מאמר השלום

פרק שלישי: "שיטה א' היא: הטבע"

שיחה עם הרב המקובל מיכאל לייטמן  מהתאריך 20.11.03

אתה נמצא כאן:

שער למתחיל > שיחת היום > שיחה על מאמר השלום

"שיטה זו היא שיטה קדמונית מאד, כי מתוך ב' הפכים אלו שמצאו בולט לעיניהם לבלי שום דרך ומבוא איך לקרבם זה אל זה, באו לכלל הנחה אשר הבורא והממציא את כל אלה, המשגיח בכח חזק על קיום מציאותו שלא יתבטל אף משהו הימנו, אינו כלל בעל שכל ומרגיש. ולפיכך, אף שממציא ומשגיח על קיום המציאות בחכמה נפלאה הפלא ופלא, עם כל זה הוא עצמו חסר דעה ושלא מדעת יעשה כל זאת, כי אם היה בו דעת והרגשה ודאי שלא היה מניח קלקולים כאלה בדרכי כלכלת המציאות בלי שום חמלה ורחמים על המעונים, ולפיכך כנוהו בשם "טבע", כלומר משגיח החסר דעה והרגש. ולפיכך אין כלל לדעתם, על מי להתרעם או להתפלל או להצטדק לפניו."

בעל הסולם כותב, שהשיטה הזאת היא קדמונית מאוד. נהוג אצלנו לחשוב, שהאנשים שחיו לפני אלפי שנים, תמיד האמינו במשהו, בכוח העליון, באל מסוים או בכמה אלים, בכוחות קטנים או גדולים, הרבה או מעט. אבל שיטת הקבלה היא מצד אחד שיטה מאוד עתיקה ומצד שני היא שיטה מודרנית, ששולטת גם בימינו.

האדם, אם רע לו, הוא מחפש את הסיבה למה רע לו. ובין יתר הסיבות לעיתים הוא מתחיל לחשוב, שיש עוד גורם, אולי גורם עליון, חוץ ממה שנראה לעיניו במישור שלו, של העולם הזה, והוא לא יודע במי לתלות את גורלו המר. אבל אם לא מר לו, הוא לא זקוק לכוח העליון, שיש לו רגש ויש לו יחס, שיכול לשנות אותו כלפיו. בכלל לא עולה על דעתו לחשוב על מישהו.

לכן גם בימינו וגם בימי קדם, קיים רק סוג היחס הזה לחיים, שהאדם חי בתוך הטבע לפי ראות עיניו. וטבע האדם הוא לחשוב כך ולקבל שזה כך, מתוך ההתמצאות שלו בעולם, מתוך המציאות שהוא מגלה. למה בעל הסולם קורא ליחס הזה לחיים, "אחת מהשיטות לחיפוש הכוח עליון"? כי הטבע הוא כוח עליון, כוח מעל האדם, אבל טבע נטול רגש ושכל, שיש בו חוקיות בלבד.

ובדרך כלל על השאלה מהי ומה מקורה, לא נותנים תשובה. ואם כן, זורקים תשובה או על אין סוף שנים אחורה, או אומרים שהחוקים הללו מושרשים כך בטבע. אבל אין בכלל התייחסות ליחס הפרטי, האישי, של כוחות הסביבה, כוחות המציאות, כלפי האדם. שהכוחות הללו משתנים בהתאם לדרגת האדם שבאדם.

השאלה היא רק כלפי הדרגה הזאת. כי יש באדם דרגות דומם, צומח וחי, שברור שהחלק הזה חי בתוך הטבע. ורואים שהחוקים בו מוחלטים, והמשפט עם האדם כלפי החלק הזה, הוא משפט כמו עם כל יתר הדרגות האלה סביבו, שלהן בהחלט אפשר לקרוא "טבע". אלא השאלה היא, איך המציאות שסביב האדם, מתייחסת לדרגת האדם שבו, לחלק האדם שבו, לפנימיות שלו.

האם גם לפי אותו חוק הטבע, שאין שואל, ואין דורש, ואין שכר ועונש מיוחד, מהחלק האנושי שבו, מחלק "האדם" שבו, אלא לפי החוקים. למה הרוסים טענו, שאם הם ינהגו באהבת הזולת, לכולם יהיה טוב, כי כך מסודר הטבע, אותו טבע שאין לו רגש ושכל. אבל הגבול בין הטענה הזאת לבין מה שאומרת הקבלה, הוא מאוד עדין.

