שיחה על מאמר:

"הערבות"

אות כ"ח

שיעור מה- 17.11.03

אתה נמצא כאן:

שער למתחיל > שיחת היום > מאמר: "הערבות"

אות כ"ח

"ועתה מובנות לנו היטב גם המילות הקודמות בכל שיעורן, כי אומר "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי". כלומר, לעשות ברית על זה שאני אומר אליכם כאן, דהיינו, והייתם לי סגולה מכל העמים, כלומר, שאתם תהיו לי הסגולה, שעל ידיכם יעברו ניצוצי הזדככות וצירוף הגוף אל כל העמים ואומות העולם, בהיות שכל אומות העולם עדיין אינם מוכנים כלל לדבר הזה, וצריך אני לאומה אחת על כל פנים להתחיל בה עתה שתעשה סגולה מכל העמים, ועל כן מסיים על זה "כי לי כל הארץ" כלומר, כל עמי הארץ שייכים לי כמותכם וסופם להדבק בי (כנ"ל אות כ').

אלא עתה באותה שעה שהמה עדיין אינם מסוגלים לתפקיד זה, הנה לעם סגולה אני צריך, ואם אתם מסכימים לזה, דהיינו להיות הסגולה מכל העמים, הריני מצוה אתכם, אשר ואתם תהיו לי "ממלכת כהנים" שהיא בחינת אהבת זולתו באופיה האחרון של ואהבת לרעך כמוך, שהיא קוטבה של כללות התורה והמצוות. "וגוי קדוש" שהוא השכר בצורתו האחרון של ולדבקה בו ית', הכולל כל השכר שאך אפשר להודיע עליו.

וזהו שהשמיעונו חז"ל בביאור הסיום "אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל" שדייקו "אלה הדברים" "לא פחות" "ולא יותר", שקשה מהיכי תיתי שמשה רבינו יעדיף או יחסיר מדברי ה' עד שהשי"ת צריך להזהירו עליו, שלא מצאנו דוגמתו בכל התורה, ואדרבה מקרא כתוב עליו "בכל ביתי נאמן הוא."

המילים האלה "ותהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש", מכוונות לכל האומה, שעליה לבוא למדרגה הזאת "ותהיו לי ממלכת כהנים", כלומר, לעבודה מעל כלים דקבלה. ואחרי שרוכשים את התיקון של כלים דהשפעה במלואם, על כל דרגות העביות שישנן בנשמה, אז מגיעים לתיקון של האח"פ, שנקרא "ויהיו לגוי קדוש". כי כל העבודה של גלגלתא ועיניים, של "ממלכת כהנים", היא כדי לתקן את האח"פ ולכבוש אותו תחת רשותם. כלומר, אלה שני שלבים של תיקון הכלי.

אחרי שבירת הכלים אין חלק שלא כלול מארבעה החלקים: גלגלתא עיניים, גלגלתא עיניים באח"פ, אח"פ בגלגלתא עיניים, אח"פ. אלא שבלתי אפשרי להבדיל ביניהם. כי "שבירת הכלים" בנשמות הכוונה היא לא כמו בגופים דעולם הזה, שאפשר להבדיל יהודי או גוי, נולד לאימא יהודיה או לא, שזו הסכמה חברתית-היסטורית שהשתנתה משך ההיסטוריה. בנשמות השבירה היא בכל הנשמות, ואין בהן אפילו לא בצורה סמלית, חלוקה לעם ישראל ואומות העולם, כמו שיש בגופים.

ובשבירה הזאת, למרות שישנה שבירה יחסית של החלקים, בכל זאת כל חלק וחלק מעורב עם כל יתר החלקים, עד שבכל אחד ישנם כולם, כי השבירה עוברת עד הרצון האחרון, בכל השלבים שאפשר לחלק אותו עד האחרונים ביותר. ולכן העבודה היא עבודה של בירור ותיקון כל רצון ורצון מהזך אל העבה, מהקל אל הכבד. והרצונות שמבדילים אותם, ויכולים לתקנם תחילה מתוך הזכות שלהם, הם הרצונות הנקראים "ישראל".

לכן העבודה הנקראת "ותהיו לי ממלכת כהנים" מתחילה דווקא באותם הרצונות שאפשר להבדיל אותם מהאח"פים, מהרצון לקבל, ולשייך אותם אך ורק לגלגלתא ועיניים, לרצונות להשפיע, שמהם מרכיבים גלגלתא ועיניים דזו"ן דאצילות, הנקראים "ישראל". למה? מפני שסוג הנשמות האלה, סוג הרצונות הללו, לא היו צריכים לא להישבר ולא להיתקן בעצמם, כי הם גלגלתא ועיניים, אין בהם שום צורך לקבל, ולכן הם לא שייכים לקבלת אור חוכמה, ולא חלה עליהם מטרת הבריאה להגיע להשתוות הצורה לבורא ולהיות בלקבל על מנת להשפיע.

כל הכלים גלגלתא ועיניים הם תכונות של הבורא, שהתערבבו עם האח"פ, כדי בתיקון עצמם להוות מערכת, שעל ידה אפשר לתקן את האח"פ. אבל להם עצמם אין שום צורך בשבירה ותיקון. ולכן לפי טבעם המקורי הרצונות הללו נקראים "ישראל", ישר לאל. כמו שהמדרש מספר, שהקב"ה הלך מאומה לאומה, ורצה לתת להם את התורה לתיקון התכונות שלהם, הרצונות דלקבל, ואף אחת מהן לא היתה מסוגלת לקבל אותה פרט לישראל. וכך נתן את התורה לגלגלתא ועיניים.

גלגלתא ועיניים הן תכונות, שאם הן עוברות שבירה יחד עם האח"פ, ומתערבבות עימו, מאוחר יותר אפשר על-ידן לתקן את האח"פ - להביא את התורה לגויים כתיקון וכמילוי על ידי ישראל. כי הרי כלים דקבלה הם מטרת הבריאה, ודבקותם בבורא הינו המצב הסופי הרצוי.

לכן בתיקוני הנשמות אחרי השבירה, שכל החלקים מעורבבים יחד, מתקנים תחילה את הגלגלתא ועיניים, את בחינת ישראל, שמלכתחילה אין להם צורך להיתקן, אבל חייבים לתקן אותם כדי שיהפכו מערכת לתיקון האח"פ. אמנם בהם עצמם, בגלגלתא ועיניים נקיים, שהוצאו מתוך הערבוביה ותוקנו, אין שום צורך, אבל מפני שנותרו גלגלתא ועיניים בתוך האח"פ, ואח"פ שיכול להצטרף לגלגלתא ועיניים, על כן יש תפקיד לגלגלתא ועיניים נקיים.


