שיחה על מאמר:

"ויהי ערב ויהי בוקר"

"שלבי הסולם" כרך א' - בראשית, פרשת בראשית, עמ' 1

שיעור מה- 20.10.03

אתה נמצא כאן:

שער למתחיל > שיחת היום > מאמר: "ויהי ערב ויהי בוקר"

ממה מתחילה "בראשית"? "בראשית", התחלת התקדמות האדם, מתחילה כאשר האדם מבדיל בעליות ובירידות שלו, מהי עלייה אמיתית ומהי ירידה אמיתית. כאשר הוא מתחיל לתת הגדרות נכונות יותר מהי ירידה לעומת עלייה, מהו טוב לעומת רע, מהו אור לעומת חושך.

אם המחשבות שלו מתקרבות למחשבות הכלל, הוא קובע שנמצא בחושך ובמצב רע, למרות שבהרגשתו יכול להרגיש טוב. אבל קובע שזה רע, מפני שבהתקרבות למחשבות הכלל הוא מתרחק מדבקות, מרוחניות, ממטרת הבריאה. וההפך, אם הוא מתכנס בתוך עצמו, ומוצא בפנימיותו קירבה לכוח העליון, לבורא, להערכת מעשה ההשפעה, אז הוא קובע שנמצא בעליה.

וגם במצב הזה יש כל מיני שלבים. שהאדם לא בכל פעם יודע באיזה מצב הוא נמצא, ולא יכול לקבוע את מצבו. נמצא כביכול בחוסר הכרה, שנמצא, אבל לא מודד את מצבו. כלומר, כל מצב ומצב מתחיל מכך, שהאדם מתחיל לראות אותו מהצד, לקרוא אותו מנקודה אובייקטיבית, שאינה תלויה בו. שבתוך האדם יש כבר יכולת הבנה - הבנת המצב.

הבנה מקורה מהמילה "בינה", שבתוך מלכות ישנה גם בינה. שמקבלים הרגשה שמרוממת את האדם מעל החיים הגופניים. ואז יש באדם שתי נקודות, שבהפרש ביניהן, הוא בודק את מצבו, ויכול לקבוע הבחן בין טוב ורע, לאמת ושקר. ואם האדם מתרומם מעל הרגשת טוב ורע, ומוכן ללכת לפי הגדרה של אמת ושקר, אז בהחלט ניתן לומר שנמצא בעליות וירידות בצורה הכרתית.

במצב הזה הוא בסופו של דבר קובע, שבדרגתו הנוכחית נכון ללכת בידיעה, אבל אם ברצונו לעלות לדרגה יותר עליונה, עליו ללכת באמונה למעלה מידיעה, למעלה מהדעת, כדי לקנות דעת, ושכל, וקירבה לעליון - לדרגה יותר עליונה. ואז הדרך של האדם מתחילה מ"בראשית". כבר יש לו התחלה, יש לו ראש, יש לו מטרה, והוא הולך להתקדם.

אבל תמיד הוא רואה את מצבו כחושך, כערב, וממנו משתוקק ל"בוקר", שיהיו ל"יום אחד", ועוד "יום אחד", ועוד "יום אחד". כלומר, תמיד המצבים מתחילים מ"ערב", שהאדם מגיע להכרה, שיש מצב יותר נעלה, יותר קרוב לבורא, ואז הוא קובע "ויהי ערב", ומתוך המצב הזה מגיע ל"ויהי בוקר", ומהם ל"יום" אחד, ול"יום" שני, ושלישי וכו'.


איך אפשר להיעזר בכוחות החברה או בכוחות הבורא כדי להיכנס ל"בראשית"?

האדם בעצמו, אם הוא נמצא לבדו, ללא חברה, כמעט ואינו מסוגל להתחיל לקבוע את מצבו כחושך, כרע. הוא לא יכול לתת הגדרות נכונות. סביבה נכונה היא ספרים, מורה וקבוצה. בלי חיצוניות, בלי גורם חיצוני, שנמצא מחוץ ל"האני" של האדם, הוא לעולם לא יוכל לדעת מה הם המצבים, היותר מתקדמים, היותר נכונים, להתקדם לרוחניות. ולא שנדמה לו או נראה לו.

