שיחה על מאמר:

"הערבות"

אות כ"ט

שיעור מה- 18.11.03

אתה נמצא כאן:

שער למתחיל > שיחת היום > מאמר: "הערבות"

אות כ"ט

"ובאמור מובן היטב, כי בענין ציור העבודה על אפיה האחרון, כמבואר בהמלות "ממלכת כהנים", שהיא ההגדרה הסופית של "ואהבת לרעך כמוך", הנה באמת היה אפשר למשה רבינו להעלות על דעתו להתעכב ולא לגלות בפעם אחת צורת העבודה בהפלגה גדולה ורמה כזו, מפחד פן לא יתרצו בני ישראל להסתלק מכל הקנינים הגשמיים ולמסור כל הונם ורכושם לה', כהוראת המלות של "ממלכת כהנים", בדומה למה שכתב הרמב"ם, אשר לנשים וקטנים, אסור לגלות להם ענין העבדות הנקיה, שמחוייבת להיות על מנת שלא לקבל פרס, רק להמתין עד שיגדלו ויחכמו ויהיה להם האומץ להוציא אל הפועל את זה, כמ"ש לעיל. ולפיכך הקדים אליו השי"ת האזהרה הנ"ל "לא פחות" אלא להציע להם את האופי האמיתי עם כל הפלגתה הנשגבה המתבטאת במלות "ממלכת כהנים".

וכן בענין מתן השכר המוגדר בהמלות "וגוי קדוש" היה אפשר למשה רבינו להעלות על דעתו, לפרש ולהרחיב להם ביותר את הנועם והעידון הנשגב הטמון בדביקותו ית', כדי להתאימם ולקרבם שיקבלו ויסכימו אל ההפלגה העצומה הזו להסתלק לגמרי מכל קניני עולם הזה כבחי' כהנים, ולפיכך הגיעה אליו האזהרה ו"לא יותר" רק לסתום ולא לפרש כל בחי' מתן השכר הכלול במלות הללו של "וגוי קדוש" בלבד.

וטעם הדבר, כי אם היה מגלה להם ההפלגה הנפלאה שבמהות השכר, הנה אז בהכרח שהיו משתבשים ומקבלים את עבודתו ית' על מנת להשיג לעצמם את השכר הטוב הזה, שזה היה נחשב לעובד את עצמו ולאהבה עצמית, שנמצאת כל הכוונה מסורסת כנ"ל (אות י"ג) עי"ה.

והנה נתבאר, אשר על שיעור צורת העבודה המתבטאת ב"ממלכת כהנים" נאמר לו "לא פחות", ועל שיעור הסתום של מתן השכר המתבטא בהמלות ו"גוי קדוש" נאמר לו "לא יותר".

בתיקון הכלים גלגלתא עיניים ואח"פ, קודם צריכים לרכוש את תכונות הבינה, לא לעצמו, להשפיע על מנת להשפיע, שכל העבודה היא מתוך האדם כלפי חוץ, והבורא כביכול לא קיים. ולאחר שגומרים את התיקון הזה, הנקרא "ממלכת כוהנים", שאצלנו מתבטא במצב "ואהבת לרעך כמוך", מגיעים לשלב השני של מימוש התיקון, שהמטרה אינה תיקון, אלא אחרי שהכלי מתוקן, המטרה היא להשתמש בו בצורה נכונה הנקראת "גוי קדוש".

"גוי" נקרא כלים דקבלה. ועם התיקון בכלים דהשפעה, רכישת תכונת הבינה יחד עם המלכות, שהן משתלבות בצורה נכונה, אז מגיעים למצב של "גוי קדוש", שמלכות מחוברת עם הבינה במלואה, ששתיהן עובדות בתוך האדם ללא שום הגבלה - בשמירת החוקים של לקבל על מנת להשפיע, כלומר, להגיע לדבקות מרבית בכל מצב ומצב.

באות כ"ט הוא מסיים את "מאמר מתן תורה" ומאמר "הערבות" שהם מאמר אחד, מפני שבכך מגיעים למטרת הבריאה.


למה בעל הסולם אומר "לא פחות" או "לא יותר"?

מדובר על היחס לשיטה. "לא פחות" מתייחס ל"ממלכת כוהנים", לתיקון לא לעצמו. האדם נחתך מהתעניינותו הפרטית בכל מה שיעשה, בכל מה שיבצע, בכל מה שיהיה, "האני" שלו לא קיים. "האני" כביכול לא קיים במציאות, אלא הדאגה שלו שהמציאות תתקיים, ולא "האני" שלו בה. המצב הזה נקרא "ממלכת כוהנים", שחייבים להשיג "לא פחות" מהתיקון הזה.

ו"לא יותר" מתייחס לאופן העבודה עם האח"פ. את האח"פ אפשר לקחת תמיד רק במימדים, בעביות, של "לא יותר", כלומר, תמיד רק לצורך דבקות בעל מנת להשפיע. כך בעל הסולם מבטא את השוני בעבודה עם כלים דהשפעה ב"לא פחות" וכלים דקבלה ב"לא יותר".


מה פירוש "אשר לנשים וקטנים אסור לגלות להם עניין העבדות הנקיה"?

ל"עבדים", "נשים" ו"קטנים" לא מגלים עניין העבדות הנקיה, הכוונה לאדם שנמצא באופנים שונים של תלות ברצון לקבל, שאם הוא לא מספק את דרישת הרצון לקבל שלו, הוא לא מסוגל להתקדם, ואז הוא נקרא "עבד" של הרצון.

ובדרגת עבד ישנם "עבדים", אלה שנמצאים בעבדות מלאה, שהם ללא שכל וללא הכרה בעבדות. וישנם אלה שהם "קטנים". שמרגישים את עצמם חלשים, קטנים, כלפי הרצון לקבל שלהם, ויודעים שהוא השולט גם במוח וגם בלב. לעיתים יש להם יכולת לראות את עצמם מן הצד, ולהכיר עד כמה שהם לא מסוגלים, ולעיתים הם נופלים למצבים שהם רק מבצעים, כמו "קטן" שאין לו ראש.

וישנם אלה שהם "נשים". שמרגישים תלות ברצון לקבל שלהם, שהוא כמו בעל שלהם, בעל הבית. מרגישים תלות, מרגישים חיסרון, שחייבים למלאות אותו, וממלאים אותו על ידי הרצון לקבל, כסוג של יחסים שאין מה לעשות נגדם, ומשתמשים בו וחיים בצורה כזאת, כי אחרת אי אפשר לחיות.

מחפשים איך להתמלא בתענוגים נוספים, באופנה, בדעת קהל, במטרות חיים למיניהן, שחייבים לתת לקהל, שימלא מעט את עצמו, וירגיש שהוא חי, כמו כדורגל, או משחק אחר בחיים, או שינויים תכופים, פעם להעלות לו את הדבר הזה בכל העולם, ופעם את הדבר ההוא, שירגיש שהוא חי. כי בשבילו שינויים באופני התענוגים נקרא "חיים".