להוציא גלגלתא ועיניים בלבד נקרא "ותהיו לי ממלכת כוהנים", תחילתה של "ממלכת כוהנים". והמשכה של "ממלכת כוהנים", שגלגלתא ועיניים נקיים נמצאים בתוך האח"פ, ומצרפים את האח"פ אליהם, ואז הם נקראים "ותהיו לגוי קדוש". מצב שגלגלתא ועיניים מתקנים את האח"פים במקומם. כלומר, הם מעלים את האח"פ אליהם, ובכך מבדילים אותם מהאח"פים האמיתיים, שאינם יכולים להצטרף אליהם, הנקראים "ל"ב האבן".

העבודה הזאת של "גוי קדוש", עבודת גלגלתא עיניים עם האח"פ, נקראת להיות "אור לגויים". ו"גויים לא קדושים", הם אלה שלא יכולים להצטרף עד גמר התיקון לגלגלתא ועיניים בשום צורה, לא שגלגלתא ועיניים בתוכם, ולא שהם בתוך גלגלתא ועיניים, והם נקראים "קליפות" או "גוי", מה שלא יכול להיתקן עד גמר התיקון. ו"גוי קדוש" הם כל יתר החלקים שיכולים להיות בחיבור עם גלגלתא ועיניים.

אלה כל התיקונים שעובר האח"פ על ידי גלגלתא ועיניים. וכל המטרה היא תיקון האח"פ. מלכתחילה כלי דקבלה הוא האח"פ, וכל תכונות גלגלתא ועיניים שחודרות אליו, ונמצאות איתו בתיקון ובחיבור, הן רק כדי לתקן אותו.


למה מוזהר משה לומר "לא פחות ולא יותר"?

"לא פחות ולא יותר" הכוונה שהתיקון חייב להיות רק עד שכל הכלים יתוקנו, ורק לשם כך. כלומר, אין שום זכות קיום לגלגלתא ועיניים, אלא רק לצורך התיקון הכללי. התיקון הוא רק לצורך הזה. אבל הם מתרוממים קודם, מפני שהם חייבים להתעורר ולהיתקן, ואז לתקן את האחרים. לכן אסור להם להיות תחת האח"פ, מפני שתפקידם לתקן אותם. מצד הזיכוך ומצד העביות שבהם.


איך גלגלתא ועיניים מתקיימים בתוך האח"פ?

יש גלגלתא ועיניים בתוך אח"פ, ואח"פ בתוך גלגלתא ועיניים. בגלגלתא ועיניים בתוך אח"פ, האח"פ עובר צמצום, וגלגלתא ועיניים שנמצאים בתוכו, הם עניין העולמות. איך גלגלתא ועיניים מתקיימים באח"פ? האח"פ מצומצמים, וגלגלתא ועיניים הם מבנה עולם האצילות, שעובר באח"פ, בכל דרגות העביות שלו, בעביות ב', ג' וד', ויוצר ג' עולמות - בריאה, יצירה, עשיה. ולכן העולמות האלה נקראים "עולמות דפרודא", כי גלגלתא ועיניים קיימים, אבל בפירוד מעצמם. הם בתוך האח"פ.

מה התועלת מהימצאות גלגלתא ועיניים בתוך האח"פ? שהם קיימים בו כמערכת, שעוזרת לאח"פ להתכלל בגלגלגתא ועיניים, להיות כאח"פ דעליה. כלומר, גלגלתא ועיניים נקיים, או גלגלתא ועיניים בתוך האח"פ, הם "בחינת ישראל" - בחינת גלגלתא ועיניים בהכנה לצורך תיקון האח"פ. ומהו התיקון עצמו? התיקון הוא "אח"פ דעליה" - אח"פ שנכלל בגלגלתא ועיניים. והאח"פ שנשאר הוא ל"ב האבן. שגם הוא נתקן בכך שמבדילים אותו מאח"פ דעליה, ויודעים שאי אפשר לתקן אותו. כלומר, מתקנים אותו בכך שמבדילים אותו, וכביכול שומרים עליו. ובגמר התיקון הוא עובר את התיקון.

כל הבריאה נבראה רק לצורך תיקון האח"פ. כל התהליך, במיוחד השבירה והבירורים, נעשה כדי לעסוק באח"פ - לתקן את האח"פ דעליה ולהבדיל את ל"ב האבן - לתקן מה שאפשר בנקודה המרכזית של מלכות דאין סוף, בהצטרפות לט' ראשונות. והחלקים שאי אפשר לתקן להוציא, ואחרי שמצרפים כל מה שאפשר למלכות דאין סוף, לתקנם על ידי שעובר עליהם "רב פועלים מקבציאל", ומתקן אותה בפעולה של גמר התיקון.

לכן חלק ישראל חייב להיות הפעיל. כי לאח"פ אין שום אפשרות לעשות משהו, הוא לא מסוגל לפעול ולעשות בעצמו, אלא עד שכלים דהשפעה נכנסים בו, ופועלים בו. מכאן רואים עד כמה פעולת ישראל, היא הפעולה החשובה, האקטיבית, הנדרשת ביותר מכל הפעולות האפשריות, ולא יכולות להיות פעולות אחרות. משום שמצד האח"פ אין מה לחכות לפעולה כלשהי. ופעולת ישראל חייבת להיות תמיד מכוונת לצורך האח"פ, מדוע? כי כאשר מבצעים את הפעולה באח"פ, עושים נחת רוח לבורא.

הפעולות באח"פ הן בלקבל על מנת להשפיע, שרק הן נחשבות לנתינה. רק בפעולות הללו הנברא מגיע להשוואת הצורה עם הבורא. כי גלגלתא ועיניים אינם כוח הנברא. לכן התיקון של גלגלתא ועיניים הוא "ממלכת כוהנים", שאינה שייכת לנברא. "ממלכת כהנים" פירושו "אתם שייכים לי, אתם החלק שלי, התכונות שלי".

המסר "תהיו לי ממלכת כהנים", משמעו להיות מסורים לתהליך שהבורא קבע, שחייב להתקיים לתיקון הרצון לקבל, לתיקון העמים, לתיקון אומות העולם. אם עם ישראל יראה את עצמו כשליח למשימה הזאת, הכל יסתדר. ואם הוא לא יראה עצמו שליח שלה, אז הוא נמצא רק לשירות עצמו ובתפקיד הזה אין לו שום זכות קיום, כי מלכתחילה גלגלתא ועיניים נשברו ונכנסו לאח"פ, רק כדי לתקן את האח"פ.


מתוך מה עם ישראל מתחיל להרגיש מחויבות לתפקידו בעולם?

מתוך שמגיע קודם כל לתיקון עצמו. במידה שישראל מתקן את עצמו, הוא מתחיל להבין מה תפקידו כלפי כל הכלים השבורים. ישראל לא מבין מראש, ולא יכול להבין מראש, מה תפקידו במציאות, מפני שהוא נמצא תחת שליטת האח"פ, תחת שליטת אומות העולם, הכלים השבורים.