עיקר השאלה היא, מה האדם דורש כתשובה לחלק האנושי שבו, ליחסים הטובים או הרעים שהוא בונה עם הזולת, שהם נקראים ה"חלק האנושי" שבאדם. האם החוקים כנגד החלק האנושי, הרצונות, הכוונות, המחשבות, הם חוקים פשוטים ומוחלטים, שלא עומד אחריהם אף אחד, כמו חוקי החשמל, חוק המשיכה, מגנטיות, וכו'. או האם כנגד הכוונות, המחשבות והרצונות של האדם, לא עומד רק החוק היבש, שאם אני עושה טוב, יהיה לי טוב בחזרה, אלא מישהו שדורש את קיום החוקים הללו, הנקרא "הנותן".

את החוקים האלה ברור שהוא נותן. אבל האם מאחוריהם נמצא "הנותן" או אלה חוקים שנתונים מראש, זה ההבדל המהותי בין הגישה של הקומוניזם והקיבוצים בארץ, לבין שיטת הקבלה והמקובלים.


איך הקבלה מסבירה את הסתירה ביחס של הטבע כלפי האדם כאשר הוא קטן ולאחר שגדל?

היחס המיוחד של הטבע, של הסביבה, כלפי האדם, יחס טוב ורחמן אליו בזמן שגדֵל, ורע ואכזר לאחר שגדַל, דווקא היחס השונה הזה הביא להתפתחות שיטות האלה ובכללן שיטה הקבלה, שצמחה מתוך ראיית הפער הזה ביחס של המציאות כלפי האדם, ובאה להסביר את הפיצול הזה ביחס כחוק טבע, כמערכת חוקים שמתייחסת אל האדם בהתאם למצב ההתפתחות שבו הוא נמצא.

אנחנו לא מכירים את כל החוקים, אבל אפשר לחקור את החוקים האלה ואפשר להשיג אותם, למרות שעוד לא השגנו. וישנם הרבה אנשים בעולם, שמשיגים את החוקים האלה בהרגשה שלהם, ואומרים שכדאי לעשות טוב לשני, מפני שכולנו גוף אחד וקשורים יחד. אבל אין להם הוכחות ממשיות, שמהן יודעים סיבה ותוצאה מקושרות יחד בצורה כזאת, שברור מה חייבים לבצע, ואז החברה דורשת מהאדם לבצע.

כמו שבעל הסולם אומר, שיש נתינה לחברה וקבלה מהחברה. בקבלה מהחברה יודעים לדרוש מהאדם לא לקחת יותר מדי, אבל בנתינה לחברה לא דורשים כלל. בן-אדם יכול לבוא ולומר: "אני לא עושה ולא נותן, אבל אני לא לוקח כלום מהחברה", ואף אחד לא יבוא וידרוש ממנו משהו. זה מה שקורה בחברה שלנו וזה לא בסדר. יש אנשים שלא בא להם לעבוד, הם לא מבינים שהעניין הוא לא לקבל חזרה מהחברה פרנסה, שלא שואלים את האדם על הפרנסה, אלא שואלים אותו האם הוא עובד, האם הוא נותן, האם הוא משתתף במה שהחברה עושה. ובחברה שלנו אין את זה.

אבל גם בדורות הקודמים וגם בימינו, אנשים מגיעים למסקנה שיש כוח העליון, שצריך להתייחס אליו, שהוא דורש מכל אחד השתתפות חיובית בחברה, כי כולנו גוף אחד. כך טענו בקומוניזם וכך טענו בקיבוצים, וגם עוד לפניהם. כל החברות הראשונות היו חברות שיתופיות. כל אחד היה מביא לחברה מה שהשיג. אחד צד איילה, השני מצא פטריות, שלישי השיג אוכל אחר וכו'. הם הרגישו את עצמם קבוצה, חמולה, משפחה אחת גדולה.


בשביל מה האדם עושה את זה?

האדם עושה זאת כדי לחיות טוב, בעולם הזה או בעולם הבא. אבל הקומוניסטים אומרים, שאין עולם הבא, אלא האדם כמו הבהמה חי וקיים שבעים שנה, ואחרי כן הגוף מתפורר, ומה שהוא עשה הוא משאיר לחברה ולצאצאיו. אם מעלים את "האני" של האדם כתורם לחברה, האדם יכול לחיות ולהרגיש שהחיים שלו נמשכים לנצח, אם הוא תורם לאנושות. על ידי התרומה הזאת הוא ממשיך לחיות. "האני" שלו קיים, רק לא בצורה אישית בעולם כלשהו אי-שם, אלא בכך שנתן ותרם לאנושות.

