"הקדמה לספר הזוהר"

אותיות י"ד-ט"ו

שיחה עם הרב המקובל מיכאל לייטמן  מהתאריך 17.12.03

אתה נמצא כאן:

שער למתחיל > שיחת היום > שיחה על מאמר מתן תורה

אות י"ד

"והנך מוצא בהכרח, שיש ג' מצבים לנשמות בדרך כלל:

מצב הא' הוא מציאותן באין סוף ב"ה במחשבת הבריאה, שכבר יש להן שם צורה העתידה של גמר התיקון.

מצב ב', הוא מציאותן בבחינת שתא אלפי שני, שנתחלקו על ידי ב' המערכות הנ"ל לגוף ונפש, וניתנה להן העבודה בתורה ומצוות, כדי להפך את הרצון לקבל שבהן ולהביאו לבחינת רצון להשפיע נחת רוח ליוצרם, ולא לעצמם כלל. ובמשך זמן מצב הזה לא יגיע שום תיקון לגופים רק לנפשות בלבד. כלומר, שצריכים לבער מקרבם כל בחינת הקבלה לעצמם, שהיא בחינת הגוף, ולהשאר בבחינת רצון אך להשפיע בלבד, שזהו צורת הרצון שבנפשות. ואפילו נפשות הצדיקים לא תוכלנה להתענג בגן עדן אחר פטירתן, אלא אחר ככלות כל גופן להרקב בעפר.

מצב הג' הוא גמר התיקון של הנשמות אחר תחית המתים שאז יגיע התיקון השלם גם אל הגופין, כי אז יהפכו גם את הקבלה עצמה, שהיא צורת הגוף, שתשרה עליה צורה של השפעה טהורה, ונעשים ראויים לקבל לעצמם כל הטוב והעונג והנועם שבמחשבת הבריאה. ועם כל זה יזכו לדבקות החזקה, מכח השואת צורתם ליוצרם. כי לא יקבלו כל זה מצד רצונם לקבל, אלא מצד רצונם להשפיע נחת רוח ליוצרם, שהרי יש לו ית' הנאה שמקבלים ממנו. ולשם הקיצור אשתמש מכאן ואילך בשמות ג' המצבים הללו דהיינו מצב א', מצב ב', ומצב ג'. ואתה תזכור כל המתבאר כאן בכל מצב ומצב."

אין מצב התחלתי. אלא מיד שהבורא חשב על בריאה, הוא ברא את המצב הסופי. מהו מצב הא'? "מציאותן באין סוף ברוך הוא במחשבת הבריאה, שכבר יש להן שם צורה העתידה של גמר התיקון", כלומר, לא הצורה הראשונה, אלא ה"צורה העתידה", של גמר התיקון. אבל אם לכולנו יש צורה עתידה של גמר התיקון, בשביל מה צריך מצב ב' ומצב ג'? האדם, בכך שמשיג בעצמו את עמקותה של כל פעולת הבורא ורוכש את ההבנה שלה, הוא מגיע להבנה באיזה מצב הוא נמצא.

לכן השגת המצב היחידי שנמצא, היחיד שנברא, מתפרשֹ על שני צעדים זה אחר זה - מתחלק לשני חלקי השגה:

א) "שיתא אלפי שני" - חלק ההשגה שבו רוכשים כלים דהשפעה, חפץ חסד, תכונות הבורא. לא מתקנים את הגוף, אלא לעומת הגוף בודקים מה הן תכונות הבורא - עוזבים לנפשו את הגוף, את "ל"ב האבן", ועושים את כל התיקונים רק כדי לרכוש תכונות של השפעה. כלומר, עוברים "שבירת הכלים", שבירת הנשמות, ומתוך הכלים השבורים מקימים את גלגלתא ועיניים, ואת האח"פ שאפשר לצרף אותו לגלגלתא ועיניים.

ב) "אחר גמר התיקון" - חלק ההשגה שבו מתקנים את הגוף עצמו, היינו, אותו חלק שנברא על ידי הבורא, ומלכתחילה נמצא במצב המתוקן. וכאשר מצרפים אותו לכלים שרוכשים בחפץ חסד, בשיתא אלפי שני, זוכים לתיקון המלא.

בתהליך הזה האדם מתקן את כלי הקליטה שלו, כלי הראייה, כלי ההבחנה, כלפי המצב שהוא שרוי בו מלכתחילה. ולא שמצבו באמת לא מתוקן, אלא ישנה בו רק כעין קהות חושים, חוסר הבנה והשגה, באיזה מצב הוא נמצא. והמצב בעצמו לא משתנה, אלא משתנה קביעת המצב, שהיא בלבד כל התהליך שהבריאה עוברת.