גלגלתא ועיניים, כלים דבינה, לא יכולים להבין שיש להם אפשרות להשפיע - למי להשפיע? על ידם מה להשפיע? בכך שגלגלתא ועיניים הופכים מתוקנים, ולא שבורים, הם מגיעים לתכונת הבינה. ובינה שרוצה להשפיע, מתוך שאלה, מחפשת על ידי מה היא יכולה להשפיע, ומגלה שלקחת כלים דקבלה ולקבל בהם, זה נקרא השפעה שלה לבורא. כמו בהתפתחות של ארבע בחינות, שעובדים לפי י' ה' ו' ה'. לא צריך יותר.

לכן, עם ישראל שנמצא בשבירה, לא מבין מה רוצים ממנו, מה לו ולתיקון העולם. לא מרגישים, מתוך שחסרים תכונות דלהשפיע, שיש צורך לקחת מישהו, לתקן אותו, ולכוון אותו למשהו. אבל במידה שירכשו תכונות דהשפעה, כלומר, גלגלתא ועיניים יחזרו לתפקוד הנכון שלהם, הנקרא "תהיו לי ממלכת כוהנים", יגיעו לשלב השני הנקרא "ותהיו לי גוי קדוש". ולפני כן לא. לפני כן הם לא מבינים את התפקיד שלהם, וזה נקרא שהם נמצאים בשבירה.

היום אי אפשר לצפות מהעם, שידע איזה תפקיד עליו למלא בעולם. אולי אם העולם יהיה בצרות, אז יחייבו אותו למלא את תפקידו. אבל בינתיים לא מובן לו, שעליו לתקן את עצמו כדי לתקן את העולם, אלא מובן לו רק שלב א', שאם הוא יתקן את עצמו, בלי כל העולם, אז יהיה לו טוב. העולם יתייחס אליו יפה ויהיה לו טוב מצד הבורא ומצד העולם. אבל הוא עוד לא מרגיש את שלב ב' של התהליך.

ולכן עולה השאלה, מה הטעם להזכיר את שלב ב', של להיות "אור לגויים", שבו על ישראל להעביר לעולם את שיטת התיקון ולהיתקן יחד איתם. מצב שמתברר רק לאחר, שבינה משיגה את תכונת ההשפעה, שמדמה את עצמה לבורא, בלהשפיע על מנת להשפיע, ומחפשת איך לממש את ההשפעה. רק אז היא רואה צורך באומות העולם, איך בהתחברות עימם לתקן אותם, ובכך להביא תועלת לבורא.

לבורא יש תועלת אם העולם מתוקן, אם אומות העולם מתוקנות. והרצון המקורי שלו היה למסור להם את התורה. ולאחר שסירבו, התפקיד של ישראל הוא רק מעביר התורה. אבל קשה להסביר את העובדה הזאת לישראל, מפני שהוא נמצא בשבירה. אבל במידה שיצא מהשבירה, הוא יתחיל להבין את המשימה שלו, ואת תפקידו כלפי כל העולם.


האם כדי לתקן גלגלתא ועיניים צריכים לפנות לאח"פ?

אם מתבוננים איך נעשו התיקונים בכלים, רואים שכל כלי שמתחיל תיקון, אפילו הזך ביותר, הוא כלול מארבעה חלקים. לא שולפים גלגלתא ועיניים ומתקנים, אלא מתקנים אותם בכל הכלי. לפי סדר מקל לכבד, כאשר מתחילים מתיקון הכלים שבהם הגלגלתא ועיניים גדולים והאח"פ קטנים. אבל כל כלי וכלי כלול משני החלקים הללו, שניים שהם ארבעה: גלגלתא ועיניים, אח"פ, וגלגלתא ועיניים באח"פ, ואח"פ בגלגלתא ועיניים.

אמנם שהאור מאיר לכל הכלים, הכלים הזכים ביותר מתעוררים תחילה, לפי השתוות הצורה, לפי מידת הקירבה שלהם לתיקון. אלא שקשה לומר, מה פירוש שיש בהם יותר משקל לכלים דהשפעה מכלים דקבלה, כי לפי מה שלומדים בחלק ז' של תע"ס, הערבוביה היא עניין מאוד מסובך. מי שהיה יותר גבוה עם המסך, נפל יותר למטה. ומי שהיה בבחינת ההשפעה, קרוב לפי הטבע לבינה, כמעט ולא נפל. מפני שכלים דהשפעה עם מסך ובלי מסך הם אמנם מקולקלים, אבל לא באותה מידה כמו כלים דקבלה, שבזמן שיש להם מסך, הם גבוהים מאוד, וללא מסך הם נופלים נמוך מאוד, ונעשים הגרועים ביותר.

אבל לא עלינו מוטל לעשות חשבונות על המעשה, כאשר באים לתיקונים, אלא האורות מעוררים ומבררים ומסננים - מנענעים את הכלים ומתקנים אותם. ומי שמרגיש את עצמו קרוב לתהליך התיקון, בא מעצמו ומצטרף, מרגיש את עצמו שייך לתיקון. ומי שלא, לא. לכן כיום אי אפשר לעשות חשבון מדויק. כי בגופים לא היו שבירות. יש כאלה שנקראים "יהודים", וכאלה שנקראים "אומות העולם", שלא התערבו זה בזה, שמשך הדורות לא היו ביניהם זיווגים, שהם לא התחברו ולא התחתנו ביניהם, אבל בנשמות שלהם היתה שבירה.

לכן, אי אפשר לקבוע את היחס שלנו כלפי העולם לפי זה, ולו רק מהסיבה שלא ידוע לנו היכן נמצאים השבטים, או איך עברנו שבירה (ובמה שאין עליו הסבר כתוב, מקובלים לא רוצים לגעת). ובכלל אסור להתייחס לקשר הזה לפי צורה חיצונית. אלא רק לקבל כעובדה, שכאשר מדובר בנשמות, אין נשמה שלא עברה שבירה מלאה, והתערבבות של כל החלקים שבה. שעכשיו בהתאם לאור, למאור המחזיר למוטב, הם מתעוררים לתיקונים עם קשר או בלי קשר ביניהם. שבסופו של דבר ההתעוררות לתיקון היא רק עניין של במוקדם או במאוחר, ולא יותר.


מה זה אומר להיות גלגלתא ועיניים?

בעל הסולם כותב, שקיבלנו חזרה את ארץ ישראל, אבל אי אפשר לומר שקיבלנו אותה, אלא חויבנו לחזור בלחץ מאורעות שונים, שסידר לנו הבורא. ועכשיו לאחר שחזרנו לאדמת ארץ ישראל בכוח שלו, עלינו לממש את הבחירה החופשית שלנו בעצמנו. לא בגשמיות, שבה אין לנו בחירה. אלא ברוחניות, שבה נמצאת הבחירה החופשית היחידה שלנו, שהיא להסכים עם ההתפתחות, ולקחת על עצמנו את תהליך ההתפתחות, כפי שבעל הסולם מתאר אותו במאמר "הערבות", קודם להיות "ממלכת כוהנים", ואחר כך "גוי קדוש".

