שיחה על מאמר:

"בענין החיות דקדושה"

"שמעתי" - מאמר ל"ה

שיעור מה- 19.09.03

אתה נמצא כאן:

שער למתחיל > שיחת היום > מאמר: "בענין החיות דקדושה"

מלכתחילה ניתן לנו להנות, ממה שנקרא "החיים שלנו". היינו, יש לנו רצון לקבל, שנהנה ממה שיכול למלא אותו. או תענוגים שיש לגוף הבהמי: אוכל, מין, משפחה. תענוגים גופניים שאפילו אם האדם היה חי לבדו ביער, הוא היה מרגיש רצונות להתמלא בהם. או תענוגים אנושיים, שהאדם מקבל אותם מפני שהוא נמצא בחברה. החברה מספקת לו את הרצונות האלה לכסף, לכבוד, לשליטה, למושכלות.

הרצונות והתענוגים האלה נמשכים לאדם מאותו מקור של כלים ואורות בעולם אין סוף. אלא שהם כלים ואורות קטנים, חלק קטן מאוד מאין סוף, עד כדי כך, שעליו לא היה צמצום במלכות דאין סוף, ולכן יכולים להנות מהתענוגים האלה בעל מנת לקבל.

אבל גם מהם לא נהנים, כי ברגע שהאדם מתחיל להנות, ברגע שהאור נכנס לתוך הכלי, הכלי מתבטל. הרצון לקבל נעלם ונעלמת הרגשת התענוג. לכן אי אפשר לומר שהתענוג הזה קבוע, או בכלל קיים, אלא האדם כל הזמן חי מהעתיד. הוא כל הזמן מצפה שיבוא תענוג וימלא אותו, ואז הוא ירגיש חיות.

למה יש תקופה כזאת בהתפתחות האדם, שצריך לעבור אותה בצורה כזו? כדי שתהיה איזו מין חיות, שמתוכה האדם יוכל לקבוע מה הוא רוצה להרגיש כחיים, ויוכל להגיע לחיות דקדושה. כלומר, להרגשת החיים כחיים נצחיים, בלתי פוסקים, שלא מוגבלים באיזה רצון או שילוב רצונות. אבל מאיפה אפשר לקחת כלים גדולים, ואורות גדולים למלא את הכלים האלה? מאיפה אפשר לקחת את המלכות דאין סוף שהבורא ברא, שתהיה לנו לכלי, עם כל מילוי הנרנח"י דאין סוף שיש בה?

בקבלה לומדים, שהמצבים הללו קיימים בצורה תמידית ונצחית, אלא רק כלפי האדם הם מתגלים בינתיים כמצב הגרוע ביותר, שאין יותר גרוע ממנו, הנקרא "העולם הזה", החיות האפסית המינימלית ביותר שיכולה להיות. וכל מה שיש במלכות דאין סוף, גם כלים וגם אורות, נסתר מאיתנו, כדי שנרכוש את המלכות דאין סוף בכוחות עצמנו, ביגיעתנו, ובכוונה הרצויה. היינו, שהמילוי שלה לא יעלם.

המילוי לא נעלם רק בתנאי שהוא בא בכלים דהשפעה. אבל אין מושג כזה כלים דהשפעה. איך יכול להיות "כלי" שרוצה להנות, ו"דהשפעה" - רוצה לתת, הרי זה סותר את זה? אלא "כלי", רצון להנות שבורא ברא, ומלבדו לא ברא דבר, אם הוא מקבל עליו כוונה דלהשפיע, שהוא נהנה כדי להשפיע לבורא, כי חוץ מבורא ונברא אין יותר במציאות. אם הוא מתכוון להנות, כדי שלבורא יהיה תענוג מזה, אז נקרא שהוא הופך מכלי דקבלה לכלי דהשפעה. מתחלפת בו הכוונה ולא הרצון. רצון אי אפשר לשנות.

כדי שהאדם ירכוש את הכוונה על מנת להשפיע על המלכות דאין סוף, הצטמצמה המלכות דאין סוף עד הרצון הקטן שלנו, הכולל גם הוא חמישה חלקים, חמישה רצונות, תענוגים גופניים, כסף, כבוד, שליטה, מושכלות. את הרצון לקבל הזה חייבים קודם כל לצייד בכוונה דעל מנת להשפיע. אם האדם יכול להבין ולהרגיש שהרצון הזה הוא רע, ללא כוונה דעל מנת להשפיע, בצורה שהוא נמצא עכשיו בתוכנו ושולט בנו, ההכרה הזאת נקראת "הכרת הרע", והיא תחילת הדרך.

הכרת הרע צריכה להיות הרגשה של "טוב לי מותי מחיי", שאני חייב לצאת ממנו, אני לא מסוגל יותר שישלוט בי הרצון הזה הנקרא "פרעה", להיות תחת שליטתו. וכנגדו אני רוצה להיות בכוונה דעל מנת להשפיע. כלומר, שכל העבודה שלי תהיה אך ורק כדי להרגיש, שהבורא נהנה ממני.

אם האדם מחליף את הכוונה שלו, ובמקום להתייחס לעצמו, ולכוון את כל התענוגים לעצמו, הוא רוצה לכוון את התוצאה מהתענוגים לבורא, נקרא שהוא רוצה לעבור ל"עולם הבא". "עולם הבא" הוא לו מרחב, חלל, מימד, מקום פיסי, כמו שאנחנו קיימים, אלא אם יש בתוך האדם שינוי, ובמקום לכוון את כל הרצונות שלו ואת כל תשומת הלב שלו לעצמו, הוא רוצה, מסוגל, משתוקק ומשתדל, לכוון אותם לבורא, אז נקרא שהוא רוצה לעבור, לעלות, לעולם הבא.