המצב הזה מתואר בכתבים בצורות שונות: "חוק נתן ולא יעבור", "אני הוי"ה לא שיניתי" ועוד. וממנו נובעות ההבחנות, שהבורא הוא טוב ומיטיב מלכתחילה וכל הזמן, או שהבורא פעל פעולה אחת במחשבה אחת. כפי שכותב בעל הסולם ("הסתכלות פנימית", חלק א' של "תלמוד עשר הספירות"), שכל המציאות נבראה במחשבה אחת, כולל כל העולמות וכל הנבראים, וכולם נמצאים במצב המלא והשלם. ומה שעובר תהליך הוא רק התפתחות הבנת הנברא, באיזה מצב מיוחד הוא נמצא.

לכן חוכמת הקבלה מוגדרת כשיטה ל"גילוי אלקותו יתברך לנבראיו בעולם הזה", כי חוץ מהתפתחות כלי הקליטה של האדם, אין שום שינוי. בעל הסולם ממחיש את המצב הזה בדוגמאות שונות, למשל על בנו של עשיר שמוחזק במרתף חשוך, ובהדרגה מגלה לפי מידת האור, שיש לו הכל באותו מצב שהוא נמצא. או על האדם שקופץ מעבר לגדר ונכנס לגן עדן, ולא שם לב שהמלך מטייל סמוך אליו. והוא מודה ומשבח אותו בכוונה להכין את עצמו לקבלת פני המלך, ולפתע מגלה שהמלך מצוי לידו.

וכך האדם מטייל אחר המלך עד פתח הגן ויוצא בעדו, והמלך נשאר ונועל את השער. ואז האדם מחפש שוב את המלך, ושוב נכנס בקפיצה אל הגן, ושוב יוצא בעד הפתח. וכך חוזר חלילה, עד שמגלה, שאין לא גדר ולא גן עדן, אלא הכל מציאות אחת. כלומר, גם עכשיו אנחנו נמצאים במצב הטוב, אומר בעל הסולם במאמר "אחור וקדם צרתני", אלא על האדם לקבוע איך הוא קולט אותו, איך הוא מתייחס אליו. והתייחסותו למצב הוא משנה את עולמו, את תפיסתו, מהרגשה שנמצא במצב הגרוע ביותר, להרגשה שהוא שרוי במצב הטוב ביותר. ממצב נבזי, חולף עובר, למצב נצחי ושלם.

הכל תלוי בתפיסתנו בלבד. השינוי בתפיסה משנה מקצה לקצה, מעבר לכל העולמות, את מהות חיי האדם. ואין יותר חוץ מהשינוי הזה. בכל חוכמת הקבלה ובכל מסכת חיינו מדובר רק על בניית כלי קליטה נכונים, למצב שבו אנו נמצאים. ומהנקודה הזאת על האדם לקבוע את כל היחס שלו לחיים, שאסור לו לחשוב שהוא נמצא במצב רע, אלא תמיד במצב נצחי וטוב, באופן שמתאים לפועל השלם, שפעל וברא אותנו.

בעל הסולם מתייחס לנקודה הזאת בתחילת המאמר (אות ד'): "אבל בה בעת שאנו מחליטים, אשר הבורא ית' השלם בכל השלמות, הוא בעל המלאכה שברא ותיכן את גופותנו, על כל נטיות הטובות והמגונות שבהם, הרי מתחת יד הפועל השלם לא תצא לעולם פעולה בזויה ומקולקלת, וכל פעולה מעידה על טיב פועלה. ומה אשמתו של בגד מקולקל, אם איזה חייט לא יוצלח תפר אותו?" האדם נברא שלם ונצחי, ובהתאם לכך נמצא תמיד במצב שלם ונצחי, אלא שאין ביכולתו לקרוא נכון את מצבו. ולמרות זאת עליו להתייחס כך למציאות. לא להתרעם שמצבו רע, אלא לדרוש מלמעלה תיקון של כלי הקליטה שלו, הבנה של מצבו.

וההבדל הזה הוא כל השוני בין התייחסות לחיים של אדם רגיל, לבין אדם שהולך להשיג את הבורא. במאמר "אין עוד מלבדו" - "שכינתא בגלותא", שבעל הסולם מייסד וחותם בו את כל תורתו, הוא מסביר שאסור לאדם להתרחק מהבורא. אסור לו לחשוב שהוא נמצא בניתוק מהבורא ופועל לבדו, או נמצא במצב כלשהו שאינו מתוקן בתיקון המלא של גמר התיקון.