רואים בעולם שלנו איך אפשר להעלות את המוטיבציה הזאת לבן אדם, אפילו בלי לעבוד עליה ולהגדיל אותה. אנשים הולכים למות כי "האני" שלהם דורש. לדעתם הצדק איתם והם רוצים לשלוט.


למה החוקים קיימים כך?

אפשר לברוח מהשאלה, ואפשר לענות עליה בצורה כזאת, שהאדם לא ישאר עם סימני שאלה, מפני שאז הוא נשאר ללא תשובה ולא יכול להוסיף ולהתקיים. בשביל זה פיתחו שיטות שונות ומגוונות שמאפשרות לאדם לא להישאר ריק מול השאלה. ובשבילו אין חשיבות אם יש עולם הבא או לא, הוא צריך לקבל סיפוק על השאלה שלו עכשיו. כי אם הוא לא מקבל סיפוק מידי, או עבור עולם הזה, או עבור עולם הבא, הוא נשאר במצב לא טוב. אבל אם הוא מקבל סיפוק, כבר לא חשוב לו על ידי מה.

גם שאלה על העולם הבא, על גמר התיקון, על דבקות עם הבורא, התשובה שאדם נותן לעצמו, היא תשובה למצבו העכשווי, שרע לו עכשיו, ויש לו עכשיו חיסרון, שאותו הוא צריך למלאות מידית. ואם הוא ממלא אותו, אז הוא יכול להמשיך לחיות, להתקיים ולבצע דברים שונים. כלומר, האדם מספק את עצמו כרגע ולא בעתיד. ומהו העתיד, הוא לא יודע, כי אין עתיד. הרגשת העתיד היא שכביכול יהיה לי סיפוק בעתיד, אבל הסיפוק עצמו הוא לא בעתיד, אלא עכשיו האדם מספק את עצמו עם התשובה.

לכן לא חשוב באיזו שיטה האדם מספק את עצמו. האנשים חיים בכל השיטות האלה גם יחד, וכל אחד מקבל סיפוק משיטה אחרת. ואי אפשר להבדיל בין השיטות ולומר, ששיטה א' היא רק לכסילים, ושיטה ב' ליותר חכמים, ושיטה ג' נועדה למיוחדים בלבד. העניין הזה לא תלוי בהתפתחות האדם, אלא תלוי בסוג הנשמה שבו שדורשת כך או אחרת.


האם הבחירה בשיטה היא בהתאם לעביות שספגה?

אי אפשר לומר שהשיטות האלה הן שיטות לנשמות בלתי מפותחות או מפותחות במקצת. וגם לא, שבהתאם לכל עביות שמתעוררת בנשמה משורש לא', ב', ג' וד', יש שיטה לספק לנשמה תשובה בשביל מה היא קיימת. למשל, על ידי "שיטה א': הטבע", מספקים שאלה שמתעוררת בעביות שורש וא'. או בשיטה ב' שאלה שמתעוררת בעביות ב' וכך הלאה.

אלא בעביות הגדולה ביותר, בהתפתחות הגדולה ביותר של האדם, כל האפשרויות האלה יחד ניצבות מולו, ובהן וביניהן הוא מתבלבל, וכל הזמן מברר. וכאשר הוא מגיע לשיטה האמיתית, מתגלה לו שהיא לא נמצאת באף שליטה, ובכלל אינה מבוררת.


למה פעם אחת מאמר שהטבע משגיח על המציאות בחכמה נפלאה, ופעם שהטבע הוא חסר דעה?

טבע אין לו שכל ואין לו רגש. אלא מה יש לו? חוקים. חוקים האלה אומרים, שאם תחשב, כך תקבל בחזרה תגובה כזאת, ואם תעשה עם הידיים והרגליים כך, תקבל בחזרה תגובה כזאת. חוקים! חוקים שהם חוקים מוחלטים - "חוק נתן ולא יעבור". אין בהם לא חוכמה, ולא שכל, ולא רגש, ולא דעת.


אז למה נאמר שהטבע משגיח בחוכמה?

משגיח בחוכמה הכוונה, שיש החלטיות בחוקים. אבל לא שהחוכמה הזאת היא חשבון מיוחד כלפי כל אחד ויחס מיוחד כלפי אישיות האדם. אלא גם האישיות של האדם היא בתוך חוקי הטבע. כמו שאומרים על הרצון לקבל, שמעבר לרצון לקבל לא צריך כלום. וזאת השאלה. ישנם אלף מילויים בנותן, ואלף חסרונות אליהם ברצון לקבל. הבורא נותן אלף ואחד מילויים, הרצונות של האדם הם לאלף ואחד. אם האדם מתייחס אל הבורא בצורה מיוחדת, הבורא בהתאם מתייחס אליו בצורה מיוחדת, זה כנגד זה. המצב המותאם הזה הוא "חוק נתן ולא יעבור".

