מאמר השלום

מחקר מדעי על בסיס ניסיוני בדבר החיוב של עבודת השי"ת

שיחה עם הרב המקובל מיכאל לייטמן  מהתאריך 19.11.03

אתה נמצא כאן:

שער למתחיל > שיחת היום > שיחה על מאמר השלום

"וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטן נהג בם וכו'.

והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו אשר ישאר מאשור וממצרים ומפתרוס ומכוש ומעילם ומשנער ומחמת ומאיי הים (ישעיה י"א).
אמר רבי שמעון בן-חלפתא "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום". (סוף מסכת עוקצין).

אחר שבארתי במאמרים הקודמים את צורתה הכללית של עבודתו ית', שכל מהותה איננה אלא אהבת זולתו, אשר מהבחינה המעשית ראוי להגדירה בשם "השפעה לזולתו" כלומר, שחלק המעשה של אהבת זולתו הוא ענין השפעות טובות לזולת, לפיכך ראוי להגדיר אהבת זולתו בשם השפעה לזולתו, המוכשר ביותר לתוכנה המכוון להבטיח לנו שלא לשכוח את הכוונה. ואחרי שידענו את צורת עבודתו ית' לנכון, יש לנו לחקור, אם העבודה הזאת מקובלת עלינו רק באמונה, בלי שום בסיס מדעי נסיוני או שיש לנו גם בסיס נסיוני לדבר זה, וזהו מה שאני רוצה להוכיח במאמר שלפנינו.

והנה מתחילה כמובן צריך אני להוכיח היטב את הנושא עצמו. כלומר, מי הוא המקבל את עבודתנו?

אולם מתוך שאינני מן אוהבי הפלוסופיא הצורתית, כי אני שונא לכל מיני מחקרים הנבנים על בסיס עיוני, וכידוע גם רוב בני דורי מסכימים עמי בדבר זה, כי מנוסים אנו יותר מדי בבסיסים ממין זה, שהמה יסודות רעועים ונע היסוד ממקומו נופל כל הבנין, לפיכך לא באתי כאן לדבר אף מלה אחת אלא רק מתוך בקורת התבונה הנסיונית. החל מן ההכרה הפשוטה שאין עליה חולק הלוך והוכח בדרך אנאליטי (הפרדת הדבר לכל הבחינות שבו) עד שנבוא אל קביעת הנושא העליון. ומבחינת המבחן הזה נחזור ונבוא בדרך סינטתי (האיחוד והקשר בין הדברים, כמו ההקש והקל וחומר), איך עבודתו ית' מתאשרת ומתאמתת מתוך ההכרה הפשוטה מהבחינה המעשית."

לפי דברי בעל הסולם בפתיחת המאמר, הנושא הזה הוא החשוב ביותר. אם היה ביכולתנו להוכיח לעצמנו וגם לאחרים, שמצד הטבע גם הגלוי לנו, יש הוכחות ועובדות, שכדאי לעשות תיקונים על טבעיים על עצמנו, כדי להגיע למטרה, שגם היא נסתרת מאיתנו.

כלומר, אם היינו רואים את כל המציאות ואת השורש שלנו, את התחלת המציאות מה המקור שלנו, למה הנשמה ירדה מהמקום ההוא למקום הזה, והיה ברור לנו מה על האדם לעשות בעולם הזה, ואיך עליו לעלות בחזרה לשורש נשמתו, על ידי איזה אמצעים, והיה ברור לנו למה עלינו לעשות דווקא את התיקונים האלה, מתוך שהיינו רואים את מצבנו האמיתי, ולאן צריך להגיע.

היינו רואים גם עד כמה כל התנאים האלה הם מוחלטים ואינם תלויים בנו, ואיך אנחנו ברצון או בהכרח מגיעים לאותן החלטות וביצוע. ואם היינו רואים את הכל, היינו מבצעים הכל, אבל מטעם ההכרח בלי עצמאות, והיה נאבד ונעלם מאיתנו החלק העיקרי שבנו, היכולת לעשות את כל המעשים האלה מעל הטבע. לרכוש את מעמד הנותן, שאותו אפשר לרכוש רק על ידי זה שעושים לא מטעם ידיעה ותענוג, אלא מטעם אמונה והשפעה.

ובמאמר "השלום" בעל הסולם אומר כביכול ההפך. שביכולתנו למצוא הוכחות גם במצבנו העכשווי, ולהתקדם לתיקונים, ולחייב את עצמנו לעשות תיקונים, בצורה שכלית, מדעית, מתוך הוכחות ברורות שנמצאות מול עינינו. שקודם כל הדבר הזה לעצמו הוא טוב. אבל איך אפשר לעשות אותו בלי לפתוח ולגלות את החלק הנסתר של המציאות, את העולם העליון? נאמר, שהעובדות המתגלות לנו רק בתוך החלק שנמצא בהרגשתנו, באותו חלק קטן הנקרא "העולם הזה", מספיקות לנו כדי להתקדם וללכת מעל הטבע. אבל העובדות האלה הרי צריכות להתגלות על בסיס ניסיוני, מדעי, שכביכול מתוך הטבע אפשר להוכיח שכדאי לעשות תיקונים.

האם הגישה הזאת לא סותרת את העיקרון עצמו של "להשפיע" ושל "אמונה"? בכך כאילו מפספסים את העיקר. אם האדם בתוך הדעת רואה ומבין, שהוא יכול וכדאי לו ללכת לקראת המטרה, אז הוא משתמש בכלים דקבלה שלו וממשיך לעבוד איתם, ורק מחליף תענוג בתענוג, תענוגים דעולם הזה בתענוגים דעולם הבא. שזה ודאי שכדאי.

למה הכל נסתר מהאדם? לא מתוך זה שאסור לו לראות, שאם הוא יראה כל כך הרבה, הוא ישתגע. אלא אומרים לנו, שהעולם העליון נסתר, והבורא נסתר, והתענוגים הרוחניים נסתרים מהרצון לקבל שלנו, מפני שאחרת היינו נעשים מכורים למה שהיינו רואים, ועושים הכל מטעם הרצון להנות, כמו גנב שרץ לפני כולם וצועק: "תיפסו את הגנב!".

לכן הם נסתרים. כדי לאפשר לאדם לא להיות תלוי ברצון לקבל שלו. אם הרצון לקבל לא משתוקק לתענוגים רוחניים, הוא מאפשר לאדם להתייחס לרוחניות בזלזול, בחופשיות, כקיימת ולא קיימת. ועל ידי כלי אחר, חיסרון אחר, שהוא מפתח בתוכו, להתחיל להתייחס לרוחניות ברצון דלהשפיע, ברצון להתקרב לבורא ולהידבק אל הבורא, ולא ברצון לקבל. אבל במאמר "השלום" בעל הסולם סותר לגמרי את הדרך הזאת, ואומר שהאדם מגלה על בסיס מדעי, שכלי, ניסיוני, שכדאי לו ללכת בדרך התיקון.

כל העיקרון של לימוד הקבלה הוא לעבוד מעל הכלי דרצון לקבל. היינו, אף פעם בכלים דקבלה לא מכירים את הנותן - לא מכירים את התכונות שלו. בכלים דקבלה לא יכולים להכיר מהו על מנת להשפיע. כי על מנת להשפיע זה תוספת, יכולת, שנמצאת מעל הכלים דקבלה.