אם נעשה את הבחירה הזאת, בעודנו נמצאים על אדמת ארץ ישראל, נבצע מה שמוטל עלינו. אבל אם לא, יהיו לנו צרות שאין לתאר במילים. כי עברנו כבר את ארבע הגלויות שחייבות להתקיים, וחזרנו מהגלות האחרונה לא בכוחותינו. כלומר, קיבלנו תנאים לעשות בירור ותיקון בצורה שצריכה להיות אחרי השבירה. ועכשיו עלינו לבצע את התיקון של השבירה.

אם נשתמש בבחירתנו החופשית, כלומר, נבנה חברה שעל ידה נתחזק ונברר מקל לכבד את הכלים שאפשר לתקן, קודם של "עם ישראל על אדמתם" כמה שניתן, ואחר כך התכללותם באומות העולם, שבה נותנים לאומות העולם את שיטת התיקון, בשביל מה קיימים ולאיזה תכלית, מה התהליך ומהי המטרה, מטרת הבריאה, אז נקרא שגלגלתא ועיניים מטפלים באח"פ, נמצאים בתוך האח"פ. ומתוך כך האח"פים מצטרפים כמה שאפשר לגלגלתא ועיניים.

אם נתפקד כמו שמתואר במאמרים "מתן תורה", "הערבות", "השלום", ומאמרי "פרי חכם", שאז ישפך כל השפע מישראל לאומות העולם. אז נעשה את הפעולה היחידה שביכולתנו לעשות בבחירה חופשית. אם לא נשתמש בבחירתנו החופשית, ובאותו רגע היסטורי שהוקצב לנו, אז בהתאם לזה הכוח הכללי, שחייב להביא לגמר התיקון את כל המציאות, אותנו ואת אומות העולם, ילחץ עלינו לקיים את הבחירה. ככל שנסטה ולא נלך בכיוון הנכון, הכוח המחייב שפועל להחזיר את האדם לכיוון הנכון, יורגש בנו כייסורים שהולכים וגדלים, ונהיה צפויים למצבים קשים ביותר.


האם שיטת התיקון מחייבת ללמוד קבלה?

קבלה לא צריך ללמוד. חוכמת הקבלה לא נועדה ללימוד, לימוד אינו יישום. היישום נעשה בעולמנו על ידי מודעות של השבירה ושל התיקון, ולא על ידי פעולה פיסית. הפעולה הפיסית היא לעשות הפצה בקבוצה, בעם ישראל ובאומות העולם, מהי מחשבת הבריאה, ומהו התהליך להגיע אליה. ואחרי שיודעים את התהליך ובמידת מה מסכימים איתו, מידת ההסכמה הזאת נחשבת לביצוע שלו.

בעולם הזה אין ביצוע, שעושים בידיים או ברגליים. אפילו לא בעבודות בית המקדש, שעוסקים בשחיטת בהמות, ובעבודת הקודש על צורותיה השונות. גם הן רק סימנים חיצוניים להסכמה פנימית. כל העבודה היא עבודה פנימית. שמפיצים את הידיעות הללו לכולם ללא שום הבדל, לקבוצה, לעם ולאומות העולם, וכל אחד מרגיש בתוך עצמו את האמת, שכל העולם במצב לא טוב, מפני שהוא לא מציית לחוק הכללי. וכבר ביחס הזה הוא מתקן את הכל.

התיקון הוא לא בפעולות מעשיות, שמוציאים כמה טונות נפט, או פחם, ובונים מפעלים. מעשה נקרא "כוונה", שמגיעים לכוונה הנכונה. וכל מעשה אחר בעולם הזה אינו מועיל, ורואים עד כמה שמזיק. נשברה הכוונה על מנת להשפיע. הכוונה לקבל על מנת להשפיע שהיתה בראש הפרצוף בעולם הנקודים או באדם הראשון לא התממשה בגוף, ועכשיו היא צריכה להתממש. אבל הכוונה בלבד.

אם כך, מה עם ישראל צריך לעשות בעולם הזה? הוא לא צריך לעשות פעולות פיסיות אחרות חוץ מלימוד והפצה, שרק הן נקראות "ממלכת כוהנים". לכוהנים אין נחלה, אין חלקת אדמה, הם לא צריכים לעשות שום עבודה, אלא רק ללמד, רק להעביר את השיטה. ויתר העמים שעובדים עם הרצון לקבל שלהם, השימוש הזה ברצון נקרא "עבודה". הפעולות הן רק פעולות של התקשרות, הפצה, הסבר, ולא יותר.

אין לנו מודעות עד כמה היחס של האדם לעולם, הוא שמשפר את העולם. רק לאחרונה הפיסיקאים החלו לגלות, שתוצאות של ניסיוניים בחומר, תלויות במי שעושה את הניסוי, ואיך הוא מתייחס אליו. גם צמח מרגיש איך האדם מתייחס אליו. היחס של האדם, שנקרא "כוונה", הוא מה שמשנה את כל המציאות.

העובדה הזאת לא נראית לנו, מפני שלא נראות לעינינו לא התוצאות ולא הכוונות, לכן יש לנו בעיה ללבן ולמדוד אותן. אבל רק הכוונה פועלת במציאות. והחומר מופעל מהיחס לחומר. החומר בעצמו אין לו יכולת לעשות שום תנועה.

אז איך עלינו להיות כלפי כל העולם? לא כחלק הפעיל בענייני פוליטיקה, כלכלה וביטחון, אלא הפעיל רק בלימוד והפצת הידיעה על חוכמת הקבלה. להביא את כל מי שרוצה ליחס נכון למציאות, לטבע, לעולם שהוא נמצא בו. אבל קודם כל לידיעה (יחס נכון זה שלב מאוד מתקדם) שהעולם בנוי בצורה מסוימת, ושלכל אדם יש תפקיד מסוים ומטרה להגיע לצורה מוגדרת. וכאשר הידיעה הזאת תגיע לכל אדם ואדם, היא בעצמה תתחיל לסדר את העולם כולו בצורה נכונה.

ואז נראה עד כמה כל החומר, וכל הפעולות, וכל מה שמתרחש בעולם, הולך בהתאם לכוחות שפועלים בעולם. והכוחות שפועלים בעולם הם רק כוחות הבורא. אלא אי ההסכמה של בני האדם גורמת לעולם כולו, בכל הדרגות שלו, דומם, צומח, חי, ובעיקר מדבר, לא להשתוות עם כוונת הבורא כלפי הנברא. שהנברא לא נמצא באותה כוונה כלפי הבורא. וחוסר ההשתוות הזאת היא מה שמביא לאדם הרגשה נוראית בעולם הזה.

