שיחה על מאמר:

"אמונת רבו, מהו השיעור"

ספר "שמעתי" - מאמר מ'58
תמליל שיעור .19.10.03

אתה נמצא כאן:

שער למתחיל > שיחת היום > מאמר: "אמונת רבו, מהו השיעור"

למה צריך ללכת באמונה? למה האדם לא נמצא בידיעה? העניין הוא שצריך לעלות ממדרגה למדרגה, ממצב למצב. כלומר, האדם נמצא במצב אחד, ובמאמץ פנימי להיכנס למצב השני, האחר. ואיך הוא עושה זאת? הוא מושך ממצב יותר עליון, מהמצב הבא, ממצב יותר גבוה, יותר קרוב לבורא, יותר רוחני, הוא מושך ממנו אור עליון. את האור של אותה מדרגה יותר עליונה, שכלפיו הוא אור מקיף.
 

האדם מושך על עצמו את האור המקיף הזה שנמצא במדרגה יותר עליונה, האור הזה מאיר עליו אם הרצון שלו הוא באמת להשתוות אליו, ואז השפעתו מושכת את האדם, מתקנת אותו, עד שהוא עולה למדרגה הבאה.
 

לכן, האדם תמיד נמצא במדרגה כלשהי וצריך לדמות את עצמו למדרגה יותר רוחנית, יותר קרובה לבורא. במדרגה יותר קרובה לבורא, הוא יותר צדיק - מצדיק את פעולת הבורא עליו. מה שנראה במדרגה תחתונה כלא מתוקן עדיין, היינו, היחס שלו לבורא עדיין לא טוב, במדרגה עליונה מסתדר ונראה אחרת. לפי הכלל, שפסולת לעליון נעשה אוכל לתחתון. כך ההפך, מה שאוכל לתחתון, שנמצא ברצונות לקבל, בדרגה העליונה נמצא כרצון להשפיע, ולכן הכל נראה טוב.
 

אם בדרגה התחתונה הוא נראה ברצון לקבל, ובדרגה העליונה הוא ברצון להשפיע, אז מי שרוצה לעלות לדרגה עליונה, עליו לעשות תרגיל וכבר בדרגה הנוכחית, התחתונה, ללכת ברצון כביכול להשפיע. הגישה הזאת נקראת "ללכת בימין", "להצדיק את הבורא", דווקא באותם הרצונות, באותן ההרגשות, שהאדם לא יכול להצדיק אותם, אלא רואה ההפך. היכן שההשגחה, ההנהגה העליונה, נראית לו אחרת.
 

לכן, יש חוק שצריך ללכת בימין. תמיד, מכל מקום, צריך לפנות לימין. והעצה הזאת ללכת בקו הימין היא נקראת "אמונת רבו". למה "אמונת רבו"? כי "רבו" - "רב" נקרא מדרגה יותר עליונה, שהיא או רב, או בורא, או קבוצה, או הרגשת המדרגה היותר עליונה במשהו שהאדם יכול לתאר לעצמו. וזה נקרא ללכת "באמונת רבו".

ורק במאמץ הזה - שהאדם מקרב את עצמו למדרגה יותר עליונה, היינו ליותר רוחניות, ליותר קירבה לבורא, יותר לימין - הוא זוכה לקבלת הכוח העליון, לאורות המקיפים, ללכת באמונה למעלה מהדעת. ואז זוכה בפועל לקבלת המדרגה העליונה.
 

בעל הסולם אומר, שמתוך כל שעות היממה, האדם חייב להיות עשרים ושלוש וחצי שעות בימין, בלהצדיק את הבורא. כלומר, בכל המצבים שהוא עובר, בכל ההבחנות שלו, שמרגיש בהן כביכול חוסר שלמות, חוסר יחס שלם של "טוב ומיטיב" כלפיו, שם עליו להשלים בעצמו את יחס הבורא אליו, וזה ההפרש בין המדרגה התחתונה למדרגה יותר עליונה.
 

אם האדם משתדל לעשות זאת בעצמו, מתאמץ להשלים את היחס הזה כאילו שנמצא בשלמות בכל מה שנראה לו לא שלם, נחשב שמשתדל להגיע למדרגה יותר עליונה, ואז זוכה בה.
 

כלומר, כנגד המאמץ הזה, הוא מבין שהוא לא מסוגל. כנגדו באים לו אורות מקיפים. כנגדו באה לו התפילה, פנייה נכונה, שהבורא ייתן לו יכולת להיות במדרגה יותר עליונה. למה? כי רוצה להצדיק את הבורא, ולא להרגיש ולחשוב עליו משהו שאינו שלם.
 

כתוצאה מהמאמץ הזה הוא מגיע לכלי, לרצון השלם, הנכון, שהבורא יעזור לו ויעלה אותו ממדרגתו, ממצב של אמונה למעלה מהדעת לדעת העליון, כלומר - להבין, להרגיש, את המדרגה היותר עליונה, להיות בה. שכל מה ששער לעצמו כאמונה למעלה מהדעת, שכל מה שלא הרגיש והשלים במאמץ שלו, הוא זוכה לראות שאכן הוא כך, שיחס הבורא אליו הוא טוב ומיטיב בכל ההבחנות. אז נקרא שזוכה למדרגה עליונה.
 

וכאשר מתיישב במדרגה יותר עליונה, אז שוב מתחיל לקבל דעת, תוספת דעת, שהיא אחוריים של מדרגה עוד יותר עליונה. ושוב חייב להשלים את החסרונות שנראים לו בהשגחה ובהנהגה העליונה, באמונה למעלה מהדעת, כאילו נמצא כבר במדרגה יותר עליונה. וכך הולך ונכלל תמיד בלמעלה מהדעת על המדרגה הנוכחית עם דעת של יותר עליון.
 