השינוי בין העולם הזה לעולם הבא הוא שינוי פנימי בתוך האדם, שינוי בהרגשה הפנימית שלו, בכוונה, בכיוון הכוונה. ואם האדם יכול לעשות אותו, הוא בודק אם הוא מסוגל או לא, ורואה שהוא לא מסוגל, ואז הוא צועק ומבקש עזרה מהבורא, ורק על הבקשה הזאת הוא מקבל תשובה. על אף צעקה אחרת לא מקבלים תשובה מהבורא, אלא רק על בקשה להחליף את הכוונה ליותר על מנת להשפיע. רק עליה, וכל פעם רק עליה.

מאיפה לוקחים כל פעם רצונות יותר גדולים, לסדר עליהם יותר כוונה בעל מנת להשפיע? כל הרצונות האלה, כל הרצון דאין סוף נמצא בנו, במצב על מנת לקבל, ועומד לרשותנו כמו מחסן של שליטה רעה. ובמידה שהאדם יכול להתגבר עליה, השליטה הזאת מתחילה להראות לו, איך היא שולטת עליו. במאבק איתה האדם מבקש כל פעם כוחות מהבורא, ואז מתגבר ומעביר חלק מהרצון לקבל על מנת לקבל לרשות הקדושה, מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע.

כלומר, בקו שמאל יש לאדם רצון לקבל עם כוונה על מנת לקבל, ומקו ימין, מהבורא, הוא לוקח כוחות, אורות, ומהפך את הכוונה (ולא את הרצון) מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, וזה נקרא שהוא מתקן את השמאל, את הקו שמאל, את הקליפה, את הסיטרא אחרא, שכל פעם מתגלה בו.

אבל לא לחשוב שהסיטרא אחרא הזאת, שיש לה שמות רבים: כוחות רעים, רוחות, שדים, סם, לילית, גיהנום עם כל מה שיש בו, נמצאת אי-שם במקום כלשהו בחלל. אלא הכוחות האלה נמצאים בתוך האדם, מוכנים לעבודתו מלכתחילה בכוונה על מנת לקבל, ולכן הם נקראים "קליפה", "סיטרא אחרא", "צד אחר", ההפוך מהבורא הנקרא "קו ימין", "כוחות דהשפעה", "אורות".

ולכן על האדם תמיד לצייר לעצמו תמונה כזאת, שכל העולם נמצא בו, כל הרצונות, כל הכוחות, חוץ מכוח האור, מכוח הבורא, אבל בצורה שלילית. ואל דאגה אפשר לתקן אותם. כנגדם יש מספיק אורות עליונים, שיכולים לתקן את כל הסיטרא אחרא. ואם היא מתגלה בתוך האדם, סימן שהאדם יכול לתקן אותה אם הוא רוצה.

עליו רק להוסיף רצון, דחף, יגיעה, כדי לברר את הסיטרא אחרא, לראות שזה כוח הרע, שהוא חייב להיפטר ממנו, לשנות אותו, להפוך אותו לטוב. ואז בהדרגה שהוא מעביר את אותם הרצונות מכוונה על מנת לקבל, הנקראת "צד אחר", "סיטרא אחרא", לצד הבורא, לעל מנת להשפיע, אז הוא מתקן את כל הכלים וזוכה להיות דומה לבורא.

הבורא לקח את הכלים האלה, ברא אותם על ידי האור, בכוונה ליהנות להם. והאדם לוקח את אותם הכלים ונהנה בהם, אם הוא מוסיף להם כוונה להשפיע לבורא, כלומר, מוסיף על פני הכלים האלה יחס לבורא. על ידי הכוונה להשפיע האדם נעשה דומה לבורא, וזוכה למדרגה שלו, להיות כמוהו, למעמד הבורא, היינו, למחשבות שלו, לרצונות שלו, לכל מה שהוא.

כך האדם מגיע למחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו. כי מלכתחילה הבורא לא התכוון שהאדם יישאר רק בתוך הרצון לקבל ויהנה בתוך הרצון הזה. בכוחו היה לעשות זאת. אלא הבורא התכוון להביא את האדם למצב היחיד, שהוא מושלם ונצחי, שאין כמוהו, למצב של עצמו, של הבורא. והאדם שרוכש בעצמו את הכוונה בעל מנת להשפיע, זוכה בדיוק למעמד הזה, שהוא נקרא להגיע ל"חיות דקדושה".


בשביל מה צריכים לעבור את המצב של להיות טבועים בסיטרא אחרא?

אין שום מצב שאפשר להשיג אותו, אלא מהמצב כנגדו. כך האדם בנוי. הכל מורגש בחושים שלנו רק אם ההרגשה כוללת שני מצבים: חושך ואור, שחור ולבן, כן ולא. החוש לא מבדיל בתופעה בלבד, אלא מבדיל אותה ממשהו כנגדה. הוא צריך רמה מסוימת של אותה תופעה, ולפי הרמה הזאת למדוד הלאה. כמו שעושים כיול למכשיר. אם אדם רוצה לשקול את עצמו, הוא קודם צריך להיוודע שבלעדיו המשקל עומד על אפס. אם המשקל עומד על עשרים קילו, הוא מוסיף עשרים קילו למשקל שלו. לכן קודם כל צריך לדעת מהי המידה האמיתית.