כך מתנהל העולם שלנו. כל פעם עולה אופנה חדשה, כל פעם קובעים מחדש מה חשוב. פעם "הארי פוטר", פעם "מטריקס" וכו', זה הרגשת החיים, אחרת בשביל מה לחיות? האדם בנוי בצורה כזאת, שהוא מחפש על ידי משהו חדש להחיות את עצמו. הצורך הזה נקרא "אישה". שמרגישה תלות בגבר, והולכת לתלות הזאת, רוצה את הגבר, כי אחרת מה היא תעשה? איך היא תתקיים? כמו שלומדים בגמרא ובתע"ס, שאישה מעדיפה קב אחד ותלות, על פני ט' קבים וחופש.

סוגי התלות "עבדים", "קטנים" ו"נשים" מתבטאים בעולם שלנו בפסיכולוגיה, במבנה החברתי, בתפקוד בתוך החומר. ואפשר לדבר עליהם עם הקהל כי הוא מבין אותם, ומהם מתחיל לעלות לסיבות ולשורשים הרוחניים. אבל האדם שנמצא במצבים האלה מבין ולא מבין את עצמו, כמו תינוק או קטן שלא מבין את מצבו, אלא אומר שהוא קטן רק מפני שרואה את הגדולים. אבל בשביל לדעת מה פירוש הדבר להיות קטן עליו לגדול ואז לחקור מה המשמעות של קטן.

האדם לא יכול מהמדרגה שלו להכיר ולהקיף את כל מדרגתו. למה? כי הסיבה למדרגה שלו, וכל הכוחות שמפעילים אותה, נמצאים במדרגה יותר עליונה. אפילו לא במדרגה הסמוכה היותר עליונה, אלא במדרגה שיש בה ראש, תוך, סוף, שפועלים במדרגה שלו. תינוק יכול להיות במדרגות של בן שנתיים, שלוש וארבע, אבל הן עדיין לא המדרגות שמהן הוא יכול להכיר מה זה להיות תינוק או קטן.

לכן, אנשים ששקועים באהבה עצמית, ונמצאים בשליטת הרצון לקבל, מפני שהם לא חופשיים ממנו, עד שיצאו ממנו, שיקלטו תכונות של בינה, ויוכלו לבקר את הרצון לקבל, ובמידה מסוימת לקבוע יחס בלתי תלוי בו, צריך כדי לקדם אותם, כדי להוציא אותם מדרגה לדרגה, ממצב למצב, לגרום לרצון לקבל שלהם לסייע להם, לרצות את ההתקדמות, שיוכלו להתקדם על ידו. כלומר, כל פעם צריך לתת לרצון לקבל שלהם מילויים הולמים, מתאימים.

לכן ממליצים חז"ל, המקובלים שמבינים את טבע האדם, להסביר ל"עבדים", ל"נשים" ול"קטנים" במילים רכות. "רכות" הכוונה, שהרצון לקבל ירגיש שהוא הולך לקראת קבלת מילויים, קבלת תענוגים, מה שנראה לו עכשיו כטוב.

ולמה במצבי התלות האלה צריך לשחק ולזייף? מפני שעל ידי שמפתים אותם במילויים של היום, במתנות קטנות שרצון לקבל עכשיו רוצה, מֵגדלים את הרצון לקבל והוא מתפתח, וגדל בו חלק הבינה, ההבנה, השכל, הביקורת. ואז חוץ מהמלכות שלו, חוץ מרצון, יש לו גם בינה. ובהקשר ביניהן, בהתנגשות בין מלכות לבינה, האדם מתחיל להבין את מצבו, לבקר אותו, מצד הבינה, הבלתי משוחד, המאוזן, הבלתי תלוי במלכות, ברצון לקבל. ובהכרח מחליף גם את כל המילויים שלו, ורוצה מילוי שונה.

כמו בדוגמה של רב"ש, שהבת רוצה לשחק בבובה ולא בתינוק קטן, למרות שהוא האמיתי. מתאימה לה בובה מפני שהיא הלבוש של התענוג שלה. אבל לאימא שלה הבובה לא מתאימה, היא רוצה תינוק חי, הוא בשבילה "משחק". כל אחד מתמלא ממה שמתאים לו. אלא שגם ילד שמשחק במשחקים, מגיע על ידי המשחק להבנה שלא מספיקים לו המשחקים, אלא הוא רוצה משהו יותר רציני ואמיתי.

לכן, כביכול משקרים לרצון לקבל של האנשים ומבטיחים לו טוב. לא משקרים אותם שיהיה להם טוב, רק לא אומרים להם, שהטוב יהיה לא באותם הכלים שיש להם עכשיו, אלא בכלים שיצטרכו לגדל בתוכם. כי בכלים שיש להם עכשיו, טוב נחשב לקבל סוכרייה, מכונית, משחקי מחבואים ועוד, וכדי שיתקדמו הכרח לתת להם כל פעם פיתיונות כאלה.

והאדם שמתחיל להבין, שבתהליך לימוד הקבלה יש עניין של שינויי כלים, שלא קורה בעולם שלנו, אלא רק אם האדם מתקדם בדרך הרוחנית, ומה שעכשיו הוא חושב ומבין ורוצה, במטרה לקבל, למלא את עצמו, מחר יהיה אחרת. הוא בעצמו משחק עם הרצון לקבל שלו, שיאפשר לו להתקדם.

בהתחלה מעוררים את הרגשת הבושה מפני החברה, אם לא באים ללמוד, אם לא עושים כמו כולם, אם לא מבצעים מה שהחברה דורשת, שאין במה להתגאות כלפי החברים. מפני שרק קנאה תאווה וכבוד מוציאים את האדם מן העולם, כלומר, מהדרגה הנוכחית לדרגה יותר גבוהה. ואחרת שום דבר לא יעזור לו.

כך בהדרגה עד שהאור מקיף, ולא האדם, מביא לתופעה, שבמקום לקבל תענוגים בכלים של קנאה תאווה וכבוד, האדם מתחיל לקבל תענוגים, להעריך תענוגים מיחסים עם הבורא. איך הוא מתייחס לבורא ואיך הבורא מתייחס אליו, מהי מידת השוואת הצורה שהוא צריך כדי להידמות לבורא, להיות קרוב אליו וכו'. הוא מקבל כבוד עצמי בהתאם לכבוד ה'.

בהתחלה הרעיון נראה מופשט, כי עדיין לא מרגישים שהוא יכול להתלבש בחומר, ולתת מילוי ממשי. אבל מאוחר יותר רואים שהאידיאה הזאת יכולה למלאות יותר מכל דבר אחר, ומוכנים למסור את החיים למענה ולהתמסר לה בלב ובנפש. התהליך הזה קורה בצורה הדרגתי, עד שמתחלפים באדם הכלים והמילוי, והוא עובר לעבוד עם מטרה אחרת, עם מילוי אחר.

המצב הזה נקרא ש"עבדים", "נשים" ו"קטנים" גדלים, ושומעים את הרז זה, מגלים להם רז זה לאט לאט, "עד שתרבה דעתם" ומקבלים את הרעיון הזה. בתהליך הזה האדם מעורב גם עם החברה וגם עם הגוף שלא, ויודע ולא יודע, איך להשתמש ולהנהיג את עצמו עם גופו ועם החברה שלו. אבל כבר מתרחשים תהליכים.

