?

לא חשוב שבקבוצה יש מבנה של פירמידה. איך נשמות שונות נמצאות כולן בנשמה אחת "כאיש אחד בלב אחד" ללא שום הבדל ביניהן, שכל אחד מתמלא במלואו, ותורם כמו כולם, הרי כל אחד שונה? אבל אם נמצאים במערכת אחת, בהתכללות אחד בכולם וכולם באחד, שהמבנה של כל אחד הוא כמו המבנה הכללי, אז אין הבדל.

כל ההבדל הוא חכמה דכתר או כתר דחכמה. כולם תומכים את האחד. מה יותר חשוב להיות חכמה דכתר או להיות כתר דחכמה? כביכול חכמה דכתר יותר חשובה, כי חכמה דכתר היא רמת כתר, כנגד רוח דיחידה, שאי אפשר להשוות אותו עם נפש דחיה. אבל לא יכול להיות רוח דיחידה לפני נפש דחיה. אז מי יותר חשוב? כמו בחיים, שהילד הקטן הוא ראש המשפחה.

אין הבדל. למרות שיש שוני בין כל הנקודות של הנשמות, ביסוד, בנקודת היסוד, בנקודה שבלב, ששונה בכל נשמה ונשמה. אבל כל יתר הט' ראשונות שקונים, הן כולן אותו דבר. לכן כל נקודת יסוד כוללת התכללות זהה, אני והתכללות, אתה והתכללות, הוא והתכללות. וכך יוצא שהמבנה של כל אחד, הוא אותו מבנה.


ומה מקור השוני?

השוני בא מהבורא. עליו נאמר: "לך לאומן שעשני". אותו האדם לא יכול לשנות. האם הוא נעלם? אי אפשר לומר, כי הוא מעל מה שלומדים. האם נעלמת ההרגשה הזאת של "רוב", "הרבה", ואי פעם נשארת הרגשה של רק נברא אחד? אין לדעת, אפשר להגיד כך או כך. השאלה הזאת כלל לא שייכת לנו.


במה תלויה הכוונה - באדם עצמו או בקבוצה?

הכוונה תלויה בחשיבות הכוח העליון, שהקבוצה חייבת באופן מתמיד לעורר באדם. שאי אפשר בלי קשר עם הכוח העליון, עם החוק הכללי של המציאות שהאדם נמצא תחתיו. שהכוח הזה מקיף את כל המציאות, והאדם רוצה או לא רוצה, הוא נמצא בו, ומקיים מה שמחייב אותו הכוח הזה, שאינו משתנה, שהוא חוק כללי, שכולל את כל החוקים האחרים.

כמו חוקי הטבע של העולם הזה, שלעולם אינם משתנים. אלא האדם לא מספיק מכיר אותם, לא למד את כולם, לא גילה אותם עדיין במלואם. אבל החוקים הם אותם חוקים, והם לא משתנים. כך גם החוק הכללי הזה, ללא ידיעת החוק הכללי האדם לא יכול לדעת איך לחיות, ותמיד שרוי ברע.

והכל תלוי בחברה, איך החברה משפיעה על האדם. החברה חייבת לספק לאדם את העובדה הזאת, ונחיצות להכיר את הכוח העליון. אבל איך האדם מתפעל מהחברה, ומה היא משפיע עליו, תלוי בו, איך הוא מסדר את החברה. ההשפעה ביניהם היא בצורה הדדית.


האם המעבר למימד של הכוונה, לא גורם לזלזול בפעולות פיסיות?

יכול להיות שכן, אבל מה רע בזה? אם האדם היה עוצר את התפתחות המעשים שלו לפני אלפיים או שלושת אלפים שנה, והיה הולך ומתפתח בכיוון של הכוונות, הוא היה פחות אומלל. במה המדע עוזר לאדם לברוח מהייסורים ולהמתיק את המכות? הוא אפילו לא מגלה עולם יותר נאור. גם האושר הפנימי של האדם לא תלוי בהתפתחות המדע. לפני חמש מאות לא היו פחות מאושרים, ובעוד חמש מאות שנה גם עלינו יגידו שהיינו פרימיטיביים. מה שחשוב הוא לצאת לרמה נצחית, ואז כל יתר הדברים יתבטלו מאליהם.



מה הן פעולות שעושים במעבר מכוונה על מנת לקבל לכוונה על מנת להשפיע?