למה רק לאדם? כי בעולם הזה רק האדם, ובמיוחד בזמן שלנו, ובמיוחד בעם שלנו, חייב מתוך בחירה חופשית, לעשות בחירה נכונה, איך להתייחס נכון למציאות. והבעיה היא שאנחנו מסתכלים על עולם, שברובו כלול מחומר, ושוכחים שחומר הוא רק תוצאה אחרונה, הגרועה, הדוממת, שרוכבת על הכוונה, על היחס כלפי הדבר. וכוחות ככל שהם נעלמים יותר, הם חזקים יותר. ואם האדם יתחיל להקדיש תשומת לב ליחס הנכון, הוא ייווכח עד כמה שעל ידו ניתן לשנות את הכל, כולל את החומר עצמו.


איך אפשר לבנות כוונה נכונה, במי שאין לו הכנה קודמת?

אפילו לאדם שרוצה לעסוק בכוונות, קשה לשמוע שצריך לשמור על הכוונה, ובאופן מתמיד לדאוג לכוונה נכונה, לא כל שכן לכל העולם. אבל כמו שלומדים בחוכמת הקבלה, חוץ מכוונה אין כלום. אלא כל העניין הוא חשיבות. או שהאדם בונה חשיבות ביחס שלו למציאות ולבורא, מתוך בחירה חופשית, מחפש בעצמו את החשיבות הזאת, או שהבורא גורם לו לקבל חשיבות על ידי הייסורים. הבחירה החופשית של האדם היא לבחור באחת מן השתיים. אבל ביצוע חייב להיות מתוך חשיבות.

חשיבות היא מה שצריך להשיג. או שמשיגים אותה כתוצאה ממכות, או מתוך תשומת לב להגדלת החשיבות. והאדם צריך להחליט. לכן כאשר אומרים היום לעם ישראל, שיכולה לבוא שואה גרועה יותר מקודמתה, על כל העם ועל ארץ ישראל, בעצם רוצים להעלות את חשיבות תפקידנו בעולם, ולספר לפני המכה, על המכה שעלולה לבוא, אם לא נמלא אותו. אבל האנשים לא מוכנים לשמוע, וטומנים ראשם בחול.


איך מטפחים כוונה נכונה?

כוונה אפשר לטפח רק לפי מידת החשיבות שלה. מידת חשיבות אפשר לפתח רק על ידי קבוצה. אחרי שהאדם מבין דרך השכל, צריך להביא את הידיעה לגוף דרך הרגש. גוף מתפעל מהתרגשות ולא משכל. השכל כמעט ולא פועל עליו. קשה לעורר את מערכת ההרגשה מתוך השכל. אלא צריך להתרגש, להיות מפוחד, ואת זה גורמת לנו הסביבה. לא מן הסתם בעל הסולם קובע, שזו הבחירה היחידה של האדם. אבל הבחירה שלו לא רק לבחור, אלא גם לכוון את הסביבה איך לפעול עליו.

ובדומה לאנשים חולים, שקשה להם להבין, שהם חייבים לעשות לעצמם שטיפת מוח, צריך לבנות סביב האדם מערכות על גבי מערכות, שיעזרו לו, שיטפלו בו, ויביאו לו חשיבות. מחיי היומיום רואים עד כמה צריכים לעבוד נגד הטבע שלנו, שמיד מוחק לאדם את כל ההתפעלות. מקבלים מכה, ואחרי 10 דקות לא זוכרים - באותו רגע ששומעים בחדשות שקרה משהו, כבר מחפשים איך לשכוח אותו. ואחר כך מתפלאים, איך יכול להיות שמיליונים הובלו לתאי הגזים. אבל זה קורה פשוט מאוד. האדם בונה לעצמו מערכת כזאת, שמוחקת לו את כל הדבר מהתוצאה ממנו.


מהי כוונה?

"כוונה" נקרא איך אני מתייחס לבורא, לאותו הכוח הפעיל היחיד בעולם. האם אני מבדיל אותו, האם אני רוצה לראות אותו, להרגיש אותו, והאם אני רוצה להתייחס אליו, כמו שהוא מתייחס אלי. הבעיה שלנו היא רק להסתדר איתו. אין יותר עם מי להסתדר ועם מה להסתדר. אבל כדי להגיע להשוואת הצורה עם הבורא, כל אדם צריך את כל העולם. בשביל זה היתה שבירת הנשמה והתחלקותה להרבה נשמות.

כוונה היא תוצאה מכוח הבינה שנמצא באדם. עד כמה הוא משתמש בכוח הבינה הזה, או לנצל את הבורא לטובת עצמו, או לנצל את הטבע שלו לטובת הבורא. הכוונה היא את מי האדם מנצל, או את עצמו, או את הבורא.

אם היה לאדם רק רצון לקבל, אי אפשר היה לדבר על עניין של כוונה. רק כאשר הרצון לקבל נכלל עם תכונות הבינה, אז נוצרת בו יכולת להפעיל את עצמו לשני הכיוונים, או לקבל לטובת עצמו, או לקבל לטובת הבורא. בתוך הרצון לקבל הפעולה עצמה לא משתנה, אלא בכך שהרצון לקבל נכלל מבינה, נוספת לו רק הכוונה, או כוונה לעצמי, או כוונה על מנת להשפיע.


למה הכוונה היא מעל הגוף הפיסי?

הגוף הפיסי הוא רצון לקבל. ורצון לקבל לא יכול לתת. הפעולה שלו היא רק אחת משתי הפעולות, או לקבל, או לצמצם את עצמו ולא לקבל. שתיהן בלבד שייכות לרצון לקבל. בכך שמתווספת לרצון לקבל תכונת הבינה, בכך שבחינה ב' נכנסת לבחינה ד', הוא לא נעשה פתאום יכול לתת, אלא רק לעשות צמצום. לתת הוא לעולם לא יוכל, אלא נוספת לו רק כוונה - לשם מה אני עושה.


מהי התוספת הזאת של הכוונה - מחשבה?

מחשבה איך אני מתייחס לפעולה שלי. הכוונה היא מעל הגוף, מפני שהיא מעל הרצון לקבל, היא לגמרי לא שייכת לרצון לקבל, היא רק קובעת לשם מה הרצון לקבל עובד. מתוך זה נובעת הגישה של הקבלה, שגם בחינוך וגם בתיקון לא מתייחסים לרצון לקבל, אלא רק לכוונות. הכוונות הן מה שחשוב. ובהתאם לכוונה שיש לאדם, הוא לוקח רצון לקבל, ומחבר אותם יחד.