העיקרון שלפיו מכירים את הבורא, את הנותן, את המציאות, את הדרך שלנו בתיקונים, הוא "ממעשיך הכרנוך". ולא שמכירים את הבורא עצמו, אלא האדם מכיר את הבורא מתוך המעשים שמבצע. רק אם האדם מבצע מעשים דהשפעה, אז הוא מכיר את הבורא.

איך קורה התהליך הזה? לפי עיקרון פשוט. בכלי שיש לו, האדם לא יכול לקבל. אלא מעל הכלי הזה הוא בונה רצון להשפיע, דחייה, מסך ואור חוזר. ועד כמה שהאור חוזר, הכוונה דלהשפיע, מאפשרת לו לקבל בתוכו אור ישר כאור פנימי, לפי זה האדם מבין מי הוא הנותן.

כלומר, לעולם אין לאדם היכרות עם הנותן, עם הבורא בעצמו, הנקרא "עצמותו". אלא לפי כמה שהוא עושה אור חוזר, כמה שהוא נותן לבורא, ולפי כמה שנכנס בו אור פנימי, שהוא בעצם הידיעה, התענוג, הבאים לתוך כלים דקבלה אחרי שהאדם עשה את צורת ההשפעה, לפי זה האדם מבין מי הוא הנותן. הוא לא מכיר את הבורא, אלא הוא מכיר את התכונות המתוקנות שלו עצמו בתוך הכלים, איפה שהרצון לקבל מתמלא עם אור פנימי.

אם כך, מי הוא הבורא? התכונות המתוקנות של האדם עצמו, הן נותנות לו ידיעה על הבורא, שהצורה הזאת היא הבורא. אבל הן לא הבורא, אלה התכונות שתיקן בתוכו. אבל הוא תיקן אותן בהתאם לבורא, לכן הוא יכול לומר שהבורא כמוהו. למה? כי בחלק הזה האדם נעשה דבוק לבורא, והוא דבוק לבורא מפני שהם נמצאים בהשתוות הצורה.

ומאיפה האדם יודע שבחלק המסוים הזה, הוא נמצא עם הבורא בהשתוות הצורה? מפני שהחלק הזה מתמלא בתענוגים. אבל תענוגים הם לא בורא. אלא שיש תנאי, שהתענוגים ממלאים את הרצון לקבל, רק לפי מידת השתוות הצורה עם הבורא. ולאדם עצמו אין קשר אף פעם עם עצמותו, עם הנותן, מי הוא ומה הוא, אלא "ממעשיך הכרנוך". מהמעשים של הבורא עלינו, אנחנו מכירים אותו. לא אותו, אלא את המעשים שלו עלינו.

לכן העבודה הרוחנית היא לא על בסיס ניסיוני, מדעי, שהאדם חוקר את הבורא, ולא ברצון לקבל שלו. אלא כל העבודה וההשגה היא מתוך הרצון להשפיע. עד כמה החלק של האור חוזר, החלק המשפיע של האדם, דומה לחלק המשפיע של הבורא. מצורת הבורא שהאדם קולט מי הוא, איך הואי יודע מהי המידה שהוא דומה לבורא? לפי האור הפנימי שיכול למלאות אותו. ממנו האדם יודע בודאות שהוא מבין מי הוא ומה הוא הבורא. באיזו מידה הוא מבין? בכמה שהאור פנימי ממלא אותו.

כל העבודה היא התאמה להנותן על ידי הפעולה, וממנה מבינים אותו. העבודה הזאת היא מעל הרצון לקבל, כל זמן שאין מסך ואין אור חוזר ומבצעים פעולות השפעה. אבל לא יודעים אם הן פעולות השפעה או לא, אלא רק לפי הסימן, שהתענוג שבא מהבורא ממלא את האדם. זאת הוכחה ברורה שהקשר הוא אכן עם הבורא, קשר עם הנותן.

ואם התענוג שבא מהבורא, היה ממלא את האדם ללא תנאי של השתוות הצורה, האדם לא יכול היה לדעת אם הוא נמצא עם הבורא בהשתוות הצורה או לא, ואם הוא דומה לבורא או לא. אלא רק מפני שהתרחש צמצום א', שנעשתה כביכול חובה הדדית בין האדם לבורא, שהאדם התחייב והבורא הסכים איתו, שרק לפי מידת השתוות הצורה עם הבורא, התענוג יכנס בו. לכן מצמצום א' ואילך האדם יכול להיות סמוך ובטוח, שאם בא אליו תענוג מעל העולם הזה (תענוגים של העולם הזה לא נחשבים לתענוגים), תענוג מהבורא, התענוג הזה לפי אופיו ועוצמתו הוא סימן, שהאדם דומה לבורא.

מהכלי עצמו, מאופן התענוג שממלא את הכלי, האדם יכול לדעת על הבורא, שהכלי שלו דומה לבורא. מפני שבנה תנאי ועומד עליו, שהתענוג יכנס לתוכו רק לפי השתוות הצורה. בכך התענוג הופך בשבילו למודד להשתוות הצורה, כי עכשיו השתוות הצורה היא העיקר בשבילו, ולא התענוג עצמו. הוא עשה מהתענוג אמצעי לבדיקת השתוות הצורה.

ובמאמר "השלום" בעל הסולם אומר, שהאדם יכול לבדוק את הכדאיות ואת החיוב שבדבר, לפני שיש לו מסך ואור חוזר, לפני שהוא מגיע להשתוות הצורה. עוד בזמן שהוא נמצא בכלים של העולם הזה, שאין צורך לתקן אותם. כלומר, עוד בעולם הזה האדם יכול, על תענוגים שלא נמצאים בהשתוות הצורה עם הבורא, בלי אור חוזר, בלי להשתוקק להשתוות הצורה, בלי להשתמש בתענוגים רק לצורך השתוות הצורה, בלי להימצא במהלך הזה בכלל, האדם יכול מתוך התענוגים הגשמיים בלבד, ללא קשר ישיר ולא על ידי אור חוזר, להגיע למצב שמוכיח לעצמו, לכלים המקולקלים שלו, שכדאי וחובה לעסוק בעבודת ה' ובהשפעה.

אבל איך אפשר לכלים דקבלה ברמה שלהם, של העולם הזה, להוכיח שכדאי לעסוק בהשפעה, בויתורים על תענוגים גדולים של רוחניות, הרי הפער הוא עצום? ויש עוד עניין, כל ההוכחות על רוחניות, הן הוכחות בגוף רוחני ולא בגוף גשמי. כלומר, לגוף רוחני, לכלים דהשפעה, יש ראש שנקרא "אמונה", וגוף שנקרא "השפעה". ובעולמנו לכלים דקבלה יש ראש הנקרא "ידיעה", וגוף הנקרא "קבלה". אז איך האדם, בכלי שנמצא בו עכשיו, שבשבילו ידיעה וקבלה הן ההוכחות על בסיס ניסיוני, מדעי, יכול בלי לעבור לאמונה והשפעה, אלא בגוף הזה, להוכיח לכלים דקבלה שלו, שכדאי להם לעסוק באמונה והשפעה? אם קוראים מה שבעל הסולם רוצה להוכיח, זה כמו להוכיח דבר מהיפוכו המוחלט, מהשנוא, הלא מקובל, שלא נתפס בשכל.