לכן, אם האדם מוכן על ידי הקבוצה, לקבוע הגדרות בצורה יותר נכונה ואמיתית, ובלתי תלויה בהרגשה, אלא באמת בלבד, בקביעה של אמת ושקר, ולא של מר ומתוק. אם הוא מסוגל לסבול למרות שמר לו, ולקבוע שזה אמת, ולכן עדיף - ורק חברה, ספרים ומורה, יכולים להראות לאדם, שיש משהו הפוך ממר ומתוק, שהוא יותר חשוב, שאמת יותר חשובה ממתוק, מתענוג - אם מראים לו, והוא מוכן לראות, מוכן לקלוט, ובאמת מוכן ללכת על זה, למרות שצר לו, אז החושך שנמצא בו, הופך ליום.

למה? מפני שהאדם מחליף בתוכו את הגדרות של חושך ואור. ולא שמשתנה מצבו או המציאות סביבו, או שיש שינוי ביחס הבורא אליו, אלא מתחלפת ההגדרה הפנימית שלו. החילוף הזה נקרא שהאדם מתקן את הכלי שלו. קודם הוא בדק לפי כלי הרגשה, ועכשיו הוא בודק לפי כלי אחר, שנקרא "כלי האמונה" או "אמונה למעלה מהדעת".

מהי אמונה? שהאדם עדיין לא מרגיש שהדבר חשוב, ושלפניו עניין חשוב, אבל הוא מקבל אותו ורוצה שכך יהיה. היחס הזה נקרא לשנות את הלילה ליום, ואז נעשה "יום אחד". למה אומרים שנעשה "יום אחד" ולא קוראים לו "יממה" או שם אחר? למה יום ולילה יחד נקראים "יום"? כי האדם עצמו קובע, שהיום יותר חשוב מהלילה, לכן לכל התהליך הזה שעובר עליו הוא קורא "יום".

למרות שבתחילה הלך לפי ההרגשה הקודמת, הראשונה, של מר ומתוק, הוא לא הרגיש מתוק במצבו, אלא התחיל להרגיש הכרת הרע, חושך. ועתה הוא רואה, שהחליף את ה"מר" ל"אמת", שזה אכן "יום". ואז את המצב הקודם שהרגיש כחושך, הוא רואה כהכרחי ובלתי נפרד מכל התהליך, ולכן קורא לכל התהליך כולו "יום".

לכן, לא משתנה דבר, חוץ מההגדרות בתוכנו. שינוי ההגדרות, איך שהאדם מתייחס לרשימות, למצבים שכל הזמן מתחלפים בו לפי סדר קודם ונמשך, סיבה ומסובב, שמקבל כל מצב שבא אליו, כמצב יותר מתקדם, יותר נעלה, יותר קרוב לבורא, לצורת ההשפעה, שינויי ההגדרות התמידיים הללו, שהאדם חייב לעשות בתוכו, הם נקראים "הליכה רוחנית", "התקדמות רוחנית".

או שהם נקראים "סדר התיקונים". לאדם יש רצון לקבל כללי, שבכל פעם הוא נכנס יותר ויותר לעומקו, ומברר יותר ויותר עד כמה ההגדרות שלו וההרגשות שלו, הן על מנת לקבל. הוא בודק את ההרגשה שלו, ומגיע להכרת הרע שהוא הולך רק לפי ההרגשה, וכתוצאה מזה הוא מתעלה באמונה למעלה מהדעת. כלומר, קובע שהוא לא רוצה ללכת לפי הרגשה, אלא יותר נכון וחשוב ללכת לפי האמונה, היינו, לפי הקביעה שלא חשוב מר או מתוק, אלא אמת - מצב יותר מתקדם לבורא.

בכך שהאדם משנה את ההגדרה, הוא הופך את החושך ליום, בכל מדרגה ומדרגה. היחס הפנימי של האדם לרשימות שמתעלות בו, לכל המצבים הפנימיים שלו, זה התהליך שאנחנו עוברים. וחוץ מהיחס הזה, דבר לא משתנה. אלא כל פעם מתגלות באדם רשימות של התפתחותו, והאדם חייב על כל רשימו ורשימו לקבוע, שהוא רוצה להתייחס אליו, רק לפי מידת קירבתו לבורא, ולא לפי הרגשת מר ומתוק שמביא לו. כלומר, לא לעבוד עם כלים דקבלה, אלא לעבוד על חשיבות הבורא, הנקראת כלים דהשפעה.