השינויים הם שינויים מהותיים כלפי המלכות, כלפי הרצון לקבל, שחלק מן הדרך האדם עובר בלי לנתק את עצמו מהמלכות. וחלק מהדרך הוא כבר יודע שיש בו מלכות, ומבקר אותה מדי פעם יותר ופחות, מצד הבינה, מצד הנקודה שרוכש וגדלה וגוברת בו יותר ויותר. עד שנעשה לשולט על מלכות, מצד ההתקדמות, מצד המטרה, מצד הבינה. שתחילה לא משתמש במלכות, מצב שנקרא "תהיו לי ממלכת כוהנים", ולאחר כן משתמש בה בצורה "ותהיו לגוי קדוש". זה כל התהליך.


איך משה ניצב בפני עם ישראל ומתנה להם תנאים כמו הבורא?

איך משה בא לעם ישראל ומתנה להם תנאים כאלה, כמו שהבורא דורש מתחילת התהליך ועד סופו, הרי לומדים שצריך לפתוח בהדרגה ולא לשים מכשול לפני עיוור, אז איך יתכן שנותנים לאדם מצבים כאלה? מעמד הר סיני, שבו דורשים מעם ישראל להיות כלי "כאיש אחד בלב אחד", אחרת "כאן יהיה מקום קבורתכם", הוא מעמד, ולא המצב שלנו.

"מעמד הר סיני" נקרא, שיוצאים ממצריים, מהרצון לקבל, בבריחה שנעשית בג"ר דחכמה, בכוח עליון, על ידי אתערותא דלעילא, לאחר שיש מושג מה זה, האדם חייב לקבל על עצמו את כל המצב הבא שצריך לבוא בו, להיכנס בו, הנקרא "ממלכת כוהנים וגוי קדוש".

שיציאה מהרצון לקבל וכניסה לעולם הרוחני, חייבת להיות בכלים דהשפעה, ללא שום פנייה עצמית, ולמטרת הדבקות בבורא. ללא פניה עצמית מושגת על ידי האמצעי שנקרא "ואהבת לרעך כמוך", על ידי החברה. ודבקות בה' מושגת על ידי עבודה עם הבורא, אחרי שאדם רוכש כלים דהשפעה. אז יש לו עסק עם הבורא. אבל מלכתחילה היא צריכה להיות לשם להידבק לבורא.


מה המסר ולמי צריך להעביר אותו?

המסר הוא להיות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" אדם כלפי עצמו, ואדם כלפי קבוצת אנשים קטנה או גדולה, עד אומה, ועד כל העולם. וגם קבוצה כלפי העולם, וגם אומה כלפי העולם. כל חלק וחלק בבריאה, ברצון לקבל, שמרגיש עצמו מסוגל ומבין ומשיג את החשיבות הזאת, הוא משתתף לפי הרגשת החשיבות, הכרת החשיבות, גם כלפי עצמו, וגם כלפי התיקון שלו, כלפי כל יתר המציאות, כל יתר הנבראים, כל יתר הנשמות, על מנת שכולם יגיעו לדרגת הדבקות בבורא.


האם עלינו לצאת עם המסר הזה?

חובה של כולנו! לא מן הסתם בעל הסולם חותם את שני המאמרים "מתן תורה" ו"הערבות" במשימה הזאת. והיא שחייבת להיות חרוטה על דגלנו.


האם "ותהיו לי ממלכת כוהנים" הוא סוף התהליך?

תיקון "ותהיו לי ממלכת כוהנים" למרות שהוא לא הסוף, הוא הסוף. הוא תיקון של בינה בתוך האדם, של לא לקבל לעצמו, של חפץ חסד. אמנם ששני התיקונים הם תיקונים גדולים מאוד, רכישת שתי המדרגות בגילוי פנים מעבר למחסום:

מדרגה ראשונה "שכר ועונש" כנגד "ממלכת כוהנים" - להשפיע על מנת להשפיע.

מדרגה שניה "אהבה נצחית" כנגד "גוי קדוש" - לקבל על מנת להשפיע.

אבל למרות שהן מדרגות מאוד גבוהות ורחוקות מדרגתנו, מתברר שאי אפשר לזוז מהמדרגה הקטנה ביותר, אם האדם לא לוקח בחשבון לאן בסופו של דבר הוא רוצה להגיע. כי היגיעה הקטנה ביותר חייבת להיות מכוונת למדרגה הסופית, לפי כמה שהאדם מבין אותה ממצבו הנוכחי.

כפי שבעל הסולם מסביר, למה רוסיה או הקיבוצים בארץ לא הצליחו, בגלל שהעבודה של "ואהבת לרעך כמוך" שהיו מוכנים לבצע, לא יכלו לבצע אותה אלא ההפך, רק גילו את כל הקליפה שהיתה בעבודה שלהם, מפני שעבודתם לא היתה מכוונת למטרה הסופית. היא לא היתה ברורה להם כהכנה לדבקות עם הבורא.

התנאי הזה צריך להיות מלכתחילה כ"סוף מעשה במחשבה תחילה". זאת הדרישה מכל פניה, מכל תנאי, מכל מעשה של האדם, מפני שאחרת המעשה הזה לא נכנס לכל הדרך, לכל התהליך, לשביל הזה.


איך מחזיקים בשני הקצוות של הסוף ושל ההתחלה?

בעבודה הרוחנית צריך לדאוג כל הזמן לעלות את חשיבות וגדלות הבורא בעיני החברים, שיהיה ברור בקבוצה, שכל מה שעושים הוא למען להגיע למטרה הסופית. ולעת עתה עושים פעולות שונות, כדי לשלוט קודם כל ברצון לקבל, למען השגת דבקות עם הבורא. ושליטה ברצון לקבל מתבטאת בראש ובראשונה ביציאה משליטתו והתחלת השליטה עליו, שאפשרית רק כאשר נמצאים בחברה, בתמיכה, בתהליך מסוים בתוך החברה, כי שליטה אמיתית על הרצון לקבל מושגת בעבודה של "ואהבת לרעך כמוך".

"ואהבת לרעך כמוך" הוא התהליך, והוא המצב הסופי, בתיקון הכלים דקבלה בלהשפיע על מנת להשפיע. שאין לאדם שום פניה לעצמו, אלא כולו למען האחרים. לא לתת לאחרים מה שיש גם לו, או דרישה מאחרים להתחלק איתו באופן שווה. אלא למסור את הכרית היחידה שיש לו ולתת את הכיסא היחידי שלו. לא לתת שווה "כמוך", חצי חצי, שאז עובדים עם כלים דקבלה. האדם רואה שכדי שיהיה לו טוב עליו למלא את כולם, אחרת הם יבואו ויקחו ממנו, ולכן הוא מעונין שלכולם יהיה בשווה.

זו אחת הטעויות של התפיסה החברתית שניסו להחדיר ברוסיה ובקיבוצים בארץ. בסיסמא הזאת: "כולנו שווים, לכולנו יש אותו דבר". גישה כזאת לא מספיקה לתיקון הרצון לקבל. הרצון לקבל חייב להיות מנותק מעצמו. כי המטרה הסופית שלו היא להידבק בבורא, להיות תואם לבורא. ולבורא אין מחשבה על עצמו ש"יהיה לי כמו להם ולהם כמו לי".