מהו התענוג שמתקבל בכלי, שמבין שעושה פעולת השפעה נכונה?

בשני המקומות האלה, בעולם אין סוף לפני צמצום א' ובעולם הזה, הכלי מתמלא לפי הרצון לקבל. חוק של צמצום א' פועל ביניהם, ובעולם אין סוף ובעולם הזה אין חוק של צמצום א', אלא האורות נכנסים לפי הכלים. לפי עביות הכלי האור נכנס לתוך הכלי וממלא אותו. ככל שהרצון יותר גדול, נכנס אור יותר גדול. כל אחד לפי סוגו. אין תנאים. כלומר, לא משתמשים בתענוגים כאמצעי, אלא משתמשים בהם כמו בתענוגים, למלא את הרצון לקבל.

למה גם בעולם אין-סוף וגם בעולם הזה, נמצאים במצב שמשתמשים בתענוגים בצורה חופשית? כדי שדווקא בצורה חופשית, בבחירה חופשית, האדם יחליט להשתמש בתענוגים, לא כדי למלא את עצמו בתענוגים לפי הרצון, אלא ישתמש בהם כאמצעי. שעוצר את התענוג, שמקבל על עצמו חוק של צמצום א'. למרות שהוא רוצה תענוג, התענוג לא נכנס בו, אלא הוא עושה תנאי, שהתענוג יכנס בו לפי מידת ההשתוות שלו לנותן, ורק אז הוא מקבל את התענוג.

בדומה לילד שרוצה מאוד להידמות לאבא. ועושה עם אביו חוק, הסכם, שלא יתן לו שום דבר, אלא רק אם הוא מבצע נכון כמו אבא. ואז הוא מנסה - כותב, הולך, עושה, שובר, מתקן, בלי להתחשב אם הפעולות שהוא עושה נכונות או לא נכונות, ויודע שאם הוא יעשה פעולה נכונה, אבא יתן לו סוכרייה, או עוגיה, או משהו טוב אחר. בדרך הזאת הוא לומד איך להיות כמו אבא.

כך לומדים בעולם הזה. אומרים לילד: "ילד טוב", "יפה עשית", ונותנים לו אפשרות לדעת איזה פעולות הן נכונות. כלומר, משתמשים בתענוגים לצורך לימוד הצורות הנכונות. הילד לא מבין מהי הצורה הנכונה, ולא חשוב לו אם עושים כך או אחרת, אבל משתמשים בתענוגים שיש לו משיכה טבעית אליהם, כדי ללמד אותו צורות נכונות, איך לדמות את עצמו לאבא.

כך בדיוק נעשה ברוחניות. אלא שבעולם שלנו פעולות הלימוד נעשות בדרך הטבע, הטבע מחייב. ובעולם אין סוף או בעולם הזה, אם רוצים להיכנס להתאמה לבורא, צריך לקבל את צורת ההתאמה הזאת, את התנאי הזה, בצורה חופשית, בבחירה חופשית. האדם שעושה צמצום א' באין סוף אומר: "אני לא רוצה תענוגים, אלא להיות בהשתוות הצורה". הוא מוכן לקבל תענוגים, אבל רק כדי להיות בהשתוות הצורה, כדי לדעת שנמצא בהשתוות הצורה.


מה ההבדל בטעם בין תענוג מאמת ושקר לתענוג ממר ומתוק?

טעם של תענוג מאמת ושקר, תענוג של אמונה והשפעה, הוא כאשר נמצאים באמת, וההפך ממנו כאשר נמצאים בשקר, ללא השתוות הצורה. טעם מר ומתוק הוא תענוג מידיעה וקבלה. השוני ביניהם שתענוג של ידיעה וקבלה הוא תענוג ישיר, שמתקבל באדם בצורה ישירה לפי הרצון לקבל שלו. ותענוג של אמת ושקר בא בלבוש של אור חוזר, שהאדם יודע, שהתענוג שהוא מקבל צורתו דומה לצורת הנותן.

התענוג הזה בא בלבוש של אור חוזר. הוא בא אליו עם ידיעה ברורה, שמה שהוא מבצע עכשיו, הוא מבצע כמו הנותן. ומה שהוא מרגיש עכשיו, הוא מרגיש כמו הנותן. לא מקבלים הנאה שהוא נותן לי תענוג, לא נהנים מהעוגה שהנותן מביא לי, אלא נהנים מעל העוגה, איך הנותן נהנה שהוא נותן לי את העוגה. ההנאה שלו נעשית התענוג שלי.


האם הטעם בתענוג הוא אותו טעם?

הטעם של העוגה הוא אותו הטעם, אבל הוא מעל הטעם שיש בעוגה, כי אני מרגיש כבר מה הנותן מרגיש בזמן שהוא נותן לי. התענוג הזה נקרא להשיג נרנח"י במקום נפש. "נפש" הוא תענוג מהעוגה בלבד. וכאשר האדם עושה עבודה של אור חוזר ומגיע לשורש שלו, עולה מרמת הקבלה שבעולם הזה, לרמת ההשפעה שבעולם הבא, הוא משיג על פני העוגה הזאת נרנח"י. כל הנרנח"י לעומת נפש. כל הכלי הגדול שגידל אותו, במקום נקודת השורש שהיתה בו, הכל כלי דהשפעה.

כשהאדם חוזר לאותה הנקודה, שהנשמה היתה דבוקה בשורש, כמו שבעל הסולם כותב (ב"פרי חכם - אגרות" דף ס"ד), שמשורש הנשמה, ממקום אוצר הנשמות, הנשמה יורדת לעולם הזה כנקודה - מתלבשת בגוף העכור. וכעת למרות הגוף הזה, למרות הרצון לקבל, היא צריכה לחזור חזרה לשורש, על ידי שנדבקת לנשמות האחרות.

בדרך הזאת היא קונה כלי פי תר"ך פעמים יותר גדול. והאור שמתלבש בה הוא נרנח"י, אור של השפעה, מפני שקונים אותו על ידי "ואהבת לרעך כמוך", על ידי התחברות ליתר החלקים, ליתר הנשמות. כלומר, ההפרש הזה בתענוגים, במילויים, בין נפש דנפש לנרנח"י דנרנח"י, הוא ההפרש בין המקבל להנותן.


למה התענוג שהוא מקבל לא מבטל את המסך ואור חוזר?

התענוג שהוא מקבל עכשיו, הוא מקבל באור חוזר, בתנאי שנמצא בהשפעה, בהשתוות הצורה. התענוג הזה הוא לא שהעוגה בעצמה נעשתה לו פי תר"ך פעמים יותר גדולה, אלא נעשה לו פי תר"ך פעמים יותר גדול, כי הוא נמצא עכשיו בהשוואת הצורה לנותן. מתוך זה יש לו תוספת תענוג, ומתוך זה האורות שממלאים אותו נקראים "אורות רוחניים", "אורות דהשפעה".


האם המצווה עצמה היא התענוג?

המצווה עצמה היא התענוג. האור חוזר שהאדם מעורר, הוא בעצמו התענוג. כי האור חוזר הזה הוא ההבדל בין האור שהאדם מקבל מלמעלה כעוגה, לאור שהוא משיג כעת מתוך השתוות הצורה. כלומר, המילוי של הכלי הוא המסך ואור חוזר. פעולת ההשפעה עצמה היא התענוג.