לעבור "עיבור", "יניקה", "מוחין" מדבר על הכוונה ולא על פעולה. פרצוף שמתמלא במילוי, במה הוא מתמלא? לא בפעולות פיסיות, אלא במה שהכוונה מתמלאת, שהכוונה מתממשת. גם שעושים זיווג דהכאה ובכוונה בעל מנת להשפיע בא מילוי, מה המילוי הזה? המילוי הוא איך הכוונה התממשה, עד כמה בניתי עם הבורא חלק משותף. ביחס שלי כלפיו ושלו כלפי, בנינו מקום מסוים שבו אנחנו יחד, והוא נקרא "תוך הפרצוף".

היחס של האדם לבורא נקרא "ראש הפרצוף". כמה שהוא לא מסוגל להיות בו, נקרא "סוף הפרצוף". וכמה שהאדם נמצא יחד עם הבורא, נקרא "תוך הפרצוף". המקום הזה הוא מימוש הכוונה, כביכול סיום הכוונות, שהאדם בתוך הפרצוף, רואה ויודע שלכך התכוון. הכל כוונות ואין מעשים. גם אם האדם נמצא בעולם הזה, וגם אם הוא מת ונפטר מהגוף הבהמי ומכל שהיה לו בעולם הזה. גם אז לא נגמר, הוא נמצא בכוונות שבהן החיים. ורואה שהעולם הזה הוא רק המצב, לפני שרוכשים כוונה.

לכן רב"ש נתן שם למאמר: "עד איזה דרגה אדם צריך להתגלגל כדי לא לחזור שנית", כי אם האדם עובר לכוונה, ומתחיל ליצור לעצמו פרצוף רוחני, הוא לא צריך את החיים האלה. אבל בשביל מה הוא צריך לחיות חיים מתחת לרמת הכוונה? כדי להגיע לרמת הכוונה מבחירה חופשית. לפני הכוונות, האדם צריך להיות במצב, שהוא לא שייך אליהן ובהרגשת קיום בהמית. ולמרות הרגשת הקיום הזאת, להגיע בעצמו לכוונות ולהיכנס לעולם הרוחני, לפיתוח הכוונה, ולהמשיך בה. לכן חייבת להיות מציאות שנקראת "העולם הזה", שהיא לפני הכוונה, שמתוכה האדם מתחיל לבד.

אבל ברגע שהאדם רוכש את המכשיר הזה, ויש לו "ראש" "תוך" "סוף", הוא ממשיך איתו ולא צריך את העולם הזה, כי הפעולות בעולם הזה לא יכולות לעזור לו. אבל המציאות בעולם הזה לא מפריעה לו לחיות בכוונה, בעולם הרוחני. הוא יכול לשבת בשיעור עם כל הבעיות שיש לו, ולהיות בעולם האצילות, בפרצוף שעובד בכל העוצמה. וההפך, הוא יכול להיות רק בפרצוף רוחני, ובלי גוף.

תלוי בתפקידו כלפי יתר הנשמות. עד כמה הוא יכול להיות איתן בקשר, ומה תפקידו כלפיהן, אם הוא חייב עדיין להיות בגוף גשמי, או לא. אם לפי תפקידו הוא חייב, הוא יתגלגל שוב אפילו שבשביל עצמו הוא לא צריך להתגלגל. כי החשבונות עם מקובלים גדולים הם אחרים. כמו אותה נשמה אחת שהתגלגלה מאדם הראשון, לאברהם אבינו, למשה, לרבי שמעון, להאר"י, לבעל הסולם, שהיא בעצמה כלל לא היתה צריכה להתגלגל שוב. אלא הוא אומר, שהיא לייקא דחמרא, נשמה מיוחדת.


איך מגיעים להבנה שיש חוק כללי שפרוש על כל החיים?

מכירים את החוק הזה משלילה. השאלה היא רק כמה נצטרך עוד לסבול, כדי להכיר שיש חוק, ומה שלא עושים, אף פעם לא מצליחים. שזה סימן שאנחנו לא רואים את כל המציאות, ודווקא את החלק החשוב שבה. וחוסר ההבנה וחוסר הקליטה, וחוסר הקשר עם הבורא, מביא לכל הכישלונות שלנו. מתוך זה באה הנחיצות להכיר את החלק החסר, החלק במציאות שנקרא "הכוח העליון", ולא משהו אחר.