לכן התיקון חייב להיות חיתוך "האני" כאילו הוא לא קיים. כלומר, למלא אותו, לתת לו מילוי כזה, תיקון כזה, שהוא לא יקפוץ בנו, שלא נרגיש שהוא קיים. משיגים אותו על ידי מילוי מלמעלה, שמגיע לאדם וסותם אותו בצורה כזאת, שהוא מתרומם מעל הרצון לקבל שלו. "האני" שלו מתרומם, שזה נקרא "למעלה מהדעת". האדם מרגיש אותו ודואג שהרצון לקבל שלו יהיה מלא בצורה כזאת, שאין לאדם שום צורך יותר לא בכיסא היחידי שלו ולא בכרית, והוא נותן הכל, ולא דואג למילוי שלו כלפי האחרים. המילוי בכלל לא מעניין אותו, אין לו כביכול רצון לקבל.

להתרומם מעל "האני" זה התנאי של "ממלכת כוהנים". תנאי שנראה לנו לא נורמלי, מעל הטבע, ממש בלתי מושג. אבל צריך לקחת בחשבון שהאורות בונים את הכלים, מנענעים את הכלים, וממלאים אותם. ואורות באים מלמעלה. אור חזק שבא לצורך תיקון הכלים, כמו שברא את הכלי והכין בו כל מה שצריך כדי להביאו עד למצב הסופי, הוא גם יודע לתקן אותו. אלא שהאור מתקן את הכלי לפי החלטת האדם, לפי בקשה קודמת שלו, שנקראת "העלאת מ"ן".

האדם משתתף בבריאה כתינוק שיושב על ברכי הגדול, ורק אומר מה הוא רוצה, והגדול מבצע. הבורא מבצע את הרצון שלנו, רק צריך לדעת מה לבקש, שיהיה תואם לפעולות, לצורת ההתקדמות, לאופני ההתקדמות, שהגדול תכנן בעבורנו כדי שנבין את השכל שלו. כי הגדול רוצה שנכיר את פעולותיו ונהיה כמוהו. שהאדם יעבור מקטנות לגדלות על ידי שכל פעם ירצה, מה שהבורא נותן לו, מה שהבורא מוכן ורוצה בכל מצב ומצב לתת לו, כדי שיהיה לאדם רצון משלו להיות כמו הבורא. זה נקרא שכל פעולה של האדם, ולו הקטנה ביותר, חייבת להיות למען דבקות בבורא.


האם את המסר הזה צריך להעביר לציבור?

אי אפשר להעביר את המסר הזה לציבור, כי הוא לגמרי מופשט. הציבור אולי ישמע אותו כדבר הגיוני, כי הוא בעצמו לא נמצא במצב הגיוני. מה יש לו היום בידיים, שעליו הוא יכול להסתמך בחיים שלו? האנושות עוד תגלה, עד כמה היא תלויה בין שמים וארץ, ואין לה כלום בידיים. שכל בסיס הידיעה שלה מה ואיך לעשות נמצא בחומר, שעוד מעט יברח לכולם בין האצבעות. והם יהיו כמו תינוק שהלך לאיבוד, ולא יודע איפה אימא ומה לעשות, ועומד ובוכה, ומפחד לעשות איזה צעד.

אבל צריך לגשת לציבור ולתת לו כל פעם הסבר הגיוני לפי ההגיון שלו, מה הקבלה מציעה לו לעשות ולבצע, ואיך להתקדם בכל שלב ושלב. אי אפשר לבוא היום לציבור ולומר לו, שהוא לא מבין כמה המחשבות שלו פועלות על העולם. שהוא לא צריך לשנות בעולם שום דבר, חוץ מלשנות את היחס, את הכוונה, את המחשבה שלו על העולם, על המציאות, על הכוח העליון. כי מיד יחשבו שאתה מנותק מהמציאות.

לא שאתה משוגע, אלא לא מציאותי. מה כבר אפשר לעשות, הרי יש בחיים עניינים של חיים ומוות, ואנשים צריכים לאכול, ולמלאות את עצמם בכל מיני דברים, אז מה אתה בא ומדבר על מחשבות, על יחס למציאות, שמשנה את המציאות? אין מה לבוא עם זה לעולם, אי אפשר לדבר על זה. מיד יגידו לך שאין בזה שום חידוש, שגם מדענים גילו שהמחשבה משפיעה על האדם, ויש הרבה אנשים שאומרים שאם נתייחס אחרת, אז נשנה את העולם לעולם יותר טוב.

הם מסכימים, שאם נתייחס יפה אחד לשני, אז העולם שלנו, ההרגשה הכללית שלנו תשתנה, אבל איפה ההוכחות, שאם הם ישנו את היחס לעולם, מפני שהכוח הכללי של המציאות הוא כזה, אז הם יקבלו ממנו משהו. כלומר, הקבלה מכניסה ליחס הזה את הבורא. היא לא מסבירה להם בצורה חברתית, כמו שמדברים יפי נפש, שצריך לבנות חברה יפה שדואגים בה אחד לשני, שברור לכולם שהיה טוב אם היינו משיגים את זה.

הקבלה אומרת להם, שלא צריך להיות טובים בשביל העניין החברתי, אלא בשביל להיות מותאמים לכוח העליון, שאז הוא משנה בנו הכל, ופועל על האדם בצורה אחרת לגמרי, בצורה מדהימה שמשנה את כל היוצרות. לא רק את היחס בנינו, אלא את הטבע שלנו. הקבלה לוקחת בחשבון נתון כזה שהם לא מבינים אותו, ולא מכירים, ולא מרגישים, היא מכניסה את הבורא לתמונה.

אבל אז אנשים משייכים את הקבלה לתחום הדתות, שכולן כבר מזמן פשטו את הרגל. האיסלם שנכנסה לפנאטיות, או הנצרות שתוך אלף שנה נחלשה לגמרי וירדה מהכל. יש עוד כמה שנמצאים בה, אבל כמה הם לעומת מה שהיה בזמן מלחמות הנצרות. או היהדות שמכונסת בתוך עצמה, וקיבלה צורות כאלה שהפכה לדת פנאטית באורח החיים שלה. ואז מה יש להמליץ להם?

הקבלה לא יכולה לבוא לאנושות ולומר שהיחס שלנו לבורא, לכוח עליון, הוא קובע את כל המציאות, ולא הכלים שלנו, ולא הכוח, ולא הכסף, ולא מסות של אנשים. אין איך להסביר את זה בצורה הגיונית לקהל בעולם. כי ההבנה הזאת באה לאדם בהדרגה, מתוך עבודה על עצמו, בעבודה רוחנית, פנימית. מתוכה הוא מתחיל לראות עד כמה הוא לא מסוגל לשלוט על עצמו, ומתחיל לגלות שיש כוח עליון, שמשחק איתו למטרה מסוימת. הוא מתחיל להרגיש שיש לו עסק עם שותף גדול ומקיף, שבנה סביבו את העולם, ונתן לו תנאים מיוחדים כדי להתקדם למטרה.