והשיטה היא ברורה. כמה שיש לאדם עביות ומסך, הוא עושה חשבון ומקבל על מנת להשפיע, או מקבל על מנת לקבל כמה שהוא מסוגל, או לא מקבל בכלל. אלה החוקים. ולא יעזור לאדם לרצות לברוח מהם, וגם התפילה והבקשה שלו נכללות בתוך החוקים הללו - הוא משתנה בפנים ובהתאם לזה משתנה כלפיו הנתינה. ואז הקבלה שלו משתנה, ושוב הנתינה משתנה. הכל נמצא בתוך החוק. כל זה נקרא "טבע". לפי שיטה א' שבעל הסולם מסביר.

רק ההבדל הוא, האם אחרי כל החוקים האלה של להשפיע על מנת להשפיע ולקבל על מנת להשפיע יש מישהו שנותן - "הנותן", "בעל הבית", או בעל הבית הוא הטבע העיוור. מזה נובע ההבדל, שבעל הסולם מדבר עליו, בין הקומוניזם והקיבוצים לבינינו, שבחכמת הקבלה מלכתחילה חייבים לייחס כל פעולה לדבקות עם בעל הבית, עם הנותן, עם הבורא.

ואם לא מייחסים תחילה את הפעולה לבורא, נמצאים בתוך שיטה הא', בתוך הטבע, שכדאי לי כלפי החברה לקיים את החוקים שהם אמרו, להשפיע על מנת להשפיע או לקבל על מנת להשפיע. אלא שהבעיה היא דבקות בבעל הבית. האם יש עוד מישהו שאני רוצה להשיג אותו ולהתייחד עימו, או ביני לבין הטבע ישנם רק חוקים.


האם השיטות הללו נמצאות בנו?

השיטה הזאת נמצאת בנו. כך אנחנו יום-יום מתייחסים לחיים שלנו. גם שיטה ב', גם שיטה ג' וגם שיטה ה' (הוא לא מזכיר שיטה ד'), כולן שיטות שמתעוררות מתוך הנשמה, לכן כמו שהן היו אי פעם, כך גם עכשיו. הם כמו יחס של האדם כלפי משהו, שיש לו כל מיני סוגי יחסים. השיטה הזאת היא שיטה בריאה מאוד, כי יש חוק, ולפי מה שהאדם מגלה, הוא עושה. הוא מסתמך רק על מה שיש.


מהי המטרה הסופית לפי השיטה הזאת?

המטרה לפי השיטה הזאת, היא לחיות טוב. כמו המטרה היא תמיד לחיות טוב. כי אם לא היתה מתעוררת באדם השאלה "מה הטעם בחיי?" או "למה אני סובל?", הוא לא היה מגיע לשום שיטה. כל השיטות האלה צומחות מתוך הרגשה של "רע לי". אם החיים, המציאות, הטבע, היה מסדר לנו יחס טוב, מצד ההורים, הסביבה, גן הילדים, בית הספר, והכל היה מסודר יפה וטוב עד גיל מאה ועשרים, אז האדם לא היה שואל שום דבר.

למה הוא שואל? כי רע לו. ומתוך שרע לו, הוא מתחיל לשאול מה מקור הרע הזה. ואז באה לו תשובה מאוד ברורה, שהוא לא מכיר את כל חוקי הטבע, והוא לא מכיר אותם, מפני שהם משתנים בהתאם לקצב ההתבגרות שלו, והוא לא מכיר את השינוי שחל בדרישת הטבע כלפיו. הוא גדל ופתאום מתחיל לקבל מכות. הוא רואה לפי החיים שלו ויודע, שאם הוא מקבל מכות, סימן שהוא עושה מעשים לא טובים. ואז הוא פונה לטבע לקבל תשובה במה הוא לא בסדר, ומתחיל לחקור. ואם הוא היה יודע, היה מקיים.

וכך האדם מתחיל להבין, שאם הוא יתייחס לאחרים טוב, והאחרים יתייחסו אליו טוב, והיחס ביניהם, אחד כלפי השני, יהיה יחס של "אימא", אז לכולם יהיה טוב. ואז מנסים לחזור למצב כמו שהיה בילדות, רק הפעם כל אחד הוא "אימא" של השני. היחס הזה הוא טבעי, אבל יש בו מצבים מאוד לא פשוטים, שעסקו בהם מיליוני אנשים משך כל ההיסטוריה. אנשים עם מוחות גדולים, גם יהודים וגם גויים, שפיתחו שיטות בחקירות מאוד מעמיקות.