למה קוראים להם "כלים דהשפעה"? מפני שעובדים עם אותם כלים שמרגישים מר ומתוק, אבל קובעים בהם מצב שונה הנקרא "אמת ושקר" או "אמונה למעלה מהדעת". כלומר, לאותם כלי קבלה שמרגישים תענוג או ייסורים בלבד, האדם מכניס קנה-מידה אחר, יותר קרוב או יותר רחוק מהבורא, הוא מכניס את הבורא בתוכם. ואז הוא מודד את הכלי לפי מידת ההתקרבות לבורא, ולא לפי ההרגשה שבתוך הכלי, וזה נקרא ש"הבורא ממלא את הכלים".


איך אפשר לשנות את היחס ממר ומתוק לאמת ושקר על ידי החברה?

איך אפשר לעשות את השינוי הפנימי הזה בצורה מועילה, מהירה וחדה, למרות שבאופן טבעי האדם תמיד רוצה לברוח ולא לראות? איך האדם יכול להכניס את עצמו למצב שיחייב אותו לראות? איך הוא יכול למרות הרצון לקבל שלו, להיכנס למצב שאחרת היה בורח ממנו? רק אם האדם מארגן סביבו חברה.

החברה, למרות שהאדם לא רוצה, נותנת לו הרגשת חשיבות הרוחניות, הרגשת החשיבות לדרוך על עצמו, את החשיבות ללכת נגד מר ומתוק ובעד אמת ושקר. החברה נותנת לאדם את היכולת לראות עד כמה הוא נמצא בהבחן של מר ומתוק ואמת ושקר.

כלומר, החברה עוזרת לאדם ללכת נגד האגו שלו, ולסבול מצבים שאחרת הוא לא היה מסוגל לסבול. אלא היה בורח מהם בתת ההכרה, ומעביר את זמן בלהרגיע את עצמו, שהכל בסדר ולמרות הכל הוא מתקדם. הוא היה משקר לעצמו בצורה לא מודעת וללא ביקורת חיצונית.


איך יודעים מהי אמת?

האדם מקבל את התגובה הזאת, את המידה הזאת מהי אמת, מהאור מקיף, אבל לפי הרצון של האדם לגלות אותו. ואם האדם הולך רק לפי הספרים, יהיה לו רצון, אבל בחברה, הרצון הזה מתגלה הרבה יותר מהר. כי החברה היא דבר חי, וספרים הם בכל זאת דרגה אחרת.

מהסביבה, מהחברים, האדם כל הזמן מקבל ביקורת ושינויי מצבים, שלו כלפי החברים, ושלהם כלפיו. ובתוך החברה נמצא מורה שמשפיע לו דרכה. והלימוד שלו בתוך החברה הוא בצורה אחרת. כלומר, הכל חייב לעבור דרך יתר הנשמות, שבין כה וכה אני כלול וקשור איתן.


איזה פעולות הקבוצה חייבת לבצע כלפי החבר?

החברה חייבת לבצע את הפעולה, שהאדם רוצה שתבצע כלפיו, אם הוא מתחייב לבצע את הפעולות שלו כלפי החברה. מדובר על פעולות חיצוניות ופעולות פנימיות. פעולות חיצוניות בלבד הופכות את העבודה בקבוצה לרק מפעל.


מה הן הפעולות הפנימיות?

פעולות פנימיות הן, מה אני רוצה מהחברה. בשביל מה אני מכניס בתוכה את הרצון שלי, את המרץ שלי, את היגיעה שלי. שהאדם לא סתם עושה בה פעולות, אלא רוצה על ידי המאמצים שלו להגיע למשהו. על ידי המעשים שלו בחברה האדם דורש מהחברה שתענה לו על הציפיות שלו ממנה, שתקדם אותו ותעורר אותו.

אחרת בשביל מה לו לעשות עם החברים האלה כל מיני דברים, סתם כדי להעביר את החיים שלו יותר טוב? האדם חייב לקבל משהו מהחברה, תלוי מה הוא דורש ממנה. החברה מלמדת את האדם מה הוא צריך לדרוש ממנה. והיא צריכה לעשות את זה בצורה מודעת. כך רב"ש כותב במאמרי החברה הראשונים שכתב בשנת תשמ"ה.


אם האדם לא מקבל מהחברה מה שהוא מצפה ממנה, במי האשם, בו או בחברה?