זהו התהליך. לכן, בעבודה הרוחנית אמונה למעלה מהדעת הוא חוק שאדם חייב ללכת בו כל הזמן. ו"אמונת רבו", ללכת בימין, היא העצה היחידה שהאדם חייב לחשוב עליה כל העת, ולעולם לא לשכוח את התנאי הזה.
 

ומהתנאי הזה נובעים תנאים נוספים, שאסור לאדם להסתכל אחורה, אלא פניו תמיד קדימה. כך האדם בנוי וכך עליו ללכת. לא לזכור את העבר, לא להתעמק במצבו הנוכחי, אלא תמיד לראות את עצמו מתרומם, מרומם, מעל מצבו הנוכחי ומדביק את עצמו למצב העתידי.
 

אם אדם שומר על מגמה כזאת, אז כל רגע בחייו הוא מתקדם, וחי כל הזמן את העתיד שלו, ולא את העבר, ולא את ההווה. ואז מממש את הזמן בצורה הנכונה ביותר ומקצר את הזמנים, כך שבהחלט מוכן תוך חייו האלה להגיע לגמר התיקון.
 

וכל המצבים כמה שיהיו טובים, אם אחריהם בא מצב לא טוב, על האדם להבין שהוא בא מדעת של המדרגה שלו, להכרת האחוריים של מדרגה יותר עליונה, ועליו להשלים אותם באמונה למעלה מהדעת, ואז הוא יזכה למדרגה העליונה.
 

כלומר, תמיד אחרי מצב טוב, כשרוכשים את המדרגה ומרגישים בכל הרצון לקבל, התפשטות הדעת, וההבנה, ויחס הבורא, ושליטה, ושנמצאים במדרגה הזאת, אז מגיעה הרגשה של מדרגה יותר עליונה, של האחוריים שלה. כלומר, מצב לא טוב, מצב לא בטוח, מצב עכור - ללא אור, ללא ביטחון וללא שליטה.
 

כל ההרגשות האלה לא נעימות לרצון לקבל. ואז האדם חייב להשלים עם כוח האמונה למעלה מהדעת, למעלה מהמצבים האלה, שהוא כביכול נמצא במדרגה עליונה, שהוא כביכול נמצא בימין. לא בכוחות עצמו, לא במאמץ של עצמו, אלא כביכול נמצא. ואז נקרא שהוא כל הזמן מקרב את עצמו לעתיד.
 

מה התוספת ממדרגה עליונה למדרגה התחתונה?
 

כל מדרגה עליונה כלפי מדרגה תחתונה נקראת "אין סוף". מפני שלמדרגה תחתונה אין כלים לקלוט, למדוד, להרגיש - את המדרגה העליונה. ולכן מה שמעל הכלי נקרא "אין סוף", "אין גבול".
 

מה ההבדל המהותי ביחס לכלל "ואהבת לרעך כמוך" בין מדרגה עליונה לבין מדרגה תחתונה?
 

ההבדל בין "ואהבת לרעך כמוך" במדרגה תחתונה למדרגה יותר עליונה, כלומר, שעובדים לא כלפי הבורא, אלא כלפי הנבראים, הוא בבדיקה יותר נכונה, בקליטה יותר נכונה, של היציאה מהרצון לקבל.
 

בכל מדרגה שאדם נמצא, אם הוא במקום יחס לבורא כלפי הנהגת הבורא, מתייחס לקבוצה, רואה דרך הקבוצה את ההנהגה ואת השגחת הבורא, היחס דרך הקבוצה עוזר לו לעשות את העבודה בצורה יותר מועילה, יותר טובה, ולא לשקר לעצמו. להיות בביקורת, להיות בהכוונה יותר נכונה.
 

אחרת איך האדם יידע לתקן את יחס הבורא אליו, שנראה לו עכשיו לא טוב? ממה - מלדמיין שהוא טוב ומיטיב? דמיונות שיכולים להביא אותו למצבים לא נכונים. כי כלפי מה הוא יבדוק, בכל זאת המצבים הטובים, השלמים, יחס הבורא הנכון, נשאר נסתר ממנו ?
 

מאיפה הוא יידע איך לכוון את עצמו נכון? גם אם הוא ילך בימין, מה הוא יעשה, הוא סתם ישמח? כלפי מה הוא יבדוק שהוא נמצא בשמחה נכונה, בהצדקה נכונה? בשביל זה נותנים לנו חברה, שבתוכה כל פעם לפי המצבים שלו, האדם יכול לתקן את היחס שלו לזולת. שהיחס שלו לזולת או היחס שלו לבורא הם אותו דבר. מפני שמה שמחוץ לגופו לא קיים בשבילו, האדם מרגיש שקיים רק האני שלו.
 

לכן להצדיק את הבורא, להידבק בימין, אפשר אם האדם כל פעם משתדל, עם כל רצון חדש ועם כל עביות חדשה שבאה לו, שמתגלה בו, להתכלל באהבת חברים, להתכלל בחברה, ולפעול בתוכה בעל מנת להשפיע. אם האדם משתדל לעשות את זה, אז יש לו ביקורת, יש לו יחס כלפי חברים ויש לו יחס של החברים כלפיו, ואז הוא נמצא כל הזמן במצבים, שמתקנים אותו ומעדכנים אותו.
 

כך יש לו אפשרות להתקדם בצורה יותר מועילה, אמיתית ונכונה. כלומר, כדי לבצע את כל מה שכתוב בספר "שמעתי" כלפי הבורא, חייבים להעביר אותם דרך החברה. אחרת יכולים להסתובב אלף שנה עם כל העצות שכותב בעל הסולם, בלא שיצא מהן דבר, כי האדם מטעה את עצמו.
 

מה קורה אם כל הקבוצה בבת אחת מקבלת תוספת עביות?
 