בהתחלה לא מטפלים ברצון לקבל, אלא רק מתקנים את הכוונות, לכוונות נקיות, רק "מוציאים" גלגלתאות ועיניים. כלומר, לא מוציאים אותם, גלגלתא ועיניים אי אפשר להוציא, אלא מצמצמים את הרצון לקבל, קודם על עביות שורש, ובונים מעליה כוונה על מנת להשפיע, אחר כך על עביות א'. לא משתמשים ברצון לקבל ומעליו בונים כוונה על מנת להשפיע. כך בונים גלגלתאות ועיניים מעל עביות שורש, א', ב', ג', ד'. ואם בונים את כל הגלגלתאות ועיניים מעל הרצון לקבל, ולא משתמשים ברצון לקבל, נקרא שמתקנים את חלק "עם ישראל" - "והייתם לי ממלכת כהנים".

לאחר שיש כוונות נקיות, גלגלתאות ועיניים, מתחילים לצרף את הכוונות האלה לאח"פ. בודקים אם יכולים לצרף או לא, ומתקנים אותם מקל לכבד. הפעולה הזאת נקראת "גוי קדוש". ומהי הפעולה? לוקחים את הכוונה ומשתמשים ברצון לקבל כדי לקבל, אבל בכוונה אין שום שינוי. הרצון לקבל מקבל ונהנה, והכוונה נשארת כלפי הבורא, אלא שהיא צריכה להוסיף ולגדול, לגודל שהרצון לקבל נהנה. הטיפול הוא רק בכוונה. והרצון לקבל מופעל בהתאם לכמה שמסוגלים להגדיל את הכוונה.

כלומר, מבצעים כל הזמן רק הגדלת הכוונה. ולכן, בשביל מי קיים העולם, בשביל הכוונה או בשביל הרצון לקבל? בשביל הכוונה, לעשות אותה יותר ויותר גדולה. והרצון לקבל בעצמו הוא חומר גלם, שנשאר שייך לבורא, כפי שהיה. אז מיהו הנברא? הנברא היא מי שבונה את הכוונה שלו על פני הרצון לקבל. לכן מה שעלינו לעשות, מהתחלת הבריאה ועד סופה, הוא רק לעסוק בכוונה מעל הרצון לקבל.

ובעיסוק הזה אין שום צורך לשנות את העולם, לא להרוס אותו ולא לבנות. כל הפעולות הן רק יחס לעולם, למציאות, ואחד לשני בעולם כולו, ולא יותר. לכן נכתב: "ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה", שכדי לאהוב את החבר, אין צורך בשום פעולות. ולכן העבודה של ישראל לא שייכת לשום עבודה אחרת בעולם. היא לא מפריעה לעולם לנהוג כמנהגו, ולכל אחד לעשות כרצונו. אלא בכוונה אף אחד לא מתעסק, ורק אותה על ישראל לבוא ולהוסיף לאנושות. ובאמת רק הכוונה היא מה שחסר. במידה ונתחיל להוסיף אותה לעולם, העולם יתחיל מיד להשתפר לטובה.


האם בסופו של דבר ישראל והגויים יצטרכו לעבוד יחד?

אם מדברים על החלקים השבורים, שצריכים להתעורר ולהיתקן, שבכל חלק וחלק שבור ישנם כל החלקים, אז ישראל ואומות העולם מעורבים מבחינה פנימית. ואם ברוחניות כל העבודות הן הדדיות, יש להניח שכך יהיה גם בגשמיות. למה? כי כל העובדות מראות, שלפני שעם ישראל קם ומתעורר לתיקונים, העולם החיצון מעורר אותו - האנטישמים והשונאים למיניהם קמים עליו וצועקים, וכל העולם בא אליו בדרישה - ומהתפתחויות כאלה רואים, שהם מתחילים להשתתף. עוד לפני שעם ישראל רוצה את התיקון, הגויים באים ודורשים אותו. אמנם בצורה לא מודעת, אבל דורשים.

וגם בצורה מודעת הם אומרים, שישראל הוא החלק שאינו מתוקן בעולם, שגורם לעולם את כל הרע. והם רוצים, או להשמיד אותו, או שיהיה מתוקן. הפניה שלהם היא פנייה לגמרי מטרתית. אבל עם ישראל לא מסכים איתה, ולא מבין מה רוצים ממנו, ולמה פונים עליו בצורה כזאת, ורק רוצה להפוך להיות כמו יתר האומות. אבל אף אחת מאומות העולם, לא רוצה שהוא יהיה כמוה, ובצדק.

והתוצאות מזה נראות היטב לעינינו. הכל גלוי. כל מה שקורה בעולם גלוי לעין. כאילו יושב נביא ברדיו וקורא את החדשות, אבל לא השערות או מה מישהו חושב או אומר, אלא ממש עובדות. פותחים את הרדיו ושומעים מה בדיוק קורה לנו. כי מרגע שהתחיל עניין שיבת הארץ, החזרה לארץ ישראל, הכל מתקיים בצורה יותר ויותר גלויה.


האם אפשר לוותר על אדמת ארץ ישראל?

השאלה הזאת היא שאלה פוליטית, ומקובלים לא משייכים את עצמם לשום נושא חוץ מכוונה. אבל ברור, שבכוח אי אפשר להחזיק את האדמה, ורואים שגם אף אחד לא מצליח. ככל שנכנס לפעול בכוח מישהו יותר גדול, הוא יותר מפסיד מקודמו. למה? כי ככל שהוא נופל יותר, הוא מוותר יותר. בכוח לא נוכל להחזיק ולו מילימטר אחד מהאדמה. כי העולם שלנו מסודר לפי העולם הרוחני, וחייבים להיות בו אותם סדרים כמו בשורשים.

לכן גם אלה שרוצים שלום ובטחון בכל מחיר, לא מצליחים. כי אי אפשר להשיג לא שלום ולא בטחון, אלא רק מתוך הכוחות שמסדרים את כל המציאות. העולם שלנו הוא תוצאה. ורק אם האדם מסדר את הכוחות ברוחניות, בהתאם להם הוא מקבל תוצאות בעולם שלנו. שום מעשה שהאדם עושה בחומר, בכוח של העולם הזה, לעולם לא יכול להתקיים או להיות לטובתו. והוא מועד מראש לכישלון.

ככל שרוצים לעשות טוב, אבל משתמשים בכוח ובחומר ובחוקים של העולם הזה בלבד, מגלים את הרע, שיש בשימוש כזה. כי מצד הטבע חייב סדר התיקונים והשינויים לבוא מלמעלה למטה, אבל כלפי מעלה פועלים רק לפי הכוונה. ולמרות שנראה לכל אדם, שלא חשוב איך הוא מתייחס לעולם, שבלאו הכי אי אפשר למדוד את היחס הזה, והוא לא ידוע, ולא מובן, ואיש לא רואה אותו, בכל זאת היחס הזה הוא היחידי שפועל. ואת העובדה הזאת האנושות תהיה חייבת לגלות ולהצטייד בכוונות, ביחס הנכון. כי אם לא, העולם ילך וייהרס עוד ועוד.


מה צפוי לאנושות אם נזרז את התהליך ונלך בדרך נכונה?