אם נכיר אותו, נדע איך להסתדר. ואם לא נדע, נסבול עוד יותר. בצורה מעשית מאוד. כדי לשרוד ולא להיכנס להשמדה. כמו שבעל הסולם אומר, שאולי יישארו כמה אלפי אנשים מכל האנושות, אבל הם יקיימו מה שצריך. החשבון הוא לא עם גופים. בגוף אחד יכולות להתקיים מיליוני נשמות. נשמות הם עניין נזיל, שלא שייך למספר גופים.


מאיפה האדם יודע, שאם רע לו, ודאי יש משהו טוב יותר?

טוב יותר או פחות, הוא עניין שדורש מהאדם להפעיל את הראש, ולראות אם די באותם הייסורים שיש לו, ולהשתדל למצוא בהם רעיון, הגיון, חוקיות. מה האדם רוצה מחייו? לחיות יותר טוב. החיפוש הזה לא הולך נגד זרם החיים, הוא הולך עם החיים. רק של אותו חלק, אותה פיסת מידע, שחסרה לאדם בעולמו כדי להיות מאושר, לדעת על כל חייו, מה תכליתם, למה הוא נולד, בשביל מה הוא חי, למה הוא סובל, למה הוא מת, ועוד אופנים שישנם. הוא לא יכול לברוח ממנה.

אם די לאדם בצער ובייסורים, בשאלות ובמכות, בכל האופנים שהוא עובר, אז הוא מתחיל להתייחס בצורה רצינית ובחיפוש תשובה על קיומו. ואם לא די לו, הוא ממשיך בגישה של "נשתה ונאכל כי מחר נמות". אבל היום גם לגישה הזאת לא משאירים הזדמנויות רבות, כי המרירות באה מראש. האדם לא רוצה לשתות ולאכול כי מחר נמות, הוא לא רוצה לשכוח את המחר, מראש לא נותנים לו לשמוח, על היום. ואז נשארים לו רק הסמים.


האם הדרך להוכיח את החוק הכללי, היא לגלות שבלעדיו רע לנו?

לא צריך יותר. לא דורשים מאנושות לחפש פתאום רוחניות, כמו בענייני תרבות וכו'. רק מעשית מתוך החיים, אחרת לא מגיעים. ואז נותרת השאלה איך לחסוך סבל ולהגיע יותר מהר. על ידי מכות מסוגלים מלמעלה לעשות עם האדם כל מה שרוצים, מיהו בכלל האדם. אבל נותנים לו רק אפשרות אחת קטנה, שאם הוא מגיע לשאלה "מהו הטעם בחיינו?" למצוא מיד תשובה דרך החברה. ואם האדם לא מוצא אותה, הוא מקבל שאלה שהולכת וגדלה ונעשית יותר ויותר כואבת.

אבל הבעיה היא אחרת, איך אלו שכבר יודעים את התשובה, יעזרו לאלה שלא יודעים, אבל סובלים. ובעניין זה ישנה חובה הדדית, שמי שמכיר את הפתרון, חייב לפרסם אותו, ולדאוג שהאחרים יבינו יותר מהר, שיש במכות שיטה, שיש מקור, שיש מטרה. שכל המכות מביאות את האדם להתעלות מעל החיים, מהמעשה לכוונה, שינכנס למימד אחר של חיים, למימד שבו נמצאות הנשמות. המימד הזה הוא קיום אחר. האדם כבר מזדהה עם השדה הכללי שנקרא "בורא" או "כוח עליון" או "החוק הכללי". ואז אין חיים ואין מוות, וערכים אחרים, והכל אחרת.

 

***

"אמנם עדיין אין זה גמר הדבר, כי כל התורה והמצוות אינם נתונים אלא לצרף בהם את ישראל, שהיא הזדככות הגוף (כנ"ל אות י"ב) אשר אח"כ יזכה בגללם לשכר האמיתי, שהיא הדביקות בו ית' שהיא תכלית הבריאה (כנ"ל באות ו' עש"ה). והנה השכר הזה מתבטא במילים "גוי קדוש" שעל ידי הדביקות בו ית' נעשינו קדושים, כמ"ש "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם".