קבוצה לא יכולה בבת אחת לקבל עביות. ואם כן, אז כל חבר מקבל עביות שונה, ואז החברים נמצאים במצבים שונים. מלמעלה ההשגחה כלפי הקבוצה היא כזאת, שלקבוצה יש תמיד אפשרות לעבוד בתמיכה אחד כלפי השני כך שעוזרים אחד לשני. לקבוצה תמיד ניתנת אפשרות ללכת למעלה מהדעת, ולאדם לא תמיד, אלא אם הוא נכלל בקבוצה.
 

מהי העבודה שהיא כנגד תוספת העביות?
 

העבודה כנגד תוספת העביות היא כל העבודה למעלה מהדעת. אם האדם נמצא במדרגה שכביכול גמר אותה, עשה מה שצריך לעשות בה, השלים אותה, מצב שכביכול סיים אותו, אז מתגלה לו רשימו חדש, או במילים אחרות - מתגלים לו אחוריים של מדרגה יותר עליונה, עביות חדשה.
 

איך הוא עובד על העביות החדשה? יש לו עביות ללא מסכים ועביות עם מסך, ושוב עביות ללא מסך ועביות עם מסך. איך עוברים מעביות ללא מסך לעביות עם מסך? אומרים לנו, ברגע שבאה עביות ללא מסך חייבים מיד להפעיל את האמצעי, מאמץ, הנקרא אמונה למעלה מהדעת, ולעבוד איתה כאילו יש מסך.
 

כלומר, להשלים מה שמרגישים בעביות הזאת כהשגחה לא נכונה, כמצבים כביכול לא נכונים, שאני לא נמצא בשלמות, שהבורא לא מתייחס אלי כטוב ומיטיב. ואם האדם לא מרגיש את עצמו במצב "טוב ומיטיב", סימן שלא השלים את המצב שהבורא נתן לו בכוחו עצמו, בכוח האמונה.
 

ואז עליו לעשות זאת. כלומר, לא יכול להיות מצב "בעולמו של אדם", בכל רגע ורגע של "אדם", אלא - או שמשלים את המצב על ידי האמונה שלו לטוב בהחלט, או שאם גמר את העבודה עליו, הוא מקבל את המצב הזה בידיעה, בכלים מתוקנים עם מסכים.
 

מה הכוונה "להיות בשמחה"?
 

"שמחה" הכוונה היא שהאדם נמצא בהצדקה של השגחת הבורא עליו בצורה מוחלטת, שלימה. התוצאה מההצדקה נקראת "שמחה" - "שמחת הבורא", "שמחת התורה", "שמחת השכינה". שמחה היא תוצאה ממעשים טובים, ממעשה טוב של הבורא או מעשה טוב של הנברא.
 

מהו מעשה טוב של נברא?
 

"מעשה טוב" של הנברא נקרא, שהאדם משלים באמונה למעלה מהדעת מה שהבורא בכוונה הסתיר. הבורא בכוונה מסתיר את עצמו, את נוכחותו, את היחס שלו כלפי הנברא, משאיר אותו כלא גלוי והאדם צריך בכוחות עצמו להתאמץ ולהשלים שהוא כביכול נכון.
 

למה כביכול? כי הוא עדיין לא מגיע למילוי. הכלים הללו לא מגיעים למילוי של אורות דחכמה שהוא נקרא "נוכחות הבורא", "יחס של הבורא בתוך הנברא". אלא, האדם משלים אותו בכוח האמונה שלו, שעושה צמצום, מסך, אור חוזר - עדיין ללא לבוש של אור ישר. זאת העבודה שלנו, ולעשות את המאמץ מוטל עלינו.
 

אחרי שהאדם עושה מאמץ ורוצה להתעלות מעל המצב הנוכחי שלו למדרגה יותר עליונה, למצב הבא, הוא מבין שכל מה שקיבל עכשיו כתוספת עביות, תוספת הכבדה של רצון לקבל, של הרגשה לא טובה, של ייאוש, של חוסר תקווה, מגיע אליו כדי להשלים אותו באמונה למעלה מהדעת.
 

אבל כשאדם מתחיל לנסות ולעשות פעולות כאלה, הוא רואה שהוא לא מסוגל, וזוהי בעצם קריאה מלמעלה, הכְוונה מלמעלה, לכיוון הקבוצה, להיכנס לקבוצה ושם למצוא את הכוחות. למה? כי בקבוצה הוא יתרום את היחס שלו לצאת מהרצון לקבל, ויקבל מהקבוצה חשיבות המטרה - חשיבות השלמת הרצון לקבל שלו ברצון להשפיע - וכך יוכל להיכנס למצב הבא.
 

מה הם מעשים טובים של הבורא?
 

מעשים טובים של הבורא הם, כאשר האדם שופט את מצבו ובכל מצב שמרגיש את עצמו לא מתוקן, שנמצא ברצונות שלא מסופק, הוא באותם הרצונות במודע או שלא במודע מרשיע את הבורא, שלא מתייחס אליו טוב, ואז את אותם הרצונות, את אותם המצבים, הוא משלים, מגיע להרגשה האמיתית, שהבורא מתייחס אליו כטוב ומיטיב.
 

איך האדם משלים את ההרגשה שלו?
 

רק על ידי שפועל בקבוצה ומקבל כוחות. אם האדם עובד עם היחס שלו ישירות כלפי הבורא, הוא מטעה את עצמו ולא מקבל כוחות. כי אדם שמתנתק מקבוצה, לעולם לא יכול לקבל חשיבות המטרה, חשיבות הבורא, ודחף להשלים את ההרגשה שלו, להרגשה הטובה בהחלט.
החברה מספקת לאדם חשיבות הבורא, חשיבות מדרגה יותר עליונה, חשיבות מצבו עצמו, למה הוא מרגיש כל כך רע. החברה מגלה לו את המטרתיות שבמצבו. שהוא מרגיש רע, מפני שרוצים לקדם אותו, שמגלים לו כלים דקבלה נוספים, שהוא חייב בעצמו להשתדל ולהשלים אותם באור החסדים, באמונה למעלה מהדעת.
 