מה ההבדל בין הטבע לבין "אני הוי"ה לא שיניתי"?

"הוי"ה לא שיניתי" זו חוקיות. "הוי"ה" הוא היחס כלפינו מבחוץ. אבל של "אני", של הנותן, והוא כל ההבדל. "הוי"ה" אלה החוקים, שאין בהם יותר מאור ישר ואור חוזר ומסך, וכו', שאת כולם אפשר לחשב ולמדוד. אבל אחריהם נמצא "אני", הנותן.

האם צריך להתייחס ל"אני" הזה? אם ה"אני" הזה נסתר אחרי חוקים מוחלטים, אז מה איכפת לנו "ההוא", הנותן, היחסים הם עם החוקים, אם מקיימים אותם או לא מקיימים. הרי הוא עצמו לא מכניס יחס אישי בתוך החוקים, הוא כל הזמן משנה אותם בהתאם לאיך שבא לו לשנות, פתאום הוא טוב אלי, פתאום למישהו אחר. ואם לא, אז מה איכפת לי מה"אני" הזה שעומד אחרי החוקים?

כל עובדי כוכבים ומזלות באים מהגישה הזאת. הם חושבים, שיש אלוקים, אבל הוא זה שנתן לכוחות הטבע להשפיע על האדם, אז מה יש לאדם איתו. הוא הגדול, אבל תחתיו שרים שפועלים על האדם, ואליהם צריך לפנות, ולא אליו. וכך התחילה ההשתחוות לעצים, לאבנים וכו'. אנחנו נוטים לחשוב שהם פרימיטיביים, אבל המנהגים האלה מאוד עמוקים.

אז מה ההבדל בין "אני הוי"ה לא שיניתי" ובין הטבע? בדיוק הבדל בין "אני" לבין "הוי"ה" בלי "אני".


על ידי איזה שינויים פנימיים האדם משנה את השיטה?

על ידי איזה שינויים שבו האדם משנה את השיטה, ומתחיל לראות ולהתייחס לטבע באופן אחר, או עם שאלה? מה יכול להשתנות באדם? סוג העביות שבו. האם משתנה היחס של הנותן, או היחס של הנותן לא משתנה, אלא משתנות רק הרשימות שבאדם, או היחס של הנותן ברור שיתגלה כך בהתאם לרשימות.


מהו סוג האנשים שכדאי לבוא אליהם עם המסר של הקבלה?
איזה סוג אנשים כדאי לבחור, כדי לבוא אליהם עם המסר של הקבלה, מאיזו שיטה הם?

בעולמנו ישנם היום הרבה אנשים שנמצאים בשיטה הא'. שיטה הא' שמדברת על חוקים מוחלטים, היא כביכול מקובלת גם בקבלה. השאלה באיזו שיטה נמצאים בקבלה, האם בשיטת התורה, או אולי בשיטה אחרת.


האם בשיטות האלה יש יחס לעליון?

כל השיטות הללו הם יחס לעליון, למה שסובב את האדם. היחס לעליון הוא כל ההבדל בין השיטות.


אם על ידי התעמקות בטבע העיוור אפשר להגיע להכרה בהנותן?

גם אם האדם יוסיף לחוקים של הטבע, לשיטה של הטבע, עמקות אינסופית, של חוק ועוד חוק ועוד חוק יותר ויותר עמוק, או אותו חוק אבל בעמקות בלתי מוגבלת, הוא לא יעבור משיטה הא' של הטבע העיוור, לשיטה שאחרי הטבע נמצא בעל הבית. כי מדובר רק על מידות ההשגה שלנו בטבע. איך הטבע מתקיים, איך הוא משפיע עלינו, באיזה חוקים מוחלטים שאין בהם לא שכל ולא דעת ולא רגש.

משיגים אותם רק ביותר ויותר עמקות. אבל השיטה נשארת אותה שיטה, שמדברת רק על היחס של האדם, על ההשגה שלו בטבע. ההשגה הזאת יכולה להיות אינסופית, שלא רואים את הסוף (ולא שמשיגים את הסוף וקוראים לו אין סוף), שאין לה גבול לפי התפיסה שלנו, שנמצאת במימד אחר. אבל בכך בכל זאת מייחסים לטבע, למציאות שבה מתקיימים, רק את החוקיות שלה, החוקיות הקשוחה וההחלטית.