ואם רוצים להגיע לתופעה שישנה בבורא, לאהוב את הנבראים, צריך כנגדה לרכוש את הכוח לאהוב אותו, שבא לידי ביטוי ב"רצונו להטיב לנבראיו". לכן צריך לדעת את כל הנתונים שהם כנגד ההבחנה הזאת. כלומר, שיחס הבורא אל האדם יתגלה בו בצורה ההפוכה. ואז האדם יבדוק ויחליט בעצמו, שהוא רוצה להפוך את היחס הזה לעל מנת להשפיע, כלומר, משנאה לאהבה. את השנאה, שהיא קו שמאל, כל הכלים דקליפה, להפוך לקו ימין, לכל הכלים דקדושה.

ולכן מלכתחילה הבורא ברא את עולם אין סוף, כלי מלא עם אור בצורה שלימה, כאמת מידה לכלים שמלאים באורות, אבל לא לחיוב ולא לשלילה. ומעתה צריך לקחת את הכלים האלה ולשבור אותם, כלומר, להכניס בהם כוונה על מנת לקבל, שהיא ההפך מהבורא. שהכלים הללו יתחילו לבדוק את עצמם לעומת הבורא, עד כמה הכוונה שלהם הפוכה ממנו.

לא מדובר על רצונות. הרצונות תמיד באין סוף, בכל מקום הם אותם הרצונות. אלא הם נסתרים מהאדם, ומתגלים בו בהדרגה, בהתאם לכמה שהוא מסוגל להתמודד איתם. כל העבודה של האדם היא עם הכוונה על מנת להשפיע כנגד הכוונה על מנת לקבל.

ו"סיטרא אחרא" נקראת אותה מלכות דאין סוף, שהתהפכה לעל מנת לקבל, ונמצאת בנו, בתוכנו, ומתגלה במקצת. עכשיו היא נגלית אצלנו במידה הקטנה ביותר שלה, הנקראת "העולם הזה". כלומר, באדם נמצאת מלכות דאין סוף גדולה, ורק מעט ממנה, פיסה קטנה מאוד מכל העיגול הגדול הזה, מורגש עכשיו באדם. האדם מרגיש את החלק הזה בחמישה החושים האנושיים שלו, שהם במקום, כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות, עם אורות מעטים של חיות על מנת לקבל. הוא רק רוצה להנות מהחיים, רק שיהיה לו טוב, רק למלא את עצמו בצורה כלשהי בכל החושים האלה, שהם מה שעומד לרשותו.

וכל יתר המלכות דאין סוף תתחיל להתגלות בו, רק בתנאי שהוא ירצה לעשות עם עצמו משהו לקראת הבורא. וכך חוץ מהמצב הזה, הפלח הקטן הזה, שחתוך ונמצא ברשותו מכל המלכות דאין סוף, שנמצאת בפנים בתוכו, האדם מתחיל להרגיש משיכה לבורא. הבורא נמצא כביכול מחוץ לו, מחוץ למלכות הגדולה הזאת, והאדם פתאום מתחיל להשתוקק אליו. כלומר, יש לו נקודה שבלב שמרגישה את הבורא ורוצה להידמות אליו ולהיות כמוהו.

והאדם מתחיל לעבוד בין הנקודה הזאת שבלב, להשתוקק מחוץ לעיגול שלו אל הבורא, או להשתוקק למלא את כל הרצונות הקטנים שהתגלו לו מכל המלכות דאין סוף. ונפתח מאבק ביניהם, עד שהאדם מגלה שהוא כל הזמן חושב רק על איך למלא את החמישה רצונות שלו, וחוץ מזה לא איכפת לו שום דבר, גם לא הבורא.

אבל האדם מגלה זאת יחד עם יגיעה בלימוד, בקבוצה, שקורא, ושומע, ומשתוקק אל הבורא. ואז הוא מתחיל לקבוע שהרצון הזה ששולט בו, חמשת החושים האלה שרוצים להתמלאות בתענוגים גופניים, כסף, כבוד, מושכלות, הם לרעתו. מה לרעתו? לא הרצונות עצמם, אלא הרצון להשתמש בהם רק להנאת עצמו, שמנתק אותו מהכוח העליון, מלהיות דומה לו.

מאיפה האדם מגיע לצורך הזה? על ידי היגיעה בלימוד ובספרים, שהוא לא יודע מה יש בהם, הוא מושך על עצמו אור עליון, שלא מורגש בו, כי יש לו רצון על מנת לקבל, שאור לא יכול להופיע בו. אבל מפני שהוא רוצה על ידי הספרים להגיע למשהו, שהוא עוד לא יודע מהו, זה מספיק כדי שהאור העליון יהיה סביבו, סביב החלק שלו, וסביב מעגל המלכות דאין סוף, ומשם יאיר לו מרחוק. האור הזה עוד לא יכול להיכנס בו, הוא ממתין, אם הכוונה של האדם תשתנה, הוא יכנס פנימה לתוכו. ואם הכוונה לא תשתנה, עובד עליו איסור של צמצום א', והוא לא ניכנס.

לעומת האור הזה, האדם מתחיל להרגיש שהוא רע, שמצבו רע, את המושג הנקרא "הכרת הרע". וכנגד המושג הזה הוא קובע מה זה טוב. שטוב היא אותה כוונה, אותו מצב, כמו שיש באור. כי האור הזה מאיר לו שלמות מרחוק, בתת הכרה, בלי דעת, בלי להבדיל בו דבר, רק כמין ניחוש פנימי, וכבר האדם נמשך לטוב. ויחד עם התרשמות כזאת מהחברה, שרוצה לקבל ממנה עוד כוחות, ועוד משיכה לשנות את עצמו בהתאם לאור. שמקנא בחברים איך שהם משתוקקים, שרוצה וחושב על ידי כולם, הוא מקבל נטייה, תביעה, משיכה, לשנות את עצמו, את הכוונה שלו.