אם האדם מבצע את הפעולה, יש לו אור ישר בלבוש של אור חוזר, שמגדיל אותו פי תר"ך פעמים. מאיפה יש לו פי תר"ך פעמים? מחשיבות הנותן, מהשוואת הצורה לנותן. מהנותן בא לו אותו האור, אותה עוגה, אבל בכך שהוא מחשיב את הנותן, ופתח את עיניו לראות מי הוא הנותן לו עוגה, התענוג שלו גדל פי תר"ך פעמים יותר.


מה הוא חוקר ב"מחקר מדעי על בסיס נסיוני בדבר החיוב של עבודת השי"ת"?

בעל הסולם חוקר את עבודת ה', ועד כמה היא מחויבת עלינו, מתוך המחקר על בסיס מדעי וניסיוני. הוא אומר שיש עבודת ה' שעלינו לבצע. והוא רוצה להוכיח שהיא דבר חיובי שהוא חיוב, הכרחיות, שכולנו מחויבים לבצע את העבודה הזאת. "מחויבים" הכוונה שבאופן טבעי אין לאדם לא רצון ולא דחף לזה. כי הוא לא מקבל ממנה תוצאות מיידיות שישמשו בו הוכחות או תענוגים בידיעה או בקבלה, שכדאי לו לבצע את העבודה הזאת. וגם לא לראות בעתיד שיש בה רווח גדול, כמו שיש בעולם הזה מתוכניות חיסכון או רווחים בבורסה וכו', שאנשים לא עושים כלום, אבל העתיד מאיר להם.

במשפט הזה הוא אומר, שגם אם אין בעבודת ה' את כל התנאים האלה, הוא בכל זאת יכול להוכיח שכדאי לעסוק בה, למרות שלא רואים רווחים ממנה לא בידיעה ולא בקבלה. ולא רק כדאי, אלא חייבים, כלומר, להעביר אותה מכדאיות להכרחיות. בכדאיות אפשר ללכת על הפסד קטן או זה תמורת זה. אבל הכרחיות הכוונה, שאין פשרות. ב"חיוב" האדם מחויב לעשות ולא נשאר לא כלום. וכל פעולה שהאדם לא מבצע, לא מקדמת אותו לכיוון שהחליף זה על זה בצורה כדאית, אלא הוא נמצא בהמתנה עד שיגלה את החיוב בפעולה, שזאת הפעולה היחידה שהוא חייב לבצע.

וזה מה שבעל הסולם רוצה לומר, שאנחנו נמצאים כעת במצב, שחוץ מהפעולה המחויבת הזאת של התיקון, אין לנו יותר מה לבצע, וכל יתר הפעולות הן מפני שעדיין לא החכמנו להבין, שהן לא נותנות שום תוצאה. שזה נקרא חיוב לעומת כדאיות.


למה הפתיחה של המאמר היא כמו במאמר פילוסופי?

בעל הסולם כותב ברור: "אולם מתוך שאינני מן אוהבי הפלוסופיא הצורתית". וכותב בראשית המאמר: "מחקר מדעי על בסיס נסיוני", ופילוסופיה לא באה על בסיס ניסיוני. פילוסופיה מתעסקת בצורות שאינן נמצאות בתוך החומר. רק בשתי הצורות האלה, "חומר" ו"צורה מלובשת בחומר", עוסק מחקר מדעי על בסיס ניסיוני ולא ב"צורה מופשטת" ו"מהות".

והפילוסופיה מתעסקת בצורה מופשטת ובמהות, לכן היא נקראת "פילוסופיה" ולא מדע טהור. בעל הסולם אומר מיד בכותרת, שהמאמר הזה הוא לא פילוסופיה. והוא בעצמו לא סובל את הפילוסופיה, ויודע בדיוק מה הגדר והגבול בין פילוסופיה למדע, ולא כל שכן בין פילוסופיה לחוכמת הקבלה. חוכמת הקבלה כולה באה מתוך ניסיון, שהאדם מגלה את מה שהוא לא יודע.

על העולם שלנו אפשר לומר, שהאדם יכול ללכת בצורות של "חומר" ו"צורה מלובשת בחומר" ואז ב"צורה מופשטת" ו"מהות". למה? מפני שאחרי שהאדם מרגיש משהו וחוקר אותו כחומר וצורה מלובשת בחומר, הוא יכול בדמיון שלו להוציא צורה ולהבדיל אותה מהחומר. למשל "שולחן" (דוגמה שבעל הסולם נותן ב"מבוא לספר הזוהר"), אני יכול לדמיין שולחנות שונים, שחלקם צורות שאפילו לא היו מלובשות בחומר. אבל מפני שראיתי והשגתי מה זה "שולחן", אני יכול לתאר שולחן כקילומטר גובה ושני קילומטר רוחב, או שיש לו צורה של חילזון, ועוד.

אבל בקבלה אין דברים כאלה. למה? בקבלה יש חוק מעניין ששומר על האדם, ולכן הקבלה נקראת "חכמת האמת". כי מי שנמצא בחוכמה הזאת, לא יכול לטעות. האדם נכנס לתוך החקירות של העולם העליון, רק אם הוא מוכן אליהן. וגם שנכנס אליהן, מתברר לו קודם התיקון, ורק אחר כך ההשגה. כלומר, אם האדם לא מוכן לפעולה רוחנית מסוימת, ולא מצוייד עדיין במסך אליה, הוא לא ישיג את הפעולה. ואם הוא משיג את הפעולה, אחריה הוא כבר לא יכול לטעות בה, ומובטח לו שאת הפעולה הבאה, הוא יעשה בדרגה יותר גבוהה.

לכן מקובלים לא טועים, ואין להם דמיונות כוזבים. הם בכלל לא מתעסקים בפילוסופיה, ולא מפשיטים את הצורה מהחומר - צורה רוחנית מחומר רוחני. משום שלפני שהם עושים את הפעולה, הם רואים מה מותר ומה אסור ("אסור" הכוונה, שאם תעשה תטעה, מפני שאין לך עמקות ההשגה, עמקות הכלים, העובדות). עוד לפני שהמקובל מתחיל לעשות, הוא כבר חושב, הוא כבר מבין, הוא כבר יודע, כי ההשגה היא מלמטה למעלה, קודם משיגים כלים ואחר כך אורות.

בעולם שלנו הגישה להשגה יכולה להיות בצורות כאלה ובצורות הפוכות. וברוחניות "השגה" נקרא השלב האחרון של ההבנה. לכן אין מקובלים שמתעסקים בפילוסופיה, בצורות מופשטות מהשגה, כי הם יודעים שבעיסוק כזה אין להם שום ביטחון שלא יטעו. ולדמיונות אין מקום בעולם הרוחני, בהשגה הרוחנית. לכן אין טעויות ברוחניות, מפני שהאדם נכנס רק אחרי שיש לו מסך, ואז כבר לא תיתכן שבירה. החוקים הם מוחלטים. אם האדם נכנס לתוכם, כבר ברור שיקיים אותם. החוק שעוסקים רק בחומר וצורה מלובשת בחומר, הוא חוק שקיים בתוך הרוחניות. שברור לאדם מתוך הכלי המתוקן שנכנס בו, שהוא לא יבדיל צורה מחומר.