כל המצבים המתוארים בכל המאמרים, כולל בספר "שמעתי", וכל הבירור שהמקובלים רוצים לברר, הוא אך ורק מהות ההבדל בין המרגיש למורגש. ההבדל בין מה שבאמת קורה לכולנו - התכללות עם הבורא במצב של גמר התיקון, שבו כל הנשמות מחוברות יחד, וכולנו כלי קיבול להתגלות האלוקות בנו, שהבורא ממלא אותו - לבין ההתרשמות בחושינו, שלא כך מצבנו.

בבירור הזה קולטים את כל ההרגשות הזמניות ככרוזים מלמעלה, שעל ידם, על ידי גילוי החסרונות, חוסר השלמות, הבורא עוזר לאדם לגלות איפה ובמה עליו לתקן את ההבנה שלו, את ההרגשה שלו, כדי מאותה הרגשה של חוסר שלמות, להגיע להשלמת השלמות. כל עבודת האדם מסתובבת רק סביב הנקודה הזאת, סביב השאלה: למה אני מרגיש עצמי בלתי שלם, למרות הימצאותי במצב השלם והנצחי?

יחס כזה כלפי המציאות, מציב את האדם בעמדה נכונה כלפי הבורא, בדרישה נכונה מהבורא לתיקון החושים שלו. תיקון החושים נקרא "התקנת מסך" על הרצונות, שלא חסר לאדם דבר, אלא לקלוט ט' ראשונות - להבין את תכונות הבורא, להבין את יחס הבורא כלפיו. לקבל מהבורא ט' ראשונות, להתבונן בהן, ובאמצעותן על מה שקורה לו, איך הבורא ברא אותו ומתייחס אליו. אם האדם לוקח לעצמו חמש בחינות, או ט' ראשונות של הבורא, דרך היחס של הבורא, דרך ה"עיניים" של הבורא, הוא מתחיל להתבונן על מציאותו, ולראות את עצמו במצב של טוב ומיטיב.

לכן בניגוד למצב הקודם של הנברא, מצב הג' נקרא "דביקות", כי האדם שרוכש מהבורא את כל ההבחנות איך להתייחס למציאות כמוהו, נעשה דבוק לאותה פעולה ולאותו מצב, ויוצא לאותה מחשבה שבה פעל הבורא וברא אותו. בכך הוא לא רק זוכה לראות את המצב באור נכון ובדרך נכונה, אלא להידבק למחשבת הבריאה שבראה אותו. כלומר, לעלות למהות הבורא, כמו שמכנים זאת חז"ל: "ממעשיך הכרנוך".

איך, הרי "אש אוכלה בו"? מהו "ולדבקה בו"? לא להידבק בפעולותיו, אלא בכך שהאדם מסתכל נכון על פעולות הבורא, הוא נדבק בו, בטוב ומיטיב עצמו. כלומר, לשנות את כלי הקליטה, ההבנה, ההשגה, כלפי המצב שנמצאים בו, לא נחשב רק לשנות את ההרגשה בחיים, אלא לעבור מדרגת הנברא לדרגת הבורא.

השינוי הוא מהותי. ולכן נקרא שהוא נמצא מעבר לגמר התיקון. האדם לא רק מתקן את התקנת הט' ראשונות על המהות שלו, על הרצון לקבל שלו, על ל"ב האבן, אלא גם ל"ב האבן, החומר של הנברא, מתתקן. בכך האדם רוכש יכולת להיות הנותן, למרות שמלכתחילה לא היה מסוגל לקלוט את התכונה הזאת. התוספת הזאת הופכת את חומר הבריאה, את הרצון לקבל, שמסוגל לקלוט רק בתוכו, לבעל יכולת לקלוט מה שיש מחוץ לו.

לצורך רכישת היכולת הזאת, האדם נמצא בפעולה הזאת, בקהות חושים שהוא לא מסוגל לקלוט נכון את המצב הראשון, עד שהוא עובר שבירה ומתקן את עצמו. קולט בהדרגה ט' ראשונות, משיג גלגלתא ועיניים, תיקון חפץ חסד, כלים דהשפעה, ומברר מהו החומר שלו, שלא מן הסתם נקרא "ל"ב האבן". לא הרצון לקבל עצמו, אלא אותו חומר שלא מסוגל לקלוט, לרכוש תכונות דלהשפיע, להיות בקשר עם היחס להשפיע.

ולאחר שהאדם גומר את כל עבודת הבירור מהו החומר שלו, הוא מקבל את היכולת דווקא על ידו להיות המשפיע. כלומר, אחרי גמר התיקון, האדם עובר מקליטת המציאות דרך חושי הבורא, לקליטה דרך חומר הנברא עצמו, דרך ל"ב האבן.