אם מתייחסים לטבע, מתייחסים רק אליו. האדם מגלה את טבע ואולי עוד משהו שיגלה בעתיד, עוד משהו שהוא לא השיג. אבל גם הוא נמצא במסגרת החוקים המוחלטים האלה, שאין בהם יותר מטבע. גם במה שהוא לא השיג, אין לחוקים האלה לא שכל ולא רגש.


האם תחושה שיש עוד משהו אחרי זה, משאירה עדיין את החקירה במסגרת הטבע?

הקביעה ש"יש עוד משהו אחרי זה" היא לא גישה מדעית, אלא פילוסופיה, שלא נותנת שום הגדרה למה מתייחסים. היא לא מחייבת ולא אומרת מה היחס שלי כלפיו, אלא רק השערה שיש עוד משהו.

במה "עוד משהו"? האם בעמקות של אותם חוקים מוחלטים, או במחשבה שיש שם שכל ורגש, שזה כבר שוני בין היום למחר, שוני מהותי בהשגה הבאה, כי מגלים שם מישהו שהוא אישיות. מה פירוש "אישיות"? שיש לו שכל ורגש משלו. ולא בחוקים האלה שבהם גם אני קיים, כמו הטבע שאני קיים בו, ואין מעל הטבע אף אחד, ואני חלק מן הטבע, רק יש לי בעיה, שבחלק האנושי שבי אני לא מכיר את כל הטבע, ולכן אני סובל.

אבל למה יש בנו חלק מעל דרגת בהמה, שנמצא כביכול בבחירתנו החופשית, שהאדם לא יודע לנהל אותו נכון, לכן הוא סובל? למה החלק הזה נוצר על ידי הטבע? אם מתייחסים לטבע שהוא טבע עיוור, אז מה הטבע רוצה? שבחלק הזה האדם יקיים את החוקים המוחלטים, את היחס לסביבה. אם כך, למה הטבע רוצה שנגלה את החוקים האלה דווקא בהסתרה? למה צריך לגלות אותם בבחירה חופשית ובחיפוש אישי?

השיטות האלה הן לא פשוטות, לא מדובר עד כמה הפילוסופים והחוקרים גם של ימינו, מבינים מה הם חוקרים, אלא אם מתבוננים במה שהם חקרו, מנקודת מבטה של הקבלה, מגלים דברים עמוקים מאוד. כי האדם לא משיג את עצמותו, לא משיג את הנותן, אלא רק מתוך השתוות הצורה עימו - "ממעשיך הכרנוך". משיגים השתוות הצורה מתוך הרצון לקבל, שהרצון לקבל מקבל את הכוונות על מנת להשפיע. והכוונות האלה נותנות לנו ציור של הנותן, אבל לא את הנותן עצמו, אלא ציור שהאדם מקבל כתבנית מהבורא.

לכן יש מקום לכל השיטות האלה, הן לא נובעות מתוך המוגבלות של האדם, אלא מוגבלות הכלי, שלעולם ועד נשאר כלי, ורק בצורתו החיצונית מגיע להשתוות הצורה עם הבורא.


מה ההבדל בין חוק לבין שכל ורגש?

חוק מייחסים לרצון יותר עליון. רצון מעל החוקים. שהרצון הזה לא מושג על ידי האדם, אלא רק מתוך פעולות דומות אליו, אם מתוך הפעולות הללו רוצים להשיג את הרצון הזה. אם האדם רוצה להכיר את בעל הבית עצמו לפי הפעולות שלו, אז הוא עוסק בנתינה, כי בעל הבית עוסק בנתינה.

אבל האמת שלא איכפת לו נתינה או לא, קבלה או לא, אלא הצמצום. שלא חשוב לו "האני", הוא חייב לעשות את עצמו בלתי תלוי בשום דבר, אלא רק ברצון של בעל הבית. וזה נקרא "צמצום" - התחלת הפעולות שהאדם רוצה לעשות לפי הרצון העליון.


האם רצון וחוק הם דברים שונים?

רצון וחוק הם שני דברים שונים. אבל חוקים מקיימים ובחוקים האלה רוצים לגלות את הרצון של הבורא. הבורא עצמו קבע שעל ידי זה שהאדם יעשה פעולות מסוימות איתו יחד, הוא יכיר את הנותן.


האם החוק הוא גם להכיר את הבורא?