והנך רואה שבמילים "ממלכת כהנים" מתבטאת כל צורת העבודה על קוטבה של "ואהבת לרעך כמוך". דהיינו, ממלכה שכולה כהנים שה' הוא נחלתם, ואין להם שום קנין עצמי מכל הקנינים הגשמיים, ובעל כרחינו יש לנו להודות אשר זוהי ההגדרה היחידה שאך אפשר להבין בענין "ממלכת כהנים" זו, כי לא תוכל לפרשה בדבר הקרבת קרבנות למזבח, כי לא יתכן זה להאמר על האומה כולה, כי מי הם שיהיו המקריבים?

וכן בענין לקיחת מתנות הכהונה, מי הם שיהיו הנותנים? וכן לפרשם על דבר הקדושה של הכהנים הלא כבר נאמר וגוי קדוש, אלא בהכרח שכל המשמעות שבדבר, אינו אלא רק במה שה' הוא נחלתם, שנעדרים מכל קנין גשמי לעצמם, והיינו השיעור של ואהבת לרעך כמוך הכולל כל התורה כנ"ל, ובמילים "גוי קדוש" מתבטאת כל צורת מתן השכר שהיא הדביקות כנ"ל."


מה הם שלבי התיקון?

"ממלכת כהנים" ו"גוי קדוש" הם שני שלבים. שלב התיקון, והשלב למה מגיעים על ידי התיקון. "ממלכת כוהנים" הוא שלב של רכישת תכונות דהשפעה, בינה, גלגלתא ועיניים. שאין קשר ל"אדמה", לא מטפלים ברצונות, לא מתקנים את הרצונות, רוכשים כוונה על מנת להשפיע על פני כל הרצונות - להשפיע על מנת להשפיע - מצב של "ממלכת כהנים" הנקרא "רק לה'", שרוכשים אותן תכונות כמו לבינה, לבורא.

ו"גוי" הם כלים דקבלה, שבשלב של "גוי קדוש" מתחילים להשתמש בהם בעל מנת להשפיע. רבי אלעזר בן רבי שמעון אומר, ש"גוי קדוש" הכוונה שמשרתים לכל הגויים, חוץ מהגוי שבנו. כלומר, בכל הכלים דקבלה, האדם עובד בעל מנת להשפיע, להיות "אור לגויים".


איך האדם מברר את כל המבנה הפנימי שלו?

כל פעם מתברר כל המבנה. בדומה לתינוק שנולד ולא צריך רגליים, אבל יש לו רגליים. בשביל מה, הרי הוא לא צריך אותם? למה הן לא גדלות אחרי שנה? אפילו שלא מרגישים, הכל מתפתח. בכל שלב מתפתחים כל החלקים. אנחנו לא יודעים ולא מרגישים, אבל גם אותם חלקים שרק אחר כך נרגיש, הם כבר עכשיו עוברים התפתחות פנימית בתוכנו.


איך שומרים על כוונת הערבות כאשר נגשים לעשות מעשה?

"סוף מעשה במחשבה תחילה". אנחנו לא יכולים להתחיל שום פעולה, אם לא שמים את המטרה הסופית בראשה. המטרה חייבת להיות בהתחלה. מה שיהיה בסוף חייב להיות בהתחלה, אחרת המעשה, או הכוונה, או המחשבה, הם בהמיות לשמה. אם האדם לא יודע בשביל מה הוא עושה, אם אין לו מטרה ברורה, הוא נקרא "לא שפוי בדעתו". צריך לתאר את המטרה הסופית, באותה מידה שהיא מבוררת בתוכי, לתפוס אותה ולעבוד בשבילה. לעשות את מה שצריך, אבל כדי בסוף להגיע אליה.


האם ככל שהאדם מברר לעצמו את המטרה הסופית, הוא רוכש יותר כוחות ונחיצות להיכנס לערבות?

כמה שהאדם יותר מברר לעצמו את המטרה, הוא אמנם רוכש יותר כוחות ונחיצות, להיכנס לערבות ולעבודה בחברה ולתרום לה, אבל זה עניין הדדי. כי אפילו אם האדם שקוע במטרה הסופית, הוא לא יכול לקבל ממנה הרבה, אלא אם כן הוא מקבל מהחברה חשיבות כלפי המטרה הסופית.