התביעה הפנימית הזאת היא נקראת "תפילה". ועל התפילה הזאת האדם מקבל תשובה. זה יכול לקחת כמה שנים, אבל לבסוף הוא מקבל תשובה. איזו תשובה? האור משפיע עליו עד כדי כך, שהאדם מתחיל לרצות אותו מאוד, להתחבר עימו, לקבל ממנו את הכוונה ולצאת מגדרו, מהכוונה על מנת לקבל, שזה באמת קורה לו.

ההיפוך הזה נעשה באדם, על פני הרצונות הגופניים שלו דעולם הזה, על הפלח הקטן שחתוך מכל המלכות דאין סוף, שנמצאת בו בעל מנת לקבל, כסיטרא אחרא, שממנה הוא מרגיש רק חלק קטן מהרצונות, שלהרגיש אותם נקרא אצלנו מציאות העולם הזה. פתאום מתחלפת בו הכוונה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, והוא מרגיש מתוך כל הרצונות דעולם הזה יחס אחר לבורא. המצב הזה נקרא שהאדם נפרד מהעולם הזה, מהמצב הקודם, מהיחס הקודם לחושים שלו, לרצונות שלו. והיחס השני, יחס לבורא בעל מנת להשפיע, נקרא שעבר לעולם העליון, להרגשה אחרת.

ואז מכל העיגול הגדול דאין סוף, מתגלה לו עוד חלק קטן, פרוסה קטנה, שבה הוא מחדש מרגיש שנמצא בעל מנת לקבל, רחוק מהבורא, ועוד יותר גרוע מקודם - המצב הקודם לא נעלם. ומתחיל לעבוד על הרצון לקבל שמתגלה על מנת לקבל, וגם מתוכו רוצה להגיע למצב הרוחני, כלומר, להפוך עליו את הכוונה לעל מנת להשפיע. ושוב הוא צריך קבוצה, והפצה, והשתדלות בעבודה עם החברים, ולבדוק אם הרצון שלו לעל מנת להשפיע, על ידי הבדיקה אם הוא יכול לכוון "לאהבת לרעך כמוך", שהעבודה בקבוצה הופכת לכלי מדידה לרצון הזה.

ואם האדם שוב משתוקק להשיג כוונה דלהשפיע, ודורש כוחות מלמעלה מהאור מקיף (כל פעם הדרישה שלו היא מאור מקיף, מפני שהאור עדיין לא יכול להיכנס פנימה), ומקבל ממנו כוחות, ומתקן את הכוונה שלו, שזה נקרא "תיקון הכלים", כי מתקן את הכוונה על הרצונות מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, אז בתוך הרצונות החדשים שהתגלו בו, הוא מתחיל לקבל אור. אותו אור מקיף נכנס פנימה וממלא אותו.

אבל ברגע שאת הפלח, החלק, הפרוסה הזאת, שבה האדם הרגיש על מנת לקבל, כעולם הזה, הוא הופך אותה למדרגה הראשונה של העולם הרוחני, עולם הבא, מיד מתגלה לו עוד פרוסה ממלכות דאין סוף, אבל כבר בעולם הרוחני, כקליפה, ואותה הוא הופך לקדושה. כלומר, מגיע להרגשה נוספת בעולם הרוחני, שהיא נקראת עוד מדרגה. ובעולם הרוחני יש חמש מדרגות עיקריות, חמישה עולמות. למה "עולמות"? מפני שבתחילה המדרגות האלה נעלמות מהאדם, ורק אחר כך הן מתגלות כקליפה, כסיטרא אחרא, ובתיקון הכוונה עליה הן הופכות לעולמות דקדושה.

יוצא מכך, שהאדם עובד על הרצון לקבל דאין סוף, שהבורא ברא ונתן אותו לרשותו. הבורא ברא מלכתחילה את הכוונה על מנת לקבל הזוועתית הזאת, הכין את כל מערכת הסיטרא אחרא. הוא עשה ולא אחר. הוא העמיד אותה לרשותו של האדם, כדי שיהפוך את הסיטרא אחרא לסיטרא דקדושה. כלומר, שיהפוך את הכוונה מעל מנת לקבל על כל רצון ורצון, לעל מנת להשפיע. בכך האדם מגיע להידמות לבורא, להיות כמוהו.


האם "לא על מנת לקבל פרס" נקרא לעשות צמצום?

"לא על מנת לקבל פרס" נקרא ללא שום פנייה לעצמי, בלי לחכות לשום מילוי, לשום שכר, לשום תגמול. לא להצטרך לשום רווח לעצמי. "לא לקבל שכר" נקרא ללא רווח פרטי. כמו חפץ חסד, להשפיע על מנת להשפיע. זה תיקון של כלים דקבלה, שלא ירצו לעצמם. אחר כך בא עליהם תיקון נוסף, שהם ירצו לעבוד בעל מנת להשפיע, שירגישו את כל התענוג, אבל בעל מנת להשפיע.

"צמצום" זו פעולה שהאדם חייב לעשות כל פעם על הרצון לקבל על מנת לקבל, שלא להשתמש בכוונה על מנת לקבל. מלכתחילה, ממלכות דאין סוף, הצמצום היה על הכוונה. אף פעם בכל מה שלומדים, מהבורא שיצא האור וברא את הרצון לקבל והלאה, לעולם לא היתה פעולה נגד הרצון. רצון זה החומר שלנו.