האם יש דרך נכונה להשתמש בדמיון לצורך השגת הרוחניות?

דמיון נכון נקרא, שאם האדם היה במצב מסוים, שעכשיו הוא לא נמצא בו, הוא יכול בכוח הדמיון שלו להיות בו. או לא להיות בו, אלא לעסוק בו, בפירוק החלקים שלו, במחקר על החלקים שלו, בצורות שונות. אבל אם הצורה אף פעם לא היתה באדם, אלא הוא קיבל אותה לא מתוך הכלים שלו, זה כבר דרגה אחרת של מחקר דמיוני.

דמיון הם דברים שהאדם מתאר לעצמו, שהם לא היו מלובשים בחומר, והוא לא יודע האם הם נמצאים בצורה כזאת במציאות, או לא. ובקבלה חוקרים צורות שנמצאות בחומר, רק חוקרים את ההשוואה ביניהן או אותן בעצמן, ואז זה מחשבות על המעשים ועל התכונות ועל המצבים - ולא דמיונות.

אם האדם חושב, שאם הוא ייקח זה וזה, ויעשה כך וכך, אולי יצא לו זה וזה. מחשבה כזאת היא לא דמיון. דמיון הכוונה שהאדם מתאר לעצמו מצב, שאף פעם לא נמצא במציאות. ומחשבה היא על משהו. יש כלים, ומה אני חושב עליהם, איך אני חוקר אותם.


הניגוד והסתירה בדבר ההשגחה

"הנה כל בר דעת המסתכל במציאות הערוכה לעינינו, מוצא בה ב' הפכים מקצה אל הקצה. כי כשמסתכלים בסדרי הבריאה מבחינת מציאותה ועמידתה, הרי בולטת לעינינו הנהגה מאושרה עד להפליא בחכמה עמוקה וכשרון רב, הן להתהוות חלקי המציאות והן בהבטחת קיומו בדרך כללי.
נקח לדוגמא סדרי הויה למציאות מין האדם, והנה האהבה והעונג של המולידים מוכנה לו לסבה ראשונה, אשר היא בטוחה ונאמנה מאד לתפקידה, וכשהטיפה היסודית נעקרת ממוח האב, ההשגחה הזמינה בעדה מקום בטוח מסודר בחכמה רבה המכשירה לקבלת רוח חיים, וההשגחה מחלקת לו שם לחם חוקו דבר יום ביומו במדה מדויקת, גם מצעות נפלאות הכינה לו ההשגחה בבטן אמו, באופן שכל זר לא יזיק לו.
וכן מטפלת עמו בכל צרכיו כמו אומנת מנוסה לא תשכחהו רגע, עד שירכוש לו חיל וכח לצאת לאויר עולמנו, אשר אז ההשגחה משאלת לו כח וגבורה לזמן קצר, באופן שיספיק לו לשבור החומות המקיפות אותו, וכמו גבור מזוין מנוסה ורגיל, הולך ופורץ לו פתח יציאה ויוצא לאויר העולם. וגם אז ההשגחה לא סרה מעליו, וכמו אם רחמניה דואגת לו להביאהו לאוהבים נאמנים כאלו, שאפשר לבטוח בהם שנקראים אבא ואמא, שיעזרוהו כל ימי חולשתו עד שיגדל ויוכל לשמור על קיומו בכחו עצמו. וכמו האדם כן כל בעל חיים וכן הצומח והדומם, כולם מושגחים בתבונה וברחמים עד להבטיח את מציאותו עצמו ולהשתלשלות מינו אחריו.
אמנם המסתכלים מבחינת הכלכלה והכשרת הקיום של אותה המציאות, הרי בולטים לעינים אי סדרים ובלבולים גדולים, כאילו שאין שום מנהיג ושום השגחה ואיש הישר בעיניו יעשה, וכל אחד בונה על חורבנו של חברו, ורשעים השיגו חיל וצדיקים נרמסים באין חמלה וכו'.
ודע, אשר ההפכיות הזאת הנמצאת ערוכה לעיני כל מרגיש ומשכיל העסיקה את האנושות עוד מימים קדמונים, ושיטות רבות היו להם כדי לתרץ את ב' ההפכים האלה הנראים בהשגחה, אשר משמשים בעולם אחד."

מכל מה שיש במציאותנו, השאלה הגדולה ביותר של האדם היא איך הטבע, שמוליד אותנו, שהוא כמו אימא שלנו, מתייחס אליו בשתי צורות:

צורה א' - עד שהאדם מתפתח, הוא זוכה ליחס יפה מצד הטבע עצמו הדומם, וגם מצומח, חי ומדבר. בכל הצורות שלו יש סדר מסוים, שמסודר על ידי הטבע, ונמצא באופי של אביו ואימו, באופי של קרוביו ובאופיים של העולם והחברה סביבו, שמתייחסים אל האדם בצורה שעליו לגדול, ונותנים לו כל מה שהאדם זקוק לו.

צורה ב' - לאחר שהאדם גמר להתפתח על ידי הטבע. ברגע ובמידה שהוא מקבל עצמאות וגומר את שלבי ההתפתחות שלו, אותו הטבע מתחיל להתייחס אליו לפי מידת ההתפתחות שלו בצורה הפוכה, אכזרית, מחויבת, שדורשת מהאדם דבר מה. אבל מה, האדם לא יודע.

אין כמעט מצד הטבע יחס כזה דו-פרצופי לא לדומם ולא לצומח וגם לא לחי. אמנם בחי רואים איך הגור זוכה לטיפול טוב ומסור על ידי הוריו מולידיו, אבל אחר כך הוא חייב בעצמו ללכת ולהשיג את מזונו בעבודה קשה, ולהתקיים בכוחות עצמו. אבל בכל זאת השינוי ביחס הוא לא קיצוני כמו במין האדם.

כלפי האדם הטבע מאוד קיצוני. ככל שהמערכת החברתית והביתית פיתחה מערכות הגנה לטיפול באדם הצעיר, היא בדיוק ההפך פיתחה מערכות של דרישה וניצול כלפי האדם הבוגר. כך הטבע שנמצא בנו ובכל העולם ובכל היקום קובע שיהיה.

למה זה קורה? הניגוד ביחס של הטבע, הסתירה הזאת, בולטת מאוד לעיניו של כל חוקר, והוא לא מבין מהי הסיבה. אבל סיבה יש רק אחת. רואים שהטבע חכם למדי ומסדר הכל בחוכמה עמוקה. כאשר יש צורך לגדל את הילד, הטבע עושה שההורים ירצו ויוכלו לגדל אותו, ומכין את כל המערכות הנחוצות. אבל כמו שהטבע מכין הכל כדי להוליד ולגדל את האדם עד בגרותו, באותה חוכמה נפלאה הוא מתייחס אליו באכזריות בבגרותו, ודורש ממנו התפתחות אישית משלו, שימצא את הדרך אליה.

אבל מה הטבע דורש, לא ידוע בינתיים, אלא מתוך שחוקרים את הטבע, ורואים את עמקות חוכמתו, ועד כמה הוא מקיף את כל המציאות ומכין הכל, מבינים שהיחס האכזר שלו לאדם מרגע בגרותו, שמחייב ודורש ממנו התפתחות כלשהי, יש לו לבטח הצדקה, והוא בא בצורות ואופנים כאלה, שאם האדם היה שם לב מה רוצים ממנו, הוא מתוך השאלה והחקירות עליה כבר היה יודע איך להתפתח נכון. איך להמשיך את התפתחותו בבחירה חופשית ועצמאית משלו, ולא בהתפתחות הטבעית שהחדיר בו הטבע עד בגרותו.