אם האדם הולך על זה, ומוכן להתבטל כלפי החברה כדי לקבל ממנה חשיבות מדרגה יותר עליונה, חשיבות הבורא, חשיבות המצב שלו לצורך התיקון, אז הוא בהחלט מקבל מהחברה כוחות, וזוכה להשלמת המדרגה העליונה. כי אותם כלים דקבלה שנגלו בו, שבעצמו הוא לא היה יכול להשלים אותם באור החכמה, בנוכחות הבורא, שאם היה ממלא אותם הוא היה נמצא בלקבל - עתה שמשלים את יחס הבורא אליו באמונה למעלה מהדעת, שהבורא כביכול מתייחס אליו נכון - אז הוא בונה את האור החוזר.
 

האם האדם יכול לקבל עביות שהוא לא מסוגל לתקן?
 

כל עביות ועביות שבאה לאדם, כל רצון ורצון שבא לאדם, הוא יכול להשתמש בו, להשלים אותו, לתקן אותו, שהבורא כביכול מתייחס אליו בטוב ומיטיב בצורה מוחלטת. רק השאלה היא איך לסובב את הרצון הזה, איך לראות אותו, באיזו זווית. גם אם בא לאדם רצון לא יפה, לא נקי, שנקרא אצלנו "גניבה" (כל רצון שרוצים להשתמש בו בעל מנת לקבל, לצורך קבלת תענוג ישיר, נקרא "גניבה". שהאדם רוצה לגנוב אורות ללא מסך, ללא קשר עם הבורא, ללא מגמה להתקדם, להתקרב אל הבורא).
 

אין מצב, אין רצון, שהאדם לא יכול לסובב אותו, שישמש לו קרש קפיצה להתקדם למדרגה יותר עליונה. כי הרצונות בעצמם אינם פסולים, רק היחס אליהם זקוק לתיקון. אין רצון שהוא בעצמו לא טוב, אלא השימוש בו, מפני שהוא שימוש לטובתי במקום לטובת הבורא, במקום לסובב אותו ולעשות ממנו כלי על מנת להשפיע - רק בכך הוא לא בסדר.
 

לכן אין לנו מדרגות, מצבים, רצונות, דחפים, שאי אפשר לתקן אותם לצורתם הנכונה. הבורא לא ברא בנו דבר כלשהו שאין בו צורה נכונה. כי כל הרצונות שלנו, כל התכונות שבנו, הדחפים שלנו, הם באים כתוצאה מהטבעת האור לתוך החומר של הרצון לקבל. ולכן לא יכולים להיות מצבים שעוברים עלינו שאי אפשר לתקן אותם, שאי אפשר לסובב אותם כך שיהיו לעל מנת להשפיע.
 

איך האדם מעורר את האור אם לא מאיר עליו אור מקיף?
 

כתוב שהאור המקיף משפיע על האדם, ומקרב אותו למדרגה יותר עליונה במידה שהאדם מאמין באמונת חכמים. אבל איך האדם יכול להאמין באמונת חכמים, אם אין עליו אור מקיף - כאילו ריישא וסייפא סותרים זה את זה? אם על האדם לעורר את האור המקיף, איך הוא יתעורר אם אין עליו אור מקיף?
 

אם האדם נמצא במצב, שמרגיש הכבדת הלב, שמרגיש מצב רע - לא רע מן הסתם, כמו חיות ובהמות או בני אדם שנמצאים במצבים רעים, בלי לקשור אותם עם ההשגחה העליונה, עם הבורא - אלא סתם מרגישים רע. עליהם לא מדברים, כי הרע שלהם לא בא מאחוריים של מדרגה יותר עליונה. הרע שלהם עדיין לא מגיע אליהם בצורה מטרתית, לקדם אותם, שיהפכו את הרע הזה לרכוש של מדרגה יותר עליונה.
 

מדובר על אותם האנשים, שמקבלים רע ויכולים לייחס אותו למטרה, לבורא, לזה שהם מקבלים את הרע לצורך התקדמות. רע שבא כתוצאה מעבודה קודמת, מפני שהאדם נמצא בדרך. רע שמכוון אל האדם עצמו, שמרגיש את הרע הזה, ויכול לתת לו צורה, כיוון כזה, שהוא לא סתם רע, אלא יש לו מקור, יש לו מטרה, והוא נובע מיחס מיוחד כלפי.
 

אם האדם מתייחס למצבו בצורה כזאת, הוא נמצא במדרגה התחתונה במצב מסוים, שמכוון את עצמו כלפי מדרגה יותר עליונה. הוא נמצא בין שתי המדרגות. ואם הוא מרגיש את עצמו כנמצא בין שתי המדרגות, סימן שפועלים עליו האורות המקיפים.
 

ההבדל בין אדם שסתם מרגיש רע בחייו, ולא יכול לקשור אותו לעצמו כתהליך, לאדם שמרגיש מטרתיות ברע שלו, הוא ההבדל בין סתם מצבים שמתגלים על ידי רשימות, לבין מצבים שמתגלים ברשימות כתוצאה מהשפעת האורות המקיפים. שהאדם מרגיש חוץ מרשימו גם את הכיוון מי גילה לו את הרשימו, ומתוך זה הוא מקבל כיוון לאן להתקדם - מביאים אותו לקבוצה, נותנים לו שכל להשתלב בה, ולהתחיל לשמוע מה מדברים החברים.
 