האדם לא יכול לצמצם רצון, ולא יכול לעשות איתו כלום, ואין שום צורך שיעשה. כי את הרצון הבורא ברא, הוא לא נגד הבורא. ההפך, הרצון הוא כל הקשר של האדם עם הבורא. בתוך הרצון מתגלה הבורא, אם הוא בכוונה על מנת להשפיע. בהתאם לכמה שהרצון מתאים, דומה, שווה, לבורא.

הרצון בעצמו הוא לא רע. אין רע בלרצות להנות. אלא הכוונה לשם מה הרצון נהנה, למי הוא מהנה, זאת כל הנקודה שעליה צריך לעבוד. הכוונה על מנת לקבל שהרגישה מלכות דאין סוף באין סוף, הביאה אותה לצמצום. ואחר כך כל זמן שמלכות דאין סוף רוכשת ט' ראשונות, רוכשת את תכונות הבורא, היא לא משתנה, היא נשארת אותה מלכות דאין סוף כמו בחינה א' שבורא ברא. היא רק יותר ויותר מבינה, איך היא יכולה עוד יותר לעבוד עם הכוונה על מנת להשפיע.

העבודה שלנו היא רק על הכוונה. ואין צורך להתייחס לתכונות טבעיות או לנטיות שיש בנו. לא חשוב אם אני רע או טוב במשהו, חשוב איך אני משתמש במה שיש בי, זה מה שקובע אם הדבר טוב או רע, ולא התכונות עצמן. לכן אין לאדם מה לבכות או לבוא בתביעה לבורא, שהוא לא מספיק חכם, או לא מספיק חזק, לא מספיק עקבי, או סבלני. אין לזה שום חשיבות. ההפך, זה הכלי שלו. אחר כך יתגלה לו עד כמה כל התכונות הללו נמצאות בו בערבוביה הנכונה.

עליו רק לחשוב איך לממש אותן, להשתמש בהן. לא באיזה מינון - עשרים אחוז סבלנות, חמישים אחוז גבורה ועוד עשר אחוז חכמה וכו' - אלא לאיזה כיוון, לעצמי או לו, לבורא. לכן העבודה נקראת עבודה פשוטה. אם האדם כל הזמן, בכל רגע, איפה שהוא לא נמצא, מקבץ את תשומת לבו להבחנה המדויקת הזאת לי או לו, ולא בורח מלראות אותה, הוא מתקדם בדרך הקצרה ביותר והנכונה לבורא.

ואם מחליף את ההבחנה הזאת בכל מיני הבחנות אחרות, הוא טועה בדרך או אולי הולך הפוך או אולי מתעסק בעניינים מיותרים, ואז מאריך את הדרך ומאריך את הזמן. חוץ מכוונה אין שום דבר. לכן תמיד שומעים שקבלה היא עיסוק בכוונות. מה פירוש "כוונות"? הכוונה לי או לבורא.


האם כוונה בעל מנת להשפיע היא אשליה עד שהאדם מגיע לעבור את המחסום?

עד שהאדם לא עובר מחסום, סימן שהוא לא חושב עדיין על מנת להשפיע, או שהוא חושב אבל לא במידה מספקת כדי לעבור מחסום. חייב להיות באדם סכום כוחות מסוים של על מנת להשפיע יחד עם על מנת לקבל. מצב שגם עכשיו נמצא בו מי שלומד קבלה, אבל כרגע הוא נקרא "מתוך שלא לשמה בא לשמה". בעל הסולם מתאר את ההשתוקקות הזאת לבורא במכתב בדף ע' מ"פרי חכם" ובהקדמה ל"תלמוד עשר הספירות".

החשבון הוא חשבון יחסי של השתוקקות לבורא, לרוחניות, שהיא על מנת להשפיע, לעומת גשמיות שהיא על מנת לקבל. כמה הכוונות של האדם הן למען הבורא לעומת הכוונות לעצמו. לכל אדם צריך להיות בתוכו יחס מסוים בין למען הבורא לבין לעצמו כדי לפרוץ דרך המחסום.

מאיפה יכולה לבוא לאדם מחשבה על "לו ולא לי", לפחות על כמה מהרצונות שלו? המחשבה הזאת באה לו מהאור מקיף. אם הוא מתכוון בזמן הלימוד לרכוש את תכונת ההשפעה, אפילו אם אין לו רצון, אבל הוא מבקש רצון שיהיה לו רצון, זה מספיק כדי שהאור מקיף יאיר לו. לכן הוא "מקיף", כלומר, לא מאיר בכלים אמיתיים, ברצונות אמיתיים, אלא לפי מצב שהאדם מתאר אותו לעצמו. כמו אצל ילד קטן.

איך ילדים זוכים להיות גדולים? הם משחקים בכל מיני משחקים לא חשובים, ומלמדים אותם כל מיני עניינים שהם לא יודעים ובינתיים לא צריכים, אבל הם חוזרים ועושים את הפעולות האלה, ומזה גדלים ורוכשים ידיעה ויכולת אמיתית להיות במדרגה עצמה. כך בדיוק באותו סגנון קורה בעבודה הרוחנית.

האדם עושה כביכול על מנת להשפיע בזמן הלימוד עם החברים, ורוצה לתאר לעצמו מה זה "אהבת חברים", מה יכול להיות "ואהבת לרעך כמוך", המושג הזה של העולם הרוחני. הוא לא בורח מהתמונה הזאת, ולא משלה את עצמו שרוחניות היא מרחבים אינסופיים, שאדם טס בהם עם מלאכים סביבו, כמו כל הציורים והדמיונות הפרועים שהאנושות הציבה לעצמה משך הדורות.