לכן העיקר במצב הנוכחי שלנו, בכל נקודה ונקודה, בכל מצב ומצב, לקבוע יחס נכון, שכולנו נמצאים באין סוף, במצב המתוקן, כל אחד ואחד מאיתנו, כל הקבוצה, כל האנושות, כל המציאות. אלא מה חסר לנו? לראות את המצב הזה במלואו, במלוא תפארתו.


האם בהתייחסות לכל המציאות כמצב מתוקן, האדם לא מבטל את העבודה בקו שמאל?

האדם לא מבטל שום דבר במציאות בהתייחסות שלו למצבו כמצב מושלם. אלא הוא קובע שני נתונים:

א - היכן הוא נמצא באמת.

ב - איך הוא מרגיש - מה דרגתו בסולם המדרגות מאותו המצב האמיתי.

האדם נמצא בדרגה של גמר התיקון, של אין סוף, כמו שבעל הסולם מתאר את מצב הא': "מציאותן באין סוף ברוך הוא במחשבת הבריאה, שכבר יש להן שם צורה העתידה של גמר התיקון". והוא הולך לברר איפה הוא נמצא כעת. לבדוק את עצמו במה בדיוק הוא אינו נמצא במצב הא'. ומתוך בירור היחס שלו כלפי מצב הא', האדם בונה את מצבו הנוכחי בקו שמאל, וכנגדו מברר את קו ימין. מה חסר לו כדי להיות במצב הא', ועד כמה הוא מסוגל להתקדם אליו צעד אחר צעד, כלומר, בונה קו אמצעי.

האדם לא גונב מעצמו שום דבר בכך שמתייחס למציאות כמושלמת, ולעצמו כקולט אותה בצורה בלתי מושלמת. ההפך, בגישה כזאת הוא מציב את עצמו בעמדה נכונה כלפי המצב האמיתי. הוא יודע בדיוק מה עליו לתקן, שהתיקון חל עליו ועל כלי הקליטה שלו, ולא על הבורא. ומפסיק להתרעם עליו ולצעוק: "מה עשית לי", אלא מבין שפנייה לבורא הכרח שתהיה רק בקשת עזרה לתיקון, כדי לראות את מצבו הנכון, איפה הוא נמצא, בחוסר הכרה או בהכרה חלקית.

מתחילה בו ההבנה שהיחס שלו כלפי הבורא, חייב להיות מחולק לשני חלקים:

חלק א' - בניית קו ימין מהודיה על הימצאותו בגמר התיקון, במצב הטוב.

חלק ב' - בניית קו שמאל מתוך ראיית מצבו באור הנכון, איפה הוא נמצא לפי החושים שלו, מבלי להתבלבל ולהשלות את עצמו.

בכל מקום ובכל מצב שנמצא, לקבוע את המצב כנצחי, כקיים, כשלם, ומהי ההפרעה שמפריעה לו לראות אותו כך. ואז כל החיים שלו, כל קריאת המצב, כל היחס שלו לחיים, משתנה לגמרי לעומת אדם רגיל. הוא לא רץ אחרי שום דבר חוץ משינוי תפיסת המציאות שלו. הוא לא הולך לשנות את המציאות, הוא לא הולך לשנות את העולם, הוא הולך לשנות את עצמו, איך לקרוא נכון, איך לראות נכון, איך להתייחס נכון לעולמו, למה שסובב אותו.

האדם לא הולך לתקן את החברים או להתלונן לבורא מה עשה לו, אלא ההפך, הוא מסתכל איך הכל נראה כך רק כלפי כלי הקליטה שלו. כלומר, יחס נכון או יחס לא נכון כלפי המציאות, הוא כל השוני בין מצב אין סוף לבין כל המדרגות והעולמות כולל המצב הנוכחי. היחס של האדם משנה את הכל.

כל תפיסת המציאות שלנו, כלפי אין סוף, כלפי המצב היחיד שבו אנו נמצאים, נתפסת בעולם שלנו על ידי חוקי הפיסיקה הרגילה, או כפי שהציב אותה ניוטון, כמציאות שלא משתנה, אלא יכולים לקלוט או לא לקלוט אותה. או כפי שקבע אותה איינשטיין, כמציאות שתלויה ביחס של הצופה כלפיה. או כפי שקובעים המדענים המודרניים של היום (וזו התקדמות גדולה מאוד), שאין מציאות נפרדת מהצופה שרואה אותה, אלא תפיסת המציאות היא אמצעי, היא נבנית משניהם יחד, מתכונות המציאות עצמה ומתכונות הצופה, החוקר, שבודק ולומד אותה. וכעת הם מגלים, שהאדם משנה את המציאות במחשבה. היחס שלו מקרין לו את המציאות שהוא רואה.