כדי להסביר את זה לאנושות צריך לבנות מערכת הסברה שפונה להבנה של הציבור באיטיות. אבל האנושות מגיעה למצב שהיא תסכים מאין ברירה, כמו שאין ברירה ל"נשים", ל"קטנים" ול"עבדים", שנותנים להם מה שהם רוצים, כדי לעת עתה למלא את התשוקות שלהם, ובכך קונים אותם, שבמצב העבדות בלי שכל ובלי דעת, הם מוכנים לציית.

לכן הם נמצאים בדרגה הזאת של "עבדים", "קטנים" ו"נשים". אישה מוותרת על תשעה קבים ועל להיות חופשייה, כי בלהיות חופשייה היא לא משיגה שום דבר. היא מוכנה להיות בקב אחד ותלות. היא מוסרת את כל הקבים שלה, רק שיישאר לה מה לאכול. מה נותנת לה התלות? למה היא מוסרת את כל הרכוש שלה ולו רק כדי להרגיש את התלות? מפני שהתלות הזאת עוזרת לה, נותנת לה הרגשה שהיא חיה, שהיא מתקדמת, שהיא תלויה במשהו. הרגשת השייכות לגדול, לבטוח, לנצחי, ממלאה אותה יותר מט' קבים.

ואז בלית ברירה הם יבואו והם ישמעו. אלא שצריך לבנות את הדרכים בשבילם בצורה הדרגתית, לכל המדרגות. ובכל המדרגות חובה להחדיר את עניין הדבקות בבורא כמטרה הסופית. כמה שנצליח ונוכל לעשות זאת בזמננו, בדורנו, עלינו לבצע. וכמה שלא, נשאיר לדור הבא. כתוב שלא עלינו לגמור את העבודה. עלינו להשתדל בכל כוחנו, ומה יקרה, עד לאן נגיע, זה לא דאגה שלנו. התוצאות הן לא שלנו.


איך מסבירים לאדם בצורה רציונאלית מהו החוק הכללי של המציאות?

ההסבר צריך להיות משני הכיוונים:

א) מכיוון החיים החברתיים והאנושיים - להסתמך על פילוסופים ועל מדענים מתחומים שונים, שמגיעים היום במחקרים שלהם לסיכומים מאוד קרובים להסתכלות הזאת. שיש בעולם כוח עליון, שיש לו שכל, יש לו חופש בחירה, יש לו שינויים פרטיים ביחס שלו כלפינו, שמשתנה ותלוי רק בו. הוא לא טבע עיוור, אלא משהו שנקרא "מחשבה עליונה", מחשבה ורצון עליון. הם מגלים את העובדה הזאת אפילו מתוך החקירות של הטבע.

ב) מכיוון הקבלה - להסביר את חוכמת הקבלה. צריך לנקות את כל הזבל שנדבק בה, ולהראות מה כתוב במקורות האמיתיים, שהם היסודות, שאין אף אדם שמזלזל בהם. יכולים לחשוש, אבל אין אדם שלא מקבל אותם בצורה רצינית. חוץ מלצטט אותם כלשונם, צריך לתת הסבר קל ופשוט, שנתפס מהר ובקלות אצל כל אחד. מסר שנתפס מיד ובשכל קטן. כי לאנשים אין היום זמן ולא יכולת להתעמק כמה שניות באיזו מחשבה, וגם תפיסה מאוד מוגבלת.

לכן המסר חייב להיות קל ומהיר. כמה שיותר קרוב לכלים שלהם, לפי חוק השתוות הצורה. שכל פעם הם יצטרכו להתגבר התגברות קטנה מאוד, כדי לתפוס את המסר הזה. מעט מאמץ וכבר נמצא באדם מה שרצינו להכניס בו.


איך אפשר לחבר בין המדע לבין הקבלה כדי להוכיח לציבור שקיים כוח עליון?

הרבה מדענים בעולם, פיסיקאים, כימאים, ביולוגים, מכל השטחים של חקירת הטבע, מגיעים היום לאותה תוצאה דרך מחקרים על הטבע, וגם פסיכולוגים ופילוסופים דרך מחקרים על פנימיות האדם, שמעלינו נמצא כוח עליון עם תכונות מסוימות, שיש לו מטרה מוגדרת כלפינו. וכדאי שנגיב כלפיו בהתאם לזה, כי מה שקורה היום, קורה משום שאנחנו לא נמצאים בקשר נכון עימו, ולא מקיימים את החוקים שהוא קבע בטבע. היום ישנם מספיק אנשים בעולם, עם השכלה ועם תואר ועם מעמד בחברה ובמדע, שיכולים לדבר על זה והדברים ישמעו.

ומי שעוסק בלימוד חוכמת הקבלה, יכול להוסיף לאותם הגילויים שלהם בפיסיקה קוואנטית, או בחקר צורת החיים הביולוגיים, או במחקר הטבע הפסיכולוגי של האדם, ולתת תמיכה מצד הקבלה, למה קורה כך בכל שטחי החיים, ובכל הרמות של המציאות, ובדרגות דומם, צומח וחי של הטבע, לתת הסבר של הקבלה יחד איתם ומולם. בעבודה משותפת לברר את הנושאים עד כדי כך, שהם יהיו קלים ומשכנעים לקהל הרחב.

והכוח העליון מצדו, מפני שאנחנו בינתיים לא מצייתים לו, מכניס אותנו למצבים עוד יותר גרועים. והמכות כידוע מזכות את האדם והוא מתחיל להיות רגיש להבין ולשמוע, שאולי המכות האלה תלויות בגורמים שהוא לא מבין ולא רואה סיבה להם, אבל משום שרוצה להיפטר מהמכות, ירצה לראות את הסיבה אפילו שהיא לא גלויה. ויחד עם המדענים ועם האנשים שיכולים להגיש את ההסבר של הקבלה לקהל, נוכל להסביר על האמצעי לברוח ממכות, לציבור שכבר נמצא במצב שמוכן לשמוע כל פתרון, רק שיתנו לו פתרון. כמו חולה שמבקש לקבל לא חשוב איזו תרופה, רק שתגאל אותו ממכאוביו.

התהליך הוא מאוד רציונאלי.


האם צריך להביא לציבור הוכחה חותכת לקיומו של הכוח העליון?

לא צריך להביא הוכחות. מצד אחד, עלינו להתעסק עם העולם שלנו, מפני שאנחנו נמצאים בעולם הזה. ומצד שני, יש בידינו אמצעי ששייך לעולם העליון, את שיטת הקבלה. וצריך לא יותר מלסדר ולקשור את שני הגורמים האלה יחד. כלומר, את התופעות שיש בטבע עם ההסבר מעל הטבע, מאיפה באות התופעות הללו, ולמה הן נראות לנו בצורה כזאת. מספיק רק לעשות את הקשר הנכון, ליצור תמונה נכונה, ברורה, משכנעת ומובנת.


למה ההקבלה מוגשת כתיאוריה ולא כמדע מוכח?