איך כל רצון להפנות ליחס כלפי הקבוצה?
 

למעשה צריך לתקן את היחס לבורא. אלא שבמצב של הסתר פנים, במצב שאני לא יודע מי הוא, במצב שאני לא יכול להבין את עצמי נכון מהנקודה של הבורא - כלומר, לקרוא את המצב שלי, את התכונות שלי, את המחשבות שלי בצורה נכונה, מה הם. אין מישהו שיסביר לי מי אני. ואני גם לא רואה מתוך זה, איך להתקדם נכון למצב הבא, למצב יותר מתקדם.
 

אז מצד אחד, במצב כזה שהכל סגור, נסתר מהאדם, גם "האני" שלו, במצבו הנוכחי, וגם הסביבה שלו, וגם המדרגה הבאה שלו, וגם הכוחות שעל-ידם הוא יכול להתקדם, אי אפשר לדרוש כביכול מהאדם שיעשה פעולה כלשהי בהכרה, בהבנה, בהחלטה.
 

אבל מצד שני, אם הבורא יתגלה, והמצבים יהיו גלויים לאדם שנמצא עדיין ברצון לקבל, אז הרצון לקבל מיד יתחיל להשתתף בכל התמונה הזאת ולהשתמש בה, ולא תהיה לאדם שום אפשרות להגיע למצב של השפעה. לכן נסתרים מאיתנו גם הכלים וגם האורות שצריכים למלא את הכלים. והאדם צריך גם את הכלים וגם הכוחות לתיקון הכלים, וגם אורות למילוי הכלים, לקבל אותם במקום מהבורא, מהקבוצה.
 

לשם זה נעשתה שבירה ב"אדם הראשון", וכך כל נשמה ונשמה שהתחלקה, שהתרחקה מכל יתר הנשמות, מרגישה את עצמה כמנותקת מכלל הנשמות, והניתוק הזה הוא בדיוק הנתק שלה מהבורא. וכך יוצא, שלתקן את הקשר של כל נשמה פרטית עם יתר הנשמות, או לתקן קשר שלה עם הבורא, זה היינו הך.
 

בשביל מה הבורא עשה זאת? לצורך זה שנוכל במצב ההסתר ממנו, שאין תענוגים מגולים, שגדלותו לא מגולה, לעשות את העבודה הזאת בניתוק מהרצון לקבל שלנו, שהרצון לקבל לא מפריע לנו. כי אין כלפיו תענוגים שהוא עסוק בהם, ולא יכול להגיע אליהם, ולא יכול להיפטר מההפרעות שלהם, אלא ההפך, אין לו שום הפרעה להשתוקק למעשים של השפעה, ומילויים באור דחסדים.
 

לפעמים כשיושבים בשיעור, באה לתלמיד מחשבה זרה, והוא לא יכול להיפטר ממנה - שעות, ימים ואולי חודשים. הוא לא מסוגל לעזוב אותה, מנסה ולא יכול. שקוע בה ואחר כך נזכר: "אוי, במה אני עוסק", רוצה להיפטר ממנה, אולי לרגע אחד משתדל בכוח להחליף את המחשבה למשהו שעוסקים בו עכשיו, ושוב חוזר אליה.
 

כלומר, המחשבה הזאת מביאה לו או כביכול תענוג עתידי, ולכן הוא נעול עליה, או שהמחשבה הזאת היא ההפך, מחשבה של הטרדה, של פחד. אבל הרצון לקבל עסוק במה יקרה לו או בטוב, או ברע. ולא יכול לעזוב את ההתעסקות הזאת, שהיא פשוט הטרדה נוראית.
 

אם בצורה כזאת היינו מרגישים את הבורא, את המדרגה היותר עליונה, אז היינו נעולים עליה, ולא היינו יכולים לשמוע שום דבר אחר. לא היינו יכולים לחשוב אף לרגע אחד, על משהו אחר חוץ מהמחשבה "איך אני מגיע לזה?"
 

אז אותן ההפרעות הקטנות שישנן לאדם, שהוא חושב עליהן ולא חושב, שהן באות אליו ולא באות, כי הן רחוקות ונמצאות בדרגה בהמית קטנה, אם הן היו בדרגה יותר גבוהה, הן היו שולטות בו במאה אחוז, והאדם אף פעם לא היה יכול לצאת משליטתן. הן כל הזמן היו מספקות לו מחשבות והדאגות "איך אני מגיע לזה?".
 

לכן, התענוגים האמיתיים, המילויים האמיתיים, נסתרים מאיתנו. ובמקומם נותנים לנו עבודה במצבים שאין בהם תענוגים, שהתענוגים לא מגולים בהם. ועלינו לפתח אליהם יחס במקום מר ומתוק, אמת ושקר. מה ההבדל בין אמת ושקר למר ומתוק? שעכשיו רצון מסוים נראה לאדם כמתוק, וההפך ממנו נראה לו מר. אבל חוץ מזה יש לו הבחנות, שמדרגה עליונה מגלה לו כל מיני רצונות, שברצונות האלה הוא לא מרגיש מר ומתוק, לא נגלה לו, וטוב שלא נגלה, כי האדם יכול לתת לתענוגים העתידיים הללו, למצבים האלו, ליחס הזה, הבחן של אמת ושקר.
 

אם האדם עושה אבחון נכון, ונמשך לאמת ושקר, הוא עולה מדרגה. כלומר, יש לאדם דברים רעים ודברים טובים. ואומרים לו, שבכלים דקבלה הוא מרגיש מר ומתוק, טוב ורע, אבל יש כמה דברים שבהם הוא לא מרגיש טוב ורע, והם עניין של השפעה.
 