אם האדם לא מקבל מהחברה, מה שהוא חושב שעל החברה לתת לו, אז או שהחברה לא מספיק ערה כלפיו. או החברה בכלל לא ערנית לכך, שמתפקידה לעורר כל חבר וחבר, ומסתפקת רק בשליחת הודעות בטלפון הנייד לכל אחד. או שחבריה לא מכניסים מספיק מרץ וכוח במחשבה הכללית, ברצון הכללי. הם לא ערים לכך שחייבת להיות אש בוערת בין כל החברים, והיא צריכה להיות מורגש באוויר, ולא לעבור במילים או בכל מיני מעשים חיצוניים, אלא לבעור בהם בצורה הפנימית ביותר, עד כדי כך שכל חבר לא יוכל להרגיע את עצמו, עד שלא יכנס לכל המערבולת הזאת.

לכן, האדם עצמו אשם, שהחברה שלו היא כזאת, כי הוא לא מעורר אותה. והחברה כולה אשמה, כי היא כלולה מכולם. היא אוסף של כל הרצונות והציפיות של חבריה.


מאיפה צריך להתחיל לתקן?

איך מתקנים? כל החברים מתאספים וקובעים מה הם רוצים. ואז ברגע שמרגישים ירידה, כל אחד מהחברים מתחיל לעורר את החברה, כדי שלא תרד מהרמה שקבעה לעצמה, ומהפעולות החיצוניות שנקבעו, אמנם שהן רק גורם לליכוד הפנימי ולאש הפנימית. כי החברים לא מתפעלים מזה שעושים אלף ואחת עבודות יחד, למרות שבחיצוניות נראה כך, אלא מתפעלים מהיגיעה, שכל חבר מוכן לתת לחברה, כדי להתקדם איתה.


איך חבר יכול לדרוש מהאסיפה, אם הוא בעצמו לא מתנהג בסדר?

אם האדם בעצמו היה בסדר, אז הוא לא היה דורש מהחברים שום דבר. אלא למה הוא נכנס לחברה? הוא נכנס לחברה, מפני שמרגיש את עצמו חלש ולא מסוגל להתקדם בעצמו, והוא שמע שרק על ידי החברה אפשר להתקדם, ומקווה שהחברים יחייבו אותו. הוא מצפה למצוא בהם משהו, שהם יספקו לו את אותם הנתונים, שחסרים לו כדי להגיע למטרה

האדם צריך כלים נוספים, שבתוכם הוא יגלה את הבורא. הכלים האלה נמצאים בחברים שלו. לכן הוא נכנס לחברה, וחייב לקבל מהם את כל ההתרשמויות שלהם, וכל הרצונות, וכל המחשבות. הוא חייב לרכוש אותם, ויכול לרכוש אותם, רק אם הוא מתייחס אל החברים שלו בעל מנת להשפיע. וכמה שהאדם מתייחס לחברים שלו, בצורה שמוכן להשפיע להם, כך הוא קונה מהם צורות ההשפעה.

ואם הוא מתייחס אליהם על מנת לקבל, הוא מקבל מהם את הרצונות האגואיסטיים שלהם, שאין לו צורך בהם. אחד נהנה מסיגריות, שני מקוקה קולה, שלישי אוהד כדורגל ורביעי אוהב לשחק בינגו. ואז הוא הולך אחרי הרצונות של כל אחד ואחד מהם, והם מלמדים אותו איך להנות מהחיים. אם האדם נכנס לחברה כדי להנות איתה, הוא לומד מחבריו את צורות ההנאה של כל אחד ואחד.

אבל אם הוא נכנס לחברה, כדי ללמוד מהחברים צורת ההשפעה, אז הוא לוקח מכל אחד ואחד את ההשתוקקות שלו וההתרוממות שלו כלפי הבורא. העבודה של האדם היא איך להתייחס לחברה, מה לרצות ממנה. והחברה מצדה צריכה להתייחס לאדם בצורה כזאת שתחייב אותו להתייחס אליה נכון. שאם הוא בא אליה בצורה אגואיסטית, על החברה להתנגד לגישה הזאת. ולטובתו, לסובב אותו להתייחס לחברה בצורה של השפעה. אם הוא רוצה להשפיע לחברים, הוא מוזמן להצטרף, ואם הוא רוצה לקבל מהם, שלא יבוא אליה.

למה? מפני שאם האדם בא לחברה כדי לקבל ממנה, אין לה מה לתת לו. כי הוא רק יגדל עם הרצון לקבל שלו, וירצה לשלוט בחברה, ולסובב אותה לפי האנוכיות שלו. לכן תפקידה של החברה לעזור לחברים בה להתייחס אליה נכון.


באיזה מצב האדם מסוגל לתת לחברה?


השיחה תושלם בקרוב.