הקבלה מוגשת בתור תיאוריה, תיאוריה כפולה:

תיאוריה א' - אין דרגה או מקרים ברורים שאפשר להראות אותם לרגשות שלנו כהוכחות שאף אחד לא יוכל להכחיש אותם. האדם בונה מה שקורה בעולם שלנו, עם סיבה שלא נראית לעין, רק לפי חשיבה שכלית שלו, לפי הצטברויות שמשיג התוך ניסיונות שלו.

תיאוריה ב' - אפילו שהאדם בונה ומשיג, ואפילו שמוכיח לעצמו בשכנוע, ולא בעובדות בשטח, הוא לא מסוגל לגלות את הבורא ישירות ולהתלונן ולהאשים אותו, הוא בכל זאת נשאר ברמה של הוכחות לוגיות ותיאוריות מופשטות.

ולמה הקבלה היא תיאוריה כפולה, תיאוריה בתוך תיאוריה? מפני שאף פעם לא יכולים לבוא ולהראות לאנשים, שאומרים וזה מתקיים, שעכשיו נציב פסל בהר ויבקעו המים. המצבים האלה לא קורים. אלא צריך להיות מוכנים שלא יבואו תוצאות מידיות.

למרות שלוקחים את התיאוריה הזאת של הקבלה כאמצעי, ככלי, לשינוי מצבנו בעולם, אין הוכחה בטבע, שאי פעם זה התגשם. שנעשו ניסיונות כאלה וכאלה והושגו תוצאות חיוביות כך וכך פעמים. כמו שמשיגים בתרופה למחלה. כאשר מתפרסמת מחלה או פורצת מגפה, עושים ניסיונות לרפא אותה ומביאים את תוצאות הניסוי לכל העולם, והעולם מסכים ונותנים אישור לשווק את התרופה.

בקבלה קשה לומר שהאירועים יתרחשו בצורה כזאת. אחרת האנושות כולה לא תתקדם לדבקות בבורא, אלא לצורה הפוכה. כאשר מגיעים לפתרון, מבינים למה הבורא נותן ייסורים. ולמה לא מן הסתם כתוב שהייסורים מזככים את הגוף. כלומר, אחריהם האנשים מוכנים לקלוט את הרעיון של הקבלה.

אם הם לא לומדים ולא עושים ניסיונות ליישם את השיטה, אז באים ייסורים שנותנים לאדם את דרגת הזיכוך במקום לימוד ובמקום עבודה בחברה. הייסורים נותנים לאדם אותה דרגת הזיכוך שיסכים. הסכמה בכוח, מתוך כאב, מתוך ייסורים, אבל שלא משאירה לו ברירה.

למה האנושות צריכה לבוא להכרה הזאת דרך מכות, ולא לגלות את העובדות דרך הטבע? גם דרך הטבע מגלים אותם על ידי ייסורים, על ידי השקעה, על ידי מכות. כי כל מה שמשיגים, משיגים מתוך צער, אחרת לא מתקדמים לדבקות. אי אפשר להתקדם לדבקות, אלא כנגד הרצון לקבל.


האם גם כל האנושות צריכה ללמוד קבלה מספרים, בקבוצה ובהדרכה של רב?

כלל האנושות לא צריכה ללמוד חוכמת הקבלה. הלימוד הוא לא מטרה בפני עצמה, כי אז נעשית "חוכמתו מרובה ממעשיו". אלא הלימוד הוא אמצעי להביא את האדם להחלטה שהוא חייב להשתנות ובהתאם לכוח עליון. שהוא חייב להגיע לדבקות בו, להזמין כוחות עליונים כדי לתקן את עצמו.

הכוחות העליונים באים ככוח המתקן בהתאם לבקשה להיתקן, להעלאת מ"ן. והדרישה הזאת לא קשורה לספר וללימוד, אין בה מה ללמוד. אלה פעולות מעשיות מאוד שקורות באדם, שהוא רוצה ואז זה קורה, הוא רוצה וזה קורה. אמנם צריך הכנה והסברה, אבל לציבור בטוח שהידיעה תבוא בצורה יותר מעשית.

יש אנשים שחובתם להיות שקועים בספרים וללבן את הרעיונות, כדי להוציא אותם בצורה נגישה לקהל יותר ויותר רחב. לפשט את המושגים והרעיונות ולעשות אותם יותר ברורים, לפי הרמות שיש בקהל הרחב. שככל שהוא נמצא ברמה יותר ויותר נמוכה, הוא יותר ויותר מעשי, ופחות יכול לתפוס את החלק המופשט של השיטה.

עד כדי כך, אומר בעל הסולם במאמר "דור האחרון", שבדור האחרון יהיו כאלה שבכלל לא יתפסו את הרעיון, אלא השתייכו אליו בצורה פורמלית בלבד. הם יהיו מוכנים 'לחתום' עליו, ללכת אחריו, כי יראו שכולם הולכים.

אבל איך שלא נגיש את הרעיונות של הקבלה לכלל הציבור, צריך להגיש אותם כך, שהאדם בהתאם לרמת התפתחותו, יהיה חייב לשנות את היחס שלו לבורא. ויהיה שקוע בשינוי היחס שלו, כמה שהוא מסוגל. וכמה שהוא לא מסוגל, הוא יהיה שקוע לא ביחס הנקי עצמו, אלא יותר בעבודה פיסית שתבטא את היחס שלו, בהשתתפות בבניה ובעשייה.

ורק סמוי ונסתר ממנו, שגם בפעולות הפיסיות הללו הוא מפעיל כוחות רוחניים, ולא עצמים בעולם הזה. כי הכל רק עניין של הסתרה. האדם יכול להביא מתנה, שהיא כידוע רק חפץ, וליותר מזה הוא לא מסוגל והלב שלו לא נמצא יחד עם זה. ונסתר ממנו שבתוך המתנה, בתוך היחס הזה, יש פעולה יותר גדולה, שברמות יותר גבוהות של הקיום שלנו היא מתבטאת ככוחות וכוונות.

הפעולות הללו מתגלות לעיני האדם בעולם הזה, בהתאם עד כמה שהוא מרגיש בפעולות שלו את הכוחות העליונים שהוא מפעיל. לכן אי אפשר להגיע לקהל הרחב דרך ההסבר, שהאדם נמצא בעולם של כוחות וכוונות, שעל ידם הוא מפעיל את המציאות. הוא לא מפעיל אותה בחומר, כי החומר לא עושה כלום ואין לו שום ממשות. אבל ככל שנמצא הסבר מתאים לקהל הרחב, בהדרגה יותר ויותר אנשים, גם על ידי הצרות, יראו שקורה משהו שאין ביכולתם לענות עליו, שהם לא סתם סובלים. כי כאשר רע לאנשים, הם פתאום מתחילים לחשוב שמישהו עשה להם "עין רעה", שמישהו חושב עליהם רע ולא נותן להם להצליח.

לכן ככל שהאדם יתעמק יותר ביחס שלו לבורא, ויהיה שקוע יותר בצרות, הוא יתחיל להרגיש שפועלים עליו כוחות ולא חומר. וחוץ מהשכבה התחתונה שבעל הסולם מזכיר במאמר "דור האחרון", שבכלל לא מסוגלת לתפוס את הרעיון. כל יתר האנשים השתייכו בצורה כזאת או אחרת בפעולות שלהם להעלאת מ"ן, להעלאת החיסרון בצורה נכונה, בלבוש נכון, כלפי כוח עליון. העולם יגיע למצב הזה מאין ברירה.