לאדם עצמו אין כוחות, אין לו קשר עם הבורא, שיאיר לו מי הוא ומה הוא, אלא רק החברים יכולים לספר לו שהבורא גדול. לכן לא עוזר ולא מוסיף להתעמק לבד מהי הדבקות הסופית. מספיקה הידיעה שיש מטרה כזאת, וכדי להגדיל אותה, שחשיבותה תחייב את האדם לפעולות, הוא צריך לפנות לחברה שתעלה לו חשיבות. שתיתן לו חומר דלק, לחץ, נחיצות. אם יש לאדם מטרה, הוא חייב לבוא לחברה, ולדרוש ממנה שתגדיל לו אותה, כדי שישתוקק אליה.


מהי הבדיקה אם נמצאים בכוונה או לא?

הכוונה היא כלפי מי? כלפי המצב שאני רוצה להיות בו, איך שאני מתאר לי, מהו המצב שאליו כדאי להגיע. אי אפשר לתאר אותו כגמר תיקון, עולם אין סוף, שמרחפים ימינה ושמאלה ללא שום הבדל, שהכל איכותי, לא כמותי, ללא מרחקים וכו'. תיאורים כאלה מוציאים את האדם מכל אחיזה במצב. אלא צריך לתאר מצב שבעיני הוא הרצוי בשבילי, ומתוכו להתחיל לפעול. ולא לצייר תמונות מופשטות שמי יודע מה זה.


איך מתבצעת פעולת הבדיקה?

הפעולה היא פשוטה. אם האדם רוצה להמשיך ולהתקרב לרוחניות כהצלה מכל החיים שלו, אז הוא צריך לפנות לחברה, שתגדיל לו את החשיבות של הצעד הזה של כניסה לרוחניות, שיהיה לו כוח לבצע אותו. ואז אם בערב יש ישיבת חברים עולמית, הוא צריך לברר לעצמו, בשביל מה עושים? מה יש לנו ממנה? איך נשפיע על כולם? איך הם ישפיעו עלינו? איך נתעורר יחד ונרגיש את הכוח הכללי? מה הוא יתן לנו? מה הוא מרוויח מכל הפעולה הזאת, הרי למחרת הוא יקבל ירידה? האם הירידה הזאת היא מה שרצוי?

אולי טוב שמתווספים לו כלים חזקים, חדשים, שהוא יכול לדבר עם עוד כמה אלפי אנשים, שרואים אותו בבת אחת בכל העולם, ויכולים לשנות לו את החיים? יש לו על מה לחשוב כל היום, והתוצאה תלויה במה שיחשוב, ולא ממה שיעשה. וזה נקרא לחיות במימד הכוונה. המעשה יכול להיות אותו מעשה, והתוצאה ממנו היא רק מה אני רוצה ממנו.


למה מרגישים את מימד הכוונה כמוות?

למה אי אפשר לחיות 24 שעות במחשבה על הבורא, איך אני איתו והוא איתי? למה לא רואים במחשבה כזאת שום תועלת? מפני שאין לנו אחיזה בו, הבורא לא מגולה, ולא מרגישים ביחסים איתו שהם החיים. לא מתמלאים מהם, לא חיים במימד הזה שכל הזמן נמצאים איתו, וכל יתר הדברים כולל כל העולם הזה, נראים לגמרי דוממים, ממש כמו להסתכל על אבנים. וכרגע העולם הזה נראה מלא חיים ואנשים. אבל אחר כך הוא יראה שהם לא אנשים. למה? כי אין להם בחירה, הם קיימים כתוצאה מפעולות, ולא כבעלי הפעולה.

ובהתאם לזה, כאשר האדם נכנס לעולם הכוונות, לעולמות עשיה, יצירה, בריאה, אצילות, א"ק ואין סוף, הוא מתחיל לראות שהכל כוונות. הוא מרגיש את החיים נצחיים ושלמים, ומתמלא יכולת להתפתח, להכיר, לבצע, שלא נגמרת ולא מוגבלת, בהגבלות שאינן תלויות בו, אלא הכל תלוי בו. ואז זה החיים. אבל בהתחלה, לפני שהאדם נכנס למימד הזה. המחשבה שצריך 24 שעות להיות נעול על הבורא, לחשוב עליו, מה הוא רוצה ממני, מה יש לי אליו, מורגשת בו כמוות. "מוות" נקרא שלא מקבלים שום מילוי.