אלא אם האדם מתאר לעצמו נכון מה הן רוחניות וגשמיות, ומגלה שהוא לא רוצה רוחניות, אבל מתוך השפעת החברה ומתוך הלימוד הוא לוחץ על עצמו בכוח, אז מתחיל להאיר עליו אור מקיף שמביא לו חן דקדושה. הוא מתחיל להרגיש, לחוש, שעל מנת להשפיע זה כנראה משהו מאוד נעלה, ולא מה שנראה בעיניים של העולם הזה, לתת, לפזר, שמתוך הרצון לקבל הוא לא מסוגל לחשוב על זה. אלא משהו מאוד גבוה שמקבלים אליו חן.

כל אותן הפעולות שמלכתחילה אין רצון אליהם, ואין בהן צורך, ונדחים מהן, אם משחקים בהן כמו שילדים במשחקים, אז גדלים. לכן נחשב שכל הפעולות האלה נעשות על ידי האור מקיף. כלומר, על ידי משהו מבחוץ שמאיר בפנים לתוך האדם והופך אותו, בונה בו, התחלות, יוצרות כאלה, שאיתן הוא מסוגל לפנות לבורא, ולבקש דברים שקודם כלל לא חשב שהם מציאותיים וממשיים, שאפשר לבקש אותם.


מה פירוש "המאבד עצמו לדעת אין לו חלק בעולם הבא"?

מלכות נקראת "עולם". המצב הנוכחי של המלכות נקרא "העולם הזה". המצב של המלכות, של הרצונות שיתגלו במצב אחר יקרא "עולם הבא". כלומר, כל מצב הבא שלנו נקרא "עולם הבא". לכן לא לתאר שמחכה לנו שם משהו.

מה פירוש לא לזכות לעולם הבא? אם האדם נמצא במצב שהוא לא רוכש כוונות נוספות בעל מנת להשפיע, שהוא לא מתקן את הרצון לקבל שלו ביתר על מנת להשפיע, שיוכל להתמלאות עם האורות - הרגשה של כלים מלאים באורות נקרא עולם נוסף, "העולם הבא", תוספת - אם האדם עושה פעולות כאלה שהוא לא מגיע למצב הזה, נקרא שהוא כבר לא "בן עולם הבא", לא מגיע לעולם הבא. כלומר, כל הפעולות האגואיסטיות כנגד רכישת הכוונה בעל מנת להשפיע נקרא ש"הורג" את עצמו, "חותך" את עצמו.

אם כך איזה פעולות האדם עושה? לא מדובר על המצב שלנו בעולם הזה. בזה שהאדם גומר עם החיים הגשמיים שלו הוא לא עושה כלום, הוא ממשיך להתקיים. הוא רצה לברוח, אבל הוא שוב יחזור. לא מדובר על המצבים שהאדם גומר עם החיים הגשמיים שלו, שחותך את הגוף הבהמי ובזה גמר עם הכל. כי ברוחניות, בנצחיות, לא נחשב שהוא עשה פעולה כלפי רוחניות.

פעולה כלפי רוחניות היא על הכוונה, לשנות את הכוונה. ללא שום התחשבות בגוף. הגוף שלנו הוא רק אשליה שאנחנו מתקיימים בגוף, אנחנו קיימים רק בתוך חמשת החושים שלנו. אם רוצים לדבר על רוחניות, על מה שכתוב בספר קבלה, צריך לדבר על משהו מחוץ לבשר הגשמי. על חמשת הרצונות שלנו שלא שייכים לגוף, אלא נמצאים מחוץ לו. וגם עכשיו הם רוחניים, עובדה שאנחנו אפילו לא יודעים איפה הם נמצאים בגוף שלנו.


איך האדם יכול בכל זאת לאחוז בתוך עצמו?

הוא לא יכול. לכן כתוב, שרק מעבר למחסום רואים ש"היינו כחולמים", שכל המציאות שלנו היא מציאות המדומה. מה פירוש "מדומה", הרי היא מוחשית מאוד וחוץ ממנה לא קיים דבר. אלא שאחר כך מגלים שהיא קיימת רק בכלים שלנו, כך חמשת החושים שלנו מתרשמים מהכלים והאורות בצורה הנמוכה ביותר, הלא אמיתית. היא לא אמיתית מפני שהיא מורגשת בכוונה על מנת לקבל. המציאות היחידה שיכולה להיות מורגשת ברצון הזה.

רק את החלק הקטן הזה ממלכות דאין סוף שנקרא "העולם הזה", מותר להרגיש על מנת לקבל. ואת כל יתר המלכות דאין סוף יכולים להרגיש רק בכוונה על מנת להשפיע. לכן כשעוברים לעל מנת להשפיע ומסתכלים על החלק הקטן הזה, רואים שכלפי הרוחניות הוא לא מציאותי אלא כולו מלאכותי, כדי שיהיה לנו ממה להתחיל. עד כדי כך שהאדם רואה שהוא יכול להתקיים בכל הרצונות ההפוכים מהבורא.

כי חוץ מהמציאות הזאת שנראה לנו שאפשר להתקיים נגד הבורא, בכוונה על מנת לקבל, אין מציאות אחרת עוד יותר גדולה נגד הבורא. הסיטרא אחרא שמתגלה לאדם בצורה כביכול שלילית, כנגד הבורא, מתגלה לו כך כדי להנחות אותו, כדי לתת לו חומר עבודה, אבל לאמיתו של דבר היא לא נגד, אלא רק כלפינו היא מתגלה כך, כדי שיהיה לנו על מה לעבוד.