באיזה מידה צריך לחשוף את נושא הקבוצה בהסבר לקהל הרחב?

קל להסביר לציבור את עניין הקבוצה. כי העם היהודי הוא לא עם, אלא ביסודו הוא קבוצת מקובלים שייסד אברהם אבינו, שהקיום שלו הוא בקבוצה, באחריות קולקטיבית, בקשר כזה שאין האחד גדול יותר מהשני, מפני שנולד כזה וכו'. שתמיד התייחס בזלזול לכסף וכבוד ומשך כל הדורות, בניגוד לעמים האחרים, הערכים שלו הם ערכים רוחניים.

ועד היום כל העם נמשך להתקיים כקבוצה, גם מצד הטוב הפנימי הרוחני, וגם מצד הרע הגשמי החיצוני, מפני האנטישמיות הכללית, והשנאה הכללית של כל העולם. ולכן גישה כזאת שמסבירים על קבוצה רוחנית, וכוללים בתהליך הזה את כל העם כקבוצה, היא חיובית מאוד וזוכה לאוזן קשבת.

בלב של כל אחד ואחד בעם יש את ההרגשה הזאת, את התלות של כולנו זה בזה, מה שאין באומות אחרות. ובגלל זה כל העם מפולג, מצד אחד. ומצד שני כל פלג מתייחס לפלג האחר בצורה רגשית קיצונית של שנאה ואהבה, שאיננה קיימת באומות אחרות.

אומות יכולות להיות מחולקות לכמה דתות או לכמה חלקים, שהאחד לא שייך לשני, ונותנים לחיות אחד לשני בלי להרגיש רגשות כאלה. ואצל היהודים לא. לא סובלים את הפילוג בעם. ובהפצת הקבלה חייבים להשתמש במצב הזה, ולהסביר שהפילוג הוא הגורם לכל הרע. בעם יש הכנות ל"ערבים זה לזה" ו"כאיש אחד בלב אחד". לכן מבינים שהעדר הערבות זה רע אפילו בדרגה הגשמית, לא כל שכן ברוחניות, יכולים לתפוס שזה לא טוב.


איך צריך להסביר את חשיבות האחדות והעיסוק בקבלה לעם ישראל ולעולם כולו?

הבסיס של העם לאחדות, הוא קודם כל מורגש בדרגה הגשמית, שהעם מרגיש את עצמו שנוא בכל העולם. ומתוך זה צריך להגיע להסבר, שכל העולם שונא אותנו מפני שהבורא לא מרוצה מאיתנו, ועומד אחרי כל אומות העולם ודרכן מתייחס אלינו כך. מפני שאנחנו, עם ישראל, לא מוצאים חן בעיניו במצבנו הנוכחי. על זה צריך לשים את הדגש העיקרי בהסבר כלפי העם.

וההסבר כלפי העולם צריך להיות אחר, יותר כולל. מה הסיבה לסבל של העולם ומה הפתרון. וכלפי ישראל ההסבר הוא יותר פשוט, כי הבעיה שלהם היא ישירות עם הבורא. כל המקור של הבעיה, שהם לא מגיעים לדבקות בבורא. ולעולם יש בעיה כפולה, כי הם נמצאים כל פעם בצרות מפני שעם ישראל לא הגיע לצורה המתוקנת, ולא מעביר להם שפע מהבורא.

ההסברה כלפי העולם צריכה להיות הרבה יותר מתונה ובגישה נכונה, שלא יסלפו אותה, ולא יהפכו אותה לאנטישמיות יותר גרועה, שלא תעזור, אלא ההפך, תעצור את ההתפתחות הנכונה, ואז לא אנחנו ולא העולם כולו, נזכה לתוצאות טובות. לכן ההסבר חייב להיות שלם וסגור. הסיבה והפתרון שלה חייבים להיות מוסברים בצורה מאוד ברורה, שאי אפשר יהיה לסובב אותם אחרת.

בעולם עלולים לקבל מזה מחשבה, שכל הרעיון הזה הוא שוב עצה יהודית איך לשלוט בעולם. שהיהודים אומרים, שהעולם תלוי בשפע שהם מביאים, והם באמת אשמים שאין שפע בעולם, אבל הם רוצים להראות שהם שולטים, כדי שיתייחסו אליהם כמו לבעלי הבית. לכן ההסבר חייב להיות כולל ואמיתי. וזה לא פשוט.


אולי צריך להדגיש שעם ישראל נועד לשרת את העולם ולא לשלוט בו?

כמה שלא נחזור ונדגיש, שעם ישראל נועד לשרת את כל העולם, והוא חלק מיותר בעולם, שנמצא בעולם הזה רק לצורך תיקון העולם, ואין לו, כמו שכתוב, שום חלק בנחלתו של הבורא בעולם הזה, בכל זאת קיימת אפשרות לסלף את מה שנאמר. מספיק שמוציאים פרט קטן או לא מסבירים רק חלק מהדברים וכבר נוצר פתח לעוות איך שרוצים.

אלא שהמצבים משתנים, ובנו תלויה הנכונות, רצון לדחוף את הפצת הקבלה, להרגיש שחובתנו לעשות את זה. והיתר, נקווה לקבל הדרכה מלמעלה, והכל יסתדר בהתאם למה שהוכן. אנחנו לא הפועלים בתהליך, אלא רק משתתפים בו.


איזה מעשה אפשר להציע לאדם לעשות, אחרי שמעבירים לו את המסר הראשוני?

כל זמן שמסבירים את הצד התיאורטי של הקבלה, הכל טוב ויפה וכולם מסכימים. ואז אנשים מתחילים לשאול מה אפשר לעשות. והבעיה היא מה עושים, כי המעשה הוא היחס לחברה, לאנושות ולבורא. היחס הוא הכלי, שעל ידו האדם משנה את הכל. הוא "המברג", "הפלייר", שיש בידי האדם, ועל ידו הוא משנה את הכל. וכאן הקושי, כי האדם לא מרגיש שעל ידי היחס שלו, על ידי המחשבה, על ידי התייחסות נכונה, הוא משנה את היוצרות.

היום גם המדענים, פיסיקאים, כימאים, אומרים שביסודו החומר מונהג על ידי היחס של האדם כלפיו. אבל האדם לא מבין את זה, ולא תופס שהיחס שלו והמחשבה שלו משנים משהו. מסכימים שאם חושבים רע על פרח הוא מרגיש ובכוחנו להמית אותו. אבל מה אם לוקחים מקל או אקדח או פצצה?


למה לא לעשות פעולות שנראות לעין, כדי להרגיש שמבצעים משהו?

לכן, משה רבנו החדיר את עניין עשיית המצוות, ופעולות שונות, וכל עניין בית המקדש. אבל לא שבשחיטה של כבש או פרה או יונה מבצעים משהו. הפעולות הללו לא עושות כלום. הכל עושה היחס של האדם. אלא לתת לאדם מסגרת, שעליה ובהתאם לה יוכל להלביש כוונה, מחשבה, למה הוא עושה את הפעולה, עם איזה חלק של הרצון, מה זה "דם", "יונה", "כבש", "מים", "לחם", בעבודת בית המקדש. שם יותר ברור ויותר בולט מה עושים עם התיקונים של הרצונות.