לכן מרגע בגרותו, האדם צריך להמשיך ולהתפתח בבחירה שלו, תוך הבנה שכל מה שהוא צריך להתפתחות בבחירה חופשית, נמצא פרוש לפניו במערכות שהטבע סידר בו, בסביבתו ובעולם כולו. ואם הוא יוצא מההנחה הזאת, יש לו הסתכלות שכלית בריאה והגיונית על מה שקורה לו. כי מתוך כל החקירות של הטבע, רואים עד כמה כל החוקים שלו וכל הסדרים שבאים ממנו, בנויים בצורה מוחלטת. ואם לא מצייתים להם, לא עושים בחוכמה, כי מקבלים מכות וניזוקים עד שבסופו של דבר מגיעים להחלטה שכדאי לציית לטבע, וכדאי למצוא את הדרך, איך להמשיך וללכת הלאה, בהתאם לחוקים המוחלטים שהטבע סוגר סביבנו.


ממתי המציאות מתחילה ללחוץ על האדם שלא נמצא בהתאמה לחוקיה?

קיימים חוקים יותר כלליים, יותר גדולים או יותר מקיפים, שאותם האדם חייב לקיים מרגע בגרותו ואילך. ולפני שהוא נעשה בוגר, הטבע מתייחס אליו בהתאם למידת התפתחותו, ולא דורש ממנו לקיים את החוקים האלה. אלא חלק מקיום החוקים האלה הטבע מעביר לסביבה שלו, להורים ולחברה, וחלק מהם הוא בכלל לא דורש מהאדם לקיים.

מה שלא שייך לקיום הבהמי-הגופני שלו, אלא להתפתחותו הפנימית, לא דורשים ממנו, ועליו הוא לא מקבל ייסורים עד שהוא לא גדל. אלא הוא מקבל ייסורים כדי לגדול, חלק מהסביבה וההורים וחלק מכוחות ההתפתחות שלו. וכך הוא מתפתח. הוא דורש מההורים, ההורים דורשים ממנו, ועל ידי תנאים שמשלימים אחד את השני, מתפתחים.

הדרישה להתפתחות פנימית מתחילה מגיל ההתבגרות. ולמעשה הרבה לפני כן מהשאלה "מהו הטעם בחיינו?" ששואלים ילדים קטנים בסביבות גיל תשע, או אפילו שש כמו שמציין האגר"א. שהאדם מתחיל לשאול על תכליתו, מי אני ובשביל מה אני, שמתחילים להתעורר אצלו סימני בגרות. תשע ויום אחד. אבל "גדול" נקרא י"ג ויום אחד.

ומה שקורה היום בחברה, שגם אדם בגיל שלושים וארבעים לא מוכן להתבגר בחברה, קורה רק כלפי המערכות שהחברה בנתה בצורה מלאכותית, שהאדם אומלל מתבלבל ולא מסוגל עדיין להסתדר בהן. אבל אין זה אומר שהוא לא מוכן להתפתחותו הרוחנית. לפי הטבע מגיל בר המצווה האדם מוכן להתפתחות רוחנית.

ורואים בהחלט איך מהגיל הזה, וגם לפני כן, הנער מרגיש את עצמו כיחידה נפרדת בתוך החברה, ולכן מתחילות להיות לו בעיות חברתיות, עם הקבוצה, עם הכיתה, עם החברים, השונאים ועוד. כבר "האני" שלו מתחיל להיבדל וצריך להתחיל בתיקון שלו. גיל בר מצווה נחשב מאוחר, אבל ממנו מחויבים לעסוק בתיקון עצמי, כי מצד הטבע האדם כבר נחשב לבוגר. לא לכל התיקונים. לכל התיקונים האדם מוכן מגיל עשרים. לכן סופרים שהמספר השלם של הנשמות הוא שישים ריבוא, שש מאות אלף - מגיל עשרים ומעלה. גם כהתאמה בין רוחניות לגשמיות. ברוחניות "גיל עשרים", שיש לאדם עשר ספירות דאור ישר עם עשר ספירות דאור חוזר.


אם כל כך דואגים לקטן, למה הוא לא רוצה להישאר קטן?

קטן לא רוצה להישאר קטן, מפני שבצורה טבעית הוא מרגיש שעדיף ומכובד להיות גדול. שהגדול הוא יותר גדול, יש לו יותר בכוח, יותר בהבנה, והוא יותר ממנו. ולמרות שפעמים רבות הוא רוצה להתפנק ולהיות קטן ולנצל את אהבת ההורים, לא לצורך לגדול אלא לצורך קבלת תענוגים, אבל בכל זאת הטבע מחייב אותו לגדול.

הטבע מחייב תמיד להשתוות למדרגה יותר גבוהה. החיוב הזה הוא המנוע שנמצא בתוך הטבע ודוחף את כולנו. בעל הסולם קורא לו "מכבש ההתפתחות", שכל הזמן דוחף את האדם. הדחיפה שלו לא נגמרת גם לאחר שמגיעים לבגרות, לכן מרגישים ייסורים. כי הכוח המחייב הוא אותו כוח, רק שמחייב בצורה אחרת.

עד גיל ההתבגרות הוא מחייב אותנו מבפנים, בתוך הרצון. ומגיל ההתבגרות ואילך, שמשך כל החיים שלו האדם צריך להשתוות לבורא, הטבע לא לוחץ עליו מבפנים לרצות לגדול ולהיות כמו בורא, כדי שהאדם מתוך בחירה חופשית שלו, יעשה את השתוות הצורה לבורא.

החלק השני של חיי האדם, מגיל בר-מצווה ואילך, הוא חייב לבחור בעצמו מה הטעם בחייו. שהטעם בחייו לא יהיה תלוי בקניית תענוגים, אלא בהשוואת הצורה להמשפיע. והמשפיע הוא כבר קניית טבע אחר. אבל הלחץ הוא אותו לחץ. עד בר המצווה יש לו רצון טבעי להתפתחות. ומעל לזה, ההתפתחות היא מתוך חופש, שגם בה יש לאדם ייסורים, אבל הוא חייב בעצמו לחקור אותם, ומתוכם להגיע להחלטה.


איזה לחץ מופעל על האדם - פנימי או חיצוני?

לחץ להתפתח הוא תמיד פנימי. אלא לחץ יכול לבוא דרך לבוש של קבלת תענוגים מידית, ובשבילם רצים להתפתח. התפתחות שנקראת לפי הרצון. או לחץ לא מתוך זה, שביצוע ההתפתחות מביא תענוגים, אלא מהחיוב להחליט להתפתח לא מתוך תענוגים. אבל לחץ הוא לחץ.

כלומר, חוק מכבש ההתפתחות נמצא בפנים, בתוך כל חי, חוץ מדרגת דומם. אבל המכבש הזה מלובש בתקופת ההתפתחות הטבעית של האדם בצורה כזאת, שאם האדם מבצע מה שהוא דורש, יש לו תענוג על המקום. ומגיל התבגרות ואילך הוא בנוי כך, שאם האדם מבצע אותו, אין לו תענוג על המקום.