המציאות הזאת קיימת, אבל היא דוממת, אין בה שום דבר. מתקנים אותה בכך שעולים מעליה, ואז מרגישים שהמצב הקודם של חמישה החושים - ראיה, שמיעה, ריח, טעם-דיבור, מישוש - היה של רצונות מדומים, למה "מדומים? מפני שמרגישים בהם רק בתנאי שהם עם הכוונה על מנת לקבל, כלומר, בניתוק מהבורא.

איך אפשר להרגיש משהו בניתוק מהאור, האור ממלא או לא ממלא את הכלים האלה? לא ממלא. הוא לא ממלא אותנו. אלא רק נותן לכל חוש וחוש הארה מועטה מרחוק, שכל הזמן מסתלקת. האדם מאוד רוצה להגיע למשהו, ברגע שהוא משיג מה שרצה, מרגיש איזה ניצוץ, מיד הוא נעלם.

מכך רואים, שהמציאות שלנו היא לא המציאות האמיתית, אין כלים ואין אורות. אלא רק איזה מין פיתוי לנסות, והדבר נעלם, עוד פיתוי לנסות, ושוב הוא נעלם. האדם נמצא כל הזמן במשחק כמו שמשחקים עם ילד בלי לתת לו מה שהוא רוצה. לכן המציאות הזאת נקראת "המדומה", כי לעולם לא תופסים בה אורות בתוך הכלים.


מה הם שלושת הזמנים שמורגשים בכלי?

"זמנים" נקראים מצבים. מצב העבר, מצב ההווה ומצב העתיד, שהאדם יכול לתאר לעצמו הם נותנים לו את הרגשת הזמן. אין זמן, אלא מצבים בלבד. מה שהמלכות מרגישה, מה שהכלי דקבלה מרגיש במילוי שלו. אם בתוך הכלי היה מילוי ועכשיו נשאר רשימו, הרשימו שנשאר הוא נותן לאדם הרגשת העבר. אם האדם נמצא במילוי יחסי, ההרגשה הזאת נקראת "זמן ההווה". אבל איך האדם יכול לתאר מצב יותר מתקדם? אם הוא מצפה עכשיו לכלי שיהיה לו, ולמילוי מסוים שכביכול מצפה שיהיה בו. המצב העתידי הזה הוא הנותן לאדם הרגשת העתיד. כל המצבים הם בתוך הכלים. כל מצב ומצב כלול מכלי ואור, גם המצב העתידי.

ממה מתארים אותו? מהכלים שעדיין נמצאים בסוף הפרצוף, והאדם עדיין לא רכש עליהם כוונה בעל מנת להשפיע. לכן הם עדיין לא נמצאים בפעולה, במילוי. אבל הוא מקווה, מצפה, שהם יהיו בכוונה בעל מנת להשפיע, ואז הוא יקבל בהם מילוי. כלומר, את המצב העתידי מודדים בצורה מאוד מציאותית. הוא לא עתידי שאינו ידוע, אלא הוא נמצא ברשות האדם ועליו רק לבצע ולהגיע אליו. הוא נקרא "עתידי" מפני שאור מקיף עדיין עומד מבחוץ, ומחכה עד שהאדם יתקן את הכלי בכוונה על מנת להשפיע, ולפי הכוונה הוא יכנס לתוך הכלי.

האור שעומד מחוץ לפרצוף הוא הנותן לנו את הרגשת העתיד. גם אור שעומד מחוץ לפרצוף, אבל היה בתוך הפרצוף, הוא נותן את הרגשת העבר. מה ההבדל בין אור עתידי שעומד מבחוץ, לאור שעומד מחוץ לפרצוף ונותן הרגשת העבר? מאור שיצא מהכלי נשאר בתוך הכלי רשימו, והאור שיצא מאיר בתוך הרשימו הזה, ואז מרגישים אותו בצורה אחרת, כמו אור עתידי. ואז אותו האדם מבדיל כעבר, וכעתידי כלפי הכלים שעדיין לא תיקן, והאור מאיר בהם מרחוק, הוא נקרא אז "העתיד". כלומר, תמיד האורות והכלים הם נותנים הרגשה כזאת של עבר, הווה, עתיד. ולא שהאדם מתאר לעצמו מה יהיה כמו בעולם הזה, שכל הזמן חושבים על העתיד ותמיד העתיד הוא לא מה שחשבו.


האם יש בעולם הרוחני מציאות של עבר, הווה, עתיד?

תמיד האדם נמצא בעבר, הווה, עתיד, ועוד יותר מכך, מפני שבמצב הרוחני הכלי נמצא בין הכלים הקודמים והכלים העתידיים. תמיד יש בכלי מצב, שהאח"פ שלו נמצא בגלגלתא עיניים דתחתון, מצב שנקרא "קשר עם העבר". והגלגלתא עיניים שלו נמצא בקשר עם האח"פ דעליון, מצב שנקרא קשר עם העתיד. כלומר, המדרגה הקודמת נקראת "העבר שלי", והמדרגה הבאה נקראת "העתיד שלי".

לכן האדם חוץ מלהיות בקשר עם האורות המקיפים, קשור עם הכלים, עם הכלים דיושר, הוא נמצא בקשר עם העבר והעתיד. לכן ברוחניות המצבים של עבר, הווה ועתיד, הם מאוד מוחשיים ולא דמיונות.