כיום בעבודה רוחנית לא עוסקים בקיום הפעולות המעשיות, אלא נמצאים אחרי זה, באים מלמטה למעלה. קודם באים התיקונים, ואחר כך בהתאם להם באים המעשים. אם האדם משיג תיקון מסוים, הוא יכול להימשך לעשות. אבל הקבלה לא עוסקת בהחזרה בתשובה בצורה עממית, ולא דורשת מאנשים לעמוד ולהניח תפילין. אף אחד לא חושב בכיוון הזה, ולא כל שכן בקשר לאנשים מאומות העולם, שאם הם יתחילו להיות מתוקנים, הם לא יצטרכו לעשות ברית מילה ולא אף אחת מהמצוות.

בעל הסולם כותב, שהאדם יוכל לעסוק בקבלה ולהישאר בדת שלו. עד כדי כך הקבלה לא שייכת לדת. כל הפעולות מתבצעות רק ברוחניות, ביחס, בכוונה, בקשר הפנימי של האדם עם הבורא. להסביר את זה לא קל, אבל הכל תלוי במידת הסבל הפנימי האישי של כל אחד ובסבל הכללי, הקולקטיבי. אם נגיע למצב שיהיה עלינו לקבל זאת על עצמנו, אז תהיה לזה הכנה בתוכנו, והאנשים ישמעו ויבינו שאין יותר במה להיעזר. והמצב שלהם יהיה צעקה לבורא, תפילה, העלאת מ"ן.

מצב של אין ברירה, בדומה לאדם כואב, שפתאום מגלים לו צער נורא, שהילד הקטן שלו, שהוא כל עולמו, חולה במחלה קשה. ההטרדה הפנימית, הפחד, החרדה, שבעל כורחו מתגלים בו, הם מתקנים את מצבו. הם לא מתקנים בפועל, אלא מזמינים את התיקון מלמעלה. הקבלה לא אומרת לאדם, שהיחס שלו מתקן את העולם, אלא היחס שלו מפעיל את השינוי בעולם. גם שחושבים אחד על השני, גם שחושבים על צמח רע או טוב, לא פועלים ישירות על הצמח, אלא מפעילים כוחות. האדם מדרגתו מפעיל כוחות כאלה על דרגות דומם, צומח וחי, שנקראים "עין הרע", מחשבה רעה.


האם בהסבר על הקבלה צריך לעודד קיום מצוות מעשיות?

צריך לבוא לעם ישראל עם הסבר במה הוא יכול לשנות את גורלו, את גורל העולם, את היחס שלו לבורא, ובזה אסור להוסיף או לסלף, אלא רק לפתוח לו יותר או פחות כמו לילד, כדי לתת לו אפשרות לגדול בצורה הטובה, המועילה והקצרה ביותר.

ולכן חייבים לדבר על מה שפועל לתיקון, ובהתאם לדרגת האדם. למדוד אותם בצורה נכונה. אם האדם נמצא בדרגה מסוימת וצריך לעלות לדרגה הבאה, בהבדל הזה בין הדרגות חייבים לעזור לו, לפתוח לו מה צריך, במה עכשיו הוא צריך להשתנות, ולא יותר. רק מה ששייך להתקדמות מכאן לשם בין שתי הדרגות הללו. ולא לצרף מה שלא שייך להתקדמות הזאת.

כמו שאומרים לאנשים, שאם הם יעשו כך וכך תהיה להם הצלחה וכו', כל עניין הסגולות שעובדות על האדם בצורה פסיכולוגית, ועוזרות לו לשנות את ההרגשה שלו, ולא את המציאות. אפשר לתת לו לעת עתה רק הרגשה טובה, כמו סמים, כמו תרופת הרגעה או משכך כאבים, אבל הרגשה טובה לא מתקנת.

בכך שהאדם מניח כל בוקר תפילין ללא כוונה, הוא לא מתקן את עצמו, ואז כל העם נכנס לתאי גזים. הפעולה עצמה היא לא תיקון. ואין צורך לעסוק בהסברה עליה. אפשר רק לומר, שכדי להיות במסגרת, שתעזור לחשוב על הפעולות הנכונות ועל הכוונה הנכונה, רצוי לבצע גם את הפעולות האלה.

אבל אז קיים חשש אחר, שבכך שהאדם מתחיל להניח תפילין, הוא מרגיע את עצמו שעשה מספיק, ומחפש את הבורא שיתן לו פיצוי ולמה הוא לא נותן לו, וכולם חייבים לו. אם לבורא הוא לא יכול לבוא בדרישה לשכר, אז לפחות שהאחרים ישלמו על זה שהוא מניח תפילין. וגם מזלזל בכל אומות העולם, כי הוא עושה ומי הם.החשש הוא שהאדם יקח את החיצוניות שלו, ויחשוב שהיא כל המעשה שעליו לעשות בעולם הזה, ובמעשה הזה הוא גורם כל טוב לעם ולעולם.

ואז הוא נמצא ההפך מההתקדמות הנכונה. כמו שפרעה בא בטענה למשה ואהרון, שהעם עובד בצורה נכונה ובונה ערים יפות, ויש לו מה לאכול, והכל מתנהל בסדר גמור, והוא לא סבל, עד שהם, משה ואהרון, התחילו לדרוש ממנו דרישות שלא שייכות לחיים הרגילים. לומר לעם שיש בורא, שצריך להתייחס אליו. ואז פרעה אומר: "מי ה' אשר אשמע בקולו?" ודורש מהם לעזוב את העם ולתת לו לחיות טוב.

אם ניגש לעם עם הסבר, שיש משהו חיצוני שעל ידו אפשר לשנות את המציאות, ניכנס תחת שליטת פרעה. לשנות את המציאות אפשר רק על ידי העלאת מ"ן, על ידי הכוונה. והמסגרת צריכה להיות קודם כל מסגרת חברתית שמעוררת ל"ואהבת לרעך כמוך", ל"ואהבת את ה' אלקיך", להגדלת הרעיון עצמו. שהרעיון הזה יבער בחברה ובכלל הציבור. שהחברה והקהל הרחב יקחו אותו כאופנה, כדבר הגדול ביותר, וישפיעו אחד על שני. לא צריך יותר.

לכן אנשים שמתקדמים ברוחניות, מזלזלים בגשמיות, מזלזלים במצוות, מזלזלים ביחס לחיי אדם בעולם הזה. משתנה בתוך האדם אפילו החלק האנושי. הוא כבר לא מתייחס לחיים הגופניים. כך היא הקבלה, "דעת תורה הפוכה מדעת בלבייתים", הכל משתנה באדם. אבל כל פעולה שעושים, שפועלת לאחדות, להגברת היחס של העם כלפי הבורא, כלפי החשיבות להידבק בו, כל מה שבא כאמצעי לזה, צריך לטפח ולהחדיר בעם.