למה? כדי שהאדם יחליט בצורה בלתי תלויה בתענוגים, שהוא רוצה להתפתח. וילך עם המכבש יחד ויאהב אותו בלי תענוגים. וכך האדם מגיע לקבל צורות שלו מחיוב אחר, מהחיוב להידמות להנותן.


באיזו מידה אפשר לומר על כלל האנושות מה שאומרים על היחיד?

החוק של היחיד והחוק של האנושות הם היינו הך, כלל ופרט שווים. אין חוקים אחרים, אלא אותו חוק גם בפרט וגם בכלל, ולכן גם באנושות קורה אותו דבר. האנושות התבגרה וצריכה להתחיל לתקן את עצמה, והאמת שההתבגרות שלה התרחשה כבר מזמן.

אפשר לקשור את התהליך הזה עם בירורי הניצוצות ושבירת הכלים, איזה כלים מתבררים על ידי התפתחות עד י"ג שנה, ואיזה כלים מתבררים אחרי כן.


מי צריך להתפתח לפני כל היתר?

גם באדם וגם באנושות ישנם חלקים של "ישראל", שצריכים להתפתח קודם, ואחר כך בעזרתם מתפתחים החלקים האחרים. אדם שמתחיל לעסוק בתיקונו הפרטי מגיל י"ג שנה, צריך קודם כל לפתח כלים דהשפעה בלי לגעת בכלים דקבלה. כמו שהקבלה אומרת, לא לגעת בתענוגים, אלא לעזוב אותם, לא חשוב אם יכולים לצמצם אותם או לא. ורק לעסוק בגדלות הבורא, בגדלות המטרה, שהם ימשכו אותי, ולשם המטרה הזאת אני אתקיים.

במילים אחרות קוראים לזה, להגדיל את הכלים דהשפעה ולעזוב את הכלים דקבלה. הכלים דהשפעה נעשים כל כך גדולים, שהם תופסים את מקומם של כלים דקבלה. ואז האדם רואה שהכלים דקבלה של העולם הזה לא חשובים ביחס ל"חולת האהבה אני", לכמיהה שלו לבורא. ומזה בא לאחר מכן תיקון בכלים דקבלה. לא הכלים שהיו לו, אלא באים לו כלים הרבה יותר גדולים.

חוק ההתפתחות הזה חל בשווה גם על אדם פרטי וגם על האנושות כולה. וכמו שבאדם פרטי תחילה עוסקים בכלים דהשפעה, בבחינת "ישראל" שבו, ואחר כך ב"אומות העולם", בכלים דקבלה שלו. וכך גם בכל העולם, התיקון הוא קודם בישראל, ואחר כך באומות העולם.


מהו החוק הכללי של הטבע?

החוק הכללי של הטבע הוא "להיטיב לנבראיו". החוק הזה הוא מחשבות הבריאה, חוק הבריאה, החוק שכולל בתוכו את כל מה שיש. מתוך החוק הזה ישנה תוצאה ממנו. לתוצאה הזאת אפשר גם לקרוא חוק או עוד הרבה חוקים, אבל הם כולם ביטוי בדרגה יותר נמוכה של החוק הראשון, כמו תוצאות ממנו.

הביטוי הבא של החוק להיטיב לנבראיו הוא חוק השתוות הצורה. שהנברא כדי להגיע למצב של טוב ומיטיב, שבו מתבצע להיטיב לנבראיו, חייב להיות בהשתוות הצורה. למי ולמה? לאותו התנאי שנקרא "להיטיב לנבראיו". כלומר, הנברא בעצמו חייב להגיע ל"להיטיב לנבראיו", שיתקיים בו החוק הזה, התנאי הזה, בחומר שלו, של הנברא.

מי הוא הנברא? התוצאה השלישית, החוק השלישי. הנברא חייב להיות ההפך. ברצון לקבל במקום להיטיב. מלכתחילה לפי טבע שלו, הוא חייב להיות מי שיקבל את ההטבה. ו"להיטיב" יכול להיות בתנאי שהוא משיג את ההטבה בעצמו. כלומר, עניין הרגשת התענוגים חייב להיות מנותק אצלו מהיכולת להשתמש בהם. שהוא חייב להיות בטבע לקבל, וביכולת להיות למעלה מהטבע שלו, שזו התוצאה הרביעית, וכך הלאה.

כך נבנה סולם המדרגות מלמעלה עד העולם הזה. והעולם הזה, המדרגה האחרונה שממנה הנברא מתחיל את הדרך, לבצע את כל החוק הכללי להיטיב לנבראיו, הנקודה ההתחלתית שלו היא מצבו של האדם בעולמנו. אפשר לתאר את המבנה הזה כגלדי בצלים, או כעיגולים שבמרכזם נמצא האדם.


מה פירוש הדבר לתת לאדם מיד תשובה?

"לתת מיד תשובה" נקרא, לצייר באדם דמות מובנת לו במאה אחוז, מה הדבר הזה צריך להיות. ומכמה מילים שאומרים לו, הוא מסוגל לתאר לעצמו, שאם הוא ישיג אותה, אם הוא ידע אותה, אם הוא ירכוש אותה, הוא יהיה מסודר ולא יסבול יותר לעולם ועד. אז נחשב שנתת תשובה הולמת.

אבל אין בתוכנו, בזיכרוננו, בדמיוננו, בניסיוננו, דמויות כאלה, שאפשר לתאר אותן משתי מילים ומיד להבין. גם אין אפשרות ממיליוני הדמויות הפנימיות שיש באדם, להרכיב רק את הדמות שרוצים לתאר לאחר. לכן אי אפשר לתת מיד תשובה ברורה, מיידית והחלטית.

לכן אומרים, ל"קטנים", ל"עבדים", ל"נשים", פותחים לאט לאט, בהתאם להתפתחותם. כל פעם צריך לברוא בו צורות פנימיות מתוך מה שיש בו פלוס אחד, עוד אחת יותר מתקדמת. שהאדם מתוך הניסיונות שלו פלוס הייסורים שלו, הוא מוכן להאמין וללכת עליה, מאין ברירה.

אבל אם אומרים לו: "אתה תסבול אם לא תגיע להיות כמו בורא", זה לא מתלבש בו. הוא יכול רק לצחוק עלינו בחזרה. כי מתארים לא דבר, שהוא לא נמצא במגע איתו, שהוא לא יכול לתאר לעצמו את הצורה הזאת.


מהי הצורה הזאת שמוסיפים לאדם "פלוס אחד"?

"פלוס אחד" נקרא לבנות סביב האדם מסגרת, כמו שהורים עושים מצד הטבע. צריך בחוכמה לבנות סביב האדם מערכת כזאת, שתיתן לאדם את כל החום, וכל מה שהוא חייב וצריך לקבל להתפתחותו, חוץ מדבר אחד, לחייב אותו במימוש בחירתו החופשית. ולהכין לו את כל התנאים למימוש הבחירה החופשית שלו בחברה שלנו. בחברה קטנה, בקבוצה, או בכל האנושות.