אם הוא יתייחס להשפעה כאמת, והאמת הזאת תהיה לו יותר חשובה ממתוק, אם הוא ישתדל להגיע למידת האמת, למידת ההשפעה, למרות המתוק שמושך אותו לכיוון אחר - כי מתוק הוא מרגיש בכלים דקבלה, ואמת הוא מרגיש בכלים דהשפעה כחוסר מתיקות, אבל שהיא האמת - אם הוא יעבוד על זה, הוא יעלה לדרגה שהאמת תהפוך למתוק, אבל בכלים דהשפעה, על ידי המסך. אז האדם רוכש את האמת בלהשפיע, מתיקות בפעולות ההשפעה, שזו כבר מדרגה רוחנית.
 

אבל איך אפשר לעבוד בלרכוש כלים דהשפעה, במצב שלא רואים כלום, לא מרגישים בהם כלום, הם לא מושכים אותי, אלא ההפך, יש לי כל מיני הפרעות גם של מר ומתוק, וגם של חוסר טעם באמת ושקר? לכן אומרים שיש לנו אפשרות נוספת, אפשרות לקבוע את מאזן הכוחות הנכונים על ידי החברה.
 

על ידי החברה האדם יכול לסדר את היחס שלו, ש"מתוק" יהיה פחות חשוב מ"אמת". והחברה מסוגלת לעשות זאת. החברה מסוגלת ליצור לאדם סדר ערכים שונה לגמרי, ממה שהוא מרגיש בבהמיות שלו. היא יכולה לחייב אותו לחשוב ש"קוקה קולה הוא טעם החיים", למרות שאין במשקה הזה שום דבר מיוחד. אבל האדם יתרגל ויאהב אותו, מפני שהחברה מחייבת אותו.
 

החברה יכולה להקנות לאדם ערכים חדשים, שיוכל לעבור ממר ומתוק לאמת ושקר, מההרגשה בכלים דקבלה להרגשה בכלים דהשפעה, לתת חשיבות לאמת יותר מאשר למתוק. לאדם אין אפשרות לבחון מה הן אמת והשפעה, וגם לתת להן חשיבות, אם הוא עובד בעצמו. רק על ידי החברה, רק על ידי זה שהחברה מעלה לו את חשיבות האמת ומעוררת אותו לאמת, מעוררת בו בושה, ותמיכה, וכל מה שחברה מסוגלת לעשות.
 

למה לחברה יש כוחות כאלה? מפני שהיא הכלי האמיתי של האדם, שהיה לו לפני השבירה וכביכול נעלם ממנו, יצא - אבל הקשר נשאר, רק כלפי האדם הוא אינו מורגש. גם עכשיו אנחנו נמצאים בכלי המתוקן של "אדם הראשון". לכן האדם יכול לזכות בתמיכת החברה.
 

מאיזה כלל באה היכולת של האדם לקבל כוחות מאחרים? מהכלל שרק כלפיו היתה שבירה, כלפי ההרגשה האישית שלו. אבל ללא הרגשתו, הוא מחובר כל העת עם יתר הנשמות, ולכן הן משפיעות עליו, כי הן חלק שלו.
 

לכן, ברגע שהאדם מתייחד עם כל יתר הנשמות - הוא רוכש מה שיש לו באמת, רק בהרגשתו הוא לא מורגש כשייך לו. הוא חוזר בהרגשתו למה שבאמת שייך לו. ממצבו האמיתי הוא מחזיר לעצמו בחזרה את הכוחות שלו.
 

מאיפה לוקחים כוחות ללכת למעלה מהדעת?
 

הביצוע הוא בקבוצה. לבד אי אפשר סתם ללכת למעלה מהדעת. לא חשוב מה עושים, אפילו אם כותבים על היד: "ללכת למעלה מהדעת", וכל הזמן - איפה שלא נמצאים - מסתכלים על היד, וחוזרים ושואלים: "מה זה למעלה מהדעת?", "איפה אצלי הדעת?", "איפה אצלי למעלה מהדעת?", "איך אפשר להרגיש אותה?", אחר כך מתרגלים, עד ששוכחים ולא שמים יותר לב למה שכתוב.
 

אבל אם האדם נכנס לחברה, אז החברה נותנת לו הבחנות, כוחות ומחשבות, מה זה להשפיע לחברים ומה זה לא להשפיע להם. האם הוא רוצה להשפיע לחברים, או לא. האם הוא חייב להשפיע להם? אומרים שחייבים להשפיע. אז מה זה נקרא להשפיע? להעלות לחברים את מצב הרוח. לחשוב יחד איתם על מחשבת הבריאה, על הבורא. לתרום להם בכל הכוח, במה שאני מסוגל ויכול לעבוד, בהפצה ובכל מיני דברים שלא כל כך חשובים לי, אבל אני חייב לעזור לחברים ולהפצת חוכמת הקבלה.
 

רק העבודה הזאת נותנת לאדם הבחנות מוחשיות, מה זה נקרא למעלה מהרצון שלו. ולא סתם למעלה מהרצון שלו, אלא למעלה מהרצון שלו לכיוון הנכון, לכיוון של השפעה אמיתית. אם לא החברה, למי האדם היה משפיע? ומה זה להשפיע לחברה? להשפיע לחברה נקרא להשפיע למגמת החברה כלפי הבורא. כלומר, דרך החברה האדם מסדר את הכיוון שלו כלפי הבורא, ולא הולך הצידה להשפיע כביכול לכל העולם, בלעזור לחולים בבתי חולים או לעשות כל מיני התרמות וכו' - כמו הרבה אנשים שעושים כביכול מעשי השפעה.
 

אבל הוא רוצה לעשות מעשה דהשפעה מכוון, כנגד יחס הבורא אליו. מאיפה האדם יכול לדעת את יחס הבורא אליו, ושהוא משפיע לו בחזרה - למה שהוא בסופו של דבר צריך להגיע? רק החברה מכוונת אותו לזה.
 