כרגע לא מזרזים את התהליך, אלא רק מדביקים את הפיגור. אבל אם נעיר את עצמנו, ונעורר את כל העולם, להבין שהיחס לעולם והיחסים בין בני האדם, הם הדבר החשוב ביותר למען התקרבות לכוח העליון, בהתאם לזה לא יתגלה לנו רע, אלא נגלה את הטוב.

אבל מי שלומד קבלה, ומגלה את התיקונים שעליו לעבור על ידי הלימוד, על ידי פעולות שונות של הפצה וכו', הוא עובר שלבים לא טובים ולא נוחים ולא נעימים, שמדכאים אותו ומורידים אותו. האם גם העולם, אם הוא יכנס לתהליך שהקבלה ממליצה לו, לשנות את היחס שלו, האם הוא יעבור אותן ירידות והרגשות לא נעימות?

לא קיימת סכנה כזאת, מפני שהתיקונים שהעולם יעבור, הם יהיו תיקונים במימדים גדולים, שתעבור ביחד קבוצת אנשים גדולה. וכך הדעה הזאת תשלוט כבר במספר רב של אנשים, והדעה כנגדה תלך ותיחלש, מפני שהאנשים יהיו בייאוש איך להמשיך ולהתקיים. ולכן לא יהיו ירידות, אלא יחסית כל הזמן התרוממות ועלייה. הירידות שיש לאנשים שעוסקים היום בעבודה רוחנית ובקבוצה קטנה, הן גם מפני שהם נמצאים בסביבה עוינת, שכל הזמן מכניסה להם הפרעות.


מה הן שתי ההבחנות "עם ישראל" ו"ארץ ישראל"?

"עם ישראל בארץ ישראל" הן שתי תכונות הבינה, שצריכות להיות לנו. כרגע אין לנו תכונות הבינה בארץ ישראל, כי אין לנו קדושת הארץ. ואין לנו קדושת הארץ, מפני שעם ישראל לא נמצא בקדושה. כלומר, צריך להגיע לתיקון של גלגלתא ועיניים על עביות שורש, א' וב', לבינה כביכול. והתיקון הזה נקרא שהגענו לארץ ישראל בפנימיות, וגם לארץ ישראל בחיצוניות. שגם בחיצוניות יש לנו כוח לשבת על אדמת ארץ ישראל, ושום כוח זר לא יוכל לקום עלינו.

במה ניצח משה את כל העמים? במה ניצחו אותנו היוונים והרומאים בבואם לכבוש את ארץ ישראל? רק באיזון שנקבע ברוחניות, או לטובתם או לטובתנו, שעליו פורצת המלחמה. ואם היום רוצים להישאר על האדמה הזאת, אין לנו ברירה, אומר בעל הסולם ב"מאמר לסיום הזהר", אלא חייבים בעודנו חיים בארץ ישראל, להגיע לתכונת ארץ ישראל. בלעדיה אין לנו זכות קיום על האדמה הזאת. ואם לא נצליח, אז

יישאר רק קומץ אנשים וכל היתר ייתפס על ידי הערבים, ואנחנו לא נתקיים כאן יותר.


מי צריך לעבור תיקון עם ישראל או ארץ ישראל?

עם ישראל צריך לעבור תיקון, ואז אדמת ארץ ישראל מקבלת מעמד, משקל, כמו של ארץ ישראל. היום היא לא ארץ ישראל. לפני שעם ישראל בא ממצרים, לא היתה ארץ ישראל, היתה ארץ כנען. והיום קוראים לה פלסטין, והיא באמת לא ארץ ישראל. וגם אסור לקרוא לה כך. אלא סתם נתנו לה את השם הזה.

בעל הסולם כותב ב"מאמר לסיום הזהר": "ונודע שהגאולה ושלימות ההשגה כרוכים זה בזה, והמופת הוא שכל מי שיש לו המשכה לסודות התורה יש לו המשכה לארץ ישראל, ולפיכך לא הובטח לנו ומלאה הארץ דעה את ה' אלא באחרית הימים, דהיינו בזמן הגאולה.."

"..הרי שאף על פי שהקב"ה הוציא הארץ מרשות האומות ונתנה לנו, עם כל זה אנו עוד לא קבלנוה, ואין אנו נהנים מזה." אין לנו שום הנאה לשבת בארץ, וכולם חושבים איך לברוח ממנה. "אלא שבנתינה זו נתן לנו הקב"ה את ההזדמנות לגאולה, דהיינו להטהר ולהתקדש ולקבל עלינו עבודת ה', בתורה ובמצוות לשמה, ואז יבנה בית המקדש ונקבל הארץ לרשותנו, ואז נחוש ונרגיש בשמחת הגאולה. אבל כל עוד שלא באנו לזה, שום דבר לא נשתנה, ואין שום הפרש בין נמוסי הארץ עתה, מכפי שהיתה.." - אנחנו חיים על אדמת ארץ ישראל, כאילו נשארנו בגלות חוץ לארץ. ובחוץ לארץ מרגישים יותר טוב מאשר בארץ. אבל רק אנחנו עושים את הארץ הזאת מארץ כנען, מארץ פלישתים - לארץ ישראל.


איך אפשר להסביר לאדם שלא לומד, מהו היחס הנכון?

לא כל אחד צריך לשבת וללמוד. מתיישבים ולומדים רק אלה שיש להם דחף ללמוד, יחס ללימוד הזה, וצורך בנתינה. אבל האמת היא שאין מה ללמוד. יחס נכון האדם לומד על עצמו, מתוך ההרגשה שלו, מתוך הפעולות הפנימיות שלו. מתוך זה שרע לו, והוא מחפש איפה טוב, ומסבירים לו היכן מוצאים את הטוב, מאיזו צורת יחס כלפי אחרים וכלפי הבורא. דברים כאלה לא לומדים בזמן הלימוד.

מי שלומד, לומד כדי להיות בעל השיטה, כי עליו ללכת וללמד אחרים. אבל בשביל ללמד את האדם איך להשתמש בשיטה, אין צורך להושיב אותו ללמוד. ולעולם לא למדו אותה. שיטת הקבלה היא תהליך טבעי שהאדם צריך לבצע בתוך עצמו, ללא שום מאמץ. לכן כתוב "חייכם דבר קל הוא" ועוד פסוקים דומים.

וכמה אנשים בעולם ניחנו בנטייה טבעית ללימוד? רק כאלה שאחר כך מלמדים אחרים, אבל שמלמדים אחרים בצורה מעשית, איך לבצע ולעשות. גם למשוך אור מקיף על ידי הלימוד, מיועד רק לאלה שצריכים לתקן את עצמם ככוהנים וכמורים, אבל כל האחרים מתקנים את עצמם משינוי היחס כלפי המציאות. והם לא צריכים לשבת וללמוד את השיטה משך שעות, אלא רק לקבל הסבר קבוע איך להשתמש בה.