אם מתייחסים לפעולות כאמצעים לגלות את הבורא, גם הן נקראות "חוק". אבל בדרך כלל קוראים "חוק" לחוקים עצמם, שצריך לקיים אותם בהתאמה לעליון. התאמה לפעולות שלו והכרה אותו, הכרות עימו, הן שתי דרגות שונות. לכן בכל פעולה ופעולה, קודם צריך לומר לשם "ייחוד קוב"ה ושכינתיה" שמראש מתכוונים בפעולה הזאת להידבק בבורא.

היחס הזה חייב להיות בתחילת לכל פעולה, אחרת לא חשוב אם עושים פעולה על מנת לקבל או על מנת להשפיע. לכוח העליון, להנותן, לא חשוב לו אם הפעולה שהאדם עושה היא גניבה או נתינה כמו שנאמר, שלא איכפת לקב"ה איך האדם שוחט את הבהמה, מהצוואר או מהעורף. אלא נתנו מצוות, כדי לצרף בהם את הבריות, כדי שיגיעו לדבקות בו.

ומה שהאדם עושה במצוות האלה, הוא עושה. אחר כך רואים למה נבחרו דווקא מצוות כאלה, פעולות כאלה, ולא אחרות. אבל למעשה הן כעין הסכם - לא בדיוק הסכם, גם בהם צריך לראות את הסיבה ולמה בדיוק הם, וזה לא פשוט. אבל בין עשיית המצוות, פעולות בדומה לו, מה שהוא קבע, שכך יהיה הרצון לקבל, וכך הנתינה לתוך רצון לקבל, וכך ההשפעה מתוך הרצון לקבל בחזרה אליו, בין כל הפעולות הללו ובין להכיר את בעל הבית, אלה שתי הדרגות שונות לגמרי.

בשיטה הא' הטבע אומר לאדם, שהוא חייב לתת או לקבל ולהיות באיזון בין הכוחות הללו, כמו אצל קומוניסטים וקיבוצניקים, שהכל צריך לתרום לחברה, שלא יהיה לאדם שום חלק או עסק פרטי. הם קיבלו את השיטה "ואהבת לרעך כמוך", וחוקקו חוקים כמו שהיא דורשת, רק חסר היה להם דבקות בה' אלקיך. הם היו יכולים להגיע למצב של קיום כל המצוות, כלומר, לתקן את הרצון לקבל במלואו. אבל מעשים האלה הם רק תנאי להגיע לדרגה מעל הבריאה.

בכך הם הפרו את החוק הכללי שהבורא עשה. החוקים האלה שנתן במציאות, הם רק כדי להשיג אותו, להגיע אליו. לכן שיטת הטבע קרובה מאוד לאדם, ומאוד ברורה, וכולם יכולים להסכים איתה. אפשר להוסיף לה דת, לא חשוב איזה דת, וכל מיני תוספות יפות, אבל היא שיטה יסודית. אז למה האנושות לא מסתפקת בשיטה הזאת?

צריך להעמיד בראש הפסגה האנושית, אקדמיה של חכמים מופלגים שיחקרו את הטבע, ויאמרו לכולם מה הם החוקים שפועלים בטבע, ומה כדאי לקבוע ולעשות, וכולם יבצעו אותם. לא צריך יותר. ולא יעשו שום צעד אלא רק מתוך העצות שלהם. כי אם במציאות פועלים חוקים מוחלטים, אז צריך מהר מאוד לגלות אותם ולציית להם.


האם לעבור ברמזור אדום זו הפרת החוקים?

אם האדם לא רוצה לציית לחוקי הטבע, שעכשיו הם פעולת הרמזור, סימן שהוא לא רוצה לקיים את כל חוקי הטבע במלואם. אבל עליו לקיים אותם במלואם. החכמים הגדולים יצטרכו להסביר לנו, שגם רמזור אדום הוא חוק שהאדם חייב לקיים.

מחוסר הבנת החוק, האדם לא יכול לשלוט על הרצון שלו ומתרגז. הוא לא מבין שהרמזור הזה הוא פעולה של החוקים, ועליו להתייחס לפעולת הרמזור בצורה מוחלטת, כמו לחוקים עצמם. אם הוא היה מבין, מיד היה נרגע. הוא היה מבין שהרצון לקבל שלו מעמיד אותו נגד חוק של הטבע, ועליו לשכנע את עצמו לקיים את החוק.

כל הבעיה שלנו, שאנחנו לא רואים את כל החוקים. אם היינו רואים את כל החוקים, היינו מתקיימים בתוך כל החוקים הללו כמו מכונה, ולא היה לנו רגש ושכל. כי רגש ושכל נולדים מתוך אי הודאות.