מה פירוש לקיים את הציווי של רבו ללכת באמונה למעלה מהדעת?
 

לקיים פקודת רבו נקרא : או לקרוא בספר, או לשמוע בקול, או להבין מתוך עצמי, משהו ששייך למצב יותר עליון ממני, הנקרא "רבו" - ולהתחיל לחפש יכולות, אפשרויות, לקיים זאת. למשל, תלמיד קורא בספר מה שבעל הסולם אומר על "מהי אמונת רבו?" שאין שיעור לאמונת רבו, אלא פשוט ללכת למעלה מכל השכל שלי ולקבל שכל של העליון. לעסוק בהשפעה בכל הכלים שרק ניתן, ולקיים זאת על ידי כוחות החברה. זה מה שמייעצת לנו מדרגה יותר עליונה. אין לאדם שום אפשרות אחרת.
 

האמצעים נמצאים בחברה, ופקודות מקבלים ממדרגה יותר עליונה. לנו אין יכולת לבצע, להביע, את מידת ההשפעה שאנחנו רוצים שתהיה לנו, אלא רק בחברה נכונה שמכוונת כלפי הבורא. כי בכל מקום אחר שהאדם ישקיע מאמצים, הוא לא יוכל לכוון אותם כלפי הבורא.
 

אסור לנו לשכוח, שכל אחד מאיתנו הוא חלק קטן מאוד מכלי "אדם הראשון". וכלפי הבורא יכול להיות מכוון רק הכלי הזה כולו, ולא הכלי הפרטי, השבור, שאיבד את הכיוון ואת הקשר עם האחרים. הבורא מתגלה רק בתוך הכלי השלם. רק בתוכו הוא שורה, רק בתוכו האדם יכול להיפגש עם הבורא, לפגוש אותו. ואם האדם לא פועל לחיבור עם יתר חלקי הכלי, אז הוא לא פועל לכיוון התחברות עם הבורא. לגלות אותו.
 

האמצעי הוא החברה. כמו שרב"ש כותב: "את אחי אני מבקש". שהאדם מבולבל היכן הוא נמצא, ולא רואה את הכיוון שלו בשדה, שצריך להיות "שדה אשר ברכו ה'". מוצא את עצמו בשדה - "כי האדם עץ השדה".
 

האם הבעיה היא להקשיב למה שאומרים הרב והקבוצה?
 

הבעיה היא לשמוע מה אומר הרב ומה אומרת הקבוצה. לוקח זמן רב עד שהאדם מתחיל לשמוע מה שאומר לו רבו, ומה שאומרת לו הקבוצה, כי אפילו שהרב אומר, התלמיד לא שומע. ואפילו ששומע, הוא לא שומע, כלומר, לא מקבל את הדבר כפקודה על עצמו.
 

גם הרב, גם הקבוצה וגם הבורא, אומרים לאדם בצורות שונות, מרומזות, בנימוקים קטנים, ולאו דווקא בפקודה ישירה, נתונים רבים שמאפשרים לאדם להבין איך הוא צריך להתקיים, איך הוא צריך להתנהג, איך הוא צריך להגיב, למה כדאי לו לשים לב, מה לקחת בחשבון.
 

אבל אנשים לא שומעים. אפילו לא שומעים צעקות. ואם כבר לא שומעים צעקות, זאת בעיה. אז תלמיד מפסיק להיות תלמיד, עד שנאלצים להיפרד ממנו, ויכול להיות שמשך השנים הוא יחזור לשמוע. אבל גם בזה על הקבוצה לעזור. הקבוצה צריכה לתת לאדם רגישות לשמוע, להיות רגיש למה שהקבוצה והרב אומרים לו.
 

ההקשבה תלויה גם בעביות של האדם. לפעמים לוקח זמן רב עד שהאדם מוכן לשמוע ולפעמים הוא בכלל לא מוכן לשמוע - ועושה ההפך. ומזיק לעצמו, ולחברה, ולכל הדרך שלנו, ולהפצת חוכמת הקבלה. ואז חייבים להיפטר ממנו. למרות שהוא כביכול כמו כולם, אבל חוץ מעניין זה.
 

איך אפשר לעלות את הרגישות לשמוע?
 

איך אפשר להעלות רגישות, לשמוע מה שנקרא "בקול ה'", או בקול רבו, או בקול הקבוצה, "בקול העם"? רק על ידי החברים, לבקש מהם. והם צריכים להשתדל. הקבוצה חייבת לעבוד על הרגישות הזאת, וזה לא תלוי בפרט. הקבוצה צריכה להשתדל, והיתר זה עניין של גורל ומזל וכו'.
 

ישנם מקרים שאדם לא שומע עשרות שנים, עד שיום אחד מתעורר וממשיך את הדרך בלשמוע, אולי ממורה אחר, אולי ממצב אחר, אולי בגלגול אחר. אבל אם האדם מבין שהוא לא שומע ולא יכול לשמוע, אז הוא חייב לפנות לחברה.
 

איך החברה יכולה לעזור לאדם לשמוע בקול רבו?
 

החברה בעצמה חייבת להיות מכוונת, וכל הזמן בוערת שהיא הולכת לבצע פקודות. מה הן "פקודות"? ללכת למעלה מהדעת. ללכת נגד הרצון, למדרגות, למצבים שנראים לחברים לא נעימים, אבל שייכים להשפעה. חייבים לגלות בהם חשיבות יתר, עד כדי כך שיהיה חשוב בחברה, שהמסר יהיה ברור - שמעשה דהשפעה הוא חשוב ומכובד מעל הרגשת המתיקות.
 