הם צריכים קבוצה, שתסביר להם איך הם צריכים להתייחס אליה, כדי להגיע למטרת הבריאה, לדבקות עם הבורא. ולבורא צריך להגיע, כי הוא הכוח העליון, הכוח הכללי של הטבע. וככל שהאדם מציית לו יותר, נקרא שנידבק אליו יותר. ככל שמתרחק ממנו ובלי דעת מקבל מכות, נקרא שלא נמצא בדבקות עימו.

וסתם מילים מוציאות את הטעם, ומביאות לאדם הרגשה שנחשבת בחברה לדת. בו בזמן שהקבלה מלמדת רק איך לקיים את חוקי הטבע. שיש חוק כללי, שאם לא מקיימים אותו, סובלים. ולקיים אותו אפשר רק עם יחס כלפיו, להתייחס אליו כמו שהוא מתייחס אלינו.


האם הבחירה היחידה שיש לאדם היא כוונה נכונה?

הבחירה היחידה של האדם היא בכוונה. כוונה נקראת "מעשה". הבחירה היא לא ללכת בכיוון הנכון, אלא להתחזק בעצמנו וללכת בכיוון הנכון לא על ידי מכות, אלא על ידי חשיבות. במוקדם או במאוחר האדם הולך, וגם היום הוא מתקדם והולך, רק הוא מתקדם כל פעם על ידי מכות. ויש לו אפשרות להתקדם על ידי הגדלת החשיבות.


מהי כוונת הבריאה?

מטרת הבריאה, כוונת הבריאה, היא להיטיב לנבראיו. ועל הנברא להגיע למטרת הבריאה. מטרת הבריאה של הבורא שהיתה להיטיב לנבראיו, היא שהאדם יגיע לאותה הנקודה. מתי האדם מגיע לאותה נקודה? כאשר גם היחס שלו הוא להיטיב לנבראיו. אם האדם מתייחס לכל הנבראים כמו הבורא, הוא בונה אותו כלי, אותו יחס כמוהו, ואז הוא נכלל באותו מצב כמוהו. הרצון של הבורא הוא רק להשפיע, ואם האדם בונה בתוכו אותו יחס, אותו רצון דלהשפיע, אז הוא מגיע לדרגת הבורא, למצבו.


איך אפשר ליצור נחיצות לכוונה?

כדי להגיע למשהו, האדם צריך שהוא יהיה לו חשוב, אחרת הוא צריך לחכות למכות. המכות באות ומאלצות את האדם להשתנות, להרגיש שכדאי להגיע למשהו, שאין בו מכות אלא תענוג. לכן אולי כדאי לו לשקול מראש לא לחכות למכות כדי להחליט על המטרה, אלא מיד להגדיל את חשיבותה, למרות שכרגע לא נראה לו, ששווה לשלם עליה מעבר למחיר מסוים, אבל ברור לו שאם הוא יחכה, הוא ישלם ביוקר, אז כדאי להזדרז ולהגדיל את החשיבות שלה.

על ידי מה הוא יכול להגדיל חשיבות? ללכת לחברה, ובדומה לחברת פרסום לדרוש ממנה שתפרסם לו ותעשה לו שטיפת מוח שהדבר חשוב, שכדאי לשלם עליו עכשיו, ולהגיע אליו עכשיו, כי אחרת הוא יעלה ביוקר ובייסורים רבים. ואז במקום מכות שיתנו לו חשיבות לברוח מהן לכיוון המטרה, יש לו חברת פרסום שמעלה לו את חשיבות המטרה, והוא נמשך אליה. הוא צריך חברה שתספק אותו חומר דלק, אותה נחיצות, אותה הכרחיות בהשגת המטרה, כמו שגורמות מכות.

אבל איך ניתן להגיע לחברה, ולחייב אותה לספק חשיבות בנחיצות, אם לאדם עצמו אין הרגשת נחיצות, לחייב את החברה ללחוץ עליו שנחוץ להגיע למטרה? מאיפה צריך להתחיל? האדם צריך לבוא לחברה, אפילו שאין לו הרגשת נחיצות, שזה נקרא "רצון שאין רצון", ולחייב את החברים שהם יחייבו אותו. לכן הרצון הזה נסתר. הוא מאפשר לאדם לבוא לחברה ולומר: "אני לא רוצה את המטרה, אבל אני חותם לכם, ואתם תשפיעו עלי לרצות". יש לנו רק את הפעולה הזאת, שאותה אפשר לעשות בעלמא. שהאדם מסוגל לבצע אותה דווקא בגלל ההסתרה.

לחברה מגיעים בלי להרגיש חשיבות. בדומה לאדם שחולה בסוכרת חריפה, ובכל זאת ממשיך לאכול מדי פעם סוכריות ועוגות. אומרים לו שזה מזיק, ומראים לו דוגמאות מה מידת הנזק שיכולה להיות, אבל הוא עצמו לא מרגיש חשיבות. ואז הוא צריך לחפש חברה, אפילו לשלם לה כסף, ולבקש שתגדיל לו את החשיבות, את הנחיצות, את הכאב שיכול להיות, כדי לראות אותו, אחרת הוא יהרוס את עצמו. והאדם חייב להיות מוכן לפנות לחברה. כי ללא הנכונות הזאת אין שיטה. כי השיטה היא להרגיש לפני המכות, כמו אחרי מכות.


איך האדם נעשה חכם לבקש שטיפת מוח במקום מכות?

לא הולכים מתוך רצון. האדם לא יכול ללכת על הרעיון הזה, מפני שהוא מופשט ויפה ויש בו התרוממות מעל דרגת הבהמה. אלא הוא הולך עליו מפני שרע לו, מתוך השאלה "מהו הטעם בחיי?", שנשאלת רק מתוך הרצון לברוח ממכות, כמו כל בהמה. השאלה מה הטעם בחיים היא שאלה בהמית. האדם מרגיש על גופו שרע לו. ולא שהוא מרגיש, שהבורא אומלל והוא חייב ללכת ולעשות לו חברה, שיהיו לפחות שניים. אין לאדם יחס כזה ולא יכול להיות לו, זאת רק אשליה. כי האדם מחומר של רצון לקבל, רק מתוך הרצון לקבל באה דרישה, ודרישה פשוטה מאוד: לא רוצה לסבול, רוצה להנות. ואם לא להנות, אז לפחות לסבול פחות.


איך הפחד הופך לאהבה?

ברגע שהאדם פונה מתוך פחד, ומרגיש שעל פנייתו באה תשובה טובה, הוא מתחיל לאהוב. מישהו שונא אותי ומרביץ לי מכה ועוד מכה ועוד מכה, ופתאום אני מתחיל לראות שמהמכות האלה באה תוצאה טובה. ואז אני מתחיל להבין את היחס שלו אלי. שבמכות האלה הוא מכה את עצמו. הוא לא רוצה להכות אותי, אלא באין ברירה. רק מתוצאה מתחילים לשנות את היחס כלפי הבורא.