ומהי התפיסה הרביעית? מהו היחס של המקובלים למציאות? בניגוד לשלושת ההסתכלויות המדעיות של העולם שלנו, לפי תפיסתם המציאות היא מוחלטת ושלימה, היא הבורא, שהאדם נכלל בו, במצב הסופי והמתוקן היחיד שקיים. והאדם לפי כלי הקליטה שלו, קורא באותו מצב אופנים שונים וצורות למיניהן, שנקראים "מדרגות" או "עולמות".

המציאות הזאת היא מה שקורה באמת, ועליה מדובר שמצב הא', מצב הב' ומצב הג' הם רק איך האדם קולט אותה. בדומה לחולה ששוכב במיטתו מחוסר הכרה, ורואה מציאות אחרת מזו שנמצא בה. ובהדרגה חוזר להכרה ומתחיל לראות היכן הוא נמצא. ובהתאם למידת ההכרה במציאותו, הוא קם ממיטתו ומשתתף בכל מה שקורה סביבו, וחוזר לחיים.

אבל מה שהיה סביבו קודם, המציאות הסביבתית שלו בהיותו מנותק, לא השתנתה לעומת המצב שגילה בחזרתו לחיים. וכך גם במצבנו, אלא בעבודה הרוחנית דרגות החזרה או שלבי הקימה מחוסר ההכרה, נקראים "שלבי ההשגה", שלבי העלייה בעולמות, שלבי החזרה למצב הא'.


איך על ידי התחברותו למצב המושלם, האדם מזרז את התפתחותו?

התוצאה היא ישירה. האדם בהתחברות שלו למצב המושלם, מזרז את ההתפתחות שלו, של כלי הקליטה שלו, לחזור לאותו מצב ולראות דווקא אותו, על ידי זה שהוא מושך משם אור מקיף. בעל הסולם מסביר (ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" אות קנ"ה), שאורות מקיפים מעוררים מתוך שמשתוקקים לחזור לאותו מצב, כלומר, לראות את האמת, להרגיש את האמת, איפה נמצאים.

בדומה לחולה שנמצא בחוסר הכרה ומשתדל לחזור להכרה, כי הוא מאמין למה שאומרים לו, שהכל תלוי רק בחושיו, ועליו לעשות מאמצים להתעורר, לא לישון, לא להיכנס שוב לתרדמת. כך עוזרים לחולים, כי מסוכן מאוד להישאר שקוע בתוך המציאות המדומה הזאת. וכך קורה גם בעבודה הרוחנית, בזמן שלומדים מספרי המקובלים על המצב המושלם שבו נמצאות הנשמות, או איך הן חוזרות אליו שלב אחר שלב, באיזה שלבים הן עולות למצב המושלם, מתעוררות מחוסר הכרה, ממצב של "היינו כחולמים". מהמצב שלנו הנקרא "מצב המדומה", שאליו המקובלים לא מתייחסים בכתבים.

מכל ספרי הקבלה לומדים על המצבים המתקדמים של החזרה להכרה, ולכן משתוקקים למצבים הללו, וכך מקבלים מהם כוח שמושך את אותנו לשם. אם ההשתוקקות היא של אדם אחד, הכוח שמושך הוא קטן. אם קבוצה לומדת ומשתוקקת למצבים המתקדמים הללו, הכוח שפועל על כל חבר וחבר יותר גדול ופועל בצורה יותר מועילה. אבל בכל מקרה, מי שאוחז במצב המתוקן של גמר התיקון, תופס אותו כמו חבל (כמו שמתאר בעל הסולם ב"מאמר לסיום הזוהר"), ועל ידו מוציא את עצמו בהדרגה מההרגשה השקרית להרגשה אמיתית.

השינוי הוא רק בהרגשה. ואין חוץ מהשינוי הזה. אם האדם מתרגל לעובדה זו ומתייחס למציאות רק בצורה כזאת, הוא פותר את האדם מטעויות רבות ו"מנקה לו את השטח". האדם מפסיק לנסות לשנות את מהלך האירועים, ולא לפתח את העולם ולעשות בו שינויים, אלא הוא הולך לבצע שינויים רק בקליטתו, בתפיסתו. וכך משך תקופת חיים אחת האדם יכול לגמור את כל העבודה שלו, ולהגיע למצב אין סוף. כי הוא לא עושה פעולות שאין בהן שום תועלת, רק מפני שבמקום לתקן את העולם הוא מתייחס לתיקון הכלים שלו עצמו.

השיחה תושלם בקרוב.