איך בונים קומנדו או צוות בצוללת? שאחד מוכן למות בשביל השני. כלומר, המסירות הזאת קיימת בכוחות שלנו, בשבילה לא צריכים להיות עובד ה' ולהימצא במדרגות רוחניות, אלא כל אחד ואחד יכול להתרשם מהחברה, שחייבים ללכת בהשפעה כלפי החברה. בהשפעה בהמית, על מנת לקבל, לא דרוש יותר. ב"לא לשמה" לא דורשים מאיתנו יותר ממעשי השפעה כאלה. אבל חברה רוחנית מסוגלת לעורר ולהעלות מעשה דהשפעה מעל לכל תענוג בהמי, מעל לכל המתוק שיש, ש"אמת" יהיה יותר חשוב מ"מתוק".
 

מה ההבדל בין חברה רוחנית לבין צוות בצוללת, כמו בסיפור האמיתי על אנשי צוות צוללת שניצלו וחזרו למות בצוללת, מפני שחלק מחברי הצוות לא יכלו לצאת ממנה והם העדיפו למות יחד. הם הרגישו שהם לא מסוגלים להתנתק מהחברים שלהם. הם לא הרגישו מסוגלים לחיות, אם הם לא יישארו מחוברים עם אלה שנשארו שם. מזה אפשר להבין איזו אחדות ישנה.
 

אבל ההבדל בינם לבין קבוצה שעוסקת בעבודה רוחנית הוא, שבקבוצה רוחנית מתחברים לשם מטרה מסוימת, ועל ידי הפעולה הזאת מזמינים אורות מקיפים, והם - בחיבור שלהם - לא הזמינו אורות מקיפים. אם הם היו מחוברים כך שהיו מזמינים אורות מקיפים, הם לא היו טובעים, כי האור היה מציל אותם.
 

האם כל פעולה בחברה חייבת להיות נגד הרצון לקבל?
 

כל פעולה חייבת להיות - אם לא בעד הרצון לקבל, אז נגד הרצון לקבל. כי מה יש עוד? אם האדם לא לכיוון החברה, לכיוון הבורא, אז הוא לכיוון ההפוך. איזה עוד אפשרויות יש לו?
 

נכון שישנם אנשים שמתוך הרצון לקבל שלהם אוהבים לעשות פעולות השפעה, שהם נהנים מזה שנותנים. אבל רוב האנשים נהנים לקבל, נהנים שנותנים להם ונהנים לגנוב, למה? כי הם מקבלים, הם ממלאים את הרצון שלהם. האנשים האלה שבנויים בצורה כזאת שהם נהנים מלתת, הם מקימים ארגונים למיניהם של השפעה לזולת, שעוזרים לאנשים ועושים כל מיני פעולות כאלה. בעל הסולם אומר, שהם בערך עד עשרה אחוז מכלל אוכלוסיית העולם, שזה הרבה מאוד. הרצון לקבל שלהם נמצא בצורה כזאת, אבל הוא רצון לקבל.
 

האם ההשפעה הזאת עוזרת להם? היא לא עוזרת להם בכלום. מה היא עוזרת לאנושות? היא לא עוזרת, כי היא כנגד השורש. כמו שהרצון לקבל שלנו נהנה ממעשה דקבלה, הרצון לקבל שלהם נהנה ממעשה דהשפעה. אבל בסופו של דבר הוא נהנה. התענוג מחייב אותם לעשות כך, כי האדם מחפש תענוג. האדם מוכן לתת אם יהיה לו תענוג מנתינה, אין שום בעיה - זה נקרא "להשפיע על מנת לקבל". ההשפעה הזאת שייכת לעולם שלנו, היא עדיין לא רוחניות. כלומר, הכוונה של האדם, המטרה שלו, היא לקבל, ליהנות בעצמו.
 

לכן פעולות להשפיע על מנת לקבל או לקבל על מנת לקבל הן בעצם אותו דבר. אלא אם ההשפעה היא כלפי חברה, שהאדם משפיע לחברה הזאת כדי לקבל ממנה כוחות, שעל ידם הוא יגיע ללהשפיע על מנת להשפיע, אז פעולות בחברה של להשפיע על מנת לקבל נקראות "שפחה שעוזרת לגבירתה". האדם משפיע לחברה והפעולות האלה מביאות אותו לרוחניות, כי המטרה שלו להגיע ל"להשפיע על מנת להשפיע".
 

אבל אצל אלה שמשפיעים על מנת לקבל, אין דבר כזה. הבורא לא נמצא אצלם כמטרה. כמטרה נמצא התענוג שלהם. אם אני נותן, אני נהנה. טוב להם בחיים, כי תמיד יש אפשרויות להשפיע. והם עושים זאת בכל מיני צורות, מקימים מפלגות, של אוהבי טבע, אוהבי חיות, למען זקנים, למען חולים למיניהם, וכו'. ואף אחד לא מתייחס אליהם ברצינות, מתייחסים אליהם כהפרעה, כי הם משונים ומוזרים מאחרים. רק מפריעים שהעולם יתקיים לפי הרצון לקבל הבריא. אבל התופעה הזאת היא כנגד השורש העליון, כנגד המלכות, החלק העשירי של המציאות.
 

איך האדם יכול לדעת אם הוא משפיע?
 

לשאול את החברים שלו והם יגידו לו אם הוא משפיע או לא. מאיפה הוא יכול לדעת? הוא לא יכול לדעת. אם האדם בודק הכל בתוך הרצון לקבל שלו, אז הוא יודע לבדוק רק מר ומתוק, טוב ורע. הוא מחבר לטוב או לרע עוד משהו שהוא קורא לו: "אני משפיע", ובעצם בפנים הוא מרגיש "טוב לי", "מתוק לי". וזה לא נקרא השפעה. אם הפעולה הזאת מנותקת מהרצון לקבל שלו, האדם חייב מבקר חיצון - שזו הקבוצה.