המערכת הזאת עלינו לבנות בעצמנו, הטבע לא הכין לו אותה עבורנו. ובקבוצה זה כולל מהי הקבוצה הנכונה. שהיא לא דורשת מהאדם שום דבר חוץ מדבר אחד, איפה הבחירה החופשית שלו, האם הוא כל הזמן מתעסק בה. כי הפעולה הזאת היא הרווח של הקבוצה מכל חבר וחבר. וכל היתר, הקבוצה צריכה לסדר לאדם, שיהיה לו נוח וטוב, בתנאי שהוא מבצע את הבחירה החופשית שלו. ואם הוא לא מבצע אותה, שירגיש בקבוצה נורא ואיום.

כמו שהטבע סידר לנו בחיים שלנו, ואנחנו לא רואים. כל החוק הכללי מסודר רק לצורך הזה. אם היינו מממשים את הבחירה החופשית שלנו בכל רגע, היינו מרגישים עצמנו כבר בגמר התיקון, בגן עדן. כי כל הכוחות השליליים פועלים על האדם רק כדי מכל הצדדים לדחוף אותו לנקודת הבחירה. והוא בורח ממנה בכל כוחו.


האם לאדם ברחוב צריך להסביר בשיטת "פלוס אחד"?

לאדם ברחוב לא צריך ללכת בגישה כמו שמטפלים במי שנמצא בקבוצה רוחנית, שמתחיל ללמוד את החוק שפועל עליו, ואחרי כמה שנים אולי מתחיל להבין אותו קצת ולגלות. לאדם ברחוב צריך לגרום כניסה רגשית לתוך המערכת הזאת. לא דרך מוחא, אלא דרך ליבא.

בצורה כלשהי צריך להביא למודעות שלו, שאם הוא ישתמש בבחירתו החופשית, הוא ירגיש טוב, יהיה לו טוב. ומזה הוא צריך להבין שהוא חייב למצוא קבוצה, סביבה. שהסביבה היא הבחירה החופשית שלו. באיך הוא מממש את עניין הסביבה - איך הוא מוצא את הסביבה, איך הוא מכניס את עצמו בתוכה, איך הוא בונה אותה מבפנים - תלויה כל ההתפתחות שלו וכל עתידו.

אפשר לגרום לו להבין זאת בצורה רגשית. לא מתוך חקירות ולא מתוך העניינים הגדולים שלומדים בקבלה, אלא בצורה פשוטה, בצורה אנושית שמתקבלת אצלו. שאם האדם נמצא בחברה, אז שום דבר לא קשה לו. אנשים נכנסים לחברות כאלה, שעושים מאמצים עצומים, ומקבלים על עצמם עבודות קשות, וביצועים מסובכים, ומי יודע מה קורה להם שם, ולהם שנמצאים בחברה לא קשה.

החברה מחייבת את אותם לנהוג כך, ומגדילה להם חשיבות עד מוות, והם בכלל לא מרגישים שזה קשה, או שמשהו לא בסדר אצלם. האדם מרגיש שהוא חייב לעשות את זה, ולא רוצה אחרת ובוחר למות. ולא שהוא לא רוצה לחיות, אלא החברה מעלה לו את החשיבות בזה למעלה מהכל.

הכל בא לא מתוך השכל, אלא מהרגש. וצריך עוד לחקור מהו כאן עניין הפנאטיות, למטה מהדעת ולמעלה מהדעת, ואיך האדם בכל זאת רוכש את הכלי למעלה מהדעת על ידי התכללות בחברה. הרי להתכלל בחברה יכול להיראות לו כאילו הוא מוכר את עצמו, שאין לו דעת ואין לו בחירה חופשית, שנפל בטעות לאיזה חברה, ונמצא בתוכה כמו בשבי.

אבל הגשת הרעיון של הקבלה לא ליחידים, לא לכמה אלפים מכל העולם או כמה מיליונים, אלא לכל היתר חייבים להגיש את הרעיון הזה בצורה לגמרי שונה, בצורה רגשית. כהוכחה רגשית ובטיפול רגשי, והכל באופן אחר לגמרי ממה שנהוג בקבוצת לימוד.

וגם מתוך הטבע, רואים איך הוא סידר, שקודם החלק קטן הנקרא "עם ישראל" עובד על עניין ההשפעה ואחר כך אומות העולם, הרצון לקבל, שבתחילה מרגיש שיש לו רווחים מכלים דהשפעה, ומתחיל לעסוק בהם, ואז מ"לא לשמה" מגיע ל"לשמה". היחס הזה בא מתוך הכרה רגשית בכדאיות. ואז האור מחזיר את האדם למוטב. הוא פועל כך, שמתוך התענוגים ובתוך התענוגים מגלים את הנותן. ומתקדמים לכיוון הנותן תוך הסתכלות על התענוגים כאמצעי בלבד.


איזו גישה טובה יותר הרגשית או המדעית?

גישה מדעית טובה למי שמשפיע עליו רק אם הוא חוקר ומגיע דרך השכל וגם דרך הרגש. האגואיזם הוא לא פחות מאשר באחרים, אבל הוא יותר קשה. חייבים להוכיח לו אלפי פעמים שמכות קשורות לסיבה כלשהי. ויש אנשים שמקבלים את זה בצורה יותר קלה, אחרת.

לאנשים האלה אין ברירה. הם מתפתחים בצורה כזאת, וזה צורת התפתחות קשה מאוד. אמנם שהגישה המדעית נותנת עושר רב מלקשור את כל חלקי הבריאה ולדעת אותם, אבל מה איכפת לדעת או לא לדעת, אם כאשר מגיעים, מקבלים את מה שמשיגים בהרגשה.

אצל כל אחד הגישה היא בהתאם לאיך שהוא בנוי. אבל לקהל שלא נמצא בכלים כאלה, שרובו חי מתוך ההרגשה בלבד, ולא איכפת לו חקירות אמת ושקר, אלא "תן לחיות", רק מר ומתוק, הגישה אליו צריכה להיות גישה רגשית. וככל שקהל יהיה יותר רחב, הגישה חייבת להיות יותר רגשית. כי הם חיים קרוב לאדמה, קרוב לרצון לקבל, ששם אין שכל. האדם מרגיש טוב, יש לו אוכל, טלוויזיה, כדורגל, מספיק לו, הוא לא צריך שום דבר. או האדם היותר מפותח, לא צריך אוכל, לא טלוויזיה, אלא הוא כל הזמן עסוק ומוטרד.

לכן דווקא מפני שיש ללומדי הקבלה שכל ורגש, דווקא בגלל שקשורים יחד בכל הכלים, צריך לפתח צורות הפצה שונות לקהל הרחב. שלזה אנחנו מסוגלים.


איך שיטת בעל הסולם, שבעיקרה היא שיטה מדעית, יכולה להתלבש באנושות?

השיטה של בעל הסולם היא מקיפה מאוד וכוללת. "כוללת הכוונה שהכל נמצא בא גם תענוגים וגם יכולת שכלית. כי נשמתו גבוהה מאוד ומפותחת מאוד בין שני הקצוות האלה, מהרגש ועד השכל. לכן השיטה שלו יכולה להיות לדור שלנו שבו גם נשמות כאלה וגם כאלה.

וישנם הרבה אנשים, שאפשר לפצח אותם רק אם מוכיחים להם שזה כך, לא דרך הרגש, אלא דרך השכל. והיום יש הרבה. בדורות הקודמים היו רק יחידים, כמה פילוסופים וחוקרים. וככל שנתקדם יותר, אנשים יתפתחו בשכל, בשכל שמעל הרגש.