למה נאמר ש"אין זמן ברוחניות"?

"אין זמן ברוחניות" הכוונה שברוחניות לא קיים מושג של זמן. אלא קיים המושג שלפי היגיעה מגיעים למדרגה, רוכשים עליה תיקונים בעל מנת להשפיע. מתי האדם יכול לעשות את התיקון לא תלוי בשעון המתקתק ולא בשום גורם אחר, אלא רק ביגיעה שלו, אם יעשה אותה עכשיו או בעוד עשר שנים.


מתי מרגישים ייסורים?

ייסורים מרגישים רק מכלים דקבלה, בכלים עם כוונה על מנת לקבל. אבל אם מתכוונים בעל מנת להשפיע לא סובלים. כי האדם ממלא את הכלי שלו ואז הוא לא סובל, הוא נמצא בדרגת הבורא. כמובן בצורה יחסית לגודל הכלי. אם מתגלה באדם כלי של חצי קילו רצון מתוך מאה קילו רצון שיש לו, אבל הוא עושה עליו תיקון בעל מנת להשפיע, באותו כלי הוא מרגיש כמו בורא. באותו מצב אין סוף הקטן ולא הגדול. "אין סוף" נקרא ללא הגבלה. בלי הגבלה של הכלי הזה שלו האדם נמצא בהרגשה של שלמות ונצחיות.


מהי דרך תורה?

"דרך תורה" נקרא, שהאדם משתמש באור מקיף שיתקן אותו ויתן לו את כל התיקונים. אחר כך הוא משתמש לא רק באור מקיף, אלא גם באור ע"ב ס"ג שמגיע ומביא לו מסכים לכלי. אבל הוא תמיד משתמש באורות. שהאורות כמו שהם בונים את הכלים כך הם נותנים לכלים כוונות.


בשביל מה צריך לעבוד בקבוצה?

העבודה בקבוצה מאפשרת לאדם להתקדם בתיקונים בהדרגה מקל לכבד. המלכות דאין סוף שהתחברה עם ט' ראשונות ונעשה ממנה פרצוף הנקרא "אדם", צריך לתקן אותה בכוונה על מנת להשפיע, אבל אי אפשר לתקן אותה בבת אחת. אלא, מחלקים אותה למיליארדי חלקים בודדים שלא מרגישים אחד את השני, שכל אחד מרגיש את עצמו כחלק נפרד, שדואג רק לעצמו ולא מרגיש את האחרים ולא דואג להם. כלומר, כל חלק וחלק והמלכות הזאת בכללותה, הם נעשים כנגד הבורא, בכוונה בעל מנת לקבל.

אבל לכל חלק וחלק ממלכות דאין סוף יש אפשרות בניתוק מהבורא, לרכוש כלפי כל יתר חלקי המלכות דאין סוף כוונה בעל מנת להשפיע. וזאת העבודה שלנו, כל אחד ואחד מאיתנו הוא חלק מאותה המלכות. אם נוכל להגיע לכוונה בעל מנת להשפיע כלפי יתר החלקים של המלכות דאין סוף, כלומר, "ואהבת לרעך כמוך" כלפי כל האנושות, בכך נדביק את כל החלקים האלה יחד לכלי אחד עם כוונה בעל מנת להשפיע, ואז יוכל לשרות בו האור העליון.

כוונה על מנת להשפיע אי אפשר לבצע ישירות כלפי הבורא. האדם חושב או על עצמו או על הבורא. כי כלפי הבורא הוא אף פעם לא יכול לעשות כוונות, מפני שהוא לא מרגיש אותו. הוא לא נמצא בו, ולא יכול למדוד את עצמו, האם הוא מתכוון אל הבורא או אל עצמו. והבורא לא יכול לפתוח את עצמו, לגלות את עצמו, כלפי הנברא, מפני שאם יגלה את עצמו, הנברא ירגיש תענוג יותר גדול ולעולם לא יוכל להתכוון יותר לבורא בעל מנת להשפיע, אלא ירצה להנות מהמצב הזה.

לכן הבורא מסתיר את עצמו, ובמקום עצמו מראה לכל חלק מהמלכות דאין סוף, את כל יתר החלקים, וכך נעשית אותה העבודה רק בצורה יותר ברורה. שהאדם יכול להתכוון בעל מנת להשפיע כלפי כל יתר חלקי המלכות דאין סוף, שקרובים אליו ונמצאים בהרגשה שלו, למרות שהוא לא מרגיש את הבורא. ואם הוא יכול לבצע כלפיהם את המשפט "ואהבת לרעך כמוך", נקרא שגם כלפי לבורא הוא רכש כוונה על מנת להשפיע. ואם האדם לא יכול להשפיע לחברים, סימן שגם לבורא הוא לא יכול להשפיע.

זאת כל העבודה שלנו בקבוצה. היא נראית מצב די עצוב, די קשה, שהוא בלתי אפשרי, אף אחד לא רוצה את העבודה הזאת. לשם כך נתנו לנו רק שתי דרכים, או לחכות לייסורים ואז לרצות. כי האדם הוא בעל הרגשה, החומר שלו הוא רצון לקבל הנאה ותענוג, ואם הוא מקבל מכות, הוא רוצה. או לפני שמקבלים מכות נוספות, מסתפקים במכות קטנות כדי להתחיל את התיקון. תלוי איך האדם מפרש ומתאר לעצמו את המצבים שלו בחיים, או כעכשיו או כאחר כך. כי ביכולתנו רק לקצר את הזמנים והייסורים.