האם השיטות האלה עוזרות לאדם לשנות את המציאות?

האדם לא יכול לשנות את המציאות. המציאות שאפשר אולי לשנות אותה, תלוי באדם מה הוא קובע כמציאות שלו. אם המציאות היא מה שהוא מרגיש, ומה שהוא מקבל מהטבע נקרא אצלו "המציאות שלי", "העולם שלי", אז היחס של האדם כלפיו משנה אותו.

אם האדם קובע שהמציאות היא חוקים מוחלטים שקיימים מחוץ לו, שהם החלטיים ואין בהם שום שינוי, אז מה יעזרו לו שיטות כאלה או אחרות? האם הן עוזרות לו יותר בקלות לקבל את החוקים האלה, להסכים איתם, או אפילו להצדיק אותם כדי להקל עליו? על ידן האדם משנה את עצמו או את המציאות החיצונית - מה השיטות האלה עושות? אפשר לומר, שלא כלום, אלא רק חקירה של האדם בתוך המציאות, שבאה כפילוסופיה של האדם שחוקרת איפה הוא חי, מה שלא מחייב אותו בשום דבר, אלא רק השכל שלו חוקר.

מלכתחילה האדם בא אליהן מפני שהוא מקבל מכות, במיוחד לאחר שגדל, מרגע בר המצווה ואילך. ואז האדם מתחיל לחקור את המציאות, למה הוא מקבל מכות. מתוך החקירות האלה של השכל והרגש שלו ומה שמגלה על ידם, הוא מפתח כמה שיטות. ומחפש איך הכל בנוי, למה הרע הזה מגיע אליו, ומגיע למסקנה שכל המציאות זה חוקים מוחלטים.

איך הוא משפר עכשיו את החיים שלו? מתוך זה הוא מגיע להכרה שעליו לדעת את החוקים ולקיים אותם. ואז הוא מגיע להכרת החוקים האלה. אבל אם הוא לא רוצה לקיים אותם, כמו למשל מעבר ברמזור אדום, סימן שהוא לא מכיר אותם סופית.

גם הפילוסופים לא מתעסקים בפילוסופיה עצמה, לא כל שכן בגובה של בעל הסולם, שאין בכלל מה לדבר עליו ועד כמה שהבין את המקצוע שלהם. אלא הם יותר מתעסקים בתפיסת העולם של הפילוסוף הזה או הפילוסוף ההוא, מה ההתייחסות של כל אחד מהם לעולם. כלומר, יותר בתפיסה האישית ובהיסטוריה של העניינים, איך התפתחה הפילוסופיה עצמה, בהתאם לתקופה, לכלכלה ועוד. אבל לא חקירות במציאות עצמה, אפילו לא בצורות המופשטות. אף אחד לא מתעניין. מדובר בעיקר על תקופת הרמב"ם לפני אלף שנה, שהפילוסופיה היתה בשיא גובהה. והיום הם בכלל רחוקים מזה, ואין מה לעשות ועם מי לדבר על המציאות.


האם אדם יכול למצוא מילוי לחיסרון שמתעורר בו, אם הוא לא מגלה את הבורא שעומד אחרי כל החוקים?

רואים שעד היום הזה, חוץ מכמה אלפי אנשים, רוב האנשים בעולם יכולים להסתפק בלהרגיש טוב, בלי לשאול את עצמם האם יש עוד משהו, אחרי ההרגשה הטובה או הרעה. בכל העולם אף אחד לא שואל על השגת הנותן. השאלות נובעות אך ורק מתוך חיסרון בכלים.

הבעיה היא, איך להבדיל בין החיסרון למלא את הכלי, לבין חיסרון לגלות דבקות עם הנותן. איך לבדוק את עצמי? אם היתה לאדם אפשרות למלא את הכלי שלו, ולראות האם יש לו עוד חיסרון אחד אחרי זה, אבל את החיסרון הזה נותנים רק אחר כך.

רק אחר כך הבורא אומר לאדם: "קח כל מה שאתה רוצה, ועזוב אותי". ואז האדם מגלה שאיכפת לו מהבורא עצמו, ולא מהמילוי ממנו. והוא מתמלא, רק מפני שהוא רוצה לגלות את הבורא, בגלל שהבורא עצמו רוצה בזה, ולא שהאדם בעצמו רוצה. אבל בכמה אנשים נמצא סוג החיסרון הזה? ואף אחד מהם לא אשם שהחיסרון הזה נמצא בו או לא.